רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ו עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · שבועות · דף ו עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

כדי שיבואו בהן המים בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבואו בהן המים:

(רפ"ט דמקואות) אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות קילקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטיה שעליה ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרין וגץ יוני אי זה הוא טיט היון זה טיט הבורות שנאמר תהלים מ ויעלני מבור שאון מטיט היון:

ואלו שאינן חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת:

(נידה סו:) אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ על בשרה אם אותו היום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה אמר רב שמואל בר' יצחק אשה לא תטבול (נידה סז.) בנמל פי' מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי מכאן ואילך חייצי אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל ליירק אמר שמואל בחול שבתוך העין אינו חוצץ שעל גב העין חוצץ ואם היו עיניה פורחות על גב העין נמי אינו חוצץ ורבי יוחנן אמר פתחה עיניה ביותר או שעיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים אשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה אמר רבה

רבנו ניסים (הר"ן)

אחיזתו טהורין לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה:

אין צריכין שיבואו בהן מים מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראויה לביאת מים כדאמרינן לעיל ותניא בתוספתא רבי שמעון שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ פירוש נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש אי נמי אפילו בשאר בית הסתרים מקפדת שלא תתגנה על בעלה ושפחתו של רבי שנמצא עצם בין שיניה שמא נשואה היתה אי נמי אעצם בין שיניה כולי עלמא קפדי:

אלו חוצצין באדם משום דבסיפא קתני אלו חוצצין בכלים תנא נמי גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם:

שבראשי הבנות בריש פרק במה אשה אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין אבל בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה:

קלקי הלב ובית הסתרים באשה שנתלכלך השער של מקומות הסתרים בזיעה עד שנעשו עבה כעין שער צמר מסובך:

לפלוף צואת העין:

גליד שחוץ למכה ריר היוצא מןה מכה מתיבש ונעשה גליד:

שרף היבש כגון שרף היוצא מפרי האילן:

גלדי צואה שעל בשרו כשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשת גליד:

והמלמולין פירש בערוך באדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורים והעיקר מן וקטפת מלילות:

טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני מיני טיט הם לא שזה חזק מזה:

קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ובית השחי בחנם תנייה דה"ל בכלל בית הסתרים [ובית הסתרים] באיש דאיש אינו מקפיד אבל אשה מקפדת ודוקא נשואה כדי שלא תתגנה על בעלה כדמפרש לעיל כל זה פירוש רבינו שמשון זכרונו לברכה ואמרינן בתוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומשום הכי נהגו נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה [לידי ספק] מה הוא כנגד הבשר ומה הוא אינו כנגד הבשר ומה היא צואה ומה טיט ובצק:

ואם [סמוך כו'] אינה צריכה לחוף ולטבול דודאי לאחר שטבלה בא עליה:

איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה זו היא גרסת הרב אלפסי דללישנא קמא לא בעינן וללישנא בתרא בעינן וקיימא לן כלישנא בתרא כדאסיקנא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ומכל מקום שמעינן מהכא דאףע ל גב דלא חפפה סמוך לטבילה [כגון שחפפה ביום וטבולה בלילה] דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עלה עלתה לה דכיון דדיעבד הוא הו"ל כלא אפשר דפסקינן לקמן דחופפת ביום וטובלת בלילה אלא דמיירי כשעיינה סמוך לטבילה דאי לא לא היינו מקילין בדיעבד דעיון דבר תורה הוא כך כתבו וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי דחפיפה דהכא בכולי גופה הוא ואיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומטביל בליליא כלומר [ודוקא] ללישנא [קמא] דאמרינן אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בלילה [כשלא נמצא עליה דבר חוצץ] אינה צריכה לחוף ולטבול דהא אמרינן ואם לאו צריך לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריך לחזור ולטבול אף על גב דבלא אפשר שרינן לקמן:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מקואות אם ביום שחפפה טבלה וכו' משום דלמקצת נוסחי לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימר דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואף על פי שנמצא עליה דבר חוצץ דהיכי אפשר דאף על גב דאתיליד ריעותא לא ניחוש אף על פי שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן דטעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אף על פי שלא חפפה ביום שטבלה וזו לא נתבאר יפה בדברי הרמב"ם ז"ל וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

גרסינן בגמרא אשה לא תעמוד על גבי כלים ותטבול ולא על גבי מילתא דהיינו בקעת עבה משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר וכתב הראב"ד ז"ל דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב זכרונו לברכה דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בת קבולי טומאה הוא אבל בכלי עץ ואפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במס' מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפ"ז הא דעבד מפצי אבוה דשמואל לבנתיה למחיצות עבדינהו משום צניעותא דליכא למימר משום טיט עבדינהו וכמו שפירש רבינו ש"י ז"ל שהרי מקבלות טומאה וכדתנן בפרק קמא דסוכה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואיכא גזירת מרחצאות:

גרסינן בגמרא אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי פירשתיה בפרק במה אשה בסייעתא דשמיא:

האי ריבדא דכוסילתא גלד שנעשה במקום הקזת דם עד דתלתא יומי הגלד הוא רך המחובר והוי כגוף הבשר ולא חייץ:

פורחות פוקחות ועצמות תדיר:

אינו חוצץ דפריחתה מעבירתה ואינו עב על גיב עין:

פתחה עיניה הוי חציצה למעלה:

עצמה עיניה ביותר הוי חציצה למטה:

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כלומר לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הלוכה ושמושה תמיד והכי פירושא ולית הלכתא כי הני דריבדא דכותילתא ולפלוף שבעין וכחול שבעין ופקחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דבכולהו עלתה לה טבילה אלא כי הא דר"ל דאמר לא תטבול אלא דרך גדילתה ואע"ג דהא דר"ל לא פליגא עלייהו ואפשר דכולהו איתנהו תלמודא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרא דר"ל בלחוד וכיוצא בה בסוף פרק נערה שנתפתתה שאמרינן זינתה וכחלה ופקסה ותבעוה לינשא ונתפייסה דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות והתם נמי הא איפשר דאיתנהו לכולהו ואם תאמר היכי אמרינן בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מאי שנא מהא דתנן במסכת מקואות קרסה {במשנה איתא קרצה} שפתותיה כאילו לא טבלה יש לומר דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהו מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כדתנן גבי ראיית נגעים שטהר בהן הכתוב בית הסתרים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ותנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכת וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדת לשחי ליד הימנית ומפרש בתורת כהנים דעודר היינו לענין בית הסתרים לפי שהעודר מפסיק רגליו קצת ומוסק לענין בית השחי לפי שדרך המוסק להגביה זרועותיו קצת כדי לנער האילן ואשה כעורכת לבית הסתרים שדרכה לפסוק רגליה ומניקה את בנה היינו לענין תחת הדד שמה שנראה באותה שעה ממה שהוא תחת הדד אין לו דין בית הסתרים וכאורגת בעומדין לענין בית השחי כלומר שכשאורגת מעומד מגבהת יד הימנית לארוג ולא פירש"י ז"ל כך:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט