שבועות ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ריבויי ומיעוטי אין בעלמא כללי ופרטי דריש והכא היינו טעמא כדתנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל (ויקרא יא, לב) במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט ורבנן אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כורחיך קשיא שבועות אלא בשבועות נסיב אליבא דר' עקיבא וליה לא סבירא ליה:
גופא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת"ל (ויקרא ה, ב) ונעלם ונעלם שני פעמים דברי ר"ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות א"כ מה ת"ל ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש:
אמר מר ונעלם מכלל שידע מאי משמע אמר רבא מדלא כתיב והיא עלומה ממנו א"ל אביי אלא מעתה גבי סוטה דכתיב (במדבר ה, יג) ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא אי הוה ידע מי בדקו לה מיא והא תניא (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה אבזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ותו גבי תורה דכתיב (איוב כח, כא) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה מכלל דאיכא דהוה ידע ביה והכתיב (איוב כח, יג) לא ידע אנוש ערכה אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה א"ל רב פפא לאביי אלא דקתני אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו א"ל אין משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הנכרים:
יציאות שבת שתים שהן ארבע:
תנן התם יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ מאי שנא הכא דתנא שתים שהן ד' ותו לא ומאי שנא התם דתני שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ התם דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות הכא דלאו עיקר שבת הוא אבות תני ותולדות לא תני אבות מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הויין וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא אלא אמר רב פפא התם דעיקר שבת תני חיובי ופטורי הכא חיובי תני ופטורי לא תני חיובי מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הוא דהויין שתים דהוצאה ושתים דהכנסה והא יציאות קתני אמר רב אשי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה ממאי
רש"י
[עריכה]ריבויי ומיעוטי - וריבה הכל ומיעט סם הכי מפרש לה בקדושין:
והכא - גבי פדיון הבן להכי דריש ליה בריבויי ומיעוטי משום דאין הפרט בין שני כללות:
כדתנא דבי רבי ישמעאל - באלו טריפות דאיכא תנא דדריש את זה תאכלו מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל ופליג עליה תנא דבי רבי ישמעאל ואמר במים במים סמוכין זה לזה ואח"כ כתיב בימים ובנחלים הלכך אין זה כלל ופרט אלא הטילהו ביניהם לדרשו בריבויי ומיעוטי:
ורבנן - דפליגי עליה דרבי ודרשי ליה בכלל ופרט סבירא להו כדאמרי במערבא:
אין האיש מנוקה מעון - שבא עליה אחר שנסתרה:
ידיעת בית רבו - שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שהרגיש כשנגע אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא (בטומאה כשנוגע בה) שמה ידיעה:
ד' בפנים - שתים לחיוב הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית וב' לפטור כשזה עוקר וזה מניח דכתיב בעשותה העושה את כולה (שבת דף ג.):
דעיקר שבת - שעיקר מסכת באיסורי שבת:
אבות - יציאות שהן מן התורה:
תולדות - הכנסות דלא מיפרשן בהדיא:
תרתי הויין - ומתני' דהכא ד' תנן:
שתים - לחיוב הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית:
ושתים - לפטור אחת שהעני פושט ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה והעני הוציאה ועבד. איהו הנחה ולא עבד עקיר' ובעה"ב עקר ולא הניח ושניהם פטורין ואחת שבעה"ב פושט ידו מליאה לחוץ ונטל העני מתוכה והניח דעבד נמי בעל הבית עקירה והעני הנחה ושניהם פטורין בשתי הוצאות הללו. חיובי מאי נינהו יציאות. דהא יציאות קתני ויציאות דחיובא תרתי הוא דהויין חדא דעני וחדא דבעה"ב:
תוספות
[עריכה]דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים כו'. תימה דר' ישמעאל תני בי"ג מדות התורה נדרשת והא איכא טפי הך מדה דשני כללות הסמוכו' דדרשינן בריבה ומיעט:
בשבועות נסיב לה כר' עקיבא ולא סבר לה. זימנין דלא בעי למימר הכי בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה:) גבי רבי חייא דנפל ליה. יניכה בכיתני' וא"ל רבי צא ונחור ופריך ולימא ליה צא וטרוף דהא רבי ראה דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאם בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא בעי למימר תני לה ולא סבר לה:
ונעלם מעיני אישה מכלל דה"ל ידיעה מעיקרא. י"מ דה"ל ידיעה שנטמאת דהכי משמע קרא ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם וגו' וקשה לפירוש זה דהיכי דמי אי בשעת השקאה נזכר מן הטומאה למה משקה אותה ואם אינו נזכר אמאי משקה אותה הא בעינן ידיעה מעיקרא והוא סבור שלא היתה לו ידיעה מעולם ומיהו יש ליישב דמיירי כשאינו נזכר ומ"מ משקה אותה מספק דע"י השקאה יתברר אם היתה לו ידיעה מעיקרא או לאו ולפי המפרשים דונעלם קאי אסתירה מיירי שפיר דבשעת השקאה זכור מן הסתירה אבל מ"מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא עליה משנסתרה וי"ל כיון דשכח מוכיח שלא הקפיד ולא חשיב מנוקה מעון דאפילו אינו מוחה אעון בניו ובנותיו אין מים בודקין את אשתו כדאיתא בפ"ב דסוטה (דף מז:) . ואמר נמי התם אם אתם מקפידין על עצמכם המים בודקין את נשותיכם:
ידיעת בית רבו שמה ידיעה. אף על פי שדבר זה לא נעלם ממנו שגם עתה יודע כן ולא אתי למעוטי אלא תינוק שנשבה וכן בסוטה יודע שאם נטמאה אסורה וגבי תורה נמי אף בשעת העלמה נמי יודע שהיא בעולם: אמר ליה רב פפא לאביי והא תנן כו' מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו. ה"ה דה"מ למיפרך אהא דדריש מקרא דונעלם לידיעת בית רבו ומי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו:
שתים שהן ד' בפנים. הכא פי' בקונטרס בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות ואין נראה מדאיצטריך לקמן למימר וקמפרש הכנסה לאלתר ה"ל לאוכוחי משתים שהן ד' בפנים דהוו כולהו הכנסה ונראה כמו שפירש בקונטרס במסכת שבת (דף ב.) שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בעל הבית העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטור ובחוץ לעני העומד בחוץ וריב"א פירש שתים דהוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ד' הכנסה דחיוב ודפטור לבעל הבית העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה"נ מפרש לעיל מתני' דהכא שתים הוצאה דעני ודבעל הבית שהן ד' הכנסה דעני ודבעל הבית ובירושלמי בעיא אי איכא לפרושי מתני' כמו שפירש בקונט' או כריב"א ואין להאריך ואין להקשות לפירוש ריב"א הא דמפרש ואזיל במתני' דשבת כסדר הקונט' הכנסה והוצאה דעני ולא מפרש הוצאה והוצאה הכנסה והכנסה דניחא ליה למינקט הכי כדי לקצר פשט עני ידו לפנים או שנטל כו' והוצאה והוצאה היה צריך להאריך ועוי"ל שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו ב' הוצאות וב' הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור:
ומאי שנא הכא דתני שתים שהן ד' ותו לא. וא"ת ולישני דהכא לא מצי תני כי התם משום דדומיא דמראות נגעים קתני כולהו לחיובא וי"ל דשפיר הוה דומיא דמראות נגעים הואיל ואיכא בהו ד' לחיובא והר"ר משה פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת אבל בתר דמסיק דהכא לאו עיקר שבת הוא פריך שפיר והא דומיא דמראות נגעים קתני:
אבות תני תולדות לא תני. אע"ג דבמראות נגעים תני אבות ותולדות התם משום דאי אפשר למצוא ב' שהן ד' בענין אחר:
והא יציאות קתני. לפי הפשט משמע דלא פריך אלא אהך דהכא משום דלא תני פטורי אבל אההיא דשבת דתני חיובי ופטורי ניחא ליה ותימה דהיכי משכחת לה בהוצאות גרידא ב' שהן ד' לבעל הבית וכן לעני ומפרש ר"י דהשתא חשיב אף פטור דפטור ומותר דמשכחת כל הח' בהוצאות:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
כ א מיי' פ"ב מהל' סוטה הלכה ח', סמג עשין מה:
ראשונים נוספים
ופרקינן רבי בעלמא בכללי ופרטי דריש ולענין בכור איידי דכתב ופדויו מבן חדש תפדה סמוכים זה לזה ואח"כ כתב בערכך כסף חמשת שקלים סבר אין זה כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. וכדתנא דבי ר' ישמעאל בענין הדגים דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם.
תנא דברי ר' ישמעאל במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופטר אלא ריבוי ומיעוט רבי סבר לה כתנא דבי ר' ישמעאל ודריש לה בריבויי ומיעוט. ורבנן סברי כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט. וכבר פירשנוה בסוף פרק ואלו טרפות. ואסיקנא אלא ר' בשבועות נסיב לה למתני' כר' עקיבא ולא סבר לה כוותיה דחייב לשעבר. גופא מנין שאינו חייב אלא בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. ת"ל ונעלם שתי פעמים דברי ר' עקיבא.
רבי אומר אינו צריך שני ונעלם. אלא ונעלם מכלל שהוא יודע. שאין אדם מי שלא קרא המקרא הזה בבית רבו בבית הספר. ועוד כתיב והוא ידע. הרי ידיעה אחרת. הנה ידיעה בתחלה והעלם בינתים וידיעה בסוף. ונעלם השני למה בא. וחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. והא דתנן אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.
אוקימנא בתינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היתה לו ידיעה בבית רבו כלל.
יציאות השבת שתים שהן ד' ואקשינן אמאי לא תני שתים שהן ד' בפנים וכו' כדקתני במסכת שבת. ופרקינן התם תני אבות ותולדות הכא אבות תני תולדות לא תני.
אבות מאי ניהו יציאות וכו'. וכבר פירשנוה במקומה:
אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה. לאו למימרא דמסתמא בשיש לו ידיעת בית רבו עסקינן דהא אפשר לומר דקרא אפי' לתינוק שנשבה לבין הגוים קאמר ולאו מלשון ונעלם לחוד קאמר דהא תורה לית בה ידיעה דדמי לידיעת בית רבו ועוד דהא בכל התורה כתיב ונעלם ולא בעינן בה אפי' ידיעת בית רבו אלא קרא קא דריש דהאי ונעלם ממנו אוהוא טמא ואשם קאי כלומר שנעלם ממנו שהוא טמא ושהוא טמא על אכילת קדש הא יודע הוא שיש טומאה זו בעולם שלמד בבית רבו שהשרץ מטמא והטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש ואע"פ שלא ידע מעולם שנטמא הוא דלא בעי ר' ידיעה אחריתי.
ואי קשיא אי לא בעי ר' אלא ידיעת בית רבו היכי נסיב לה קרא ת"ל ונעלם כדפרישית והא היכא נמי דלא כתיב הכי בעי רבי ידיעת בי רבו דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת פטור ואע"ג דגבי שבת לא כתיב כה"ג.
איכא למימר הכא בעינן ידיעת בית רבו שידע שזה השרץ שנגע בו מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש והיינו דנסיב לה ר' קרא ת"ל ונעלם כו' אבל התם לא בעינן אלא שידע עיקר שבת כלומר שהקב"ה צוה שלא לעשות מלאכה בשבת ואף על פי שלא ידע מעולם שזו המלאכה אסורה וכסבור הוא שזו מותרת או כל המלאכות מותרות חוץ מאחת מהן כיון שהוא יודע שיש מלאכה אסורה בשבת חייב אבל כשאינו יודע שיש שום מלאכה אסורה ולא הכיר עיקר שבת מעולם אין זו קרויה שגגה וגבי שאר מצות שגגה בעינן ועוד דההיא פלוגתא נמי דמונבז ורבי עקיבא היא ודילמא ר' מחייב גבי שבת בלא ידיעת בית רבו כלל.
ורבינו ש"י ז"ל מפרש ידיעת בית רבו כגון שהוא יודע שנגע בשרץ ולמד בבית רבו שהנוגע בשרץ טמא אבל לא התבונן לשו' אל לבו [ש] טמא בנגיע' זו שנגע לשרץ והא ודאי גבי שבת לא בעינן כולי האי והא הכא נפקא לן מונעלם ממנו והוא טמא.
אבל יש לדקדק אי הכי היכי בעינן מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו הא איכא מאן דלא ידע שנגע בשרץ בשלמא לההוא פירושא דידן קסבר דליכא מאן דלא ידע שהשרץ טמא אלא מי שלא למדו חזקה שכל ישראל למדו שהשרצים מטמאין אע"פ שיש שלא למדו הלכותיהן אלא לדברי רבינו שלמה ז"ל קשיא.
ורבינו תם פי' ידיעת בית רבו שידע שהשרץ מטמא אבל לא למדו שאסור ליכנס למקדש וקרא ה"ק ונעלם ממנו יודע שהוא טמא כלומר שהוא סבור שמותר ליכנס למקדש ואינו יודע כל דיני הטומאה והיינו ידיעה אי נמי ונעלם ממנו הוהוא טמא היינו שנעלמה ממנו עיקר טומאתו שאינו יודע שהוא טמא כלל ומכלל דעד השתא ידע מקצת הטומאה ולא קשיא ונעלמה מעיני כל חי דהא איכא דידע מקצת התורה וכן בסוטה ידע דנסתרה שהיא מקצת ידיעה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה והפי' הראשון יותר נכון וברור.
מ"ש הכא דקתני שתים שהן ד' וכולה שמעתא כבר פירשנו לה בדוכתה (שבת ב,ב) בס"ד.
אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה: כלו' הידיעה שיש לו שלמד בבית רבו שטמא אסור למקדש הוייא ידיעה בתחלה, ובהאי ידיעה סגי לן בתחלה, וה"ק ונעלם מכלל שידע כלו' לפי שנעלמה ממנו טומאתו שאינו יודע שהוא טמא לפיכך נכנס למקדש, אבל אם לא נעלמה ממנו טומאתו לא היה נכנס מפני שיש לו ידיעת בית רבו ויודע כי טמא אסור ליכנס למקדש ע"כ לשון הר"א אב ב"ד. ורש"י ז"ל פי' בענין אחר וזה נכון.
יציאות שבת שתים שהן ד': כתבתיה במקומה בפ"ק דשבת (ב, ב) בס"ד.
במים במים ב"פ וכו' ומיהו לר"י גם זה נכלל במדת כלל ופרט וכלל שמנה ר"י בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאל"כ הוה להו לר"י י"ד מדות:
אלא מעתה גבי סוטה דכתיב ונעלם מעיני אשה מכלל דאית ליה ידיעה שזינתה מעיקרא. והא כתיב ונקה האיש מעון תמיהא מילתא מאי פריך דהאי ונקה האיש מעון היינו מעון ביאה שלא בא עליה אחר שנסתרה כדדרשינן בקידושין וביבמות וסוטה ויש מתרצין דכל שהוא מנוקה מעון ביאת מזיד אע"פ שהוא בא עליה בשוגג אמרינן שהמים בודקים את אשתו ומש"ה פרכינן דאי ונעלם משמע דה"ל ידיעה בתחל' שזינתה שוב א"א להיות ביאת שוגג כיון דידע ועכבה אצלו וזה היה נראה נכון. אלא דבמס' קדושין ויבמות מוכח דגז"הכ הוא דאפי' בביאת שוגג גמור אין המים בודקין כדכתיבנא התם בס"ד והנכון יותר דאנן קי"ל דכל שהבעל עמעם על אשתו שגילה דעתו שהסיח דעתו ולא להקפיד על זנותה שוב אין המים בודקין את אשתו ואפי' לא בא עליה כלל כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה בזמן שבעל רואה ומעמעם שוב אין המים בודקין את אשתו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' התורה ומעתה היינו דפריך תלמודא דאי ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא שזינתה שוב אין לה בדיקה כלל והא דנקטינן והא כתיב ונקה האיש מעון אפשר דמשמ' לן דהאי ונקה האיש מעון ב' דברים יש בו היינו שיהיה נקי מעון של עמעום אפי' בלא ביאת שוגג ושיהא נקי מעון ביאה אפי' שוגג בלא עון עמעים כנדרשי' ליה בעלמא. א"נ דלעולם דלא אתי האי קרא אלא לעון ביאה ואנן הכי פרכי' דהאי ונקה האיש מעון בתר ונעלם כתיב ומשמע שאלו מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ואי הו"ל ידיעה מעיקרא בלאו עון ביאה אין המים בודקין אותה מחמת האי ידיעה:
אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה פר"ת דודאי לשון ונעלם משמע דהו"ל ידיעה מעיקרא. ומיהו לאו ידיעה של עיקר אלא ידיעה כל דהו כעין ידיעת בית רבו ולרבי אפי' הא חשיבא ידיעה למעיקרא ומעתה גבי תורה נמי היתה קצת ידיעה דמעיקרא שידעו שהיא בעולם ואם לא נודע ערכה וגבי סוטה נמי היתה לו קצת ידיעה בסתירה דהאי ונעלם אונסתרה בתרי' קאי ולא אושכב איש אותה דרישא קאי ומיהו לא היתה ידיעתו בסתירה זו כ"כ שתהא חשובה לו עמעום. וכל שהוא מנוקה מעון ביאה מים בודקין את אשתו ויש שהיו מפרשי' דידיעת בית רבו לא נפקא ליה לרבי אליבא דרבא מלשון ונעלם דודאי לשון ונעלם שפיר מתאמר אפי' בלא שום ידיעה כלל. אלא נפקא לן מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא דלמה לי' למכתב הכי דהא לרבי אפי' על העלם קדש ומקדש וזדון טומאה חייב אלא ודאי ללמדנו בא כי העלמת הטומאה בלבד היתה לו או העלמת קדש ומקדש המחייבו על טומאתו אבל לא העלמת הלכות כי לכל הפחות היה לו ידיעת בית רבו ואין פי' זה נכון דהא בהדיא קתני בבריית' דרבי דונעלם מכלל שידע ואם כפי' זה הוה ליה למיתנא ונעלם והוא טמא מכלל שידע וגם לא הוה ליה לרבא לסתום לשונו כ"כ הלכך אין לנו אלא כפי' שכתבתי וכן הכריע רבינו הגדול ורבותי ז"ל (בפירש"י שלפנינו אינו בזה הלשון) וידיעת בית רבו פירש"י ז"ל שלמד בבית רבו שהנוגע בשרצים טמא ואסור לאכול קדש וליכנס למקדש וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא עכ"ל והוי יודע שבין לפירוש זה של רש"י ז"ל ובין לכולהו פירושי לאו למימרא כי אותה ידיעה שידע בבית רבו עולה לידיעה ואע"פ שהיה המעשה בהעלם גמור בלא ידיעה בתחלה לאחר כמה שנים שזה אינו עילה על הדעת דודאי כל ידיעה סמוכה להעלמה היא וכן מוכח בפי' בריש פרק ידיעות הטומאה דתנן נטמא וידע וכדפירש"י ז"ל התם וההיא אליבא דרבי נשנית ולכך פירש"י ז"ל כאן שלמד בבית רבו כך וכך וכו' וכל זה ידע כשנגע אלא שלא התבונן ומעתה תבין מה שהקשו על פירש"י ז"ל מאי האי דפריך תלמודא על רבא מדתנן שאין בה ידיעה וכו' ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו ופרקינן בתינוק שנשבה לבין העכו"ם וע"כ לפום מה דכתיבנא הפי' מי איכא מאן דלית ליה ידיעת בית רבו עד שידע כן כשנגע ומעתה תקשה לו על פירושו מנ"ל לאוקומי בתינוק שנשבה וכו' הא בלא"ה נמי משכחת לה אפי' במי שלמד הרבה בבית רבו אלא שלא התבונן לשום אל לבו מה שלמד כשם שלא התבונן לשום אל לבו שנטמא ומיהו אין לדחות פירש"י ז"ל מפני כן דלרווחא דמלתא משני לה בתינוק כנגד המעשה ודרך התלמוד כן במקומות הרבה. ויש שפי' והוא דרך ר"ח ז"ל כי ידיעת בית רבו הוא שידע כשנטמא מה שלמד בבית רבו כי הנוגע בשרץ טמא ושהטמא אסור לכנס במקדש ולאכול קדש. אלא שלא ידע גם כשנטמא שהשרץ הזה שנגע בו הוא טמא והיינו דפריך תלמודא מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו דכיון שהרגיש במגעו ליכא דלא ידע שהשרץ מטמא ושהוא אסור בקדש ומקדש כי כל ישראל למדו הלכות אלו ואיכא דמקשי עפי"ז דהא בשאר איסורין דלא בעי אפי' ידיעת בית רבו אשכחן הכי שאכל חלב כסבור שומן ויודע שהחלב אסור כמו שלמד בבית רבו וא"כ מה הפרש בין זו לזו ולאו קושייא היא דאה"נ דאיתיה הא בעלמא ומיהו התם אפי' לא היה יודע שום הלכות חלב כלל היה חייב משא"כ בזה ובעינן שידע ההלכות אחר שנטמא ור"ת ז"ל פירש ידיעת בית רבו היינו שנגע בשרץ וגם שלמד שזה השרץ טמא אלא שלא ידע איסור טמא בקדש ומקדש ואין זה נכלל בידיעת בית רבו לפי שאין זה מבואר מן הכתובים ומדרש חכמים בעי'. והשתא פריך שפיר ומי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו והוצרך להעמידו בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומיהו לא נקט בדוקא תינוק שנשבה בענין שלא ידע מעולם שיש איסור טומאה בעולם דהא לגבי שבת דלא בעינן ידיעת בית רבו פטרינן תינוק שנשבה לבין העכו"ם דלא ידע שיש שבת בעולם כדאיתא בריש פרק כלל גדול ואעפ"י שיודע שיש טומאה בעולם לפי שלא ידע שהשרצים מטמאין קרי ליה תינוק שנשבה ובכי הא לגבי שבת חייב שידע שיש שבת בעולם אע"פ שלא ידע מחמת מה הוא שבת:
תנן התם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו' וקושיין משום הא דהכא שקצר ולא השלים כל מניינא וליכא לתרוצי דלא תני להו לכולהו משום דבשבועות ואידך לא תני אלא שתים שהן ארבע דמשום הא לא הוה ליה למגזייה ואי לא דמיא לאידך לא לתנייה כלל וכבר פירשתי כל הסוגיא יפה בריש מסכת שבת בס"ד ע"ש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה