רש"ש על הש"ס/שבועות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"ש | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א

רש"י ד"ה יציאות, ומתרגמינן כו'. נ"ל למחוק כי בתרגום אונקלוס ליתא וכן בגמ' שם וגם בהרע"ב ליתא:
ד"ה שהן ארבע, הג' אחת (כצ"ל) לעומד בפנים כו'. התוי"ט דקדק אחריו מדוע כאן שינה סדרו מבדבור הקודם ע"ש ול"נ דבתרוייהו הקדים הושטת ידו לרשות אחרת ליטול משם חפץ להביאו אליו:
ד"ה הרי זה ולעני עוף. כולל בזה החטאת והעולה והרע"ב הוסיף לומר חטאת וגרע העולה:
תוס' ד"ה מראות, דמראה ל"ז הוא כדכתיב כו'. לכאורה י"ל דמראות הוא מנפרד מראה בקמץ וכדכתיב המראה הגדולה הזאת (דניאל י ח) יותר ה"ל להביא מקרא דמראה הנגע עמוק (ר"פ תזריע) דמראה דנגע הוא בל"ז [=לשון זכר, המעתיק]:

דף ב עמוד ב

אמרו לו מהו כו'. עפרש"י והא דלית לר"י נמי עי' מהרש"א ול"נ דדוקא לר"ש דקים להו ביה דלא ס"ל לב ב"ד מתנה כדלקמן (יא ב) אבל ר"י משמע לפי המסקנא שם דס"ל לב ב"ד מתנה ואפילו לדעת המקשה שם אולי לא קים להו דעתו בזה:
תוס' ד"ה חייב, ומיהו מת"כ דקתני יש בראש כו'. הוא בפ' מצורע:

דף ג עמוד א

רש"י ד"ה וידיעות טומאה דמקדש ידיעות שנעלמה כו'. מלת ידיעות נ"ל להציגה בדבור הקודם אחר תיבת ממנו:
תוס' ד"ה ועל הזקן, מדל"ק איש דאמר לקטן או לעכו"ם אקיף כו'. תימה דהא לאו בני שליחות נינהו ואיך יתחייב שולחן כמ"ש התוס' (בב"מ י' ב') ד"ה אשה:
בא"ד וגם אין לה"ר כו' דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה כו'. עי' מהרש"א דע"כ ס"ל הכא דאשה א"ע [=אינה עוברת, המעתיק] אם הקיפה לראב"א [=לרב אדא בר אהבה, המעתיק] ואף לגדול וצ"ע לפ"ז אמאי לטייה שם לחובה:
בא"ד דאי שרי כו' הא אפשר לקיים שניהם. לכאורה צ"ע דהא איתא בת"כ ר"פ מצורע הביאו הר"ש בפי"ד דנגעים מ"ד וכן הביא מהתוספתא דאינו כשר אלא בכהן וכ"פ הרמב"ם בפי"א מט"צ וי"ל דס"ל להתוס' דע"כ ל"א אלא בתגלחת ראשונה אבל השניה כשרה בזר ודלא כרמב"ם דפוסלו בשתיהן ונ"ל ראיה דבת"כ שם יליף מתורת המצורע ביום והובא אל הכהן דתגלחתו אינה אלא ביום ובכהן ולקמן יליף מן ביום השביעי יגלח על תגלחת הב' ג"כ דאינה אלא ביום ומדאיצטריך ליה קרא אחרינא לפסול לילה ש"מ דלא ילפי מהדדי (ואף דבפי"ד מ"ב מביא הר"ש מהת"כ גז"ש דילפי מהדדי שם הוא לענין כמות הגלוח ע"ש אבל לא לשאר פרטי דיניהם) וא"כ פסול זר דל"ל מקרא מיוחד עלה אין לנו ונכון בס"ד:
ד"ה חדא, או בזא"ז תכ"ד כו'. במכות שם גבי קרחה כתבו דל"צ תכ"ד להתראה אלא הראשונה וחלקו על רש"י בזה וכאן נראה דר"ל תכ"ד של גלוח הקודם לו:
בא"ד ואע"ג כו' קרא לחיוב ע"כ קרחה כו'. כצ"ל:
בא"ד ור"א ל"ל מחלקות. לכאורה י"ל דאף הוא ל"פ אלא בנטלן כאחת אבל בזא"ז מודה:
בא"ד וא"ת כו' דדמיין אהדדי כו'. התוי"ט כתב דלא הבין קושייתם דהא הכא דכתיבן בהדדי נמי אמרינן ובמחכ"ת הרי הקדימו דבטעמא דכתיב גבי הדדי סגי וא"כ ע"כ הא דקאמר ותו ודמיין כו' הוה כמו א"נ והקשו שפיר לטעם הב' וז"פ [=וזה פשוט, המעתיק]:
ד"ה אי ר' ישמעאל, אי ה"מ אתיא מתני' כרי"ש נימא דודאי כו'. כצ"ל:

דף ג עמוד א

תוס' ד"ה אבל, ולדידיה לא מיתוקמא כו' דלא מפרשי כו'. לכאורה לדידיה אכלתי ולא אכלתי מפרשי מן כי לא ינקה ה' כו' ואוכל ולא אוכל מן לשוא לשוא אא"ע כו' או משום דבד"א [=דבדיבור אחד, המעתיק] נאמרו עי' מהרש"א לקמן (ד א) בתד"ה ר"ע ונפרש איפכא שתים אכלתי ולא אכלתי שהן ד' אוכל ולא אוכל:

דף ד עמוד א

רש"י ד"ה ומשנה ל"ז ממקומה לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה כו'. מוכח מדבריו דבימי רבי וגם בדורות שאחריו עדיין לא נכתבה המשנה ועמש"כ בחדושי לס' נת"ע אות ב:
תוס' ד"ה אבל ולא אזרוק וזרק דחייב לכ"ע. כצ"ל:
בא"ד וא"ת ומנלן כו' איירי בזורק הככר לים. כצ"ל:
ד"ה בקוצץ וקשה דבפר"א דמילה משמע דלקי כו'. שם אינו משמע רק דעובר בל"ת ובהדיא כתב הרמב"ם ברפ"י מט"צ דעובר בל"ת אף לאחר הפטור אבל מילקא לא לקי עד שיועילו מעשיו ע"ש ובל"מ:
בא"ד דאין עבודה דוחה את הצרעת. כצ"ל:
בא"ד ואומר ריצב"א כו' או כהה. נראה דר"ל כגון משלג לקרום וה"ה אם נעשית עזה עי' בהרע"ב ותוי"ט פ"א דנגעים מ"ג:

דף ד עמוד ב

שבועות דאית ליה טעמא דנפשיה מנלן. כצ"ל:
מ"ט דרבי כו'. עי' בהגהות הב"ח גי' אחרת בשם ס"א והיא היתה גי' רש"י כנראה מסדור דבריו:
רש"י ד"ה חוץ מן השטרותורבנן פליגי עליה במתני' כו'. משמע דדעת רבנן לא נזכרה בברייתא רק דהש"ס מייתא לה ממתני' וכ"מ בבכורות שם:
תוס' ד"ה מרצע, גבי מנוראה של בעץ ושל אבר כו'. כ"נ דצ"ל וזהו כדתני ר"פ בדר"ח שם ועי' מהרש"א וגם בו יש ט"ס:

דף ה עמוד א

תוס' ד"ה בשבועות, זימנין דל"ב למימר כו'. לענ"ד דהכא דרצה לזווג עניני דשתים שהן ד' שייך למימר דנסיב אליבא דתנאי אף דלא ס"ל כוותייהו אבל התם דתני פלוגתא ושנאו בלשון חכמים ע"כ דס"ל כוותיה:
ד"ה שתים, הוצאה והכנסה דפטור. לפרש"י בעצמו בשבת דלא חשיב בפטורי רק עקירות הא בבעה"ב תרוייהו פטורי בהוצאה ודעני בהכנסה עי' תוס' שם (ג.) בד"ה פטורי:

דף ה עמוד ב

רש"י ד"ה שנים שהן ד'. בגליון כ' דשייך לעיל במשנה ול"נ דרשי דייק לפרש זה אמשנה דנגעים משום דקתני בתר הכי ל"נ [=לשון נקבה, המעתיק] עזה שניה לה להכי כתב דמראה ל"ז [=לשון זכר, המעתיק] ול"נ דקתני קאי על הצרעת עי' פרש"י בחומש:
ד"ה טיהרת ולא תניה נמי כו'. כצ"ל בה':
תוס' ד"ה שנים, איך היינו מחלקים כו'. מ"ש המהרש"א בס"ד דא"כ גם בתר דמנאן כו' מי יודע כו' ע"ש, תמוה דודאי השתא ידעינן שפיר גבולי המראות דכל שהוא למטה מצמר לבן עד סיד המה חלקי מראות סיד:
ד"ה שאת דאין סברא כו'. ולפ"ז יתוסף עוד מראה חמישית ודלא כמש"כ לעיל בשם רש"י אבל הר"ש שם מיישב סברת ר"מ בטוב טעם:
ד"ה א"כ, מלמד שאין מצטרפות כו' ומיהו כו' תימה כו'. עי' בר"ש שם שמגיה דצ"ל שהן תחת שאין ותימה על התוס' שהניחוהו בצ"ע כי זה פשוט דט"ס הוא:
ד"ה טיהרת, לא להצטרף עמה כו'. כצ"ל:

דף ו עמוד א

והתניא רע"א אדמדם כו'. צ"ל והתנן כי היא משנה בפ"א דנגעים מ"ב וע"ש ועי' בתוס' לקמן בריש ע"ב:

דף ו עמוד ב

שמכבנין אותו למילת.כצ" וכ"ה בשבת:
אריו"ח זו רומי. כצ"ל:
רש"י ד"ה מכבנין, והאם ליחכתו צמרו נקי כו'. כצ"ל ומלת אין למחוק עפירש"י בשבת:
תוס' ד"ה ואם איתא, הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב. לפנינו שם איתא כדם וע"ש בתוי"ט:
בא"ד וי"ל כו' אלא משום דקאי את"ק. כ"נ דצ"ל ור"ל דלא משבש ליה אלא מפרש דבא לומר של צמר והא דנקיט סיד אשגרת לישן דת"ק הוא משום דקאי עליה לאפלוגי:
ד"ה אימא, ומטומאת כהנים ל"מ למיפרך כו'. לכאורה תמוה דהא לא ענש עלה, וי"ל דכוונתם דנימא הואיל והזהיר לחודא כמו שמיעת הקול וביטוי שפתים:

דף ז עמוד א

אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי כו'. ל"י מדוע ל"ק למעוטי נמי קדש, וא"ל דדבה לא משמע ליה אלא למעט ד"א יקשה מאי חזית ודוחק לומר מפני שהיא אכילה כתרומה ואולי נקיט כאן אשגרת לישנא דלקמן בגז"ש דרבי דהתם כקושיא ממקדש דוקא:
רש"י ד"ה אקרא אני, וסמיך ליה מכל הבהמה אשר עה"א. כצ"ל:
ד"ה שלש כריתות והנפש אשר תאכל בשר מזה"ש וסמיך ליה ונפש כי תגע כו'. כצ"ל:
ד"ה אחת לכלל, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו'. כצ"ל:
בא"ד וזו באה לגלות על הפרט כו'. ר"ל דהכלל בא לגלות עה"פ שאינו בא לשלול כל דבר זולתו אלא להורות כ"ד כיוצא בו כגון הכא כל קדשי מזבח אף שאין דומין לו מכל וכל ועי' בק"א במדה זו:
ד"ה שלש טומאות בהנך ג' כו' וטומאתו עליו. ל"ד דבכרת דבונפש לא כתיב זה הלשון, וכן התוס' ד"ה תניהו ל"ד בלישנא:
תוס' ד"ה אחת, וא"ת כיון כו' הל"ל מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדרשינן גבי פיגול. כצ"ל והוא בזבחים (מ"ד) אליבא דכ"ע וכמו דאיצטריך לר"ש לאתויי חטאת הפנימית:
בא"ד ויל כו' דבפ' ב"ש (מה ב). כצ"ל:
ד"ה אתיא ונקיט בנין אב לאפוקי משאר עבירות. לכאורה מגז"ש לחודא נתמעטו כל שאר עבירות כמו תרומה ולע"ד י"ל דהברייתא אילו ל"נ קאמרה אילו ל"נ הגז"ש הוה ידעינן מב"א השתא דאיכא גז"ש ב"א ל"צ וכדשנינן בב"מ (סא. ושם) ויש לכוון גם דברי התוס' לזה:

דף ז עמוד ב

תוס' ד"ה יש, אכתי כו' אוכל תרומה בטומאה וטמא ששמש. והא דכתיב לכל חטאתם דמשמע חייבי חטאות כדלקמיה עי' לקמן בתד"ה במזיד:
בא"ד וכ"מ לשון הקונטרס. לקמן הוא (ח ב) בד"ה א"ק אחת בשנה ועי' לקמן (יב ב) תד"ה ועל זדון:
ד"ה אי, כדדרשינן ביה התם. הוא בכריתות (כה ב) וכדמוכח התם שכתבו הוא שם (כו.):

דף ח עמוד א

דאיתדע ליה סמוך לשקה"ח. משמע דכל היום יכול להביא, ול"ח בחטאת להבאת קדשים לבה"פ [=לבית הפסול, המעתיק] דאמרינן בפסחים (יג ב) לענין תודה בע"פ [=בערב פסח, המעתיק]:
תוס' ד"ה ואימא יולדת, ועוד דהאיכא עולת העוף שאין מביאין עה"ס. בכריתות (ז ב) במשנה פרש"י דמייתא נמי עולת העוף ומתנה וכ"מ בכ"ד ועי' תוי"ט בפ"ח דניר מ"א ד"ה אלא ובמש"כ שם בס"ד:

דף ח עמוד ב

אר"ז לומר שאם מת כו' א"ל רבא כו'. כריתות כ"ו ב':
תוס' ד"ה ומאי נינהו, ניפוך מיפך דהא כתיב התם כו'. כצ"ל:
ד"ה מאי לכל, תימה דפריך בפ"ב דכריתות (כו א). כצ"ל:
ד"ה לטומאה, ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. לכאורה אם לא היה אלא חד ממש כיון דשני השעירים מעכבין זא"ז (מנחות כז. במשנה) יעשוהו לחיצון ועי' רמב"ם פ"ה מעבודת יוה"כ ה"ג וצ"ע:
ד"ה כפרה,וקרא אחרינא איצטריך לשום דרשה. בעניותי משכחנא להך דרשא ביומא (סא.) לר"מ כדא"ל ולר"א ור"ש כדא"ל וע"ש (נח.) בתד"ה רוי"נ ובמש"כ שם בס"ד, ונלע"ד דלפרש"י דלדרשות דהכא איצטרכו ב' קראי דדרשה הב' הוא מקרא דאחרי מות בסוף סה"י לכפר על בנ"י מכל חטאתם אחת בשנה ואחת בשנה דמדם חטאת הכפורים אתיא להא דיומא שהבאתי ונכון בס"ד:

דף ט עמוד א

שעיר זה יהא כפרה עלי שמיעטתי את הירח. כצ"ל כמו שהוא בתוס' וכ"ה ברי"ף:
תוס' ד"ה ולרי"ש דלא מסתבר ליה כו'. עי לעיל (ג.) תד"ה אי רי"ש:

דף ט עמוד ב

רש"י ד"ה ואותה נתן לכם, ושעיר שמיני דכתיב ולא בנ"י כו' כצ"ל:

דף י עמוד א

וכפרתן נמי שיירה. ר"ל בכפרתן של אלו נמי שייר כפרה דשעיר הפנימי כ"נ שפרש"י אבל א"כ הל"ל ובכפרתן בב' וגם אינו מפורש יפה מאי דשייר ולענ"ד לגרוס וכפרתו בו' בסוף ור"ל כפרתו של שעיר הפנימי דהיינו יש בה ואין בה:
תוס' ד"ה ואתקוש, וי"ל כיון דציץ לאו עבודה היא כו'. ולמ"ד שם דבתר למד אזלינן מעיקרא לאו קושיא היא דלדידיה נפשטה שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש:
ד"ה קס"ד אפילו כו' יליף מהך דלעיל הואיל כו'. עד סה"ד דבריהם סתומים ויש לדחוק דה"ק הואיל דבהך דלקמיה כתיב ושעיר דע"כ בא כדי ללמדו מחבריה וא"א דחבריה לא יליף מהך דלעיל מיניה א"כ אין בו שום חידוש לאגמורי אדבתריה אבל לקמן האי דבתריה שפיר יליף מר"ח אף דהאי דלא כתיב ביה ו' מפסיק בינו ובין ר"ח ומה שסיימו הואיל כו' ר"ל דלא מהני מידי הא דמפסיק שתאמר הואיל כו' ע"כ גם הוא יליף מר"ח ובינם (ל"ר) דנקטי היינו משום דאיכא ב' האי דאחר העצרת והאי דאחר יוה"כ וגם אותן שאחריהן ודו"ק:
ד"ה מהו, וי"ל דהכא כיון דנאבד נעקר הפרשתו ואחר שהופרש במקומו כו'. כצ"ל:

דף י עמוד ב

רש"י ד"ה נפדין, בבע"מ שנפדין הכ"מ. כצ"ל:
תוס' ד"ה מותר, ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה כו' ועוד חסר כו' ולא דק. תמוה דמאין פסיקא להו דחפניו מחזיקות חצי מנה אימא דלא היה מחזיקות אלא פחות מחצי מנה כשיעור שימולא מהם לע"ב שנה ד' מנה שוב ראיתי כן להתוי"ש שם:
בא"ד, ויכול להיות כשכלים ס' שנה בב' שנים כו'. ר"ל ובמספר שלם ניחא לומר דלא דק אך לפ"ז יהיה נצרך לשנה שאחריהם שתהא מעוברת שפ"ו או שפ"ז מנים ולא יעלו למחציתם השיריים אלא בקרוב לע' שנה וצ"ל דפי' חצייה דעשייתה בכל השנים:

דף יא עמוד א

רש"י ד"ה קדשו בכלי, וע"כ מתניתא דלעיל כו' דתנא נפסלה כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה הוכשרו, וי"ל דתנא דהכא סבר לאו כקודש דמו כחזרו כו'. ר"ל דבהא לחודא דלא כק"ד ס"ל כחזרו אבל לא בכולי מילתיה דהם סברי כא"ש דטבו"י תחילה לקדש כדאיתא שם בגמ' וכמ"ש התוס' בחולין (פח.) בד"ה משקה ותנא דהכא אמר נפסלה בטבו"י אבל טמויי לא כדדייק הש"ס ברפ"ב דמעילה ועי' חולין (לו.) בסוגיא דבעיא דר"ל צריד של מנחות מונין כו'.
בא"ד מרשיא דתנא לעיל מהך דהמנחות כו' דמייתי הכא בפ"ב דמעילה. כצ"ל:
ד"ה אלא, כדקתני לעיל המנחות מועין בהן כו' והא דתנא כו'. כצ"ל:
בא"ד דא"כ אמאי תנא כלל קטורת בהדייהו. עי' מהרש"א ולדבריו ה"ה דה"מ להקשות מנותר וטמא נמי ולמאי דמשני לפרש"י ולפירוש הא' שבתוס' צ"ל דחייבין משום טמא ג"כ משנתנו במכתשת ולא נקט קידשה בכלי אלא משום לינה ונותר והא דלא תני טמא ג"כ במכתשת י"ל משום דלא מיתנא ליה נותר ולינה לכן לא תני טמא נמי אבל המקשה פריך דליתני לכולהו:
ד"ה הואיל שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחלת השנה.בכריתות (ו ב) איתא וחכ"א בכל יום מתקן במתכונתה והיה מכניס ע"ש משמע דאפילו לכתחלה:
בא"ד ועוד כיון דיש שיעור כו' פרס כו' אין כ"ש מקדשה כו'. עי' הגהות הב"ח וק"ל דהא מסקינן בזבחים (קט ב) דהתורה לא נתנה בה שיעור ואפילו בכזית יוצא ושיעור פרס הוא מדרבנן ע"ש וצ"ל דס"ל דהלכה היתה משיעור כזית עד פרס ובתוי"ט כריתות (ו ב) ד"ה דמפטם משמע לי דהלכה היתה לכתחלה פרס ודיעבד כזית:

דף יא עמוד ב

רש"י ד"ה דלא שכיח, הלכך לא חשיב ב"ד. כצ"ל:
ד"ה דלא שכיחא בכל כו' לא עשו אלא שבע. הוא בפ"ג דפרה מ"ה וכר"מ והא דפי' אליביה ולא אליבא דרבנן דס"ל דעשו ט' היינו משום דגם מתני' דר"פ שם סתמה כוותיה לפי גי' הא"ר שם:
ד"ה דלית תקנתא ברעיה אבל תמידין כו' ולכשיוממו יפדם. כצ"ל:
תוס' ד"ה וכן, כדקתני להו התם אמילתא אחריתא. כצ"ל:
ד"ה אי הכי, דמההוא קרא נפ"ל גיזה וחלב ושל קדשי ב"ה כו'. כצ"ל:
ד"ה משום, לפי שאין פודין כו' ול"א שיפדו כו' אבל התם דאין פודין כו'. לישנא דפדיה לא שייכא גבי בכור דאין לו פדיון אלא דר"ל דכמו דשאר קדשים אין פודין כו' כן בכור אסור להאכילו לכלבים ועי' בכורות ר"ד טו.:

דף יב עמוד א

ר' יהושע אומר יביא בדמיו עולה. ט"ס וצ"ל ר' אלעזר כדאיתא בתמורה וכדמוכח שם בגמ' (יחב, יט א) ועתוי"ט שם ריש מ"ג וכ"כ רש"י בזבחים (קג) ד"ה הניחא פלוגתא דר"א ורבנן, ומעתה מש"כ לקמן ע"ב ד"ה נדבת צבור כרבנן דפליגי עליה דר"א כוונתו אדר' אלעזר (בל"י) דאמר יביא בדמיו עולה עי' זבחים שם והמהרש"א ל"ד במחכ"ת:
תוס' ד"ה שאני, תימה דה"ל למינקט כו' בקיץ למזבח כו'. ולע"ד נ"ל מפרש"י שם ולקמן ע"ב בד"ה מודה ר"ש דלרבנן דא"ל דל"ל סברת כולן באין לכפר על טומאת מו"ק ל"ל ג"כ תקנתא דקיץ למזבח ואע"ג דמשמע לקמן דלר"ש אפילו מותר חטאת הפנימית אי לאו משום גזירה היו מקיצין עי' לקמן ע"ב בתד"ה שמתחלה:
בא"ד דפריך רבה לר"ח ממתני' כו'. כצ"ל:

דף יב עמוד ב

רש"י ד"ה לנדבת צבור אזלא כדרבנן דפליגי עליה דר"א. עמש"כ לעיל בכוונתו דלא כמהרש"א גם מש"כ דאפילו לר"י (לפי גירסתו) לא מצי לאתויי עולת העוף מדרשא דיהוידע כמ"ש התוס' אינו נראה דהרי דרשתו אינה אלא במותר מעות כמ"ש התוס' ור"י איירי בגוף האשם:
ד"ה היינו קלות, אמאי ת"ל בתרתי. כצ"ל:
ד"ה בין כשעשאן בשוגג כגון אכל אחת כו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה כבנות, והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה. עי' תוס' ע"ז (יד.) ד"ה בנות שוח ובמש"כ שם:
ד"ה לא זז ואע"ג דתנן כו' על עשה ועל ל"ת כו'. שם בגמ' מוקי לה בניתק לעשה וא"כ י"ל דה"ל בכלל עשה ועט"א בחגיגה שם:

דף יג עמוד א

ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר. עפרש"י ולכאורה יל"פ משום דכתיב גבה בפ' לך את בריתי הפר:
רש"י ד"ה ורבנן, מיתה ממרקת אחר יוה"כ. בזה נראה דמתורץ קושית הרר"ש בתוס' ד"ה בעומד דהתם פי' מיתה או יוה"כ (וכמ"ש גם המהרש"א) דבעי תשובה עם כ"א בפ"ע:
תוס' ד"ה בעומד והא לא אתיא אפילו כרבנן כו'. עי' מהרש"א ולפלא שלא הביא דברי התוס' דיומא שם:

דף יג עמוד ב

מ"ט דר"ש. עי' מהרש" קושיית מהריב"ל ותירוץ המהרש"א ולשניהם אישתמיט תוס' ביומא (סו.) ד"ה א"ר ירמיה:
להכי איתקוש שיהו שוים במראה כו'. במ"ר פ' מסעי דרשו על ויתנו לנו שנים פרים שהיו תואמים מאם אחת כו' (ועמש"כ שם אות כג במ"ק) ולכאורה קשה אמאי לא בעינן הכא ג"כ מאם אחת כו' ואולי התם מדלא כתיב שני אלא שנים שהוא מספר זוגי דרשו כזה אח"ז מצאתי באלשיך שם כדברים האלו:
רש"י ד"ה זה מזבח אם הקטיר כו' ובשהייה. ובחולין פי' בלא שהייה וכן פירשו התוס' ביומא:
ד"ה מיהו, ואלו בשעירים. כ"נ דצ"ל:
ד"ה הותר מכללו, ולא לאחרים הותר. כצ"ל:
תוס' ד"ה דעבד, כדתניא חומר בשעיר כו'. וכן הר"ן סוף יומא במשנת האומר אחטא ואשוב כתב גרסינן בפ"ק דשבועות חומר בשעיר כו' ועי' מהרש"א ובאמת נמצאת ברייתא זו בתוספתא סוף יומא אמנם תמה אני מדגרסינן בכריתות (יח ב) א"ל רב"ח לאביי מה אילו אכל חלב כזית שחרית ביוה"כ וכזית חלב במנחה ביוה"כ ה"נ דמחייב ב' חטאות כו' ע"ש היטב דמוכח להדיא דכל היום מכפר, וע"ע שם (ז.) דאיתא ג"כ הך סוגיא דהכא ובהוספת דברים אשר משמען גלוי דלא כתוספתא זו:

דף יד עמוד א

כדתניא דבי רי"ש כ"ה מה"ד נוהגת כו'. המציינים שכחו לציין ליומא (מג ב) ושם הגי' מה"ד נותנת:
תוס' ד"ה כולן, וכי תימא כו' דכתיב יכפר. כצ"ל:
ד"ה שני, ותימה דהא רבא כו' כר"ש. נראה דכוונתם להא דר' ירמיה שם (סו.) דמוקי מתני' דוידוי שעיר המשתלח דלא כר"י ע"ש והיה גירסתם שם רבא (ואף דשם העתיקו ר' ירמיה זה ידוע דתוס' יומא אינם מבעלי תוספות הראשונים) או דט"ס הכא וצ"ל ר' ירמיה: