קטגוריה:בראשית ז יג

אלוהים יצר את אדם בצורה מושלמת. כל הגנים שלו היו מעולים ולכן הוא חי "תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (ביאור:בראשית ה ה). אלוהים פקד על אדם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית א כח), אולם בני האדם חיכו זמן רב לפני שהם מתחתנים, וכך הם ווידאו שהם לא מזדקנים בגיל צעיר, והם נושאים את הגנים המעולים. כידוע: מספיק שגן אחד אינו תקין וחיי האדם יפגעו. הדבר הכעיס את אלוהים שהם 'חומסים' (גונבים, משתמשים ללא רשות) את הגנים המעולים שהוא העניק להם ולא מתחתנים בגיל צעיר, ולכן אלוהים החליט שהגיע הזמן להמית את נושאי הגנים המעולים במבול של מים, וכך להגביל את חיי האדם "[ל]מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (ביאור:בראשית ו ג).

וכך נבחר נוח.

למרות שלא נאמר בפרוש, נראה שנוח נשא אישה צעירה שלא נשאה את כל הגנים המעולים. בגיל חמש מאות שנה נולדו לנוח שלוש בנים, וכתוצאה מאימם גם הם לא נשאו גנים מעולים. גם בניו של נוח התחתנו בגיל מבוגר ונשאו נשים צעירות (בערך בגיל שלושים), וכך בניו של נוח היו כבני מאה שנה, נשואים אולם ללא ילדים.

אלוהים הרשה רק למשפחה הזאת נוח ואשתו, שאינה יכולה ללדת יותר, שלושת בניו, כבני מאה, נשואים לנשים צעירות ואין להם ילדים. רק אחרי המבול נולדו נכדים לנוח, וכך לא היה ספק שהן לא הביאו ילדים מאדם עם חבילה של גנים מושלמים. ואכן כאשר מתבוננים בתולדות בני האדם, רואים שעד נוח הגברים חיו בערך תשע מאות שנים, ומאז נוח הגיל הולך ויורד עד שאברהם, בדור עשירי לנוח, כבר חי רק 175 שנים.

אלוהים כבר הודיע לנוח, "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (ביאור:בראשית ז א), "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה, אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ" (ביאור:בראשית ז ד).
ואז נאמר: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה: מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (ביאור:בראשית ז ז) העתידים לבוא עוד שבעה ימים.

והנה נאמר בשנית "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ". נראה שנוח התחיל להעביר את המשפחה לתיבה כאשר אלוהים הודיע לו שתוך שבעה ימים המבול יתחיל. סביר שגשם קל התחיל ומי המבול עלו, ולכן כל החיות חיפשו מקום גבוה ובאו לתיבה. ועכשו בעצם היום השביעי, התחיל הגשם הכבד ונוח ומשפחתו מיהרו לתיבה, סגרו את הדלתות, "וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ" בתיבה (ביאור:בראשית ז טז).

רש"י מדגיש שזה קרה ביום ולא בלילה, כלומר אלוהים הגן על נוח ומשפחתו ואנשים אחרים לא העיזו לפגוע בו כאשר הוא נכנס לתיבה. סביר ששאר האנשים לא האמינו שהגשם יהיה למבול וכולם יטבעו במים. הם חשבו שזה גשם יומי רגיל. החיות כן הרגישו בסכנה ולכן באו לתיבה, אולם האנשים זלזלו בחוכמת החיות, והיו בטוחים בעצמם. כאשר "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (ביאור:בראשית ז יא), כבר היה מאוחר לנסות למנוע מנוח לשוט בתיבה או להרוס את התיבה. סביר שמספר אנשים עלו על גג התיבה, או בנו סירה קטנה מעץ, או רכבו על עץ גדוע, אולם בגלל שהמבול נמשך זמן רב הם מתו מרעב.