ביאור:תוספתא/דמאי/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק רביעי

דמאי בשוק

(א)
הלוקח ירק מן השוק - הרי זה בורר כל היום כולו, ואינו חושש

ראו משנה ג, ב. אם חשב לקנות עליו לקנות את הירק ולעשרו.

משגמר בלבו לקנותו - אסור
להחזיר אין יכול, מפני שצריך לעשר. ולעשר אין יכול, מפני שמחסר את המניין
וליטול אחד ולהניח אחד אין יכול, שמא יבא אחד ונמצא מעשר מן המתוקן על שאינו מתוקן.

(ב)

הרוצה להחזים עלי ירק להקל ממשאו - לא ישליך עד שיעשר
ר' יוסי אומר: בודאי אסור ובדמאי מותר.

(ג)

המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן, ונמלך להצניע - לא יצניע עד שיעשר
רבי יוסי אומר: בודאי כגון שרוב החקלאים הם גויים אסור ובדמאי מותר.

(ד)
קניבת ירק שבגנה - הרי זו מותרת

אם מצא חתיכת ירק שהושלכה בגינה – מותר לאכלה, ואינו חושש שמא היא תרומה; אבל בבית הכהן אסורה. וראו עדויות ג, ג.
לדברי ר' יוסי השוו הלכה ג.

של בעל הבית ושבתוך ביתו - הרי זו אסורה. שעל גבי אשפה - הרי זו מותרת
רבי יוסי אומר: כרוב שלקטו לקנב את האספרגוס שבו ולהשליך – הרי זה מותר האספרגוס הוא הפקר ופטור מתרו"מ
לקטו לאכלו ונמלך להצניע – לא יצניע עד שיעשר.

(ה)
ודאי שתקנו דמאי, ודמאי שתקנו ודאי - לא עשה ולא כלום, דברי ר' יעקב

תיקון הדמאי אינו כולל הפרשת תרומה ולכן אינו מועיל לתיקון הטבל, שאין להפריש תרומה לאחר המעשרות.
אם הפריש מדמאי תרומה אינה תרומה, ולכן גם אז לא תיקן את הדמאי.
לדעת ר' יוסי אם הפריש מעשרות מהטבל ההפרשה בתוקף, ועליו להפריש תרומה גם על המעשרות הללו.

ר' יוסי אומר: דמאי שתקנו ודאי - מעשרותיו מעשרות, ותרומתו אין תרומה
שאין תרומה אחר תרומה.

(ו)

כל העיר מוכרין ודאי טבל ואחד דמאי, לקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח - הרי זו אסור
מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן, והשאר - שלו
הטבל והמתוקן שנתערבו שלא ידע איזו ערימה טבל ואיזו מתוקן ואבד אחד מהן - נוהג במשויר ודאי
מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה.

(ז)

כל העיר מוכרין מתוקן ואחד מוכר שאין מתוקן, ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ה"ז אסור
כל העיר מוכרין בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבלה, ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ה"ז אסור
כל העיר מוכרין יין טהור ואחד מוכר יין טמא, ולקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח - הרי זה אסור
בד"א? בזמן שלקח ואינו יודע מאיזה מהן לקח. אבל הלוקח מן השוק שיתכן שהמוכר לו קנה מהאחד - הולכין אחר הרוב.

פירות א"י וחו"ל

(ח)

פירות - לא הלכו בהן חכמים אחר הטעם, ולא אחר הריח, ולא אחר המראה, ולא אחר הדמים

אלא אחר הרוב בלבד.

ההכרעה אם מדובר בפירות א"י או בפירות חו"ל אינה לפי הטעם וכו' אלא רק לפי הרוב.

(ט)
זיתים משיעשם בבד ובבודידה, דברי ר"מ

ר' מאיר סובר שניתן לעמוד על מקור הזיתים כשמתחיל לכתוש אותם בבד או בבודידה (בד קטן). חכמים טוענים שאין הבדים דומים זה לזה וכן אין הבודידות דומות זו לזו, ולכן אין להסיק מהכתישה כלום.
המשך הברייתא עוסק במקרים שבהם רבו פירות חו"ל על פירות הארץ במצבים שונים.

