משנה סנהדרין ז ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה ו | >>
העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד הזובח, ואחד המקטר, ואחד המנסךכח, ואחד המשתחוה, ו [ אחד ] המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה.
אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרביץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל, עובר בלא תעשה (שמות כ, ד).
הנודר בשמו והמקיים בשמו, עובר בלא תעשה (שמות כג, יג).
הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו.
הזורק אבן למרקוליסלג, זו היא עבודתו.
הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה,
- אֶחָד הָעוֹבֵד,
- וְאֶחָד הַזּוֹבֵחַ,
- וְאֶחָד הַמְּקַטֵּר,
- וְאֶחָד הַמְּנַסֵּךְ,
- וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה,
- וְאֶחָד הַמְּקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ,
- וְהָאוֹמֵר לוֹ: אֵלִי אַתָּה.
- אֲבָל הַמְּגַפֵּף וְהַמְּנַשֵּׁק,
- וְהַמְּכַבֵּד וְהַמַּרְבִּיץ,
- וְהַמַּרְחִיץ וְהַסָּךְ,
- וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל,
- עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
- הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְּקַיֵּם בִּשְׁמוֹ,
- עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
- הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר,
- זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ;
- הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס, זוֹ הִיא עֲבוֹדָתוֹ:
העובד עבודה זרה -
- אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחווה,
- והמקבלו עליו באלוה, והאומר לו אלי אתה.
- אבל - המגפף, והמנשק, והמכבד,
- והמרביץ, והמרחיץ, והסך,
- והמלביש, והמנעיל - עובר בלא תעשה.
- הנודר בשמו, והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה.
- הפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו.
- והזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו.
אמרו אחד העובד - תשלום לשון זה ראוי להיות כן, אחד העובד אותה בדבר שעובדין אותה בו ואחד הזובח והמקטר והמנסך והמשתחווה ואפילו שלא כדרכה. לפי שאלו ארבעה מינין מן העבודות כשעבד אותם באחת מהן חייב, ואפילו לא עבדה כמו שהוא דרכה שתעבד, אלא שהקריב לה מה שאינו קרבנה או יקטר לה זולתי ההקטרה שתעבד בה. ושאר העבודות אינו חייב עד שיעבדם כמו שדרכם לעבדם, כגון פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס.
ודע כי עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור, ואם קבלה עליו באלוה חייב.
והמגפף - הוא שיחבוק אותה צורה. תרגום "ויחבק לו"(בראשית כט, יג), "וגפף ליה".
ואלה העבודות שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה, כמו כן נכלל בזה שאמר "לא תעבדם"(שמות כ, ג), אבל אינו לוקה עליו לפי שאין איסורו איסור מבואר.
אבל חייב מלקות הנודר בשמו והמקיים בשמו, כמו שאמר הכתוב "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"(שמות כג, ג). ואפילו כוון הפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס לבזוי אותו הנעבד וקלונו, חייב חטאת. ואין הפרש בין זורק אבן למרקוליס או מסלק אבן מלפניו, לפי שבשני הדרכים הוא נעבד:
אחד העובד - עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:
ואחד הזובח כו' - ואע"פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:
והמקבלו עליו לאלוה - אפי' באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:
והאומר לו אלי אתה - בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:
המגפף - מחבק כט:
עובר בלא תעשה - לא תעבדם יתירה כתיב:
הנודר בשמו - קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני ל:
המקיים - נשבע לא:
עובר בלא תעשה - ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כג):
הפוער עצמו - מתריז רעי לפניו:
זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת לב:
והזורק אבן למרקוליס - שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:
מרקוליס - חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:
זו היא עבודתו - ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת:
העובר ע"ז אחד העובד וכו'. עיין מ"ש במשנה י' בס"ד:
ואחד הזובח וכו'. ולחשוב נמי זורק [דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע"ג דעבודת פנים הן דלא אשכחן דלהוו עבודות שנעשה לשם ע"ז כדאשכחן הנך. זביחה. ויזבחו לו. (שמות ל"ב). קיטור. אשר חלב זבחימו (דברים ל"ב). ניסוך. ישתו יין נסיכם (שם) אי נמי וקטר לבעל והסך נסכים [ירמיה מ"ד יז] [*ומיהו דם אשכחן בע"ז בל אסיך נסכיהם מדם] (תהלים ט"ז ד') אמר אביי זורק היינו מנסך כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. מנא הני מילי [דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה] דת"ר אילו נאמר זובח יחרם. הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ת"ל לאלהים בזובח לע"ז הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת"ל (שמות כ"ב) בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים. מנין לרבות השתחואה [דלאו עבודה היא בפנים] ת"ל (דברים כ"ב) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל (שמות ל"ד) כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה [מהשתחויה כל שהיא דרך כבוד אע"פ שהוא שלא כדרכה] המגפף והמנשק והמנעיל ת"ל זובח. זביחה בכלל היתה. ולמה יצאת. להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה. יצאה השתחויה לידון בעצמה. יצאת זביחה לידון על הכלל כולו. גמרא:
המגפף. הוא שיחבק אותה צורה. תרגום ויחבק לו וגפף לו. הרמב"ם:
[*הנודר בשמו. פירש הר"ב קונם וכו' בשם ע"ז פלונית. כן לשון רש"י ומסיים אם ארחץ]:
והמקיים. כתב הר"ב נשבע. *)ושבועה מתרגם מקיים. רש"י:
זו היא עבודתו. כתב הר"ב ואפי' נתכוין לבזותו וכו' חייב חטאת. בגמרא. אע"ג דמכוין לבזויי. ומש"ה מפרש הר"ב לענין חיוב חטאת. דכיון דלבזויי מכוין לא שייך חיוב מיתה וכ"פ הרמב"ם לענין חטאת בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות ע"ז וכתב הכ"מ דאילו במזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא. ע"כ. ותימה על רש"י שמפרש וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה. וי"ל דדעתו כיון שהתרו בו אע"פ שהוא מוטעה וסובר דאין התראתם כלום כיון שרוצה לבזות. אעפ"כ חייב מיתה דהא התרו ביה. וזו דעת הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה:
[*למרקוליס. כתב רש"י מצדדין ג' אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן. וקורין אותו מרקוליס. ועובדין אותה בזריקת אבנים. ע"כ. וז"ש הר"ב במר דכנתא בפ' עד כמה במסכת בכורות דף ל'. ומ"ש במר דשרוטה בפרק גיד הנשה דף צ"ד]:
(כח) (על המשנה) המנסך. ובכללו נמי זורק. כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. גמרא. ועתוי"ט:
(כט) (על הברטנורא) תרגום ויחבק לו, וגפף לו. הר"מ:
(ל) (על הברטנורא) אם ארחץ. רש"י:
(לא) (על הברטנורא) נשבע מתרגם מקיים. רש"י:
(לב) (על הברטנורא) וכן פסק הר"מ. דאלו במזיד ולחיוב מיתה אי אפשר, דהא מוטעה הוא. כ"מ. ודעת רש"י דחייב מיתה במזיד כיון דהתרו בו. ועתוי"ט:
(לג) (על המשנה) למרקוליס. מצדדין שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן, וקורין אותו מרקוליס. רש"י:
העובד עבודה זרה: תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ז.) ובגמרא רמי לה רבה לרב המנונא עובד אין אומר לא והא אנן תנן בסיפא האומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד. ופי' רש"י ז"ל אומר אעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן בגמרא מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיתה. נלך ונעבוד אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל חייב מיד. ושני ליה רב המנונא לרבה דרמי ליה מתני' דקתני עובד אין אומר לא באומר איני מקבלו עלי באלוה אלא בעבודה עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע דאמירה חייב כשקבלוה עליו לאלוה מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עלי' באלוה אי לא פירש בהדיא אינו מקבלו עליו אלא בעבודה ותו איכא בגמרא שנויי אחריני ורבינא אסיק דלא זו אף זו קתני:
אחד העובד ואחד הזובח וכו': ביד בפ"ג דהלכות עכו"ם סי' ג'. ואע"פ שאין דרך עבודתה בכך באחת מד' עבודות הללו שהם זבוח וקיטור ניסוך והשתחוייה חייב דכתיב בפ' שופטים וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וע"כ וישתחו לשלא כדרכה קאמר דאי לכדרכה בכלל ויעבוד הוא וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה לאל אחר והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו לשלא כדרכה. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק וכו' דנימא השתחויה שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד אלו מגפף וכו' חייב ת"ל זובח לאלהים ואם השתחואה ללמד על הכלל באה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאת מן הכלל להקיש אליה כל הנכללות עמה בקרא דזובח דאלהים יחרם ומדהדר קרא וטרח למיכתב בלתי לה' לבדו דיקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנם לשם המיוחד ובהאי כללא לא מרבי לן רק מקטר ומנסך מפני שהם עבודות פנים דומיא דזובח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דניחייב אהשתחויה שלא כדרכה דלאו עבודת פנים היא והוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע"פ שאין חייבין על כיוצא בה [הגה"ה נלע"ד דהיינו מגפף ומנשק ומכבד וכו'] ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו כדאמרינן והגיה הר"ר יהוסף ז"ל אחד המזרח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה והמקבלו עליו באלוה וכו' והמכבד והמרבץ ס"א והמכבד והמחבק והמרבץ:
ואחד המנסך: בגמרא פריך ולחשוב נמי זורק ופי' רש"י ז"ל דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן. אע"ג דעבודת פנים היא דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשית לשם ע"ז כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך ישתו יין נסיכם ותירץ אביי זורק בכלל ניסוך דמתני' דהא קרא נמי ניסוך קרי לי' דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם:
והמקבלו עליו: ביד בפ"נ דהלכות עכו"ם סי' ד':
הנודר בשמו וכו': ביד שם פ"ה סי' ובטור יו"ד סי' קמ"ז:
והמקיים בשמו: תרגום של שבועה קיים:
עובר בלא תעשה: רבין בשם ר' אליעזר אוקי סיפא דמתני' כר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כגון נודר בשמו ומקיים בשמו אבל המגפף והמנשק וכו' אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות דכולהו נפקא מחד קרא וביד שם פ"ג סי' ו':
הפוער עצמו וכו': ביד שם סי' ה':
הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו: אי גרסי' בלמד למרקוליס משמע לפניו זרק לכבדו ואי גרסי' במרוקוליס בבית משמע אפי' במתכוין להכותה ולרוגמה בזריקה זו בגופה חייב והכי אסיקנא בגמרא דגרסינן בבית וכדפי' רעז"ל. אכן בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקנ"ג מצאתי וזה קיצור לשונו דלמ"ד חתיכה אחת משכחת לה כגון שראה גל אבנים וסבר לאו מרקוליס הוא וזרק שם אבן דקיימא לן דחייב הזורק אבן למרקוליס תנן ולא במרקוליס כדאיתא בפ' ד' מיתות ע"כ:
יכין
אחד העובד: בדבר שעבודתה בכך:
ואחד המקטר: בשר או קטורת מבשמים:
ואחד המנסך: ובכללו זורק דם לפניה:
ואחד המשחחוה: בד' אלו חייב אפילו אין דרך לעבדה בכך:
ואחד המקבלו עליו לאלוה: שאומר שלא בפניה אלי הוא:
והאומר לו אלי אתה: היינו בפניה, ותנא סיפא לגלויי דרישא מיירי אפילו שלא בפניה:
אבל המגפף: מחבקה:
והמנשק והמכבד: [אויספעגען] מלפניה:
והמרבץ: זורק מים להשכיב האבק לפניה:
והמנעיל: מלבישה מנעלים:
עובר בלא תעשה: וה"ה המגביה כובעו לפניה אם כך מנהג המדינה דרך כבוד. ולכן יש לזהר מלילך לבית ע"ז כשיודע שיהא מוכרח להגביה כובעו שם:
הנודר בשמו: קינם בשם ע"ז פלונית אם אוכל פירות אלו:
והמקיים בשמו: שאמר הריני נשבע בשמה, מיהו נדר היינו להבא, ושבועה היינו לקיים דבר שלעבר באזני השומעים, ואפשר לי עוד דלא נקט והנשבע בשמו, רק נקט והמקיים, דרק בנשבע לקיום אבל בנשבע בשמה שראה גמל פורח, זה אינו לקיום רק ללעג, אינו לוקה, ואפשר שגם משום שבועת שוא אינו חייב:
הפוער עצמו לבעל פעור: שמתריז רעי לפניו:
זו היא עבודתו: אפילו כיון לבזותה שוגג הוא וחייב חטאת, ובנתכוון לעבדה בבזוי זה, חייב סקילה:
הזורק אבן למרקוליס: כך היא עבודתו, נותנין ג' אבנים, ב' מתחת ואחד על גבו, והרוצה לעבדה זורק אבנים לשם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת