רי"ף על הש"ס/שבת/פרק יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

שמונה שרצים האמורין בתורה, הצדן והחובל בהן חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור, והצדן – לצורך, חייב; שלא לצורך, פטור. חיה ועוף שברשותו, הצדן – פטור, והחובל בהן חייב:

גמ'[עריכה]

הצד פרעוש בשבת – פטור, וההורגו חייב לדברי הכל.

אמר אביי: האי מאן דתליש פיטורי מאודנא דחצבא, מיחייב משום עוקר דבר מגידולו:

מתני'[עריכה]

אין עושין הילמי בשבת, אבל עושין מי מלח, וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. אמר ר' יוסי: והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט; אלא אלו הן מי מלח המותרין? נותן שמן לכתחילה לתוך המים או לתוך המלח:

גמ'[עריכה]

מאי קאמ? אמר רב יהודה אמר שמואל, הכי קאמר: אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושין מי מלח מועטין.

אמר ר' יוסי: והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועטין. איבעיא להו: ר' יוסי לאיסור או להיתר? וסליקא לאיסור.

תניא נמי הכי: אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך הגסטרא, אבל עושין מי מלח מועטין, ואוכל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל. אמר ר' יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין, הללו אסורין והללו מותרין? יאמרו: מלאכה מרובה אסורה, מלאכה מועטת מותרת? אלא אלו ואלו אסורין, ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן ומלח או שמן ומים, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחילה.

ולית הלכתא כר' יוסי אלא כתנא קמא, דאמרינן בעירובין בפירקא קמא (דף יד:), אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים:

תני רב יהודה בר חביבא: אין עושין מי מלח עזין. מאי מי מלח עזין? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שהביצה צפה בהן. וכמה? אמר אביי: תרי תילתי מלחא וחדא מיא. למאי עבדי לה? אמר ר' אבהו, למורייסא. ותני רב יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון אסור וביצה מותרת, וכן הלכה:

אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא בשבתא, אמינא אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפיה מעלי ליה. כיון דשמעיתה להא דאמרינן, כי אתא עולא אמר: במערבא מלחי פישרי פישרי, מימלח לא מלחנא, טבולי מטבילנא:

יין לתוך העין אסור, על גב העין מותר, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, וכן הלכה. אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש. בר ליואי היה קאי קמיה דמר עוקבא, חזייה דהוה עמיץ ופתח, אמר ליה: כולי האי לא שרו רבנן ולא שרא מר שמואל.

תניא, חנניה אומר משום ר' יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם. והוא היה אומר: יד לעין תקצץ, יד לחוטם תקצץ, יד לפה תקצץ, יד לחיסודה תקצץ, יד לאמה תקצץ, יד לפי טבעת תקצץ, יד לגיגית תקצץ. יד מחרשת, יד מסמאת, יד מעלה פוליפוס. תנן התם בנדה: כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת, באנשים תקצץ. מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים דלאו בנות הרגשה נינהו משובחת, אנשים דבני הרגשה נינהו תקצץ. אי הכי מאי איריא מרבה, אפילו לא מרבה נמי? כי קתני מרבה, אנשים.

תנא: במה דברים אמורים? לעניין שכבת זרע, אבל לענין זוב, אף הוא כנשים משובח. ואפילו לעניין שכבת זרע נמי, אם בא לבדוק בחרס או בצרור בודק, ומטלית עבה הרי הוא כחרס.

תניא, ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לר' אליעזר: והלא ניצוצות מתיזין לו על רגליו ונראה ככרות שפכה, ומוציא לעז על בניו שהם ממזרים? אמר להם: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו כרשע לפני המקום אפילו שעה אחת. תניא אידך, אמר להם ר' אליעזר לחכמים: איפשר שיעמוד על מקום גבוה ומשתין, או ישתין בעפר תיחוח, ולא יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום. הי מיניהו אמר להם ר' אליעזר ברישא? אילימא קמייתא, בתר דאמר להו איסורא הדר אמר להו תקנתא? אלא הא דאמר להו ברישא, ואמרו ליה: לא מצא מקום גבוה או עפר תיחוח מאי? אמר להם: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו כרשע לפני המקום אפילו שעה אחת. וכל כך למה? מפני שלא יוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר ר' יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו" (בראשית לח, י). דבי ר' אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר: "הנחמים באלים שוחטי הילדים" (ישעיהו נז, ה), אל תקרי "שוחטי" אלא "סוחטי". רב אשי אמר: כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא: "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם: "על ההרים הרמים ועל הגבעות".

שמואל ורב יהודה הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא בליליא, אמר ליה רב יהודה: צריכני להשתין מים. אמר ליה: שיננא, אחוז באמה והשתין מים לחוץ. והיכי עביד הכי? והתניא, ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם? אמר אביי: עשאוה כבולשת, דתנן: בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום, חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה, כולן מותרות, מפני שאין להם פנאי לנסך. אלמא כיון דבעיתי לא אתו לינסוכי; הכא נמי, כיון דבעית לא אתי להרהורי. והכא מאי ביעתותא איכא? איבעית אימא ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא ביעתותא דרביה, ואיבעית אימא בעתותא דשכינה. ואיבעית אימא, שאני רב יהודה דאיכא אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה דרב יהודה: אין זה ילוד אשה. ואיבעית אימא נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי מותר. ואיבעית אימא, כי הא אורי ליה, דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא: אבל מסייע בביצים מלמטה. ואי בעית אימא כי הא אורי ליה, דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: גבול יש לה; מעטרה ולמעלה אסור, מעטרה ולמטה מותר.

אמר רב: כל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ולימא אסור? משום דקא מגרי יצר הרע אנפשיה. ר' אמי אמר: נקרא משומד, שכן אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו: לך ועבוד עבודה זרה. איכא דאמרי, אמר ר' אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה, שנאמר: "וירע בעיני ד' אשר עשה", וכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". אמר ר' אלעזר: מאי "לא יגורך רע"? לא יגור במגורך רע. ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב, "ידיכם דמים מלאו"? אלו המנאפים ביד, כדתנא דבי ר' ישמעאל: "לא תנאף", לא תהא נואף, בין ביד בין ברגל, וקרי ביה "לא תנאיף".

תנו רבנן: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. בשלמא גרים, משום דר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי. אלא משחקין בתינוקות מאי היא? אילימא משכב זכור, בני סקילה נינהו! ואלא דרך אברים, בני מבול נינהו! אלא דנסבי קטנות, דלאו בנות אולודי נינהו, דאמר ר' יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי".

גרסינן בפרק אין מעמידין בהמה: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. סבור מינה הני מילי דשחיקי סמנין מאתמול, אבל מישחק ואייתויי לא. אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר יהודה, דאפילו מישחק ואיתויי מרשות הרבים נמי. ההיא אמתא דהות בי מר שמואל, דמרדה לה עינה בשבתא, וצווחה וליכא דמשגח בה. פקע עינה ומתה. נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. כגון מאי? אמר רב יהודה: כגון רירה דיצא דמא ודמעתא וקדחה ותחילת אוכלא; לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא.

אמר ר' אבא בר זוטרא אמר ר' חנינא: מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה: ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי: בסם אבל לא ביד, מאי טעמא? דיד מיזף זייף. אמר ר' יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי? אמר ר' אבא: אצטומכא דליבא, פירוש, אל מעדה.

אמר שמואל: האי פידעתא, סכנתא היא ומחללין עליה את השבת. אמר רב ספרא: האי עינבתא, פרוונקא דמלאך המות היא. אמר רבא: האי סימטא, פרוונקא דאשתא הוא. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: מכה של חלל אינה צריכה אומד, והאי אישתא צמירתא נמי כמכה של חלל דמיא. ומהיכן היא מכה של חלל? פירש ר' אמי: מן השפה ולפנים. ומי שאחזו דם, מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה, וכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת.

גרסינן בפרקא קמא דעבודה זרה, אמר ר' חנינא: הבולע נימא של מים בשבת, מותר להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר לו רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אדהכי והכי ניגמע חלא.

תנן התם ביומא: ועוד אמר ר' מתיה בן חרש, החושש בפיו, מותר להטיל לו סם בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. לאייתויי מאי? לאייתויי ספק שבת אחרת. היכי דמי? כגון דאמדוה לתמניא יומי ויומא קמא שבת, מהו דתימא ניעכביה עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבי? קא משמע לן דלא. תניא נמי הכין: מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, וספיקו דוחה את השבת, ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ואין עושין דברים הללו, לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל; ואין אומרין לעשות דברים הללו, לא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, מפני שמצטרפין לדעת אחרת.

ומנא לן דספק נפשות להקל? דאמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם; ואי חיישינן לספיקא, זימנין דלא מקיים "וחי בהם", הילכך נציל מספיקא, כי היכי דניקיים "וחי בהם" ולא שימות בהם, וכן הלכה.

תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד? ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא צייד כוורי בהדיה. ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא מתקן דרגא לחול. וננעלה דלת בפני תינוק, הרי זה שובר את הדלת ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דמתבר ליה ציבי.

מי שנפל עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק ישראל ספק נכרי, מפקחין עליו. מאי קאמר? הכי קאמר: לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם, דאי איתיה – ישראל הוא דמפקחין, ולא מיבעיא ספק חי ספק מת, דאי איתיה – ישראל הוא דמפקחין; אלא אפילו ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין. מצאוהו חי, מתעסקין בו. פשיטא? לא צריכא, דאפילו לחיי שעה מפקחין. מכבין ומפסיקין בפני הדליקה, והזריז הרי זה משובח ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואף על גב דקא ממכיך ממכי. וצריכא, כדכתבנוה ביומא.

אמר מר עוקבא: מי שנגפה ידו או רגלו, צומתו ביין ואינו חושש. איבעיא להו: חלא מאי? אמר ליה ר' הלל לרב אשי: כי הוינן בי רב כהנא אמרינן: חלא לא. אמר רב כהנא: הני בני מחוזא, כיון דמפנקי, אפילו חמרא מסי להו ואסיר. רבינא איקלע לבי רב אשי, חזייה דדרכא ליה חמרא אגבא דכרעיה וצמית ליה בחלא. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רבא: הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא מסי להו ואסיר, ומר נמי קא מפנק? אמר ליה: גב היד וגב הרגל שאני, דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב: גב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת.

תנו רבנן: רוחצין במי גדר, במי חמתן, במי עסיא, במי טבריא; אבל לא בים הגדול, ולא במי המשרה, ולא בימה של סדום. בים הגדול, אוקימנא במים הרעים שבו, אבל במים היפין שבו רוחצין. ולא במי המשרה, אוקימנא בדאשתהי, אבל לא אשתהי רוחצין:

מתני'[עריכה]

אין אוכלין איזוביון בשבת, מפני שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה את אבובראה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס של עיקרין, מפני שהן ירוקין. אבל שותה הוא ממי דקלים, וסך שמן של עיקרין שלא לרפואה:

גמ'[עריכה]

כל האוכלין, לאיתויי מאי? לאיתויי טחול לשינים וכרשינין לבני מעים. כל המשקין לאיתויי מאי? לאיתויי מי צלפין בחומץ. אמר ליה רבינא לרב אשי: מהו לשתות מי רגלים בשבת? אמר ליה, תנינא: כל המשקין שותה, ומי רגלים לא שתו אינשי.

תניא: מנין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר: "ובארצכם לא תעשו", בכם לא תעשו; ואפילו מסרס אחר מסרס חייב. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר: "לא תאפה חמץ", לא תעשה חמץ. במסרס אחר מסרס מנין שהוא חייב? שנאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות"; אם על כורת חייב, על נותק לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר נותק שהוא חייב:

מתני'[עריכה]

החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא. החושש במתניו, לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. ובני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד, שכן דרכן לסוך בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם:

גמ'[עריכה]

החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ. והתניא: לא יגמע ופולט, אבל מגמע הוא ובולע? כי תנן נמי מתניתין לא, מגמע ופולט תנן.

תוספתא: אין לועסין מוסכי בשבת. אימתי? בזמן שמתכוון לרפואה; ואם מפני ריח הפה, מותר. לא ישוף אדם סם בשיניו בשבת, בזמן שמתכוין לרפואה; ואם מפני ריח הפה, מותר. והחושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ ויהא פולט, אבל מגמע הוא ובולע, ומטבל כדרכו ואינו חושש. החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן, אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע:

פיסקא: החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ וכו'. אמר רב: הלכה כר' שמעון ולא מטעמיה, דאילו ר' שמעון סבר, אף על גב דלא שכיח שרי, ורב סבר: אי שכיח אין, ואי לא לא. וכן הלכתא: