חידושי הרשב"א על הש"ס/שבועות/פרק ו

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לח עמוד ב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שבועות הדיינין אף היא בלשונה נאמרה: פרש"י ז"ל בכל לשון שמבין וכן כתב גם הרב אלפסי ו"ל, אבל הר"י הלוי ז"ל פי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש כלומר אף היא נאמרת בלשון הקודש כאותם שנשנו שם (סוטה ל"ב א') בסיפא דמתני', ולכאורה כדבריו היה נ"ל מדפירשו שם באלו הנאמרין בכל לשון שבועת העדות ושבועת הפקדון שבועת העדות מנין דכתיב ושמעה קול אלה כל לשון שהוא שומע שבועת הפקדון מנין דילפינן תחטא תחטא משבועת העדות א"כ כל שאר שבועות מנין, אלא שאין הלשון מוכיח כן דאמר אף היא דמשמע אף היא כשאר כל השבועות ששנינו שם דהיינו שבועת העדות חטבועת הפקדון דאי לא מאי אף היא, וראיתי לאחד מרבותי ז"ל שאמר דשבועת הפקדון נמי שבועת הדיינין היא ברוב וקשיא לי דאי משום האי למאי איצטריך תנא דברייתא למימר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה דהא תני לה במתני' דהיינו שבועת הפקדון דתנן, ומ"מ ודאי כך הוא דאף היא בלשונה בלשון שהוא שומע קאמר שכן שנינו בתוספתא דסוטה פרק שביעי שבועת העדות והדיינין נאמרת בכל לשון.

דף לט עמוד א

אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד: פרש"י ז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בב"ד ע"כ, ולמדנו מדבריו דכל שיצא מב"ד הרי הוא כגמר דין ואינו יכול לחזור בו אבל כל שלא יצא עדיין יכול לחזור בו, אבל ר"ת ו"ל סבור דלעולם יכול לחזור בו ודייק לה מההיא דאיבעיא לן בריש פרק המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו דאלמא יכול לחזור בו, וליתא דהתם משום דמטריח לי' בב"ד הוא דלמא לא מקני לי' כפילא, והרב אלפסי ז"ל כתב דמשקבל עליו אפי' מיד אינו יכול לחזור בו מההיא דאמרינן עבדי גנבת מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד ובב"ב פרק יש נוחלין בההיא דעבדי גנבת בס"ד.

דף לט עמוד ב

ה"ג מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב: דאקיש כסף לכלים למנינם ואקיש כלים לכסף לחשיבותו, ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מפני שכבר אמרו יצאו כלים למה שהן וגריס ומה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב כלומר שתי כסף חוץ מכלים שיצאו למה שהן, וא"ת כיון שהוצרך למכתב כלים לגלות על עצמן דכל שהן מנלן דמה כלים שנים אף כסף שנים, י"ל דא"כ לכתוב קרא או כלי כלים למה לי ש"מ תרתי, ומ"מ גירסא של רבינו ז"ל אינה נמצאת בספרים ואף כלים גרסינן ואין למחוק אותה גירסא, וקושית הרב ז"ל אינה, דמאי דקאמר אף כלים דבר חשוב לאו חשוב ב' מעין קאמר אלא לאפוקי מרוקא וכדאמרינן בהזהב (מ"ז א') דכשר למיקניא ביה לאפוקי מרוקא, וא"נ כלי שבור וכדאמרינן נמי התם לאפוקי חצי אגוז וחצי רימון דלא.

והרמב"ן ז"ל כתב אף כלים דבר חשוב לאפוקי כלי שאינו שוה פרוטה דאע"פ שיצאו כלים למה שהן היינו דלא בעינן שיהיו חשובין ב' מעין אבל להיות חשובין ב' פרוטות מיהא בעינן, וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם אמר שמואל טענו ב' מחטין והודה לו באחת מהן אמר ר' חנינא והן יפות שתי פרוטות שיהא טענה פרוטה והודאה פרוטה ע"כ, וחזק הרב טענה זו שאם אי אתה אומר כן נמצאת לעתים ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה כשטענו ב' מחטין ואלו בפ' הזהב אמרו שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה, וכן אין אשה מתקדשת בכלי שאין בו שוה פרוטה, וכן מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו כן דכלי שוה פרוטה דוקא אמרו ומחטין דשמואל בשוין שתי פרוטות הן.

ורבינו האיי גאון ושאר הגאונים ז"ל אין דעתם כן אלא בפירוש אמרו ב' מחטין אע"פ שאין שוין פרוטה דלכך יצאו כלים למה שהן, ומה שאמר הרב וול שאם כן מצאנו ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה אין ראיה וו מכרעת דאפשר לומר דכל כלי כיון שהוא ראוי למלאכתו חשוב הוא כפרוטה ויתר מפרוטה ויושבין עליו הדיינין, ואפשר דאפי' לענין קדושין כן וכמו שקונין בכלי (ב"מ מ"ו א') אע"פ שאין בו שוה פרוטה ואפשר דקנין משום כסף הוא, ואם תמצא לומר דקנין לאו משום כסף הוא וכן שאין אשה מתקדשת בכלי שאין בו שוה פרוטה הכא שאני שהוציאן הכתוב למה שהן, ושמואל סתמא קאמר טענו ב' מחטין ולכך יצאו כלים למה שהן דאלמא בכל ב' מחטין קאמר, דאי לא תימא הכי לא סגי דלא אמרו בגמ' כן במה דברים אמורים בשהן יפות ב' פרוטות וכיוצא בלשון הזה וכמו שאמרו בירוש', ובירושלמי לא הלכו בזה לשיטת גמרתינו דהתם נמי אוקמי שמואל כב"ש דלא ילפי כלים מכסף אבל לב"ה דילפי כללם מכסף אמרו דלדידהו כלים נמי בעינן שיהיו שוין ב' מעין, וכמו שלא הלכו בזה כשיטת הגמ' אף במה שאמרו דהא דשמואל בשוין ב' פרוטות ואתיא כב"ש לא סמכינן עלי' בהא כלל, ודעת הגאונים והסכמתן תורה הלא, אלא כלים דבר חשוב דקאמרינן היינו כלי שלם שחשוב למלאכתו קאמר. והר"י הלוי ז"ל פי' דלא אתא לאשמועינן דבעי' כלי השוב אלא קאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים חשובין הם איזה כלי שיהיה לפי שחשוב וראוי למלאכתו וחשוב כמעה.

ויש מי שגורס מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב וכולם מכלים ילפינן, ול"נ שגירסא זו משובשת כאן דהא אמרי' דקראי דייקי כשמואל ואם איתא דלא כשמואל היא זו, דהא אמרי' בסמוך שזה דעתו של רב דאמר לכתוב רממנא כלים ואנא אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ושמואל אמר אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים אבל דבר חשוב לא בעינן, ועוד דלשמואל דאמרי' השתא דדייקי קראי כוותיה וכסף לא אתי לכפירה א"כ לכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כספים ושמעינן שנים ושמעינן דבר חשוב דסוף מטבע כסף שבתורה מעה ומיהו לא צריכינן לכלים לגלויי אכסף שיהא בו שוה מעה, אלא נ"ל גירסא זו כאן דו,ויה, ואפי' למאן דגריס הכי בפ"ק דקידושין היינו למאי דס"ד התם מעיקרא דכל כסף האמור בתורה כסף צורי כלומר דינר והוו סברי דהיינו טעמייהו דב"ש דאמרי דאשה מתקדשת בכסף דהיינו דינר כסף וכדרב יהודה אמר רב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה הוא בסף צורי, ואקשינן עלה וכללא הוא כלומר שיהא דינר לעולם והרי הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף כלומר ב' מעין ודחינן התם דומיא דכלים מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב כלומר כל שהוא בחשיבות כלי ואין חשיבות כלי בדינר ודי להיות חשיבותו כחשיבות מעה שהוא סוף מטבע כסף, וכלי לא אתי לעלויי כסף אלא אדרבה לגרועי דלא תימא דכל כסף האמור בתורה אלא כל שיש בו חשיבות, כנ"ל, אבל לבסוף כי אסיקנא דלאו כל כסף האמור בתורה קאמר אלא כל כסף הקצוב בתורה תו לא צריכנא להא אלא כסף ממילא כל שאינו קצוב לא משמע סלע ולא דינר אלא הפחות שבמטבע דהיינו מעה ולהא לא איצטריכא למילף מכלים דממילא ידעינן דסוף מטבע כסף מעה וכדאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה, ועוד דאף שם בקידושין יש במקצת הנוסחאות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכן גריס שם רש"י ז"ל אלא שהוא מפרש שם כלים דבר חשוב ב' מעין ודלא כשמואל וכבר כתבתיה שם בארוכה ויש לי שם עוד שיטות אחרות.

הא דאמר רב לא ליכתוב רחמנא כסף ואנא אמינא מה כלים דבר חשוב אף כל דבר חשוב: תמיה לי ומנא ליה לרב דאי לא כתיב כסף נלמוד מכלים דבעינן שוה ב' מעין, דאי משום דכלי חשוב נימא אף כל דבר חשוב דהיינו פרוטה דחשיבא בהודאה ובמעילה ובקידושין, דבשלמא השתא דכתיב כסף נימא כסף דבר חשוב אבל אי לא כתיב כסף כלל מנא ליה בעלמא דבעינן בכל דבר דבר חשוב ב' מעין, וכבר כתבתי דאפי' לגירסא דגרסי' בקדושין מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב אפשר דלא איצטריכי כלים לעלויי כסף אלא אדרבה לגרועיה שלא יהא ככסף האמור בתורה דאמר רב יהודה ושפיר קאמר ליה שמואל דדבר חשוב כב' מעין לא שמעינן מכלים, ונ"ל דזו היא דאמר רבא דקראי דייקי כשמואל דלרב איצטריכי' טפי לדחוקי נפשין בקראי.

אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני: כלומר ה"פ מי סברת דהטוען את חבירו דינר יש לי בידך שוה דינר במשמע ולא דינר דוקא וכן המשיבו פרוטה יש לך שוה פרוטה במשמע, לא, כל הטוען והמשיב מה שהן טוענין או מודים דדוקא הוא ובהא הוא דפליגי רב ושמואל, וליכא לפרושי לדרב דמודה בטוען דינר סתם שהוא דוקא ולא נחלקו אלא אי מתני' בטוען סתם או בטוען בפירוש שוה דהא כולה שמעתא לא דייקא הכי, ועוד מדאקשי' עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור טעמא דאמר זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר ואם איתא הא אף לרב קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר, ועוד מדאמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר ומיתרצא מתני' בהכי כותיה דשמואל, הא לרב כל האומר דינר זהב כאומר זהב זהוב ולא כאומר שוה, ועוד מדתנן שתי כסף יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה הא בסתם דוקא היכי תני במתני' סתם שתי כסף יש לי בידך שאילו אמר לו באיתו לשון היה הדין בהפך לרב, אלא ודאי בטוען סתם הוא דפליגי, ודבר ברור הוא זה.

מהא דאמר שמואל דוקא קתני ומה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו: נראה דשמעינן דלשמואל אין כל המטבעות שוות כמין אחד, דאם איתא אפילו טענו ב' כסף דוקא וזה מודה בפרוטה ממה שטענו הודה לו.

ומדקא מיתיב לשמואל מסיפא דמתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך ואהדרו מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב: נ"ל דרב לא מ"ל הכי אלא פטור, והיינו דאמרינן לקמן טענו כלי ופרוטה הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב הודה בכלי וכפר בפרוטה פטור הדא כרב וחדא כשמואל, כלומר מאי דקאמר הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, דאלמא משמע דוקא כשמואל ולא כרב דאי לא תרוייהו הוו כרב, וליתא דהא אמרינן דכפר בפרוטה והודה בכלי פטור ואמרי' דהיינו כרב משום דבעי כפירת שתי כסף ואם איתא דרב לא ס"ל בחטין ושעורין והודה באחד מהן חייב מ"ש כלי ופרוטה והודה בכלי דאין כאן כפירת ב' כסף הא כלי וכלי ככלי ופרוטה הוו וכפר באמד מהן נמי פטור, אלא ודאי משמע דאפי' לרב נמי חיטין ושעורין והודה בא' מהן חייב, אלא משום דחדא כרב דוקא ולא כשמואל ואידך כשמואל נמי אמרי' חדא כרב כלומר כרב ודלא כשמואל וחדא אפי' כשמואל, ועוד מדשמואל אמרה להא דחיטין ושעורין בהדיא תלאה בדשמואל, והלכך מאן דקא מותיב הכא מסיפא לשמואל לא שמעה וסבר דכ"ע לית להו הכין אלא כר' יוחנן אליבא דר' חייא בר אבא כנ"ל.

ליטרא זהב שאני: דאין אדם שם בליטרא זהב והלכך התם דוקא קתני ואין אדם טוען שוה אלא במטבע היוצא שנעשה דמים באחר אבל במה שאינו טבוע וכן אפי' מטבע של מלכים אחרים אין אדם שם בהן וכל הטוען דוקא טוען ולא שוה.

דף מ עמוד א

ה"ג רש"י ז"ל אמר ר' אלעזר בטוענו דינר מטבעות: ופי' הוא ז"ל דינר מטבעות טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה הוא דכלהו מטבע נינהו דייקא נמי כו' דאלמא טעמא משום דכל מין מטבע מין אחד הוא ודוקא קתני עכ"ל רש"י, וקשיא לי דא"כ רישא דמתני' קשיא לי' מדקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה אחת פטור וע"כ משום דחסרה לה טענה וכדרב, דאי משום דמה שטענו לא הודה לו וכדתריץ ליה הא אמרי' השתא דכל מטבע מין אחד הוא, ועוד מאי קאמר דינר מטבעות לימא דינר טבוע מאי מטבעות דקאמר, ועוד מאי קאמר לימא ר' אלעזר מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל דאדרבה רישא קשיא לי' לשמואל כדאמרן, ובהא נמי דתניא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף יצטרך רש"י ז"ל לגרוס חייב ובכל הגרסאות פטור גרסינן וכן גירסת ר"ח ז"ל.

אבל ר"ת ז"ל גריס בהא דר' אלעזר בטוענו בדינר מטבעות. כלומר בטוענו בדינר זהב נתתי לך ליתן בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן מטבעות ויש לך בו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה וקמ"ל דפרוטה איתא בכלל מטבע, ופי' הר"י הלוי ז"ל דאע"ג דפרוטה מתוך קטנותה אין טובעין אותה צורה אלא כעין פולסא אפ"ה כיון שיוצאה כעין מטבע בכלל מטבע היא וממין הטענה היא.

אמר רב אשי כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי: איכא למידק אמאי לא קאמר הכא לימא מדרב אשי בהא כשמואל מתרץ באידך נמי כשמואל ס"ל וכדאמרי' בדר' אלעזר, ויש מי שתירץ דהתם ר"א מדנפשיה פירשה למתני' הכי מדקתני שהכל מין מטבע אחד הוא ולהכי בעי כיון דר"א מדנפשיה כשמואל מתרץ להך רישא נמי כותיה מתרץ, אבל הכא רב אשי לתרוצה לברייתא כשמואל ואליבא דשמואל תרגמה הכי ולאו משום דס"ל כוותיה וכדאמרי' בעלמא תרגמה רב אליבא דשמואל, ואין זה מחוור כל הצורך בעיני דאם איתא לא הו"ל למימר בדר' אלעזר אמר ר"א בטוענו בדינר מטבעות אלא הכי הו"ל למימר הא אמר ר"א בטוענו מטבעות.

אלא נראה לי דכיון דבעי בדר"א לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל ואהדרו לא סיפא דוקא רישא או כרב או כשמואל תו לא איצטריך למימר הכי בדרב אשי דמידע ידיע דה"נ איכא למימר בדרב אשי.

תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור: ולענין פסק הלכה קיי"ל בהא כרב דבכפירת הטענה בעינן שתי כסף כדסייעיה ר' חייא, אבל בטוען את חבירו דינר כסף או דינר זהב סתס אי שוה קאמר כרב או דוקא כשמואל יש מקום עיון הלכה כמאן, ומ"מ אפי' לרב דאמר שוה ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נישום באחר וכדאמרי' בפ' הזהב (מ"ו א') איזהו דבר שנעשה דמים באחר הוי אומר מטנע, הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בהם אפי' לרב נמי מן הסתם דוקא קאמר, וכדאמרינן הכא אפי' לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשותה דמים באחר ואין שמין בהם, וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קא תבע וזה הוא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור, ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא שם אבל במטבע של שאר מלכים אין אדם שם, ואפי' במטבע היוצא נמי לא אמרן אלא באומר לו דינר יש לי בידך בהלואה לפי שהלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל במנה פקדון לעולם דוקא קא תבע דהא לא ניתן להוצאה אלא להחזירה בעינה.

וכל מה שאמרנו לכשתמצא לומר הלכה כרב, אבל לשמואל לעולם כל התובע סתם בדוקא הוא תובע, וראיתי למקצת מרבותי נר"ו שפסקו בזה נמי כרב דאלו הב' מחלוקות תלויין זה בזה, לפי שלדברי רב אוקימנא כולה מתני' דפרקין בשוה ולשמואל בדוקא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כרב בעיקר מחלוקתן דהיינו אי כפירת הטענה שתי כסף או טענה כולה שתי כסף ולדברי רב כולה מתני' שוה קתני א"כ אף בזה קי"ל דשוה קתני כרב ודלא כשמואל, ומסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל כדקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ובמאי דסייעיה ר' חייא לרב הלכתא כוותיה, הא בשוה ודוקא לא איפסקא כוותיה, והלכך קיי"ל בהא כשמואל דהא לאו הא בהא תליין דהא אפשר לן לפרושי כולה מתני' בדוקא ומשום דמה שטענו לא הודה לו, ורישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דקא מפרשי' לרב משום דחסרה לה טענה הא אפשר לאוקמה נמי בדוקא ומשום דמה שהודה לו לא טענו, דבין בטעמיה דרב ובין בטעמיה דשמואל פטור, ולדידן דקי"ל בכפירת הטענה כרב כל מאי דמפרשי במתני' בשוה דמותבינן מינה לשמואל ומפרקינן לטעמיה דשמואל בדוקא לא תימא דליתא לההוא פירוקא כיון דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה, דהא אתינן לאותביה לשמואל מסיפא דמתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי בדוקא אמאי חייב דמה שטענו לא הודה לו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, וקי"ל בהא כשמואל ואע"ג דלא הוו מוקמי לה בהכי אליבא דרב, וא"ת כיון דקי"ל כרב אם איתא דרישא פטור משום דמה שטענו לא הודה לו לא הוה לי' למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיובי ביה בהודאת מקצת ואפי' במודה ממין הטענה כגון דאמר אין לך בידי אלא חצי מעה משום דחסרה לה טענה, אלא ליתני דינר לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור, אין הכי נמי אלא משום דתני רישא הטענה שתי כסף ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כיצד, על הא סמיך ותנא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה, ומשום דבעינן נמי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודה בפרוטה, ופשטא נמי דר' אלעזר דאמר בטענו בדינר מטבעות כשמואל אתיא, וכן נמי דרב אשי דאמר כל האומר דינר והב כאומר דינר זהב זהוב קאמר פשטא דכשמואל ס"ל בהא, הילכך מסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל דכל האומר כך וכך דינרין יש לי בידך בדוקא קאמר ובדוקא קא תבע ואם הודה לו במין אחר פטור, ועוד כיון דאפשר לאוקמי כולה מתניתין כשמואל דדוקא קתני אע"ג דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה שתי כסף דהא לאו הא בהא תליין, הדרינן לכללין דכל רב ושמואל קיי"ל הלכה כשמואל בממונא.

ועוד נראה לי דאפי' רב לא קאמר אלא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו כל היכא דלית לי' מעות בעין וכדאיתא בכתובות (פ"ו א') דלא אמרי' לי' לך טרח וזבין, וכיון שכן איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם בדוקא אלא שוה ונתבע נמי כך הוא משיב בשוה, אבל בנותן לעולם בדוקא הוא אומר, ונפקא מינה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה, אלא א"כ אמר תנו מנה מנכסי או תנו מנה מחמרא וכיוצא בזה, ותדע שהרי שנינו בפ"ק דגיטין (י"ג א') תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקמה רב שמואל בר מרתא משמיה דרב בצבורין ומונחין וקא מבעיא להו התם במאי בבריא או בשכיב מרע ופירשה רב פפא בשכיב מרע וכאידך דרב שאמר שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין לו מנה סתם אין נותנין לו שמא מנה קבור קאמר, ואם איתא דשוה מנה קאמר מאי קאמר דחיישינן למנה קבור דאיהו לא ייחד לו דבר מיוחד בנכסיו אלא שוה קאמר ובין יש לו קבור בין אין לו קבור הרי צוה ליתן לו שוה מנה ואפי' לא קאמר מנכסיו יתנו לו שוה מנה, אלא ודאי אפי' לרב דוקא קאמר, ואע"ג דמפרשינן מתני' דהכא בתובע סתם וקא אמרינן דלרב שוה קאמר ולא דוקא והתם אמרינן דאפי' לרב דוקא קאמר, ע"כ טעמא כדאמרן דהתם בנותן סתם והכא בתובע את חובו, והלכך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני חזינן אי אית לי' בעין יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה ולא מידי וחיישינן דלמא מנה קבור קאמר, ואע"ג דאיפסקא הלכתא התם בפ"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן התם בדאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור ויהבינן ליה האי מנה דמגולה, הא ליכא אחר בעין ודאי חיישינן ולא יהבינן ליה ולא מידי, כנ"ל.

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה והודה בפרוטה חייב: כך גירסת קצת הספרים וכן גרס הר"י הלוי ז"ל, וליתא דהעדאת עד אחד אפי' בכופר בכל היא ואינה צריכה הודאה, אלא ה"ג אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב.

ומיהו מדקאמר בטענת מלוה והעדאת עד אחד ואמרינן נמי אפי' לא טענו אלא בפרוטה, דייק ממנה ה"ר אפרים ז"ל דבעינן מיהא שיטעננו התובע בטענת ברי אבל אמר לו עד אחד שפלוני חייב לו כך וכך ושהוציא מביתו כך וכך אע"פ שבא הקד והעיד כן אינו נשבע דטענת ברי בעינן ואין אדם נעשה ברי על ידי אחרים, ואף הר"י הלוי ז"ל סבור כן, ואע"פ ששנים מחייבין אותו ממון בכענין זה אין עד אחד מחייבו שבועה בכך, ואע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ, והביאו ראיה עוד מדאמרינן בריש פ"ק דמציעא הצד השוה שבהן כלומר בפיו ובהעדאת עד אחד שעל ידי טענה וכפירה הן באין דאלמא עד אחד אינו קם לשבועה אלא על ידי טענה דהיינו טענת ברי, ואין ראיות אלו מכריעות כלל, דמאי דקא דייקי מלשון טוענו ועל ידי טענה, אין בלשון הזה טענת ברי אלא מאי טוענו תובעו, וכן ע"י טענה ע"י תביעה, ועוד דההיא דפ"ק דמציעא לאו מהעדאת עד אחד קא מייתל התם אלא מגלגול שבועה דעד אחד קא מייתי וכבר כתבתיה שם במקומה בס"ד, וגלגול שבועה אפי' בטענת שמא הוא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח א') ומה שדחו ואמרו דאע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אין למידין מן הכללות, הא ליתא דלא אמרו אין למידין מן הכללות אלא במקום שיש הכרע מצד אחר להוציא מן הכלל הא לדחות שלא בראיה לא, ועוד דשמואל מקרא מפורש מצא ומקרא דייק ליה דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת כלומר כשנים אבל קם הוא לשבועה ועלה קאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אע"פ שאין הבעלים טוענין ברי.

ובירושלמי דייקו על הא דשמואל והרי שנים מחייבין אותו קרקע כלומר ואין אחד מחייבו שבועה, שניא היא אין נשבעין על הקרקעות כלומר לא אמר שמואל אלא במעיד על מה שנשבעין עליו, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו קנס, שניא היא שאין נשבעין על הקנס כלומר לפי שהמודה בקנס פטור, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו פרוטה דכן תנן שבועת הדיינין שתי כסף וההודאה בפרוטה, מתני' בנשבע מפיו מה דאמר שמואל במושבע מפי אחרים ע"כ בירושלמי, ואם איתא דאין שבועת ע"א אלא בטוענו התובע ברי היה להם להקשות כן והרי שנים מחייבין אותו אע"פ שאין טוענו ברי ואין עד אחד מחייבו שבועה.

והרב אלפסי ז"ל כן הורה ודן על פי עד אחד לחייבו שבועה אע"פ שאין התובע טוען ברי אלא ע"פ העד שהעיד לו, שכך כתב לקמן בפ' כל הנשבעין דחד גברא אמר לי' לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לך לביתאי ופתחת לה דלא באנפאי ושקלת מינה טוענא דכתנא ואמר לי' אידך אין שקלי מידי ודידי שקלי דאת אמרת לי שקלה בחושבנא דאית לך גבאי וכתב הרב ז"ל דהוה לי' מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ואע"ג דהכא בשמא הוא דלא באפיה שקליה אלא דעד אחד אמר לי' ואסהיד עלי'.

ולענין שבועת השומרים כתב הר"י הלוי ז"ל דאף היא לא בעיא ב' כסף דלא בעינן ב' כסף אלא בשבועה הבאה ע"י כפירה והודאה וכדאמר שמואל לא שנו אלא בהודאת לוה וטענת מלוה דאלמא לעולם לא בעינן ב' כסף אלא בכפירה והודאה אבל עד אחד ואי נמי שומרין דלא בעו כפירה והודאה אפי' בפחות מב' כסף נמי איתא, ואע"ג דכסף או כלים דמיניה דרשינן מה כלים שנים אף כסף שנים בפרשת שומרין כתיב הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהלכתא כוותיה דו;אי כסף לכפירת טענה הוא דאתא.

ויש אומרים דאפילו בשומרין בעינן ב' כסף דהא כי כתיב כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב, וכן דעת מקצת מרבותי ז"ל וסייעו דבר זה מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד לא ואם איתא טפי הו"ל לאשמועינן שבועת השומרין ולימא אבל שבועת שומרין ועד אחד לא, ותדע דאפי' בעד אחד איצטריך לי' למימר מאי טעמא דאמר קרא דאלמא אי לאו קרא הוה גמרינן משאר שבועות שבתורה, ותו דכסף או כלים אפי' בשבועת שומרין דרשינן לי' בכלל ופרט ולמה לא מידריש נמי למה כלים שנים אף כסף שנים בשבועת השומרין, ואי משום דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא אדרבה מסייע לאידך סברא דאי הוה כתיבא הכא הודאה איכא למימר דלא מידריש אשבועת השומרין דלא צריכה הודאה במקצת אבל השתא דלא כתיבא הודאה במקצת אלא אכפירה קאי היאך נדרוש לפניו דהיינו אמלוה ולא למקומה והוא ענין לעצמו, ועוד יש ראיה מדאמרינן לקמן בשילהי כל הנשבעין (מ"ח ב') גבי השותפין והאריסין וחבריהן שהן נשבעין שלא בטענה והוא שיש ביניהן כפירת טענה שתי כסף והנהו דמו לשומרין ומשום הכי תקינו רבנן להו שבועה כעין דאורייתא בכפירת שתי כסף, וכן כתבו מקצת מרבותי נר"ו.

ומסתברא לי כדברי הר"י הלוי ז"ל דכסף או כלים אע"ג דבפרשת שומרין הוא דכתיב לאו אטענת שומרין כתיב דהיינו נגנבו או אבדו או נאנסו אלא אטענת מלוה הוא דכתיב, כשטענו איני יודע מה אתה סח או החזרתי או שטענו שתי פרות מסרתי לך לא מסרת לי אלא אחת, ולפיכך כיון דבשומרין שייכא טענת מלוה וטענת שומרין ובאותה פרשה כתיב כסף או כלים ע"כ דרשינן כסף או כלים בכלל ופרט כשומרין ואין מחלקין בהן בזה בין טוען טענת שומרין דהיינו נגנבו אבדו נאנסו ובין טוען לא נתת לי אלא אחת דהיינו טענת מלוה דמנא תיתי לן בשומרין אפי' בקרקעות ועבדים ושטרות, אבל לענין הוק הכפירה אין לנו כמו שאין לנו שתהא צריכה כפירה והודאה אע"ג דבההיא פרשה כתיב כי הוא זה.

גם נראית לי ראיית הרב הלוי ז"ל ממה שאמרו אליבא דרב דכי נתיב כסף אכפירה הוא דאתא, דמאי דקא אמרינן אכפירה הוא דאתא הכי קאמרי' אכפירה מלבד ההודאה דהיינו דאצטריך רחמנא למכתב כסף דאם אינו ענין לטענה כלומר לטענה כולה דהיינו אכפירה וההודאה תנהו ענין לכפירה בלא הודאה, דאלמא ההוא קרא במאי דשייך ביה כפירה וטענה היא דהיינו כשטוען השומר טענת מלוה הוא דאתי, ועוד דאי לא תימא הכי כסף או כלים מנלן דמדריש אמלוה דלמא לא מדריש אלא אשומרין דבשומרין כתיבי ולכפירת שתי כסף לבד, ואי נמי אם תמצא לומר דבכולה פרשה כתיב דהיינו אף בטוען טענת מלוה נימא דלכולה טענה סגי לן בשתי כסף כשמואל, אלא משום דאמרינן אם אינו ענין לטענת שתי כסף דהיינו כולה טענה תנהו ענין לכפירה לבד מלבד ההודאה דאלמא כפירה והודאה התם כתיבי ואין כפירה והודאה בשבועת שומרין.

ומה שהביאו ראיה רבותי ז"ל משותפין ואריסין דאמרי' והוא שיש ביניהן טענת שתי כסף, אף היא אינה ראיה לפי דעתי דהתם לאו משום טענת שומרין מחייבינן להו דהיינו טענת נגנבו או נאנסו אלא מטענת מלוה דשמא לקחו מן הנכסים לעצמן וכדאמרי' מאי שנא הני משום דמורו כלומר דמורו ואמרו תורא דמדישיה קא אכלי ולפיכך לא (היו)[‬רמו‪[‬ עליהם שבועה אלא בכעין הבאים בטענת של מלוה, ותדע לך דהא לכו"ע לא בעינן בשומרין יתר מכדי שתי כסף דהיינו שיעור הכפירה ואלו התם אמרי' והוא שיש ביניהם שתי כסף ואקשינן כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב ופרקינן אימא כפירת הטענה שתי כסף, אלא שאפשר בזה דהתם לאו למימר שתהא שם כפירה והודאה אלא הכי קאמר לא שתהא הטענה כולה שתי כסף כשמואל אלא בין שהן מודים במקצת בין שהן כופרין בכל צריך שתהא הכפירה שתי כסף, ומאי דאצטריך שמואל לאשמעינן בעד אחד ולא אשמועינן בשומרין היינו משום דכפירה והודאה או עדים שנים או שבועת עד אחד בטענת מלוה הוא .הוו ולא בטענת שומרין, ומשום דקים להו דכסף או כלים לענין שיעור לא מידרשא אלא בטענת מלוה לא אצטריך לאשמועי' בשומרין אלא בעד אחד וכדדרשינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה ולאשמועינן דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, ומשום דאף שבועת עד אחד בטענת מלוה ולוה היא אצטריך לאשמועינן דאפילו הכי אינה צריכה שיעור ולא כפירה והודאה, כנ"ל.

דף מ עמוד ב

הא דאמרי' תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא: איכא דקשיא להו דהא אוקימנא בפרק דייני גזירות אליבא דר' חייא בר אבא דהכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי בידך ואמר ליה אידך שמן להד"מ קנקנים ה' אית לך וה' לית לך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה קנקנים דאלמא אפי' אדמון אית ליה אליבא דר' חייא בר אבא טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור וא"כ היכי מוקי לה דשור ושה כאדמון, וי"ל דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בתלמוד והרבה יש כיוצא בו.

ומיהו לענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דהא איכא שמואל ור"נ ור' יצחק שהעיד כן משמי' דר' יוחנן, ור' חייא בר אבא שהעיד משמי' דר' יוחנן דאמר פטור הוה לי' חד לגבי הנך, וברייתא נמי דשור ושה כוותיה דשמואל מסייעא, ור' חייא בר אבא דאמר תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן דאדמון היא לסיועי לדבריו קאמר ולא שמעי' ליה, וכן כתב ר"ח ז"ל.

אלא דקשיא לי הא דאקשי' לעיל לשמואל ממתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי סאד דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דאלמא דאית ליה ללישנא דגמ' פטור ואית לן כלישנא דגמ', וי"ל דלאו לישנא דגמ' הוא אלא מאן דהוה סעל כרב וכר' חייא בר אבא הוא דמקשה לה ולא שמיעא להו הא דשמואל.

והא דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור: אפי' מדמי שעורין פטור, והכי איתא בב"ק.

טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורין אם במערים חייב: כלומר שראה בדעתו שרוצה לטעון לו אף שעורין והודה לו בשעורין כאלו הודה לו לאחר טענת שניהם ואם במתכוין פטור דאע"ג דתבעו מיד שעורין אין זה כמודה במקצת הטענה שהרי הוא לא טען לו שעורין מתחלה ואין מודה במקצת אלא במודה מקצת מן הטעון כבר קודם שהודה, וכן דייק לה מהכא הר"י הלוי ז"ל.

דף מא עמוד א

מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא דליכא דררא דממונא לא: ופסק הרב אלפסי ז"ל כמאן דמתני לה ארישא וכן פסק הר"ח ז"ל, והביא הרב אלפסי ז"ל ראיה מדאמרי' בריש פ"ק דמציעא ההוא רעיא דהוו מפקדי לי' חיותא גבי' כל יומא בסהדי וההוא יומא אפקדי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו להד"מ אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו ואמרי' עלה אם איתא לדר' חייא קמייתא מחייב שבועה אשארא ואקשינן אפי' ליתא לדר' חייא לחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת, והא התם ליכא דררא דממונא דמעולם לא הודה ואפ"ה אמרי' דלחייבו מדרב נחמן.

אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא ואמר שאני התם דכיון דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו ליכא דררא עדיף מיניה, ומ"מ מסתבר טפי דברי הגאונים ז"ל חדא דהתם רישא דמתני' נסיב ועוד דמאן דמתני לה ארישא הוי לישנא דגמרא ומאן דמתני לה אסיפא לישנא דרב חביבא ולעולם לישנא דגמ' עדיף, וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן עיקר.

הא דאמרי' מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן: פי' רש"י ז"ל דלאו כלהו שבועות דרבנן קאמר אלא שבועת היסת קאמר דאלו בין שבועת הנשבעין דרבנן דבפרק כל הנשבעין לשבועה דאורייתא טובא איכא דאלו הנך נשבעין ונוטלין ואלו שבועה דאוריתא נשבעין ולא משלמין אבל בין דאוריתא לשבועת היסת דרב נחמן דכאן וכאן נשבעין ולא משלמין קאמר, ואיכא למידק אי שבועת היסת קאמר מאי קמבעיא ליה מאי בינייהו דהא טובא איכא דשבועה דאוריתא בנקיטת חפץ וכדאמרי' בריש פרקין חפל היסת בלא נקיטת חפץ כהסכמת הגאונים ז"ל ועיקר, וי"ל דהכא בדיני מיירי בטכסיסי לא קא מיירי וכ"כ הר"י הלוי זעל, ויש מביאין ראיה מכאן דאפי' שבועת היסת בנקיטת חפ?, ועוד מההיא שמעתא דההוא רעיא דפ"ק דב"מ ובנדרים פ' ד' נדרים מההיא עובדא דקניא דרבא, וליתא וכבר כתבתיה שם בפ"ק דמציעא ובנדרים פ' ד' נדרים בההוא עובדא דקניא דרבא בס"ד.

איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן: כתב רש"י בפ' הכותב בדרבנן מפכינן ואפי' בשבועת נשבעין ונוטלין, אבל הגאונים כך הסכימו דדוקא בשבועת היסת מפכינן אבל בנשבעין ,‪]‬ונוטלין]‬ לא מפכינן אלא אם רצה נשבע ונוטל ואי לא ליפקע, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בכתובות פרק הכותב וכתב הרב ז"ל דטעמא דמנתבע לתובע מפכינן שבועה משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע חטקול אבל בתובע עליה דנתבע לא דנתבע יכול למימר לי' אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך אי בעית הפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא הוא לדידי לאשתבועי ומיפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא, ודמיא למאי דאמרי' האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו.

והרמב"ן ו"ל חזק דבר זה עוד שהרי אפי' שבועת היסת שמוטלת מעיקר התקנה על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואם לא רצה לישבע אומרין לו או תשבע בהיפך או תשתוק ממנו כ"ש בשבועת הנוטלין שמוטלת מעיקר התקנה על התובע שאין שומעין לתובע לסלקה ממנו ולהטילה על הנתבע, ואף באותן שהי' דינן מדאורייתא ליטול בלא שבועה אלא שהחמירו עליהן מן התקנה שלא יטול אלא בשבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים ופוגם שטרו ועד אחד מעידו אפי' באלו הסכימו שאין מהפכין מתובע לנתבע דבכל נשבע ונוטל החמירו, ונ"ל ראיה על זה דהא לרב ושמואל דאמרי ‪)‬מ”ז א’‪(‬ ביתומין מן היתומין במת לוה בחיי המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו נראה דלאו דוקא ביתומין מן היתומין אמרוה אלא שבכל מקום שנתחייב האב שבועה קאמרינן ואפי' בפוגם את שטרו ומת א"נ בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת, ואם איתא אמאי פקעי ליפכוה יורשין על הנתבע כדרך שהיה אביהן יכול להופכה, אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם, ואע"ג דר"א נחלק עליהם לא מצד זה נחלק, אלא מדרב ושמואל נשמע לדידן, כך נ"ל.

הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו בדאורייתא מפכינן שבועה: איכא מאן דאמר דלית הלכתא כוותיה דאמרי' בפרק בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיוורי ווה דעת רוב הגאונים ז"ל, ויש מי שהקשה על אותה גירסא שבחולין דהא אמרי' בפרק יש נוחלין (קכ"ח א') מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובכתובות פרק נערה שנתפתתה (נ"ד א') תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי מר בר רב אשי אמר מווני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ולאו קושיא הוא דלא אמרו שם הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי אלא לפסוק כמותו בכל מקום שלא אמרו בהדיא דלית הלכתא כוותיה אבל במקום שראו דלית הלכתא כוותיה פסקו בהדי' דלא כוותיה, ודכוותה אמרו פסחים (ע"ד ב') בכל התורה כולה כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא לקולא ובמס' ע"ז איכא תרתי דאיפלגו בהו ואיפסקא הלכה בהו כדברי המחמיר, חדא בפרק אין מעמידין בקינסא ובפרק השוכר בקוניא, ויש מי שפסק במפך שבועה במר בר רב אשי וגורסין שם בחולין ולית הלכתא כמר בר ר"א בר ממפך שבועה וחיוורי, ובוודאי שעליהם יש להקשות טפי מאי דאמר בפ' יש נוחלין באבא דאבא לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בההוא דכתובות דמזוני דלמאי איצטריכו למימר בהדיא בהני תרי והלא בכולי' תלמודא נמי לית הלכתא כוותיה בר ממפך שבועה וחיוורי, וכ"כ רב האיי גאון ז"ל וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שהם גורסים שם והלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיוורי, ובהלכות גדולות והלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי.

ואני תמיה לדידן דקיי"ל כדייני דארץ ישראל דאמרי (מ"ז א') חזרה שבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, בנסכא דרבי אבא אמאי יטול שכנגדו בלא שבועה ליפוך עליה שבועה, וכן נמי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואפי' את"ל דלא אמר מר בר רב אשי אלא במקום שיכול הנתבעלפטור את עצמו בשבועתו ואפ"ה מחייב את עצמו כשישבע שכנגדו אבל במקום שאינו יכול לישבע לפטור את עצמו כנסכא וחמשין לא ידענא לא, אין זה נכון דכיון דבעלמא יכול לוופך מפני שאומר אין שקלי ודידי שקלי אמאי לא יהפך כדי להנצל ושלא יטול שכנגדו מה שאינו שלו שמא, וא"ת א"כ אפי' למר בר רב אשי תקשי, לא היא דדלמא בנסכא דר' אבא ובחמשין ידענא כדייני גולה דהיינו רב וזצמואל ס"ל דפקע ממונא וחזרה שבועה לסיני, כך נ"ל. מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי

מה בין זה לפוגם שטרו: כתב הר"י הלוי ו"ל שמעינן דהא דרב פפא בנקיטת חפץ היא כפוגם את שטרו דאי לא טובא איכא בימיהו, ועוד דכללא הוא דכל נוטל נשבע בנקיטת חפץ וזה נוטל הוא, ועוד כתב הרב ז"ל דאיכא מאן דמוכח מהא דרב פפא דמאן דמפיק שטרא אחברי' ואמר ליה אידך האי שטרא פסולא הוא דבעיקר ממונא רבית הוה בי' א"נ שטר אמנה הוא ומעולם לא נתת לי המעות דמחייב בעל השטר לאשתבועי ושקיל כי היכי דמחייב רב פפא בטוען שטרא פריעא הוא, וכתב הוא ז"ל דהא ליתא דשאני פרעון דשטרא להכי קיימא ולא אתי לאורועי שטרא אבל טוען שטר אמנה או רבית לאורועי שטרא אתי ולא כל במיניה שהשטר מוכיח שנעשה בכשרות וזה שטוען עליו להביא ראיה, וזה ודאי נכון.

א"ר יהודה א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י: נראה לי פי' שמועה זו כן, המלוה את חבירו בעדים שהעמיד עדים בהלואה דהוה לי' כאילו אמר ליה בעדים אני מלוה אותך בעדים פרע לי ולפיכך או יתן או יביא ראי' שנתן, ואפי' אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, דאילו היה נאמן לומר פרעתיך בפני ' פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אפילו באומר פרעתיך ביני לבינך גם כן נאמן משום מיגו, ותדע דלהאי לישנא המלוה את חבירו בעדים לרב אשי כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים דלישנא בתרא, דהא טעמיה הכא משום דכיון דאוזפי בעדים לא הימניה לדידי', ושמואל אמר כיון שלא התנה עמו בפירוש שלא יפרענו אלא בעדים נאמן הוא לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י וכיון שנאמן בכך אפי' אמר פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מגו, ותדע לך דלשמואל להאי לישנא אפי' באומר לו פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מיגו ולאו דוקא באומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י מדאקשינן עלה דרב אסי ממתני' דקתני למחר אמר לו נתתיו לך פטור ואם איתא אפי' לשמואל נמי קשיא דהא מתני' נתתיו לך קתני דמשמע נתתיו לך ביני לבינך.

דף מא עמוד ב

רב יוסף מתני הכי המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים: אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ולפיכך אינו נאמן לעולם שפרעו עד שיביא ראיה שנתן, ושמואל אמר כיון שהתנה בפירוש אינו נאמן לומר שפרעו בינו לבינו דלהכי אתני, ואלא מיהו היכא דאמר השלמתי תנאי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י נאמן, ונ"ל דדוקא באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אבל באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ בפני פלוני ופלוני ומתו אינו נאמן, וטעמא דאי לא ייחד עדים וא"נ יחדם אלא שיחד עדים שמתו דילמא שקורי משקר משא"כ כי ייחד עדים שהלכו ועתידין לחזור לא משקר דארתותי מירתת דילמא אתו ואשתכח משקר, ותדע לך דאי אפילו באומר פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדה"י א"נ איני מכירן נאמן ל"ל לשמואל למינקט כי האי לישנא דהא מלוה לא יחד לו עדים אלא אל תפרעני אלא בעדים קאמר ליה ובההוא לישנא הוה לי' למימר כלומר פרעתיך בפני עדים, אלא שמואל דוקא קאמר וכטעמא דכתיבנא, וכ"ש שאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך משום מגו, ועוד דאקשינן עליה ממתני' וה"ג ברוב הספרים שלפנינו תנן מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך לפורעו בעדים היכי דמי אילימא דלא אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י צריכא למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י דאלמא מפשט פשיטא להו ואפי' לשמואל דאי לא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י חייב, ועוד תדע דהא ר' יהודה דאוקי כשמואל דאמר כוותיה איהו נמי בהאי לישנא קאמר דאלמא דוקא קאמר, ויש שאין גורסין כאן האי היכי דמי אלא כך גורסין תנן מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל נתתיו לך חייב תיובתא דשמואל, ולפי גירסא זו אפשר דשמואל לאו דוקא קאמר אלא אפי' באומר לו סתם פרעתיך נאמן משום מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני, וליתא דאפילו בגירסא זו אי אפשר דלימא שמואל הכי דא"כ תנאיה מאי אהני ליה וכל תנאי שבממון קיים, ועוד דר' יהודה נמי דאוקימנא שמואל כוותיה יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדהעי קאמר דמשמע דהכי מיהא צריך לומר זה ולא אפשר דבכולי שמעתין נקטי כולהו האי לישנא ולאו בדוקא, אלא ודאי כדאמרן, כנ"ל.

האי דקאמר רב אחא ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי: לאו דוקא שעת הלואה ממש אלא כל שמודה הלוה שהוא חייב קרי לי' שעת הלואה כלומר בשעה שהוא מודה שישנה להלואה, ובשעת תביעה היינו בשעה שהוא תובע בעדים היה לך לפרעני והוא משיב לתביעתו כבר פרעתיך דכל שאומר לו בשעה שהוא חייב לו אל תפרעני מה שאתה חייב לי אלא בעדים צריך הוא לפורעו בעדים כדאמרן, וכן פי' הר"י הלוי ז"ל.

רב פפא משמיה דרבא כו': הכי גריס ר"ח ז"ל וכן הוא בכל הספרים רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן, וזה כרב אסי ממש לגמרי וכתעק דר' יהודה דאמר או יתן או יביא ראי' שנתן, אבל הרמב"ם ו"ל כתב דבאו לידו ב' גירסאות כתובות בגוילין כחמש מאות שנה שתיהן כתוב בהן נאמן, וזה תימה האיך יפסוק רבא דלא כמתני' ודלא כתנא דברייתא, ומ"מ למדנו מאותה גירסא דאפי' מאן דאית ליה דנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך ומשום מיגו דלהכי מיהא אהני תנאה כמו שכתבתי, וכן במיחד עדים ואומר שהלכו להם למדה"י, הא במייחד והם שמתו אינו נאמן דדלמא משקר ולא מירתת, אבל במיחד עדים ולא ממו איכא למימר דנאמן דרתותי מירתת ולא משקר וכמו שכתבתי, ומ"מ גירסת ר"ח ז"ל יותר נכונה והיא גרסת כל הספרים.

אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה בהדי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי א"ל והא פרעיה רבא אמר להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה: כתב ר"ח ז"ל מסתברא בדטעין פרעתיך באפי סהדי אחרים והלכו להם למדה"י אבל אי איתנהו ואתו ומסהדי דפרעיה לא אמר רבא דלא מהימני ע"כ, ויש מביאין ראיה לדבריו ז"ל מדקאמר רבא כי היכי דלא תידחייה דמשמע דלא לידחייה עד שיבואו אותן עדים אלא יפרע עכשיו ואם יבואו העדים ויעידו שפרעו בפניהם יחזיר מה שנטל, ולפ"ז כי לא ייחד לו עדים אלא אמר לו אל תפרעני אלא בעדים אפי' לגירסת הספרים דגרסי לעיל אינו נאמן אין מחייבין לפרוע מיד אלא ממתינין עד שיבואו ויעידו ואם מתו מחייבין אותו לפרוע, דהא רבא לא אמר הכא דפורעו מיד אלא במיחד לו עדים ואמר לו אל תפרעני אלא באפי ראובן ושמעון.

אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב דאפי' איתנהו לסהדי ומסהדי דפרעיה באפיהו לא מהימני דכל דמייחד עדים פסל לכולהו עדים אחריני, והביא ראיה מעובדא דבסמוך דההוא דאמר לחבריה לא תפרע אלא בפני תרי דתנו הלכתא ואזיל ופרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו ואתא לקמי' דרב נחמן וא"ל את מי לא מודית דקבלתינהו דאלמא טעמא דהוא מודה הא לא מודה לא הוו סהדי מהימני, ומיהו הא מיהא ליכא ראיה לדעת ר"ח ז"ל דאיהו לא גריס בההוא דפרעיה בהדי סהדי אלא אזל פרעיה בין דידיה לדידיה וכן גרס הרמב"ם ז"ל והעיד שכן מצא הגרסא באותן ספרים הכתובין בגוילין שנזדמנו לו, ומיהו לישנא דייקא לי טפי כדברי הרב אלפסי ז"ל מדקאמרי' בההוא דראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי דמשמע דאיתנהו לסהדי דאי לא הו"ל למימר ואמר לי' פרעתיך באפי תרי סהדי והלכו להם למדה"י כלישנא דכולה שמעתין פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, ואביי נמי בההיא דלעיל הוה לי' לאפלוגי אדרבא לגירסת הספרים דגרסי אינו נאמן והיא גירסת ר"ח ז"ל, דהשתא במיחד לו עדים ראובן ושמעון אמר אביי דנאמן באומר לו סהדי לא כל שכן, וא"ת מאי קאמר רבא כי היכי דלא לדחייה, י"ל דלא לדחייה אצל עדים אחרים שמעידין לו קאמר, אי נמי משום שהוא אינו פוסל בל שאר עדים בפירוש אלא כדי שלא ידחנו אצל אחרים שדרכן לצאת וללכת למדה"י אמר כן וממילא איפסלו שאר עדים לפרעון זה, ורש"י ז"ל כן פי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דאפי' באו והעידו אין נאמנין, שכך פי' שהוא טוען שהללו עדי שקר הן דאלמא אע"פ שבאו והעידו אינן נאמנין.

ויש מי שאומר שאע"פ שאינן נאמנין שלא לפורעו, אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו על פי אותן עדים שהרי לא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון, ונראה שהר"א אב ב"ד סבור כן, שהוא ז"ל כתב שזה שנהגו לכתוב בנאמנות ותהא נאמן עלי כשני עדים כשרים לעולם מטעם וה הן כותבין דאל"כ מאי לעולם, אבל זה מן התימה שא"כ מה הועיל נאמנותו ופסלות העדים, יגבה וחוזר ומשלם, הפוכי מטרתא למה לן, והרעי הלוי ו"ל כתב כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותיהו לאו סהדותא היא דלפרעון דההיא כפסולין דמו הלכך משתבע השתא המלוה שבועת היסת דליכא מהנהו דקטעין מעיקרא ולא מידי ומפטר עד כאן, ומסתברא דהללו שכותבין עכשיו שיהא נאמן כשני עדים כשרים ובלא שום שבועה לעולם נאמן לגמרי שאפי' לידי שבועת היסת אינו מביאו אפי' לאחר הפרעון, שהרי לכל טענת פרעון שטוען באותה הלואה האמינו לגמרי ובלא שום שבועה בעולם ותנאי שבממון הוא וקיים.

ויש מי שאומר שאע"פ שנפסלו כל העדים בעדות פרעון, אם יש עדים שהודה בפניהם שנפרע נאמנין שהרי לא על הפרעון הן מעידין ‪]‬אלא מעידין‪[‬ שהוא הודה שנפרע, ובין באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובין באומר תהא נאמן עלי כל זמן שתאמר אלי לא נפרעתי הדין כן לפי שהן מעידין על הודאתו ולא על הפרעון.

ואיכא מאן דפליג דבין הכא ובין הכא לא מהימני דהא לגבי הלואה זו פסול כל העדויות, ומביאין ראיה מדא"ל רב נחמן לההוא דאמר אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא כיון דקא מודית דקבליתינהו מיניה פרעון הוי ואי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו ואם איתא ל"ל למימר זיל אייתינהו, הא רב נחמן וחד דעמיה נאמנין כיון דקמייהו אודי, ויש מי שדחה דרב נחמן מלתא בעלמא קאמר לי' ולומר דפירעון הוי ואין לו עליו כלום כיון שהודה שקבלם, ואי משום דניחא לך דליהבינהו ניהלך באפי תרי דתנו הלכתא משום תנאה דאתנית זיל אייתינהו, והרמב"ן ז"ל כתב ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי וה אלא היכא דא"ל מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אע"ג דאמרו בי תרי קמן אודי ליה דפרעיה והלה אומר לא הודיתי ולא נתפרעתי נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא התפרעתי והא אמר הכי, אבל מאן דאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרי דאודי ליה נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הן פסולין אין לך בו אלא מה שהתנו עליו ועוד דיד בעל השטר על התחתונה ע"כ.

ולפי דברי רבותי' ז"ל אותה ראיה שהביאו מההוא עובדא דא"ל רב נחמן זיל כיון דקא מודית לאו ראיה היא ומן הטעם שכתבנו למעלה דר"נ מלתא בעלמא הוא דקאמר ליה, ועוד אני תמיה איך אפשר להביא ראיה מההיא, דהא קמי בי דינא אודי ליה דהיינו רב נחמן דאתו קמי' לדינא וכדאמרינן אתו לקמיה דרב נחמן ומשום הכי קאמר ליה הכי, דליכא למימר דאפי' הודה בב"ד לא הויא הודאה דהוא לא פסל אלא עדים אבל הודאה בב"ד הויא מלתא אלימתא ובית דין לא איפסול.

והרב בעל המאור ז"ל כן כתב דאע"ג דאודי (נ"א דאמרי דאודי) ליה קמי בית דין דפריעא הוא אינו נאמן, וזה ודאי אינו בדין אלא רב נחמן מילתא בעלמא הוא דקאמר ליה.

רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי: כתב הר"י הלוי ז"ל דמכאן נלמוד שהמודה לחברו בב"ד שהוא חייב לו אע"פ שחזר ואמר שטעה במה שהודה אינו נאמן ואפי' הביא עדים והעידו כדבריו דהא הכא אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו ואע"ג דאתו סהדי ואמרי דפרעיה לא משגחינן בהו ומחייבינן ליה כ"ש כשהודה בפירוש, והדין דין אמת ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בהפך מזה בה' טוען ונטען בפ"ז. ויש לי עוד ראיות ברורות כתבתים בארוכה בפ"ק דמציעא בס"ד בשמעתא דר' חייא קמייתא.

אמר רב ששת הוחזק כפרן: כלומר אם יטעון אח"כ שפרעתי אינו נאמן.

רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ליה ולאו אדעתיה: פי' [ר"ח ז"ל] העדים כיון דלא רמיא עליהו לאו אדעתיהו והן ששכחו וטענתיה דלוה טענה היא וכן פי' לקמן בעובדא דעפצי דא"ל רמי בר חמא לרב מלתא דלא רמיא עליה דאיניש א"ל ולאו אדעתיה דעדים הם ששכחו קיצותא, ויש מקשים עליו שאין ראף לומר דעדים שכחו כמה מזדבן קבא דעפצי ויעידו עדות שקר, ורש"י ז"ל פי' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש כגון זה דלא היה לו לומר פרעתיך בעדים אמר בעדים פרעתיה ולאו אדעתיה, שלא אמר בשעת הלואה בעדים פרע לי והלכך לא שם על לבו לזכור אם בעדים פרע לו או שלא בעדים, וקיי"ל כרבא ונאמן הלה שפרעו.

ונתחבטו הראשונים ז"ל בשמועה זו הרבה, משום דקשיא להו עלה הא דגרסי' בפרק גט פשוט רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי ברבי אבא אתא לקמיה דרב יצחק נפחא א"ל הב לי זוזאי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר לו יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל ואי לא אתו לא מהמני והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים אעל אנא כההיא שמעתא דמר ס"ל דאמר ר' אבא א"ר אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו, והא א"ר גידל אמר רב הלכה כרבי ואף רבי לא אמר אלא לברר א"ל אנא נמי לברר קאמינא ופי' ר"ח ז"ל שאם אמרו לא העדנו לעולם בדבר זה הוחזק כפרן ומשלם.

ויש מי שתירץ דהתם באומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והכא שאני שאינו אומר אלא ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כמסתפק, וזה אינו דלשון זה אינו כמשיב מסתפק אלא אדרבה כמתמיה היאך תובע ממנו שהרי כבר פרעו בפני אותם עדים וכדאמרי' בעלמא ב"ב (ז' א') ולאו מי אמינא לכו לא תתלו בוקי סרוקי בדרב נחמן, והרב בעל המאור ו"ל כתב שם בפרק גט פשוט דהתם באומר בפני פלוני פרעתיך והעמדתים עדים והלכך בעדים שנזדמנו להעיד אין אומרים שהלוה או העדים אשתלו השתא ולא רמו אנפשייהו אבל הכא בשלא הזמינם לעדים ובכי הא אפשר השתא אשתלו ולאו אדעתייהו.

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו בלברר שאם החזיק בדבריו אחר שבאו עדים ואמרו שלא היו הדברים מעולם ועדיין הוא עומד בטענתו ואומר כן היה שבפניכם פרעתי והם שכחו בזה הוחזק כפרן וזו היא דר' יצחק נפחא ור' אבא, והכא בחוזר ואומר סבור הייתי שבפניהם היה אבל אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי.

והרבה תירוצים נאמרו בדבר זה ואין אחד מהם מוציאנו מידי מה שהשמיט הרב אלפסי ז"ל ההוא עובדא דר' אבא ור' יצחק נפחא דבפ' ג"פ דבין לדברי וה ובין לדברי זה היה לו לרב ז"ל להביאה בהלכות, ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקושטא דמילתא דאין צריך לברר אלא בכענין הבא לידון בשטר ובחוקה דצריך להביא השטר משום דחזקה מכח שטרא קאתי ואם נמצא שטרו פסול אף חזקתו בטלה וכדאמרינן (תוס' ב"ב פ"ב) היה אוכל את השדה מחמת אונו ונמצא אונו פסול אף חוקתו בטלה, אבל בטוען פרעון ואמר בפני פלוני ופלוני טענת הפרעון אינה באה מכח העדים אלא דבר יתר הוא שאומר שאינו צריך לו ואין הפרעון תלוי בהעדאת עדים הלכך אפי' באו עדים ואמרו להד"מ אין בכך כלום לדעת רבא, וקיי"ל כוותיה וכדאמרי' בסנהדרין פ' זה בורר (כ"ג א') דתנן התם זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דבויי ר"מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהם ראי' שהן קרובין ופסולין ואוקימנא פלוגתייהו בגמ' מחלוקת בשני כיתי עדים דר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך לברר ואמרי' עלה אמרו ר' אמי ור' אסי לפני ר' יוחנן נמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו א"ל כבר העידו עדים הראשונים איכא דאמרי אמר ר' אמי אע"פ שהעידו עדים הראשונים ואיבעיא להו התם לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר כו' וקיי"ל דבלברר קמפלגי ואמרי' אפי' תימא כרבי ע"כ לא קאמר רבי התם אלא בחזקה דחזקה מכח שטרא קא אתיא אבל הכא דהנל סהדי לאו מכח הני סהדי קא אתו אפי' רבי מודה דאין צריך לברר ושמעינן מינה דכל היכא דהא לאו מכח הא קא אתיא אין צריך לברר, והילכך באומר פרעתיו בפני עדים אפי' לרבי אין צריך לברר, ור' יצחק נפחא דאמר ליה לר' אבא דצריך לברר טעה בדמיון זה וס"ל כמ"ד התם בפ' זה בורר דאף בהכי פליגי, ורבי דהלכתא כוותיה ורב ששת נמי ס"ל הכין, ורבא ס"ל כי ההוא דאמרינן התם דכל דהא לאו מכח הא קא אתיא אף רבי מודה דאין צריך לברר וקיי"ל כוותיה, ומינה דההיא דר' יצחק נפחא אידחיא לה וליתא כלל ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ו"ל לההיא דר' יצחק אע"פ שכתב ההיא וצריך לברר וכן כתב הא דרבא הכא ומתוך שתיקתו למדנו דבר זה, כך נ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קיי"ל כההיא דאמר ר' אבא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו אלא אין צריך להביאם ולברר כלל דהא אפי' באו ואמרו להד"מ לא מעלה ולא מוריד ונאמן הוא לומר אם לא בפניהם בפני אחרים פרעתי ואיני זכור א"נ ביני לבינך פרעתיך.

דף מב עמוד א

והלכתא אתרע שטרא: פי' ר"ח ז"ל דאפי' כתוב בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה דדייק מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא, וי"מ איתרע שטרא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ובשבועה, וזה תימה דלמה נבטל את השטר אם חוששין שפרעו אפי' מבני חורין לא יפרע ואם לא אפי' ממשעבדי נפרע, אלא נראה דאיתרע ואיבטיל לגמרי קאמר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב איתרע שטרא הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה לומר סטראי נינהו ע"כ, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל דלגמרי אבטיל וכ"כ משם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון, והביא הוא זעל ראיה מההיא דאמר לי' לאו אתורי יהבית לי ואתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא ולא אמרינן דהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטיל לי' שטרא לגמרי ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי הוא איתרע שטרא דרב נחמן נמי איבטיל שטרא לגמרי הוא, ועוד מדקאמרי' וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר לי' שטרא דמגו דלא יכול למימר להד"מ לא יכול למימר סטראי נינהו דאלמא ש"מ דאיבטיל לי' שטרא לגמרי עד כאן, ולשון איתרע לאו ראיה היא דאיתרע ולא איבטיל, דכל שטרא דמבטלינן ליה מספיקא שייך ביה האי לישנא וכדאמרינן (כתובות ל"ו ב') האי שטרא ריעא ולא מגבינן ביה ובפ' הכותב (פ"ה א') אמרינן אמר רב פפא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה כלומר דלא מגבינן ביה, והרב אלפסי ז"ל כתב דאיבטיל ומשבע ליה שבועת היסת ונפטר, והרמב"ן ז"ל כתב דמ"מ כיון דלא קרענא ליה לשטרא ושטרא בידיה דמלוה קאי לא משבעינן ליה ללוה אלא אם ירצה מלוה לאשבועיה ליהדר ליה שטרא ואי לא ניחא לי' לאהדורי ליה שטרא לא משבעינן לי' ללוה.

וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר להד"מ יכול למימר סיטראי נינהו: וכתב הר"י הלוי ז"ל דהא דאמרי' דכי פרעיה באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו ואיתרע שטרא ה"מ דאדכר פרעון אבל מנה לו באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו כיון דיהיב ליה סתם מגו דמצי למימר במתנה יהבית ניהלי ונאמן וכדאמרי' בפ' שבועת העדות (ל"ד א') כי אמר סיטראי נינהו נאמן ושטרא כדקאי קאי ומוקמינן ליה אחזקתיה דהא הני סהדי לאו אשטרא קא מסהדי אלא אהנהו זוזי דיהב קמייהו מסהדי, וכי היכי דהתם קא מסהדי דיהיב ליה זוזי קמייהו ואפ"ה נאמן לומר לא בתורת הלואה אלא במתנה ה"נ לא שנא, והרמב"ן ז"ל כתב שהוא חלוק עליו דשאני הכא דאפוקי ממונא הוא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי', ומיהו ודאי לישנא דגמ' מסייע ליה להר"י הלוי ז"ל מדאמרינן וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא קאמר דיהבינהו באפי סהדי דאלמא באפי סהדי יהבינהו בפרעון, ואף הטענה שאמר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי' לא איבררא מילתא שפיר דאיכא למימר דאפי' לאפוקי ממונא אמרי' מגו ולקמן בפרק כל הנשבעין כתבתיה בס"ד, אלא שלדברי הרב הלוי ז"ל אפשר להקשות כן לפי שהוא סבור כן דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי'. הא דאבימי בריה דרב אבהו כתבתיה בארוכה במקומה בפ' הכותב בס"ד.

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן: ואמרינן טעמא בגמ' דאין נשבעין על טענת קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים עד שיתן לרעהו ועד שיתן כשהוא איש, ירושלמי כי יתן איש אל רעהו איש פרט לקטן עד כדון כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו בשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל רעהו עד שיהיה נתינה ותביעה שווין כאחד, ובגמרין נמי אמרי' בפ' הגוזל קמא (ק"ו ב') הכי אלא דהתם דייקי לה מקרא אחרינא דגרסי' התם כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא כו' תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.

