מלאכת שלמה על סנהדרין ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על סנהדרין · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ארבע מיתות וכו':    גמרא אמר רב הונא כל מקום ששני חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנים ורב פפא סבא משמיה דרב אמר גם ד' מיתות ורב הונא מודה ליה אלא דבפלוגתא לא קמיירי ורב פפא מוסיף סדר יום הכפורים ורב הונא בריה דרב יהושע מוסיף גם סדר התמיד ולאפוקי שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר שמנה בגדים של כהונה גדולה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותם כסדר ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה דבין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה מה שעשוי עשוי. שבעה סמנים דבפ"ט דמסכת זדה הסדרן בעינן דהכי קתני התם בסיפא בהדיא העבירן שצא כסדרן לא עשה כלום וד' מיתות מדקא פליג ר"ש בסיפא ש"מ דוקא קתני וסדר יומא דתנן כל מעשי יום הכפורים האמור על הסדר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משום דחוקה כתיב ביה וסדר התמיד דתנן זהו סדר התמיד אלא דאיכא מאן דס"ל דזהו למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה:

רש"א שריפה וכו':    ור' ישמעאל נמי ס"ל בברייתא דבגמרא דשריפה חמורה וה"ה דס"ל כותיה דסייף קיל כמו שכתבו תוס' ז"ל בדף נ"ג וכן ר' יונתן ס"ל כותיה בברייתא דחנק חמור מהרג. ועיין בת"כ פ' עשירי דפ' קדושים:

זו מצות הנסקלין:    הא דפרישנא בפירקין דלעיל בית הסקילה וכו' ומשום דבעי למיתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקיט להאי והכי מפ' לה בגמרא. וביד רפי"ד דהלכות סנהדרין:

משנה ב[עריכה]

מצות הנשרפין וכו':    ע"ס סי' ג' שם פט"ו סי' ג' ד' ה':

משקעין אותו:    כדי שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ. וכתוב בספר לקח טוב בפרשת אמור סוף דף צ"א באש תשרף מדלא כתיב תשרף באש או תשרף בלבד יש ללמוד כי השרפה היא בפתילה של אבר שמדליקין וזורקים לתוך פיו ויורדת וחומרת בני מעיו והיינו באש דוקא שאין כאן אלא חומו של אש ולא אש עצים ופחמים ממש ע"כ. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל סודר קשה לתוך הרכה וכתב כך מצאתי וכן הגיה לקמן:

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו:    פי' שני עדיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מיעיו. אית דגרסי הכי ויורדת וחומרת את בני מיעיו. ובערוך כתוב יש גורסין וחומדת בדלית כלומר מחממת כמו לחם חמודות. וכן מצא הר"י ז"ל בכל הספרים:

אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו:    אית דגרסי על כרחו שלא בטובתו. והקשו תוס' ז"ל בסוטה פ' היה נוטל (סוטה דף י"ט) דמ"ש דהכא קאמר ר' יהודה שהיו פותחין את פיו בצבת והתם בסוטה קאמר ר' יהודה דכולבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ותרצו דגבי סוטה נמי היו פותחין את פיה בצבת אלא לאחר שפתחו את פיה בצבת היו מטילין לתוכה כולבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פיה. ורבנן מודו נמי דאין פותחין פיה ע"י סודרין דהתם טעמא משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל גבי סוטה אין לקרב מיתתה עכ"ל ז"ל. ופשוט הוא דבכל מקום שהוא מוזכר ר' אלעזר ב"ר צדוק בלתי יוד צריך להיות:

אחת שזינתה:    מחק הר"י מלת אחת:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי:    צדוקים היו כן צריך להגיה בפי' רעז"ל. ומצאתי כתוב שהיה בימי ינאי הצדוקי. ובגמרא איתא דקודם לזה המעשה שראה ר' אלעזר ב"ר צדוק כשהיה כבר גדול עוד ראה מעשה אחר בהיותו קטן שזה לשונו בברייתא זכורני כשהייתי קטן ומורכב על כתפו של אבא והביאו בת כהן שזנתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם האי מעשה דתנינן במתני' ואמרו לו מפני שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי וכתבו תוס' ז"ל ואף ר' אלעזר ב"ר צדוק חזר בו:

משנה ג[עריכה]

ניוול הוא זה אלא מניח וכו':    כך הגיה הר"י ז"ל:

מצות הנחנקים:    בתו"כ פ' עשירי דפרשת קדושים:

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו:    ירושלמי כהנא בעא קומי רב תמן את אמר זה מושך אילך וזה מושך אילך וכא את אמר זה מושך אצלו וזה מושך אצלו א"ל תמן זה מלפניו וזה מלאחריו ברם הכא דן מן סטרא ודן מן סטרא ע"כ ולא ידענו אהיכא קאי תמן את אמר דהא גם לעיל גבי מצות הנשרפין תנן נמי זה מושך אצלו וזה מושך אצלו:

משנה ד[עריכה]

אלו הן הנסקלין:    ביד פ"א דהלכות ביאה סי' ד' ו':

הבא על האם:    ירושלמי תניתה הכא ותניתה בכריתות ניחא בכריתות שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן אית לך מימר בסנהדרין שהוא נסקל וחוזר ונסקל א"ר יודן אבוי דר' מתניה להתרייה את אמרת שאם התרו בו משום אשת אב לוקה משום אם לוקה ויתרו בו משום אשת איש אמר רבי תפתר בפנויה ע"כ:

והעובד ע"ז:    ביד רפ"ג דהלכות עכו"ם:

והנותן מזרעו למולך:    קסבר האי תנא מולך לאו ע"ז הוא וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ר"א בר"ש היא ונ"מ דאם זיבח וקיטר לפניו פטור א"נ העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מיחייב דמולך דוקא כתיב ששמו מולך:

ובעל אוב:    פ"ק דמכלתין ד' ג':

והמדיח:    ילפינן לה רבנן הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ומתני' דלא כר"ש דסבר מדיח מיתתו בחנק בברייתא בשלהי פ' הנחנקין. ערוך בשם ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקדש ע"כ. אלא שבירושלמי שבידנו כתוב בהפך מסית בקול גבוה ובלשון הקדש ומדיח בקול נמוך ובלשון הדיוט מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומסית באמר בלשון הדיוט נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון הקדש נעשה מסית ע"כ והכי איתיה בנמוקי יוסף:

והמכשף:    דלא כר' יוסי הגלילי דאמר בברייתא מכשף בסייף:

הבא על האם חייב עליה:    בגמרא מפרש דהכא נמי איכא קרא לחלוק לחייב שתי חטאות לרבנן אע"פ שהוא גוף אחד. וביד פ' שני דהלכות איסורי ביאה סי' ב':

משום אם ומשום אשת אב:    הא דלא קתני אשת איש משום דהכא לאחר מיתה מיירי. תוס' ז"ל:

ר' יהודה אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד:    מתני' דלא כאידך תנא דברייתא דסבר דלא פליג ר' יהודה את"ק אלא אם לא היתה אמו ראויה לאביו אז אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד דהיינו טעמא דר' יהודה דלא היה לו לאביו אישות בה הלכך לא קרינן ביה אשת אב וטעמא דר' יהודה דמתני' דכתיב אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. בפי' רעז"ל דבכולהו עריות דכתיב בהו כרת וכתיב בהו סקילה איכא בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד אבל בלשון רש"י ז"ל דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד ע"כ:

הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש:    בגמרא אמר אביי דר' יהודה פליג בברייתא דמשום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש ויליף נמי מקרא:

הבא על כלתו וכו':    בגמרא פריך ולחייב נמי משום אשת בנו ותירץ אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו ופי' רש"י ז"ל ולחייב נמי משום אשת בנו דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. וסיים באשת בנו דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה ע"כ:

הבא על הזכור:    אלו השלש מלות הכא לא ידענא אמאי איצטריך למהדר למיתנינהו וכן נראה ג"כ שהרגיש בתוס' יו"ט ולא תירץ מאומה. ונלע"ד דאפשר דהדר תנייה לאשמועינן דאע"ג דגבי בא על הבהמה נסקלת הבהמה של ידו כדי שלא יאמרו וכו' גבי משכב זכור אם הנשכב קטן או השוכב קטן פחות מבן תשע אין נסקל הקטן מטעם כדי שלא יאמרו כדאמרינן בבהמה דו"ק. והר"ר יהוסף ז"ל כתב נ"ל שמה שהזכיר אלו אע"פ שלא פירש בם דבר משום שלא נטעה בסדר המשנה ע"כ והגיה בשם רוב הספרים בהמה מה חטאה לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמר הכתוב תסקל ועיין בספר לקח טוב ד' צ' בפרשה קדושים:

תקלה על יָדֶיהָ:    ת"כ פ' קדושים פ' י"א:

ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא בהמה שנסקל איש פלוני על ידה:    בגמרא אבעיא קמייתא דאיתא בגמרא דבעו מרב ששת איכא מאן דמפרש דמהאי סיפא את ש"מ דאיכא תקלה וקלון דקתני ויאמרו זו היא דהיינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדקתני נמי לרישא דקתני אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ש"מ דרישא תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון הבא על הבהמה דהא גבי כותי תקלה איכא דבני נח מוזהרים על העריות דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרוייהו בעינן דהא מדסיפא ש"מ ודחי ליה למימר אפכא דרישא אפילו קלון בלא תקלה כמו שנפרש. ואבעיא תנייתא דבעא רב המנונא איכא מאן דמפרש דסיפא ודאי תרוייהו איכא ומתני' כולה בישראל קמיירי ורישא אשמועינן דאע"ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שבא על הבהמה כסבור שהוא מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת תקלה על ידה תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא רישא בכותי וסיפא בישראל ודחי ליה לאידך גיסא דסיפא תקלה וקלון ורישא תקלה בלא קלון כדפרשינן לה:

משנה ה[עריכה]

עד שיפרש את השם:    ביד בפ' שני דהלכות ע"ז סי' ז' ח':

בכל יום דנין:    יש ספרים בכל היום:

דנין את העדים בבנוי:    לא כנוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים וכו' כדמפ' רעז"ל:

יכה יוסי את יוסי:    להכי נקט יכה זה את אלהים דילפינן בגמרא מקרא ונוקב שם בנקבו שם עד שיקוב שם בשם יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני. ובגמרא מסיק דהאי נוקב לישנא דברוכי היא דאמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ופרכינן ודלמא עד דעביד תרוייהו פירוש לפרש האותיות ולברך אבל אחדא לא מיחייב ומשני לא ס"ד דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה דחדא הוא. עוד בגמרא בלשון שני אמר רב אחא בר יעקב אינו צריך עד שיברך שם המיוחד של מ"ב אותיות אלא שם של ד' אותיות ג"כ שם הוא ולאפוקי שם בן שתי אותיות ועל הכנויין כגון אלהי' שדי צבאות פלוגתא דר"מ ורבנן בברייתא בגמרא דר"מ מרבי ליה מאיש כי יקלל אלהיו דהיינו כנוי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ותנן נמי לההיא פלוגתא במתני' דבס"פ שבועת העדות:

ושואלין:    נ"א ומשיירין את הגדול שבהן ונכונה היא בעיני יותר וכדגרסינן לעיל פ"ג:

והדיינים עומדין על רגליהם:    כו' וכתב הר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות דף שס"ו ע"ב בשם הרשב"א ז"ל דגרסי' עלה דמתני' בירושלמי. ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין ע"כ. וכיון שכן ה"ה לדיינים שגמרו דינם מעומד בדיעבד דינם דין דהא עדות כגמר דין ע"כ:

והשני אומר:    אף אני כמוהו. גמרא אמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות מן התורה ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותם והכא בברכת ה' דלא אפשר לפרש מפני כבוד ה' אוקמוה אדאורייתא וקטלינן ליה באף אני כמוהו דאי ס"ד בעלמא פסול עד שיפרשו כולם אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא בלא העדת עדים. וכתוב בנמוקי יוסף וכן גבי עדים זוממין אם אחר שהעיד האחד אמרו לשני אתה מעיד כך כמו שהעיד תברך ואמר איה או אין דשניהם טעם אחד בלשון ארמי הרי עדותם עדות ואם נמצאו זוממין חייבין כדאמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה כלומר שאין בו הקשת שפתים שהרי אותיות אלו מאותיות הגרון הם שאין בהם הקשת שפתים שיש בהם מעשה והואיל שכן אפילו כשהיה בהן הקשת שפתים שיעיד ממש בבירור כל מה שהעיד חברו לא חשבינן ליה מעשה והארכתי בזה אע"ג דקאמר לה רבא גבי מגדף דלא חשיב הקשת שפתיו מעשה כדי לברר מילתא דרבא דהתם עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל והוא מבואר יותר שם ברב אלפס ומילתיה דרבא איתא בגמרא בפירקין דף ס"ה אלא שרש"י ז"ל לא גריס ישנם באיה אלא ישנם בראיה וכן נראה דגרסי תוס' ז"ל. וכתב הרמב"ן בס' המלחמות שרש"י ז"ל אילו ראה גרסת רבינו האיי גאון ז"ל ורב אלפס ז"ל היה חוזר בו עי' שם:

והשלישי אומר:    אתיא כר' עקיבא דאמר בפ"ק דמסכת מכות מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת הלכך בדקינן ליה לשלישי בהדייהו דאי מתזמי או מתכחשי מבטלינן סהדותייהו. ושנויה היא בת"כ פרשה י"ד דפרשת אמור:

משנה ו[עריכה]

העובד עבודה זרה:    תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ז.) ובגמרא רמי לה רבה לרב המנונא עובד אין אומר לא והא אנן תנן בסיפא האומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד. ופי' רש"י ז"ל אומר אעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן בגמרא מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיתה. נלך ונעבוד אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל חייב מיד. ושני ליה רב המנונא לרבה דרמי ליה מתני' דקתני עובד אין אומר לא באומר איני מקבלו עלי באלוה אלא בעבודה עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע דאמירה חייב כשקבלוה עליו לאלוה מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עלי' באלוה אי לא פירש בהדיא אינו מקבלו עליו אלא בעבודה ותו איכא בגמרא שנויי אחריני ורבינא אסיק דלא זו אף זו קתני:

אחד העובד ואחד הזובח וכו':    ביד בפ"ג דהלכות עכו"ם סי' ג'. ואע"פ שאין דרך עבודתה בכך באחת מד' עבודות הללו שהם זבוח וקיטור ניסוך והשתחוייה חייב דכתיב בפ' שופטים וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וע"כ וישתחו לשלא כדרכה קאמר דאי לכדרכה בכלל ויעבוד הוא וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה לאל אחר והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו לשלא כדרכה. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק וכו' דנימא השתחויה שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד אלו מגפף וכו' חייב ת"ל זובח לאלהים ואם השתחואה ללמד על הכלל באה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאת מן הכלל להקיש אליה כל הנכללות עמה בקרא דזובח דאלהים יחרם ומדהדר קרא וטרח למיכתב בלתי לה' לבדו דיקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנם לשם המיוחד ובהאי כללא לא מרבי לן רק מקטר ומנסך מפני שהם עבודות פנים דומיא דזובח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דניחייב אהשתחויה שלא כדרכה דלאו עבודת פנים היא והוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע"פ שאין חייבין על כיוצא בה [הגה"ה נלע"ד דהיינו מגפף ומנשק ומכבד וכו'] ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו כדאמרינן והגיה הר"ר יהוסף ז"ל אחד המזרח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה והמקבלו עליו באלוה וכו' והמכבד והמרבץ ס"א והמכבד והמחבק והמרבץ:

