קטגוריה:דברים כב כז

קז.

כי בשדה מצאה . אחר שבאר טעם הדבר, שהוא כמו רציחת נפש, מפני שבשדה מצאה; הייתי אומר שהדבר תלוי, אם בעיר או בשדה. לכן כתיב ואין מושיע לה , דהעיקר הוא אם יש לה מושיעים אם לא.

וראיתי נחוץ להעתיק בכאן דברי הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה, וזה לשונו:

" כאשר יראו העדים מרחוק איש תופס בנערה, ושכב עמה בעיר, והרימו העדים קולם והתרו בהם; על דעת חז"ל, יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת, כיון שלא צעקה כלל, שדרך אנוסה לצעוק בעיר להצילה. ואם יראו אותה בשדה, שיחזיק בה וישכבנה, ה"ז בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם " צעקה ", יתכן שצעקה. או טעמו - אם צעקה, אין מושיע לה. כי אפי' שמעו שלא צעקה - פטורה, כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל - אם י"ל מושיעים בין בעיר ובין בשדה פטורה, שלא דבר הכתוב אלא בהווה. ואמר על דבר אשר ענה כו' , ולא יקרא ענוי, רק השוכב באונס; וזו כבר חייב אותה, כמזנה לדעת. אבל ענין הכתוב, שכאשר נראה איש אוחז באשה ושכב עמה, דין האשה כמתרצית, בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו. ונחשב האיש כמענה אותה, שלא פתה אותה ולא דבר על לבה, להשמע אליו. ולא ידעתי בדין הצעקה, אם ראינו נערה שהחזיק בה איש, והיא נלחמת בכל כחה ולבה ואוחזת בבגדו או בשערותיו להמלט ממנו; ולא ידעה לצעוק, למה תסקל?! אלא גם הצעקה בהווה הוא. ומן הסתם, בעיר מפותה ובשדה אנוסה ." עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל.

ובזה יבוא על דרך הפשט, מה שהאריכה התורה, בנתינת טעם לפטור את הנערה. שבהשקפה ראשונה למותר הוא, שגם השכל יחייב שאנוסה פטורה! לזאת נראה שהכתוב הורה לנו, אם יתראה לעינינו לפעמים משפטי ה' שהם נגד שכל האנושי, אבל משפטי ה' אמת. (ולפעמים יחייב שכל האנושי להקל במה שהחמירה תורה, ולהחמיר במקום שהקילה תורה. ויש לפרש עד"ז (=על דרך זו) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו , שהוא נאמר על המשפטים שהשכל מנגד (=מתנגד) להם. שלפעמים שני משפטים שהתורה תחייב בא' ופוטרת בא', וכל אחד מכריח את סתירת השני בקל-וחומר, על זה אמר ש משפטי ה' אמת ; וגם כשהם יחדו הם צודקים, ולא יכריח הא' את סתירת חבירו.)

ולכך ביאר כאן הטעם. כי לפי שכל אנושי יש לפטור את הנערה בעיר, לפי הטעם שכתב הרמב"ן. שלא פיתה אותה ולא דבר על לבה, וגם היא לא פשעה כלל ביציאתה לעיר, ומדוע נתחייבה? ואם בשדה מצאה , יחייב השכל, לחייבה על אשר פשעה ביציאתה לשדה; ובפרט שהיא ארוסה, הי"ל להזהר שלא תלך בשדה יחידה!

על כן ביאר הטעמים, למען נדע כי לא כמחשבות האדם מחשבותיו, ועמקו דרכיו. וזה - בעיר היתה יכולה להנצל בשעת מעשה, על-ידי מושיעים בצעקה. וגם על יציאתה יש לחייבה, כי מה תוכל להמליץ בעדה, שמה פשעה שיצאת בעיר? הלא בעיר לא יעשו בה נבלה, כי היא תושע על-ידי צעקה. אם כן למה לא צעקה?! וסופה מוכיח על תחלתה, שיציאתה גם-כן היה שיפגעו בה פריצים.

אבל בשדה בשעת מעשה, לא היתה יכולה להיושע, כי צעקה באמת. או ראתה שלא תועיל לה הצעקה, כדברי הרמב"ן; אם כן, אין לחייבה על שעת המעשה כלל. ואם באמת פשעה שיצאת; אך לא עשתה זאת לדעת שתעשה בה הנבלה. ואמר הכתוב " כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש ", רוצה לומר, שלא נחייבה על יציאתה בשדה יחידה. כי אם יקום איש על רעהו ורצחו, הגם שהנרצח חייב בנפשו, שיצא לדרך יחידי, ומה גם במקום ששכיחים הרוצחים; היעלה על הדעת, שיצא על דעת שיהרג?! ובודאי לא עלה בדעתו שיארע לו דבר רע! כן הוא הדבר הזה. ואם כן, כיון שעל הליכתה אין לחייבה וכן על שעת מעשה, כי בשדה מצאה - פטורה. וישרים דרכי ה' .

צעקה הנערה . משמע כשלא צעקה, אף אם יש לה מושיעים - אין מצילים אותה בנפשו. וזהו שאמרו "פרט לשאמרה "הניחו לו" ". כי ר' יהודה סובר, שהטעם שמצילין אותה בנפשו, הוא משום שאם היתה מוחה, יבא לשפיכות דמים; כמבואר בתוספות ובסנהדרין כמש"ל. לכן אם אמרה "הניחו לו, ולא יבא הדבר לש"ד (= לשפיכות דמים )", לא ניתן להצילה בנפשו.

ואף חכמים, שחולקים על ר' יהודה, סוברים ( סנהדרין עג ב ), שאחרי שהיא מקפדת על פגמה, רק שלא תרצה לסכן נפשה - משום כך מצילין אותה בנפשו, אף אם אמרה "הניחו לו". אבל אם היא עושה ברצונה, ואינה מקפדת על קלונה - לא ניתן להצילה בנפשו (ע"ש בסנהדרין).

ואין מושיע לה . הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול, ואף בנפשו. וזה הוא הלמוד שמצילין אותה, וכל העריות כנ"ל.