ר"ן על הרי"ף/שבועות/פרק ב

דף א עמוד ב

ידיעות הטומאה שתים שהן ד' פרשתי בפ"ק במשנה:

נטמא וידע שנטמא או בשעת הטומאה או אחר כך:

הרי זה בעולה ויורד המפורש בויקרא לעשיר חטאת בהמה ולעני חטאת העוף ולדל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום וזה הוא לשון עולה ויורד לעשיר עולה ולדל יורד:

היה משמש עם הטהורה ותני לה הכא משום דהוי דומיא דמאי דתנן לעיל מינה נטמא בעזרה שאירע לו טומאה משנכנס בהיתר:

ואמרה לו נטמאתי עכשיו:

ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי:

גמ' נועץ צפרניו כלומר יעמיד עצמו בלא דישה עד שימות האבר וילפינן בגמ' שאסור לפרוש מיד מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ומפרשים דהאי לא תקרב לא תפרוש הוא כדכתיב האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קדשתיך כלומר ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגע בי כדי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא:

קדשתיך טמאתיך כמו הן ישא איש בשר קדש היקדש:

הלכות נדה

והזרתם כמו והפרשתם כמו וינזרו:

אזהרה לישראל דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא ענינא: או יום או לילה אם וסתה ביום יפרוש ביום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפ' האשה והאי והזרתם אסמכתא בעלמא היא דהא קי"ל דוסתות דרבנן וכדמוכח בפ' כל היד ועוד שהם התירו ליוצא לדרך לפקוד את אשתו סמוך לוסתה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו ואי מדאורייתא היכי שרינן אלא ודאי כדכתבינן:

ולהבדיל המבדיל בין טומאה לטהרה תלד אשתו זכר:

להבדיל ולהורות בענינא דשתויי יין כתוב ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל:

המקדש עצמו דרך צניעות:

לא בתחלה הלילה ולא בסוף הלילה כדי שלא ישמע נשים ההולכות בשוק ויתן דעתו עליהן:

וכשהוא מספר עמי כשהוא משמש מטתו:

מגלה טפח ומכסה טפח בפ' מי שמתו אמרי' דהתירו לו לגלות טפחיים לקטנים והוא היה מגלה טפח ומכסה טפח מאותן טפחיים כלומר דטפח שני היה נשאר מכוסה:

ודומה כמי שכפאו שד כ"כ היה ממהר ביאתו דומה כאדם שנטרד מחמת שד שכופהו:

דף ב עמוד א

גרסינן בנדה בסוף פרק קמא כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש שמא תראה בשעית תשמיש:

ולא פירות שאינו חייב להחזיר לה פירות נכסי מלוג שאכל ולא אמרי' כיון דאין לה כתובה ממנו אשתכח דלאו אשתו היא וליהדר לה פירי דאכל מינה וטעמא דמילתא דמחילה בטעות [כי האי] הויא מחילה כדאי' בפרק איזהו נשך:

ולא מזונות אם הלך בעלה למדינת הים קודם שיגרשנה אין ב"ד פוסקין לה מזונות מנכסיו:

ולא בלאות בגדים שהכניסה בנדוניתה וכתבן בכתובתה שאינן קיימין אינו חייב לפרוע לה שהוא מקבלן באחריות על עצמו וכתבן בכתובתה ה"ל תנאי כתובה דדמי לכתובה אבל בלאות קיימין ודאי אית לה דלא גרעה [ממזנה] דאמרי' עלה בפ' אלמנה ניזונת אם היא זינתה כליה מי זנו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן שאע"פ שעדיין קצת בלאות קיימין אין מחזירין לה ונראה שהזקיקו לומר כן מדקתני ולא בלאות ואי בשאין קיימין מאי בלאות איכא ומהא לא איריא דהכי קאמר שאינו חייב לשלם לה מה שבלה מבגדיה:

ויוציא ולא יחזיר עולמית בגמ' פרכינן פשיטא דלא יחזיר ומהדרינן לא צריכא דהדר איתקן כלומר שקבעה וסת מהו דתימא ליהדרה קמ"ל דזימנין דאזלה ומינסבא ומתקנה ואמר אילו הייתי יודע שכן אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא היית מגרשה ונמצא גיטו בטל ובניה ממזרים [הילכך] אמרינן ליה הוי יודע שהמגרש את אשתו משום וסת לא יחזיר ואפילו היא חוזרת קובעת וסת ותו לא מצי לומר אילו הייתי יודע שכן שהרי התרו בו וגמר בדעתו וגרשה והכי נמי אמרינן גבי מוציא אשתו משום נדר או משום שם רע בפ' השולח:

ומיהו כי אמרינן הכא דלא יחזיר עולמית דוקא בדאמר לה הוי יודעת דמשום דאין לך וסך אני מגרשך ואי לא לא הייתי מגרשך ובכה"ג אי שרית ליה לאהדורה מצי לקלקולה הא לא אמר הכי לא מצי לקלקולה לר"מ דבעי תנאי כפול דתנן התם בפרק השולח המוציא אשתו משום אילונית ר"י אומר לא יחזיר וחכ"א יחזיר ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר"מ וטעמא משום דכיון דלא כפליה לתנאיה לא מצי לקלקולה ולרבנן נמי דלא בעו תנאי כפול הכא דוקא בשאמר לה משום כך אני מוציאך אבל גירש סתם יכול הוא להחזיר דהא לא מצי לקלקולה וכענין שאמר שם גבי איילונית ואחרים אומרים דהכא אפילו לא אמר לה מצי לקלקולה לפי שהדבר ידוע שאין אדם משהה אשתו שהיא אסורה לשמש הילכך סתמו כפירושו אבל התם כל שלא פירש אין הדבר מוכיח שמפני כך גרשה ותמהני הכא היכי מצי לקלקלה דכיון דכיון דמדינא אמרינן יוציא הא לא מצי אמר לה אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך שהרי מחוייב הוא לגרשה וניחא לי דמאי דאמרינן יוציא לא שיכפוהו ב"ד בכך אלא שכיון שאינו יכול לשמש עמה מוטל עליו להוציא הלכך מצי לקלקולי ולומר אילו הייתי יודע שתהא לה תקנה הייתי שוהה מלגרש ומחזר שתהא מתוקנת והארכתי בזה אע"ג דלא קי"ל כר,מ משום דנפקא מיניה לר"ח בן אנטיגנוס לפי שיטתו של הרב ז"ל שהוא סובר דלר"ח נמי היכא שנבדקה ג"פ ומצאה טמא יוציא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

משמשת בשני עדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:

עדים סדינין: עוותיה אי חזיא:

תיקוניה אי לא חזיא:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס אמרינן עלה בגמ' ובמאי אי בעסוקה בטהרות הא אמר השמואל חדא זימנא אי בשאינה עסוקה הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות מאן דמתני הא לא מתני הא ופרש"י ז"ל אי בעסוקה בטהרות מאן דמתני הא לא מתני הא ופרש"י ז"ל אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא כדקא מותיב ואזל מדר"ז אמר רבה בר ירמיה דמינה שמעינן דס"ל לשמואל דבעסוקה בטהרות מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה ושאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה ומפרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא כלומר לעולם בעסוקה בטהרות ודקא קשיא לך תרתי למה לי רב יהודה דמתני הא דשמואל לא מתני הא דרבי זירא אמר רבה בר ירמיה ורבי זירא לא מתני הא דרב יהודה ולעולם כל לבעלה לא בעיא בדיקה ותמיהני היאך איפשר לומר דרבי חנינא בן אנטיגוס בעסוקה בטהרות היא דהא ודאי רבי מאיר דאמר אסורה לשמש ואין לה כתובה ויוציא ולא יחזיר עולמית מדינא קאמר ולא מפני מעלת הטהרות שאינו בדין להחמיר בשבילן כל כך וכיון דרבי מאיר מדינאקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס נמי דפליג ומיקל טפי מיניה מדינא קאמר דצריכה לשמש בשני עדים לבעלה דאי לא הוה ליה לפרושי ועוד שאינו במשמע דלפלוג כולי האי ר"ח בן אנטיגנוס עליה דר"מ דלר"מ לא תהא לה תקנה לעולם לבעלה ולר"ח בן אנטיגנוס לא תהא צריך כלום וכיון שכן היכי מוקמינן הא דרבי חנינא בעסוקה בטהרות בלבד ונראה דאין ודאי כרבי חנינא בן אנטיגנוס לבעלה קאמר ואנן הכי קאמרינן ובמאי אי בעסוקה בטהרות לבד הוא דפסיק כוותיה ולא בכולה מילתא הא אמרה שמואל חדא זימנא ואי בכוליה מילתיה קא פסיק כוותיה קשיא דידיה אדידיה ומסקינן דלא בכוליה מילתיה פסיק כוותיה אלא בעסוקה בטהרות לבד וכי תימא הא אמרה חדא זימנא מאן דמתני הא לא מתני הא וכי תימא כיון דרבי מאיר ורבי חנינא בן אנטיגנוס תרוייהו מודו דאסורה לשמש בלא בדיקה היכי פסיק שמואל דלא כחד ואמר דלבעלה לא בעי בדיקה איכא למימר דסמיך אמתני' דתנן בפ' כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ומשמע ליה סתמא אפילו אין לה [וסת] זה נראה לי על דעת רש"י ז"ל והארכתי יותר בחידושי ונמצא פסקן של דברים דכל שאינה עסוקה בטהרות אפילו אין לה וסת [לא] בעיא בדיקה לבעלה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' איסורי ביאה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ונראה שהוא מפרש הא דאמרי' מאן דמתני הא לא מתני הא לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי בשאין לה וסת צריכה בדיקה ואמוראי נינהו ואליבא דשמואל ואע"ג דרב יהודה גופיה אמרה לעיל דאין צריכה אמואי נינהו אליבא דרב יהודה ופסק הרב ז"ל להחמיר כמאן דמתני דשמואל אמר הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס ולפיכך כתב שכל אשה שאין לה וסת משמשת לעולם בשני עדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר התשמיש ובודאי דפשטה דברייתא מוכח דלבעלה עסקינן ולא משום טהרות מדאמר רבי מאיר יוציא ורחב"א נמי עלה קאי וכמו שכתבתי למעלה ואע"ג דתלמודא שקיל וטרי ואמר ובמאי אי בעסוקות בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא היינו משום דכי פרכינן אכולהו גווני מהדרינן ומיהו פשטא דברייתא לבעלה היא וכדברי הרמב"ם ז"ל ואף באשה שיש לה וסת החמיר הרב ז"ל שכך כתב שם אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני התשמיש אלא משום צניעות אבל לאחר תשמיש כולן צריכות שני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו מעוברת ומניקה וזקנה [וקטנה] עד כאן לפי שהוא מפרש זו ששנינו בפרק כל היד דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה והצנועות מתקנות להן שלישי אחד לתקן את הבית בשאינה עסוקה בטהרות שאפילו משום בעלה בלבד צריך לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרינן בפ"ק דנדה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין בעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות אין צריכה בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד והארכתי יותר בזה בחדושי ונמצא פסקן של דברים לדעתו ז"ל שאשה שאין לה וסת צריכה לשמש בב' עדים אחד קודם תשמיש ואחד לאחר תשמיש ושיש לה וסת הצנועות בודקות לפני תשמיש אבל לאחר תשמיש הכל צריכות שני עדים והראב"ד ז"ל השיג עליו [ואמר] כמה יגיעות יגע חנם שאף רב יהודה שהיה צדיק כמותו מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר התשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופירש שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה עסוקה בטהרות עד כאן וכבר כתבתי בחדושי דהא

דף ב עמוד ב

דרב יהודה לא קשיא עליה והרב אלפס ז"ל נראה שהוא סובר כדברי רש"י ז"ל באשה שיש לה וסת שאינה צריכה בדיקה שלא הזכיר עדים אלא באשה שאין לה וסת דכתב לקמן הא דתניא החמרים והפועלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאיו ושוהין עמהן בין ערוב בין ישנות אבל בזו של רבי חנינא בן אנטיגנוס יש לו דרך אחרת שכתב בכתובות פ' אלמנה ניזונת רחב"א אומר משמשת בשני עדים והן הן עוותיה ותקוניה שאם תשמש פעם ראשונה ושניה ושלישית בעדים ומצא דם על עד שלו או שלה בכל פעם ופעם הן הן עוותיה שהוחזקה נדה בכל ימיה ויוצאה בלא כתובה ואין לה פירות וכו' ואם שמשה בשני עדים אחד לו ואחדלה ג"פ ולא נמצא דם באחת מהן הן הן תקוניה והרי היא ככל הנשים עד כאן ונראה שהרב ז"ל סובר דאע"ג דקי"ל דאשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה היינו לאחר שתהא מוחזקת ג"פ שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אבל בתחלה חוששין לה שכיון שאין לה וסת נראה מענינה שראיותיה באות לה כפי המקרים שקורין לה מקפיצות או אכילות וכיוצא בהן ולפיכך יש לחוש לה שמא אף מחמת תשמיש תראה משום הכי בעיא בדיקה ג"פ ואם מצאה טהור יצאה מחשש זה ומשמשת בלא בדיקה אע"פ שאין לה וסת אין חוששין לה שמא תראה בשעת תשמיש משום דקי"ל דלבעלה אינה צריכה בדיקה כל שיצאה מחשש רואה מחמת תשמיש שיש לחוש לכך באשה שאין לה וסת מן הטעם שכתבתי עד שתבדוק ג"פ ועשאה הרב ז"ל כההיא דתניא בפ' תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שנייה ושלישית והביאה הרב בסמוך ולפי שטתו פירש הרמב"ן ז"ל דהאי דאקשי הכא ובמאי אי בעסוקה בטהרות ה"ק אי בעסוקה בטהרות וקאמר דלעולם משמשת בשני עדים הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין להוסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כרבי חנינא ולא חיישינן דילמא מקלקל לה כר"מ ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפילו הכי קאמר דצריכה ב' עדים ג"פ הראשונים הא אמר כל לבעלה [לא] בעי בדיקה כלל דא"ר זירא א"ר ירמי' בר אבא ואוקימנא בסוקה בטהרות ומדלא אוקמא לבעלה ובג"פ ראשונים ש"מ דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ומפרקינן לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו ואליבא דשמואל רבי זירא לית ליה הא דרב יהודה דלר' זירא לא בעי בדיקה אפילו בתחלה ולרב יהודה בעיא דהא פסיק משמיה דשמואל כר"ח ב"א ואע"פ דרב יהודה גופיה אמר משמיה דשמואל התם בפ"ק דנדה לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת היינו ]לומר] דמכיון שהוחזקה ג"פ שוב אינה צריכה בדיקה ותמיהני דהתם בפ"ק דנדה אמרינן דהא דרבי זירא והא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו וכו' חדא מכלל חברתה אתמר ולפי שטה זו אדרבה פליגי ולשון אחר כתב בספר המלחמות ואי בשאינה עסוקה בטהרות פישטא דלא תצא דהא אמר שמואל כל לבעלה לא בעיא בדיקה וכיון שכן ליתא לדר"מ ומדליתא לדר"מ ודאי הלכה כרחב"א דמותרת לבעלה ומשמשת בעדים משום עוות ותקון בלבד ואמאי איצטריך למפסק הלכה כרחב"א ומפרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא ולא פליגי ע"כ ואין זה פשט הסוגיא ועוד [לדברי הרי"ף] דרחב"א דאמר משמשת בעדים ה,ל לפרושי כמה פעמים ולא ה"ל למתניה בלישנא קיטא כוליה האי אלא [דלישנא] דהן הן עוותיה ותיקוניה מוכח כדברי הרב אלפסי ז"ל דאי לאו הכי פשיטא דהן הן עוותיה ותיקוניה ומכל מקום אפילו בדקה ג"פ ומצאה טמאה יש לה תקנה בבדיקה המוזכרת בגמרא בברייתא שהביא הרב אלפסי ז"ל בסמוך לידע אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין:

תנו רבנן וכו' בפרק בתרא דנדה:

משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית רשב"ג היא דאמר בתלתא זמני הויא חזקה ואע"ג דבהך ברייתא קתני בגמ' דברי רבי לאו אכולה ברייתא קאי אלא אסיפא דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור בלחוד קאי וכך פרש"י ז"ל:

ותנשא לאחר כדמפרש לקמיה שאין כל האצבעות שוות:

ותנשא לאחר דתלתא זמני בעינן לחזקה כרשב"ג ובכולהו גרסינן ושלישית:

מכחול קיסם ארוך ומוך על ראשו של מכחול:

מן הצדדין וטהור:

ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים:

תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת כך פירש רש"י ז"ל ואחרים פירשו שאם סמוך לוסתה שמשה אף על פי שלא הגיע עדיין [שעת] הוסת עצמה תולה בוסתה לומר שמחמת התשמיש הקדים הדם לבא קודם זמנו ולא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה בפרק רביעי מהלכות איסורי ביאה:

שפופרת אבגורי מבגר לה שהעץ אינו חלק ומסרטה ומוציא דם:

רצוף כפול:

ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון כלומר מביאה שלישית של בעל ראשון ואילך תשמש על ידי בדיקה ולמה תתגרש:

לפי שאין כל האצבעות שוות ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרת ותתקן ולא תהא בספק כרת הילכך מתגרשת עד שתתחזק בג' אצבעות כך כתב רש"י ז"ל ואחרים פירשו דכי אמרינן לא תשמש לאו למימרא שאינה יכולה לשמש עם הראשון בבדיקה דודאי כיון דלשלישי מותרת בבדיקה ואף על פי שהוחזקה לכל האצבעות ולכל הכוחות כל שכן לראשון אלא כי אמרינן לא תשמש להקל עליה אמרינן שאילו בדקה עצמה לראשון ומצאה טמא אסורה לכל שאף על פי שאין כל האצבעות שוות כל שידוע שהדם בא מן המקור אין ראוי שתשמש ושתכניס עצמה לספק כרת ומשום הכי אמרינן לא תשמש כלומר לא תבדוק עצמה כדי שתשמש לראשון שאף על פי שאם מצאה טהור מותרת לו אם מצאה טמא הרי היא מקולקלת ואסורה לכל ולפיכך תתגרש ותנשא לאחר ותהא מותרת בלא בדיקה דכיון שעדיין לא נבדקה ואין דרכה של אשה לראות דם מחמת תשמיש אינה אסורה אלא לזה שהוחזקה לו אבל לאחר שריא ודאקשינן ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון הכי קאמר כיון שהוחזקה לראות מחמת תשמיש היאך מתירין אותה לשני בלא בדיקה תבדוק לראשון ואם מצאה טהור לא תתגרש ואם לאו תהא אסורה לכל ומפרקינן לפי שאין כל האצבעות שוות כלומר ואע"פ שהוחזקה לזה אין מחזיקין אותה לאחר ולפיכך אמרו שתתגרש ותנשא לשני בלא בדיקה ולהקל עליה אמרו כן אבל אה"נ שאם רצתה להכניס עצמה בספק ולבדוק בבעל ראשון הרשות בידה וכתב הרמב"ן ז"ל דעכשיו אין תולין במכה שהרי אין לך מכה גדולה ממכת בתולים וכדתנן נותנין לה זמן עד שתחיה המכה ואעפ"כ חזרו [ונמנו] שיהא בועל בעילת מצוה ופורש ועוד דאם היא תולה במכה הרי היא צריכה לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיתה ודקתני ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו והרשב"א ז,K חלק עליו דמאי דאמרינן חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש (ברואה) ולא תולין במכה לאו ראיה היא דהתם הוא בבועל הבתולה שעשויה מכתה להתרפאות לאלתר [ועוד שאין אותה פרישה אלא לשעה] אבל ברואה דם מחמת תשמיש שהיא מתקלקלת בכך על בעלה לא אמרו וראיה לדבר דהא רבי יוחנן וריש לקיש ושמואל כולהו סבירא להו דבועל בעילת מצוה ופורש וברואה מחמת תשמיש שקלי וטרי כולהו דהא שמואל הוא דאמר שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה וריש לקיש בעא מיניה מרבי יוחנן ותבדוק בביאה שלישית אלמא לא דמי אהדדי ומה שאמר דצריכה לבדוק אם נשתנה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים אי מהא לא איריא דאנן לא אמרינן אלא שאם היתה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה כלומר אם ידוע שהיא משונה אבל כל שאינו ידוע מסתמא תולה במכתה עד דאי לא לתני הכי אם יש לה מכה רואין אם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ואם לאו תולה אלא שמע מינה דמסתמא תולה:

ותבדוק בביאה ראשונה של בעל ג' משבא עליה פעם אחת לא תשמש שניה בלא בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות ומשני דאין חזקת ביאה אחת חזקה דאין כל הכוחות שוין ושמא בעילה זו היתה בכח מרובה הילכך אינה צריכה

דף ג עמוד א

בדיקה עד שתתחזק בשלשה ביאות לכל אחד ואחד והדר תבעי בדיקה לביאה רביעית של שלישי וכתב הראב"ד ז"ל שעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו ואין סומכין עליה ועוד שאפילו בידוע שהוא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל בכל רואה דם טפה כחרדל שתהא יושבת שבעה נקיים בין מן המקור בין מן העליה בין מן הצדדין ותמהני דלא משמע שיהא בכלל חומרא דרבי זירא אם רואה טפת דם טהורה אלא שכל שרואה דם טמא אפילו בראיה אחת שתהא צריכה שבעה נקיים ומכל מקום הורה הרב ז"ל שאם בדקה ומצאה טהור שאין מוציאין אותה מבעלה והרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות נראה שכתבה להנהיג בה הלכה למעשה:

תנו רבנן ואשה כי תהיה זבה ברייתא היא בתורת כהנים מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה פירוש כיון דלא הויא זבה וכו' ומיהו בפרק בנות כותים לא יליף מואשה דנדה אלא בת יום אחד לנדה בלבד אבל בת עשרה ימים לזיבה מייתי לה מואשה דזבה:

יכול כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם כלומר אדום דדם אדום הוא כדמפרש בפ' כל היד מדכתיב ויראו מואב נגד את המים אדומים כדם:

שהוא אומר דמיה תרי דמיה כתיבי בפרשה כדמפרש ואזיל ומינייהו דרשינן ד' מיני דמים הן האדום והשחור דשחור נמי אדום הוא אלא שלקה וד' אחריני כולהו אית בהו מראה אדמימות ובית שמאי נמי דאמרי אף כמימי תילתן וכמימי בשר צלי אית להו נמי ד' מיני דמים טמאים בלחוד אלא דס"ל דכי היכי דאמרינן דשחור אדום הוא אלא שלקה הני נמי מלקא לקו והכי מפרש בפ' כל היד והכי מיתניא מתני' התם חמשה דמים הם טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין אמר רבי מאיר אם אינו מטמא משום כתם יטמא משום משקה רבי יוסי אומר לא כך ולא כך ושיילינן התם בגמרא ב"ה מטהרין היינו ת"ק [כלומר] דאמר חמשה דמים טמאים באשה ומשמע ותו לא ומהדרינן איכא בינייהו לתלות כלומר דלתנא קמא חמשה דמים טמאים ודאי אבל כמימי תלתן וכמימי בשר צלי תולין ובית הלל מטהרין לגמרי ושיילינן תו חכמים דמטהרין בירוק היינו תנא קמא ומהדרינן נמי דאיכא בינייהו לתלות דת"ק תולה בירוק ורבנן מטהרין ליה לגמרי ושיילינן תו ר"י היינו ת"ק ומהדרינן מאן ת"ק רבי יוסי וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כלומר דרבי יוסי היינו חכמים דמטהרין והכי מוכח התם:

ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל דכמימי תלתן וכמימי בשר צלי קיי"ל כת"ק דהא סתם מתני' הלכך תולין ומיהו בירוק נקטינן כרבי יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתנו ותנינא בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם רבי יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כוותיה כדאמרינן בריש תפלת השחר הלכה כרבי יודא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם ובשעת מיתתו א"ל לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו האי דדם ירוק וסתמא דמילתא לגבי רבי יוסי חזר בו ולא לתלות כת"ק דמתני' דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים דהיינו רבי יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה ועוד דסוגיין בריש המפלת הכי מוכחא דכולהו כרבי יוסי סבירא להו דלא מטמא אלא חתיכה של ארבע מיני דמים אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהרין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ולא עוד אלא שפסק כדברי ב"ה דכמימי תלתן וכמימי בשר צלי מטהרין שכך כתב בפ"ה מהל' איסורי ביאה שה' דמים טמאים בלבד:

ומראית דמים הללו מפורשות בפ' כל היד היאך הן וכולן נוטין למראה אדמימות ולא הוצרכתי לפרשן לפי שאין אנו עכשיו בקיאין במראה אדמימות דמים וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך ולפיכך אפילו היה כמראה בשר צלי כל שיש בו מראה אדמימות כל שיש בו מראה אדמימות כלל יושבת עליו ז' נקיים וכן בכל מראה שחור ואפילו כזית אע"פ שטהרו אותו בפרק כל היד וכן אפילו דיהה ממנו ואפילו כיהה מן הדיהה ואע"ג דתנן התם דיהה מכאן טהור כלומר שאינו שחור כל כך אבל בדם הירוק ואין צריך לומר הלבן ושאר מראות אינה יושבת כלומר שלא גזרו כלל אלא על דם ותולדותיו אבל אלו אינן בכלל כיון דקיי"ל כר"י בירוק וכתבו בתוספות דירוק היינו גאלנ"י ולא ויר"ט שהוא ככרתי דההוא אינו נוטה לאדמימות כלל וטהור אפילו לעקביא בן מהללאל דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדם והכי מוכח בבראשית רבה דירוק סתם [גאלנ"י] כדאמרן דאמרינן התם וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ אלמא דירוק היינו מאה הזהב שהוא גאלנ"י וירוק ככרתי טהור ובמסכת נגעים נמי תנן ירקרק כשעוה ובפ' לולב הגזול נמי תנן ירוק ככרתי אלמא דסתם ירוק לאו כה"ג הוא:

בבשרה מלמד שמטמא מבפנים כבחוץ דמשמע אע"ג דהוי הדם בבשרה דהיינו [בפרוזדור] בפנים ולא יצא לחוץ לפרוזדור טמאה נדה:

הזב שהוא טעון ביאת מים חיים דכתיב ביה ורחץ בשרו במים חיים:

זב אינו מטמא בפנים כבחוץ כדתניא התם מבשרו עד שתצא טומאתו לחוץ:

ת"ל זובה בבשרה משמע דזובה מטמא בבשרה דהיינו בפנים ואע"ג דלא יצא לחוץ:

ז' ימים תהיה בנדתה ולא כל ז' כלומר אפילו היתה כל ז' ימים בנדתה טובלת לערב והיא טהורה:

ולא בזיבתה כל שבעה דאי הויא זבה כל שבעה לא תהא טובלת לערב ותהא טהורה אלא צריכה ז' נקיים לאחר שהדם נפסק:

יכול כיון דכתיב שבעת ימים תהא בנדתה עד שתהא רואה דם כל ז' לא תהא טמאה נדה ת"ל תהיה דהו"מ למכתב ז' ימים בנדתה והשתא דכתב תהיה אשמעינן שאע"פ שאין רואה כל שבעה היא טמאה נדה:

כל ששמועו מרובה ושמועו ממעוט כל מידי דמשמע מועט כי האי ימים דמשמע מיעוט ימים שנים ומשמע ימים רבים:

תפשת מרובה לא תפשת ואם אתה אומר י' ימים אימא אלף ויותר מהמה אבל פחות משנים אי אפשר:

דף ג עמוד ב

מרובים הם והלא כבר נאמר רבים וא"ה היינו ימים היינו רבים אלא ודאי לא דבר הכתוב אלא בימים מועטים:

יכול הרואה כו' בת"כ היא ומייתינן לה בסוף נדה:

יכול הרואה ג' ימים בתחלת נדה רצופים תהא זבה לספירת ז' נקיים ולקרבן כדכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן:

ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה האמור בפרשה ראשונה שלא הצריכה ספירת נקיים וקרבן:

ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה:

תלמוד לומר בפרשה שניה:

על נדתה איני אומר לך אלא ברואה שלשה ימים אחר ימי נדות:

סמוך לנדתה דעל משמע סמוך:

ואין לי אלא שראתה יום ראשון אחר שבעת ימי נדתה וראתה שמיני תשיעי עשירי [תשיעי ועשירי ואחד עשר מנין] ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום א' כגון שראתה תשיעי עשירי ואחד עשר:

מנין לרבות שנים וג' וכו' שכולן דין א' להם לזיבה:

מה מצינו ברביעי לימים שאחר הנדה:

שהוא ראוי לספירת נקיים אם ראתה ראשון ב' וג' ופסקה:

וראוי לזיבה להצטרף עם שני ושלישי אם לא ראתה בראשון דהא אתרבי מופלג יום אחד מקרא דאו כי יזוב דהיינו ב' ג' וד':

אף אני ארבה לכל אלו עד עשירי ועשירי בכלל:

שהם ראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד עשירי שיהו נמי ראוים לזיבה באי זה מהן שתראה שלשה רצופים:

ומנין לרבות את י"א שיצטרף עם ראשונים לזיבה לשלשה רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת שלשה ראשונים:

יכול שאני מרבה את שנים עשר דבלא עת נדתה אפי' מופלג ימים רבים משמע:

מרבה אני אחד עשר שראוי לספירת זיבה כלומר דכיון דזיבת רביעי איתרבי מאו כי יזוב לאותה זיבה משכה ימי ספירה עד י"א ותו לא ולפיכך מוציא אני את י"ב ת"ל ימי כל ימי זוב טומאתה:

ומנין ששומרת יום כנגד יום כלומר מנין דאי ראתה ב' ימים או יום אחד שתהא שומרת יום אחד בלבד ואחר כך תטהר:

ת"ל טמאה היא כלומר דכיון דכבר כתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משתמרת אלא יום אחד בלבד:

ומה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד דמדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ילפינן [בספרא סוף פ' מצורע] דזב שראה ראייה אחת אינו אלא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב:

סופר שבעה לשתים דהכי תניא התם:

אינו דין שתספור שנים לשנים ובסוף נדה גרסינן שבעה לשנים:

ת"ל כל ימי זוב טומאת כמשכב נדתה יהיה לה דלכתוב כל ימי זוב [טומאתה] כמשכב נדתה יהיה לה למה אלא להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום אחד:

יכול בין סמוכים בין מפוזרים דאע"ג דראתה בינתים מצי משלמת שבעת נקיים אע"ג שהם מבחוץ:

אחד אחד לכולן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחר אחד בלבד ואילו ראתה בינתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחר הלכך ילפינן דאי ראתה בינתים סותרת מנינה ואחר כך מונה שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן אלא אחר אחד:

אחר מעשה תטהר אחר שטבלה ביום שביעי היא טהורה לאלתר לטהרות ולביתה דכל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת:

שלא תבא לידי ספק שמא תראה לאחר תשמיש ואיגלי מילתא למפרע שלא נטהרה ונמצא ששמש עם הזבה:

לאו ד"ה היא דקי"ל כו' הכי מסקינן בסוף נדה דקרא לר"ע והלכתא לרבי אלעזר בן עזריה:

כללא דנקטינן כו' ולא שנא דלא חזיא אלא חד יומא כדילפינן לעיל:

טבלה ליל שמיני דנדה טבילתה בלילה לבד מיום אחד עשר דלא בעי שמור הכי מסקינן בסוף נדה:

דף ד עמוד א

התקין רבי בסוודית מקום שאינן בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדותן מתי הן בימי נדה ומתי הן בימי זיבה ואינן מכירות בן דם טמא לדם טהור:

ראתה יום אחד תשב ששה והוא כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

שנים תשב ששה והוא כדין תורה שמא בימי נדתה היא:

שנים תשב ששה והן זו עיקר הגרסא ומשום הכי יושבת ששה והן משום דחיישינן שמא יום ראשון ראתה דם טהור ושני דם טמא והוי תחלת נדה אי נמי דיום ראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וששה דקאמרינן נקיים בעינן דכיון דטועות משוינן להו אי זה יום שתראה מספקינן ליה בתחלת נדה ונקיים דקאמרינן לבסוף אכולי יומא קאי אלא דיש לישן [פי' הרגל לשון כמו היה דש בעירו] היא ז' ימים נקיים:

ואע"ג דהאי תקנתא דרבי בסוודית וכו' מוציאה לכל ספק תמיה למה הנהיגו חכמים מילתא [יתירה] כיון דתקנתא [דרבי סגי] חומר בנות ישראל [למה לי] יש שתרצו כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים תהא זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים כגון שראתה שתי ראיות ואחת מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבא לטעות בכיוצא בזה השוו מדותם שאפילו בדם טפה כחרדל יהו יושבות ז' נקיים ועדיין אין זה מספיק אלא יש לומר שכיון שלפעמים בטפה כחרדל יושבת ז' נקיים דהיינו בזיבה הסותרת החמירו בנות ישראל על עצמן לעשות כל דם שתראה כאילו היא סותרת ורבותא דטפת דם כחרדל היינו משום דהוה צי למימר דבדם מרובה דוקא הוא שראוי להחמיר בו דשמא יצא מן המקור בשלשה ימים זה אחר זה ושהה בפרוזדור שהוא כמו שיצא לחוץ כדדרשינן לעיל וצריכה מן התורה שבעת ימים נקיים אם הוא בימי זיבה ולהכי נקט טפה כחרדל אע"ג דודאי אינה אלא ראיה אחת:

והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת זהו דעת הרב אלפס ז"ל [שאפילו] בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב שצריכה שבעה נקיים ועוד דעכשיו כל הנשים הרי כיולדות בזוב דהא קיי"ל דאי אפשר לפתיחת בלא דם ובנות ישראל הן החמירו על עצמן שיהו סופרות שבעה לדם טיפה כחרדל ובפרק בנות כותים איפליגו אביי ורבא בימי לידא שאינה רואה בהן דם אם עולין לה לספירת זיבתה ופסקו הגאונים ז"ל כרבא דאמר עולין לה לספירת זיבתה אבל רבינו יעקב ז"ל פסק כאביי דאמר [דמ"מ] אין עולין משום דס"ל [דהאי] שמעתא היא למ"ד דיע"ל קג"ם ואין כן דעת הגאונים ז"ל שהם הסכימו שהוא לחי העומד מאליו דבספ"ק דעירובין וכן עיקר חדא דהא איתותב רבא התם דאלמא לית הלכתא כותיה ועוד דימי לידה אמרינן היכי נקיטינן בסימנא למ"ד ועוד דבפרק בא סימן אסיקנא בהדיא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין ולענין דם טוהר הגאונים ז"ל החמירו שלא לנהוג בו היתר אפילו ספרה שבעה נקיים אחר לידתה וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראין כן אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטעות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא ינהגו בהם קולא שיהו סבורות שכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגין בדם טוהר של תורה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' איסורי ביאה שהדבר תלוי במנהג:

מתני' בראש פרק בתרא דנדא:

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת בש"א נותנין לה ארבע לילות לשמש דאפילו רואה אמרינן דם בתולין הוא:

עד שתחיה המכה מפרש בגמרא דהכא ליכא הפרש בין ראתה ללא ראתה מדקא מפליג בסיפא בין ראתה ללא ראתה וברישא לא מפליג:

והגיע זמנה לראות דהיינו ימי הנעורים והביאה שתי שערות אבל לא ראתה:

עד מוצאי שבת והיא נשאת בד' ותו לא משום דכיון שהגיע ימי הנעורים אין פתחה צר כל כך ומסתמא בארבעה לילות חיתה המכה:

ובה"א כל הלילה כולה שכיון שדמים מצויין בה אין נותנין לה אלא אותה לילה בלבד:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה אפילו ראתה בבית אביה אמרי ב"ה דכיון שלא הגיע זמנה נותנין לה עד שתחיה המכה מדמפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה ללא ראתה [וברישא לא מפליג מכלל דרישא בין ראתה בין לא ראתה]: בידוע שלא היתה המכה ולפיכך כשעומדת או יושבת ע"ג קרקע קשה למכה ורואה:

מחמת תשמיש היא ותליא בדם בתולים:

לא שנו אלא שלא פסק דם מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש דכל הכא שבכל פעם ששמשה ראתה מוכחא מילתא שלא חיתה המכה ולפיכך אע"פ שראתה שלא מחמת תשמיש תלינן דדם בתולים הוא ומיהו לא מחזקינן לה בטהורה אלא בעומדת ורואה יושבת ואינה רואה וזה נראה דעת הרב אלפס ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי ביאה:

אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה אחר כך [אפילו באותו יום] טמאה:

עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש [ואע"פ שלא פסקה:

וראתה שלא מחמת תשמיש]:

טמאה דמסתמא כיון שעמדה לילה אחת בלא תשמיש אותה ראיה שראתה אחר כך בדם נדה מחזקינן לה ומיהו כל ששמשה אח"כ וראתה מתוך תשמיש [ואפילו שמשה בהפלגות] תולין בבתוליה כל ראיה שתראה באותו יום והיינו דאמרינן בפרק תינוקת מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך שנים עשר חדש:

נשתנו מראה דמים שלה שאין מראה לילה זו דומה למראה לילה אחרת [אע"פ שלא פסקה מחמת תשמיש ולא עבר עליה לילה אחת:

טמאה שזה מוכיח שאינו דם מכה דאם כן הוה כולה מראה אחד:

עד מוצאי שבת תנן ביום ובלילה:

דשדי למבעל בשבת אע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתחה דחוק ומיהו בלא"ה מסקינן בפ"ק

דף ד עמוד ב

דכתובות דמותר לבעול בתחלה בשבת:

ובפלוגתייהו דרב ולוי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מאיסורי ביאה כרב ובסמוך אכתוב אי נפקא לן מידי בכל הני דיני אי לא:

בעל ולא מצא דם פעם ראשונה:

וחזר ובעל ומצא דם פעם שניה:

אם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי הלכך אמרינן דדם נדות הוא זה והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהיה מועט ונסתר בשכבת זרע או שנבעלה קודם לכן:

יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם על ידי הטיה וזה גם כן אפשר שבפעם ראשונה הטה ולאו אדעתיה:

שאני שמואל דרב גובריה אבל להטיה לא חיישינן:

בוגרת נותנין לה לילה ראשון ותו לא אפילו לבית הלל לפי שהבוגרת נתמעטו בתוליה הלכך ודאי בלילה אחת כלו כולם:

אבל ראתה כיון דשכיחי בה דם טפי [מנערה] אין נותנין לה אלא בעילת מצוה:

הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש בין שהגיע זמנה בין שלא הגיע זמנה:

רבותינו חזרו ונמנו ואף על גב דשורת הדין הוי כמתניתין החמירו עליה בחומרא זו:

כי הוו רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת בפרק בתרא דנדה ששמו תינקות:

תעלא שועל:

מבי כרבא מן החרישה שאינו מוציא משם אלא אבק רגליו ה"נ לא ילפינן מפרקין דמתני' מידי אלא כרבותינו שחזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש:

ערק ברח כלומר פירש ממנה מביאה ראשונה ואילך:

ומסתברא שאע"פ שבעל הגמרא סידר מימרא דרב ושמואל בפסקא דראתה ועודה בבית אביה הה"נ דאפי' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינו בועל אלא בעילת מצוה בלבד וראיה לדבר מדאותיב רב חסדא עלייהו בגמרא מדתניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך יב"ח וההיא ודאי בלא ראתה דאי ראתה אין לה אלא כל הלילה אלמא דרב ושמואל לא אמרו למילתייהו דוקא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה ואע"פ שבעל הגמרא סידרה בהך פיסקא אלא הוא הדין בלא ראתה וכיון שכן הוא הדין נמי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה והיינו דאמרינן דרבי יוחנן וריש לקיש לא הוו מסקי מהאי פירקא אלא בועל בעילת מצוה ופורש [משמע מכל מילי דתינוקת] וכן מוכיח הירושלמי אשר הביא הרב אלפסי דאמר שמואל כל ההיא הלכתא דרישא דבפרקא אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה ואין דעת הרמב"ם כן שכתב בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה גבי נשאת כשהיא נערה וראתה דם בבית אביה שאין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ובלא ראתה כתב הדינים כמו שכתוב במשנה ובגמרא אלמא סבירא ליה דרבותינו לא חזרו ונמנו אלא אהגיע זמנה לראות וראתה:

והראב"ד ז"ל השיב עליו אמר אברהם כב"ש הוא זה עד כאן ולא מן השם הוא זה אלא כדכתיבנא ודאמרינן בועל בעילת מצוה ופורש אע"פ שלא מצא דם קא אמרינן דכיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ארתה טפת דם כחרדל ונאבד או שחפתו ש"ז ולא תלינן במילתא דלא שכיחא ולומר דבעל בהטיה ולא נבעלה קודם לכן דכיון דבחזקת בתולה היתה אין מוציאין אותה מחזקתה וכן דעת הגאונים ז"ל וכ' הראב"ד ז"ל דפורש דקאמרינן לא שיהא פורש לאלתר אלא ממתין עד שימות האבר ופורת וכדאמרינן בפרק ידיעות הטומאה במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי כדי שלא יהא יציאתו הנאה לו כביאתו אבל לנעץ צפרניו בקרקע כדאמרינן התם לא צריך שהרי התירו לו לגמור ביאתו כדאיתא בגמרא דאיל א לבו נוקפו ופורש ולא מסתברא שאם אמרו כן בנדה דאורייתא אין ללמוד ממנה לדם בתולים שהוא טהור אלא ודאי יכול לפרוש ממנה קודם שימות האבר דכל זה בכלל ביאה היא ואם אי אתה אומר כן אף הוא לבו נוקפו ופורש וכן כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית:

תבעוה לינשא וכו' דמשום דמחמדא ומחמת חמוד יש לחוש שמא ראתה דם ואפילו בדקה ולא מצאה מתוך שהוא דם מועט ביותר חוששין שמא נאבד וגרסינן עלה בגמרא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה לא סבר לה מר להא דרבא דאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' ימים נקיים אמר ליה אימר דאמר רבא בגדולה דשכיחי בה דמים בקטנה מי אמר אמר ליה בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה גדולה מאי טעמא משום דמחמדא קטנה נמי דמחמדא והני ז' ימים נקיים איכא מאן דאמר שצריכה הפסק טהרה ובדיקה בימי ספירה כאשה הרואה דם אבל הראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו דאינה צריכה הפסק טהרה משום דרואה מחמת חימוד מועטת היא ובודאי שהפסיקה בטהרה ומיהו כיון דנקיים בעינן צריכה בדיקה בתחלתן ובסופן {גירסת ב"י או בסופן} והכי מוכח ההוא עובדא דרבינא דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואיעכב שבעה יומי ובודאי דכיון שלא היתה היא סבורה דמשום ההוא איעכב לא הפסיקה בטהרה ואפילו הכי לא אשכחן ליה לרבינא דאצרכה ז' ימים אחרים אלא בדקה בסופן ואע"פ שלא הפסיקה בטהרה סגי ואין זה ראיה דאפשר דז' אחריני אצרכה אלא תלמודא לא חש לפרושי וז' ימים הללו מונין אותו משעה שהיא סומכת בדעתה ומכינה עצמה לחופה אע"פ שלא נתקדשה עדיין והכי משמע ביבמות בפרק החולץ דאמרינן התם רב כי אקלע לנירדשיר אמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי אקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא ואקשינן והא אמר רבא תבעוה לינשא צריכה לישב ז' נקיים ופרקינן שאני רבנן דאודועי מודעי להו אלמא משעה שהיא סומכת שתנשא נותנת דעתה ומחמדה:

תנו רבנן החמרים והפועלים וכו' בסוף פרקא קמא דנדה ומוקמינן לה התם בשיש לה וסת משום דס"ל דבעסוקין בטהרות היא ומגו דבעי {בדיקה לטהרות בעיא} נמי בדיקה לבעלה ואפילו הכי שריא בלא בדיקה דאמרינן התם דכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו כלומר דסתם הבא מן הדרך דרכו לפייס ולרצות ולכי מרצה קמה ותבע רמיא אנפשא ואי הויא חזיא {מרגשא}וכי אמרינן דבעיא בדיקה ביושב ושוהה עמה שאינו צריך רצוי כל כך הלכך אצרכוה בדיקה דילמא השתא חזיא מגו דבעיא בדיקה לטהרות וישינה אע"ג דליכא למימר רמיא אנפשה הא אמרינן התם דיש לה וסת [הלכך] ערה דחזיא לאיעסוקי בטהרות בעינן בדיקה ואפילו לבעלה אבל ישינה דלא חזיא אפילו רגילה לעסוק בטהרות לא בעי בדיקה ומשום הכי לא מצינו לאוקמא באין לה וסת משום דאמרינן התם דאין לה וסת בין ערה בין ישינה בעיא בדיקה ובישינה ליכא תביעה ופיוס דליהוי כבדיקה:

וגרסינן בפרק כל היד עלה דמתניתין דתנן כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן והבאין מן הדרך נשותיהן להם בחזקת טהרה אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה מן תוך ימי עונתה ופרש"י ז"ל דהיינו תוך שלשים יום לראיה אבל לאחר זמן עונתה בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין בסוף עונה דנדה בינונית [עונתה] ל' יום אלא שלא ואמרו שכך נמצא במס' נדה ירושלמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה מותרת וסתות דאורייתא רבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות דרבנן ופרש"י ז"ל דרב הונא קאי אבא ומצאה תוך ימי עונתה וקאמר דלא שאנו דכי מצאה תוך עונתה מותרת אלא כשלא הגיע עת וסתה בתוך אותם ימים שהיה בדרך אבל הגיע עת וסתה קודם בואו מן הדרך לא דאורח בזמנו בא ווסתות הלכה למשה מסיני ומחזקינן לה כטמאה ורבה בר בר חנה אמר מותרת וסתות מדרבנן והם הצריכוה לבדוק ביום וסתה שמא תראה מיהו היכא דבעלה לא היה בעיר ולא ידע אי בדקה אי לא [לא] מחזקינן לה כטמאה עד כאן ולפי פירושו אפילו באשה שיש לה וסת צריך לחוש לעונתה ולא נהירא שכל מיש יש לה וסת דמיה מסולקין עד זמן וסתה ולמה נחוש לעונה שקודם הוסת לפיכך נראה דמ"ד והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דמתניתין סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן ורב הונא דאמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כל לורבה בר בר חנה פליג ואמר [אפילו] יש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל לרבה בר בר חנה דחוששת לעונה שאחר הוסת שאי אפשר לומר

דף ה עמוד א

שלא תראה לעולם ומיהו אם הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן {נ"א דאורייתא} מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנה דהא מסקינן התם בפרק כל היד דוסתות דרבנן ואם תאמר והתניא התם דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן צריכה בדיקה דתניא רבי מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדק כלומר אשהכ שהגיע שעת וסתה ולא בדקה וכיון דבעיא בדיקה משמע דבטמאה מחזקינה לה עד שתבדק וכיון שכן היכי אמר רבה בר בר חנה דאפילו הגיע עת וסתה מותרת והא אמרינן התם דבעיא בדיקה יש לומר בבא מן הדרך הקילו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו ומהניא לחששא דוסתות כדמהניא לבדיקה דטהרות כדאיתא בס"פ קמא דנדה וכמ"ש דתרוייהו הן דרבנן:

וגרסינן תו התם אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה כלומר שאם [שהה] בדרך ז' ימים אחר וסתה שעכשיו יכולה ליטהר אפילו הגיע זמן וסתה בינתים אמרינן דטבלה ואין צריך לשאול לה משום דספק ספיקא היא ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימא טבלה והא דרב ייוחנן אפשר דלא פליגא אדרבה בר בר חנה אלא רבי יוחנן מיירי בשוהה בעיר דליכא תביעה ומשום הכי בעי מחשב אי נמי דהא דרבי יוחנן בבא מן הדרך נמי היא [וחושש משום עונה שאחר הוסת וכפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה] והוא הדין שלפעמים תולה להקל שראתה בשעת וסתה ולא בעונה שאחר הוסת כגון שזמן וסתה רחוק דאפשר שטבלה לאחר מכאן וזמן עונתה קרוב עד שאי אפשר שטבלה ביתנים ואמר שבעלה מחשב ימי וסתה כלומר שתולה להקל שראתה בוסתה וטבלה לאחר מכאן ולא ראתה בעונתה דמאי דתלי רבה בר בר חנה בעונה שאחר הוסת היינו לקולא וכל היכא דאיכא קולא לתלות בוסת תולין אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דרבה פליגי אדר' יוחנן דלרבי יוחנן אע"ג דוסתות דרבנן בעי חשוב ימים לטבילה ואפילו לבא מן הדרך שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה עד שתבדוק וכדאמרינן לקמן תבדק ופסק הלכה כרבי יוחנן ונמצא שחושש לוסת בשיש לה וסת וחושש נמי לעונה בשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו והרב אלפסי ז"ל כתב זו ששנינו בסוף פרקין החמרים והפועלים נשיהם להם בחזקת טהרה ולא חלק בין הגיעו ימי עונתה ושעת וסתה ללא הגיעו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' איסורי ביאה שאשה שיש לה וסת שהלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אין צרניך לשאול לה אפילו מצאה ישנה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא נראה מדבריו שאין צריך לחוש אלא לעונת הוסת עצמה ולא לאחר מכאן כלל ונראה שהם זכרונם לברכה מפרשים דתוך ימי עונתה דקאמרינן היינו עונת הוסת ולאפוקי יום העונה עצמו שלא תאמר דבבא מן הדרך הקילו שלא לחוש אף לעונת הוסת עצמה קמ"ל דבעינן שיחשב שלא תהא עומדת עכשיו בתוך עונת הוסת וסבורים הם ז"ל דר"י דאמר מחשב קסבר וסתות דאורייתא ופליג אדרבה בר בר חנה ואנן קיימא לן כרבה דהא סוגיא סלקא דוסתות דרבנן ודאמרינן לקמן תבדק בשוהה בעיר עסקינן אבל בבא מן הדרך לא דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וכמו שכתבתי למעלה ותמהני דתינח ערה אבל ישנה מאי איכאע למימר דהא בישנה ליכא תביעה ולא מצית אמרת דאפילו בישנה איכא תביעה דאי הכי הך ברייתא דהחמרין הוה מצי לאוקמא התם בספ"ק דנדה אפי' באין לה וסת א"ו ליכא ומש,ה אוקמוה דוקא בשיש לה וסת כמ"ש למעלה וכיון שכן קשיא ישנה לפיכ' נ"ל דאינהו ז"ל סברי דחכמים ור' יושע דאמרי תבדק לאפלוגי אתנא קמא דידהו הוא דאתו דאמר כל שלא בדקה בשעת וסתה טמאה נדה משום דוסתות דאורייתא ואמרי ליה לא אלא תבדק כלומר שאין לך חומר של דבריהם אבל כל שעבר הוסת למה תהא צריך לבדוק והרי כל אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מסולקת דמים היא דמשום הכי אמרו דיה שעתה ולמה נחוש שיהו דמים מצויים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת אלא התם ודאי כי אמרינן תבדק בשעת הוסת אמרו וכדכתבינא ואע"ג דאמרינן התם איתמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסת ולא בדקה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור כלומר מדשום דוסתות הם דרבנן לאו למימרא שצריכה לבדוק אחר הוסת אלא משום דשמואל בעי למימר אפילו בדקה זו ומצא טהור טמא נקט רב מצא טהור טהור ולא שתהא צריכה לבדוק אחר הוסת ובזה עלו דברי רב אלפס והרמב"ם ז"ל יפה אלא שזו קולא יתירא שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפילו לימים הרבה ואפילו בישנה:

הוחזקה נדה בשכנותיה שהיתה לובשת בגדי נדות:

ואם נתנה אמתלא לדבר יה שאמרה לו מה שאמרתי שהייתי טמאה מפני שקשה עלי התשמיש ועכשיו אינו חוששת:

תנו רבנן והדוה בנדתה בפרק במה אשה תניא אין בין זב לזבה שנויה היא בתוספות:

שהזב טעון ביאת מים חיים דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר אבל בזבה לא כתיב אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר כלומר בטבילת מים ובנין אב לכל הטמאים ורחצו במים דכתיב בשכבת זרע ואין כתיב באחד מהם במים חיים אלא בזב ומצורע:

שכל הגוף עולה בהם מכל בשרו ילפינן ליה:

תנו רבנן אילו נאמר מקוה מים יהיה טהור בת"כ היא שנויה בפ' ויהי ביום השמיני:

יכול אפילו מלא על כתפו וכו' אף מקוה מים בידי שמים איכא מאן דאמר דהא אסמכתא בעלמא היא שאפילו מלא כל המקוה בכתף כשר מדאורייתא והיינו דתמיה בפרק המוכר את הבית עלה דההוא דתנו רבנן צנור שחקק ולבסוף קבעו מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה אלמא ליכא שאובה אלא מדרבנן אלא דבהך ברייתא אסמוכה אקרא דומיא דמדומע דאמרינן במס' נדה בהדיא דמדרבנן היא והתם מפיק ליה מקראי ומביאין ראיה לדבר מדתנן במסכת טהרות אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה ותניא בתוספתא דמקגואות בפ"ב מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפילו הכי ספקו טהור אלמא אפילו כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הוה ליה ספקו דאורייתא ולחומרא ועוד הביאו ראיה מדאמר בפירקא קמא דפסחים גבי משקה בית המטבחיים בכלים טמאים בקרקע טהורים משום דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות הא סתם משקה בית מטבחיא שאובים הן וה"ל כולו שאוב ואמרינן דחזיין למטבל בהו מחטין וצנורות אלמא מדאורייתא כשר וכי תימא ואי ליכא פסול שאובה מדאורייתא כלל למה גזרו בה חכמים יש לומר דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעיין ובור וכן דעת רבינו יצחק ז"ל וכן נראה מדברי הרב בן מגש ז"ל ומדברי הרמב"ם תלמידו בפ"ד מהל' מקואות וכן דעת הגאונים ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב דכי מתמהינן בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא דאלמא דאינה אלא מדרבנן ה"מ בשאובה על ידי כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דקתני התם שאין בהם תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אבל מלא בכתף פסול מדאורייתא והיינו דתניא בתוספתא יכול אפילו מילא בכתף וכו' ורבינו תם ז"ל סובר דאיכא שאובה דאורייתא ואיכא שאובה דרבנן דכולה שאובה [או רובה או רביעית מתחלה מדאורייתא אבל] ג' לוגין על פני המים הוי מדרבנן וכי מתמהי בפרק המוכר מכלל דשאובה דאורייתא היינו משום דקתני פוסל את המקוה מכלל דכבר יש שם מים קודם שתפסל והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דמקואות ר,א אומר רביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה וג' לוגין על פני המים וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה בין בסוף שיעורו ג' לוגין ומשמע דהא דקא מפליג ר"א בין בתחלה בין בסוף משום דלכתחלה פוסל מדאורייתא ובסוף כלומר על פני המים פסול מדרבנן ולאו ראיה היא דלעולם אפילו בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר"א לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורות ומשום הכי לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפרק קמא דשבת ורבינו שמשון ז,ל כתב דודאי איכא שאובה דאורייתא כגון שנשאב בדבר המקבל טומאה דבכה"ג כולו שאוב דאורייתא והביא ראיה מדתנן במס' פרה ומייתי לה בפ"ב דזבחים נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים דבר שאינו מקבל טומאה כשרים ואמרינן התם מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעין

דף ה עמוד ב

ובור מקוה [מים] יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא פירוש האי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דכתיב גבי פרה משום דמיהיה משמע דכל הויות יהו על ידי טהרה ולא על ידי דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולה שאובה בדבר המקבל [טומאה] דאורייתא אבל שאובה על ידי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה דפסולה כדמוכח בפ"ק דשבת משמע שאפילו כולו שאוב אינו דאורייתא אלא מדרבנן דהא הוייתן על ידי טהרה הוי דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות ב' מקואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות ואי כולו שאוב מדרבנן אמאי תלויות אדרבה הוה לן למימר טהורות וכדשרינן ספק מים שאובין למקוה אלא ודאי כדאמרן והתם כגון שהאחר שאוב על ידי דבר המקבל טומאה ואם תאמר אם כן קשיא ההיא דמקוה שהניחו ריקן דאייתי לעיל דקתני כשר יש לומר דהתם ה"ט משום דחזקה מאן קא ממלא למקוה אדם טמא שצריך טבילה וכיון שכן בידוע שבכשרות מלא אותו ולפיכך כשר והיינו דתניא התם כשר מפני שכשרותו מוכחת עליו הא לאו הכי פסול מספק דהוה ליה ספק דאורייתא ולחומרא והיינו נמי דקתני סיפא דההיא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח כלומר מפני שיש לתלות בזה כבזה ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה אלמא שלא טהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה אלא דוקא דאיכא רוב מקוה כשר דכיון דמדאורייתא ברובא בטל ומכאן ואילך דרבנן ספקא כשר וכי תנן אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה היינו מרובו ואילך דכיון דתנן למקוה משמע שכבר יש בו מים ואם תאמר אם כן מאי מתמהינן בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא לוקמא כגון דליכא רובא דכשרים תירץ הרב זכרונו לברכה משום דכיון דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דפוסל את המקוה בסוף בשלשה לוגין כדקיימא לן דג' לוגין מים פוסלין את המקוה וההיא דמשקה בית מטבחייא דאמרינן דבקרקע טהורין היינו טעמא משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך והוי ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה אלו דבריו ז"ל:

אי מה מעין מטהר בכל שהוא לאו דוקא כל שהוא אלא לאפוקי ארבעים סאה [קאמר] ואמר שאינו צריך [מ' סאה] כמקוה אלא מיהו צריך שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת ולא בחצאין אלא דכיון דכל גופו עולה בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו סגי דבמעיין ליכא יתורא לאפוקי מהני משא"כ במקוה דאפי' גוץ שכל גופו עולה בכ' סאה לא עלתה לוט טבילה עד שיטבול במקוה של מ' סאה מדכתיב ורחץ כל בשרו במים דדרשינן מים שכל גופו עולה בהן דהיינו מ' סאה:

המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן כלומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעיין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ה"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפין ואין מטהרין אלא זוחלין אלא ודאי כדאמרן ועוד דתנן כל הימים כמקוה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ובודאי רבי יוסי אף בזוחלין קאמר דאי לא ה"K למימר אין מטהרין אלא בזוחלין א"ו משום דס"ל דימים דינייהו כמעין אמר דמטהרין בכל ענין ועוד דתנן במסכת פרה בפרק ששי המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגבים פסולין לזבים ולמצורעים ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר ואף על פי שהיא אשבורן ועוד ראיה מדתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מקוה שיש בו מ"ס שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן [לא בזוחלין] ולמעיין להטביל בו בכל שהן למעלה מהן מים מוכין [שהן] מטהרין בזוחלין ומים מוכין היינו מי מעיין שהן מלוחין או פושרין והכי תנן התם בפ"ח דפרה אלו הן המוכין המלוחין והפושרין [ו]בודאי דכי קתני שהן מטהרין [והכא בחד גוונא מטהרין] אלא ודאי כדאמרן ותנן נמי במתני' במס' עדיות הזוחלין כגון נהרות שהן זוחלין כמעין הן לטהר בכל שהוא ובזחילה והנוטפין כמו מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן דוקא ולהצריך מ"ס והיינו טעמא דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקואות ביומיניסן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין ואין הנוטפין מטהרין בזחילה:

שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין ואיצטריך לאשמועינן אפילו במקום שאין בו כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימין להן דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל פשיטא דאם כן יפסלו כל הנהרות אפילו למאן דאמר נהרא מכיפיה מבריך:

מלא הין דהיינו שנים עשר לוגין פוסלין את המקוה אם נפלו לתוכו קודם שנשלם ואפילו המשיך לתוכו אחריהן אלף סאה:

שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מרבותיו שמעיה ואבטליון והרמב"ם ז"ל גורס אין באלף ופירש שרבותיו שהיו גרים מפני שלא הורגלו להוציא היהי"ן מפיהם היו מחליפין אותם באל"ף ואף הלל היה אומר אין בלשון רבותיו:

שני גרדיים משער האשפות במס' עדיות מפרש לה למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא יעכב אדם עצמו מבהמ"ד שאין לך אומנות פחותה מן הגרדיין שאין מעמידין ממנה לא מלך ולא כהן גדול כדאמרינן בקידושין ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל ופירש הראב"ד ז"ל דטעמא דהלל מפני שהיא [המדה] הגדולה שנאמרה בתורה [בלח] כדכתיב ושמן זית הן ואע"פ שנאמרה בתורה מדות קטנות [מזאת] כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסיל אלא בשיעורא רבה ולפיכך שנה לו רוב הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל המקוה ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריין הלכך חשיב להו כמקוה פסול ופוסלין וחכמים אומרים ג' לוגין מפני שהם חשובים שנתנה תורה [שיעור נסכי] קרבן צבור שהוא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא אף על גב דאשכחן [נמי] בה לוג שמן בציבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ועוד לא אשכחן לוג אלא לשמן אבל יין אין פחות מרביעית ההין דהוא ג' לוגין והיכא דלית ביה מ' סאה מדברי הרב אלפס ז"ל נראה דשאובה שהמשיכוה אפילו נתמלא כל המקוה ממנה כשרה ואחרים חולקין ומחלוקתן תלויה במאי דתנן בפרק שני דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים הוא אם יש בו מעט מים ישבור ואם לאו לא ישבור רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבור או יכפה אבל לא יערה והכי פירושו אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפרק קמא דשבת וכל שכל בשעה שהגשמים יורשים ומשום הכי לרבי אליעזר אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכראב"י דאמר מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקין במקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברביה והמשכה ומשום הכי נמי א"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ"א סין ישבור וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר"א דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ור' יהושע אמר בין כך ובין כך כלומר אפילו אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר רבי יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקי"ל דר"א ור"י הלכה כר"י דר"א שמותי הוא וכדאסיקנא בפרק קמא דנדה דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפרק קמא דתמורה נמי אמרינן כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה דאפילו כולה ואיכא נוסחי נמי דגרסי התם בהדיא שהמשיכוה כולה וכן נראה דעת הרב אלפס ז"ל וכן דעת רבינו שמשון ז"ל אבל רב אחא משבחא פסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב"ד ז"ל וה"ר זרחיה הלוי זכרונו לברכה וראוי להחמיר:

תנו רבנן צנור שחקקו וכו' בפרק המוכר את הבית הוא:

צנור של עץ או של אבן ועשוי כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה:

חקקו בתלוש ואחר כך קבעו בקרקע:

פוסל את המקוה דמים שאובין פוסלין אותו דכיון שהיה שם כלי עליו קודם שקבעו לא מבטיל תו שם כלי מיניה ומשוי להו שאובים למים שבתוכו אבל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל דהרי הוא כעושה חריץ בקרקע והאי צנור מיירי כגון שהוא

דף ו עמוד א

חקוק לקבל בו צרורות שכל שאינו עשוי לקבל אינו פוסל דתנן בפרק רביעי דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה כלומר אע"פ שהוא צר מכאן ומכאן בשני ראשיו ורחב באמצע אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות האי צנור דהכא נמי בכה"ג הוא שכך היה דרכן לעשות לו בית קיבול באמצע כדי שיתקבלו [בו] הצרורות וכיון שיש בו בית קיבול צרורות פוסל את המקוה דהכי תנן התם החוטט בצנור לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא ובשל חרס ברביעית רבי יוסי אומר אף בשל חרס בכל שהוא ירד לתוכו עפר ונכבש כשר כלומר פאילו נכבס מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה ובספר היראים מפרש שכבשו ברגל:

כל חייבי טבילות טבילתן ביום בדוכתי טובא הוא ובפרק הקורא את המגילה למפרע ילפינן דטבילתן ביום:

נדה ויולדת טבילתן בלילה דתניא מנין לנדה שאינה טובלת אלא בלילה [ת"ל] שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ויולדת נמי הוקשה לנדה דכתיב כימי נדת דותה:

אמר רב נדה בזמנה בפרק בתרא דנדה היא:

נדה בזמנה בשביעי ובנדה דאורייתא קא מיירי שלא ספרה נקיים:

לא תטבול אלא בלילה כמו שמפורש למעלה:

שלא בזמנה בשמיני:

משום סרך בתה כלומר שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה בז' ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני היא דטבלה ביום קיימא לן כרבי יוחנן:

אמר ליה ר"פ לרבא מכדי כולהו נשי דהאידנא ספק זבות משוינן להו שאפילו נדה סופרת ז' ימים נקיים דהחמירו על עצמן כרבי זירא:

לטבלו ביומא דשבעה ממה נפשך דאי נדה היא הרי יום טבילתה יותר משבעה ללידתה {נ"א לראייתה} ואי זבה היא טבילת זבה ביום והכי קאמר ליה ר"פ לרבא בשלמא רב ור' יוחנן מיירו קודם חומרא דר' זירא דמקמי הכי הוו אבל אנן דקיימינן בתר תקנה לית לן טעמא דלא נטבלין בשביעי וישמשו דהא ליכא למיחש למידי לא לה ולא לבתה ומהדרינן משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן כלומר דבעינן שיהו ז' נקיים רצופים אבל ראתה ביתניים סותרת וכבר פירשתיה למעלה ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר כיון שספרה מקצת יום של ז' תטבול ותשמש:

אבל אמרו חכמים אסור לשמש כדי שלא תבא לידי ספק שאם תשמש בו ביום ותראה מיד אחר תשמיש נמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה וכיון דתשמיש אסור בשביעי מחמירינן נמי שלא תטבול כדי שלא יבואו לשמש וכיון דטבילה אסורה בשביעי אפילו בשמיני נמי אסורה משום סרך בתה שאם תראה הבת שאמה טובלת בשמיני ומשמת תטבול היא בשביעי ותשמש ואע"ג דגזרה לגזרה היא משום חומר כרת חששו ומשום הכי אפילו לבתר חומרא דר' זירא אפי' בשמיני לא תטבול אלא היכא דאיכא למיחש לאבולאי ודכותיה ואף על גב דרבי שמעון אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרינן בפרק המפלת בשמעתא דטועה בעשרים ואחד תשמש ופרקינן משום דרבי שמעון ואפילו הכי היו טובלות ביום כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש לחוד קאי ובתורת כהנים נמי תנינא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה אפ"ה קא אמרינן דכיון דר"ש אסר תשמיש אנן נמי אסרינן טבילה משום לתא דתשמיש אבל [ל]ר"ש ודאי תשמיש בלחוד אסור ולפי זה לא גרסינן שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא הכי גרסינן שלא יבא לידי ספק וכן הגרסא בהלכות הרב אלפסי ובברייתא שבתורת כהנים אבל הר"ז ז"ל סובר דהאידנא ליכא סרך בתה כלל אלא שאם טבלה בשביעי אסורה לשמש מדר"ש ולא נהירא ויש מי שאומרים שאם טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה שאם תאמר [עלתה לה טבילה] איכא למיחש שמא תבא לשמש ולפיכך צריכה לחזור ולטבול ומיהו בשמיני כיון דלא מיתסר אלא משום סרך בתה עלתה לה טבילה וזה הוא דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דאפילו בשביעי עלתה לה טבילה בדיעבד:

אמר רבא אשה לא תחוף מקטיף מזיא ניתק השער ומתבלבל וחוצץ:

מסריך מתדבק השער וחוצץ והך חפיפה פי' רש"י ז"ל חפיפת שערה כלומר שער [ראש] האשה ושאר מקומות שבגוף בבית השחי והכי מוכח דחפיפה בשער היא דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק והכי נמי מוכח בפרק מרובה דאמרינן התם דאחד מעשר תקנות שתקן עזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן הא דאורייתא היא דכתיב את כל בשרו זו הטפל לבשרו ומאי נינהו שערות מדפרכינן הכי אלמא חפיפה בשער היא ופרקינן התם מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי דלמא מיקטר אי נמי מאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקן חפיפה ומדאמרינן הכי משמע דבעינן עיוני בכוליה גופא דלגבי חציצה מקום שער ושאר הגוף שוין הן אלא [דאתא] עזרא ותקן דלא ליסגי במקום שער עיוני משום דשכיחי בה קטרין והצריך חפיפה ומשום דחפיפה דרבנן בעלמא היא מקילין בה כדאמרינן לקמן האשה חפפת בע"ש וטובלת מוצ"ש ואפילו למוצאי י"ט שאחר השבת כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילינן וראיה לדבר מדאמר בסמוך נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ובודאי אי אפשר שלא נתנה תבשיל לבנה וכיוצא בו מערב שבת עד מוצאי יום טוב שאחר השבת והיאך עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילינן בחפיפה דוקא כשחזרה ועיינה בשעת טבילתה הלכך במקום שער בעי חפיפה ומקילינן בה כדכתבינן ובכוליה גופיה בעיא עיוני סמוך לטבילה ומדאמרינן לקמן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ועליה כל גופה משמע לאו למימרא דחפיפה בכוליה גופא אלא משום דמסתמא עיינה בעצמה בשעת חפיפה וכי תימא אי בעיא עיוני סמוך לטבילה אפילו לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה [לחזור] לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה איכא למימר שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי והך עיוני דמדאורייתא משמע דבלא מים הוא דלא אשכחן אלא לגבי חפיפה ומיהו הני נשי דילן נהוג למשטף כל גופייהו בשעת טבילה בחמימי ושפיר דמי ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגות מדאמרינן בגמרא דודא חסרת עבדי חסרת מסרקא {נ"א משתקי} חסרת ומדאצרכה כולי האי משמע שדרכן לשטוף בחמין וכך נראה לי מדאמרינן אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם איתא דלא הוו עבדי חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן בשלא היתה חפיפה סמוך לטבילה [לענין] כל שאר מקומות שבכוף דא ודא אחת היא אלא ודאי דרכן היה לשטוף כל גופן בחמין ומשום הכי בסמוך לטבילה ליכא למיחש למידי ומעתה האי ונמצא עליה אתי כפשטיה דנהי דחפיפיה מדינא אינה אלא במקום שער הנהיגוה בכל הגוף:

ואפילו בחמי חמה די לה בחמין שהוחמו בשמש:

משרו מזיא מתירין את השער שלא יסתר זה בזה:

קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה:

כל הראוי לבילה במסכת מנחות ששים עשרונים בכלי אחד ראויה לבלול ואין בילה מעכבת בהן שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד עשרון בכלי אחד מעכב בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי מבלל:

ותנן במתניתין בפ"ח דמקואות:

טהורה מטומאתה מטומאת נדה:

אבל טמאה ע"ג רוקה שנתלש על המעות קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ומשא ואפילו בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבילה בקומטו דטמאה בפרק יוצא דופן:

נתנה שערה בפיה ולא באו המים בשערה:

קפצה ידה הוי חציצה:

קרצה שפתותיה מלשון כדי לקרוץ בצפורן פרק בא סימן שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה ונהי דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן וקצת היה נראה דקריצה הוא לשון דוחק שדוחקת שפתותיה ביותר כמו פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר דלקמן:

ומטבילן טמאין כאילו לא הוטבלו דלא באו מים למקום אחיזתו:

ואם הדיח ידיו במים קודם

דף ו עמוד ב

אחיזתו טהורין לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה:

אין צריכין שיבואו בהן מים מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראויה לביאת מים כדאמרינן לעיל ותניא בתוספתא רבי שמעון שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ פירוש נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש אי נמי אפילו בשאר בית הסתרים מקפדת שלא תתגנה על בעלה ושפחתו של רבי שנמצא עצם בין שיניה שמא נשואה היתה אי נמי אעצם בין שיניה כולי עלמא קפדי:

אלו חוצצין באדם משום דבסיפא קתני אלו חוצצין בכלים תנא נמי גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם:

שבראשי הבנות בריש פרק במה אשה אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין אבל בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה:

קלקי הלב ובית הסתרים באשה שנתלכלך השער של מקומות הסתרים בזיעה עד שנעשו עבה כעין שער צמר מסובך:

לפלוף צואת העין:

גליד שחוץ למכה ריר היוצא מןה מכה מתיבש ונעשה גליד:

שרף היבש כגון שרף היוצא מפרי האילן:

גלדי צואה שעל בשרו כשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשת גליד:

והמלמולין פירש בערוך באדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורים והעיקר מן וקטפת מלילות:

טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני מיני טיט הם לא שזה חזק מזה:

קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ובית השחי בחנם תנייה דה"ל בכלל בית הסתרים [ובית הסתרים] באיש דאיש אינו מקפיד אבל אשה מקפדת ודוקא נשואה כדי שלא תתגנה על בעלה כדמפרש לעיל כל זה פירוש רבינו שמשון זכרונו לברכה ואמרינן בתוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומשום הכי נהגו נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה [לידי ספק] מה הוא כנגד הבשר ומה הוא אינו כנגד הבשר ומה היא צואה ומה טיט ובצק:

ואם [סמוך כו'] אינה צריכה לחוף ולטבול דודאי לאחר שטבלה בא עליה:

איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה זו היא גרסת הרב אלפסי דללישנא קמא לא בעינן וללישנא בתרא בעינן וקיימא לן כלישנא בתרא כדאסיקנא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ומכל מקום שמעינן מהכא דאףע ל גב דלא חפפה סמוך לטבילה [כגון שחפפה ביום וטבולה בלילה] דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עלה עלתה לה דכיון דדיעבד הוא הו"ל כלא אפשר דפסקינן לקמן דחופפת ביום וטובלת בלילה אלא דמיירי כשעיינה סמוך לטבילה דאי לא לא היינו מקילין בדיעבד דעיון דבר תורה הוא כך כתבו וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי דחפיפה דהכא בכולי גופה הוא ואיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומטביל בליליא כלומר [ודוקא] ללישנא [קמא] דאמרינן אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בלילה [כשלא נמצא עליה דבר חוצץ] אינה צריכה לחוף ולטבול דהא אמרינן ואם לאו צריך לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריך לחזור ולטבול אף על גב דבלא אפשר שרינן לקמן:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מקואות אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחי לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימר דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואף על פי שנמצא עליה דבר חוצץ דהיכי אפשר דאף על גב דאתיליד ריעותא לא ניחוש אף על פי שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן דטעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אף על פי שלא חפפה ביום שטבלה וזו לא נתבאר יפה בדברי הרמב"ם ז"ל וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

גרסינן בגמרא אשה לא תעמוד על גבי כלים ותטבול ולא על גבי מילתא דהיינו בקעת עבה משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר וכתב הראב"ד ז"ל דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב זכרונו לברכה דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בת קבולי טומאה הוא אבל בכלי עץ ואפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במס' מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפ"ז הא דעבד מפצי אבוה דשמואל לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעותא דליכא למימר משום טיט עבדינהו וכמו שפירש רבינו ש"י ז"ל שהרי מקבלות טומאה וכדתנן בפרק קמא דסוכה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואיכא גזירת מרחצאות:

גרסינן בגמרא אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי פירשתיה בפרק במה אשה בסייעתא דשמיא:

האי ריבדא דכוסילתא גלד שנעשה במקום הקזת דם עד דתלתא יומי הגלד הוא רך המחובר והוי כגוף הבשר ולא חייץ:

פורחות פוקחות ועצמות תדיר:

אינו חוצץ דפריחתה מעבירתה ואינו עב על גיב עין:

פתחה עיניה הוי חציצה למעלה:

עצמה עיניה ביותר הוי חציצה למטה:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כלומר לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הלוכה ושמושה תמיד והכי פירושא ולית הלכתא כי הני דריבדא דכותילתא ולפלוף שבעין וכחול שבעין ופקחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דבכולהו עלתה לה טבילה אלא כי הא דר"ל דאמר לא תטבול אלא דרך גדילתה ואע"ג דהא דר"ל לא פליגא עלייהו ואפשר דכולהו איתנהו תלמודא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרא דר"ל בלחוד וכיוצא בה בסוף פרק נערה שנתפתתה שאמרינן זינתה וכחלה ופקסה ותבעוה לינשא ונתפייסה דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות והתם נמי הא איפשר דאיתנהו לכולהו ואם תאמר היכי אמרינן בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מאי שנא מהא דתנן במסכת מקואות קרסה {במשנה איתא קרצה} שפתותיה כאילו לא טבלה יש לומר דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהו מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כדתנן גבי ראיית נגעים שטהר בהן הכתוב בית הסתרים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ותנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכת וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדת לשחי ליד הימנית ומפרש בתורת כהנים דעודר היינו לענין בית הסתרים לפי שהעודר מפסיק רגליו קצת ומוסק לענין בית השחי לפי שדרך המוסק להגביה זרועותיו קצת כדי לנער האילן ואשה כעורכת לבית הסתרים שדרכה לפסוק רגליה ומניקה את בנה היינו לענין תחת הדד שמה שנראה באותה שעה ממה שהוא תחת הדד אין לו דין בית הסתרים וכאורגת בעומדין לענין בית השחי כלומר שכשאורגת מעומד מגבהת יד הימנית לארוג ולא פירש"י ז"ל כך:

דף ז עמוד א

נימא אחת מיהדקת שפיר וחוצצת ולאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף:

אנו אין לנו שיחוץ אלא נימא אחת קשורה בלבד:

דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ פירש רש"י זכרונו לברכה רוב שערו קשור אחת אחת וכן פירש בפירקא קמא דסוכה משמע דסבירא ליה דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ונראה שהזקיקו ז"ל לפרש כן משום דהתם בפרק קמא דסוכה אמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ופרכינן חציצין דאורייתא נינהו דכתיב וכו' ופרקינן כי אתאי הלכתא לשערו ופרכינן שערו נמי דאורייתא היא אלא כי אתאי הלכתא לרובו ומיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס אלא הלכתא משמע דכי שנינן כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו אישנויא קמא קיימינן דשנינן כי אתאי הלכתא לשערו אבל בבשרו בכל גוונא הויא חציצה ורבינו תם זכרונו לברכה הקשה עליו מדגרסינן בפרק הערל גויה מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואמרינן עלה מאי אילימא מדרבי יצחק הא אמר [רב כהנא] לא שאנו אלא רובו אבל כולו לא [ואע"פ שאינו מקפיד חוצץ] ואם איתא עדיפא מינה ה"ל לאקשויי אימר דאמר רבי יצחק בשערו אבל בגופו מי אמר אלא ודאי [גרסינן אלא] כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו כלומר והדר ביה מפירוקא קמא דאמרינן כי אתאי הלכתא לשערו וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות מקואות בשם הגאונים ז"ל דרוב שערו הקשור נימא נימא חוצץ אף על פי שאין רוב גופו משמע דסבירא ליה דכיון דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא רוב בשרו ואע"פ שאינו רוב שערו או רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ והוא זכרונו לברכה סובר שם דשערו ובשרו חד גופא הוא ואפילו כל שערו קשור נימא נימא אינו חוצץ אלא אם כן יש בגופו דבר חוצץ שהוא משלים לרוב גופו והראב"ד ז"ל מסכים בהשגות לדברי הגאונים וכתב ז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אף על פי שאינו מקפיד בו בשעת טבילה והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת אע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא מפני שהאשה מקפדת בה בשעת לישה וכיוצא בה:

אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת בשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות קאמר דלא תחוף בערב שבת ותטבול במוצ"ש מפני שתהא החפיפה רחוקה מן הטבילה:

ותמה על עצמך אשה היכי חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר ועוד אלא אפילו בחול לחוף ביום ולטבול בלילה הסמוכה לה אסור דתמה עצמך היאך אשה שנזדמנה לה טבילה בשבת שצריכה לחוף מבעוד יום היאך התירו לה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר שאף על היתר זה יש לתמוה ובקושי התירו משום דלא אפשר הלכך כשנזדמנה לה טבילה בחול לא תחוף ביום אלא בלילה סמוך לטבילה [וכדשלח רבין באיגרתיה תמה על עצמך וכו']:

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר היכא דאפשר לחוף בלילה כגון שהטבילה היא בחול חופפת בלילה היכא דלא אפשר כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה הלכך אם נזדמנה לה טבילה בליל יום טוב שאחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת ומוכח נמי בגמרא שאם חל יום טוב של ראש השנה להיות באחד בשבת ונזדמנה לה טבילה בליל שני בשבת שחופפת בערב שבת וטובלת בליל שני בשבת שהוא יום טוב שני של ראש השנה אבל לעולם כל שהטבילה היא בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה זה הוא דרך הרב אלפסי ז"ל והוא על דרך השאלתות אבל רש"י ז"ל סובר דלעולם בחול לא תחוף בלילה ותטבול בלילה דחיישינן מתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה ולפיכך חופפת ביום וטובלת בלילה ובמוצאי שבת שאי אפשר לחוץ ביום קודם ליל טבילה חופפת בליל שבת:

ואם חל יום טוב אחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת ליל שני בשבת וכל זה כדי שלא תחוף בליל הטבילה עצמה דחיישינן שמא לא תחוף יפה ומיהו אם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת אם נזדמנה לה טבילה במוצאי יום טוב שני חופפת וטובלת באותה לילה עצמה כדי שלא תרחיק כל כך חפיפה מן הטבילה וכל זה תלוי בפירוש סוגיות הגמרא ולכולהו פירושא בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילינן אבל בעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופא דהוא מדאורייתא לא מקילינן:

סליקו הלכות נדה