ביאור:בראשית ז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בראשית ז א: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה: כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה."



הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה[עריכה]

צַדִּיק[עריכה]

אלוהים הגדיר את דרך אלוהים: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ביאור:בראשית יח יט).
צדיק פועל לפי חוק עליון, חוק אלוהי. צדיק הוא אדם הגון העושה מעשה אפילו בניגוד למשפט (חוק) מקומי, ומסכן את עצמו כדי למנוע עוול.

אברהם לא היה צדיק ולא היה תמים.

אלוהים פוקד על אברם: "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה" (בראשית טו ו). כלומר אלוהים הבין שאברם אינו צדיק ופקד עליו להאמין בו, וזה יחשב לאברם שהוא צדיק. ובהמשך אלוהים פוקד על אברם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים" (ביאור:בראשית יז א). כלומר אברם לא היה תמים ואלוהים ידע שייתכן שאברם לא יעשה את דבריו במלואם, לכן הוא פקד אליו בעוצמה וכתנאי להבטחות, היה תמים! ואכן אלוהים ניסה אותו מספר פעמים לוודא שהוא עושה את דבריו במלואם, וכך הגענו לעקדת יצחק.

גם משה וגם דוד המלך לא היו צדיקים או תמימים. כנראה כדי להיות מנהיג דגול אי אפשר להיות צדיק ותמים.

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס[עריכה]

אלוהים מצא שהארץ מלאה חמס. הארץ גם נמלאה באנשים, גם הושחתה מרוב אנשים. והאנשים חומסים אחד את השני.
הרבה הסברים ניתנו להתנהגותם של האנשים. לוקחים דוגמא למעשיהם שייתכן שהם התנהגו כאנשי סדום שגם הם הומתו. ייתכן שהם חטאו בצורה אחרת שהרגיזה את אלוהים.

רשעתם על האנשים[עריכה]

הפרק מתחיל בסיפור שבני האלוהים ששכבו עם נשים ונולדו הנפילים. בנות האדם אפילו נראו יפות בעיני בני האלוהים (בראשית ו ב).
ניתן להבין שהיתה קירבה גנטית מספיקה בין בני האלוהים ובנות האדם כדי שיצא וולד חי (בראשית ו ד), ונוצרו קשרים חברתיים בין בני האלוהים לבנות האדם. המעשה הזה הרגיז את אלוהים, והוא אסר על בני האלוהים לשכב עם בנות האדם (בראשית ו ג), והחליט לפעול כדי שבני האדם לא יחיו יותר מ-120 שנים, ככתוב: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו ג).

גם במקרה של ער ואונן בני יהודה, הם עשו רע בעיני אלוהים והוא והרג אותם. לפחות במקרה של אונן נראה שאונן השתמש בזרעו למטרתו האישית (ביאור:בראשית לח ט). מכל סיפור תמר נראה שיהודה ובניו חיכו שתמר תתבגר ולא תוכל ללדת, או שהם רצו לוודא את בריאותה לתקופה ארוכה.

כדי להצליח בהקמת האדם, אלוהים שתל גנים טובים ביצירתו, ואכן בני האדם חיו שנים רבות ולמדו להיות בני אדם. לפי תאור הגילים של אבותיו של נח, והגיל המבוגר שהם הולידו את הבן הראשון, ניתן להבין שהאנשים בחרו בני זוג מושלמים שיכולים לחיות מאות שנים. זה הפריע לאלוהים שהעולם יתמלא באנשים שחיים הרבה זמן. הדרך לפגוע באנשים, כדי שלא יחיו כל כך הרבה, היתה להכניס שגיאות גנטיות לאנשים, וכך הם ימותו ממחלה זאת או אחרת. נח היה שונה מאבותיו כי הוא הוליד בן בגיל מבוגר מאוד, גיל 500 (בראשית ה לב) ויתכן שהוא נשא אישה צעירה שעוד לא היה ידוע שהיא לא נושאת את כל הגנים הטובים של חיים ארוכים. כאשר בניו גם הם נשאו נשים צעירות והם הגיעו לגיל מאה, נח ומשפחתו נכנסו לתיבה. כל האנשים שנשאו גנים מושלמים של חיים ארוכים מתו, ומאז והלאה מספר השגיאות הגנטיות גדל, אורך החיים הולך ויורד, ושגיאות גנטיות הביאו אותנו שנחיה פחות מ120 שנה.

במידה מסוימת היום אנחנו מחפשים להפוך את התהליך ולהוציא את השגיאות הגנטיות ולהאריך את החיים הטובים. יכול להיות שיגיע יום שזה ירגיז את אלוהים בשנית.

צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה[עריכה]

רש"י כבר הסביר את המילה "בְּדֹרֹתָיו" ו"בַּדּוֹר הַזֶּה".
כאשר נח גמר לבנות את התיבה, והיה בגיל 600 (בראשית ז ו), סבו, מתושלח, ואביו, למך, עוד חיו. המילה 'בדורותיו' מופיעה ברבים כדי להראות שנח היה צדיק מכל אבותיו בדורתיהם אולי עד בניו של אדם. אלוהים חיכה דורות רבים עד שהגיע אדם אחד צדיק תמים שהוא ישאר בחיים כאשר כל אבותיו יומתו במבול. עכשו שהתיבה מוכנה, והמבול עומד לרדת, כל הדורות הקודמים כאילו כבר מתו, ורק הדור הזה (ביחיד) נשאר.

למרות שבעיני אלוהים נח היה צדיק שעוזר לאנשים גם כאשר אין חוק, אלוהים אמר לו לא לעזור לאנשים, ולתת להם למות. נח לא התווכח כי הוא היה תמים ועושה את פקודות אלוהים במלואם. אלוהים עודד אותו: שכל אשר הוא עושה זה צדק. כך נח חייב לעשות, ולא יחשבו לו זאת לרעה.

למעשה נח לא עשה רעה לאף איש. כולם ראו שהוא בונה תיבה שתצוף על המים. סביר שהוא הסביר למה הוא בונה, אבל כולם צחקו עליו. נח לא הביא את המוות על האנשים ולא היתה מוטלת עליו חובה להציל אותם. לוט ניסה להשאר בעיר ולמנוע את ההרס, אבל זה לא עזר לו, והמלאכים לקחו אותו והניחו אותו מחוץ לשער.