וחכ"א אין הבד והבודידה שוין, לא בעיר ולא במדינה מחוץ לעיר
רבו בעיר ולא רבו במדינה - בעיר מותר, במדינה אסור.
רבו במדינה ולא רבו בעיר - במדינה מותר, בעיר אסור.
רבו בהר ולא רבו בבקעה - בהר מותר, ובבקעה אסור.
רבו בבקעה ולא רבו בהר - בבקעה מותר, ובהר אסור.
רבו לחנוני ולא רבו לבעל הבית - לחנוני מותר, לבעל הבית אסור.
רבו לבעל הבית ולא רבו לחנוני - לבעל הבית מותר, ולחנוני אסור.
זה הכלל: כל שרבו לו מותר, לא רבו לו אסור
רבו ונתמעטו - חזר השוק ליושנו
א"ר יוסי מעשה שנכנס גורן של פול במירון, ובאו ושאלו את רבי עקיבה, והתיר להן את השוק
אמר לו: נתמעטו, וחזר השוק ליושנו
ר' שמעון אומר: אפילו לא נכנס אלא גורן אחד בעיר
הנחתומין מותרין, מפני שהן רצין אחר החדש.

(י)
מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות הארץ, כדי שירבו על פירות הארץ, לפוטרן מן המעשרות

החנוונים משתמשים בפירות חו"ל הפטורים מהמעשרות כדי לחשב את רוב הפירות בשוק כפטורים ממעשר שני וממעשר עני גם יחד.
פירות שביעית בחו"ל חייבים במעשרות מדרבנן, אבל כאן מדובר על פירות מוצאי שביעית של דמאי, שבו לא גזרו.

מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות שניה, כדי שירבו על פירות שלישית, לפוטרן מן מעשר שני
מצרפין מפירות חוצה לארץ על פירות שלישית, כדי שירבו על פירות רביעית, או שניה לפוטרן מן המעשר
מצרפין מפירות חו"ל על פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית, לפטרן מן הביעור
מצרפין מפירות חו"ל על פירות שביעית, כדי שירבו על פירות מוצאי שביעית, לפוטרן מן המעשרות.

נאמנות הסוחר

(יא)
אמר לו "מכור לי יין ישן", אמר לו "של אשתקד הוא" - נאמן להחמיר

ראו לעיל א, ה-ו.
אם הוא מרחיק עוד יותר את תאריך היין – נאמן להחמיר ולהקל.

"של ארבע ושל חמש שנים הוא" נהג בו כשעת לקיטתו בין להקל בין להחמיר.

(יב)
חזקת תגר בכל מקום - דמאי

התגר מוכר דמאי, אבל אם רוב הפירות הם של כותים או נכרים – הסחורה שלו היא טבל.
אם הוא אינו ותיק בתחום אינו נחשב תגר, ואם הו בעצמו גוי או כותי – פירותיו טבל.

ואחד הנכרי ואחד הישראל ואחד הכותי
במה דברים אמורים? - בזמן שמביאין לו מישראל
אבל מביאין לו מן הנכרי ומן הכותי - חזקתו ודאי.
איזהו תגר? - כל שהביא ושנה ושלש.

(יג)
הלוקח מן התגר ואמר "זה מתוקן וזה אינו מתוקן" – דמאי

לא מאמינים לתגר שחלק מהפירות מתוקנים, אלא חזקתו דמאי. והשוו לעיל ג, יח, שם היה מדובר בתגר שהודה שהוא מוכר טבל ולכן חזקת כל הסחורה שלו טבל.
ת"ק חושד בבעל הבת שלא הפריש גם תרומה גדולה. רשב"ג מסכם איתו רק אם אמר "זה אינו מתוקן". אם אמר "זה אינו מעושר" – רשב"ג מניח שהפריש תרומה ועל הקונה להפריש רק מעשרות.

מבעל הבית ואמר "זה מעושר וזה אינו מעושר" – ודאי
רשב"ג אומר: הלוקח מבעל הבית ואמר "זה אינו מתוקן" - ודאי
"זה אינו מעושר" - מוציא עליו שני מעשרות, לפוטרו מן התרומה; שאין תרומה אחר תרומה.

המפקיד פירות

(יד)
המפקיד פירות אצל עם הארץ - ה"ז בחזקתן למעשרות ולשביעית

ראו משנה ג, ד. הברייתא מפרטת מה המשמעות של "הפירות בחזקתן".

אם היו של טבל - עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, וקורא שם לתרומה ומעשר שבהן
אם היו של מעשר טבל - עושה אותן תרומת מעשר על מקום אחר
או קורא שם לתרומת מעשר שבהן
אם היו של מע"ש - מחללן על המעות, והמעות - מחללן על השני
"אלו נטלתים, והנחתי לך ישנים תחתיהן, מתוקנין תחתיהן"
אם אתה מאמינו שנטל - האמינו שנתן; ואם אי אתה מאמינו שנתן - אל תאמינו שנטל
בד"א? - בזמן שהניח, ובא ומצא אותו המין שהניח
אבל הניח עגרון קמח לבן ומצא קסרי, קמח מלא או קסרי ומצא עגרון
הרי זה חושש להן משום מעשרות ומשום שביעית.

(טו)
המפקיד פירות אצל כותי - הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית

היו שהחמירו בכותי ולא האמינו לו שנתן מתוקנים, אבל הברייתא שלנו דנה בו דין ישראל, כמו בהלכה יד.

ואם היו של טבל - עושה אותן על מקום אחר, וקורא שם לתרומת מעשר שבהן
ואם היו של מעשר טבל - עושה אותן תרומת מעשר על מקום אחר, וקורא שם לתרומת מעשר שבהן
ואם היו של מעשר שני - מחללן על המעות, והמעות - מחללן על השני
אמר לו "נטלתי והנחתי לך ישנים תחתיהן ומתוקנין"
הרי זה אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית.

(טז)
המפקיד פירות אצל הנכרי - הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית

הפירות טבל לדעת ת"ק. ר' שמעון רואה אותם כדמאי, כי לדעתו הנכרי קיבל פירות מיהודים נוספים, וראו במשנה הנ"ל.

רבי שמעון בן גמליאל ור' שמעון אומרים: עשו פירות ישראל את פירות הנכרי הזה דמאי.

(יז)
המשלח ביד עם הארץ וביד כותי - אינו חושש משום מעשרות ולא משום שביעית

הדין הבסיסי הוא כדין המפקיד, הלכות יד-טז; אבל אם הגויים מעבירים תבואה כמקצועם הראשי – הם בחזקת המשתמר ולא חושדים שהחליפו את הסחורה.

המשלח ביד הנכרי - הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית
אבל חמרי נכרים המורידים מן הגורן לעיר - אינו חושש לא משום מעשרות ומשום שביעית
מפני שהן בחזקת המשתמר.

(יח)
הטוחן אצל עם הארץ או אצל הכותי - אינו חושש משום טומאה

כיוון שהגוי חשוד להחליף את התבואה הוא חשוד גם לעניין טומאה.

הטוחן אצל הנכרי - הרי זה חושש משום טומאה.

(יט)
מפקידין תרומה אצל ישראל עם הארץ,

כהן ע"ה חמור יותר מסתם ע"ה, כי הוא עלול לגעת בתרומה בידים לחות ולטמא אותה.

ואין מפקידין תרומה אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה.

מעבד פירות אצל ע"ה

(כ)
טוחנין ומרקידין אצל אוכלי שביעית ואצל עושין בטומאה

ע"ה אינם חשודים להחליף או לטמא את הפירות תוך כדי הטחינה שלהם, אבל אין טוחנים עבורם את פירותיהם שלהם, וראו במשנה הנ"ל.

אבל אין טוחנין לא לאוכלי שביעית ולא לעושין בטומאה.

(כא)
המשלח פירות לחבר ונמלך להחזיר - נוהג בהן כמות שהן

לשיטת רשב"ג ראו בכורות ה, ד.

אבא שאול אומר: חושש אני שמא חילפן. השליח
רשב"ג אומר: היה לו אריס שיודע לתקן, והוא אין מאמינו על המעשרות
והביא לו פירות משלו, ואומר "שלך הן, מתוקנין הן" - נאמן
ר' אומר: אינו נאמן, שהחשוד על דבר לא דנו ולא מעידו.

(כב)

נותן אדם לשכונתו תבשיל לבשל ועיסה לאפות לו
ואינו חושש לשאור ותבלין שבהן משום מעשרות ומשום שביעית
במה דברים אמורים? - בזמן שנתן להן שאור ותבלין
לא נתן להן שאור ותבלין - הרי זה חושש לשאור ותבלין משום מעשרות ומשום שביעית.

(כג)
נותן אדם לפונדקית תבשיל לבשל לו, ומנחת הקדרה בפניו

ראו משנה ג, ה, שבדרך כלל חושדים בפונדקית שהחליפה; אבל אם העמידה את הקדירה על האש לפניו – אינה חשודה עוד, אפילו אם הסירה את הקדירה מהאש והחזירה אותה לשם.

ומנערת בה אפילו בין הנכרים - ואינו חושש.