מלבי"ם על בראשית ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · ז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – טז)    פה משמע ששבעה ימים קודם המבול באו כל בע"ח אל התיבה כמ"ש ויעש נח. ואח"כ אמר שלא באו עד יום המבול. פה אמר שיקח מן הבהמה הטהורה שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה שנים שנים. שפי' ז' זוגות מן הטהורה ושני זוגות מן הטמאה. כי כמו שמספר שבעה הם ז' זוגות כן מספר שנים הם זוגות בהכרח. וזה סותר למ"ש שלא יביא מן הטהורה והטמאה רק זוג א' מכל מין. וכן אמר אח"כ והבאים זכר ונקבה שהוא רק זוג אחד. ומ"ש המפ' שהיו ז' זוגות מן הטהורה להקריב קרבן. לא נתישב בזה עדיין הסתירה שיש בטמאים גופייהו שתחלה אמר שלא יקח מן הטמאים רק זוג אחד ואח"כ אמר לו שיקח שני זוגות. וזה היה שבעה ימים קודם המבול וביום שהתחיל המבול כתב שלא באו מהטהורים והטמאים רק זוג א' מכל מין. ולמה בהעופות צוהו לקחת ז' זוגות ולא הבדיל בין עופות טהורים לטמאים. מ"ש בפסוק וא"ו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה כפול עם מ"ש בפסוק יו"ד י"א. ומ"ש בפסוק ז' ח' ט' כפול עם מ"ש בפסוק י"ג י"ד ט"ו:

(א) "ויאמר ה' לנח". עתה יספר מ"ש ה' לנח ז' ימים קודם המבול, והנה דבור זה אינו מענין דבור הקודם, שבדבור הקודם נזכר שם אלהים, ובדבור הזה נזכר שם הויה, שדבור הקודם היה מצד שהוא אלהים בורא העולם שהעולם נברא ומתקיים בשם אלהים, כמש"ש שבכל פרשה בראשית לא נזכר רק בשם אלהים, והוא אשר השגיח עתה שבבוא המבול לא יחסר מין אחד מן המציאות וצוה לו שיקח זוג אחד מכל מין להחיות, ופה אמר מאמר אחר מיוחד מצד השגחתו הפרטיית על נח שהיה צדיק לפניו וה' ישגיח על עניני האדם הצדיק וקניניו וצרכי ביתו, כי נח היה לו כסף וזהב וכלי בית וכלי תשמישו וכלי אומניות וגם בהמות בייתיות שהיו מקנה קנינו טהורות וטמאות וכן היו לו עופות בייתיות כמו יונים ותרנגולים וכדומה, ולא ידע אם הורשה לו לקחתם אתו אל התיבה כמו שיקח אתו את בגדו אשר לבוש בו או אין לו רשות לקחתם אתו, ואמר לו ה' בא אתה וכל ביתך, שכולל כל הנמצא בביתו, שמרשה לו לקחת אל התיבה כל הנמצא בביתו מלבושים וכרים וכסתות וכל מיני כלים בענין שיוקבע ביתו בתיבה, (כמו ויפקידהו על ביתו ולאדון לכל ביתו וכדומה), ובאר שמרשה לו זה כי אותך ראיתי צדיק לפני, ר"ל שזה אינו מפני ההשגחה הכללית על העולם שאמרתי לך בשם אלהים, רק מצד צדקו הפרטי והשגחת השם בשם ההוי"ה על ביתו וקנינו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "מכל". אולם מן הבע"ח הנמצאים בביתך אין לך רשות לקחת את כולם (כי נח היה לו מקנה רב ולא תכילם התיבה) רק מן הבהמה הטהורה תקח לך היינו לצרכך שבעה שבעה היינו שבעה זוגות מכל מין, ומן הבהמה אשר לא טהורה שברשותך כמו חמורים וסוסים וגמלים תקח שנים איש ואשתו, היינו שני זוגות מכל מין, ובאר לו במ"ש תקח לך ר"ל לא לצורך קיום העולם רק לצרכך, כי הבהמות והחיות שבאו להיות בתיבה לצורך קיום העולם באו מעצמם אל התיבה ולא בא רק זוג א' מכל מין, ולא באו עד יום שהתחיל המבול, כי הם לא באו לצורך נח רק לצורך קיום העולם, ואח"כ יצאו מן התיבה ושבו להם איש למקומו, אבל הבהמות הבייתיות שהיו בביתו של נח נשארו ברשותו גם אח"כ, והותר לו לקחת מהטהורים י"ד שהם ז' זוג ומהטמאים ארבע שהם שנים זוג:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "גם מעוף השמים". פירושו ג"כ מהטהורים, ולא באר לו שמן הטמאים יקח שני זוגות כי לא נמצא בביתו של נח עופות טמאים, שהבהמות הטמאות ישמשו לחרישה ולרכיבה אבל עופות טמאות שהן דורסות לא ימצאו בבית, ובאר לו שיקחם לחיות זרע על פני כל הארץ, שאם יהיו מועטים לא יוכל להשתמש בהם לצרכו, והיה בציוי זה עוד ענין. כי ידוע שכל בהמות הבייתיות היו מדבריות בתולדותם ועוד נמצא גם עתה הפראיי מכל מין ומין כמו שור הבר וחמור הבר אווז הבר והשקאל הוא הכלב הפראיי, ובעת בראם ה' היו פראיים והאדם לקחם לביתו והכניעם לתשמישו וע"י האדם נשתנה טבעם ותארם ומחיתם, ובודאי למען קיום המינים לא באו אל נח זוג זוג רק מן המינים הפראיים כמו שנבראו בעת הבריאה, שהגם שיחסרו בהמות הבייתיות הלא כן חסרו גם בעת הבריאה, ויוכל האדם בצאתו מן התיבה לצודם ולהכניעם ולשנות טבעם עד שישובו להיות בייתיות, וע"כ לפי הצווי שצוה בשם אלהים שהוא על קיום הבריאה לא אמר שיקח רק זוג אחד מהבאים שהם המדבריים, אבל מהשגחת ה' הפרטיית על נח ובניו רצה שלא יחזור העולם לאחוריו, וכל מה שנשתלם העולם מעת ברוא אלהים אדם על הארץ עד עתה יביאו אתם מן העולם הישן אל העולם החדש, שהראשון היה כל האומניות וחרושת המעשה אשר המציאו בני אדם עד עתה שאם יאבדו במבול יצטרך שנית אלף שנים עד שימציאו את הכלים האלה שנית, וע"כ אמר לו ה' שיקח אתו כל מה שבביתו, שבבית נח היו נמצאים כל כלי מעשה וכלי אומניות שהמציאו חכמי לב עד ימיו, וכן אם לא היה מביא אתו מן הבהמות הבייתיות שבביתו ויצטרך לקחת מדבריות ולגדלם עד יהיו בייתיות יעברו ג"כ שנים הרבה, ע"כ הותר לו גם כן לקחת מבהמותיו שבביתו, רק שבזה נתן גבול שלא יקח רק שבעה ושנים כי לא תכיל התיבה אותם. וחז"ל אמרו שנח התבונן מ"מ צוני הקב"ה וריבה בטהורות יותר מבטמאות כדי להקריב קרבן, ר"ל שעל מה שהותר לו לקחת מהטמאות שברשותו שני זוגות, תחת מה שבמינים שבאו מאליהם לא באו רק זוג אחד, ידע הטעם שזה מפני שהבאים מאליהם מהפראים באו רק לקיום הבריאה ודי בזוג אחד, אבל מה שלקח נח מביתו שהי' לצורך תשמישו צריך שני זוגות, רק שהיה מתבונן למה בבייתיות שלקח מביתו הבדיל בין טהורים לטמאים שיקח מן הטהורים שבעה זוגות ומהטמאים רק שני זוגות, מזה ידע שמן הטהורים יקריב קרבן:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ויעש נח". זה עשה תיכף ז' ימים קודם המבול הכניס כל כלי ביתו אל התיבה והכניס מן בהמותיו ז' זוג מהטהורים ושני זוג מהטמאים, וע"ז אמר כאשר צוהו ה' שהיה הצווי לצרכו ע"י שם הוי"ה כנ"ל:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "ונח". עתה בא לבאר ההבדל בין מ"ש בפסוק הקודם ויעש נח ככל אשר צוהו ה', שהיה שבעת ימים קודם המבול, שהיה ע"י צווי שם הוי"ה, ובין הביאה שבאו מעצמם ביום המבול שהי' ע"י צווי שם אלהים כמו שסיים (בפסוק ט') כאשר צוה אלהים את נח, אמר בעת שהיה נח בן שש מאות שנה ואז המבול היה והתחיל לרדת:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז) "ויבא". אז היו כמה הבדלים מן מה שהיו שבעה ימים קודם. א] ויבא נח ובניו ואשתו וכו' שבאו כולם, שז' ימים קודם לא בא רק נח לבדו ופינה לשם כלי ביתו ובהמותיו, כי עתה לא באו מפני ציווי ה' לבד רק מפני מי המבול שהכריחם לבא (וגם אז נאסרו בתשמיש כמ"ש חז"ל ממ"ש נח ובניו בפ"ע ואשתו ונשי בניו בפ"ע):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח - ט) "מן הבהמה וגו'". הבדל שני שלא הבדיל בין הטהורה לטמאה שמכולם לא לקח רק שנים שהם זוג אחד זו"נ. ג] שאז לקח גם רומש על האדמה וכל המינים, מה שבפעם הא' לא לקח רק ממה שנמצאו בביתו של נח. ד] ששנים שנים באו אל נח מעצמם, ולא באו אל נח לצרכו רק אל התבה לקיום המין, וכ"ז היה כאשר צוה אלהים את נח מצד צווי של שם אלהים שמשגיח על קיום המינים לא מצד צווי שם ההוי"ה שהוא ההשגחה על בית נח וקניניו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח - ט) "מן הבהמה וגו'". הבדל שני שלא הבדיל בין הטהורה לטמאה שמכולם לא לקח רק שנים שהם זוג אחד זו"נ. ג] שאז לקח גם רומש על האדמה וכל המינים, מה שבפעם הא' לא לקח רק ממה שנמצאו בביתו של נח. ד] ששנים שנים באו אל נח מעצמם, ולא באו אל נח לצרכו רק אל התבה לקיום המין, וכ"ז היה כאשר צוה אלהים את נח מצד צווי של שם אלהים שמשגיח על קיום המינים לא מצד צווי שם ההוי"ה שהוא ההשגחה על בית נח וקניניו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י)" ויהי לשבעת הימים". מ"ש מן פסוק ז' עד כאן היה עקר כוונתו להבדיל בין שני הצוויים, בין מה שצוה אותו ז' ימים קודם בשם הוי"ה ובין מה שהיה ביום המבול בפקודת שם אלהים, ועתה מתחיל עקר הספור לספר בפרטות מה שנעשה ביום שהתחיל המבול ומן הוא והלאה, ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע"י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה' את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית. א] ויהי לשבעת הימים, שהדבר שיגלה ה' לנביא טרם בואו ומגביל זמן בואו מבואר שאינו טבעיי רק השגחיי וע"ז אמר שהיה מצומצם לשבעת הימים. ב] ומי המבול היו על הארץ, שלא הוחל כדרך גשם הטבעי שבא תחלה לאט ואח"כ בשטף, רק תיכף בהחלו היה מי מבול בולל ומבלה כל:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "בשנת". ונגד מה שחוקרים רבים ייחסו את המבול למערכת הכוכבים שעמדו אז במערכה רעה מחייב שטף מים, אמר שזה היה בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז בחדש וכל חושב באצטגנינות יבין שזמן ההוא לא חייב את המבול, לא מצד זמן הכולל שהוא השנה ולא מצד החודש ולא מצד היום, וכן אל תחשוב שהיה המבול ע"י טבע האויר אז שהרה וילד אדים רבים המולידים גשם, או ע"י הארץ שע"י רעש הארץ נבקעו מעינות תהום רבה, שהגם שיקרה לפעמים שישפכו עננים שטף מים רבים בחלק א' מן הארץ או שע"י רעש או שקיעת מקומו יעלו תהומות מעומק הארץ, לא יקרו שני מקריים אלה הרחוקים זה מזה וסבת כ"א נבדל מחברו, בפעם אחת וברגע אחד, כי ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים, ואדרבה סבות שני אלה יתנגדו זל"ז, שרבוי התהומות יהיו אחר ירידת המטר ימים רבים או בעת שהאויר נקי מאדים, אבל פה שהאויר היה מלא מים נחסרו המים מהימים והנחלים והתהומות, ואיך נפתחו אז מעינות תהום רבה, וכבר בארו חז"ל שאז החזיר ה' את העולם לתחלת הבריאה שכל העולם הי' מים במים, שכבר בארתי (בפסוק יהי רקיע ובפסוק יקוו המים) שבתחלה היה יסוד המים מקיף כל כדור הארץ, וע"י מאמר יהי רקיע עלו המים האדיים אל מקום העננים, שהפסיקו בין המים שלמעלה מהעננים שנשארו מים בכח ובין למטה שהם מים בפועל, עד שכלל המימות שבעולם הם חצים ברקיע וחצים באוקיינוס, ובעת המבול בדבר ה' ירדו כולם למטה, שעז"א ארובות השמים נפתחו שהם אוצרות השמים, ששם נאצרים המימות הרבים ותלוים במאמרו של מלך, גם נבקעו תהומות ע"י רעשים שנתהוו בבטן הארץ ששם תמיד אש בוער כנודע מההרים המריקים אש והרתיחו את המים שבתהום, וכשנתרחבו המים ע"י האש בקעו את הארץ ועלו למעלה, וע"כ אמרו חז"ל שהיו המים רותחים שהם מי התהומות, כמו המעינות החמים הבוקעים מבטן האדמה גם היום:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב - יג) "ויהי הגשם וכו' בעצם היום הזה וכו'". גם מזה נראה שלא היה ענין טבעי, שהגשם התחיל תיכף באופן עד שבעצם היום הזה בא נח וכו' כי לא יכלו לעמוד חוץ לתיבה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב - יג) "ויהי הגשם וכו' בעצם היום הזה וכו'". גם מזה נראה שלא היה ענין טבעי, שהגשם התחיל תיכף באופן עד שבעצם היום הזה בא נח וכו' כי לא יכלו לעמוד חוץ לתיבה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "המה". ולא לבד המה כי גם כל החיה למינה וכו' כולם נקבצו באו בעצם היום איש ממעונו, וגם בזה נראה פועל ההשגחה שהשגיח על קיום המינים שזה מ"ש והקימותי את בריתי אתך, וחשב כל המינים חיה בהמה רמש הנברא בששי וכל העוף שנברא בחמישי ורחוק יותר מן האדם, וחשב בעוף כל צפור כל כנף גם הפורחים דבורים וצרעים וחגבים:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "ויבאו". ספר הפלא שכולם באו אל נח, הגם שרובי החיות בורחים מן האדם, ואל התבה הגם שרובם בורחים משבת בית ומצודה ואוהבים החפשיות, ושלא באו רק שנים שנים ולא יותר, והיו מכל הבשר שלא חסר אחד מן המינים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "והבאים זכר ונקבה". שלא לבד שאל התיבה לא נכנסו רק שנים, כי גם לא באו ממקומם רק זכר ונקבה, שיש מיני עופות שזכר א' יש לו כמה נקבות כמו השכוי, לא באו ממקומם רק זוג, ואחר שנכנסו כולם סגר ה' שלא יכנס הגשם השוטף דרך הפתח ומאז היו כאלו יצאו מן העולם הישן שנגזר עליו השחתה והם חוץ לעולם עתידים ללכת על פני המים ומסוגרים מהשגחת ה' שלא יקרב אליהם המשחית, ועז"א ויסגור ה' בעדו, שזה מהשגחה הפרטית החופפת על נח ובכח שם הרחמים המרחם על בריותיו:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יז – כד)    מ"ש שנית ויהי המבול ארבעים יום שכבר אמרו בפסוק י"ב. למה נכפל זכרון רבוי המים ג"פ. והכפל וישאו את התבה ותלך התבה. למה כפל ויגוע כל בשר וימח את כל היקום. ובראשון חושב עוף בהמה חיה שרץ אדם ובשני סדרם בהפך. מ"ש ויגברו המים חמשים ומאת יום ולמעלה משמע שלא היה הגשם רק ארבעים יום:

(יז) ויהי המבול. עד עתה ספר מה שהיה ביום שהתחיל המבול עד שנסגר נח בתיבה, עתה מתחיל לספר מה שהיה בימי הזעם שנמשכו ארבעים יום, המבול שהיא שטיפת הגשם מלמעלה ועלית התהום מתחת נמשך ארבעים יום כי אחר ארבעים יום פסק המבול כמו שיתבאר בראש פרשה ח', וספר מה שנעשה במ' יום אלה, וספר מהתגברות המים ג' מדרגות. א] תחלה וירבו המים בכמות וישאו את התבה ממקומה ותרם מעל הארץ ועדיין נשארה במקום זה ולא הלכה למקום אחר:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח)" ויגברו". ב] אח"כ גברו המים באיכות שהוא השטף החזק ע"י רבוי המים וגם רבו מאד על הארץ בכמות ע"י המים שנתוספו בכל עת, ואז הניעו התיבה ממקומה ותלך על פני המים:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט - כ)" והמים". ג] ואח"כ גברו המים מאד מאד בהפלגה יתירה עד שנתכסו ההרים הגבוהים, ומפרש שתכלית גובה המים שהגיע בסוף הארבעים יום היו חמש עשרה אמה מלמעלה מן ההרים הגבוהים ובאופן זה נתכסו ההרים, ר"ל שכסוי המים שעליהם היה ט"ו אמה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט - כ)" והמים". ג] ואח"כ גברו המים מאד מאד בהפלגה יתירה עד שנתכסו ההרים הגבוהים, ומפרש שתכלית גובה המים שהגיע בסוף הארבעים יום היו חמש עשרה אמה מלמעלה מן ההרים הגבוהים ובאופן זה נתכסו ההרים, ר"ל שכסוי המים שעליהם היה ט"ו אמה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא) "ויגוע". עתה יספר השינויים שנעשו בארבעים יום אלה בבע"ח, תחלה ויגוע כל בשר שיצאו נפשותיהם שהיא הגויעה, וסדר בזה עוף בהמה חיה שרץ אדם, כי העוף לחלישותו גוע תחלה ע"י השטף הבא מלמעלה, ואח"כ מתו גם הבהמות, ואח"כ גם החיות, שיש מהם שמגורתם במערות צורים בראשי ההרים ששם מצאו סתר בין נגד הגשם שבא מלמעלה בין נגד שטיפת התהום, כי כשבאו המים עד ראשי ההרים גועו גם המה, אח"כ מתו השרצים שבתוכם ימצאו מינים רבים החיים במים וביבשה והם האריכו ימים יותר, ואח"כ מת האדם, כי אין ספק שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים, אולם אחרי שעלו המים ט"ו אמה ממעל לראשי ההרים פסקו כל התחבולות שהגם שעלו לעצים הגבוהים שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף והספינות נשברו בלב ימים וספו תמו מאין מחיה עד שגם מין האדם גוע ואיננו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "כל". עד שכל אשר רוח חיים נושם באפיו וזה כולל כל אשר בחרבה, ר"ל גם המינים שאין מגורתם ביבשה רק בחרבה, שהם מקומות הלחים והמימיים שהם האמפיביא שחיים בחרבה מ"מ מתו, כי גם הם צריכים לשאוף רוח ואויר ונחנקו ע"י המים, וכבר בארתי (בראשית ב' ז') שיש הבדל בין נשמת חיים, שהיא רק הנשמה העליונה, ובין שם נשמה סתם, שהגם שמציין לפעמים נשימת האדם בכ"ז לא נמצא על הבהמה בשום מקום, אבל נשמת רוח (שסמיכות זה לא בא בשום מקום רק פה) היינו שאיפת האויר זה כולל כל בע"ח שצריכים לשאוף אויר, מלבד דגי הים שא"צ לנשום רוח כמ"ש חז"ל שלא נגזרה גזירה על דגים שבים, וע"ז אמר כל אשר בחרבה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג) "וימח". אחר שמתו כולם כמ"ש ויגוע. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה, ובזה היה בהפך שגוף האדם נמחה תחלה, כי הוא מצד הרכבתו חלוש יותר מגופי שאר הבע"ח ואח"כ גוף הבהמה שחזק יותר, ואח"כ רמש ועוף שגופותיהם הקטנים נסתרו בקנים ובמערות ונתקיימו יותר, ומבאר וימחו מן הארץ, שהגם שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכ"ז נמחו מן הארץ כי ע"י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בע"ח ועצמות הענקים ובע"ח הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה' נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגעאלאגיא, שחופרים בעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובע"ח גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בע"ח מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכ"ז הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע"י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבע"ח עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך ק"ן יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו למו החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודמיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולו חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד:

והנה נפש האדם הוא האור הגדול הכולל בתוכו כל מיני האורות, ונפשות הבע"ח הם רק ניצוצות קטנות מן האור הזה, לכן נאספו תחלה האורות הקטנות ואח"כ נאסף המאור הגדול, ומבואר שבענין הנפשות הלך האבדון ממדרגה למדרגה, תחלה העוף שנברא בחמישי ואחריו ברואי יום הששי עד האדם, וז"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שזה היה הסדר מצד הנשמה ומדרגתה אבל מצד הגוף היה בהפך שגוף האדם הוא המורכב האחרון והוא רפה המזג מכולם, ולכן נתהפך הדבר שהחזק יותר נמח באחרונה, וישאר אך נח, ובזה נתקיים גזרת ה' שאמר אמחה וכו' מאדם עד בהמה, שהגם שנשאר שארית מכל מין היו כולם טפלים לנח שהוא מצא חן ולא היה בכלל הגזירה כמ"ש והקימותי את בריתי אתך, עד שלא נשאר רק נח ואשר אתו איש אחד והנלוה לו, וגם אלה לא נשארו בארץ רק בתבה שעליה לא היה הגזירה כי היתה על פני המים:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד)" ויגברו המים". באמת אחר ארבעים יום התחילו המים לחסר כמו שיבאר רק שלא נכר חסרונם עד סוף הק"ן יום שנחה התיבה, שכ"ז ששטה התיבה על פני המים וכל ההרים היו מכוסים לא היה שום היכר אם המים מתרבים או מתמעטים, שמ"ש תחלה ויגברו המים, זה היה נכר ע"י ההרים שלא היו מכוסים עדיין ועל ידם נכר תוספת המים בכל יום, אבל אחר שנתכסו ההרים והתיבה לא נחה לא נכר שום חסרון, וכ"ז נקרא תגבורת המים, שפעל גבר הוא שם המצטרף שיתגבר על החלש ממנו, ופה ר"ל שיסוד המים גבר על יסוד העפר והקיף וכסה אותו וזה היה עד סוף הק"ן יום, שמה שנחסרו המים בכל יום לא היה נכר, וכבר בארתי באילת השחר (כלל ח') שיש פעלים רבים שמשמשים לפעמים הוית הדבר ולפעמים על המשכתו, כמו קם עמד חיה היה, וכן פעל גבר יציין לפעמים העת של התחלת הגבורה ולפעמים על המשכת הגבורה והתמדתה, ופה ר"ל שתגבורת המים מה שנצחו את הארץ שהיתה מכוסה מהם נמשך ק"ן יום: