רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ז עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבועות · דף ז עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת (נידה סז:) שלש אינן חוצצות שתים איני יודע ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת אמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ומיעוטו אע"פ שמקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד:

(נידה סח.) ע"ש שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה והלכתא חופפת בלילה) וטובלת בלילה קשיא הלכתא אהלכתא דדרש אמימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר :

סליקו הלכות נדה

וזו מסכת שבועות: (פרק הבא)

פרק ג

שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב שזה חייב אמר להן והיכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים:

גמ' א"ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא דאמר ליה אינש לחבריה תא ניטעום מידי ואזלי ואכלו ושתו ואי בעי תימא קרא שתיה בכלל אכילה דכתיב דברים יד ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק ב

נימא אחת מיהדקת שפיר וחוצצת ולאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף:

אנו אין לנו שיחוץ אלא נימא אחת קשורה בלבד:

דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ פירש רש"י זכרונו לברכה רוב שערו קשור אחת אחת וכן פירש בפירקא קמא דסוכה משמע דסבירא ליה דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ונראה שהזקיקו ז"ל לפרש כן משום דהתם בפרק קמא דסוכה אמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ופרכינן חציצין דאורייתא נינהו דכתיב וכו' ופרקינן כי אתאי הלכתא לשערו ופרכינן שערו נמי דאורייתא היא אלא כי אתאי הלכתא לרובו ומיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס אלא הלכתא משמע דכי שנינן כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו אישנויא קמא קיימינן דשנינן כי אתאי הלכתא לשערו אבל בבשרו בכל גוונא הויא חציצה ורבינו תם זכרונו לברכה הקשה עליו מדגרסינן בפרק הערל גויה מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואמרינן עלה מאי אילימא מדרבי יצחק הא אמר [רב כהנא] לא שאנו אלא רובו אבל כולו לא [ואע"פ שאינו מקפיד חוצץ] ואם איתא עדיפא מינה ה"ל לאקשויי אימר דאמר רבי יצחק בשערו אבל בגופו מי אמר אלא ודאי [גרסינן אלא] כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו כלומר והדר ביה מפירוקא קמא דאמרינן כי אתאי הלכתא לשערו וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות מקואות בשם הגאונים ז"ל דרוב שערו הקשור נימא נימא חוצץ אף על פי שאין רוב גופו משמע דסבירא ליה דכיון דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא רוב בשרו ואע"פ שאינו רוב שערו או רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ והוא זכרונו לברכה סובר שם דשערו ובשרו חד גופא הוא ואפילו כל שערו קשור נימא נימא אינו חוצץ אלא אם כן יש בגופו דבר חוצץ שהוא משלים לרוב גופו והראב"ד ז"ל מסכים בהשגות לדברי הגאונים וכתב ז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אף על פי שאינו מקפיד בו בשעת טבילה והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת אע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא מפני שהאשה מקפדת בה בשעת לישה וכיוצא בה:

אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת בשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות קאמר דלא תחוף בערב שבת ותטבול במוצ"ש מפני שתהא החפיפה רחוקה מן הטבילה:

ותמה על עצמך אשה היכי חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר ועוד אלא אפילו בחול לחוף ביום ולטבול בלילה הסמוכה לה אסור דתמה עצמך היאך אשה שנזדמנה לה טבילה בשבת שצריכה לחוף מבעוד יום היאך התירו לה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר שאף על היתר זה יש לתמוה ובקושי התירו משום דלא אפשר הלכך כשנזדמנה לה טבילה בחול לא תחוף ביום אלא בלילה סמוך לטבילה [וכדשלח רבין באיגרתיה תמה על עצמך וכו']:

לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר היכא דאפשר לחוף בלילה כגון שהטבילה היא בחול חופפת בלילה היכא דלא אפשר כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת או ביום טוב חופפת ביום וטובלת בלילה הלכך אם נזדמנה לה טבילה בליל יום טוב שאחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי שבת ומוכח נמי בגמרא שאם חל יום טוב של ראש השנה להיות באחד בשבת ונזדמנה לה טבילה בליל שני בשבת שחופפת בערב שבת וטובלת בליל שני בשבת שהוא יום טוב שני של ראש השנה אבל לעולם כל שהטבילה היא בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה זה הוא דרך הרב אלפסי ז"ל והוא על דרך השאלתות אבל רש"י ז"ל סובר דלעולם בחול לא תחוף בלילה ותטבול בלילה דחיישינן מתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה ולפיכך חופפת ביום וטובלת בלילה ובמוצאי שבת שאי אפשר לחוץ ביום קודם ליל טבילה חופפת בליל שבת:

ואם חל יום טוב אחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת ליל שני בשבת וכל זה כדי שלא תחוף בליל הטבילה עצמה דחיישינן שמא לא תחוף יפה ומיהו אם חלו שני ימים טובים של ר"ה אחר השבת אם נזדמנה לה טבילה במוצאי יום טוב שני חופפת וטובלת באותה לילה עצמה כדי שלא תרחיק כל כך חפיפה מן הטבילה וכל זה תלוי בפירוש סוגיות הגמרא ולכולהו פירושא בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילינן אבל בעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופא דהוא מדאורייתא לא מקילינן:

סליקו הלכות נדה

פרק ג

שבועות שתים בתרא: שבועה שאוכל ושלא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להיטיב ומשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף להו רבי עקיבא לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:

מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטל דבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשבועה דשתיה בכל לשבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ולא הויא לה בתרייתא שבועה על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין:

גמ' ואי בעית אימא סברא. כתב בה"ג וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אף על גב דמדאורייתא שתיה בכל לאכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל:

גרסינן בגמרא עלה דמתני' קמייתא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה שאוכל לך שבועה שלא אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. כלומר אמר אחד משלשה לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך ל"ק כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול מתני' הלכא בשאין מסרבין בו לאכול כלומר מפצירין ומ"ה אמר שאוכל דאכילנא משמע ומתךני' דהתם במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע ה"ק שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך א"ה מאי למימרא מהו דתימא לשניה הוא דאתקיל ליה קמ"ל זו היא הסוגיא האמורה כאן בגמ' ומדאמרינן מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול משמע דמסתמא שאוכל דאכילנא משמע ואין צריך הוכחה ובפ"ב דנדרים יש סוגיא כיוצא בזה והתם לא משמע הכי באוקימתא דאביי גופיה דהתם אוקי אביי מתני' דהכא במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנו ומבתר הכי אמר שבועה שאוכל דבכי האי גוונא שאוכל דאכילנא משמע דאלמא דכשם שצריך הוכחה לומר דשאוכל שלא אוכל משמע כך צריך הוכחה לשאוכל דקא משמע שאוכל אבל בלי שום הוכחה לא ידעינן היכי משמע וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות ומשמע דסוגיא דהכא דייקא טפי משום דשאוכל סתמא דאכילנא משמע ואע"פש אין לנו להכריך כך מדעתנו נ"ל הכרע בזה דכיון דרב אשי ס"ל דאפי' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא אפ"ה שאוכל דאכילנא משמע מ"ה נדי מאוקימתא דאביי כדמפרש התם בפ"ב דנדרים אין לנו להטיל כל כך מחלוקת בין אביי לרב אשי שרב אשי יאמר שאפי' במסרבין אבו לאכול וקאמר לא אכילנא שאוכל דאכילנא משמע ואביי יאמר שאפילו בסתמא שאוכל לא משמע דאכילנא עד דאיכא הוכחה וכל שכן שלענין מעשה יש לסמוך על סוגיא דהכא דאביי ורב אשי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט