וידבר ה' אל משה וגומר אך את שבתותי תשמורו וגו' עד ויתן אל משה ככלותו. לפי שצוה יתברך על עשיית המשכן וכליו שהיה מורה על דבקות הש"י ושרות שכינתו באומה. היה אפשר שיחשוב אדם שהפעל ההוא היה יותר נכבד מכל הפעולות התוריות וכ"ש מהשביתה בשבת לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו. והמעשה בכלל הוא יותר שלם מהשביתה והמנוחה. וכ"ש המעשה הנכבד והקדוש הזה. ואולי שמפני זה יבואו ישראל לחשוב שמלאכת המשכן תדחה את השבת מצורף אל היות המעשה יותר מעיד על האמונה ממה שיעיד עליו הבטול והשביתה מהפעל. כי המעשה הוא מציאות והשביתה העדר והמציאות יעוד יותר מן ההעדר. ולכך יאמר האומר שיספיק מלאכת המשכן להעיר ולהעיד אל היות יתברך מקדשנו ושוכן בתוכנו ושהוא בורא העולם. והכל נבראיו ולא נצטרך לשביתה להעיד זה עצמו. הנה מפני זה אמר יתברך למשה שיאמר לישראל אך את שבתותי תשמורו רוצה לומר עם היות מלאכת המשכן דבר קדוש ונכבד לפני עם כל זה אתם לא תדחו את השבת אבל תשמורו אותו. ואין לקבל מה שהקשה הרמב"ן על רש"י שמלת אך לעולם ימעט מהדבר עצמו אשר התחבר בו. ואם כן מלת אך במקום הזה ממעט משמירת השבת לא ממלאכת המשכן. כי הנה לא יוכל להכחיש הרמב"ן שמלת אך במקרא תמעט ממה שנזכר למעלה. ושזה הוא שמושה המיוחד והיותה ממעטת בדבר עצמו הוא פרשת רז"ל. כי הנה נאמר לנח אחר שהתיר לו אכילת הבשר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו שענינו אע"פ שהתרתי לך הבשר לא התרתי רק השחוט לא החי. וכן אך בזאת יאותו לנו האנשים. וכן מלת רק זה שמושה המפורסם. ורש"י פירש הכתוב על דרך הפשט ולא כיוון למדרש וצדקו דבריו שאך את שבתותי בא להודיעם שמלאכת המשכן לא תהיה דוחה את השבת. והוצרך יתברך להזהירם על זה מפני הסבות שזכרתי שהי' אפשר שיחשב שמלאכת המשכן תדחה את השבת כקרבנות והותר' בזה השאל' הו'. והנה שבתותי בלשון רבים לפי שמצות השבת אינה רומזת ומורה בלבד פינת חדוש העולם ובריאתו כי הנה גם כן השבת ירמוז אל העולם הרוחני שבו המנוח' והנחלה אמתית כי שם תהי' השביתה באמת מכל המלאכות והדברים הגשמיים. והוא תכלית המלאכות ואינה מלאכה ולכך קראוהו חכמינו זכרונם לברכה שבת הגדול. יאמרו עליו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. הנה א"כ ימי המעשה הם רמז לפעולות האנושיות בעוה"ז המביאות אל התכלית ויום השביעי הוא רמז לתכלית. ולא תקנו חכמים זכרונם לברכה לומר בתפלת שבת את יום המנוח הזה ולא אמרו את יום השבת לרמוז אל המנוחה הנפשיית האמיתית הנרמזת בו. ויש לנו אם כן שתי שבתות האחת שבת גשמית זכר לחדוש העולם ובריאותו. והשנית שבת נפשיית זכר להשארות הנפש ותענוגה אחר המות. ועל שתיהם אמרו ז"ל ולא נתתו ה' אלהינו וכו' להיות השבת מזה הצד במדרגת התכלית אמרו ז"ל ששקולה שבת כנגד כל המצות להיותו במדרגת התכלית הניתן על כל המצות. ומזאת הבחינה אמר שבתותי בלשון רבים לפי ששביתת ביום השביעי מורה על שבת בראשית והוא עדות לחדוש העולם ומורה גם כן על השארות הנפש ומנוחתה בעולם הנשמות. והם אם כן שבתות ה'. והותר' בזה השאלה הז'. וביאר הכתוב שתי הכוונות האלה בשבת. ואמר כנגד הראשון שהוא לזכרון חדוש העולם כי אות היא ביני וביניכם רוצה לומר שהשביתה ביום הז' היתה להם אות ועדות שהש"י שבת וינפש ביום ההוא ממעשה שמים וארץ. ואמר ביני וביניכם לומר שיעשו גם הם כמו שהוא יתברך עשה שנח בשביעי. וביאר שהזכירה והידיעה הזאת תכליתה הוא לדעת כי אני ה' מקדשכם כלומר שבמצוה הזאת בזכותה תהיו מקודשים בשבת הבאה אחר המות כי שם יתקדשו ויהיו קדושים בשבת הנפש מפני ששמרו בעוה"ז שבת הגוף. ואמנם כנגד השבת הנפשית אמר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם רוצה לומר גם כן תשמרו את השבת לטעם אחר והוא לפי שקודש הוא לכם שיורה על השארות נפשיכם אחר המות בעולם הנשמות שכלו שבת. ולכך לא אמר בטעם הזה שהוא אות כמו שאמר בראשו. אלא שהוא קדש. ולפי שהמחלל את השבת הוא מכחיש וכופר בהשארות הנפש ונצחיותה. לכן אמר על זה מחלליה מות יומת שימיתוהו ב"ד בסקילה כמו שעושין למקלל אלהיו. ולפי שאולי יאמר אדם שזה בלתי ראוי. כי בעוברו על אחת ממצות התורה אינו הגון שימות כי אינו כעובד ע"א שהוא מורד במלכו ובאלהיו. הנה מפני זה אמר עוד כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההוא וגו' כלומר הנה הגוף וכחותיו לא נבראו אלא להשלים את הנפש ואם לא יגיע התכלית יהיה בטל מה שקודם התכלית. ולכן מי שנפשו המשכלת נכרתת מקרב עמה להיותה נאבדת לגמרי ולא תשוב לעולם השכלים אשר הם עמה ומולדתה. אין ראוי שיחיה כלל חיים גשמיים אחרי שהם אינם אלא להשלים השכל. וכן ראוי שימות המחלל את השבת מיתה גופנית בסקילה לפי שהעושה בו מלאכה הוא מת מיתה נפשיית והחיים הגשמים א"כ הם לו לבטלה וראוי שיומת על ידי בני אדם ושיסירו ב"ד את חייו ממנו כיון שהוא אומר שאין לנפש השארות לעולם הבא. ולכן הוא דין ישר לסקול המחלל את השבת ולא נמצא כזה בעובר על מצוה פרטית אחרת. וזה אצלי פירוש ודלא יליף קטלא חייב רוצה לומר שמי שלא ילמוד להשלים נפשו ראוי להורגו כי בזולת למוד למה לו חיים. הנה התבאר שאין כפל ומותר בפסוקים האלה ושזה הפסוק מבואר מבלי דוחק שראוי שיומת המחלל את השבת מיתה גופנית בסקילה כיון שהעושה מלאכה בשבת הוא מת מיתה נפשית. והנה השבת והמילה הם בעונש האמתי שהוא הכרת הנפש מעמיה אשר זה בכל מקום מורה על כרת הנפש ואבדונה ואין כן במקום שנאמר כריתת הנפש מישראל שמשמע לא מהשכלים העליונים. ואמרו עוד ששת ימים יעשה מלאכה הוא להזהיר שלא נחליף קדושת היום הזה ביום אחר מכל ימי השבוע כי אותם ששת ימים הם ראויים למלאכה ולא לשביתה ולמה אם כן יחליפנו וימיר אותו ביום אחר. אמנם היום הז' הוא שבת שבתון וזכר בו שתי שביתות לרמוז לשני טעמי השבת כי הוא זכר לשבת בראשית. ורומז גם כן לשביתת הנפש אחר המות. ומשתי הבחינות האלה הוא קודש לה'. ולכן כל העושה בו מלאכה יומת על ידי ב"ד כי את קודש ה' חלל וכאלו כפר בחדוש העולם ובהשארות הנפש אחר המות. ואפשר לומר עוד שהנה צוה ששת ימים תעשה מלאכה להזהירם שלא יעוננו ולא יאמרו זה היום טוב ונאות לפעול וזה אינו נאות כי הנה ברצות ה' כל הימים הם טובים לעשות מלאכה. אם לא ביום הז' שהוא שבת שבתון וכמו שביארתי בביאור עשרת הדברות. התבאר מזה כלו שאין כפל ומותר בפסוקים האלה ושאמרו כי אני ה' מקדשכם הוא להגיד שקדשם קדוש נפשיי אח המות בשמירתו. והותרו בזה השאלות הח' והט'. וכן התבאר איך היה כי כל העושה בו מלאכה סבה וטעם למה שאמר מחלליה מות יומת. ולמה סמוך למצות השבת נאמר בכל מקום ששת ימים תעשה מלאכה ששת ימים תעבוד וכדומה לזה. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמנם אומרו עוד ושמרו בני ישראל את השבת בא להגיד שמשתי הכוונות שכיוון יתברך במצות השבת. ושתי הפנות אשר תרמוז אליהם הנה עם בני ישראל יעשו עקר שמירת השבת מהטעם הראשון. שהוא אות וזכרון לחדוש העולם להיותו דבר נגלה ומבואר ולא יתנו לב כל כך לטעם השנ' מהשארות הנפש להיותו דבר נעלם. וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות נ"ז) שבת אחד מששים מעולם הבא. ואמרו (שבת ד' י') דע"ג דשבת מלתא דעבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידא לגלויי ויורו בזה שיש לנו שתי שבתות אחת נגלית ואחת צפונה והצפונה תנתן למי שבידו הנגלית ועל זה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם רוצה לומר תמיד ולעדי עד בין בהיותם בארץ בין בהיותם בגלות חוצה לארץ תהיה ברית עולם בל תמוט שמירתו ביני וביניהם לפי שהוא אות לעולם. רוצה לומר אות וסימן לעולם וכללו שבששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ומהטעם הנגלה הזה שמרו בני ישראל את השבת וימצא בפיהם תמיד. אמנם הטעם הב' מהשארות הנפשיי עם היותו אמת ויציב ונכון וקיים הנה לא עבידא לגלויי והנה באה מצות השבת בדברות הראשונות בלשון זכירה כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו כאן וגם כן בפרשת ואתחנן באה בלשון שמירה ושמרתם את השבת ושמרו בני ישראל את השבת שמור את יום השבת. עד שאחז"ל (שבועות כ') זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו. לפי שבמניעת המלאכה בשבת יש שתי בחינות האחת שקט ונופש האיש. והב' בטול המלאכה ההוא והעדר' והשי"ת חשש אל שתיהן כי הוא כיוון שינוח וינפש האדם ביום המנוח הזה ושלא תעשה בו מלאכה בשום פנים. והתועלת אשר כיון בנופש וההשקט הוא לתת מקום באותם הימים הקדושים להשכיל ולהתבונן בתורת ה' והמשכילים ימצאו נחת רוח להשלים שכלם ולהיטיב לנפשם בהם וכמו שאחז"ל לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה וזו הוא הנפש יתירה שאמרו שימצא אדם בעצמו בשבת מצד ההכנה הטובה אשר ימצא אז ללמידה ולידיעה במניעת העסקים והסרת הטרדות המונעת לשלמות השכלי. אמנם התועלת אשר כיון בבטול המלאכה עצמה הוא שעל ידי זה יזכרו ויפקדו הגדולות והנוראות אשר עשה בהוציאו אותנו מתחת סבלת מצרים המורים על יכולתו המוחלט. ואין ספק שלשון זכירה נופל על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו. ולכן כשצוה יתברך על המנוחה והנופש אמר זכור את יום השבת רוצה לומר זכרהו בו כדי שתשכיל ותדע מעשה ה' כי נורא הוא ובריאותו העולם אחר האפס המוחלט כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וגו' וכאשר רצה לצוות על ביטול המלאכה אמר בלשון שמירה שמור את יום השבת רוצה לומר השמר פן תעשה כל מלאכה. והנה בדברות השניות וכן בזאת הפרשה שהיתה הכוונה להזהיר על בטול מלאכה הוצרך לומר לשון שמירה וזכרת כי עבד היית כלומר שאז לא היית יכול להבטל מהמלאכה ובעבור שהמנוח והנופש שתורה עליו מלת זכור והמניעה מהמלאכה שתורה עליו מלת שמור אינם נפרדים זה מזה. ולא נמצאים זה זולת זה כי בבטול המלאכה ימצא המרגוע ובהמצא המרגוע תבטל המלאכה וכאלו הם אחד בנושא שנים במאמר לכן אחז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו רוצה לומר שלשני הענינים ולשני הטעמים יחד נתכון ואם שבמציאותם לא נפרדו. והותרה בזה השאלה הי"ב:
ויאמר ה' וגו'. צריך לדעת למה שינה לומר כאן ויאמר, וראיתי במכילתא שאמרו ויאמר ה' למשה לאמר לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, וצריך לדעת מה נשתנה פסוק זה לדרוש בו כן ויותר היה נכון לומר הדברים בוידבר האמור ראשון בתורה, ואולי שהרגישו מקושיתנו ואמרו כי ויאמר לשון מעלה על דרך אומרו (ישעי', ג) אמרו צדיק כי טוב ומה היא המעלה שאמר ה' אליו בלא אמצעי, ובסמוך יתבאר הטעם באופן אחר:
