רש"ש על הש"ס/שבועות/פרק ב

על ש"ס: רש"ש | ראשונים | אחרונים

דף יד עמוד א

ולא ידע ומשאכל ידע. (וכ"ה הלשון במקדש) ולכאורה שפת יתר הוא דהא כבר אמר ונעלמה נעלם נעלמו כו' ואכל אה"ק ונ"ל דבר לאפוקי דאם אכל כזית בהעלם ואח"כ נודע לו ועכ"ז לא הניח אכילתו דאינו מביא קרבן דנקרא לא שב מידיעתו דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכ"מ להדיא דברי התוס' לקמן סוף דף י"ז ע"ש והא דמשמע בזבחים (מ"א ב') דדוקא מחשב ואח"כ שתק אמרינן לר"מ דע"ד ראשונה הוא עושה אבל בשת' ואח"כ חשב ל"א דהוכיח סופו על תחלתו וכ"ע וכן בחולין (לט ב) לרבנן דרשב"ג דהתם משום דשתיק מעיקרא מוכח דלא כוון לזה ועי' בריש שו"ע יו"ד ברמ"א בדין שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י הל' שחיטה לענין שחיטתו למפרע ובאחרונים שם (ועי' בספרי פ' ראה פיס' פ"ד ולא חשוד למפרע גי' הז"ר ופירושו דלכאורה חולק על סברתי אך המעיין הישר יראה שיש לחלק ואכמ"ל) ולזה קאמר ואכל אה"ק ולא ידע (ר"ל כל משך אכילתו) ומשאכל (לאחר גמר אכילתו) ידע ה"ז בעו"י וכן יתפרש בבא דמקדש:
רש"י ד"ה ובשתי תודות והיו נושאין אותן כו'. כצ"ל:

דף יד עמוד ב

נטמא בעזרה כו'. כתב התוי"ט בשם התוס' דאיצטריך לאשמעינן כו' ול"ד במחכ"ת דמתני' טובא אשמעינן דא"ח אלא בהשתחויה או בשהייה או ביציאת ארוכה והתוס' לא כתבו רק על הא דבעי הגמ' ע"ז מנלן ואיצטריך ליה לימוד מיוחד בזה:
רא"א השרץ ונעלם כו' רע"א כו' ריש"א כו'. ופסק הרמב"ם בפי"א משגגות כרי"ש וע"ש בכ"מ והתוס"ח הקשה דהא הוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש ול"נ כיון דרבי סתם תחלה כאן ובפ"ק כרי"ש ודאי כוון לסתום כהלכה ולא הדר ביה והמחלוקת דהביא לבסוף הוא מפני פלוגתת ר"א ור"ע בידיעה שבתחלה אי סגי בידיעת הטומאה כר"ע או דבעינן ג"כ שידע במה נטמא כר"א ובהא פסק הרמב"ם כר"ע נגד ר"א כי מאי דמשמע מהכ"מ דגם רי"ש סובר בזה כר"ע (ונ"ל כוונתו מדנקיט בלישניה העלם טומאה כר"ע) תמוה דלפום תלמודנו לא בעי רי"ש ידיעה כלל בתחלה כדהוכיחו התוס' לעיל (ג.) בד"ה אי רי"ש:

דף טו עמוד א

התודה היתה באה מן ה' סאין ירושלמיות כו'. עי' במהרש"ל שכתב דלפי' התוס' דגם על האיפה הוסיפו היתה באה מן שש סאין ירושלמית כו' ע"ש ותימה דהא במשנה שם מפרש והולך דלמדה ירושלמית היו שלשים קב כו' וכ"מ עוד מהתוס' עצמן שהקשו שם דניזל בתר השתא כו' ע"ש:
רש"י ד"ה שתי תודות מנחמיה כו'. וכ' בגליון דשייך לעיל במשנה ול"נ דשפיר שייך הכא דבעי מה"מ (דבעי כל הני) ומשני מוכן תעשו והרי תודות לא הוו במשה לכן קאמר דזה גמרינן מנחמיה ונ"ל עוד דצ"ל וב' תודות בו' והד"א עם ד"ה וכן תעשו:
ד"ה ה"ג אי לאו וכתיב ישרתו כו'. כצ"ל:
ד"ה ואעמידה לימין מעל החומה. כצ"ל:

דף טו עמוד ב

אלמה לא אפשר דמקדש בשתי הלחם כו'. מה שדקדק המהרש"א אמאי לא דחי ליה דא"כ שלמה כו' ל"ד במחכ"ת דאדרבה מזה קושייתו דהא אפשר בב' הלחם ואמאי לא המתין שלמה עד עצרת:
ואומר ארוממך ה' כו'. כצ"ל בו' לפרש"י דשיר של תודה הוא מזמור לתודה וכ"נ ממהרש"ל אבל הרמב"ם משמע דמפרש דשיר של תודה הוא ארוממך וא"כ א"ש הגי' אומר בלא וי"ו:
רש"י ד"ה דעד דקדיש יומא. זמן אכילתו הס"ד ואח"כ מ"ה הלכך:
ד"ה הך דמקרבא, ממוצעת בין העם לחומה. נראה דט"ס הוא וצ"ל בין החיצונה לחומה וכן בתוס' פסחים (פה ב) ד"ה החלונות דאיתא בין ב"ד ובין החומה צ"ל בין השניה ובין החומה:
תוס' ד"ה אסור, לאישתא צמירתא לימא כו'. כצ"ל כי כן איתא שם וכן העתיקו בפסחים (קיא.) ועוד דאישתא ב"י משמע בסנהדרין (מז ב) דאין בה סכנה מדאיצטרך שמואל למישרי מטעם דקרקע עולם א"נ ובמקום סכנה מתרפאין בכל איסורין (פסחים כה.) וזה יש לדחות דאולי לא היה העפר רפואה גמורה כמו הנך דפליגי רבנן עליה דר' מתיא ב"ח ביומא (פד.):
ד"ה דקדשה, וי"ל דמכיון שהלכה כו'. נראה דר"ל כיון שהלכה קצת נעשה אותו מקום מקודש ולכן הוה כמו שיש קידוש עיר ותו אינה נאכלת בכל הרואה, אבל קשה להוי"ל שבדבריהם לעיל בד"ה אין עזרה:

דף טז עמוד א

על פי נביא נאכלת כו'. עפירש"י וק"ל הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר והאומר שנאמר לו מן השמים איזה דין קבוע לדורות ה"ז נביא שקר כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסה"ת הל"ד ומלשון המשנה משמע דדין זה נוהג לעולם תירוץ לזה למדתי מדברי הרמב"ם בחבורו פ"ו מבית הבחירה הי"ב שכ' שם ואוכלין כו' אחת כו' והשניה תהא נשרפת ולא כתב הפנימית כו' כבמשנה נראה שמפרש דזהו הל"מ דהאחת איזו שירצו תהא נאכלת והשניה תהא נשרפת ובימי נחמיה היתה הוראת שעה עפ"י נביא שתהא הפנימית נאכלת ונקטה כן המשנה אבל לאו דוקא וכדפסק הרמב"ם ויש לכוון זאת בדברי הכ"מ ובפי' הרמב"ם יש קצת ט"ס ע"ש:
רש"י ד"ה כל המצות, ושאין עושין מגרשיהן שדה. עט"א במגילה שהקשה ע"ז:
תוס' ד"ה תני, תימה דמה דחקו להגיה כו'. לענ"ד דאינו מגיה רק מפרש ותני ר"ל פרש (והתוס' עצמו כתבו כן בב"ק (מט ב) ד"ה ותני ושם ציינתי עוד מקומות) דכן מצינו בסנהדרין (פא.) ובמכות (כד.) דאל תטמאו בכל אלה דהרצון בו באחת מכל אלה ונכון בעז"ה:
ד"ה דכ"ע וא"ת דבפ"ק דחגיגה א"ל לר' אליעזר. כצ"ל בי':

דף טז עמוד ב

וא"ל ר' שמואל ב"נ. כ"נ דצ"ל עי' מגילה (כג.):
תוס' ד"ה או ושמא קים ליה כו' ובחולין כו' ובחולין כו'. הן הלשון בדבריהם כאן שלם בלתי שום מגרעת ולא עמדתי ע"ד המהרש"א שנתן חסרון בהם גם מש"כ כדממעטינן בחולין מוזאת נמשך אחר לשון התוס' ביומא אבל שם ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן מלעבוד עבודת כו' וכן תיקן שם הגרי"פ:
ד"ה קידה, תימה כו' וישתחו לאפיו כו' ויקד וישתחו לאפיו.לענ"ד דמאלו אין קושיא דכינוי לאפיו הא' שב על יעקב והב' על המלאך ור"ל לפניהם וכן במגילה לא הביאו רק קרא אפים ארץ כו':

דף יז עמוד א

ואפילו כה"י כולו בעי רבא כו' ותפשוט כו' התם כו'. כה"ג בחולין (לב.):
טמא ששימש במיתה המ"ל כו'. ק"ל הא קי"ל כ"ט [=כל טומאה, המעתיק] מן המת שאין הנזיר מגלח עליה א"ח עליה על בהמ"ק (רמב"ם פ"ג מבהמ"ק הי"ד וט"ו) וטמא ששמש משמע שאין חילוק וחייב אף בהן וא"כ מ"ל באותן שאין הנזיר מגלח עליהן, ונ"ל דעיקר קושייתו ממחוסר כפורים דקיי"ל דחייב על בהמ"ק וכן על שמושו וכהראב"ד שם ה"ט ובפ"ד ה"ד ומשכחת לה בנכנס דרך גגין וע"ש במל"מ בפ"ג הי"ט ועוד י"ל דמקשה אליבא דר"מ דפליג על הך כללא דכ"ט שאה"נ מגלח כו' במשנה דנזיר (נו ב):
תוס' ד"ה תלה, משמע דאויר נמי נתקדש ועי' לקמן ע"ב ברש"י ד"ה אין אוכלין:
ד"ה או, ור"א דפליג עליה התם וחשיב שהייה כמעשה כיון כו'. כצ"ל:

דף יז עמוד ב

הוי בה רבה. נראה דצ"ל רבא וכדלקמן הדר אמר רבא וכן בתוס' שם ד"ה אי בע"ה כתבו דרבא לטעמיה כו', ועי' בשבת (ע ב) תד"ה נודע:
רש"י ד"ה וחייב שתים. צ"ל חייב בלא וי"ו:
תוס' ד"ה ואין אוכלין דבעינן שיראה פתח העזרה. (עי כה"ד) נ"ל דפתח העזרה שבדבריהם ט"ס וצ"ל פתח ההיכל כי בסוגיא דשם לא נזכר פתח העזרה אולם עיקר דבריהם תמוה מאד דשם מסקינן דלאכילה לא בעינן נגד הפתח, אשר לזאת נ"ל דהציון ט"ס וצריך לציין ואין שוחטין שם קק"ל ובדבריהם צ"ל בשעת שחיטה ותמיהני על המל"מ שהעתיק דבריהם כאשר הם בפ"י ממעה"ק ה"ג ולא העיר מאומה רק שסיים ע"ד ולא ראיתי לרבינו שהזכיר ד"ז:
ד"ה אי, אע"פ שהוא מזיד עה"פ. עמש"כ ברה"פ:

דף יח עמוד א

אר"ה משמיה דרבא. הסה"ד בהקדמה מגיה משמיה דרבי או דרב:
רש"י ד"ה ובת"ח לזו, ובבעילת הטומאה שוגג כו'. כצ"ל:
ד"ה לא בסמוך לווסתה כגון שאמרה לו נטמאתי כו'. משמע דלא סגי במה שתאמר לו דארגשה (והא בלא"ה מוקמינן לה בר"פ הרואה כתם דארגישה) ועתה לא תקשה תו והא נמצא קתני כו' דכיון דאמרינן התם אימר הרגשת שמש הוא לכן הוה כמו אנוס:
תוס' ד"ה אי בע"ה, וחזר וקצר וטחן כחצי כו'. כצ"ל:

דף יח עמוד ב

רש"י ד"ה ולהבדיל כו'. צ"ל להבדיל בל"ו:
ד"ה שרץ ונבלה אבל ל"י באיזה מהן ואותה טומאה כו'. כצ"ל ומלת שגג מיותרת:
תוס' ד"ה אלמא, וי"ל כו' משום דסבור משמש מת פטור.' ר"ל כמו שאמר להדיא ז"א המשמש מת בעריות פטור ומהרש"א נראה שהיה גורס שם רבה:

דף יט עמוד א

ר"ש פוטר בזו. כ"ה בכריתות:
רש"י ד"ה ור"ש פוטר, דאין כאן באחת מהן ידיעה כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה פרט, ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן כו' דכיוצא בו מיפטר לענין שבת כו'. שבת ל"ד דה"ה שאר מצות כגון שחוטי חוץ דמיעוטא דבה כתיב בכל המצות לבד מחלבים ועריות שכן נהנה וכן מבואר בדבריהם בשבת (עג.) ד"ה אלא, אלא דלפ"ז תמוהים דברי התוס' לקמן בד"ה הרי העלם מקדש דכיון דלא ידע שזהו מקדש הוה מתעסק דפטור בכה"מ ממיעוטא דבה, ונ"ל דכאן ס"ל דמתעסק דממעטינן מבה שדינן נמי רק אשבת הואיל דאשכחן כבר גבה מיעוט דמלאכת מחשבת למעוטי מתעסק דנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, וכ"ה דעת הרע"ב פ"ד דכריתות מ"ב כמש"כ שם ונ"ל ראיה לשיטה זו מדאמר בשבת שם וסיפא בשאר מצות כו' בשא"מ ה"ד כו' ע"ש משמע דל"ד חלב אלא ה"ה שאר מצות לבד שבת ומאי דהוצרך לטעם דנהנה בחלבים ועריות הוא להוכיח דע"כ מיעוטא דבה אינה כוללת לכה"מ ולכן שדינן לה רק אשבת כדאמרן אח"ז מצאתי בתור"ע שהעיר קצת בזה:

דף יט עמוד ב

תוס' ד"ה כאן, תימה כו' אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה. תימה דהלא בכריתות (יח ב) אמרינן כי אר"ז (דהוא אזיל ג"כ בשטת ר"ל) לרבי הא רבנן היא ופרש"י ר' יוסי (דשם הגי' ר' יוסי ברי"ה תחת רשב"י דהכא ולגי' דשם ג"כ אזדא קושייתם דהכא והם עצמם העתיקו שם בד"ה והתניא ריב"י) ור"א ע"ש הרי דפליגי נמי בהא דמחלקות לחטאות וצ"ל ע"כ דהם מפרשים דהא דקאמר התם כי אר"ז לרבי היינו רבי ומחלוקותו (וכן הא דקאמר שם וכאן נוקמה כרבי) ורבנן היינו רבנן אחריני דפליגי עליהם וכ"נ מדבריהם שם בד"ה והתניא וכ"מ מדלא מייתי טעמא למלתייהו אלא מקרא דגבי א"ת וכן אמרם אינו מביא אלא א"ת אחד, אבל יש לתמוה על הרש"ק דגם הוא מקשה שם קושיית התוס' דהכא והוא הלא ראה פירש"י: