רבינו בחיי על שמות לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על שמות · לא · >>


<< · רבינו בחיי על שמות · לא · >>

פסוק ב


ראה קראתי בשם בצלאל. וכן הזכיר משה לישראל (שמות לה) ראו קרא ה' בשם, והענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך ומלומדים בחומר ובלבנים ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד ולא אחד בהם שאמן את ידיו בזה, ואילו היה בהם חכם ובקי במלאכה אחת היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה, וכאשר יהיה בהם אחד חכם שלם ובקי באומנות אחת דקה ויפה, וכ"ש אם היה בקי ושלם בכל האומניות כלם בכסף ובזהב ובנחשת ובחרושת אבן ובחרושת עץ וחושב ורוקם ואורג הנה זה פלא גדול, ועוד שיהיה שלם בחכמה ובתבונה ובדעת כל זה נמצא בבצלאל, ודרשו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ועל כן אמר ראה קראתי בשם, כלומר ראה זה הפלא הגדול שאני קורא הדורות מראש, וקראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור להבין סוד המשכן וכליו ולהתעסק במלאכתו, ויהיה טעם בשם בצלאל לפי פשוטו בשמו של בצלאל, אבל רמז זה יש בשם שהוא השם יתעלה כמו (שמות לג) ואדעך בשם, ויבא לרמוז כי בצלאל וה"ה לשאר הנביאים כלם שנאצלו בשם הגדול.

ולזה רמזו במדרש שאמרו הראה לו הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתיו שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל בא לרמוז כי בצלאל היה בשם כלומר מאותה שעה שנאצלו הדורות והנבראים כלם מן החכמה, וכן יורה המלות בשם בצלאל בין בהקב"ה בין במשה, וזהו מבואר כי על כן נקרא בצלאל לפי שמתחלה היה נשמתו רשומה וחקוקה בכח אצילות אל, ואחרי כן יצא וזכה וישב בצלו של אל לעשות הארון שהיה צל של תורה שבכתב, והכפורת עם כרוביו הסוככים בכנפיהם שהיו צל לארון ומששת ימי בראשית היה מתוקן לו.

ועוד במדרש ראה קראתי בשם ומשה אמר ראו, ראה בעליונים ראו בתחתונים הלא הוא דכתיב (משלי ג) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם כך דרשו בתנחומא.

ודע כי בצלאל במעשה המשכן היה בן י"ג שנה, וכן דרשו רז"ל בסנהדרין פרק בן סורר ומורה כתיב הכא ובצלאל בן אורי בן חור וכתיב (דה"א ב) ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכי עבד בצלאל משכן בר תליסר שנין הוה דכתיב (שמות לו) איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ותניא שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים וכתיב (יהושע יד) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע, כמה הוי ארבעים, דל ארבסר דהוה בצלאל, פשו להו עשרין ושית דל תרתי דתלתא עבורי אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

ובמדרש ראה קראתי בשם בצלאל, הראה הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה ואף בצלאל מאותה שעה התקנתיו שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל.

פסוק ו


ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן. אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות, אמר הקב"ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ב) בן אשה מן בנות דן.

פסוק י


ואת בגדי השרד. טעמו כתרגומו לבושי שמושא והיו מכסין בהם כלי המשכן והיה שם בגד תכלת שהיו מכסין בו הארון ובגד ארגמן שהיו מכסים בו המזבח ובגד שני שהיו מכסין בו את השלחן, והיה ראוי לומר תחלה ועשית בגד כליל תכלת לכסות הארון ובגד ארגמן לכסות את השלחן.

והנה בגדי קדש שקראם בשם הידיעה כבר הזכירם למעלה ואלה הבגדים וגו', אבל בגדי השרד אלו מאן דכר שמייהו שיקראם עתה בשם הידיעה והם לא הוזכרו בשום מקום.

וכתב הרמב"ן ז"ל בזה לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות בגדי השרד כאשר עשה במלאכת המשכן ובגדי אהרן ובניו ע"כ, ומי זה שיבא אחרי המלך, אבל במחילה ממנו אומר כי נראה לי על דרך הפשט שכבר נרמז בגדי השרד בפרשת הבגדים בראש סדר ואתה תצוה, אמר תחלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואח"כ אמר ועשו את בגדי אהרן בלשון ידיעה כלומר הנזכרים, ואלה הבגדים בלשון ידיעה גם כן, וחזר ואמר ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו ולא אמר את בגדי הקדש כמו שאמר את בגדי אהרן, ומכאן נראה שהזהיר בכאן על בגדי קדש אחרים הם בגדי השרד שיעשום עם אותם של אהרן ובניו שכלם נקראים בגדי קדש ולכך חזר פעם אחרת ועשו בגדי קדש והוא תחלת צואה אחרת כמו שהזכיר בבגדי אהרן בתחלת צואה ועשו בגדי קדש. ומה שקרא בגדי השרד בגדי קדש מפני שהם משרתי כלי הקדש ומחופפין עליהם, ומפני זה קראם עתה בלשון ידיעה מפני שכבר נזכרו בכלל בגדי אהרן. וכתבו רז"ל בגדי השרד היו עשוים כמין קלעים דמתרגמינן סרדין ועל כן נקראו בגדי שרד.

וע"ד המדרש ואת בגדי השרד אלמלא הם לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק בא לו מעשה בימי אלכסנדרוס מוקדון שנתעטף שמעון הצדיק כהן גדול בבגדי כהונה ויצא לקראתו, וכיון שראהו המלך ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו, אמרו לו עבדיו מלך כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו מנצח לפני בעת מלחמתי, והוא המלאך שהיה כהן מתדמה לו, ועוד שם בגדי השרד בגדים שהיו גורדין אותם ומשרדים אותם מהם כלומר מטוה שאינו ארוג ומחטטין אותו במחט, ותרגום ירושלמי מעשה אורג עובד גרדי.

וע"ד הקבלה את בגדי השרד יתכן כי הה"א שבמלת השרד תרמוז לה"א אחרונה שבשם, ובדין הוא שירמזנה הכתוב בבגדי השרד לפי שהם כסוי כלי הקדש וכלי הקדש מכוסים ונעלמים בתוכם ועל ידם מתגלים, וכן ה"א אחרונה שבשם כסוי לשם הנעלם ומתגלה על ידה והמשכיל יבין.

פסוק יג


אך את שבתותי תשמרו. למדך הכתוב שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, וזהו שאמר אך את שבתותי תשמרו יאמר אע"פ שאתם עוסקים במלאכת המשכן אל תדחה שבת מפניה, וכן דרשו רז"ל יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת לכך נאמר (ויקרא יט) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. לפי זה תהיה מלת אך כמו אכן, יאמר הנה צויתי לכם במלאכת המשכן אמנם את שבתותי תשמרו ולא תדחו את השבת מפני מלאכת המשכן. ומפני שלשון אך מעוט, וכמו שדרשו רז"ל אכין ורקין מעוטין נראה לי לפרש שבא למעט שמירת שבת בענין הקרבנות שהיו דוחים את השבת, וכמו שדרשו רז"ל במועדו ואפילו בשבת, וכדרך שדרשו (שם כג) באך בעשור לחדש כו' יום הכפורים הוא שהוא ג"כ מעוט, ובא לדרוש למעט כפרה לשאינם שבים. והוא הטעם בעצמו בכאן אך את שבתותי תשמרו לענין מלאכת המשכן, ומלת אך למעט השמירה בענין הקרבנות. ודעת רז"ל שבא למעט שמירת שבת בפקוח נפש, שכן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק יום הכפורים אך את שבתותי כו' יכול לכל כלומר אפילו לפקוח נפש ת"ל אך חלק. ודע כי מצות השבת היא המצוה ראשונה שנתנה לישראל קודם מתן תורה והיא עקר האמונה והיא שקולה כנגד כל המצות כלן ועם מצות השבת יאמין אדם בחדוש העולם כי נברא בששת ימים וביום השביעי שבת, ודרשו רז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו את השבת שנאמר (יחזקאל כב) ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם וכן מצינו ירמיה שהיה מזהיר לישראל בשמירת השבת והיה אומר שבשמירת השבת תתקיים ירושלים ומלכות בית דוד והיה מתנבא אליהם שאם אינם משמרים את השבת שתחרב העיר, הוא שאמר (ירמיה יז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, ודרשו רז"ל אלמלי היו ישראל משמרים אפילו שתי שבתות מיד נגאלים שנאמר (ישעיה נו) אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. ואמרו עוד כל המשמר את השבת כהלכתה אפילו עובד ע"ג כדור אנוש מוחלים לו שנאמר (שם) אשרי אנוש יעשה זאת כו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו.
ומה שהזכיר שבתותי בלשון רבים על דרך הפשט מפני שהרבה יש בשנה. וע"ד הקבלה את שבתותי תשמרו, זכור ושמור. ותן לאל לבך איך הזכיר בשניהם אות היא ולא אמר אות הם ובאר בזה כי השבת שהיא כנסת ישראל היא אות על השבת הגדול, ולכך אמר כי השבת היא אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה', וזה כטעם (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה שהיא כנסת ישראל והוא האות, ואמר וייראו העם את ה' כי מתוך שהשיגו היד הגדולה יראו העם את ה' וכאלו אמר כי זה אות על זה, וכבר הארכתי בסוד מצות שבת בפסוק זכור את יום השבת, ושם תמצא סוד הענין מבואר.

פסוק יד


ושמרתם את השבת אחר שהזכיר את שבתותי תשמרו חזר לומר ושמרתם את השבת כדי לרמוז שמירה אחר השבת ושמירה קודם השבת שמירה קודם השבת מבעוד יום ושמירה אחר השבת שיוסיף מחול על הקדש, וכן דרשו רז"ל לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מגיד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכן עמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא ישקע זה עולה זה, וכן דרשו רז"ל מערב עד ערב תשבתו שבתכם אין לי אלא יום הכפורים, וזהו מערב עד ערב, ימים טובים מנין ת"ל תשבתו, אין לי אלא יו"ט, שבת בראשית מנין ת"ל שבתכם, כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף עליה בין מלפניה בין מלאחריה.

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה. באר הכתוב מחלליה מות יומת בסקילה אם יש עדים והתראה, ואם אין עדים כגון שעשה בסתר ונכרתה הנפש ההיא.

פסוק טז


לעשות את השבת. ע"ד הפשט לתקן לצרכי שבת (בראשית יח) מלשון וימהר לעשות אותו, וכן (שם יח) ובן הבקר אשר עשה הכל לשון תקון, ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת וכמו שארז"ל מחד שביך לשבתיך, וזה שאמר הנביא (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג מלשון קרואים כלומר שתזמין אותו ותתענג בו כאדם המזמין את אושפיזו.

ובמדרש לעשות השבת כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה למעלה, ובאור זה כי המקיים מצות שבת למטה הנה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועקרה החקוק למעלה והמבטל אותה כאלו מבטל של מעלה ומזה הזכיר לעשות,

והנה הכתוב היה ראוי שיאמר לשמור את השבת, אלא כוון להמשילה לשבת של מעלה שהזכיר בה הלשון הזה בעצמו לעשות את השבת.

פסוק יז


ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב, ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב אמר רבי שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. ואיך נתנה מצות השבת בצינעא והלא בפרהסיא נתנה שהרי היא מכלל עשרת הדברות ששמעו אותן כל האומות, וכן הכתוב אומר (ישעיה מח) לא מראש בסתר דברתי, וכן דוד ע"ה אמר (תהלים קלח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אבל כוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת כי הוא הנתן בצינעא, ולכך הזכיר לשון ביני וביניכם.

פסוק יח


ויתן אל משה. שעורו ויתן אלהים אל משה והוא נמשך אל השם הנזכר בסוף הפסוק באצבע אלהים כי הדבור בסיני גם מעשה הלוחות גם המכתב הכל היה בשם אלהים והיא ה"א אחרונה שבשם וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר.

וכבר ידעת כי כל שם אלהים הנזכר במעשה בראשית היא התשובה, ומה שהזכיר אחרי כן (בראשית ב) בהבראם בה' בראם היא הה"א האחרונה הזאת כי הה"א ברא בכח התשובה, וכדי שלא תחשוב שהיא העיקר והסבה שאין למעלה ממנה על כן היא זעירא, ולפיכך סמך מיד ביום עשות ה' אלהים סמך העשיה לשם המיוחד שהוא העקר וכן הזכיר דוד ע"ה (תהלים קמה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, אמר זה על השם המיוחד ולכך דבר בנסתר ואח"כ הזכיר יודוך ה' כל מעשיך אמר כן על מדת הדין ולכך דבר לנכח וזה טעם וחסידיך יברכוכה מלא בה"א וסמיך ליה כבוד מלכותך כי שם י"ה הוא מדת הדין כלשון (שמות טו) עזי וזמרת יה וכמו שהזכרתי שם.

ככלותו ככלתו כתיב שנמסרה לו תורה במתנה לכלה זו הנמסרה לחתן שאם לא כן לא היה יכול ללמוד התורה במ' יום.

ובמדרש וכי כל התורה כלה למד משה במ' יום והלא כתיב (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אלא כללים למדו הקב"ה, אמר ריש לקיש כל מי שמוציא דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם ככלה זו שהיא ערבה על בעלה נוח לו שלא אמרם, שבשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל היתה חביבה על ישראל ככלה זו שהיא חביבה על בעלה. אמר רבי שמעון מה כלה זו צריכה כ"ד מיני קשוטין שנאמר (בראשית ב) ויבאה על האדם מנין ויבא"ה ללמד שקשטה הקב"ה לחוה בכ"ד מיני קשוטים והם אמורים בישעיה, כך תלמיד חכם צריך שיהיה בקי ומקושט בכ"ד ספרים. וכן השבת שהיא נקראת כלה מצינו שחבר רב אשי במסכת שבת כ"ד פרקים, ומה שנקראת שבת כלה לפי שהשבת סוף ששת ימי בראשית ותכלית מעשה שמים וארץ כי כן השבת של מעלה סוף האצילות, וכן מנהגו של עולם הגופני הזה שמבקשים הכלה באחרונה, וכן צוה שלמה ע"ה (משלי כד) ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך, ומלת אחר צווי כמו (תהלים נה) פלג לשונם.

שני לוחות העדות. עדות היו לישראל שהשכינה שורה בתוכם כמי שמביא בידו חותמו של מלך. וע"ד הפשט מה שלא היה לוח אחד שיכתבו עליו עשרת הדברות והיו שנים לפי שנקראים לוחות העדות ואין עדות אלא בשנים, ועוד לוחות העדות האבן מן הארץ, והכתב מן השמים, וכענין שכתוב (דברים לא) ואעידה בם את השמים ואת הארץ.

וע"ד המדרש שני לוחות העדות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה כנגד שני שושבינין כנגד שני עולמים, אמר רבי חנינא לחת כתיב לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, ולמה של אבן שרובם של עונשים בסקילה, ד"א לוחות אבן שנתנו בזכותו של יעקב אבינו שנקרא אבן שנאמר (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל, ד"א בזכות בית המקדש שנאמר (ישעיה כח) הנני יסד בציון אבן.ע"כ

וע"ד הקבלה מה שהיו הלוחות שנים כבר כתבנו בפסוק וידבר. ומלת שני תורה שהיו שוין כלשון שני כבשים שני השעירים. וצריך שתתבונן כי אע"פ שהיו שוים בעצם גופם האחד היה גדול במכתב וכן ראוי כי כן מדת הדין מקבלת שפע והמשכה ממדת רחמים, ותמצא בלוח ראשון השם המיוחד בכל דבור ודבור ולא תמצאנו כלל בלוח השני, אבל נרשמו בו מנין שם המיוחד כ"ו תיבות וזה מבואר.

ודע כי הלוחות היו מרובעות ששה טפחים באורך וששה טפחים ברוחב, וכן דרשו רז"ל בבבא בתרא פרק השותפין הלוחות ארכם ששה ורחבם ששה ועבים שלשה, וכבר נתבאר אצלך כי עם החשבון הזה היו חתומות הלוחות בחותמו של מלך בהיות בהם עשרת הדברות חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה, והבן זה.

ואם תשכיל עוד במדת הלוחות בין אורך ורוחב ועובי תמצא כי היה בכל לוח ולוח ק"ח טפחים והסימן בזה (שמות טו) שם שם לו ח"ק ומשפט, ובשני הלוחות יר"ו טפחים, והיה זה כנגד יר"ו אותיות שבע"ב שמות הנמשכות מצרוף השם המיוחד והסימן (שם לד) ויעבור ה' על פניו, כי הכל נתפרש אל משה בסיני, והשגנו מזה כי כשהיו הלוחות נתונות בארון היה שם המיוחד עם כל אותיות צרופות.

וידוע כי הלוחות היו של סנפירינון ולוקחו מכסא הכבוד וכן מצינו בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא, ומלת לחת בא"ת ב"ש כסא, ולכך שכינה שורה עליהם כמו על כסא, ומפני שהלוחות לוקחו מכסא הכבוד נקראת התורה כבוד שנאמר (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, וכן הנפש השכלית שרשה בכסא הכבוד, ונקראת כבוד שנאמר (תהלים ל) למען יזמרך כבוד, ונפשו של אדם המתעסק בתורה זוכה לשוב לשרשה שנאמר (שם יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש.