חידושי הרשב"א על הש"ס/שבועות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד ב[עריכה]

גמרא: מכדי תנא ממכות קא סליק מ"ש דקתני שבועות:    כלומר כך סדר מהשנה שבועות אחר מכות ומ"ש דליק ממחוייבי מלקות ויצא מזה למחויבי קרבן כדקתני הרי אלו כעולה ויורד. הקשה הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל ואי"ל דתנא בתר דסליק ממכות תני שבועות, והא קי"ל (ע"ז ז, א) אין סדר למשנה ותירץ דאפ"ה כל היכא דאיכא לשנויי משני, כלו' דמצא סדר המשנה כן שכתבו שבועות אחר מכות, וכיון דמצא טעם לדבר אפי' אם איתא דאין סדר למשנה קא יהיב טעמא אבל אלו לא מצא טעם לא היו מדקדקי' בה כלל, וזה בודאי נוהג בהרבה מקומות בתלמוד כדברי הרב ז"ל, עוד תירץ דפלוגתא דרב יחוסף ורב הונא היא אי כוליה סדר נזיקין חדא מסכתא או לא, רב יוסף אמר דכולה סדר נזיקין חדא מסכתא ואיפשר דלרב יוסף לאו תלתא בבי בלחוד, אלא כוליה סדר א, ופלוגתייהו בריש פ"ק דע"ז, ובאמת כי דרך הגמ' בכמה מקומות להקשות אליבא דחד תנא או חד אמורא כדרך בשלמא למ"ד אין סדר למשנה אבל למ"ד יש סדר מאי איכא למימר, ולפעמים יקשה כן אפי' אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה.

והרמב"ן ז"ל תירץ דמשום דכ"ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית לפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק כלו' מאי אית לך למימר דתנא ממכות קא סליק דדמי לשבועות דליכא בכוליה סדר נזיקין מאי דדמי ליה אלא מכות דתרוייהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות, מ"מ מ"ש דתני שבועות כלו' דיני שבועות דהיינו שבועות ביטוי בהעלמה לקרבן בשלמא מזיד איכא מכות אבל שבועות שתים שהן ד' מי דמי למכות ע"כ. ואין הלשון הולם דברי רבינו ז"ל דא"כ לא ה"ל למימר מ"ש דתני שבועות דמשמע דכלל מסכת' שבועות קא קשיא ליה, ואלו לדברי רבינו הל"ל אמאי פתח בשבועת ביטוי לקרבן עולה ויורד וכיוצא בזה, ודברי הרב הלוי ז"ל נר' לי עיקר כתירוץ קושיא זו.

אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דיש סדר למשנה, מאי קא מקשה מ"ש דתני שבועות בתר מכות אלא מאי ליתני בתר מכות, ומאן דמני ליה סדרא דדמי ליה טפי, ומסתבר' לי דטפי ה"ל לאקדומי מכות ובתרה ליפתח בסנהדרין דתני בפ"ק מכות בשלשה.


דף ג עמוד א[עריכה]

אידי דזוטר מיליהו פסיק שרי ליה:    וא"ת מ"מ מ"ש דפתח בשבועות אדרבה בידיעות הטומאה ה"ל למפתח כיון דפסיק שרי להו. ותו דידיעות הטומאה אקדים קרא בפרשה. י"ל דמשום דעיקר מכלתין שבועות פתח בהו, ועוד דהא שבועת העדות קדמה בפרשה ושם שבועה אחת היא, וא"ת א"כ ליקדמיה לשבועת העדות, הא לא אפרש דכיון דממכות קא סליק שבועת העדות לא דמיא ליה כלל.

אי ר' ישמעאל קשיא שבועות דאמ' אינו חייב אלא על העתיד:    איכא למידק דהא אפי' לר' ישמעאל איכא למיתני שהן ארבע שתים אוכל ולא אוכל דאיכא הרעה והטבה שהן ד' אזרוק ולא אזרוק דמרבה להו אף ר' ישמעאל מדכתי' כל אשר יבטא האדם בשבועה כדאי' לקמן בפ' שבועות שתים בתרא (כה, א). וי"ל דכל שלהבא בשתים דקרא הן בין יש בהם הרעה והטבה בין אין בהם, משום דבכולהו קדמה שבועה למעשה וכולהו משום בל יחל, דאלו כל לשעבר קדשם מעשה לשבועה ואזהרתן משום לא תשבעו לשקר והיינו [דאמרינן]‬ דלר"ע אינן אלא כשתים שהן ד', דאם איתא שתים שהן שש הל"ל, דהא לדידיה חייב באכלתי ולא אכלתי ובאזרוק ולא אזרוק כדאיתא בשבועות בתרא (שם) אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך.

אי ר' ישמעאל קשיא שבועות ואוקימנא למלקות:    ק"ל דהא מתני' ע"כ לאו ר'ישמעאל משום דקשיא ידיעות דאלו תנא דמתני' בעי ידיעה בתחלה ובסוף ואלו לר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאי' בהדיא בריש פ' ידיעות הטומאה תניין (יד, ב) וכן בסופו (יט, ב), אח"כ מצאתי שאף בתוס' (ד"ה אי) הקשו כן ותירצו דמידיעות לא בעי לאקשויי דהוה מצי לדחויי דלעולם אית ליה, אלא דמקראי לית ליה מסברא אית ליה כדהוה בעי לדחויי בשילהי פ' ידיעות הטומאה, א"נ דהוה מצי לדחויי דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר ליה כר' דאית ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה (לקמן ה, א).


דף ג עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן והא דומיא דנגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו':    ולא אמר והא דומיא דיציאות שבת קתני מה התם לחיובא, הינו טעמא משום דיציאות שבת דכולהו לחיובא מדתני להו בהדי נגעים ילפי' וכדאי' לקמן (ה, א) ובמקומה בפ"ק דשבת (ב, ב).

אבל מלקות חיובי:    הק' הראבב"ד אי למלקות היכי קתני ב' שהן ד', דד' איתנהו בה אי אזהרתיה מלא תשבעו והאי אזהרתי' מלא יחל. ותי' דכיון דבדאוריתא לא כתי' בהדיא אלא הנך דלגבי קרבן והן להבא, משום הכי שוינהו אבות להני תרתי, דהא המ"ל דכי היכי דהכא לגבי קרבן מיירי להבא דה"נ מיירי לגבי מלקות. אבל עדיין ק' דהיכי קרי להו אבות ותולדות, דכולהו אבות ננהו דהא בדאורית' כתיבי, ותי' רמב"ן שאין ענין משנה זו אלא לב' שמות שהן ד' אבל לא לאבות ותולדות.

קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:    כת' ר"ח ז"ל וה"מ בנשבע מיחייב ר' ישמעאל מלקות בלאו שאין בו מעשה [דלאו שאין בו מעשה] אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם, דאלת"ה קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל הכא אמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובתחלת מכות (ב, ב) קתני בהדיא ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ לעשות את כל דברי התורה כתי' ע"כ, ומיהו לר' ישמעאל בכל נשבע לוקין ואפי' בלהבא באוכל ולא אכל דמתני', ואע"ג דהאי לא הוי דומיא לשעבר ובהא הוא דלית ליה לר' יוחנן כר' ישמעאל דנשבע לשקר דמרבי' למלקות אדרבא דומיא דשוא דלשעבר אבל לא להבא, ומשום דאתי לאוקומי מתני' דהכא כר' ישמעאל ולמלקות ואפי' באוכל ולא אכל ור' יוחנן לית ליה הכין מ"ה אקשי' מהא סתמא לר' יוחנן דכאיל דהלכה כסתם משנה.

מה שכתוב בספרים "א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין" ל"ג (מעשה) כלל, וכן רש"י מחק אותו מן הספרים, ור"ח ז"ל גם הוא אינו גורס מכל זה כלום, אלא ה"ג קסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"ה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן [דאמר ר' יוחנן] הלכה כסתם משנה, והא"ר יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאתמר שבועה שאוכל וכו'.



דף ד עמוד א[עריכה]

הא דאמרי' מ"ה מוקמי' לה כר' ישמעאל דאמ' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו:    קשיא לי דבכולי תלמודא בכל כי הא הכי אמרי' ולאו מי אוקמינא כר' פלוני ואיהו הכי ס"ל, וה"נ הל"ל ולאו מי אוקימנא כר' ישמעאל ר' ישמעאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ס"ל, ואלו הוה אמרי' הכי תו לא תקשי לן מאי דקא מקשו הא לאו הכי מוקמת לה כר"ע, וניחא לי דמשום דסתם מתני' ר"ע כל היכא דאפשר לאוקמי למתני' כותיה מוקמי' ולפום כן אמר משום הך קושיא הוא דמפקי' ליה מדר"ע ומוקמי' כר' ישמעאל.

הא דאקשי' שתים שהן ד' שתים הוא דהויין:    וכן אידך דאקשי' (מקרי) [הרי זה] כעולה ויורד, בין לר' ישמעאל בין לר"ע מקשי' ומ"ה לא אשכחי' פתרי למתני' אלא דמוקמי' לה כר' נסיב לה כתנאי.

ה"ג רש"י ז"ל: ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם:    ופי' דתרי ונעלם כתיבי ובסוף כת"י והוא ידע, ולר"ע דלית ליה העלם מקדש אתא ונעלם קמא דעל העלם טומאה בלבד חייב דעליה כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, אבל על העלם מקדש לא, ואידך קרא אתי לדרשא והטל והוא ידע באמצע שני ונעלם ונדרוש מיניה דלאחר שידע נעלם והיינו ידיעה בתחלה, אבל ידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע היכי מייתי קרבן.

ואע"ג דבכל התורה כולה כתיבא ידיעה בסוף כדכתי' (ויקרא ד, יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, דאלמא אע"ג דלא צריכא דחיה דקרא הוא, אלא דהכא כיון דכתי' אחרינא למה לן, אלא למדרש ונעלם אחר שהיתה לו ידיעה, וה"ק ונעלם אחר שהוא ידע וידיעה בסוף לא כתב' הכא, אבל יש מי שהקשה עליו דהא ידיעה בסוף מיצרך צריכא דמינה נפק' [כריתות] למפריש קרבן ואח"כ נודע לו, שצריך להפריש קרבן אחר ויש מי שפי' דהאי והוא ידע שדי ליה בין נעלם קמא ונעלם בתרא ודרשי' ליה לפניו ולאחריו, והכי דרשי' ונעלם אחר שידע וידע אחר שנעלם דאלמא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף, והר"א אב ב"ד ז"ל פי' בהפך דבתר דשרי' וידע באמצע דרשי' מנעלם קמא וידע דבעי' ידיעה בסוף, ומנעלם בתרא דרשי' וידע ואח"כ נעלם דבעי' ידיעה בתחלה ומקרא מדריש דבעי' ידיעה בסוף ובתחלה ולפי פירושי אחרונים אלו לר"ע לא צריך קרא למעוטי העלם מקדש, דממילא שמעי' ליה דעל נגיעת הטומאה כת' ונעלם, ונ"ל ראיה על זה דאדרבה לר' בעי' ליתורי חד ונעלם לחייב על העלם מקדש וכדקתני א"כ מת"ל ונעלם לחייב על העלם מקדש.


דף ה עמוד א[עריכה]

אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה:    כלו' הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור למקדש הוייא ידיעה בתחלה, ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה, וה"ק ונעלם מכלל שידע כלו' לפי שנעלמה ממנו טומאתו שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש ע"כ לשון הר"א אב ב"ד. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה נכון.

יציאות שבת שתים שהן ד':    כתבתיה במקומה בפ"ק דשבת (ב, ב) בס"ד.


דף ה עמוד ב[עריכה]

מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת עזה כשלג:    שאין לבנה כמוה, וכדאמרי' לקמן (ו, ב) מנ"ל דבהרת עזה אמר אביי ואם בהרת לבנה היא לבנה ואין אחרת לבנה, כלו' אין אחרת לבנה כמוה, שניה לה כסיד ההיכל, מדקאמ' שניה לה, ש"מ תרתי, חדא דהיא ממינה כלו' טפלה לה, ועוד שניה לה בלובן שאין אחרת למטה מבהרת לבנה יותר ממנה, שהשאת אעפ"י שהוא אב אינה יתירה בלובן מן הסיד שהיא טפילה לבהרת, אלא שניהן שוין בלובן לדעת רבנן וכדאמ' לקמן (שם) משל דרבנן למה הדבר דומה לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו שלמעלה ממלכו של זה ומאפרכיא דנפשיה ואפרכיא דנפשיה כמלכא דאידך, ותרין מלכי הינו בהרת ושאת שהן אבות, ותרין הפרכי סיד ההיכל וקרום ביצה שהן תולדות סיד טפילה לבהרת וקרום ביצה טפלה לשאת בדעת רבנן וכדר' זירא דאמר לקמן (שם) נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה שנאמרה באת יש לה טפלה אף לבנה שנאמרה בבהרת יש לה טפילה. ובמניתא תנא הטילה הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת.

ועוד נ"ל ראיה דלרבנן סיד ושאת דוהין דיהוי אחר שוה למטה מבהרת ואין הסיד למטה מן השאת מדאמרי' לקמן (ו, א) בפתיך נופיה מי שמעת ליה, כלו' לר"ע דזה למעלה מזה דלא כרבנן, והא תנן ר"ע אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים, אלא של בהרת עזה ושל סיד דוהה ממנה, כלו' דאלמא אף לר"ע לא אמרי' זו למעלה מזו אלא שוין הן הסיד והשאת וכרבנן, ודחי דלא אר"ע של סיד דוהה הימינה אלא של שאת דוהה הימינה, וא"ת א"כ מה בין סיד לשאת? כבר פי' הרב בעל המאור דאינן מופרשי' בלובן אלא כמו שמישוש הסיד מופרש מן הצמר.

שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה:    ואין למטה מקרום ביצה טמא, דלמטה מכאן בוהק הוא. וכללא דמלתא, בהרת ושאת אבות סיד וקרום ביצה תולדות, ושתי התולדות הוציאן הכתוב בלשון ספחת מלשון ספחני נא (שמואל א, ב, לו), לו' שמצטרפות, ולפיכך אמרו דמתני' דקתני ב' שהן ד' לא כר"ע דאמ' זו למעלה מזו.

וכת' רש"י ז"ל דל"ג מאן תנא ב' שהן ארבעה דלא כר"ע, דהא ליכא מאן דלית ליה שנים שהן ארבעה, דהא א"ל יהושע בנו של ר"ע לר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה והשיבו ר"ע ואם לאו מה יאמרו, ולפיכך כת' רבינו ז"ל דל"ג ליה, אלא ה"ג ליה מאן תנא דלא כר"ע אבל הרב בעל המאור כתב דאין למחוק הגיר' ולאו משום ריש' דוקא נקט אלא נקט רישא משום סיפא, ויפה אמר דהא אית לן טובא בגמ' כי הא, ולא עוד אלא אפי' קרא נקטי בגמ' לפעמים רישא דקרא ועיקרו משום סופו, וכדגרסי' בפ' אין מעמידין (ע"ז לו, ב) גזרו על יינן משום בנותיהן ועל בינותיהן משום דבר אחר, ואקשי' בנותיהן דאורית' היא דכתי' (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואלו ביבמות (עו, א) אסיק רבא דבגירותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא דרישא דקרא נקט ולאו דוקא אלא משום סופיה דקרא דכתי' (שם) לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, וקרא תרתי אמר לא תתחתן בם אפי' בגירותן ובתו לא תקח לבנך בגיותן, וה"נ רישא דמתני' נקט והעיקר אינו אלא משום דתני שניה לה כסיד ההיכל וכדאמרו דהא דלא כר"ע.

דאלו לר"ע זו למעלה מזו הן:    כלו' למעלה מקרום ביצה סיד ולמעלה מסיד שאת ולמעלה משאת בהרת, וכיון אם אתה אומ' דסיד שניה לבהרת סיד טהרתה מלצרפ' והתורה אמרה שמצטרפת לטמא, דלהכי אפקינהו לתולדות בלשון ספחת. ובהדי' מאי ליצטרף, לצרפה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפ' מינה בלובן ואינו בדין שתצטרף למי שלמעלה ממנה שתי מעלות בלובן, ואפי' תולדתה של בהרת ליצרפיה בהדי שאת ולאו תולדה דידה היא, ובהדי קרום ביצה נמי אי אפשר משום דלאו בת מינה הוא.

אי הכי קרום ביצה נמי ליקשי לך:    ומ"ש סיד דקא מקשית אקשי נמי מקרום ביצה דאיהו נמי לא מצטרף, ואפי' בשאת דהוא בר מינה, כיון דאיכא סיד דעדיף מיניה, ופריק קרום ביצה לא קשיא לשאת ולספחת טפילה רבי לה רחמנא לשאת ואע"ג דמנחתה אינה טובא, אלא סיד ההיכל קשיא.

וא"ת א"כ סיד נמי מאי קשיא, דאפי' את"ל דאית ליה לר"ע זו למעלה מזו וסיד טפילה לבהרת כמתני' [מ"מ] ניצרפיה לסיד בהדי בהרת, אע"ג דמתני טובא דטפלה רבי נמי רחמנא לבהרת כמו לשאת כמתני' או כר' זירא, י"ל דשאני שאת דבהדי' רבי לה רחמנא טפלה דכתי' לשאת ולספחת אבל לבהרת לא רבי' לה בהדיא, אלא מדרשא מדר' זירא או משום דהטילה לספחת בין שאת לבהרת, ול"נ דכל שאין מספיק בין אב לתולדתו אלא תולדה אחרת אע"פ שאינה ממינה כגון סיד ההיכל שמספיק בין קירום ביצה לשדאת ולא עדיף כולי האי שיפסיק בינו ובין אביו מלהצטרף כו' אבל כל שיש ביניה' אב אחר כגון שאת המפסיק בין לובן סיד ההיכל לבהרת שאת עדיף טובא דהוא אב ומפסיק בין בהרת לסיד, ואע"ג דהוא מינה, וזה כדעת המתרץ והאי הוא דקא מקשה לעיל בהדי מאן ליצרפה בהדי (שאת) בהרת הא איכא שאת דעדיף מינה כלו' עדיף טובא דהוא אב אלא שהמקשה שהקשה א"ה קרום ביצה נמי לא היה סבור, כנ"ל, ושאר השמועה פשוטה היא.

א"ה קרום ביצה נמי:    תמיהא לי מאי מקשה א"ה קרום ביצה נמי, לכשת"ל דקרום ביצה נמי ליכא לצרופי מאי קושיא כ"ש שהוספת דההיא מתני' דמראות נגעים דלא כר"ע, דאי כר"ע טהרת בין סיד ההיכל בין קרום ביצה מלצרפיה, ולישנא נמי דקאמר אלא מחוורת' דלא כר"ע תמיה לי דמההוא לישנא משמע דאי הוה אפשר לאקשויי נמי מקרום ביצה לא הוה דחי' מתני' מדר"ע, אבל השתא דדחי' בקרום ביצה לא קשיא מינה שמעי' דמחוורת' דמתני' לאו כר"ע. לפיכך נ"ל דהפ' אי הכי דלר"ע דאמר זו למעלה מזו דוקא קאמר בכל הד' מראות ואפי' תולדה עם אביה, כל שיש מראה לובן יותר ממנה מפסיק כדקאמרת בסיד שאינו מצטרף עם בהרת שהיא אב לסיד ההיכל, או משום דשאת למעלה מן הסיד בלובן, א"כ אף אנן נאמר כן בקרום ביצה דבהדי מאן ניצרפיה, בהדי שאת שהוא אב לה, האיכא סיד דעדיף מיניה בלובן שמפסיק בהדי סיד א"א משום דלאו בר מיניה הוא והתורה אמרה לשאת ולספחת, אלמא שאת יש לה ספחת שמצטרפת עמה, וספחת דשאת מאי ניהו קרום ביצה, אלא ודאי אפי' תאמר מתני' ר"ע היא ומודה ר"ע דסיד ההיכל ספחת כבהרת ומצטרפת עמה ואעפ"י ששאת למעלה מן הסיד בלובן, כל שהוא תולדת הבהרת התולדה מצטרפת עם האב, וה"ה לקרום ביצה עם שאת שהוא אב דידיה, ור"ע אמר זו למעלה מזו לאו דוקא כולהו, אלא קרום ביצה ולמעלה ממנה שאת וסיד ההיכל ולמעלה ממנו בהרת וכדדחי' לקמן ודילמ' שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, ואהדר ליה בשלמא בלא סיד ההיכל קרום ביצה לא קשיא דכל דהו טפי ליה רחמנא לשאת אבל סיד קשיא כדאמרן ולפיכך מחוורת' מתני' דלא כר"ע כנ"ל.


דף ו עמוד א[עריכה]

לשאת ולספחת טפילה לה... ואע"ג דמנחת' טובא:    וא"ת א"כ לר"ע היאך תמצאם זו למעלה מזו, דהא ק"ב למטה משאת ב' מדרגות ואעפ"כ מיצרפה עמה. וי"ל דכי אר"ע זו למעלה מזו לא אמ' אלא מס"ה ולמעלה אבל למטה מסיד מצטרף לגבי שאת ואע"ג דמנחת' מיניה טובא.

א"ל לומ' לך כל כהן:    ולאו [דוקא] כהן, שאם יש[ראל] בקי עומד ע"ג אע"פ שהוא אינו בקי רואה את הנגעים, אלא ה"ק כל כהן שאינו בקי ואין יש[ראל] בקי עע"ג אינו רואה את הנגעים. ותדע לך שאע"פ שהוא אינו בקי שאם יש' בקי עע"ג שהוא רואה את הנגעים דתניא בספרא (ויקרא יג, ב ה"ח) ואומ' לו אמור טמא והוא אומ' אמור טהור והוא אומ'.


דף ז עמוד א[עריכה]

בכל קדש לרבות את הטומאה:    מקרא משמע דקדש דכתיב הכא הינו קדשים וכל לרבות את התרומה וקרא מיירי בקדשים ובתרומה, והא דלא כרי' ודלא כר"ל, דפ' אלו הן הלוקין (מכות יד, ב) דלר"ל כוליה קרא בקדשים ובכל קדש לא תגע אזהרה לקדש, ולר"י כוליה קרא בתרומה, ומיהו בפרק הערל (יבמות עה, א) איכא תנא דס"ל דמיירי בקדש ובתרומה דאמרינן [התם] לא צריכא אלא לנגיעה, ובת"כ (ויקרא יב, א ה"ח) נמי איכא תנא דס"ל בהדיא דמיירי בקדש ובתרומה.

ג' טומאות בשלמים:    הק' בכאן והרי זה כלל ופרט הוא, כלל דבקרא חד (ויקרא כב, ג) אמ' כל הקדשים, פרט שלמים (שם ז, כ), וכלל ופרט הא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, וא"כ כולהו קראי לשלמים קאתו. וי"ל דכי אמ' אין בכלל אלא מה שבפרט ה"מ כשהן סמוכין זה לזה אבל בכאן שהן מרוחקי' לא.

וא"ת מ"מ היאך אנו דנין אלו הפסוקי' בדין כלל ופרט וכלל דהא קי"ל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והכא נמי הכי דיני' דמה הפרט מפורש שלמים שהן טומאת מקדש וקדשיו אף הכלל טומאת מקדש וקדשיו. וי"ל דכי אמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הני מילי כשאנו צריכין להוסיף דבר על הכלל הראשו', אבל בכאן אין אנו מוסיפין כלל על הכלל הראשון אלא שהפרט מפ' מה שבכלל בכלל ולומר דמה שאמ' בפסוק הראשו' אינו אלא קדשי מקדש לאפוקי קדשי בדק הבית.

אחת לכלל ואחת לפרט:    וכתב רש"י ז"ל אמאי לא לדון אותו בכלל ופרט, והק' בתוס' היאך איפשר בכלל ופרט והלא הפרט קודם לכלל, שהרי הפרט בצו' (ויקרא ז, כא) ונפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר ליי' ונכרתה, והכלל באמור אל הכהנים (כב, ג) דכתי' אמור אליהם לדורותיהם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא נר' דרש"י ז"ל אגב שיטפא נקט לה, וה"ל למימר שנדון אותו בכלל ופרט כל מילי, ומ"מ מה שפירש"י ז"ל אמת דאין דנין בכלל ופרט ולא בפרט אלא במקורבי' זה על זה, אבל במרוחקי' זה מזה אין דנין אותו אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.

ג' כריתות בשלמים למה וכו' ואם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש:    וא"א לומר כאן תנהו ענין לתרומה, שאין כרת בתרומה.


דף ז עמוד ב[עריכה]

יש לי בענין הזה לרבות ג' טמאות:    פי' הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל שלא מצינו בכלל עבירות שבתורה שנאמ' בעושה אותן שם טומאה אלא באלו בלבד, ואין לשון זה מחוור לי שהרי באכילת שרצים נאמר (ויקרא יא, מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ (על הארץ) ולא תיטמאו בהם, ולא בח' שרצים כתב אלא בכל השרצים עד כל מרבה רגלים.

ועוד קשיא לי אבריתא למה לא גמרה יש לי להדיא ג' טמאות הללו וטומאת יולדת וטומאת מצורע, וא"ת שלא מנה כאן אלא טמאות שמביא עליהן קרבן הא ליתא דהא קא חשיב שפיכות דמים דאינו בא לכלל קרבן לעולם, וצ"ע.

האי ע"ז ה"ד:    א"ל וכי מוקמי' ליה גבי ט"מ וקדשיו לאו הכי דינא דאי מזיד בר קטלא הוא ואי שוגג בר קרבן הוא, וי"ל דאגב דבעי' אי במזיד בר קטלא הוא בעי' נמי שוגג ולאשמעי' דינא ולא אתרו ביה.


דף ח עמוד א[עריכה]

שפיכות דמים היכי דמיא אילימא במזיד האי בר קטלא הוא:    כתוב בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכי קא מקשה אי במזיד בר קטלא הוא וקשיא לכל חטאתם ואי בשוגג בר קרבן הוא וקשיא מפשעיהם, ותימה הוא בעיני וא"כ מאי קא מתרץ איבעית אימא במזיד ולא אתרו ביה, דמ"מ אכתי קשיא לכל חטאתם דהא לא אתי לכלל חטאת, אלא נ"ל דהשתא לא קשיא מחטאתם ומפשעיהם, אלא ה"ק אי במזיד בר קטלא הוא ושעיר ... ... בפנים לא מכפר מיתות ב"ד, ואי בשוגג ואתידע ליה בר קרבן הוא ושעיר זה אינו מכפר אלא תולה, ופריק איבעית אימא במזיד ובדליכא קטלא וכגון דלא אתרו ביה, וא"ת מ"מ היאך אפשר לאוקמיה במזיד דהא בעי לכל חטאתם, י"ל דהני קשיאתא מעיקרא פרכי' להו מקמי דנסיים דרשא דמכל פשעיהם לכל חטאתם, כנ"ל, וא"ת א"כ מנ"ל דלא מכפר בני קרבן כיון דלא ידעי' דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם, ראיתי בתוס' דעד שלא ידע' דרש' זו ידענו מסברא מידי דהוה אשעיר המשתלח שאינו מכפר אבני קרבן אלא מאשמות תלויין כדקאמר התם עד שיודע להם הט' בשעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא תולה עד שיודע להם.

אימא יולדת:    הקשה הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל אמאי לא הקשה ואימא ש"ד שחלק הכתוב שיגלה, ותירץ משום דשוגג בשפיכות דמים לאו בר קרבן הוא כלל, ויש מי שתירץ דהאי חלק להחמיר הוא שגולה, וכיון דפריקו הם גבי ע"ז, תו לא אצטריך לאהדורה.

ואימא יולדת:    פי' הרב ר' יוסף ן' מיגש ז"ל כגון כשלמו ימי טוהר דידה ביום הכפורים שתהא פטורה תו להביא קרבן יולדת, ואף רש"י ז"ל כן פי' אימא יולדת שאם עבר עליה י"ה אוכלת בקדשים בלא קרבן. ואין פי' מחוור שא"א לפטור אותה מקרבן, שאין שעיר הנעשה בפנים מכפר אלא תולה וכדתנן שעיר הנעשה בפנים תולה, וכדאקשינן נמי לעיל גבי טומאת ע"ז ה"ד אי בשוגג בר קרבן הוא וכתי' לכל פשעיהם שאינו ענשו בר קרבן.

אלא יש לפ' אימא יולדת שיתלה לה ולומר כשם שקרבנה מכשירה לאכול בקדשים וליכנס במקדש, כך שעיר של י"ה יהא תולה לה עד שתביא קרבנה ותאכל בקדשים ותכנס למקדש עד מחרת יום הכפורים שתביא קרבנה, ואף פי' זה אינו מחוור דהא חטאים דומיא דפשעי' בעינן.

וי"מ דהכא ביולדת דלא אתידע לה קאמר וכגון שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, וכי אקשי' נמי ואימא מצורע, במצורע דלא אתידע ליה קאמרי', כגון שהחליטו כהן ולא ידע דנגע גמור היה וכדאמרי' בתוס' נזיר (נט, ב) ויכשיר שעיר זה לאכול בקדשים וליכנס למקדש עד שיודע לו ודאו ויהא מביא קרבן.

גיר' הספרים: ואימא מצורע דמייתי צפרים:    ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה, דאין זה חילוק להקל, שהצפרים אינן קרבין, ולבד הקרבן הם באים ג' ימים לפני הקרבן, אלא ה"ג אימא מצורע, וחלק דידיה לא אצטריך לפרושי דהא פריש גבי קושיא דיולדת, ומאי חלוק דמייתי בעולה ויורד, והיא גופה אית' במצורע, ויש מעמידין הגיר' הואיל וישנה בכל הספרים, ופי' מאי צפרים תורים ובני יונה, דהכי קרא להו במסכת נזיר (ג, ב), ואף זה קשה בעיני קצת דמ"ש דקרו להו לתורים וני יונה צפרים, וכי אקשי' לימא נזיר אמרי' דמייתי תורים ונבי יונה, מ"ש דהכא קרי להו בשמיהו והכא קרי להו בלשון צפרים, ושמא משום דגבי מצורע מייתי צפרים ממש קרי להו לתורים ובני יונה צפרים.

ואפי' למ"ד חוטא הוא, הא איכפר ליה נגעיה, וה"ל מכשיר ולא מכפר, וכת' הריא"ם ז"ל דכיון דקאמ' רחמנא (ויקרא טז, טז) בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש, מכלל דהאי חטא מידי דצריך כפרה הוא, ומצורע לא צריך כפרה דהא אכפר ליה נגעיה, וזה אינו, דא"כ למל"ל אמ' קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם, נימא כפרה כתו' בה. ועו' דגבי מצורע נמי כתי' כפרה דכתי' (שם יד, לא) וכפר הכהן על המיטהר. אלא ודאי טעמי' משום דכתיב לכל חטאתם והאי לאו חוטא הוא אע"ג דכתי' ביה כפרה. הרמב"ן.

הא דאקשי' ואימא נזיר טמא דחילק דמייתי תורין ובני יונה:    קשיא להו לרבו' בעלי התוספות(זה) שאין זה חילוק דהא בעי שיהא דומיא דעולה ויורד והכא אינו עולה ויורד, דלא מייתי כלל אלא תורים ובני יונה, ועמדה להם בקושיא, ולא ירדתי לסוף קושיתם דבכולה שמעתין לא מייתי' אלא כל שחלוקי' משאר מחוייבי' או בקרבן או בענשי' אחרים, וכדאקשי' מע"ז ד... דמייתי שעירה בין עשיר בין דל, ואי לאו דאמרי' דחלק להקל קאמרי' והאי להחמיר הוא היה מרב' ליה, והילכך נזיר טמא הואיל וחלק בו והקיל שלא לחייבו אלא בתורין ובני יונה חלוק להקל הוא ונרבה..

ה"ג בספרים: כל טומאת שבקדש מאי ניהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא:    ה"פ איזו טומאה שבקדש יש לך להביא עוד אי כשאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, האי שעור הנעשה בחוץ מכפר ולא שעיר הנעשה בפנים, דהא כתי' ביה חטאתם, כלו' אותה שבאה לכלל חטאת, משא"כ באין ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ועוד דבשעיר שבפנים כתי' (שמות ל, י) לכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, ואלו שתי כפרות הן, שאינן דומין זה לזה, שזה מחייבי חטאות וזה אינו מחייבי חטאות וזה תולה בלבד וזה מכפר כפרה גמורה, ושאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף האי או שנים ראשי חדשים או שעירי רגלים מכפרי', ועוד דלכל חטאתם כתיב לאותן דאתו לכלל חטאות כדאמרי' בסמוך וכפרה אחת מכפר וכמו שכתבנו, אלא ע"כ אין לרבות ולהביא אלא טומאה שבקדש שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף, דלא ממעטי' לה מכפרה אחת דכפרה אחת היא הואיל ותרוייהו דיני קרבן ובתרוייהו תולה עד שיביא קרבן, ולהביא זה א"א דהאי בר קרבן הוא עכשו וכל שמעכשו חייב להביא קרבן אינו תולה, שא"כ אתה פוטרו מקרבן, ושעיר שנעשה בפנים אין מכפר כפרה גמורה חייבי חטאות ואשמות ודאין אלא תולה, ואוקימנא בדאיתידע ליה סמוך לשקיעת החמה, סד"א כיון דלא אפשר לאתויי השתא תלי ליה קמ"ל דלא. ורש"י ז"ל לא גריס טומאה שבקדש, אלא מאי ניהו, ו(א)פי' דה"ק מאי ניהו דאמעיט מחטאתם דומיא דפשעיהם, והכל עולה לטעם א'.


דף ח עמוד ב[עריכה]

מכדי אתקושי אתקוש נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ"מ היכא דלא עבד חיצון:    פרש"י ז"ל: כגון שנטרפה שעה שלא היה להם שעיר לעשות בחוץ ואיכא מאן דגריס ונפקא מינה [להגן] לבינו לבינו, כלו' להגין על מה שנעשה בלא ידיעה בין פנימי לחיצון, ולו' שיגן עד שיבא חיצון ויכפר, וי"א דה"ה דהוה מצי למימר דנפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, וי"א דא"א לומר כן דכיון ששעיר החיצון לא בא לכפר אלא על כפרה א' הוא עיקר הכפרה הזו, ולא הקדימה התורה שיכפר אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו, ולכת"ל לטומאה שאירעה בין זה לזה, הראשון הוא העיקר והשני לתוספת, וכן משמע בכל השמועה שאותו ממכפר כפרה א' הוא עיקר באותה כפרה והשני שמכפר שתיהן הוא הטפל בה.

ואיכא מ"ד דאי לטומאה שאורעה אמאי לא מכפר אף על יש בה ידיעה בתחלה, דמ"ש אי יהב רחמ' כפרה לשאין בה ידיעה בתחילה להני לשיש בה ידיעה בתחילה אם אורעה בין זה לזה או לא (לא) לה חיצון לטומאה שאורעה כלל, אלא ודאי לא לטומאה שאורעה אתי, אלא להגן על מאי דאתי בין זה לזה, ולבתר הכי אקשי' ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ונ"מ לטומאה שאורעה בין זו לזו כלו' חיצון מכפר אדידיה כפרה גמורה כדיניה דהוא עיקר כפרה ואדפנימי להגן ולשיש בה ידיעה בתחלה כפנימי דחיצון אינו עיקר בכפרה זו אלא טפיל בה.


דף ט עמוד א[עריכה]

אלא למאי איתקוש מה פנימי אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו:    תמיה' לי דהא קי"ל דאין היקש למחצה, וצל"ע.

אימא בשאר עבירות:    כלומר אף בשאר עבירות דהא קרא סתמא כתי' לכל שאין מכיר בו אלא השם, ואוקימנא כדתנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בזמן קבוע, ואחיצון קאי, דאי אפנימי היכי איפשר דהא לא דמו, דפנימי אתי ליש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, ודראש חדש לא אתי אלא אשאין מכיר בו אלא יי', אבל חיצון אעג"ב דאית ביה ידיעה בסוףך כיון דבתחילה לית בה ידיעה כמי שאין בה ידיעה אלא לשם קרי' ביה, וכיון שכן מה חיצון אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו דהא איתקש לפנימי אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וכשאין בה ידיעה בתחילה מדכתי' ליי'.

מסיומא דהא דגמרי' מה זה אינו מכפר אלא על מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, משמע דכל עיקרה דמילתא ליתא אלא למילף אשעיר ראשי חדשים ושעיר רגלים שלא יהו מכפרין על שאר עבירות אלא על אלו בלבד, ואיכא למידק א"כ מאי קאמר שעירי רגלים מנ"ל, דאי מיה' איכא למפרך מה ל"ה שכן כפרתו מרובה, דאדרבה היא הנותנת, ומה י"ה שכפרתו מרובה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו וזה שאין כפרתו מרובה אינו דין שלא יכפר על כל העבירות אלא על אלו בלבד. וי"ל דה"פ בירושלמי אשכחן שעירי ר"ח שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר אעפ"י שעברת טומאת מקדש וקדשיו חמורה טפי שהוקבעו לה שעירי י"ה, אלא שעירי רגלים מנין שמכפרין על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, ואע"ג דכתי' בהו לכפר, דילמא שאר עבירות בלבד שאינן חמורות כ"כ [מכפרין] מדפריך, נר' דלזה נתכוון רש"י שכתב לא מכפרין אמידי דכרת, דאי מדתנא דבי ר' ישמעאל איכא למיפרך מהי מייתי', אי מר"ח ולא קרי ליה למ? מלמד, דהא ר"ח סתמא כתי' ביה חטאת ל? דמשמע כל חטאת שאין מכיר בו אלא השם וכן בשאר עבירות בין בטומאת מקדש קדשיו, מ"מ אין ללמוד שעירי רגלים ממנו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו בחמורה, מפני שזה תדיר ואלו אינן תדירין, ואי דמי"ה שכן כפרתו מרובה, אבל של רגלים שאין כפרתן מרובה לא יכפרו על טומאת מקדש וקדשיו החמורה, וכי תימא הא גמרי' דר"ח מדי"ה והא פרכי' שכן כפרתו מרובה, התם מכתב כתיבא כל שאין מכיר בו אלא השם ואף טומאת מקדש וקדשיו בכלל, אלא הא דתני דבי ר' ישמעאל גלויי מלתא בעלמא ת"ל ולא לאחת אבל רגלים ... לה מלתא כלו' שיכפר על טומאת מקדש ובזה ולא באחר לא משום פירכא דאמרן.

תוספתא (ה"ב):    היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות פעם א' בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרות בכל חדש וחדש שנא' (יחזקאל ה, יא) לכן חי אני נאם יי' אלי"ם אם לא [יען] את מקדשי טמאת בכל שקוציך [ובכל] (וב)תועבותיך וגם אני אגדע ולא תחוס עיני וגם אני לא אחמול, קשים דם שקוצים ותובות שעשיתם יותר מכולם.

אי מדר"ח שכן תדיר:    וא"ת ואי לאו טעמ' דתדיר מי גמרי' מיניה, והא קיי"ל (לק' י, א) בכל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים, ור"ח למד הוא מי"ה ובקדשים קמיירי, א"כ היכא גמרי' רגלים מר"ח. ותירץ רש"י (ט, ב ד"ה שעיר ושעיר) דכי אמ' דבקשים אין למדין למד מלמד ה"מ בלמד מהיקש אבל בשאר ענינים גמרי'. וזה אינו, דבזבחים (נ, א) מוכח דבכל ענין אמ' אין למדין למד מלמד בקדשים. וי"ל דהכא ר"ח אינו למד מי"ה, דהא מכתב כתי' ליה דכתיב (במדבר כח, טו) ושעיר עזים לה' חטאת, שאין מכיר ולא גמרי' מי"ה אלא גלוי מילתא בעלמא.

אי מי"ה שכן מ"כ:    איכא למידק וכי אין בין י"ה לרגלים אלא מ"כ. וי"ל לאלומי לקושיא קנסיב ליה הכי, כלו' אפי' תמצי לומר דבשאר ענינים הם שוים, מ"מ חלוק יש ביניהם שזה מ"כ וזה אינו מ"כ.


דף ט עמוד ב[עריכה]

ת"ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין סופן ליודע:    כלומר על זו שאין סופה ליודע דוקא, ויש שגורסים ושאין סופם ליודע כלומר ועל זה ועל זה, ושתי הגירסאות בפר"ח ז"ל.

נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ:    לריבותא הקט הכי דאפילו למ"ד דאפילו אינו על מצחו אלא דתלי בסבתא מכפר נפקא מינה מיהא לנשבר הציץ.

הא דאמרינן עון העדה כתיב:    פירוש על עון שהעדה חוטאים כי קאמר דהינו איש טהור שבעדה שאכל קדש טמא.

אותה נושא עון ואין אחר נושא עון:    אמרו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות כדמשני לעיל בשל ר"ח, אלא משום דלקמן (י, א) איצטריך להאי דרשא נקט לה נמי הכא, ולי נראה דכיון דאתי' לאקשויי אמאי לא מכפר ציץ אדרש חדש, כל היכא דאשכחן בראש חדש גופיה מיעוטא דינא הוא טפי למילף מיניה גופיה ולא לאהדורי אמעוטי דשאר דוכתי, דהוה משמע דאי לאו ההוא מיעוטא הוה אפשר למימר דציץ מכפר אפילו אדר"ח ולפיכך עדיף ליה למימר דבשעיר ר"ח גופיה כתיב מיעוטא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון כנ"ל.


דף י עמוד ב[עריכה]

תמידין שלא הוצרכו נפדין תמימים:    פירוש מוכרין אותן לאחרים ואותן מעות היו נופלין לקופות תרומה ישנה, ואח"כ היו לוקחין אותן מתרומה חדשה, אבל לחלל אותן להדיא על מעות תרומה חדשה א"א, שאין הקדש מתחלל על הקדש.

מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין:    פירוש מפרישין מן הקטרת, ויש שאין גורסין ממנה, אלא מפרישין שכר האומנין ופירוש מפרישין ממעות הלשכה שכר האומנין, ומחללין עליהם את הקטרת.

ובירושלמי הקשו עלה במסכת שקלים (פ"ד ה"ג) ולא נמצא הקדש מתחלל על הקדש, ומפרקינן אמר ר' שמואל בר ביסנא מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים, ובנמקי הרמב"ן ז"ל פירש לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן, ופורעין בהן שכר בית גרמו, וכיון שלוו לצורך מעשה הלחם פורעין אותן מן השקלים, והאי דנותנין אותם לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו אותה מתרומת הלשכה, משום דצניעא מילתא טפי כדפירש רש"י ז"ל.

ואני תמיה דהא משמע דתמידין שאמרו שנפדין תמידין לא הצריכו לפדותן בצינעא (כן) ע"י בונין בבית המקדש, דנפדין אמרו ולא אמרו מפרישין מהן שכר האומנין כדרך שאמרו בקטרת, ואולי מפני שפעמים רבות נפדין ע"י מום אפילו עכשו שנפדין תמימים אינו מתפרסם כ"כ, ולפיכך לא חששו להן מפני הרואין אבל בקטרת שאינה יוצאה לחולין אלא עכשו חששו ועושין דרך צינעא כל שאיפשר.


דף יא עמוד א[עריכה]

הוכשרו ליפסל בטבול יום במחוסר כפורים ובלינה:    יש מי שאינו גורס כאן בטבול יום, דהא תניא לעיל דקטרת משניתנה במכתשת נפסלת בטבול יום, וליתא דכי תנן הכא קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, לא משום קטרת קאמר, אלא משום שארא, אבל קטרת משנתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ובמחוסר כיפורים, וכי תניא לעיל נתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ה"ה במחוסר כיפורים, וכי אמרינן אי הכי לא תיפסל בטבול יום, ה"ה דהוה מצי למימר לא תפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, וחדא מנייהו נקט, ועוד דמשום דבבריתא לא תנא אלא טבול יום וקא בעי לאיתויי מההיא ברייתא לא חש למימר אלא טבול כדתני בברייתא.

מכל מקום קשיא:    כלומר בין בקטרת בין בתמידין קדושה שבהן להיכן הלכה, ויש לתמוה למה לא היו מצמצמין בתמידין שלא ישארו בדיר אלא הצריכין בלבד, ולא יצטרכו להתנות ב"ד בלב להוציא תמימים בלא מום, ונראה לי משום דלא אפשר, דהא תמידין צריכין ביקור ד' ימים קודם להקרבתן וכדאיתא במנחות (מט, ב) וגמירי לה מפסח, וכיון שכן יש לחוש שמא השנים המבוקרין יוממו, ולפיכך היו צריכין לבקר רבים שאם שמא יומם זה יקריבו אחר במקומו שנתבקר זה ד' ימים, ומצאתי בתוס' שרש"י ז"ל פירש כן שהגזברין לוקחין הרבה מכדי הצורך ונשארין לאחר ר"ח ניסן.

א"ל אביי והא מר הוא דאמר המקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף:    כלומר דלא עדיף לב ב"ד להתנות מדברי הבעלים מפורשים.

ל"ק הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים:    ופירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דבקטרת ובתמידין זה שמתנה לב ב"ד עליהן לאו לדבר שהן גופן ראויין לו אלא למדי נסכים ומסתבר לו דאגב שיטפא אמרה הרב ז"ל, דלנסכים א"א, דאף הן מתרומה חדשה הן באין, אלא הכא לקופת תרומה ישנה הן נופלין, ולב ב"ד מתנה עליהן, לכך ולרקועי פחים הן עומדין, וכן פירש רש"י ז"ל.


דף יא עמוד ב[עריכה]

הא דאקשי אביי לרב מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו לימא לב ב"ד מתנה עליהם:    נראה דלאו לאיפלוגי עליה ולמימר דלדידיה לא אמרי' לב ב"ד מתנה, וקטורת טעמא משום דס"ל דקדושת דמים הוא, דא"כ מאי מקשה מפרה אדומה ואע"ג דס"ל דפרה קדושת הגוף היא, אלא ודאי אביי קבולי קבלה מיניה דלב ב"ד מתנה ואפילו בקדושת הגוף, אלא דאקשויי מקשה ואזיל לאפוקי הלכתא מיניה, ולפיכך אקשי ליה מפר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, וכי פריק שאני אבודין דלא שכיחי אקשי ליה מפרה אדומה דלא שכיחא נאה כדי שיתנו אם תמצא נאה ממנה שתפדה זו, ואי נמי שתשחט שלא על גבי מערכתה דזהירין בה טובא, ואפילו הכי אמרינן שנפדית, ואי אמרת בשלמא דבלב ב"ד מתנה אפילו במאי דלא שכיח ניחא לן פרה וקשיא לן פר ושעיר של יום הכפורים, ופריק דשאני פרה דקדושת דמים הוא ואינה צריכא העמדה והערכה דרש' היא כן נ"ל פירוש שמועה זו.

ומכל מקום משמע מהכא דכל שנפדה מחמת תנאי לב ב"ד אינו צריך העמדה והערכה, דאי לא תימא הכי אפילו לדידיה דסבירא ליה דקדושת הגוף היא אלא דלב ב"ד מתנה עליה כל שכן דתקשי לן אלא מאי קדשי מזבח היא דלב ב"ד מתנה עליה נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, אלא ודאי כדאמרן דלב ב"ד מתנה שאפילו נשחטה תפדה בדברים שאינן צריכין העמדה והערכה משום דאע"ג דנפדית קושטא דמילתא לב ב"ד מתנה עליה שלא תהא קדושה כנ"ל.

הא דאמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה שנפדת ע"ג מערכתה:    פירש רש"י ז"ל: משום דקסבר לב ב"ד מתנה עליה ואגב שיטפא אמרה, דהא ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה כדאמרינן בסמוך ר"ש קאמרת ר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה, אלא טעמא משום דר"ש אית ליה דפרה קדושת דמים היא וקדושת דמים אינה בכלל העמדה והערכה.

הא דקאמר הואיל והיה לה שעת הכושר:    דמשמע השתא אין לה שעת הכושר, אמרו בתוס' דהכא כשהזו מדמה כבר אל נכח פני אהל מועד, וכיון דהזו מדמה שוב אינה נפדת, ואפ"ה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיה לה שעת הכשר קודם הזאה, ונפדת ע"ג מערכתה קודם הזאה דקדשי בדק הבית הוא, וא"ת א"כ אפילו קודם הזאה נמי, דהא אית ליה לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי (ב"ק עו, ב), תירץ הרמב"ן ז"ל דשאני פרה דלפדייה עומדת שאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה, ובפרק מרובה (ב"ק עז, א ד"ה פרה) יש לו תירוץ אחר בשמועה זו משם התוס' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, ולדידי אפי' השתא בת פדייה היא, דקדשי בדק הבית היא, ואינה בכלל העמדה והערכה, ועוד דאפי' לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכשר שהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת, ואפי' למאן דמפרש (חולין לו, א) דלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, אלא בששחט ישראל בטמאה או גוי בטהרה דלאו שחיטה הוא, הא ישראל בטהורה דבת שחיטה היא, מכי שחיט בה רוב שנים הרי היא כמתה, ואינה בכלל העמדה והערכה, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא, אפ"ה כל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מחיותה, דלא אמרו שנים או רוב שנים אלא מפני שאותה שחיטה מותרת לאכילה בין לישראל בין לנכרי, ושם בפ' מרובה כתבתי יותר מזה [ועוד יותר] בריש פ' כיסוי הדם (חולין פד, א ד"ה ולפרקינהו).

אמר רב וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבין:    הק' בתוס' והא פרה קדשי בדק הבית היא, וקדשי בדק הבית פודין אפילו להאכיל לכלבים, וכדאמרינן (בכורות יד, א) קדם הקדשן למומם אין נפדין קדם מומן להקדשן נפדין, ותירצו דמרבינן מיהא אסור, ובזה תירצו קושיא אחרת דקשיא להו כי אוקימנא לעורה, דהא (בבכורות) [בזבחים קג, ב] מסיק דבכור שנטרף שאין הכהן יכול לאוכלו שנקבר הוא ועורו, אלא דהתם דקדשי מזבח הוא אין פודין, אבל הכא בקדשי בדק הבית דמאורייתא נפדין אלא מרבנן הוא דאסור לפדותן, עורן מיהא מותר ופודין אותן להתיר עורן.

איתיביה מהו שיקרבו זה בזה וכו' ואמאי טמא לב ב"ד מתנה עליהם, ופרקינן דר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה:    ויש מקשים ומאי קושיא דהא (ד)אמרי' לעיל דאבודין שאני, ומתרצים דה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלאחד מתרי פרוקי נקט, והנכון דהכא ניחא ליה לפרוקי קושטא דמילתא דר"ש לית ליה כלל לב ב"ד מתנה.


דף יב עמוד א[עריכה]

ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עבדי' להו:    כלומר לתמידין שלא הוצרכו לצבור, ואמרינן מקיצין בהן את המזבח, תמיה' לי תינח תמידין, קטרת מאי עבדין ליה, וי"ל דלדידיה קטרת קדושת דמים הוא, אבל ליכא למימר דלר"ש נמי לב ב"ד מתנה בקטרת, מיהא דלאו בר רעיה היא וכדאתי' לדחויי לעיל בסמוך דרבן דקטרת לא פליגי עליה דר"ש דטעמייהו בקטרת משום דלאו בר רעיה הוא, דהא ר"ש לית ליה בתמידין רעיה אע"ג דבני רעיה נינהו.

אמר רבינא אף ... ור' אלעזר:    וא"ת מאי איכא בין ת"ק לר"א. י"ל דלת"ק הוי עולת ציבור ולר"א עולת יחיד, ונ"מ לנסכים ולסמיכה, דלר"א הנסכים משלו ובעי סמיכה מיניה כדין קרבן יחיד ולת"ק נסכים משל צבור.

אמאי ליקרב איהו גופיה:    מהכא משמע (דנסיק) [דנתיק] רעיה דרבנן מדקאמרינן דליקרב איהו גופיה, ואיכא למידק דהא קי"ל (תמורה יח, א) כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב והלכתא גמירי לה, תירץ ר"ת ז"ל (ספר הישר סי' תשעז) דהכי גמירי הלכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה, ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולאפוקי שאינה מתה קאמרינן רועה.


דף יב עמוד ב[עריכה]

קרבנות הצבור סכין מושכחתן למה שהן:    פירש רש"י ז"ל: דאליבא דר"ש קאמר, כלומר שאם מתחלה עולה (עולה) חובה לסוף עולה נדבה ואין צריכין רעיה, וה"ק סכין השוחטו סתם מושכתו לקרבן שהופרשו מתחלה לכך, ואפי' אין זה אותו קרבן עצמו כגון עולה תמיד לעולת קיץ, וכן פי' גם הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ללשון אחר, ואיו מחוור אלא אליבא דרבנן דר"ש דאית להו נפדין תמידין קאמר, וכדגרסי' בפ"ק דזבחים (ו, ב) דגרסינן התם אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל, דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכחתן למה שהן, והכי נמי מוכח הכין מדאמרינן ואף שמואל סבר לה להא דר' יוחנן דאמר ר' יהודה אמר שמואל (ל)קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן, ור' יוחנן כרבנן אית ליה דלב ב"ד מתנה עליהם, אלמא שמואל נמי לרבנן דר"ש קאמר.

ור"ח ז"ל פירש מושכן למה שהן עכשו, כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין, ולא הוקבעו לכך, אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן, שעד שעת השחיטה יכול לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו לצבור, דלב ב"ד מתנה עליהם וכדר' יוחנן קמית', ול"ג תניא נמי הכי ואמתני' קאי, וגם כן פי' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בא' מן הלשונות והוא הנכון, וכן פי' בתוס'.


דף יג עמוד א[עריכה]

רבא אמר הא והא ר':    פירוש דרבא אתא לאוקומינהו בחד תנא ונסיב להו בר' יהודה סתימאה דספרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל, בירושלמי (ה"ו) אמרו משל למי שאינו מודה שמכפר דאפ"ה מכפר מי אפשר למימר למלכא לית את מליך.


דף יג עמוד ב[עריכה]

יש ספרים דגר' הכי דתניא חומר בשעיר מיום הכפורים:    ורש"י ז"ל העביר על זה קולמוס, ואמר דלא גר' ליה כלל, ובודאי דמאן דגריס דתניא שבוש הוא, דהא לא שייך כלל למאי דתריצית, אלא מיהו ה"ג תנא חומר בשעיר מי"ה וחומר מי"ה מבשעיר וכו' שהשעיר מכפר מיד וי"ה עד שתחשך, ולפי שתרצנו מתחילה דאכלתיה בליליא א"נ ביממא וחנקתיה אומצא דמשמע י"ה מכפר מיד אם לא מת, השתא פריק פירוק' אחרינא דמשתכחת לה אפילו אכל בשחר ומת קודם שתחשך, דבמתני' תנא שאין י"ה מכפרת עד שתחשך, ובירושלמי (ה"ו) מפורשת כן, דעביד פלוגתא בהני תרי לישני, דגרסינן התם ר' זירא אמר י"ה כל שהו, פירוש כל שעה ושעה מכפר, ר' חנינא בסוף, מה ביניהם מת מיד, על דעתיה דר' זירא כפר מיד על דעתיה דר' חנינא לא כפר, אמר ר' זירא מתניתא מסייע לר' חנינא חומר בשעיר שאין כן בי"ה שהשעיר מכפר מיד וי"ה משתחשך. ותמיה אני על הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שגורס [תנא] תונא, ופירש דאפירוקא קמא קאי דקאמר כגון דאכל אומצא וחנקתיה מקמי מתני' יומא, דאלמא י"ה אינו מכפר עד שתחשך, ע"כ. ותימא הוא דאם כן למה נקט חנקתיה אומצא ומת כלומר אפילו אכל בצרא ומת בחצי היום, אלא גירסא זו אינה נכונה.

חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד וי"ה אינו מכפר עד שתחשך וחומר בי"ה שי"ה מכפר בלא קרבן מש"כ בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן:    ונ"ל דה"פ די"ה בלא שעיר המשתלח מכפר מש"כ בשעיר שאינו אעפ"י שהגדילו עליו אלא א"כ נשתלח ושלוחו קרי קרבן, לפי ששניהם שוין הקרב בפנים והמשתלח, ושבפנים קרבן לשם והשני משתלח לעזאזל, וא"נ יש לי לפרש שי"ה מכפר בלא קרבן שעיר הנעשה בפנים מש"כ בשעיר שאינו מכפר אלא אם כן קדם של שם שנעשה בפנים, וזה נ"ל יותר מדקאמר שאין מכפר בלא קרבן, ואלו לפירוש הראשון לא ניחא שאין שלוחו קרוי קרבן.

קשיא לי אשמעתין דמוקמי' מתני' דעל עשה כרת ואע"ג דלא עבד תשובה, משום דאמרינן די"ה מכפר אף על שאינן שבין, דהא מתני' שעיר המשתלח קתני דמכפר ולא הזכירו י"ה בהא מתני', ור יום הכפורים שמענו לו ולא שעיר המשתלח, וי"ל דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תקפו של י"ה הוא ואף הוא מכפר לר' אף על שאינן שבין.

אלא שעדיין אני תמיה א"כ למה לא שנו במשנתינו שעיר המשתלח וי"ה, ולר' הוה משמע שעיר המשתלח או י"ה כלומר אפילו בלא שעיר. עוד קשיא לי אשמעתין לפירוקא קמא וכן לר' [זירא] דירושלמי (ה"ו) דאית להו די"ה מכפר מיד, א"כ שעיר המשתלח למה דהא י"ה יום מכפר בלא שעיר ואפילו מת מיד, וי"ל לעבירה שנעשית בשעת שילוח ומת מתוכה, שהיום אינו מכפר שהרי מת מתוכה, וכמו שאמרו בחנקתיה אומצא, אבל השעיר מכפר, ועוד צל"ע.


דף יד עמוד א[עריכה]

כולן קרויין ביתי:    וא"ת והא ביתו זו אשתו, וכדתנן ביומא (ב, א) דאף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ראשונה, י"ל דתרי ביתו כתיבי חד לביתו ממש דהיינו אשתו, והשני לרבות הכהנים שגם הם קרויין ביתו דכתיב ביה בית אהרן ברכו את יי', והיינו דבוידוי ראשון אומר חטאתי אני וביתי ובוידוי שני אומר חטאנו אנו בני אהרן עם קדשך.

ההוא מואת עדת בני ישראל נפקא:    הקשה הרמב"ן ז"ל ונימא אי מואת עדת בני ישראל ה"א לכתחלה לא יביא הא אם הביא כשר, וכדאמרינן בסמוך גבי אשר לו דצריכי תרי קראי לעכובא, והוא מפרק לה דכיון בשל עם יקח בצווי, ודאי פשיטא דעכובא הוא, דכל מה שכתוב בפרשה עכובא דחקה כתיבה בה.