משנה סנהדרין ז ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המגדף אינו חייב עד שיפרש כב את השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה, בכל יום דנין את העדים בכינוי, יכה יוסי את יוסי.

נגמר הדין, לא הורגין בכינוי, אלא מוציאים את כל האדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כה מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחיןכו.

והשני אומר אף אני כמוהוכז, והשלישי אומר אף אני כמוהו.

נוסח הרמב"ם

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם אמר רבי יהושע בן קורחה בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין לא היו הורגין בכינוי אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבהם ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו.

פירוש הרמב"ם

המגדף אינו חייב עד שיפרש השם אמר כו': לא מאחין ענין חבור כעין אריגה שאין הקריעה נכרת אבל התפירה מותר: והטעם שמספיק באמרו אף אני כמותו כדי שלא יחזור פעם אחרת ברכת ה': ואמרו והשלישי להודיעך ששלשה כשנים צריך שתהיה עדותם כולו עדות אחת ומאמר רבי יהושע בן קרחה נכון:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עד שיפרש את השם - ויברך השם בשם. שנאמר (שם כד) ונוקב שם ה' בנקבו שם, שינקוב השם בשם כג:

בכל יום - כל זמן שהיו נושאים ונותנים בבדיקת העדים:

היו דנין אותן בכינוי - כל אדם שמהפך דבר ומדבר כמי שמקלל ותולה באחר קרוי כינוי בלשון חכמים. ובלשון מקרא, כי לא ידעתי אכנה (איוב לב):

יכה יוסי את יוסי - אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות ועולה בגימטריא אלהי"ם, לכך מכנה שם בן ארבע אותיות ליוסי כד:

נגמר הדין - ובאים ב"ד לומר חייב הוא, לא היו יכולים להרגו על פי עדות זו ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי:

אלא מוציאים את כל האדם לחוץ - דגנאי הוא להשמיע ברכת השם לרבים:

וקורעין ולא מאחין - עולמית. תפירה אלכסנדרית שאין הקריעה ניכרת, אבל שאר תפירות מותר:

אף אני שמעתי כמוהו - ואינו צריך להזכיר ברכת שם בשם:

והשלישי אומר - אתיא כמאן דאמר מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת:

פירוש תוספות יום טוב

עד שיפרש השם. [*פירש"י שיזכור את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו. אלא שמע שם יוציא מפי אחר וברכו. פטור. ע"כ. ומ"ש הר"ב ויברך השם בשם. [*ברייתא ומ"ש הר"ב] שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם. [*הכי מפרש שמואל להברייתא] ופירש"י להכי אהדריה בהאי קרא. לומר לך עד שיקוב שם בשם. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ח. ובגמרא מסקינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דאמר קרא (שם כ"ד) ויקוב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא. ודלמא עד דעבד תרווייהו. [פירושו באותיותיו ופירושם. דכתיב (במדבר א') אשר נקבו בשמות. וברוכי]. לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כ"ד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל. שמע מינה חדא היא:

יכה יוסי וכו'. כתב הר"ב אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות וכו'. אם שמע לא קרא בפירוש רש"י שהרי בפירש"י כתוב כל זה. ולשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות ע"ז שם בן ד' אותיות. אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ע"כ. ומדברי רש"י בגמרא [דף ס'] נראה שדעתו שם ההויה. ומהא דכתבו רש"י והר"ב דיוסי עולה בגימטריא אלהים. ורש"י מסיים והיינו יכה זה את זה ע"כ. נראה שדעתם שהשם שיברך וכו'. לא בעינן שיהא שם המיוחד גם כן אלא סגי אם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כמו אלהים. וכ"כ הרמב"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. אבל הכ"מ כתב שצ"ע מנא ליה הא דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד ושהרמ"ה השיג ג"כ עליו בזה. ושחכמי לוני"ל טענו בעד הרמב"ם. ע"כ. ועיין מ"ש סוף פ"ד דשבועות [ד"ה המקלל] :

אמור מה ששמעת בפירוש. כתב הכ"מ בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל. ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב"ם זה. ע"כ. ולי נראה שבדין השמיטו הרמב"ם משום דכיון דבגמרא דידן לא חש לפרושי הכי ש"מ דס"ל לגמרא דידן דאין ה"נ שהיה צריך שיאמר ממש הלשון כאשר שמעו. דאילו סברה גמרא דידן דמתני' לאו כמשמעה ה"ל לפרש הואיל שיש לנו מקום לטעות ולהבין שיאמר [ממש] הלשון כאשר שמעו ואתיא חורבה מינה. אלא ודאי דאין הכי נמי דכמשמעות המשנה הוא שיאמר בלשון ההוא ששמעו ממש. ולענין קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדוף נ"ל דלא קשיא דכשאומרים לו כן. לא לגדוף מכוונין. לא אנו ולא הוא. אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך. ולפיכך נתחייב לומר לו שיפרש. מידי דהוה אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים ומפני הספק. כ"ש בכאן שלעדים שיעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה. ויש לנו לקיים המצוה להמיתו. והרי אינה מתקיימת אלא בכך:

והריינין עומדין. דאמר קרא. ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג' כ'). והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי. עמד. ישראל ושם המפורש עאכ"ו. גמ':

וקורעין. גמרא דכתיב (מלכים ב' י"ח ל"ז) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים פירש רש"י על הגידופים ששמעו מפי רבשקה כדכתיב אשר שלחו מלך אשור לחרף אלהים חי (שם י"ט ד'). והא דלא תנן שהעדים קורעים לפי שאין חייבים בקריעה שכבר קרעו בשעה ששמעו. ברייתא. ופרכינן וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוה הא קא שמעי השתא. ומשני לא ס"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו (שם י"ט א') המלך חזקיה קרע. והם לא קרעו. ותמהו התוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי. ע"כ:

ולא מאחין. אתיא קריעה קריעה. כתיב הכא וקרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב' י"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים. איני יודע שהם קרעים. ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרעים לעולם. גמ'. ולשון מאחין כתבתי במשנה ז' פ"ג דמ"ק:

והשני אומר אף אני כמוהו. אמר ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. ומעלה הוא דעבוד רבנן [שהצריכו העדים לפרש עדותן כדתנן במשנה ו' פ"ג לענין דיני ממונות. ומשנה ד' פרק ה' לענין דיני נפשות] והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול. הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא. [בתמיה] :

והשלישי אומר וכו'. כתב הר"ב אתיא כמ"ד מה שנים וכו' במשנה ז' פרק קמא דמכות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כב) (על המשנה) שיפרש:שיזכיר את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שמע שם יוצא מפי אחר וברכו, פטור. רש"י:

(כג) (על הברטנורא) ובגמרא ילפינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא. ועיין תוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) כל זה כתוב בפירש"י. ולשון הר"מ, שם בן ארבע אותיות. אלף דל"ת נו"ן יו"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם תוי"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) אמור כו'. בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל, ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו הר"מ. כ"מ. ולי נראה דהר"מ סבירא ליה דגמרא דידן פליג. וקושית הירושלמי לא קשה, דמידי דהוה אמחיקת שם בסוטה, דכך צותה התורה היכי דאי אפשר בלאו הכי. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) עומדין כו'. וקורעין ולא מאחין. בגמרא ילפינן כל זה מקראי (שופטים ג'. ומלכים ב' יח) והא דלא תנן שהעדים קורעים, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו, ושוב אין חייבים בדילפינן מקרא. גמרא:

(כז) (על המשנה) כמוהו. שמע מינה דכשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן. והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול, הכא משום דאי אפשר קטלינן לגברא, בתמיה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

עד שיפרש את השם:    ביד בפ' שני דהלכות ע"ז סי' ז' ח':

בכל יום דנין:    יש ספרים בכל היום:

דנין את העדים בבנוי:    לא כנוי השם קאמר אלא ב"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים וכו' כדמפ' רעז"ל:

יכה יוסי את יוסי:    להכי נקט יכה זה את אלהים דילפינן בגמרא מקרא ונוקב שם בנקבו שם עד שיקוב שם בשם יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני. ובגמרא מסיק דהאי נוקב לישנא דברוכי היא דאמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ופרכינן ודלמא עד דעביד תרוייהו פירוש לפרש האותיות ולברך אבל אחדא לא מיחייב ומשני לא ס"ד דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה דחדא הוא. עוד בגמרא בלשון שני אמר רב אחא בר יעקב אינו צריך עד שיברך שם המיוחד של מ"ב אותיות אלא שם של ד' אותיות ג"כ שם הוא ולאפוקי שם בן שתי אותיות ועל הכנויין כגון אלהי' שדי צבאות פלוגתא דר"מ ורבנן בברייתא בגמרא דר"מ מרבי ליה מאיש כי יקלל אלהיו דהיינו כנוי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ותנן נמי לההיא פלוגתא במתני' דבס"פ שבועת העדות:

ושואלין:    נ"א ומשיירין את הגדול שבהן ונכונה היא בעיני יותר וכדגרסינן לעיל פ"ג:

והדיינים עומדין על רגליהם:    כו' וכתב הר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות דף שס"ו ע"ב בשם הרשב"א ז"ל דגרסי' עלה דמתני' בירושלמי. ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין ע"כ. וכיון שכן ה"ה לדיינים שגמרו דינם מעומד בדיעבד דינם דין דהא עדות כגמר דין ע"כ:

והשני אומר:    אף אני כמוהו. גמרא אמר ר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות מן התורה ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותם והכא בברכת ה' דלא אפשר לפרש מפני כבוד ה' אוקמוה אדאורייתא וקטלינן ליה באף אני כמוהו דאי ס"ד בעלמא פסול עד שיפרשו כולם אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא בלא העדת עדים. וכתוב בנמוקי יוסף וכן גבי עדים זוממין אם אחר שהעיד האחד אמרו לשני אתה מעיד כך כמו שהעיד תברך ואמר איה או אין דשניהם טעם אחד בלשון ארמי הרי עדותם עדות ואם נמצאו זוממין חייבין כדאמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה כלומר שאין בו הקשת שפתים שהרי אותיות אלו מאותיות הגרון הם שאין בהם הקשת שפתים שיש בהם מעשה והואיל שכן אפילו כשהיה בהן הקשת שפתים שיעיד ממש בבירור כל מה שהעיד חברו לא חשבינן ליה מעשה והארכתי בזה אע"ג דקאמר לה רבא גבי מגדף דלא חשיב הקשת שפתיו מעשה כדי לברר מילתא דרבא דהתם עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל והוא מבואר יותר שם ברב אלפס ומילתיה דרבא איתא בגמרא בפירקין דף ס"ה אלא שרש"י ז"ל לא גריס ישנם באיה אלא ישנם בראיה וכן נראה דגרסי תוס' ז"ל. וכתב הרמב"ן בס' המלחמות שרש"י ז"ל אילו ראה גרסת רבינו האיי גאון ז"ל ורב אלפס ז"ל היה חוזר בו עי' שם:

והשלישי אומר:    אתיא כר' עקיבא דאמר בפ"ק דמסכת מכות מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת הלכך בדקינן ליה לשלישי בהדייהו דאי מתזמי או מתכחשי מבטלינן סהדותייהו. ושנויה היא בת"כ פרשה י"ד דפרשת אמור:


פירושים נוספים

בבלי נה ב  רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב ז בבלי נו א