[גמ']: מ"ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום: כתב הר"י הלוי ז"ל דדוקא שבועת מודה במקצת שהיא באה מחמת הטענה וכן בשבועת עד אחד שאינה באה אלא ע"י טענה לפי דברי הרב ז"ל כמו שכתבתי למעלה גבי ההוא דאמר שמואל אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה, והיינו דקתני אין נשבעין על טענת חש"ו דאלמא לא איירינן אלא בשבועה הבאה ע"י טענת הקטן אבל שבועת השומרין שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן אם הפקיד לשומר ואמר נגנבו או נאבדו, וכן כל אותן שנשבעין בשמא כאותן השנויין לקמן בפרק כל הנשבעין דהיינו השותפין והאריסין וחבריהן נשבעין לקטן דהא אינן צריכין טענה, ואע"ג דקרא דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב לא לענין שומרין הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההוא עניינא ועירוב פרשיות כתוב כאן, אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא אפילו בפרשת ש"ש כתיב נמי כי יתן איש אל רעהו והתם לא כתיב מודה במקצת אלא ע"כ דמשבועת השומרין הוא דמיעם קטן, ועוד כי אקשו רישא אסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש ליתרץ מאי נשבעין שבועת השומרין דלהקדש ודאי נשבעין מתקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות כדאיתא במציעא בפ' הזהב (נ"ח א'), ועוד דבהדיא משמע הכי בב"ק פ' הגוזל קמא דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבידה אשר יאמר ישלם שנים ואותביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום אין לי אלא שנתנו קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאמד ואם איתא תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתיא מכח בן דעת האי לא אתא מכח בן דעת, אלמא ש"מ מיהא דמדין השומרין מיעטיה רחמנא לקטן.

עוד כתב הרב ז"ל וקרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד, ולולי שאמר רבינו שצריכה תלמוד היה הדבר פשוט בעיני שאינו מתחייב כלל בדין השומרין ואינו מתחייב אפי' בפשיעה אלא במזיק בלבד כדינו במה שלא הופקד בידו, שלא פטרתו תורה משבועה אלא מפני שאין נתינת הקטן כלום וכמי שלא נתן בידו, וכל מה שפטרה תורה שם אפי' מדין פשיעה פטרה וכדאמרי' בב"ק כי יתן איש אל רעהו לשמור לשמור ולא לחלק לעניים ואמרי' התם בשלהי פ' התובל (צ"ג א') ההיא ארנקא דצדקתא דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתו גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיצי להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב שם מדין שומרין פטר ואפי' מדין פשיעה פטר, והוא הדין והוא הטעם לנתינת קטן, ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן בעלמא דהא דפטרה תורה בקטן לאו משום דלא חשבינן ליה טענת ברי אלא גזרת הכתוב הוא והלכך אע"ג דאין שבועת היסת אלא על טענת בריא נשבעין על טענת קטן, וכן כתב הר"י הלוי ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל, וכן משמע בשמעתין דטענת קטן טענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב מודה מקצת ע"י קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו והוא שהגיע לעונת הפעוטות.

וכתב הר"י הלוי ז"ל דאפי' על טענת קטן דלא הריף נשבעין שבועת היסת דלא אמרו חריף אלא לענין מקח וממכר כי היכי דלא להטעו במקחו ולא לפסוד אבל טענתו טענת בריא חשבינן ליה, וכ"ש שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כשותפין ואריסין ובן הבית כמו שכתב הר"י הלוי ז"ל.

ולר' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור: פרש"י ז"ל בפ"ק דב"מ וכן בגיטין בריש פ' הניזקין דמשיב אבידה פטור מדתנן המשיב אבידה לא ישבע מפני תיקון העולם, ואינו מחוור דמשיב אבידה דבר תורה הוא משום מגו ומגו דאורייתא הוא ומוצא אבידה אינו פטור אלא מן תקנתא, דמוצא מציאה טענה יש לו לתובע עליו וכדאיתא התם בריש פ' הנזקין בירושלמי, והתם נמי משמע דר' אליעזר בן יעקב לית ליה ההוא מתני' דהמוצא מציאה ובמשיב אבידה כ"ע מודו דפטור ומדאורייתא וכדמשמע בסמוך וכדבעינן למכתב.

דף מב עמוד ב

אלא בדרבה כו': ה"ג במקצת הספרים וכן נראה מפי' המפרשים ז"ל וכן הוא גירסת הרב אלפסי ז"ל אלא בדרבה קמפלגי, כלומר אלא לעולם בטוענו קטן ודקאמרת דאין נשבעין ובבא בטענת אביו כדרבה ובטוענו בריא ור"א בן יעקב ורבנן בדרבה קא מפלגי כדמפרש ואזיל, ומיהו מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דלאו בטוענו קטן פליגי ולומר דבטוענו גדול הבא בטענת אביו מודו רבנן, דאלו לרבנן בבנו ואפילו גדול מעיז ולר"א בן יעקב אפי' בבנו קטן הבא בטענת אביו אינו מעיז, כן נראה דעת הרב ז"ל מדפסק כר"א בן יעקב, והביא ראיה מדתני ר' חייא בפרק כל הנשבעין שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין וכתב הרב ז"ל שזו כדברי ר"א בן יעקב אתיא מדאמרי' היכי דמי אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשים אית ליה וחמשים לית ליה מאי שנא הוא מאי שנא אבוה כשם שאמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשים אית ליה וחמשים לית ליה חייב שבועה כך אם אמר לו מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשים אית ליה וחמשים לית ליה חייב שבועה, דאילו לרבנן אפי' יורש שאמר מנה לאבא בידך וא"ל נ' אית ליה ונ' לית ליה פטור, ואם איתא משכחת לה אפילו לרבנן ביורשין גדולים דאילו אמר מנה לאבא בידך חייב, אלא ודאי מכאן נראה שהרב ז"ל סבור דלרבנן אפילו בבנו גדול מעיז, והא דקאמרי' אלא בדרבה קמפלגי ולא קאמר בדרבה קמפלגי אע"ג דאפי' בטוענו גדול הבא בטענת אביו מוקמינן נמי השתא פלוגתייהו, משום דאי אמר בדרבה קמפלגי הוה משמע דדוקא בגדול הבא בטענת אביו דאוקמוה השתא קאמר אבל בטוענו קטן אפי' ר"א בן יעקב מודה, לפום כן אמר אלא כלומר אלא לא שנא קטן ולא שנא גדול דלאו בהכי שייכא פלוגתייהו אלא בין בהכי ובין בהכי דבדרבה קמפלגי אם מעיז בבניו או לא, ור"ח ז"ל גריס בדרבה קמפלגי כלומר כולה פטרתו תורה משום משיב אבידה ולעולם בגדול בבא בטענת אביו וקרו ליה קטן משום דבמילי דאבוה קטן הוא ולעולם בקטן מודה אפי' ר"א בן יעקב דמעיז, ויותר מזה כתבתי בה בר"פ הנזקין בס"ד.

אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע: כלומר ולא פטרתו תורה משום משיב אבדה דהא אי בעי כפר בכולי' ופטור דכופר הכל פטור והלכך כשמודה במקצת משיב אבדה הוא ומשיב אבדה פטור דבר תורה, ומהכא שמעינן דמשיב אבדה פטור דבר תורה ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב פטור מן התקנה כמו ששנינו המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכמו שכתבתי למעלה.

וא"ת כופר הכל מנלן דפטור, י"ל דשמעינן ליה מדאיצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד, דאלו מודה מקצת ממילא חייב שבועה ולא צריך העדאת עד אחד, ואי כופר בכל נמי חייב עד אחד למה לן לקום לשבועה, אלא משום דכופר בכל פטור משבועה אי איכא ע"א מביאו לידי שבועה, ולא מחוור דאי משום שבועת ע"א איכא למימר דאיצטריך במודה במקצת בשאין בכפירת הטענה שתי כסף לרב א"נ בכולה טענה שתי כסף לשמואל, ואי נמי בשאין התובע טוען בריא אלא ע"פ העדאת העד וכדעת הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבתי למעלה, אלא כופר הכל פטור דבר תורה שמעינן לי' מדאיצטריך רחמנא לחיובי [מודה‘‪[‬‪‬ מקצת דאם איתא דכופר בכל חייב שבועה ממילא ידעינן דמודה מקצת חייב, דליכא למימר שיהא פטור משום משיב אבדה דדילמא אתי לאערומי, וכדאמרינן בפ"ק דמציעא (ד' ב') בפלוגתא דר"ע ורשב"א בסלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר ג' ר"ע אומר פטור ואסיקנא דלר"ע אפי' בשנים נמי פטור ואמרינן ה"נ מסתברא דאי ס"ד שנים חייב בג' היכי פטר ליה ר"ע אימא איערומי קא מערים סבר אי אמינא שנים בעינא אישתבועי אימא ג' ואיהוי כמשיב אבדה ואפטר, וה"נ דכוותה, אלא ממודה מקצת שמעינן דכופר בכל פטור.

הא דאמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו: פירשו משם רש"י ז"ל דטעמא משום שגמלו חסד אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז הוא ואפי' בכוליה רמי רחמנא שבועה עליה, והא דאמרי' בפרק הגוזל עצים עירוב פרשיות כי:וב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' הוא ז"ל פסוק מפרשה אחרת נתערב כאן שאינו מקומו דכי הוא זה באם כסף תלוה את עמי הו"ל למכתב, ואינו מחוור דלעולם לא עקרינן ליה לקרא לגמרי ממקומו דא"כ למה לי דכתביה רחמנא בפרשת שומרין לכתביה באם כסף תלוה, ועוד דאפי' בפקדון כופר בכל פטור בטוען לא היו דברים מעולם וא"נ החזרתי כדתנן במתני' דהכא עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש חייב, ותנן נמי (התם) אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיס מלא מעות מסרתי לך בית מלא פירות מסרתי לך והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ועוד איכא דכוותייהו טובא, אלא ודאי אפי' בפקדון בעי כפירה והודאה, אלא ה"פ אין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו וה"ה בפקדון בטוענו כך וכך מסרתי לך והלה אומר לא מסרת ואי נמי מסרת והחזרתים לך, אבל בטוען בפקדון נאנס או נגנב או נאבד אפי' טוען בכוליה חייב דהא אפשר דמעיז מפני שאין חברו יודע במה שהוא טוען ואי נמי אפשר שהוא אומר בדדמי דסבור שזה אונס ואינו, ודאמרי' עירוב פרשיות כתוב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ה"ק כי כתיב כי הוא וה אטענת מלוה הוא דכתיב כלומר אטענות דשייכי במלוה דהיינו לא היו דברים מעולם וא"נ החזרתי, וכבר כתבתי יותר מזה בפ"ק דב"מ וכן בגיטין בריש פ' הניזקין בס"ד.

הא דאמרינן הכא דאין אדם מעיז פניו לכפור: ואעעג דכופר במקצת תלינן באשתמוטי ומשמע דלעולם כופר בכל לא תלינן באשתמוטי, איכא למידק דהא שבועת היסת דתקן רב נחמן משום טעמא דאשתמוטי הוא וכדאיתא לעיל, יש לפרש דאשתמוטי דאמרי' התם לאו כאשתמוטי דאמרי' הכא, דהתם לאשתמוטי מיניה ולכפור בו לגמרי קאמר ולעיתים מעיז פניו לכפור לגמרי ולפיכך תיקן רענ שבועת היסת אבל כאן כיון שהודה במקצת מראה בעצמו שאינו יכול להעיז פניו ולכפור בכל אלא מה שכופר במקצת אינו אלא להשמטה בעלמא עד דהוו ליה זוזי ופרע, ובההיא דר"נ דלעיל לא גרסי' עד דהוו ליה זוזי אלא אישתמוטי קמשתמט ותו לא וכן גריס שם רב האי גאון ז"ל. ויותר ממה שכתבתי בשמועה זו ובהא דר"א ורבנן ובגרסאות כתבתי בגיטין בפרק הנזקין.

ולענין פסק הלכה כבר כתבתי למעלה דלפי מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דההיא דתני רב אמי שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואמרינן עלה היכי דמי אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשים אית ליה חמשים לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה כלומר דבין הוא ובין אבוה חייבין שבועה דאלמא בשטענו הבן בריא חייב שבועה דאפי' בבנו אינו מעיז וכתב הרב ו"ל דההיא אתיא כר"א בן יעקב, משמע דס"ל לרב ז"ל דרבנן אפי' בבנו גדול פליגי דלדידהו אפי' בבנו גדול מעיז, אבל ר"ח והגאונים ז"ל לא פירשו כן דלא פליגי רבנן בבנו גדול וכ"ע היא ופסקו הלכה כרבנן, ואע"פ שאמרו משנת ר"א בן יעקב קב ונקי היינו היכא דיחיד פליג עליה הא כי פליגי רבים לית הלכתא כוותיה אלא בדקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

הא דאמרינן האי בכולי' בעי דלודי ליה: ה"פ אם תאמר א"כ מודה מקצת אמאי חייב דהא אמרת שאינו מעיו פניו ואם איתא דחייב לו יותר לא היה מעיו פניו לכפור, אין ה"נ דהאי בכוליה הוה בעי דלודי ליה אלא אשתמוטי הוא דקמשתמיט מיניה השתא עד דהוו ליה זווי ומשלם שבדעתו להחזיר לו, וכפירתו על המקצת מחור (נ"א ובהודאתו על המקצת מתחזק) לומר כן עד שיזדמן ויפרע לו, ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי מהשתא דדילמא כיון דכפר במקצת השתא אע"ג דהשתא מיהא משום השמטה בעלמא קאמר כיון שכפר אם יצא מב"ד כן יעמוד בכפירתו לעולם, ורש"י ז"ל לא פי' כן בריש פ"ק דב"מ ופי' והאי בכוליה בעי דלודי ליה כלומר וא"ת א"כ נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, לא היא דהאי בכוליה בעי דלודי לי', ואינו מחוור שיש להשיב על פירושו טובא, וכבר הארכתי שם בריש פ"ק דב"מ בסעד, ואע"פ שיש לו מקצת דמיון ראיה התם בשמעתא דמגו דחשיד אממונא חשוד אשבועתא כבר כתבתיה שם ונדחית והפי' הראשון עיקר.

[מתני']: אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות וכו' ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכו': הא דקתני אינו נשבע לאו למימרא שאם הודה שפשע בשמירתו שמשלם, דמנא תיתי שהרי התורה לא חייבה בשמירתן וכדאתי לן מכלל ופרט וכלל שאין בכלל אלא כעין הפרט, וכשם ששעש אינו משלם כך ש"ח אינו משלם, ותדע מדאמרי' לשמור ולא לחלק לעניים ופטרינן ליה אפי' מפשיעה וכדאיתא בשלהי פ' החובל (צ"ג א'), אלא משום דשבועה גבי ש"ח כתיב פרט כאן לפטור מן השבועה שכתוב ביה וה"ה מן התשלומין כדרך שפטור ש"ש מן התשלומין, וכבר כתבתיה בארוכה בבעמ פ' הזהב בס"ד. ושואל נמי אמרו משום רבינו יצחק שפטור בהן מן האונסים כמו שעש מן גניבה ואבידה.

עוד ראיתי במקצת מרבותינו הצרפתים דש"ח פטור אף מן השבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל השבועות פטרו הכתוב, וזה צריך לי עיון.

ירושלמי: המקרע שטרותיו של חבירו חוץ מדעתו ר' חנינא ור' מונא חד אמר חייב וחד אמר פטור מ"ד חייב משום קנס ומ"ד פטור כסותם פי עדי חבירו ודא ארמלתא דתפסה שטרא (נשא אמלכא דמפסד שטרא) כאינש דצייר פומהון דסהדי ולא יסהדון, ומסתברא דאתיא כמאן דלית ליה בגמ' פ' הגוול קמא דינא דגרמי ואנן קיי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי כדאיתא התם.

עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינם אלא חמש ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע כקרקע: ואוקימנא בטעונות ועומדות ליבצר ובהא קמפלגי דר"מ סבר כבצורות דמיין דכל העומד ליבצר כבצור דמי ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין, וא"ת אפי' עומדות ליבצר איך מחייב ר"מ והלא הילך הוא, ולא מוקמינן מתני' דלא כהלכתא וכמ"ד הילך חייב, וראיתי למקצת מרבותינו זעל שהעמידוה כשבצרן דלאו הילך הוא, ולדידי קשיא לי דאי כשבצרן מה בין עומדות ליבצר לאין עומדות ליבצר בשעת הפקדון השתא מיהא בצורות הן ומטלטלין הן ותבע הוא קרקע ומטלטלין וזה הודה במקצת מטלטלין ולכ"ע זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן, וראיתי להרמב"ם ז"ל דבר יראה ממנו דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע"פ שלאחר הפקדון בצרן זה ה"ז כתובע קרקע והלכך לדעת רבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין הרי הוא כקרקע, ולפיכך הוצרך ר' מאיר לומר דלאו קרקע נינהו בשעת הפקדון דכל העומד ליבצר כבצור דמי, שכך כתב הרב ז"ל בפ' ה' מה' טוען ונטען החופר בשדה חבירו שיחין ומערות והפסידו והרי הוא חייב לשלם (כיון) נבין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר ב' מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שראה שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל ע"כ, דאלמא כל שעיקר תביעה היא מחמת סיבת הקרקע אע"פ שחזרה תביעתו עכשיו על המטלטלין רואין אותה כעיקר מה שנעשית התביעה עליו דהיינו הקרקע, ומשנתינו וו דעשר גפנים כיוצא בזה.

ונ"ל שהביאו עוד להרב ז"ל לזה מה שנמצא במקצת ספרים בפ"ק דב"מ (ה' א') דגרסינן ולרב ששת דאמר הילך פטור קרקע דפטר רחמנא ל"ל הילך הוא איצטריך כגון שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות א"נ כגון שהפר בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא דאלמא כל שחפר בורות שיחין ומערות אע"פ שהודה בהן ותשלומי החפירה מטלטלי נינהו אפ"ה כיון שתשלומין מחמת נזקי הקרקע הרי הן כקרקע, ומצאתי להראב"ד שהרגיש בראיה זו בספר ההשגות ותפס עליו וכתב דהתם נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמו שאמר חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת דחייב דאע"פ דאדם הוקש לקרקעות מדכתיב והתנחלתם אותם וגו' כשתובע ממנו תשלומי נזק הרי הוא כמטלטלין, ואני תמיה על הרב ו"ל דאפי' תובע ממנו מעות למלאות החפירות אין זו תביעת קרקע שהמזיק אינו חייב למלאות אם בא לפטור עצמו בתשלומי נזק, גם ראיית הרב ז"ל מן האומר שתים חבלת בי והלה אומר לא חבלתי בך אלא אחת אינה ראיה דבן חורין לא הוקש לקרקעות ועבדים הוא דהוקשו לקרקעות מדכתיב בהו והתנחלתם אותם כו', ומסתבר לי שגם דברי הר"ם ו"ל אינם נכונים במקום זה וכמו שכתבתי דתשלומי נוקי קרקע לאו נינהו כקרקע דעכשיו מטלטלין נינהו, וכן תשלומי ענבים שבצר זה אפי' בשאין עומדין ליבצר לאו תביעת קרקע הוא אלא מטלטלין.

אלא נ"ל דמתני' בשבצר חמש ולא בצר חמש, זה אומר י' גפנים אלו יש לי בידך וענבים שבצרת מן החמש והלה אומר חמש בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היה ובצרתים ובעינא לשלומי לך וחמש טעונות אלו להד"מ, נמצא לדעת ר"מ דאמר העומדות ליבצר כבצורות דמיין ה"ו כתובע ממנו מטלטלין וקרקעות וזה כמודה לו מקצת הקרקעות ומקצת המטלטלין דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת הקרקעות ובמקצת המטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ולפיכך חייב, ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין אין כאן תביעה והודאה במקצת מטלטלין אלא בקרקעות דכל המחובר עדיין לקרקע הרי הוא כקרקע, ודכוותה איכא לפרושה בההיא דפ"ק דב"מ וכגון שזה אומר שתי כורי עפר גזלת ממני וחפרת באחד מהן בורות שיחין ומערות ובעית שלומי לי והלה אומר כור עפר זה גזלתי וחפרתי בו שיחין ומערות ובעינא שלומי לך וזה שלא חפרתי שלי הוא, דאי לאו דפטר רחמנא את הקרקעות משבועה היה חייב דמודה במקצת הוא ואין כאן הילך שהרי מודה שחפר בו והזיקו ובעי שלומי, אבל השתא דפטר רחמנא קרקעות משבועה פטור דהוה ליה כמודה במקצת הקרקעות וכל המטלטלין שזה תובע וכופר במקצת קרקעות ופטור.

ואם תאמר א"כ היינו דתירץ בראשונה וכדאמרי' איצטריך כגון שתבעו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, אין הכי נמי אלא דאתא לארווחי אוקימתיה כגון שתבעו קרקעות וכלים ממש ואי נמי בשלא גזל ממנו כלים ממש בעין אלא קרקע לבד וחזר וחפר בו ונעשה הזיקו במטלטלין ואעעפ שאין וה תובע אלא היזק קרקע, כנ"ל.

כתב בחידושי הרמב"ן ז"ל שמעינן מהא מתני' דגפנים דכי האי גוונא דבר שבמנין דאע"ג דלא ידעינן טענייהו דגפנים כמה היו ביון דעשר וחמש מנין הוא מחייבין אותו שבועה, ויש לפרש טעונות הן כך וכך, אלא שאינו משמעה, ועוד דהא תנן כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב ואע"פ שאפשר לכור פירות שאינו שוה אלא לתך קטנית ואין טענתו ברורה כיון דמקצת הוא דמודה במידה מחייב, דדבר שבמדה ושבמנין מצד אחד בעינן.

הא דתנן זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב: לדידן דקי"ל הילך פטור ע"כ בשהרקיבו בפשיעתו הוא מתני' ובאומר עד הויז והרקיבו בפשיעתו ובעינא שלומי לך.

דף מג עמוד א

כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי כי האי גונא כו': וא"ת למה ליה למידק מכללו של דבר לשמעיה מגופא דברייתא דקתני עד שיטעננו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה, י"ל דאי מגופא דברייתא אמר לך אביי כל דאמר ליה בית זה אפי' כי אמר לי' אידך מה שהנחת אתה נוטל ממה שטען התובע ידיע טענתיה דנתבע כדאמר אביי דהא קא תבע מיניה בית ידוע ואנו רואין כמה יש בו עכשיו והוא מודה לו בו הרי זה טוענו דבר שבמדה וזה משיב לו דבר שבמדה, ולפיכך לא אפשר ליה למידק אלא מכללו של דבר דאתא למעוטי אפי' בית זה עד שיודה לו בפירוש דבר שבמדה.

[מתני']: המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו סלע היה שוה פטור: דקי"ל המלוה על המשכון שומר שכר בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות כדתנן בפרק השוכר את האומנין.

סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב: וכתב הרמב"ן ז"ל שיש ללמוד מכאן שהמלוה על המשכון אע"פ שאלו לא נאבד המשכון אין הלוה חייב לפרוע לו כלום עד שיחזיר לו משכונו ואפי' אינו שוה אלא פלג חובו, אפ"ה אם המלוה טוען נאבד אין הלוה יכול לומר איני פורע לך עד שתחזיר לי משכוני דשמא לא נאבד כמו שאתה טוען, ותדע לך שאלו לא היה חייב לו עד שיחזיר לו משכונו אפילו בשהודה שלא היה שוה אלא שלשה דינרין האיך אתה מחייבו משום מודה במקצת דהא כיון שאינו יודע אם אבד אם לאו הוה ליה כמאן דאמר ליה דינר אני יודע שאני חייב לך ושלשה דינרין שמא משכוני בידך הוא ואיני חייב עד שתחזירהו לי הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטווי, והטענה בזה דכיון דהוא מודה לו בעיקר החיוב דעל כל פנים הוא חייב באותו עודף שעל כדי דמיו ואפי' ישנו למשכון בידו ואלו ודאי נאבד הי' חייב והמלוה נאמן בשבועה שנאבד מודה מקצת הוא זה.

סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור: אוקימנא לה בפרק המפקיד דוקא במאמינו לוה למלוה שאבד הא בשאינו מאמינו חייב לישבע שאינו ברשותו כדאמר רב הונא שלש שבועות משביעין אותו וכיון שנשבע שאינה ברשותו מגלגלין עליו כמה היה שוה וכדאיתא התם בפ' המפקיד, ושמעינן מהא מתני' דכל שומר שאבד אותו דבר המופקד אצלו אם הוא מודה במקצת שווי מה שהמפקיד אומר שהוא שוה חייב שבועה כדין מודה במקצת ואם אינו מודה מקצת פטור ואם מודה מקצת ואומר לו הילך פטור כדקיי"ל כמ"ד הילך פטור.

וכתב הר"י הלוי ז"ל דכיון דכן שמעינן דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה הי' שוה ובעל הפקדון אומר כך וכך היה שוה הו"ל השומר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כמו שטען התובע ואין התובע חייב שבועה כלל אבל אם רצה השומר להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה לו ליטול אין מונעין מכך, והקשה הוא ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי בבבא קמא פרק הכונס דגרסי' חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין היה מלא והדין אמר מטכסין היה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל ע"כ, והתם ודאי בטוען בשמא סיגין הוה מלא הוה עובדא דאי בטוען ברי סיגין הוה מלא פטור היה לגמרי דמה שהודה לו לא טענו והוה ליה כטענו חטין והודה לו בשעורין, אלא ע"כ באומר שמא סיגין היה מלא מ"מ מודה הוא בחיוב קצת ואינו יודע כמה וא"כ הוה ליה למפקיד ליטול בלא שבועה כלל, ותירץ דלא אמרי' מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בזמן שאם טוען בריא מה שהוא טוען שאינו יודע מתחייב שבועה כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, אבל באלו דאלו טוען בריא סיגין הוה מלא לא היה מחויב שבועה דמה שטענו לא הודה לו כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא, וחזר הרב ז"ל והקשה דכיון שכן למה ישבע ויטול דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור לגמרי ואפילו מדמי שעורין ואינו חייב אלא שבועת היסת בלבד כדין כופר הכל, ותירץ דהתם בדליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא דהא ודאי אפקיד גבי' אלא דאיהו לא ידע אי סיגין אי מטכסין לשתבע הדין דידע ויטול.

והרמב"ן ז"ל כתב דטעם זה ליתא כלל, משום דקשיא עלי' הא דתנן בפרק השואל את הפרה (צ"ז א') שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואוקימנא דוקא בשיש עסק שבועה ביניהן וחייב לישבע בגלגול כדאיתא התם, דאלמא אי לאו משום גלגול היה פטור ואע"ג דהתם איכא דררא דממונא דהא באומר איני יודע אם ביום שהיתה שאולה מתה או ביום שהיתה שכורה מתה אע"ג דאיכא דררא דממונא דלא ידע אי נפיק מזמן שאלה אם לאו אפ"ה פטור דכללא הוא כל איני יודע בחיוב פטור ובהודאה חייב.

ולי נראה דאין קושית רבינו ז"ל כאן מחוורת, דהתם שאני דאין שום חיוב אצל השואל אם היה כטענתו שאם מתה ביום שהיתה שכורה א"נ מתה השכורה אינו חייב כלום אבל כאן ודאי יש דררא דממונא וחייב עכ"פ במקצת שאפי' הוה מלא סיגין כמו שהוא טוען מ"מ היה מתחייב בדמי אותם סיגין, והיינו דהתם מקשה מדר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דמתני' לההיא דמיא דהא אינו יודע בשום חיוב, וכ"ש אם נפרש שם דלא מקשה מאיני יודע אם ביום או בשעה שהיתה שאולה מתה אלא מאיני יודע אם שאולה מתה או שכורה מתה דהוה דומיא דר"נ דהתם הו"ל כאלו אומר איני יודע אם נתחייבתי לו כלום אם לאו, וכבר כתבתי אותה משנה ומה שאמרו עליה בגמרא בארוכה בס"ד.

ומיהו הרמב"ן ז"ל כתב שהירושלמי דרך אחרת יש לו, דהתם משום תקנת נגזל באשו נגעו בה, דהכי איתא התם בפלוגתא דטמון א"ר אושעיא כשאין שם עדים שהיו שם כלים אבל יש שם עדים כ"ע מודו על הדא דר' יהודה דתניא על גדיש של חטין מחופה בשל שעורין או גדיש של שעורין מחופה בשל חטים נותן כשל שעורין, כהדא חד בר נש דאפקיד לגבי חבריה חד שק צרור וארעו אונס הדין הוה אמר מטכסין הוה מלא כו', ופי' הרב ז"ל כך הירושלמי דר' יהודה סבר אפי' אין שם עדים שהי' שם אותו דבר שהוא טוען חייב ונשבע הלה ונוטל כעובדא דהאי גברא דאפקיד גבי חבריה שק צרור וארעו אונס אשו ואמר רב נשבע ונוטל דס"ל כר' יהודה דאמר עשו תקנת נגזל באשו כדאמר רב גופיה בגמרא דילן (ב"ק ס"ב א'), ואלו כופר ואומר בריא לי לא היו מטכסין אלא סיגין שכך אמרת לי בשעת הפקדון או אני ראיתי או אני הכרתי בו אע"פ שהיה צרור בכל זה נשבע ונוטל מטעם תקנת נגזל ולא מדין שבועה, ואין לדין זה עסק בשמועה זו (נ"א בשבועה זו) כמו שלא הביא כאן תקנת נגזל באשו שזהו אותו הדין בעצמו עכ"ל הרב ז"ל, ואין ענין זה שבירושלמי ופירוש הרב ז"ל ברור אצלי, שאיני רואה שיהיה מעשה זה דומה בעיקר הדין לתקנת נגזל באשו ולא לאשו, שזה נפקד היה ולא גזלן ולא מדעת אבדו דהא ארעו אונט קאמר ולא קאמר פשע בו, דאי פשע בו ה"ל כההוא דבטש בכוספתא דחבריה ושדייה בנהרא דאמרי' התם דחייב משום תקנת נגזל באשו, אבל כאן שהיה פקדון ולא פשע למה יעשו בו תקנות, אלא שבזו י"ל דלאו אונס ממש קאמר דא"כ פטור הוא מן הדין שאין הנפקד חייב באונסין אלא אם ארעו דבר שהפסידו קאמר ולעולם בפשיעת הנפקד.

ומ"מ יש עוד מקום עיון בירושלמי דפשטא דעובדא משמע דלכל אירע אונס בין לשק בין במה שהיה בתוך השק וזה מודה בשק מיהו אינו יודע מה שבשק וה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם בלי שישבע התובע, וי"ל דהשק לא נאבד וה"ל הילך, ואי נמי נאבד ואמר ליה הילך בדמי השק, אי נמי י"ל דליכא למימר מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלס בלי שבועת התובע אלא בזמן שהיה לו לדעת וכשאמר איני יודע הרי הוא פושע דכל דלא ידע פשיעותא הוא.

ולענין מה שכתבנו בשם הר"י הלוי ז"ל בשאומר שאבד מה שהפקידו בידו ואומר איני יודע כמה הי' שוה דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע, כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו:

אחד מרבותי שמעתי מקשה כיון דהאי אמר לא ידענא כמה שויא לאו מחויב שבועה הוא דהא לא מודה דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין כדתנן איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור, והיכי דמי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון מנה לי בידך וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדרבא דפרק כל הנשבעין, ועוד שאינו כופר בשתי כסף שהרי הוא אומר שאינו יודע כמה הוא שוה, ותמהני שאף רבינו הגדול ו"ל כך היה דעתו לפי שמצינו להרב המחבר הרמב"ם ז"ל בהלכות שאלה ופקדון שכתב המפקיד פירות אצל חברו שאין מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אמר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה דהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכזה הורו רבותי הר"י הלוי ורבו ז"ל, נמתי לו דילמא שאני התם דאמר לו ברי שלא הנחת אצלי אלא אותו סך שהנחת בבית ואיני יודע כמה הוא פטור דהאי לאו שבמדה הוא אבל טענו בית זה מלא הפקדתי אצלך והלה אומר יודע אני שהפקדת פירות ואיני יודע כמה היו אין בכלל הודאה זו אלא פחות שבממון דהיינו פרוטה שהרי מעמ מודה הוא שהפקיד אצלו ממון וע"כ הודה במקצת ואינו יודע על השאר הילכך מחויב שבועה הוא, שבכל מה שאדם אומר איני יודע רואין אותו כאלו כפר בו ואמר ברי שאין לך בידי וכל שאלו אמר כן חייב שבועה אף עכשיו שאמר איני יודע מחויב שבועה הוא ואינו יכול לישבע, ומ"מ והוא שיאמר שוה ממון היה ואיני יודע כמה אבל אמר סתם דילמא אפי' בפרוטה אינו מודה.

ואל תתמה שהרי בשאמר נמי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין גמור הוא שהרי אינו אומר בריא חמשין אין לך בידי אלא חמשין לא ידענא ואפשר שיש בידו יותר מחמשין, ואע"פ שהוא אומר ברי חמשין אית לך בידי כיון שאמר ואידך חמשין לא ידענא לאו דבר שבמנין הוא שיתחייב עליו שבועה, אלא כך הוא הדין כל מי שמודה יש לך בידי ממון ואיני יודע כמה רואין מה שנאמר בו איני יודע כאלו כפר בו שהרי הוא פטור עליו ואלו כפר היה מודה מקצת והוא מתחייב שבועה ולפיכך משלם הואיל והודה בשוה פרוטה כדכתיבנא, וכן הדין במי שאומר כיס מלא הפקדתי אצלך ומאתים דינרים היו בו והלה אומר דינרין היו בו אבל איני יודע כמה ה"ז מחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הרב המחבר ז"ל. ע"כ העתקתי מלשון הרב ז"ל.

דף מג עמוד ב

גמרא מאי רישא סיפא דרישא דשבועה גבי לוה הוא ואמור רבנן לישתבע מלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון: פרש"י ז"ל ויפסלנו, וקשה דאטו אנן אחראין לרמאין שלא יפסלנו, אבל הר"ח ז"ל פי' שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, ולפי פי' וה סיפא ,‪[‬‪ד]‬רישא נמי אפי' במאמינו דאנן לא שבקינן ליה דלא לישתבע כדי שלא תהא שבועת הלוה לבטלה, וכן לפי פירושו של הרב אלפסי ז"ל שפי' שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא שם שמים מתחלל הלכך כי מאמינו נמי אנן לא מהמנינן ליה ונמצא כולה מתני' במאמינו אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל רישא דטיפא דוקא במאמינו אבל סיפא דרישא בשאינו מאמינו הא במאמינו לא ישבע המלוה תחילה, וכבר פירשתי משנה זו והארכתי במה שנאמר עליה בפרק המפקיד בס"ד.

אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כו': כלומר דעל דעת כן קבלו מיד הלוה שישמרנו ויהא מה שהלוה לו בידו עד שיחזיר לו משכונו ששמירתו קבל עליו על ענין זה, אבל מודה שמואל שלא קיבלו בפרעון כל חובו שהרי במשכון קיבלו לבד ועל דעת לשמרו שלא יאבד, ומינה דאפילו לשמואל כל שמחזיר לו משכונו חייב לפרוע לו מעותיו ואינו יכול לומר לו יצאו מעותיך כנגד המשכון, ותדע מדנסיב לה שמואל בשאבד ואם איתא לימא דהמלוה את חבירו אלפא זוזי ואנח לי' קתא דמגלא עלייהו יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על הקתא הרי קתא לפניך וכ"ש כשאבד המשכון. ויש אומרים עוד דאפי' לשמואל אינו נעשה עליו אלא כש"ש דדוקא כשנאבד או נגנב אבד אלפא זוזי הא נאנס לא דשמירת אונסין לא קביל עליה, והראיה שהרי שנינו בפ' השוכר את האומנין המלוה על המשכון ש"ש, אלא דשמירת אלפא זוזי קביל עלויה כיון דקביל עליה נטירותא דקתא.

נהרדעי אמר אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד מאי דשוי אבד קתא אבד כולהו: כך גירסת רש"י ז"ל, ואין גירסא זו מחוורת דא"כ כי אקשינן ממתני' דסלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה מאי קושיא לימא דמתני' במשכון דנסכא דלא אבד אלא מאי דשוי ואפי' אנח ליה קתא ונסכא ואבד נסכא, ומשמע ודאי דלנהרדעי דסליק מנייהו קא סליק, אבל גירסת ר"ח ז"ל נהרדעי אמרי אפי' קתא ונסכא אבד נסכא אבד ה' מאה אבד קתא אבד כולהו.

ה"ג מתני' בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש: דלשמואל כל שקבלו סתם קביל עלויה נטירותא דאלפא זוזי. קשה לי לשמואל מאי קשיא מתני' דהא אמר שמואל אבל תרתי קתאתי לא ומתני' דלמא בתרתי קתאתי ואבד חד מינייהו, וי"ל דכולהו אליבא דשמואל קמפרשי וכאלו אמר רב נחמן אפילו בתרתי קתאתי נמי אמרה אבל לא אמרה בקתא ונסכא ונהרדעי אמרי אפי' בקתא ונסכא אמרה, ולנהרדעי אקשי' ממתני' לשמואל ולשמואל אליבא דנהרדעי מקשינן ומוקמינן מתני' בדפריש ושמואל בדלא פריש.

הא דאמרי' לימא כתנאי המלוה על המשכון כו' עד בדלא שוה שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל, ומאי דאמרי' ותסברא אימר דאמר רב יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו: כתבתי הכל בארוכה בפרק האומנין גבי המלוה על המשכון בס"ד.

ולית הלכתא כשמואל כלל בין בקתא ובין בקתא ונסכא אלא שומר שכר הוא עליו עד כדי דמיו וכפשטא דמתני', ולר' יצחק נמי בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר בלחוד הוא ולא קנאו לאונסין וכן דעת הגאון רבינו האי ז"ל והרב אלפסי והרמב"ן ז"ל, אבל רש"י והראב"ד ז"ל כתבו דשלא בשעת הלואתו קנאו לגמרי ואפי' לאונסין, והמחוור כדעת הגאונים ז"ל ויש ראיות כמה לסמוך עליהם, וכבר כתבתי הכל בארוכה בפ' השוכר את האומנין בס"ד.