ואחד המנסך:    בגמרא פריך ולחשוב נמי זורק ופי' רש"י ז"ל דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן. אע"ג דעבודת פנים היא דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשית לשם ע"ז כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך ישתו יין נסיכם ותירץ אביי זורק בכלל ניסוך דמתני' דהא קרא נמי ניסוך קרי לי' דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם:

והמקבלו עליו:    ביד בפ"נ דהלכות עכו"ם סי' ד':

הנודר בשמו וכו':    ביד שם פ"ה סי' ובטור יו"ד סי' קמ"ז:

והמקיים בשמו:    תרגום של שבועה קיים:

עובר בלא תעשה:    רבין בשם ר' אליעזר אוקי סיפא דמתני' כר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כגון נודר בשמו ומקיים בשמו אבל המגפף והמנשק וכו' אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות דכולהו נפקא מחד קרא וביד שם פ"ג סי' ו':

הפוער עצמו וכו':    ביד שם סי' ה':

הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו:    אי גרסי' בלמד למרקוליס משמע לפניו זרק לכבדו ואי גרסי' במרוקוליס בבית משמע אפי' במתכוין להכותה ולרוגמה בזריקה זו בגופה חייב והכי אסיקנא בגמרא דגרסינן בבית וכדפי' רעז"ל. אכן בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תקנ"ג מצאתי וזה קיצור לשונו דלמ"ד חתיכה אחת משכחת לה כגון שראה גל אבנים וסבר לאו מרקוליס הוא וזרק שם אבן דקיימא לן דחייב הזורק אבן למרקוליס תנן ולא במרקוליס כדאיתא בפ' ד' מיתות ע"כ:

משנה ז[עריכה]

הנותן מזרעו וכו':    ביד שם פ' ששי סי' ד':

עד שימסור ויעביר באש:    ופי' רש"י ז"ל לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה ע"כ:

מסר למולך וכו':    ס"א העביר באש ולא מסר למולך מסר למולך ולא העביר באש. ובגמרא אמר רב יהודה איני חייב עד שיעבירנו דרך העברה פי' שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך ה"ד אמר אביי שורת לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא עובר בין שתי האשות רבא אמר כמשוורתא דפוריא פי' אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות עושין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ותניא כותיה:

בעל אוב זה פיתוס:    בסמך מצאתיו מוגה אבל בערוך הביאו בערך פתים במ"ם. ואיתא בתוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

והמדבר:    מִשִֹיחיוֹ כך נראה שגורס רעז"ל בוי"ו ולא משמע כן מפי' רש"י ז"ל. וכן הגיה הרי"א ז"ל בשם רוב הספרים בנקודות וגם נקד בשם הספרים משיחיו החי"ת בשב"א והוי"ו בחול"ם. ובברייתא דבגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילו ידיו ופי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכות קטנות להרי"ף ז"ל בהלכות תפילין דף פ"ב דאציל היינו מרפק דהיינו קודא ומאי דשייר במתני' פי' בברייתא וכמו שהוסיפה הברייתא בין הפרקים דהיינו בין פירקי אצבעותיו הוסיפה נמי אצילי ידיו דהיינו הקודא ולאו היינו שחי דתנן במתני' ע"כ. וביד שם ר"פ ששי וסי' ב': [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת קדושים בין הפרקים היה עולה המת ויושב בין פרקי המכשף בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ ע"כ]:

ידעוני:    פי' הרמב"ם ז"ל שהוא עוף ורבינו עובדיה ז"ל תפס פי' רש"י. בסוף לשון רעז"ל והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטורא. אמר המלקט פי' רש"י ומכניס מאותו חיה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים:

והנשאל בהם באזהרה:    דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בו וגו' רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל [עיין בתוי"ט] ועיין בספר קרבן אהרן פ' שביעי דפרשת קדושים במה שהשיב שם על זה בעד רש"י ז"ל ושנויה היא שם ג"כ בספ"ט וביד שם בהלכות עכו"ם פי"א סי' י"ד וז"ל שם אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך ושם פרק ששי כתב העושה אוב או ידעוני וכו' ואזהרה שלהן מאל תפנו ע"כ. וי"מ אוב מגזרת כאובות חדשים יבקע דעיקר האומנות בכך וידעיני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה עד כאן:

משנה ח[עריכה]

המחלל כו':    ר"פ מי שהחשיך ונראה לע"ד דאע"ג דהתם קתני המחלל את השבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדינו סקילה אעפ"כ הכל אחד דסקילה במקום כרת היא אלא שכשלא התרו בו אינן חייב אלא כרת וכשהתרו בו חייב סקילה והתם נקט סקילה משום דפריך מינה לההוא אמורא דמיירי בסקילה. וביד רפ"א דהלכות שבת. ופי' רש"י ז"ל המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בנסקלין כנון שחללו במלאכה גמורה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל ועל שגגתו לאו למימרא דכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו מיתה דהא איסי דאמר בפ"ק דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן ופי' הקונטרס וכן ר"ת היינו מיתה אבל חטאת חייב אכולהו אלא אתא למימר דכל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו מיתה ע"כ. ובגמרא דייק מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין ואליבא דר' עקיבא וגם הבערה אליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאת ור' עקיבא מודה נמי בתחומין דאין עליהם כרת דתנן בפ"ז דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא:

קללם בכנוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים:    ירושלמי ס"פ שבועת העדות. ובת"כ פ' עשירי דפ' קדושים. וביד רפ"ה דהלכות ממרים ובטור יו"ד סי' רמ"א:

משנה ט[עריכה]

הבא על נערה וכו':    תוס' ר"פ אלו נערות ובגמ' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ט) ותוס' פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ד.) וירושלמי פ' אלו נערות ורפ"ק דקדושין וביד פ"ל דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ז':

עד שתהא נערה בתולה:    נערה פרט לקטנה ובגמ' מוקמי' מתני' דר"מ היא דאמר פ' אלו נערות קטנה א"ן לה קנס דנערה דוקא כתיב בפרשה הלכך גבי נערה המאורסה נמי אין קטנה במשמע אבל חכמים שנחלקו עליו ואמרו יש קנס במקום מכר חלוקים עליו אף כאן ואומרים קטנה ארוסה בסקילה ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת שתהא מיתתם בחנק א"ל רב אחא מדפסי לרבינא ממאי דמתני' ר"מ היא ולמעוטי קטנה נמי דילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא א"ל הא עד שתהא נערה בתולה מאורסה קתני ואי למעוטי בוגרת לחודה אתא הכי איבעי ליה למיתני אינו חייב על נערה בתולה מאורסה ותו לא מידי דודאי ר"מ היא ואין להקניט בדבר:

באו עליה שנים:    ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב והשני בחנק והאי סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה כדתניא באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דגבי סקילה לבדו כתיב וקרא יתירה הוא למעוטי כה"ג דאע"ג דקרינן ביה בתולה אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פי' הראשון בסקילה כשבא עליה כדרכה ע"כ. וכן הוא שם בהלכות איסורי ביאה בספרים המוגהים:

משנה י[עריכה]

המסית וכו':    ירושלמי דיבמות ס"פ בתרא והתם משמע קצת דגרסי' המסית זה הדיוט הניסת זה הדיוט ע"כ וכן משמע קצת ג"כ הכא בירושלמי דבפירקין דקאמר הא חכם לא מכיון שהוא מסית אין זה חכם מכיון שהוא ניסת אין זה חכם ע"כ. בסוף לשון רעז"ל כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל המסית את ההדיוט היא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חילוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב ביה וסקלתו באבנים ובנביא כתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ע"כ. ומתני' ר"ש היא לפי דבגמרא דייק המסית זה הדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק והמסית את ההדיוט טעמא דיחיד הא רבים בחנק מתני' ר"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש"א בחנק אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ז אתאן לרבנן דבסקילה רישא ר"ש וסיפא רבנן ורבינא מתרץ לה דכולה רבנן היא ורישא לאו למעוטי מסית את הרבים אלא רישא תנא מסית את היחיד וסיפא תנא מסית את הרבים ולא זו אף זו קתני לא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר"ש ורב פפא אתא נמי לתרוצה לדקתני המסית זה הדיוט דלאו למעוטי נביא המסית אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלים נוהגין בו שמקילין בחייו שכל מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה זו שיטת רש"י ז"ל וגרסתו דמר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי אבל ר"ת ז"ל מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר ליה דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא ע"כ:

כל חייבי מיתות וכו':    ביד בפרק ה' דהלכות עכו"ם סימן ב' ג' ובפרק י"א דהלכות סנהדרין סי' ה':

אין מכמינין:    כלומר שכל חייבי מיתות ב"ד צריכין התראה חוץ מזו וז"ל רש"י ז"ל אמר לשנים והן עדיו פי' רש"י ז"ל אמר לשנים יחד הן עצמן נעשין עדים ואין צריכין להתרות כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ועיין ביד ברפ"ה דהלכות עכו"ם:

אמר לאחד הוא אומר:    הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בשניהם ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם כלומר אומר אני איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב"ד:

אלא מכמינין:    צריך למחוק מלת אלא. וראיתי שהרי"א ז"ל הגיה אלא מכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח וכו' אם חזר בו מוטב. ובברייתא מוסיף כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם ופי' רש"י ז"ל דאי לא חזו ליה לא מצו מסהדי עליה לחיובי' קטלא ואע"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא ע"כ:

והוא:    אומר לו היאך נניח את כו' כתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וא"ת כשאמר לשנים והם עדיו למה לא יאמר לו היאך נניח כו' י"ל דשאני הכא שהוצרך לומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד אע"פ שחוזר ואומר לו הדברים עצמו אפשר שחזר בו ממה שאמר לו בתחלה ועתה אינו אלא כמספר הדברים שעברו ביניהם בתחלה בעבור שהזקיקו זה ואמר לו אמור מה שאמרת לי לפיכך אין להרוג אותו בשביל דבור זה שאינו אלא כמספר דברים בעלמא שעברו ואינו מסכים עתה ואינו גומר בדעתו לעבוד ע"ז. וא"ת נהרוג אותו בעבור מה שעשה בתחלה דמודה עתה שהסית אין אדם נהרג ע"פ עצמו בהודאתו כיון שאין שני עדים לכן צריך שיאמרו לו היאך נניח את אלהינו וכו' ואז אם לא חזר בו סוקלין אותו מה שא"כ אם הקדים הוא מעצמו בתחלה להסית שכבר ניכר מדבריו שהוא מסית גמור ולכך מביאין אותו מיד לב"ד וסוקלין אותו ע"כ:

האומר אעבוד וכו':    עיין במ"ש לעיל ריש סי' ו':

המדיח זה האומר:    ביד פ"ד דהלכות עכו"ם סי' ה' ובפ"ה סי' ב':

משנה יא[עריכה]

המכשף וכו':    ביד פי"א דהלכות עכו"ם סי' ט"ו ובטור יו"ד סי' קע"ט:

העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים:    ס"א זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ונכוחה היא בעיני וכן נראה מדברי הר"ר יהוסף ז"ל בשם רובי הספרים אלא שדלג מלת זה:

ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין וכו':    בגמרא מסיק דמרבי אליעזר גמרה ר' עקיבא שאמר ר' אליעזר דבר אחד ונתמלא כל השדה קשואים וחזר ואמר דבר אחר ונתקבצו כולן למקום אחד שמותר ללמוד כדי להבין ולהורות כדכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ולא סברה ר' עקיבא מר' אליעזר והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ונלע"ד דאפשר שבזה יתיישב מה שנראה דקשה דר' עקיבא היינו ת"ק אלא רמז לנו תנא דרישא ר' עקיבא משום ר' אליעזר וסיפא ר' עקיבא משום ר' יהושע וסתמיה לר' אליעזר כיון דלא סברה ר"ע מיניה ופירש לר' יהושע כיון דאסברה ניהליה דוק: