שבועות מב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עפצי דקיימי בשיתא שיתא א"ל לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי אתו תרי סהדי ואמרו אין בארבעה ארבעה הוו קיימי אמר רבא הוחזק כפרן אמר רמי בר חמא הא אמרת כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה א"ל רבא אקצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב נחמן באיתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא ולרב פפא מאי שנא מההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל לאו אתורי יהבת לי ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך ואמר ליה הנהו סיטראי נינהו ואמר רב פפא גאיתרע שטרא התם כיון דקאמר אתורי יהבת לי ומתורי שקלת איתרע שטרא הכא אימור סיטראי נינהו מאי הוי עלה רב פפי אמר לא איתרע שטרא רב ששת בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא והלכתא איתרע שטרא דוהני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול נמי למימר סיטראי נינהו וכדאבימי בריה דר' אבהו ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא הנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות ה"מ לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות ומאה כתרי ותרי כמאה לישנא אחרינא ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל ופרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע תרי כמאה ומאה כתרי ואי א"ל כבי תלתא ואזל פרעיה באפי בי ארבעה זכיון דנחית לדעות נחית לדעות:
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן:
מ"ט אמר קרא (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש:
והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת שוטה וקטן אמר רב בבא בטענת אביו ור' אליעזר בן יעקב היא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד אמר לו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בשטענו קטן קטן והאמרת אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן לעולם גדול ואמאי קרו ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו
רש"י
[עריכה]עפצי - גל"ש בלע"ז ומעבדין בהן עורות:
אייתי - מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי ותובע מאתים וזה אומר פרעתיך מ"מ אם לא בעפצים פרעתיך במעות:
דלא רמיא עליה דאיניש - והאי נמי לא רמיא עליה לומר באיזה ענין פרעם אלא פרעתי' סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרעם מכל מקום:
מדכר דכיר - והוחזק כפרן:
סיטראי נינהו - מצד אחר היית חייב לי:
איתרע שטרא - הואיל ומודה שקיבלם ולאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו:
לאו אתורי יהבת לי - לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר:
אמסחתא - מקום שמקצבין הבשר ומוכרין:
ולא אידכר ליה שטרא - שיטול השטר מידו:
מיגו דיכול למימר ליה - לא פרעתי' יכול למימר ליה נמי סיטראי נינהו:
וכדאבימי בריה דרבי אבהו - גרסינן והוא במסכת כתובות בפרק הכותב (דף פה.) דמטא כי האי מעשה לידיה:
ההוא - לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך:
אימור דאמרי זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא - דשומא כדאמר במסכת ע"ז בפרק השוכר (דף עב.) א"ל כדשיימי בתלתא אפי' תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בד' עד דאמרי בד' וכ"ש כדאמרי בארבעה:
כיון דנחית לדעות - מתחלה ירד למנין שהוא יתר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה: שכחת"י מלפר"ש המשנ"ה והננ"י מפר"ש כא"ן:
מנה לי בידך אמר לו הן - ובפני עדים ואמר להם אתם עדי:
נתתיו לך פטור - מלשלם ומשבועה דאורייתא:
אין לך בידי - לא היו דברים מעולם:
חייב - לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן:
אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור - שאין כאן הודאה ממין הטענה:
לתך - חצי כור:
פטור - דלאו ממין הטענה היא:
ורבן גמליאל מחייב - דלא בעי הודאה ממין הטענה:
כדי שמן - כדים מלאים שמן:
והודה לו בקנקנים - הכדים יש לך בידי בלא שמן:
הואיל והודה מקצת הטענה - והוה ליה טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן:
או שהודה במקצת קרקעות פטור - משבועה דאוריירתא לא על הקרקעות ולא על הכלים שאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה שאין דין שבועה בקרקעות כדאמרינן (בכל הנשבעין) (לקמן:):
הודה במקצת כלים - דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות:
חייב - לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה דילפינן לה בפרק קמא דקדושין (דף כז:) מקראי:
זוקקין - גוררין:
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן - כגון שטענו ברמיזה דחרש שדיברו חכמים בכל מקום לא מדבר ולא שומע:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש - מפרש בגמרא:
גמ' וכי יתן איש - ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בבבא קמא (דף סג:):
אין נתינת קטן כלום - דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת:
בבא בטענת אביו - הא דקתני נשבעין בנתינת איש קאמר שהקטן טוענו אבי מסרו לידך:
והאכלתיו פרס - והחזרתי לו חצי והחציו בידי חייב לישבע על השאר וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענת עצמו דהכא:
בטוענו קטן - יתום קטן תובע:
תוספות
[עריכה]כמ"ד אין צריך לברר אי נמי כמו שפירש רבינו תם צריך לברר אמיתות הדברים כמו שיכול ומכל מקום אי לא משכח להו או אתו ואמרו להד"ם לא מפסיד וכן מוכח בירושלמי שהביא ר"ח דגרסי' התם הבא לידון בשטר וחזקה רבי אומר נידון בשטר פירוש שצריך לברר רבן שמעון בן גמליאל אומר נידון בחזקה בא מעשה לפני רבי והורה כרשב"ג קשיא דרבי אדרבי לא קשיא רבי לא רצה אלא לעמוד על אמיתת הדבר ואית דגרס התם בא מעשה לפני רבי חייא ופריך מינה אדרבי לפי שתלמידו היה כדפריך בפרק מפנין (שבת דף קכח.) מדרב הונא אדרב משום דרב הונא תלמידו דרב הוה ובקונטרס פירש בריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כג:) למ"ד צריך לברר שאם בקש ולא מצא הפסיד:
איתרע שטרא מפר"ח וכן ר"ת . דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע והא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) הא שטרא ריעא לא מגבינן ביה דוקא בכי הך ריעותא דהתם כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וחתים וקשה מההוא דהכותב (שם פה. ושם) דההוא שטרא דאתא קמיה דרבא א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר כו' וקאמר לא יהא רב פפא אלא כבת דרב חסדא והשתא מה היה יכול לעשות יותר מלהשביעו דלית ליה לקרועי כדקתני התם קרעיה ס"ד והשתא אפילו כל אדם דלא קים ליה בגויה נאמן להשביעו מידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע על כן נראה דבשטרא ריעא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה כי ההוא דאלו נערות (שם דף לו:):
ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. פירוש במיגו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ו (עריכה)
נז א טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ט סעיף י"ב:
נח ב מיי' פי"ד מהל' מלוה הלכה ט', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ח סעיף א':
נט ג מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ח סעיף ג':
ס ד מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ח סעיף ב':
סא ה ו ז מיי' פט"ו מהל' מלוה הלכה ג' והלכה ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"א סעיף א':
ראשונים נוספים
א"ל ולאו פרעתיך ק' קבי עפצי דקיימי שיתא זוזי כל קבא. א"ל לאו בד' ד' הוו מזדבני כל קבא. אתו קמיה דרבא וחייביה ללוה למפרעיה ר' זוזי. א"ל רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כיון דלא רמיא עליהו דשהדי אינשו ולאו אדעתייהו וטענתיה דלוה טענא. א"ל רבא קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי. ובמקום עדים לא אמרינן טענתא דלוה טענה:
ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך והא שטרא. א"ל לוה ולאו פרעתיך. א"ל מלוה הנהו סיטראי נינהו. פי' צבד אחר היו לי עליך ופרעת אותי. אבל מזה השטר לא פרעתני כלום. אמר רב נחמן איתרע שטרא. כלומר אפי' כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה. דדייקי' מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש"מ כדאמרינן.
ואסיקנא והלכתא איתרע שטרא.
והני מילי דפרעיה באפי שהדי ולא אדכר ליה שטרא. אבל היכא דפרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר המלוה לא היו דברים מעולם יכול נמי [למימר] סיטראי נינהו כאשר מפורש בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודברים בענין דר' אמי בריה דר' אבהו דנשבע דסיטרא הוו ליה עליה וגובה. ואי טעין עליה דסיטראי נינהו כאשר מפורש בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודברים בענין דר' אמי בריה דר' אבהו דנשבע דסיטרא הוו ליה עליה וגובה. ואי טעין עליה דסיטראי נינהו היכא דמודי ליה דאתורי יהבינהו ליה ומודה ליה נמי דיתיב אמסחתא וקביל זוזי דתורי וטעין השתא דסיטראי נינהו אפי' רב פפא מודה דאיתרע שטרא:
ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא פרעיה באנפי שהדי. אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה מתקיף לה רב פפא נמי דהימניה טפי מנפשיה טפי משהדי לא הימניה וקי"ל כרב פפא:
ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא. אזל פרעיה באפי תלתא.
ואסקה רב הונא כי אזלינן בתר רוב דעות לענין אומדנא דכמה דנפישי אית בהו דפקיעי טפי. אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי. אבל אי נחת מעיקרא לדעות וא"ל מהימנת לי כתלתא ופרעיה קמי ארבעה ודאי לדעות נחת. ושהדותא דשהדי מבטלה להימנותא דידיה:
מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כו'. מ"ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. מדכתיב כי יתן איש ש"מ אין נתינת קטן כלום:
ירושלמי כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. פרט לקטן. עד כדון שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן. נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין א"ל רעהו. עד שתהא נתינה ותביעה שוין:
אבל נשבעין לקטן.
אוקמה רב בבן שטוענו לחברו שאתה חייב לאבי כך וכך ולא קטן ממש הוא אלא גדול והוא.
ואמאי קרו ליה קטן. דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. והודה לו [במקצת]. ומתני' ר' אליעזר בן יעקב הוא דאמר כי האי גוונא לאו משיב אבדה הוא.
אתרע שטרא. מדלא אמרינן אבטולי אבטיל שטרא ש"מ דלא בטל לגמרי אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ובשבועה כך שמעתיה וקרובים דברי' הללו לדברי ר"ח ז"ל שכתב אפי' כתו' בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה דדייקינן מדקתני אתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש"מ כדאמרי'.
וההוא גברא דיהיב זוזי אתורי, הכי הוה מעשה שהלוהו מלוה שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח א"ל תיב אמסחתך וקביל זוזך דאנא חייב לך ושמא ממון אחר הי' לו אצלו ופרעו מאלו ומנה זו יפרע בזמן אחר ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרו ממנו ומ"ה לא איבטיל שטרא לגמרי ד) ומה שהביא ממנה ראיה אינה ראיה ה) אלא שיש לסמוך על דעתו ועל דעת רבינו הגאון ז"ל (ורבינו הגדול ז"ל) ודברי רש"י ז"ל מטין לדבריהם.
ועוד שאין בדקדוק לשון אתרע כלום דכל שטרא דלא איבטיל אלא משום ספיקא שייך ביה האי לישנא כדאמרי' וההוא גברא דיהיב זוזי אתורי הכי הוה מעשה שהלוהו ו) ז) האי שטרא ריעא לא מגבי' בה ואמרי' בעלמא סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ואע"פ שהוא פגום לפניך וכן כיוצא בהן ובפ' הכותב אמרי מר ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא אימא מרענא שטרא אפומי'.
מכאן משמע ודאי דכל ריעותא דשטרא דאיתמר בגמרא למימרא דלא מגבינן בה כלל. ומי' מקרע לא קרעי' ליה ואיני יודע אם תפס בעדים אם מוציאי' מידו מ"מ כיון דלא קרעי' לשטרא לא אמרי' ללוה דלשתבע היסת ומיפטר כמו שאמר [רבינו] בהלכות דהיכי נשבע ונקיט מלוה שטרא עליה אלא אי בעי מלוה דנשתבע ליה היסת וליהדר ליה שטרא משבעינן ליה.
כתב הרב הלוי ז"ל דכי אסיקנא איתרע שטרא ה"מ דא"ל לשם פירעון סתם אבל יהבינן ניהליה סתם כגון דאמר שקול הנך זוזי נאמן מיגו דאי בעי אמר במתנה נתנם לי כדאמרי' בפרק שבועת העדות כי אמר נמי לשם פרעון יהבינהו וסיטראי נינהו נאמן.
ואין דבריו נכונים במקום הזה מ"ל דנאמן לומר במתנה נתנם לי עד דמהימן לי בטענת סיטראי משום ההוא מינו הא ודאי מסתברא דכי היכי דלא מצי למימר סטראי נינהו להוציא ממון זה ה"נ לא מהימן לומר במתנה נתנם לי וההיא דבשבועת העדות לא דמיא דההוא לית ליה גביה נצא מידי (דילמא) [דנימא] לשום ההוא פירעון יהביה וכיון שזה טוען לשום הלואה וזה אומר לשום מתנה נאמן שהמוציא מחבירו עליו הראיה והוא הדין דנאמן לומר לשום פרעון נתתם לי שהיית חייב לי סך אותו ממון. אבל הכא כיון [דחייב לו אינו נאמן לומר מתנה] דכי היכי דאיכא עדים דיהבינהו ניהליה לשום פרעון סתם לא מצי למימר במתנה נתתם לי דמסתמא לשם ההוא פרעון דשטרא יהבינהו ניהליה והך טענה גריעא טובא מטענה דסטראי דלא עבדי אינשי למיתן מתנה כמה דעבידי לאפרועי חובות דידהו ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן דכל דלא ידעי' במאי קבלינהו אתרע שטרא ואמרי' צריך התובע להביא ראיה שלא נפרע השטר.
ומאי דאמר הרב אטו אנן בהדא טענה מפקי' בשכירא מפקר איברא משום ההוא מיגו [לא] מפקי' ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ד) וכלל גדול בדין הוא זוזי היכא דקיימי ליקום כדאמרי' בפ' חזקת הבתים בענין ההוא דאמר אין שטרא פריעה הוא אלא ודאי אפר יהבינהו סתם ואמר מתנה נתתם לי או פרעון דזוזי סטראי אית ליה גביה אתרע שטרא.
הא דתנן אין נשבעין על טענת קטן. ואיתמר עלה מ"ט אמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום פי' הרב הלוי ז"ל דדוקא שבועה הבאה מחמת טענה כגון מודה מקצת ועד אחד לדבריו אבל שבועת השומרין וכן של שותפין ואריסין וכל שנשבעין בשמא נשבעין בטענת קטן ואע"ג דכי כתיב כי יתן איש אשומרין כתיב שדיי' אכי הוא זה דערוב פרשיו' כתוב כאן.
ולדידי ק"ל הך סברא דאי משום קראי ה"נ כתיב כי יתן איש את רעהו בשומר שכר וע"כ משבועת השומרין ממעט קרא קטן דהא התם לא כתיב מודה מקצת ועוד דאי הכי כי קא מקשינן רישא דמתני' אסיפא ליתרץ מאי נשבעין לקטן דתני שבועת השומרין ולישנא הכי דייקא ולהקדש נמי שבועת השומרין תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות כדמפורש במציעא.
ותו דגרסי', בהגוזל קמא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא אשר יאמר ישלם שנים ואותיביה רבי אבא בר ממל לרבי אבא כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחת ואי איתא תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבדה אתיא מכח בן דעת הא לא אתיא מכח בן דעת.
שמעי' השתא דמדין שומרין מיעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בנתינתו כדלא מחייבי' ליה כפל. ועוד דאי ס"ד מחייב שבועת השומרין ודאי מיחייב נמי כפילה דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינין מיחייב כפילה לעולם וכיון דהאי פטור מכפילה ודאי דמיפטר משבועה. וקרובני לומר שאין מתחייב כדין השומרין ה) אלא שזה צריך תלמוד.
ומי' כיון דאמרי' בשמעתין כדר' אליעזר בן יעקב דקטן שטען טענת ברי בטענת אביו והודה הלה במקצת חייב כדבעי' למימר קמן ש"מ דברי דידיה בהא הוא הילכך משביעין היסת אטענתי' משהגיע לעונת הפעוטות וכ"ש לשבועת שמא מדרבנן כגון השותפין והאריסין דמיחייב אטענתיה באלו כדברי הרב ז"ל. ובן אם הפקיד לו אביו והוא טוען נאנסו לקטן היינו הך כר' אליעזר בן יעקב דלרבנן מדלא מעיז לכפור בפקדון נאמן הוא בדין מיגו כדרבה.
ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור. פרש"י ז"ל דתנן מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ולא היא דמשיב אבדה מדאורייתא פטור שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרי' בכתובות מנין לפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וכו' והא דתנן מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם כשטענו הלה ועוד משמע דרבי אליעזר לית ליה ההיא מתניתא והכי איתא בפרק הנזקין וכבר כתבתיה לה התם.
והלכתא אתרע שטרא: פי' ר"ח ז"ל דאפי' כתוב בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה דדייק מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא, וי"מ איתרע שטרא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ובשבועה, וזה תימה דלמה נבטל את השטר אם חוששין שפרעו אפי' מבני חורין לא יפרע ואם לא אפי' ממשעבדי נפרע, אלא נראה דאיתרע ואיבטיל לגמרי קאמר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב איתרע שטרא הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה לומר סטראי נינהו ע"כ, וכ"כ הרב אלפסי ז"ל דלגמרי אבטיל וכ"כ משם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון, והביא הוא זעל ראיה מההיא דאמר לי' לאו אתורי יהבית לי ואתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא ולא אמרינן דהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטיל לי' שטרא לגמרי ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי הוא איתרע שטרא דרב נחמן נמי איבטיל שטרא לגמרי הוא, ועוד מדקאמרי' וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר לי' שטרא דמגו דלא יכול למימר להד"מ לא יכול למימר סטראי נינהו דאלמא ש"מ דאיבטיל לי' שטרא לגמרי עד כאן, ולשון איתרע לאו ראיה היא דאיתרע ולא איבטיל, דכל שטרא דמבטלינן ליה מספיקא שייך ביה האי לישנא וכדאמרינן (כתובות ל"ו ב') האי שטרא ריעא ולא מגבינן ביה ובפ' הכותב (פ"ה א') אמרינן אמר רב פפא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה כלומר דלא מגבינן ביה, והרב אלפסי ז"ל כתב דאיבטיל ומשבע ליה שבועת היסת ונפטר, והרמב"ן ז"ל כתב דמ"מ כיון דלא קרענא ליה לשטרא ושטרא בידיה דמלוה קאי לא משבעינן ליה ללוה אלא אם ירצה מלוה לאשבועיה ליהדר ליה שטרא ואי לא ניחא לי' לאהדורי ליה שטרא לא משבעינן לי' ללוה.
וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר להד"מ יכול למימר סיטראי נינהו: וכתב הר"י הלוי ז"ל דהא דאמרי' דכי פרעיה באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו ואיתרע שטרא ה"מ דאדכר פרעון אבל מנה לו באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו כיון דיהיב ליה סתם מגו דמצי למימר במתנה יהבית ניהלי ונאמן וכדאמרי' בפ' שבועת העדות (ל"ד א') כי אמר סיטראי נינהו נאמן ושטרא כדקאי קאי ומוקמינן ליה אחזקתיה דהא הני סהדי לאו אשטרא קא מסהדי אלא אהנהו זוזי דיהב קמייהו מסהדי, וכי היכי דהתם קא מסהדי דיהיב ליה זוזי קמייהו ואפ"ה נאמן לומר לא בתורת הלואה אלא במתנה ה"נ לא שנא, והרמב"ן ז"ל כתב שהוא חלוק עליו דשאני הכא דאפוקי ממונא הוא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי', ומיהו ודאי לישנא דגמ' מסייע ליה להר"י הלוי ז"ל מדאמרינן וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא קאמר דיהבינהו באפי סהדי דאלמא באפי סהדי יהבינהו בפרעון, ואף הטענה שאמר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי' לא איבררא מילתא שפיר דאיכא למימר דאפי' לאפוקי ממונא אמרי' מגו ולקמן בפרק כל הנשבעין כתבתיה בס"ד, אלא שלדברי הרב הלוי ז"ל אפשר להקשות כן לפי שהוא סבור כן דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי'. הא דאבימי בריה דרב אבהו כתבתיה בארוכה במקומה בפ' הכותב בס"ד.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן: ואמרינן טעמא בגמ' דאין נשבעין על טענת קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים עד שיתן לרעהו ועד שיתן כשהוא איש, ירושלמי כי יתן איש אל רעהו איש פרט לקטן עד כדון כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו בשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל רעהו עד שיהיה נתינה ותביעה שווין כאחד, ובגמרין נמי אמרי' בפ' הגוזל קמא (ק"ו ב') הכי אלא דהתם דייקי לה מקרא אחרינא דגרסי' התם כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא כו' תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.
[גמ']: מ"ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום: כתב הר"י הלוי ז"ל דדוקא שבועת מודה במקצת שהיא באה מחמת הטענה וכן בשבועת עד אחד שאינה באה אלא ע"י טענה לפי דברי הרב ז"ל כמו שכתבתי למעלה גבי ההוא דאמר שמואל אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה, והיינו דקתני אין נשבעין על טענת חש"ו דאלמא לא איירינן אלא בשבועה הבאה ע"י טענת הקטן אבל שבועת השומרין שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן אם הפקיד לשומר ואמר נגנבו או נאבדו, וכן כל אותן שנשבעין בשמא כאותן השנויין לקמן בפרק כל הנשבעין דהיינו השותפין והאריסין וחבריהן נשבעין לקטן דהא אינן צריכין טענה, ואע"ג דקרא דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב לא לענין שומרין הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההוא עניינא ועירוב פרשיות כתוב כאן, אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא אפילו בפרשת ש"ש כתיב נמי כי יתן איש אל רעהו והתם לא כתיב מודה במקצת אלא ע"כ דמשבועת השומרין הוא דמיעם קטן, ועוד כי אקשו רישא אסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש ליתרץ מאי נשבעין שבועת השומרין דלהקדש ודאי נשבעין מתקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות כדאיתא במציעא בפ' הזהב (נ"ח א'), ועוד דבהדיא משמע הכי בב"ק פ' הגוזל קמא דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבידה אשר יאמר ישלם שנים ואותביה ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום אין לי אלא שנתנו קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאמד ואם איתא תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתיא מכח בן דעת האי לא אתא מכח בן דעת, אלמא ש"מ מיהא דמדין השומרין מיעטיה רחמנא לקטן.
עוד כתב הרב ז"ל וקרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד, ולולי שאמר רבינו שצריכה תלמוד היה הדבר פשוט בעיני שאינו מתחייב כלל בדין השומרין ואינו מתחייב אפי' בפשיעה אלא במזיק בלבד כדינו במה שלא הופקד בידו, שלא פטרתו תורה משבועה אלא מפני שאין נתינת הקטן כלום וכמי שלא נתן בידו, וכל מה שפטרה תורה שם אפי' מדין פשיעה פטרה וכדאמרי' בב"ק כי יתן איש אל רעהו לשמור לשמור ולא לחלק לעניים ואמרי' התם בשלהי פ' התובל (צ"ג א') ההיא ארנקא דצדקתא דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתו גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיצי להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב שם מדין שומרין פטר ואפי' מדין פשיעה פטר, והוא הדין והוא הטעם לנתינת קטן, ומ"מ נשבעין היסת על טענת קטן בעלמא דהא דפטרה תורה בקטן לאו משום דלא חשבינן ליה טענת ברי אלא גזרת הכתוב הוא והלכך אע"ג דאין שבועת היסת אלא על טענת בריא נשבעין על טענת קטן, וכן כתב הר"י הלוי ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל, וכן משמע בשמעתין דטענת קטן טענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר"א בן יעקב מודה מקצת ע"י קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו והוא שהגיע לעונת הפעוטות.
וכתב הר"י הלוי ז"ל דאפי' על טענת קטן דלא הריף נשבעין שבועת היסת דלא אמרו חריף אלא לענין מקח וממכר כי היכי דלא להטעו במקחו ולא לפסוד אבל טענתו טענת בריא חשבינן ליה, וכ"ש שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כשותפין ואריסין ובן הבית כמו שכתב הר"י הלוי ז"ל.
ולר' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור: פרש"י ז"ל בפ"ק דב"מ וכן בגיטין בריש פ' הניזקין דמשיב אבידה פטור מדתנן המשיב אבידה לא ישבע מפני תיקון העולם, ואינו מחוור דמשיב אבידה דבר תורה הוא משום מגו ומגו דאורייתא הוא ומוצא אבידה אינו פטור אלא מן תקנתא, דמוצא מציאה טענה יש לו לתובע עליו וכדאיתא התם בריש פ' הנזקין בירושלמי, והתם נמי משמע דר' אליעזר בן יעקב לית ליה ההוא מתני' דהמוצא מציאה ובמשיב אבידה כ"ע מודו דפטור ומדאורייתא וכדמשמע בסמוך וכדבעינן למכתב.
ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו כלומר מצד אמר קבלתים בשביל חוב אחר שאתה חייב לי אמר רב נחמן איתרע שטרא ויש שפי' וכן דעת ר"ח ז"ל דלהכי קאמר איתרע ולא אמר איבטיל למימרא דלא איבטיל לגמרי אלא שנחלש כחו קצת שאינו גובה אלא מבני חרי וגם אם יש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה אבל רבינו האי ורב שרירא ז"ל פי' דאיבטיל לגמרי וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל איבטיל שטרא ומשתבע לוה שבועת היסת ומיפטר ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דתורי דבסמוך דאמר כי האי לישנא איתרע שטרא והתם ודאי רגלים לדבר דאיבטיל לגמרי כיון דקא מודו דאתורי יהב ומתורי שקל כדאמרינן לקמן בסמוך וא"כ ה"ה לאיתרע שטרא דאמרינן הכא ואין זו ראיה ברורה דהתם נמי איכא למימ' דאיתרע ולא איבטל קאמר דנהי דאיכא לקמן הוכח' יותר לומר ביה איתרע טפי מהא דהכא ורב מתרץ כדר"פ אינו הוכחה גמורה לומר דאיבטיל לגמרי ומ"מ נראין דברי רבינו אלפאסי ז"ל משום דמהיכא תיתי לעשות פשרה זו לאורועי שטרא לחצאין אי חיישי' לסטראי למה יגבה אפי' מבני חרי ואי לא חיישינן לסטראי יגבה אפילו ממשעבדי ולישנא דאיתרע שטרא לא מוכח כפי' דר"ח ז"ל שהלשון הזה נאמר בתלמוד אפילו היכא דלא מגבינין כדאמרי' האי שטרא ריעא לא מגבינין ביה ואמרינן בפ' הכותב כגון אבא מארי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה למימר דלאו אגבויי מגבינין ביה ולאו מיקרע קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מינה הכא נמי להכי אמר אתרע שטרא למימרא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ומיהו כיון דלא קרעינן ליה ואי תפס אפי' בעדים לא מגבינן ביה לא אמרינן ללוה דלשתבע היסת דפרעיה כדכתב רבינו אלפאסי ז"ל דהיכי משתבע האי ואידך נקיט שטרא עליה אי בעי דלישתבע ליה ליהדר ליה שטרא וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל וכן דעת תלמידיו רבותי ז"ל:
הכי השתא התם כיון דקאמר ליה דאתורי יהב ליה ואתורי שקל איתרע שטרא פי' דכיון דאידר א"ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושתק ליה אלא דאמר סיטראי נינהו מכלל דמודה ליה וכיון שכן רגלים לדבר קצת דכיון דזוזי דהאי שטרא אוזפיה לצורך תורי ומתורי גופייהו שקל הני זוזי דמאותה הלואה דתורי פרע ליה. והנ"מ דפרעיה באנפי סהדי גירסת הספרים אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר וכו' ויש גורסין אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול לומר מגו וכו' כתב הרא"ם ז"ל דדוקא נקט ש"ס דאיכא סהדי דפרעיה כלומר שמעידים שנתנם לו בתורת פרעון אלא דלא אדכר שטרא דהשתא ליכא משום מגו אבל לא מסהדי אפרעון אלא שראו שמנה לו מעות עדיין הוא יכול לומר סיטראי נינהו אף דלא יכול לומר להד"מ הוה יכול לומר במתנה נתנם לי ומגו דיכול לומר נתתם לי יכול לומר סיטראי נינהו וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראייה בלא ידעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור אע"ג דההיא הויא לאוקמא ממונא והכא הוא לאפוקי ממונא ולגבות שטרא מן הלוה למלוה הא נמי כי מעיינת ביה לאוקמי ממונא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא אלא שטר במקומו עומד ועדותן לגבי השטר לא מעלה ולא מוריד דאינהו לא מסהדי אלא אהני זוזי דיהיב ליה באנפייהו וכי דחי ליה להאי גוביינא דאמרי סהדי לומר דמתנה הוה ממילא קם ליה שטרא (בחיי לוה) [בחיוביה] וגבי ליה ולא בהאי טענה גבי אלא בשטרא גופיה ורבינו ז"ל השיב עליו דמנא ליה דאי אמר במתנה נתנם לי הוה נאמן עד דנעביד מינה מגו ואי מההיא דפ' שבועת העדות דלא מחייבינן ליה התם אלא משום שהוחזק כפרן ואילו אמר במתנה נתנם לי היה נאמן שאין עדות נתינה עדות וכדקרי לה סתם ראייה בלא ידיעה התם הוא בעיקר חיוב של לוה שזה טוען שהלואה היו וזה טוען לא היו אלא מתנה שהבא לחייב חבירו שהלוה לו עליו להביא ראיה דמהיכא תיתי לומר שיהיה הלואה יותר ממתנה אבל הכא ודאי ריעא טענתא לו ובא לומר שהיה חייב לו ושנתן לו במתנה ולא פרע חובו וגריעה טענה זו טפי מטענת סיטראי גופא ועוד דהאי לאוקומי ממונא והכא לאפוקי ממונא דמאי דקא' הרב ז"ל דלאוקומי ממונא הוא דלאו אשטרא מסהדי אלא אזוזי דיהיב הא לאו מילתא דכיון דקי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי לאו דאמר במתנ' נתנם לו או במגו דידה לא הוה גבי והשתא גבי מיגו לאפוקי ממונא הוא וליתא להך ראיה כלל ועוד ק' לישנא דגמ' דאמרי אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר להד"מ אלא שבזה י"ל כי כלפי שסתם הש"ס לשונו תפס כן וכשתמצא לומר דאיכא עידי נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחבירו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרעהו אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ומ"מ הראיה שלפ' שבועת העדות אינה דומה לזו מטעמא דכתב הרמב"ן ז"ל אלא שלשון הגמ' מסייע קצת לפירוש הרא"ם ז"ל מדנקיט תלמודא וה"מ דאיכא סהדי דפרעיה דמשמע דדוקא דאיכא עידי פרעון ואמרינן נמי לפום גי' הדה דלעיל אבל ליכא סהדי דפרעיה דמשמע דכל דליכא סהדי דפרעיה ממש יכול לומר סיטראי נינהו וכעובדא דאבימי דפ' הכותב דאדכר ש"ס הכא לסייעתא דהאי מסקנא הכי א"ל אבימי איכא סהדי דפרעתינהו ולא אמר איכא סהדי דיהבת להו והתם בודאי בדוחא א"ל איכא סהדי דפרעתינהו כי לא היה רוצה אבימי להפסיד ממונו מפני חסרון טענה לכנ"ל כדברי הרא"ם ז"ל. וכדאבימי בריה דר' אבהו פי' עובדא הוא בפ' הכותב ושם פירשתיה בארוכה בס"ד וכולה שמעתין בשאין הלוה מודה שהיה חייב לו סיטראי ואין למלוה ראיה בזו אבל היכא דאיכא ב' חובות ודאין עליו ונתן לו פרעון סתם והן חולקין על איזה מהן פרע והעדים אין יודעין לברר דעת רבינו הרא"ה ז"ל דמסתמא לדעתו של מלוה הוא פורע שיטלם מאותו חוב שירצה שהגיע זמן פרעונו כיון דיהב ליה סתם ולא פי' ומיהו אם הא' הוא חוב והא' הוא ערבות ואפילו בקבלנות סתמא על החוב הוא ודאי דלא שביק אינש למפרע חוביה ופרע ערבותיה מפי רבינו ז"ל:
ההוא דאמר ליה לחבריה מיהמנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו' עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה פי' דהא לא א"ל אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אע"ג דאמר ליה אשתבע לי לא אשתבע ליה אבל טפי מסהדי לא המניה ונראים דברים דאפי' טפי מן חד סהדא לא הימניה ואם יש ע"א שפרעו נשבע לו דלישנא דמיהמנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט לה ר"פ טפי מן סהדי וכן דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל. ההוא דא"ל לחבריה מיהמנת עלי כבי תרי וכו' עד אר"פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה ואיכא דק"ל כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא תרי מאי מהני לי' דהא איכ' למימ' אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי ה"ק שיהא נאמן כב' עדים גרידי דאורייתא וכאלו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא ומפשטא דסוגיין משמע דאע"ג דלא אמר כב' עדים כשרים אלא כב' עדים בהכי סגי דסתם בב' עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי ואסיקנא דכי אמר כבי תרי אפילו אתו ק' סהדי מהימן עליה דתרי כק' ומאה כתרי אבל א"ל כתלתא ואזל פרעיה בפני ד' ביטל נאמנותו וכי אמרי' דכי אמר כבי תרי ואתו ג' דלא מהנו בדאתו בתורת עדים שאם עשאם ב"ד ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דמהניה טפי מסהדי טפי מבי דינא לא הימניה וזה דעת רבותי' נוחי נפש ועיקר. ואפי' היכי דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או ג' בתורת סהדותא לא מיהמניה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמיה דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דאמרי' דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני ה"מ עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופא דפרעתא ובהא לא פסלינהו והר"ז הלוי ז"ל סובר דאפי' עדי הודאה לא מהימני והביא ראיה מההוא עובדא דא"ל לא תפרעין אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתי סהדי אחריני דפרעיה וכו' וא"ל רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו אלמא אע"ג דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא א"ל הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה ותדע דלמלוה גופי' א"ל זיל אייתינהו ואי בדוקא א"ל לאידך לזה הול"ל דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנס ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרי' הלכתא ספרא וספרי וכו' אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא א"ל כן וכדברי רבי' הרמב"ן ז"ל עוד נתן טעם לדבריו ז"ל דויאי אי לא משכחת עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כ"ש עדי הודאה גרידתא וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף לא נתכוון להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהנו דהא להכי אמר אל תפרען אלא באנפי פ' ופ' אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאלו בטל נאמנתו ועדותם על הודאה זו כאלו העידו שנמחל וביטול כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע ואמר בודאי בההיא דלעיל דלא א"ל לא תפרעני אלא בפני פ' ופ' ומסתמא הוא דדיינינן פסולה אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולה אלא אפרעון ולא אהודאה אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אע"פ שיבואו עדי הודאה לא מהנו דסוף סוף הוא מכחיש להו ואמר להד"מ ולא פרענא מעולם דהא הימניה דלגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע וכן דעת רבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפי' יהא נאמן שלא נתפרע מ"מ בשטר שנמחל אינו גובה ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בב"מ ועכ"ז אין לי אלא דברי רבותי ז"ל ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה אפי' עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מנייהו וא"כ מאי תקנתו של שטר שיש בו נאמנות בזו י"ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרע דכי נפיק כתב ידו בב"ד ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא והוייא ליה כההיא דאמרי' לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי או יפרע בב"ד דטפי מבי דינא לא מהימני או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שנגבה ממנו בשטר זה כשיבוא עליו שובר אתי עליה ממ"נ דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו ובהא לא אמרי' זה גובה וזה גובה כדין ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה מכיון דתפיס וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות וכן תקנו רבותי' ז"ל והיכא דלא מהנו עדי פרעון י"א דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו מ"מ לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור בו ולגבות ממנו בעדי פרעון אלא מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו וכן נראה בדברי הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם וש"מ דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים אבל הרא"ם ז"ל כתב דלעולם לא מהימני אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כב' עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון וכיון תו לא הדר מלוה לאיפסילי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב"ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לוה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתריה שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כנ"ל וכן הודה לי מורי הרא"ה ז"ל וכן עיקר:
אין נשבעין על טענת וכו' פי' הרא"ם ז"ל דדוקא בשבועת מודה במקצת דאיירי בפרקין דליתא אלא בטענת ברי וכן בכל דוכתה דבעי טענת ברי משום דטענת חש"ק דשמא ואפי' כי טעני בברי אבל שבועת השומרים דאיתא בטענת שמא נשבע בטענת ברי קטן ואע"ג דכתיב כי יתן איש דדרשינן איש ולא קטן כדאיתא בגמ' בפ' שומרים שדינן ליה אמודה במקצת דכי הוא זה בלחוד דהא קי"ל דעירוב פרשיות שנו כאן והקשה עליו רבינו הרמב"ן ז"ל דודאי קרא דכי יתן עיקרו בשומרים הוא דכתיב וע"כ משבועת השומרים ממעט קטן דכי דרשי' עירוב פרשיות כתוב כאן אינו אלא לענין דבשבועת השומרים איתא אפי' כטוען בכל נגנב או נאנס ולא בעינן בה הודאה במקצת אבל לכולהו שאר דינין כולה פ' עיקרה בשומרים ועוד דאי הכי כי רמינן בגמ' רישא דמתניתין אסיפא נמי דרישא במודה במקצת וסיפא דקתני נשבעין בשבועת השומרים והא ניחא טפי מכולהו פירוקי דפרקינן בגמ' ואי משום דקתני סיפא נשבעין לקטן ולהקדש ובהקדש ליכא שבועת השומרין נהי דאין נשבעין עליהם מן התורה מדרבנן נשבעין כדאיתא בפרק הזהב בהדייא ועוד דבפ' הגוזל לענין טוען טענת גנב בפקדון דמשלם כפל מעעטינן מינה טוען טענת גנב לקמן משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ותניא אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד אלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כא' וש"מ דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום בהני שומרין איתיה הילכך אין נשבעין לקטן בדיני שומרין כל שבא מחמת נתינתו ואפי' תבעו כשהוא גדול מגזירת הכתוב אבל בבא בטענת נתינת אביו ובטענת ברי והוא טוען נאנסו אפשר דלראב"י דחשיב ברי דידיה ברי גמור דלדידי' משתבע אפי' שבוע' נאנסו כי היכ' דמשתבע לאביו דהא גביה ליכא מיגו דכופר בכל כי היכי דליתיה גבי אבוה ונתינת גדול איכא וכי היכי דמשתבע ליה במודה לו במקצת אבל לרבנן דלא חשיב ברי דידי' ברי ואי בעי כפר ליה אף טענת נאנסו לא משתבע ליה ובשבועת השותפין והאריסין וחבריהם דתיקון רבנן ואיתנהו בטענת שמא נשבעין ג"כ לקטן משהגיע לעונת הפעוטו' וכן במקחו וממכרו דתקון רבנן לפעוטו' משום כדי חייו מסתברא דנשבעין להם היסת דר"נ משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן שאל"כ תקנתן קלקלתן דאינהו לא ידעי לאזדהורי אבל אין משביעין את הקטן שהגיע לעונת הפעוטות אפי' במקחן וממכרן דשבועה דידהו לית בה ממשא ואית בה משום לפני עור לא תתן מכשול ולדאתי למיסרך כשהוא גדול וגדול דשקיל וטרי בהדי' ליזדהר מיני' שלא יצטרך לבוא לידי מקום שבועה דהוא גדול הוא דידע לחוש לעצמו וליכ' למיקשי (היכי) [אמאי] לא מוקמי' הסיפ' בהא דפעוטות דכתי' נשבעין להם דאי בשבועת היסת ליתא במתני' כלל דתקנת אחרוני' היא ואי שבועת השותפין והאריסין וחביריהם הבאים שלא בטענה לא איירי מתני' בהא מסתמא דההיא פשוטה ואי בבא בטענת אביו וטענת בריא וכראב"י הא בכלל מאי דאוקימנא בגמרא כראב"י ובמודה במקצת וההיא עדיפא דאיירי בה תנא לעיל בפרקין:
והא אמרת רישא אין נשבעין וכו' א"ר בבא בטענת אביו וראב"י הוא דתניא וכו' וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור פי' רש"י ז"ל והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ואינו נכון חדא דאי מיניה מקשה תלמודא הו"ל לאדכורי בהדייא דהכי אורחא דש"ס ועוד דההיא לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן כדקתני בהדייא מפני תיקון העולם ואפילו בגדול הבא בטענ' ברי ומחמ' עצמו שאמ' לו ב' (רישין) [כיסין] קשורין ודאי מצאת לי וכדאיתא בהדייא בדוכתה במסכת גיטין ועוד דהתם מוכח דראב"י לית ליה מתני' דהמוצא מציאה לא ישבע דר' יצחק אוקמנה דפליג אההיא מתני' ואמרי דאמר כראב"י ואפ"ה פרכינן התם כי הכא ור"א לית ליה משיב אבידה פטור לכך הנכון כמו שפי' בתוס' דכל דאית ליה מגו דאי בעי כפר בכל מקרי משיב אבידה (ופרקינן) [ופרכינן] הכי להדיא משום דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפ' האשה שנתארמלה:
אמר רב בטוענו קטן פי' ובטענת ברי דהיינו כסתם טוענו ופרכינן וטענת קטן מידי ממשא אית ביה פי' ואפי' בא בברי והתנן אין נשבעין וכו' והא דנקיטיה האי לישנא ולא נקטי' והא קתני רישא אין נשבעין על טענת חש"ק משום דהא שקלא וטרייא על ברייתא דראב"י באנפי נפשה קיימא וכדשקליה וטרייא הכי בפ' האשה שנתארמלה ובפרק השולח וזה פשוט:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה