מ"ג שמות לא יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



<< · מ"ג שמות לא · יג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאַתְּ מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי תִּטְּרוּן אֲרֵי אָת הִיא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִדַּע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁכוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וְאַנְתְּ תְּמַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בְּרַם יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִי לִי תִנְטְרוּן אֲרוּם אָת הוּא בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן לְמִידוֹעַ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ מְקַדִּישְׁכוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואתה דבר אל בני ישראל" - ואתה אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה

"אך את שבתתי תשמרו" - אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן

"כי אות הוא ביני וביניכם" - אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה

"לדעת" - האומות בה כי אני ה' מקדשכם

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְאַתָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְקַדְתִּיךְ לְצַוּוֹתָם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אַל יֵקַל בְּעֵינֶיךָ לִדְחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת מִפְּנֵי אוֹתָהּ מְלָאכָה.
אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ – אַף עַל פִּי שֶׁתִּהְיוּ רְדוּפִין וּזְרִיזִין בִּזְרִיזוּת הַמְּלָאכָה, שַׁבָּת אַל תִּדָּחֶה מִפָּנֶיהָ. כָּל אַכִּין וְרַקִּין מִעוּטִין, לְמַעֵט שַׁבָּת מִמְּלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם – אוֹת גְּדוֹלָה הִיא בֵּינֵינוּ, שֶׁבָּחַרְתִּי בָּכֶם, בְּהַנְחִילִי לָכֶם אֶת יוֹם מְנוּחָתִי לִמְנוּחָה.
לָדַעַת – הָאֻמּוֹת בָּהּ, כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

אך את שבתותי: אפילו מלאכת המשכן לא תעשו בשבת:

כי אות היא וגו': שאתם שובתים כמותי לפי שאתם עמי:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אך את שבתותי תשמורו" - אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן לשון רש"י ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בה בכאן ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם ובתורת כהנים (ויקרא יא ל) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' וטעם שבתותי בעבור כי שבתות השנה רבים ועל דרך האמת צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (לעיל כ ח) וזה טעם שבתותי ואמר בשניהם כי אות היא שהיא ביני וביניכם לדעת ואמר ושמרתם את השבת וחייב במחלליה כרת (פסוק יד) כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז) וזו תכרת משם ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (פסוק טו) בעבור שהוא יסוד עולם והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז) וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז) אות היא השבת ביום השביעי והטעם שהיום אות והשבת היא אות לעולם וזה טעם שבת וינפש והיא נשמה יתירה (ביצה טז) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י) והנה הפרשה מבוארת וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (לעיל פסוק כח) והמשכיל יבין

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


אך את שבתותי תשמרו. למדך הכתוב שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, וזהו שאמר אך את שבתותי תשמרו יאמר אע"פ שאתם עוסקים במלאכת המשכן אל תדחה שבת מפניה, וכן דרשו רז"ל יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת לכך נאמר (ויקרא יט) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. לפי זה תהיה מלת אך כמו אכן, יאמר הנה צויתי לכם במלאכת המשכן אמנם את שבתותי תשמרו ולא תדחו את השבת מפני מלאכת המשכן. ומפני שלשון אך מעוט, וכמו שדרשו רז"ל אכין ורקין מעוטין נראה לי לפרש שבא למעט שמירת שבת בענין הקרבנות שהיו דוחים את השבת, וכמו שדרשו רז"ל במועדו ואפילו בשבת, וכדרך שדרשו (שם כג) באך בעשור לחדש כו' יום הכפורים הוא שהוא ג"כ מעוט, ובא לדרוש למעט כפרה לשאינם שבים. והוא הטעם בעצמו בכאן אך את שבתותי תשמרו לענין מלאכת המשכן, ומלת אך למעט השמירה בענין הקרבנות. ודעת רז"ל שבא למעט שמירת שבת בפקוח נפש, שכן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק יום הכפורים אך את שבתותי כו' יכול לכל כלומר אפילו לפקוח נפש ת"ל אך חלק. ודע כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר (יחזקאל כב) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר (ירמיה יז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר (ישעיה נו) אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ואמרו עוד כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (שם) אשרי אנוש יעשה זאת כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו.
ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה.

וע"ד הקבלה את שבתותי תשמרו, זכור ושמור. ותן לאל לבך איך הזכיר בשניהם אות היא ולא אמר אות הם ובאר בזה כי השבת שהיא כנסת ישראל היא אות על השבת הגדול, ולכך אמר כי השבת היא אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה', וזה כטעם (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה שהיא כנסת ישראל והוא האות, ואמר וייראו העם את ה' כי מתוך שהשיגו היד הגדולה יראו העם את ה' וכאלו אמר כי זה אות על זה, וכבר הארכתי בסוד מצות שבת בפסוק זכור את יום השבת, ושם תמצא סוד הענין מבואר.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אך את שבתותי תשמורו" אף על פי שצויתי על מלאכת המשכן מכל מקום את שבתותי תשמורו, ולא תדחו אותן בשבילה:

" כי אות היא ביני וביניכם" ואם תקלקלו זה האות אין שום מקום לעשות משכן לשכני בתוככם:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"א ""ואתה דבר אל בני ישראל". כבר בארתי באה"ש (כלל ר"ט) שכ"מ שב"א "מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל ב"א "בדיוק למעט זולתו, ע"כ אמרו שמלת ואתה מדייק

שלא ידבר ע"י שליח, כי אחר שכבר אמר להם מצות שבת בעשרת הדברות יחשוב שדי אם יודיעם עתה ע"י אהרן נו"א כמ"ש בעירובין (דף נד ע"ב) כיצד סדר משנה וכו':

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו. הוסיף כאן מלת ואתה לפי שיום השבת ראוי ליחס בעצם וראשונה אל משה כי הוא בחר במצרים ביום השבת כדאיתא במדרש (שמו"ר א, כח) ובנוסח התפלה ישמח משה במתנת חלקו כו'. ואמר אך את שבתותי שתים במשמע לפי שהזכיר המשכן וכל כליו ונאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש. ולמעלה אמר שמן משחת קודש יהיה זה לי. ובילקוט פר' תרומה מסיק שכ"מ שנאמר בו לשון לי הוא קיים לעד ולעולמי עולמים והרי עינינו הרואות שלא נתקיימו לעד כי המקדש חרב והשמן איה הוא. ע"כ אמר כמטיל תנאי בדבר אך את שבתותי תשמרו וע"ד אמרו רז"ל (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר (ישעיה נו, ד) אשר ישמרו את שבתותי כו' לכך אמר לשון אך לומר אך ורק בתנאי זה יהיה המשכן והשמן קיים לעד אם תשמרו ב' שבתות, ויכול להיות שזהו גם דעת רש"י שפירש שבא למעט שבת ממלאכת המשכן, כי לפי שקיום המשכן תלוי בשמירת השבת א"כ ודאי השבת גדול מן מלאכת המשכן לפיכך אין ראוי שתדחה מלאכת משכן את השבת.

וטעם לב' שבתות דווקא הוא, לפי שהשבת יש לו ב' בחינות האחת הוא, לזכר חידוש העולם והוא הנקרא שבת בראשית השניה הוא, שבת שלעתיד המורה על העה"ב יום שכולו שבת וע"ז הסכימו המפרשים. ונ"ל להביא ראיה ממה שמסיק בילקוט פר' זו ר' נתן אומר מנין אתה אומר שכל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאילו שמר כל השבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מהיכן למד ר' נתן לומר שיש כאן רמז לשבת של יום ברא הקב"ה עולמו, ולשבת של תחיית המתים, אלא ודאי שקשה לו למה נאמר תחילה שבתותי ואח"כ הזכיר השבת, ועוד שכל הפר' מדברת בלשון נוכח ושמרתם את השבת. ואחר כך נאמר בלשון נסתר ושמרו בני ישראל את השבת. ועוד שנאמר ב"פ כי אות היא.

אלא לפי שכל פסוקים ראשונים עד ושמרו. הכל מדבר בשבת בראשית, וקאי על מה שנאמר אך את שבתותי תשמרו, ואח"כ פירש מה הם ב' שבתות אלו, ואמר תחילה על שבת בראשית כי אות היא ביני וביניכם הקדים האות למאמר ביני וביניכם כי שבת בראשית קדם אל הציווי לבני ישראל, ואמר לדעת כי אני ה' מקדשכם כי הוא בא לזכר חידוש העולם והוא מופת על מחדשו וזהו לדעת כי אני ה' ועליו אמר ושמרתם את השבת על שבת בראשית עד סוף הענין, ואח"כ מן ושמרו בני ישראל את השבת התחיל בשבת שלעתיד יום שכולו שבת הנסתר ועין לא ראתה וגו' ע"כ נאמר הציווי ג"כ בלשון נסתר ואמר לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, הזכיר בו לשון עשייה כי על שכר העה"ב נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. כך אמר כאן ושמרו בני ישראל את השבת. כדי שבשמירה זו יגרמו לעשות את השבת שיפעול ויעשה להם הקב"ה השכר של יום שכולו שבת לדורותם ברית עולם. והוא הברית אל הע"הב, והקדים כאן ביני ובין בני ישראל ואח"כ הזכיר אות היא לעולם, כי הציווי קדם אל הדבר אשר עליו מורה האות, ומכל אלו הדקדוקים למד רבי נתן להניח ב' גבולים אלו מיום שברא הקב"ה עולמו כו'.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואתה דבר וגו'. צריך לדעת אומרו ואתה מה שאינו רגיל לומר בשאר מצות, גם תוספת וא"ו, עוד למה כפל לומר דבר אל בני ישראל לאמר, והגם שפירשתי בתחלת פרשת תרומה כי צריך לומר דבר ולא תספיק לאמר לבד, כאן הוסיף לומר תיבת לאמר פ"ב מלבד לאמר ראשונה, עוד צריך לדעת אומרו אך, ואומרו שבתותי לשון רבים, ורבותינו ז"ל דרשו בפרק כלל גדול (ס"ט א) שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה יע"ש, ובמקום אחר (מכילתא) דרשו שבתותי להביא דברים שהם משום שבות, ונראה לפרש הכתוב וקודם נעמוד על כוונת תיבת אך את שבתותי ונעלה דרך שם להשכיל אומרו ואתה ותוספת לאמר, ויתבאר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכ"ט א) שמחללים את השבת לצורכי חולה שיש בו סכנה ולכל פקוח נפש וכדומה, והוא מה שרמז באומרו אך את שבתותי פירוש יש מציאות שאין לך לשמור שבת, ודקדק באומרו את שבתותי לכלול כל הנקרא שבת בין שבת בראשית בין יום הכיפורים בין שאר מועדות למלאכות האסורות בהם, גם לרבות אפילו שבת אחר שבת אם עדיין הוא מסוכן לא יאמר אדם כבר חללתי עליו שבת אחת אלא הרי הוא בהיתר עד שיצא מהסכנה. עוד נתכוון לרמוז ענין אחד שהעלו רבותינו ז"ל (יומא פ"ד ב) (האחרונים) והוא שאם אמדוהו לחולה שיש בו סכנה שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת שבת ח' ימים אין אומרים שלא לחלל אלא שבת אחד אלא יעשה מיד אף על פי שמחללין ב' שבתות ע"כ, והוא אומרו אך את שבתותי:

עוד ירמוז באומרו את שבתותי לתת טעם למיעוט למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה אין זה קרוי חילול אדרבה זה קרוי שמירת שבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, ושיעור הכתוב כפי זה הוא על זה הדרך שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מיעוט שמירה בהם ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה שבזה אתה מחלל שבת אחד לשמור שבתות הרבה, ואין אומרים בזה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, כי דוקא בעובר עבירה ומחלל שבת בידו כאותה שאמרו (שבת ד' א) הדביק פת בתנור שחלל שבת וחייב מיתה על זה אין אומרים לו חטא כו' אבל חולה אמרה תורה חלל אפילו דוד מלך ישראל אם יזדמן הדבר לידו יחלל והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצות האל ח"ו, וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם פירוש ואם כן אם אין שומר אין שבת, ואומרו לדעת כאן נתחכם ה' להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת שזה נדחה מפני זה ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אומרו לדעת פירוש בזה אתה יודע כי אני ה' מקדשכם יתגדל ויתקדש שמו יתברך:

ורש"י ז"ל פירש אך למעט מלאכת המשכן שלא תהיה בשבת, ודבריו אמת אלא שמשמעות המיעוט הוא בשבת לא חוץ ממנו, גם מנין יעלה על הדעת שיעשו מלאכת המשכן בשבת שהוצרך למעט, ואין כוונתינו בפירוש זה להקשות ולהשיג על הפירושים ובפרט דברי רש"י המקודשים ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ולדרכנו נשכיל לדעת כוונת ה' באומרו ואתה דבר וגו' שהכוונה היא לצד שרמז ה' מיעוט אחד בשמירת שבת ומיעוט זה לא נודע מעשהו מה יגיד ואל משה אמר בעל פה תבונתו ולא בכתב מפרש כי תורתינו שתתעלה דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וארבעה אופנים ול"א נתיבות וכל נתיב בכמה שבילין, וצא ולמד מאמרם ז"ל (במד"ר פי"ט) בפסוק שלשת אלפים וגו' והכל במקרא מועט, אלא שיש לך לדעת שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם והם דברים שיש בהם הלכות ויש שאין בהם חובת כל אדם, ואל יקחך לבך לדבר לפני האלהים למה יעשה כה לעבדיו להעלים מהם תעלומות חכמה ולא הודיע כל דבר בכתב מפרש, הנה תשובתך לנוכח עיניך כי הם דברים שלא יכילם ספר, וצא ולמד מאמר קדמונינו (אבדר"נ פכ"ה) שהיו אומרים אם יהיו הרקיעים גוילים כו' אינו מספיק לכתוב מה שלמד מרבו ולא חסר ממנו טפה מהים וכן תלמידו אמר עליו, והכל רמוז יושר במקרא גדול אדונינו ורב תבונות אשר כתב מקרא מועט ובו השמיע מה שאין כח בנבראים לכתוב מיום ברוא אלהים אדם על הארץ עד סוף כל הדורות והכל נמסר למשה בסיני, ולזה לצד שאמר בכתב מיעוט בשמירת שבת ובעל פה נאמר למשה כוונת המיעוט והיא תורה שבעל פה לזה צוה ה' למשה לומר לישראל כוונת הדברים אשר הודיעו להשמיעם לכל עם ישראל כי דבר זה הוא חובה להשמיע לכל, והוא אומרו ואתה פירוש מלבד המכתב תוסיף אתה לדבר להם בעל פה כוונת המאמר הסתום שהוא מה שממעיט בשמירת השבתות:

וזה הוא אומרו דבר אל בני ישראל לאמר פירוש דבר להם כוונת המאמר מה שפירשתי לך בו כי המאמר עצמו כבר אמר לאמר ולא בא אלא על אמירת הפירוש הנאמר לו בעל פה כנזכר כי הוא זה מהדברים שהם חובת אדם לשמוע, ועל פי דרך זה יש לנו להתהלך באורחות חיים בכל התורה אשר יאמר הכתוב לאמר וחזר לומר דבר אל בני ישראל אחת לדברים שבכתב ואחת לדברים שבעל פה הצריכין להלכות אשר יעשה אותם האדם והגם שפירשנו באופן אחר אלו ואלו דברי אלהים חיים:

עוד נראה לפרש אומרו ואתה וגו' על דרך מה שאמרו במסכת שבת (י' ב) בפסוק לדעת כי אני ה' וגו' שאמר הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' מכאן שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, והטעם כדי להחזיק לו טובה וחינות והקשו מקירון פני משה ואמרו כי של משה עבידא לאגלויי כו' ע"כ, והוא אומרו ואתה דבר פירוש לא תקח שיעור מעצמך כשיתגלה לך מתנת קרנות הוד ולא הודעתיך תאמר כן הדברים במתנת שבת שאני נותן לישראל ולא תגלה לא כן הוא אלא דבר וגו' ולא תקח המשפט ממך, והטעם הוא שאתה עתיד לדעת אבל ישראל לא עבידא לאגלויי שידעו שיש להם, ואומרו אות היא פירוש ואל תאמר והלא גם שבת עבידא לאגלויי וידעו מעצמן שיש להם בו מנוחה ועונג גם התכוננות לגוף לבל יחלה מיגיעות הטרדה וכמה פרטי הטובות, לזה אמר כי אות היא פירוש כל המנוחה והעונג הנרגש לישראל ביום השבת אינו אלא אות היא ביני וגו' פירוש סימן לטובה הגנוזה והיא בחינת עולם שכולו שבת והוא מושלל ההשגה זולת על ידי מצות שבת והיא נשמה יתירה הבאה ממנו והבן כי הוא סוד עתיק, ואם כן לא עבידא לאגלויי לזה דבר וגו' לדעת וגו' כי צריך להודיע מעלת המתנה לאחזוקי עליה טובה ולברך לנותן ברוך הוא אשר מקדשם בקדושת שבת להשיג האושר המופלג והמופלא:

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


א. ויאמר ה' אל משה (לאמר ואתה דבר) לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

ב. אך את שבתותי תשמורו למה נאמר. לפי שהוא אומר, לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. משום שבות מנין. תלמוד לומר את שבתותי, להביא דברים שהן משום שבות

ג. כבר היו רבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מהלכין בדרך. ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהם. ונשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי ישמעאל ואמר, אם במחתרת ימצא הגנב (שמות כב). [והרי דברים קל וחומר] ומה זה הוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג ((והרי דברים קל וחומר) ומה) שפיכות דמים שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה הרי היא (דוחה (שבת) [נפש]). קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, מה מילה שאינה אלא אחד מאבריו של אדם, דוחה שבת. קל וחומר לשאר כל גופו. (אמרו לו ממקום שבאת, מה להלן בודאי אף כאן בודאי.) רבי עקיבא אומר, אם דוחה (רציחה) את העבודה שהיא דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה שבת. רבי יוסי הגלילי אומר, (כשם שהוא אומר אך) את שבתותי תשמורו. אך חלק, יש שבתות שאתה דוחה ויש שבתות שאתה שובת. רבי שמעון בן מנסיא אומר, הרי הוא אומר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. רבי נתן אומר, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה.

ד. כי אות היא ביני וביניכם ולא ביני ובין אומות עו"א.

לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות.

לדעת כי אני ה' מקדשכם למה נאמר. לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן. תלמוד לומר לדעת כי אני ה', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת.

כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא. כגון קדושת שבת בעולם הזה. נמצינו למדים שהוא מעין קדושת העולם הבא. וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכלו שבת.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אך את שבתותי תשמורו. אך מיעוט למעט פיקוח נפש וקרבנות צבור. ועד רדתה אפי' בשבת שכל אלו דוחין שבת. סמך פרשת שבת למלאכת המשכן דילפינן מלאכת שבת ממלאכת המשכן:

<< · מ"ג שמות · לא · יג · >>