עם טעמים:
הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל־תֶּ֑רֶף נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי־הִ֥יא חַיֶּֽיךָ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
"החזק במוסר אל תרף", אמנם אחר שיצרי הלב הם מתנגדים לחקי החכמה, כי ציורי לבו נוטים לרעה והם הפוכים מדרך החכמה, צריך הוא למוסר שבו יאסור כחות נפשו בל יליזו מדרכי החכמה, וכבר בארתי בתחלת הספר שמוסר הזה הוא יראת ה', כמ"ש יראת ה' מוסר חכמה, שע"י יראת ה' יירא מלעבור על חוקי החכמה אשר מאתו נתנו, אולם גם המוסר הזה ויראת ה' אינו מתעורר מעצמו בנפש האדם, וצריך להחזיק בו בכל עז בל תסור יראת ה' מזכרונו רגע, ולכן אמר "החזק במוסר", שהוא המחזיק הדבר בעל כרחו "ואל תרף", שאם תרפנו רגע יסור מזכרונך, ועי"ז "נצרה" תצור את החכמה, שע"י החזקת המוסר ישמרו חקי החכמה בלבו, "כי הוא חייך" כי החכמה היא חיי הנפש (כנ"ל ג' כ"ב ויהיו חיים לנפשך), שהחכמה היא חיי הנפש וזולתה לא תחיה חיים נפשיים רק חיים בהמיים שאינם חייך, ר"ל חיי האדם:
ביאור המילות
"החזק במוסר". המחזיק הוא בשהדבר רוצה להפרד ממנו (כנ"ל ג' י"ח), וגדר המוסר התבאר למעלה (א' ב'):
"החזק במוסר" - אחוז את המוסר שהתחלת בו, ותחזק את עצמך במוסר. "אל תרף" - אפילו לפי שעה - לשעה אחת - אל תרף את עצמך מן המוסר.
"נצרה" - כלומר, אלא אדרבה, תוסיף תמיד גדרים ומצוות על המוסר, שלא תבוא לידי רפיון. "כי היא חייך" - כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה, לכן צריך תמיד להתחזק. ואם לא יתחזק - למה לו חיים?!
