רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ה עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבועות · דף ה עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

בין ערות בין ישנות במה דברים אמורים כשהניחה בחזקת טהרה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בחזקת טמאה עד שתאמר לו טהורה אני:

גרסינן בכתובות (דף עב.) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה:

והיכא דלא הוחזקה נדה ותבעה בעלה (שם כב) ואמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:

(שבת סד:) ת"ר והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה לא תכחול ולא תפרכס עד שתבא במים עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצאת מתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים וקי"ל דנדה וזבה אינן צריכות מים חיים דתניא (בתוספתא פ"ק דמגילה) אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אלא מי מקוה בלבד שכל הגוף עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה:

ת"ר אילו נאמר ומקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא על כתפו ועשה מקוה לכתחלה יהיה טהור

רבנו ניסים (הר"ן)

שלא תראה לעולם ומיהו אם הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן {נ"א דאורייתא} מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנה דהא מסקינן התם בפרק כל היד דוסתות דרבנן ואם תאמר והתניא התם דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן צריכה בדיקה דתניא רבי מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדק כלומר אשהכ שהגיע שעת וסתה ולא בדקה וכיון דבעיא בדיקה משמע דבטמאה מחזקינה לה עד שתבדק וכיון שכן היכי אמר רבה בר בר חנה דאפילו הגיע עת וסתה מותרת והא אמרינן התם דבעיא בדיקה יש לומר בבא מן הדרך הקילו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהניא לבדיקה דטהרות כדאיתא בס"פ קמא דנדה וכמ"ש דתרוייהו הן דרבנן:

וגרסינן תו התם אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כלומר שאם [שהה] בדרך ז' ימים אחר וסתה שעכשיו יכולה ליטהר אפילו הגיע זמן וסתה בינתים אמרינן דטבלה ואין צריך לשאול לה משום דספק ספיקא היא ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימא טבלה והא דרב ייוחנן אפשר דלא פליגא אדרבה בר בר חנה אלא רבי יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה ומשום הכי בעי מחשב אי נמי דהא דרבי יוחנן בבא מן הדרך נמי היא [וחושש משום עונה שאחר הוסת וכפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה] והוא הדין שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק דאפשר שטבלה לאחר מכאן וזמן עונתה קרוב עד שאי אפשר שטבלה ביתנים ואמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מכאן ולא ראתה בעונתה דמאי דתלי רבה בר בר חנה בעונה שאחר הוסת היינו לקולא וכל היכא דאיכא קולא לתלות בוסת תולין אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגי אדר' יוחנן דלרבי יוחנן אע"ג דוסתות דרבנן בעי חשוב ימים לטבילה ואפילו לבא מן הדרך שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה עד שתבדוק וכדאמרינן לקמן תבדק ופסק הלכה כרבי יוחנן ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו והרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בסוף פרקין החמרים והפועלים נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חלק בין הגיעו ימי עונתה ושעת וסתה ללא הגיעו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' איסורי ביאה שאשה שיש לה וסת שהלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אין צרניך לשאול לה אפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא נראה מדבריו שאין צריך לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכאן כלל ונראה שהם זכרונם לברכה מפרשים דתוך ימי עונתה דקאמרינן היינו עונת הוסת ולאפוקי יום העונה עצמו שלא תאמר דבבא מן הדרך הקילו שלא לחוש אף לעונת הוסת עצמה קמ"ל דבעינן שיחשב שלא תהא עומדת עכשיו בתוך עונת הוסת וסבורים הם ז"ל דר"י דאמר מחשב קסבר וסתות דאורייתא ופליג אדרבה בר בר חנה ואנן קיימא לן כרבה דהא סוגיא סלקא דוסתות דרבנן ודאמרינן לקמן תבדק בשוהה בעיר עסקינן אבל בבא מן הדרך לא דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וכמו שכתבתי למעלה ותמהני דתינח ערה אבל ישנה מאי איכאע למימר דהא בישנה ליכא תביעה ולא מצית אמרת דאפילו בישנה איכא תביעה דאי הכי הך ברייתא דהחמרין הוה מצי לאוקמא התם בספ"ק דנדה אפי' באין לה וסת א"ו ליכא ומש,ה אוקמוה דוקא בשיש לה וסת כמ"ש למעלה וכיון שכן קשיא ישנה לפיכ' נ"ל דאינהו ז"ל סברי דחכמים ור' יושע דאמרי תבדק לאפלוגי אתנא קמא דידהו הוא דאתו דאמר כל שלא בדקה בשעת וסתה טמאה נדה משום דוסתות דאורייתא ואמרי ליה לא אלא תבדק כלומר שאין לך חומר של דבריהם אבל כל שעבר הוסת למה תהא צריך לבדוק והרי כל אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא דמשום הכי אמרו דיה שעתה ולמה נחוש שיהו דמים מצויים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת אלא התם ודאי כי אמרינן תבדק בשעת הוסת אמרו וכדכתבינא ואע"ג דאמרינן התם איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסת ולא בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור כלומר מדשום דוסתות הם דרבנן לאו למימרא שצריכה לבדוק אחר הוסת אלא משום דשמואל בעי למימר אפילו בדקה זו ומצא טהור טמא נקט רב מצא טהור טהור ולא שתהא צריכה לבדוק אחר הוסת ובזה עלו דברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל יפה אלא שזו קולא יתירא שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפילו לימים הרבה ואפילו בישנה:

הוחזקה נדה בשכנותיה שהיתה לובשת בגדי נדות:

ואם נתנה אמתלא לדבר יה שאמרה לו מה שאמרתי שהייתי טמאה מפני שקשה עלי התשמיש ועכשיו אינו חוששת:

תנו רבנן והדוה בנדתה בפרק במה אשה תניא אין בין זב לזבה שנויה היא בתוספות:

שהזב טעון ביאת מים חיים דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל בזבה לא כתיב אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר כלומר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאים ורחצו במים דכתיב בשכבת זרע ואין כתיב באחד מהם במים חיים אלא בזב ומצורע:

שכל הגוף עולה בהם מכל בשרו ילפינן ליה:

תנו רבנן אילו נאמר מקוה מים יהיה טהור בת"כ היא שנויה בפ' ויהי ביום השמיני:

יכול אפילו מלא על כתפו וכו' אף מקוה מים בידי שמים איכא מאן דאמר דהא אסמכתא בעלמא היא שאפילו מלא כל המקוה בכתף כשר מדאורייתא והיינו דתמיה בפרק המוכר את הבית עלה דההוא דתנו רבנן צנור שחקק ולבסוף קבעו מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה אלמא ליכא שאובה אלא מדרבנן אלא דבהך ברייתא אסמוכה אקרא דומיא דמדומע דאמרינן במס' נדה בהדיא דמדרבנן היא והתם מפיק ליה מקראי ומביאין ראיה לדבר מדתנן במסכת טהרות אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ותניא בתוספתא דמקגואות בפ"ב מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפילו הכי ספקו טהור אלמא אפילו כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הוה ליה ספקו דאורייתא ולחומרא ועוד הביאו ראיה מדאמר בפירקא קמא דפסחים גבי משקה בית המטבחיים בכלים טמאים בקרקע טהורים משום דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות הא סתם משקה בית מטבחיא שאובים הן וה"ל כולו שאוב ואמרינן דחזיין למטבל בהו מחטין וצנורות אלמא מדאורייתא כשר וכי תימא ואי ליכא פסול שאובה מדאורייתא כלל למה גזרו בה חכמים יש לומר דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעיין ובור וכן דעת רבינו יצחק ז"ל וכן נראה מדברי הרב בן מגש ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפ"ד מהל' מקואות וכן דעת הגאונים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דכי מתמהינן בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא דאלמא דאינה אלא מדרבנן ה"מ בשאובה על ידי כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דקתני התם שאין בהם תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אבל מלא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף וכו' ורבינו תם ז"ל סובר דאיכא שאובה דאורייתא ואיכא שאובה דרבנן דכולה שאובה [או רובה או רביעית מתחלה מדאורייתא אבל] ג' לוגין על פני המים הוי מדרבנן וכי מתמהי בפרק המוכר מכלל דשאובה דאורייתא היינו משום דקתני פוסל את המקוה מכלל דכבר יש שם מים קודם שתפסל והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דמקואות ר,א אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה בין בסוף משום דלכתחלה פוסל מדאורייתא ובסוף כלומר על פני המים פסול מדרבנן ולאו ראיה היא דלעולם אפילו בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר"א לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורות ומשום הכי לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפרק קמא דשבת ורבינו שמשון ז,ל כתב דודאי איכא שאובה דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכה"ג כולו שאוב דאורייתא והביא ראיה מדתנן במס' פרה ומייתי לה בפ"ב דזבחים נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים דבר שאינו מקבל טומאה כשרים ואמרינן התם מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט