מ"ג שמות לא יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



<< · מ"ג שמות לא · יד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְתִטְּרוּן יָת שַׁבְּתָא אֲרֵי קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דְּיַחֲלִנַּהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל אֲרֵי כָל דְּיַעֲבֵיד בַּהּ עֲבִידְתָא וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִגּוֹ עַמֵּיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְתִנְטְרוּן יַת שַׁבְּתָא אֲרוּם קוּדְשָׁא הִיא לְכוֹן דְּיַפְסִינָהּ אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל אֲרוּם כָּל מַאן דְּיַעֲבֵיד בָּהּ עִיבִידְתָּא וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מות יומת" - אם יש עדים והתראה

"ונכרתה" - בלא התראה

"מחלליה" - הנוהג בה חול בקדושתה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מוֹת יוּמָת – אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה.
וְנִכְרְתָה – בְּלֹא הַתְרָאָה.
מְחַלְלֶיהָ – הַנּוֹהֵג בָּהּ חֹל בִּקְדֻשָּׁתָהּ.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ושמרתם את השבת אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת ושמירה קודם השבת שמירה קודם השבת מבעוד יום ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש, וכן דרשו רז"ל לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מגיד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכן עמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא ישקע זה עולה זה, וכן דרשו רז"ל מערב עד ערב תשבתו שבתכם אין לי אלא יום הכפורים, וזהו מערב עד ערב, ימים טובים מנין ת"ל תשבתו, אין לי אלא יו"ט, שבת בראשית מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף עליה בין מלפניה בין מלאחריה.

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה. באר הכתוב מחלליה מות יומת בסקילה אם יש עדים והתראה, ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה הנפש ההיא.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ושמרתם את השבת" ועוד מפני טעם אחר ראוי שלא תדחה השבת בשביל מלאכת המשכן: " כי קדש היא לכם" במצות עשה: " מחלליה מות יומת" במצות לא תעשה, ואין ראוי לדחות עשה ולא תעשה שיש בו מיתה כדי לקיים עשה של מלאכת המשכן: כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. גם כן ראוי שלא לדחות השבת, כי ענין חלולה הוא רב העונש, להיות נפש המחלל נכרתת, כי בזה הוא כופר בחדוש העולם, ולו אין חלק במשכן ולא בשוכן בתוכו:

" מקרב עמיה" ממדרגת נפשות העם אשר כערכה לחיי עד:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ה ""ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם". ממ"ש מלת לכם דייק ר"ש בן מנסיא שפקוח נפש דוח"ה "שבת, ר"ל שהשבת ניתן לצרככם לא שתמותו עליו כנ"ל (סי' ג), ומפרש מ"ש כי קדש הוא שכ"מ שנזכר שיתקדשו במצותיו, היינו שיתגברו ויתעלו על טבע הבשר והיצר כמו והתקדשתם והייתם קדושים שנאמר באיסורי מאכלות ובעריות, שהיצר מחמדתן והוא מתקדש בפרישות להתגבר על טבעו וזה ענין הקדושה, לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה שהוא דבר שגוף חפץ ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג, וא"כ קדושה זו אינה באה מצדו רק מצד השבת שהשבת בעצמה יש בה קדושה וע"י שהוא שומר את השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלהיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו, וז"ש שהשבת מוסיף קדושה על ישראל וכו' ועז"א כי קודש הוא, הקדושה תלויה בשבת והיא מתפשטת לכם מקדושת שבת:

"ו "מחלליה מות יומת, ואמר שנית כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת בא אחד עונש על חלול היום ואחד על חלול הלילה, שלכן אמר לשון נקבה שמוסב על שם שבת [שכולל גם הלילה שאז שבתה מלאכת הימים] לא על שם יום שהוא לשון זכר, ועוד יש שני כתובים לאזהרה בפרשת יתרו ובפרשת אמור ובא אחד על יום ואחד על לילה, ומ"ש בפרשת ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת בא לדרוש בו ולא בו ובחברו כמ"ש במכילתא שם, וריב"ב דריש מ"ש מחלליה שכ"מ שבא אות הכפל בתשלומו מדריש כמו שדרשו תמיד מה דכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל, ודרש שאף שכבר חלל אותו יום לצורך לא יחללנו שלא לצורך, וגם י"ל שדייק מ"ש מחלליה בלשון נקבה ולא אמר מחללו בלשון זכר, מפני שהייתי מפרשו על היום והייתי אומר פרט לזה שהוא מחולל ועומד כמו שלמדין לענין טומאה שאם נטמא אינו חייב על הטומאה שהוא מחולל ועומד, לכן אמר מחלליה שקאי על

השבת, וקדושת השבת בכללו אינו מקבל חלול, ולא שייך לומר בו שהוא מחולל, וע"כ אף שחלל אותו יום אסור לעשות מלאכה אחרת:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ושמרתם את השבת. צריך לדעת למה חזר לצוות על שמירת שבת ולתת טעם חדש כי קודש, ונראה כי לפי שקדם להתיר חילול שבת לחולה כמו שפירשנו בפסוק שלפני זה וחש שיטעה הטועה כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול ויש לחללו אפילו לפרטי הרפואה שאין בהם פיקוח נפש תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קודש הוא פירוש בקדושתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פיקוח נפש. עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (מנחות ס"ד א) אמדוהו לב' גרוגרות וכו' והיו ב' עוקצים א' יש בו ב' גרוגרות ואחד יש בו ג' לא יכרתו אלא עוקץ שיש בו ב' ולא שיש בו ג' ע"כ, והנה בבחינת המעשה אשר יעשה האדם אחד הוא בין אם יכרות בעל ב' או בעל ג' אבל בערך מעשה הנעשה בשבת ישתנה היות כריתת ב' לכריתת ג', והוא אומרו ושמרתם את השבת פירוש שלא יהיה נעשה בה דבר מלאכה שאין צורך בו לאותו חולה כי קודש היא תלה הדבר בשבת ואם כן כשיכרתו עוקץ שיש בו ג' ואינו צריך אלא לב' נמצאת שבת מחוללת בערך הג' וזה היא חילול קדושתה כי גם בערך חולה זה שיש בו סכנה עומדת שבת בקדושתה:

מחלליה מות יומת. אמר מחלליה לשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד, יתבאר על פי מה שפירשנו כי יש מחלל באופן הנזכר שהותר לכרות עוקץ של ב' תאנים לחולה וכרת בעל ג', ויש שכרת ללא צורך ושניהם נקראים מחללים אבל אינו חייב מיתה אלא אחד מהם אבל הכורת לרפואת מסוכן שכרת במקום של שנים של שלש והואיל ועיקר המלאכה ברשות נעשית אינו בן מות, ולפי פשט הכתוב ירצה מחלליה בין עושה בפני עדים ואחר ההתראה בין עושה בינו לבין עצמו א' מהם שהוא העושה בפני עדים והותרה הוא שימות אבל הב' לא יומת אלא ונכרתה וגו' במשפט אל עליון:

עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (שבת ק"ו ב) ישב האחד על הפתח ולא מלאהו וישב הב' ומלאהו השני חייב, והוא אומרו מחלליה פירוש לצד שלא היתה מלאכה זו נעשית אלא באמצעות שנים אלו שהרי זולת הראשון לא היה ניצוד ונמצאו ב' חללוה, והוא אומרו מחלליה מות יומת א' מהם לבד הוא שחייב. עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ביצה ל"ד א) וזה לשונם אחד מהם מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדירה ואחד מביא את המים מסיק בגמרא שאם מביא האור היה לבסוף הוא חייב וכולן פטורים, והוא אומרו מחלליה אחד מהם הוא שחייב מיתה וכולן פטורים:

מות יומת. כבר פירשתי בפרשת משפטים (כ"א י"ב) טעם הכפל, כי זה האיש בן מות הוא לשמים ומרשה ה' התחתונים להמית בן מות זה, ולשלול בן מות אחר שלא יהיה דינו מסור לבריות אלא לשמים, והוא מה שהזכיר בסמוך כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו':

כי כל העושה. פירוש טעם שזכרתי לך לשון יחיד במחלליה לא יחשוב החושב שהמחלל האחר שאינו בעדים וגו' אין לו עונש מיתה כל עיקר אלא הוא כעובר על לאו ועשה של קדושת שבת לא כן הוא אלא כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ואפילו בלא עדים והתראה, ומעתה מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד אינו אלא לענין עשות משפט בבית דין של מטה, ולפי מה שפירשתי בפסוק מחלליה כי מה שמיעט הכתוב באומרו לשון יחיד הוא מי שכרת עוקץ שיש בו ג' לחולה שאינו צריך אלא ב' שאפילו היה בהתראה ועדים פטור, הוצרך לומר כי כל העושה וגו' שלא תחשוב במשמעות המיעוט שבא על העושה במזיד בלא עדים כנז' ואין בו עונש תלמוד לומר כי וגו':

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


ה. ושמרתם את השבת זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה ואי אתם מסורים לשבת. כי קדש היא לכם מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל. (מה לפלוני חנותו נעולה שהוא משמר את השבת מה לפלוני בטל ממלאכתו שהוא משמר את השבת [ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת] מעיד למי שאמר והיה העולם, שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל (ישעיה מג)).

ו. מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום. עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין. תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו, אזהרה לא שמענ.ו תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלהיך. שאין תלמוד לומר שבת, ומה תלמוד לומר שבת. אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה. דברי רבי (יוסי [אחא] ברבי יאשיה. ר' יהודה בן בתירה אומר, הרי הגויים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת. שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כלה. תלמוד לומר מחלליה מות יומת. אפילו כהרף עין (מחלליה מות יומת). כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא (עד שיעשה מלאכה גמורה. הרי שכתב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים. או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים. שומע אני יהא חייב. תלמוד לומר, ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. עד שיעשה מלאכה גמורה).

ז. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה למה נאמר. לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת. אין לי אלא המזיד בהתראת עדים, המזיד בינו לבין עצמו מנין. תלמוד לומר ונכרתה, להביא המזיד בינו לבין עצמו.

ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההיא מזידה (דברי רבי עקיבא). מקרב עמה ועמה בשלום

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

את השבת. ד'. ג' בהאי עניינא וחד בעזרא לחלל את השבת. והיינו כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ראוי היה שתנתן תורה ע"י עזרא אלא שקדמו משה דילפינן את השבת דהתם מהכא:

<< · מ"ג שמות · לא · יד · >>