משנה סנהדרין ז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

[עריכה]

מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיוג, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו.

זה מושך אצלו וזה ה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

רבי יהודה אומר, אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שרפה, אלא פותחין את פיו בצבת ז שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.

אמר רבי אליעזר בן צדוק, מעשה בבת כהן אחת שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.

אמרו לו, מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.

נוסח הרמב"ם

מצות הנשרפים היו משקעים אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשה בתוך הרכה וכורך על צווארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת וחומדת את בני מעיו אמר רבי יהודה אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא פותחין את פיו בצבת על כורחו שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת וחומדת את בני מעיו אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כוהן שזינת והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

פירוש הרמב"ם

מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד כו': פתילה דבר נתך מן המתכות והם היו שורפין בעופרת מותכת לפי ששריפת מה שתוך הגוף נקרית שריפה וכך קבלנו בבני אהרן שלא נשרפו הנראה מגופותיהם ואמר הכתוב בהם יבכו את השריפה אשר שרף ה' וזה שאנו עושין כן לחמלה על האיש ההוא לפי שזה ממהר מיתתן ואמר רחמנא ואהבת לרעך כמוך לפי שהאדם כשהוא חייב מיתה הוא בוחר לנפשו הקלה שבמיתות ואשר צערה מועט כמו כן נעשה בזולתנו אם הוא חייב סקילה נסקל באבן אחת כמו שהקדמנו ואם נתחייב שריפה נשרוף אותו כמו שזכרנו: וסודרין קשה בתוך הרכה רצוני לומר שנותן סודר קשה חזק בסודר רך כדי שלא יצטער בשרו בבגד הקשה בשעת חנקו: ופירוש חומרת את בני מעיו מחממת בני מעיו ושורפת אותן וכן אמרו ז"ל בעוף שנפל לאש נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ויש גורם מגזרת חמרמרו מעי. ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משקעין אותו - שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:

קשה לתור הרכה - כורכים סודר קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין ד:

את הפתילה - פתילה של אבר מדליק. ומתיך לתוך פיו:

וחומרת - כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם יט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:

אף הוא אם מת בידם - כלומר אם היה מת בידם על ידי חניקתם ו קודם זריקת הפתילה:

לא היו מקיימים מצות שרפה - לפיכך לא היו חונקים אותו:

אלא פותחים את פיו בצבת - טנאלוויי"א בלע"ז. ואין הלכה כר' יהודה:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי - צדוקין היו, שאין להם גזירה שוה אלא קרא כמשמעו:

פירוש תוספות יום טוב

ארכובותיו. לשון וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה'): והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. [*ועיין [בהר"ב] פ"ד דחולין משנה ו']:

קשה לתוך הרכה. כתב הר"ב קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין. וז"ל רש"י קשה לתוך הרכה. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו. והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו. לפיכך קשה מבפנים. ע"כ. וז"ל הרמב"ם קשה בתוך הרכה. כדי שלא יצטער בשרו בלבד הקשה בשעת חנקו. ע"כ. ופירוש בלבד מל' לבדין דמשנה ט' פ"ט דכלאים:

זה מושך אצלו כו'. ל' הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. ושני עדיו זה מושך כו':

אף הוא אם מת כו'. כתב הר"ב כלומר אם היה מת כו' ומסיים רש"י אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שרפה:

בצבת. תרגום ומלקחיה. וצבתהא. כ"כ הר"ב במשנה ו' פ"ה דאבות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ג) (על המשנה) ארכובותיו. לשון וארכבתיה דא לדא נקשן והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך:

(ד) (על הברטנורא) לשון רש"י. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנולתו ולפיכך קשה מבפנים. והר"מ כתב כדי שלא יצטער בשרו בלבד (מלשון לבדין) הקשה בשעת חנקו:

(ה) (על המשנה) זה כו'. היינו שני עדיו. הר"מ:

(ו) (על הברטנורא) ואף. לישנא בעלמא הוא, כלומר אם יחניקהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה. רש"י:

(ז) (על המשנה) בצבת. תרגום ומלקחיה, וצבתהא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מצות הנשרפין וכו':    ע"ס סי' ג' שם פט"ו סי' ג' ד' ה':

משקעין אותו:    כדי שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ. וכתוב בספר לקח טוב בפרשת אמור סוף דף צ"א באש תשרף מדלא כתיב תשרף באש או תשרף בלבד יש ללמוד כי השרפה היא בפתילה של אבר שמדליקין וזורקים לתוך פיו ויורדת וחומרת בני מעיו והיינו באש דוקא שאין כאן אלא חומו של אש ולא אש עצים ופחמים ממש ע"כ. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל סודר קשה לתוך הרכה וכתב כך מצאתי וכן הגיה לקמן:

זה מושך אצלו וזה מושך אצלו:    פי' שני עדיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מיעיו. אית דגרסי הכי ויורדת וחומרת את בני מיעיו. ובערוך כתוב יש גורסין וחומדת בדלית כלומר מחממת כמו לחם חמודות. וכן מצא הר"י ז"ל בכל הספרים:

אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו:    אית דגרסי על כרחו שלא בטובתו. והקשו תוס' ז"ל בסוטה פ' היה נוטל (סוטה דף י"ט) דמ"ש דהכא קאמר ר' יהודה שהיו פותחין את פיו בצבת והתם בסוטה קאמר ר' יהודה דכולבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ותרצו דגבי סוטה נמי היו פותחין את פיה בצבת אלא לאחר שפתחו את פיה בצבת היו מטילין לתוכה כולבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פיה. ורבנן מודו נמי דאין פותחין פיה ע"י סודרין דהתם טעמא משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל גבי סוטה אין לקרב מיתתה עכ"ל ז"ל. ופשוט הוא דבכל מקום שהוא מוזכר ר' אלעזר ב"ר צדוק בלתי יוד צריך להיות:

אחת שזינתה:    מחק הר"י מלת אחת:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי:    צדוקים היו כן צריך להגיה בפי' רעז"ל. ומצאתי כתוב שהיה בימי ינאי הצדוקי. ובגמרא איתא דקודם לזה המעשה שראה ר' אלעזר ב"ר צדוק כשהיה כבר גדול עוד ראה מעשה אחר בהיותו קטן שזה לשונו בברייתא זכורני כשהייתי קטן ומורכב על כתפו של אבא והביאו בת כהן שזנתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם האי מעשה דתנינן במתני' ואמרו לו מפני שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי וכתבו תוס' ז"ל ואף ר' אלעזר ב"ר צדוק חזר בו:

תפארת ישראל

יכין

היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו:    ברכיו. ועשו כן כדי שיהיה יכול לישב ושלא יתהפך אנה ואנה, ויצטער כשתפול הפתילה על בשרו ע"י שיתהפך [ונ"ל דלקחו זבל ולא עפר, כדי לבזותו, דאע"ג דלעיל [פ"ו מ"ג וד'] חששו שלא לבזותו. היינו במעשה שנגוף עצמו]:

ונותנין סודר קשה לתוך הרכה:    כרכוהו בתוכו, קשה מבפנים, כדי להכריחו לפתוח פיו מהר ולא יצטער הרבה, שאין הרכה מכריחתו לפתוח פיו כל כך מהר, וכרכו הקשה ברכה, כדי שלא יחבול הקשה צוארו:

וזה מושך אצלו:    שנים העדים מושכין בב' קצוות הסודר:

ומדליק את הפתילה:    ר"ל מרתיח יפה את העופרת, כדי שירד כחוט דק תוך גרונו. [ונ"ל דאינו ר"ל שבשעה שעומדין ומחנקין אותו. אז ירתיח הפתילה, אלא ר"ל שבשעה שיחנקוהו יהיה העופרת עדיין מודלק ורותח על האש, שלא יתקרר ביני ביני]:

וחומרת:    נ"ל שהוא מלשון כווץ, [צוזאממענשרומפפען], כמו מעי חמרמרו [איכה א' כ'], או שהוא מלשון מרוח [צוזאממענקלעבען], כמו ותחמרה בחמר ובזפת [שמות ב'], או שהוא מלשון שריפה, כמו נפלה לאור ונחמרו בני מעיה [חולין פ"ג מ"ג], וכ"כ פני חמרמרו מני בכי [איוב ט"ז] לשון הדלקה הוא, שהאדימו כאש מרוב בכייה:

רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידם:    ר"ל כשימות בידם בשעה שימשכו קודם שיזרקו הפתילה לפיו:

אלא פותחין את פיו בצבת:    [צאנגע]:

שלא בטובתו:    ר"ל אם אינו רוצה לפתוח פיו בטוב:

וחומרת את בני מעיו:    לכאורה כל זה מיותר, דהרי לא פליג בהא את"ק ולפי מ"ש אות ז'. נ"ל דשפיר קמ"ל ר"י, דאע"ג דלהא שיכריחוהו לפתוח פיו בצבת א"צ כל כך זמן רב כמו כשיכריחוהו לפתוח פיו בחניקה, אפ"ה גם בהא לא יקחו העופרת מהאש עד שנפתח כבר פיו. או נ"ל דר"י טעמא למלתי' קאמר, דע"י שפתחו פיו בצבת, העופרת נכנס יפה למעיו וימות מהר, משא"כ לת"ק נסגר גרונו קצת ע"י החניקה].

אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי:    ושמעו להצדוקים שעושין הכל ממש ככתוב, ואין מאמינים בקבלה, שקבלנו מאבותינו ללמוד כאן ג"ש בהלמ"ס, שלא תשרף באש:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי נב א  רמב"ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם טו יג