רי"ף על הש"ס/שבת/פרק כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים


מתני'[עריכה]

נוטל אדם את בנו והאבן בידו, והכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. רבי יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה:

גמ'[עריכה]

אמרי דבי רבי ינאי: בתינוק שיש לו געגועין על אביו. ודוקא אבן, דאי נפלה לא אתי לאתויי; אבל דינר, דאי נפיל אתי לאתויי, לא:

מתני'[עריכה]

האבן שעל פי החבית, מטה על צדה והיא נופלת מאליה. היתה בין החביות, מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מאליה. מעות שעל הכר, מנער את הכר והן נופלות מאליהן. היתה עליו לשלשת, מקנחה בסמרטוט. היתה של עור, נותן עליה מים עד שתכלה:

גמ'[עריכה]

אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. והלכתא כוותיה דרב, דקאי רבי אמי בשם רבי יוחנן כוותיה בפרק כל הכלים:

היתה בין החביות:

תניא, רבי יוסי אומר: היתה חבית מונחת באוצר, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, מגביהה למקום אחד, ומטה על צדה והיא נופלת, ונוטל הימנה מה שהוא צריך לו ומחזירה למקומה:

מעות שעל הכר וכו':

אמר רבי חייא בר אשי: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו, מטלטלן ועודן עליו.

אמר רב אושעיא: שכח ארנקי בחצר, מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ולית הלכתא כוותיה, דאמר רב אשי: לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, וכן הלכה:

מתני'[עריכה]

בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא ומנערה. מעבירין מעל השולחן פירורין פחותין מכזית ושער של אפונים ושל עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו, ואם לאו אין מקנחין בו, וחכמים אומרים: בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה:

גמ'[עריכה]

אמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון. וכי קא שרי רבי שמעון לטלטולי, כגון עצמות דחזיין למאכל כלבים וקליפין דחזיין למאכל בהמה, אבל מידי דלא חזי לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה לא קא שרי רבי שמעון, ותנו רבנן: מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל כלבים, בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה:

מעבירין מעל השולחן וכו':

מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר: פירורין שאין בהן כזית, מותר לאבדן ביד.

גרעיני דתמרי ארמייתא שרי לטלטלינהו, הואיל וחזיין אגב אמייהו. פירוש, מפני שהן רכין ונאכלין עם התמרה עצמה. דפרסייתא, שהן קשין ואין נאכלין עם התמרים. פירוש אחר: תמרי ארמייתא קשין הן ובהמה אוכלתן עם הגרעינין, ולפיכך מטלטלין אותן, ותמרי פרסייתא רכין הן ואין הבהמה אוכלת אותן, ולפיכך אין מטלטלין אותן. ומסתברא דהני מילי במקום שמאכילין את התמרים לבהמות, כגון בבל ויריחו, אבל במקום שאין מאכילין את התמרים לבהמות, אלו ואלו אסור לטלטלן.

שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. שמואל לטעמיה, דאמר: עושה אדם כל צרכיו בפת. רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא. רב ששת זריק להו בלישניה. רב פפא זריק להו אחורי המטה. אמרו עליו על רבי זכריה בן אבטולס, שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן:

סליקו להו נוטל