שולחן ערוך חושן משפט נח ב

טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלו' ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו השטר והשיב המלוה חוב אחר הוא שפרעת לי הרי בטל השטר:

הגה: וי"א דאין השטר בטל לגמרי רק דלא מגבינן ביה מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה (טור בשם הרא"ש והר"ן) וכן נ"ל עיקר:

בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה אם אמר המלוה לא היו דברים מעולם הרי הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא:

הגה: ויש חולקין וס"ל דאפילו בכה"ג אתרע שטרא (טור בשם ר"ת והרא"ש וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן). וכן נ"ל עיקר דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכל זה דנתנו לו בפני שני עדים, אבל בפני ע"א -- לא אמרינן, דאתרע שטרא (טור בשם הרמב"ן). וע"ל סי' ע':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו': ואם כתב בשטר דהאמין להמלו' כשני עדים אפי' נותנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם והוא דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל ואפי' אם היה ביד הלוה כתיבת יד דהמלוה דקיבל ממנו כך וכך ל"מ היכא דהמניה כבי תרי וכן מוכח מדכתב הטור והמחבר בס"ג דדוק' אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודוק:

ובאו אלו והעידו: וה"ה אם יש ביד הלוה כתב יד המלוה שקיבל ממנו מעות אינו נאמן לומר סטראי נינהו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואפי' לענין נאמנות סתם כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"א ס"ט אם לא שהאמינוהו כשני עדים וכמ"ש:

הרי בטל השטר כו': היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבועה כו' ד"מ ג':

וכן נ"ל עיקר: ועד"מ בס"ס זה שהאריך בזה דלא פסק כהרי"ף ורמב"ם ועיקר טעמו הוא כיון דרוב אחרונים פסקו דלא כוותיה:

שהרי לא פרעו בעדים: ר"ל שהרי לא נתנו בפירוש בתורת פרעון בפני העדים:

וס"ל דאפי' בכה"ג איתרע כו': הטעם דמתנ' לא שכיח' ובפרט במקום דחייב לו אין מדרך בני אדם ליתן לו במתנה עד שישלם לו חובו תחלה:

אבל בפני עד אחד כו': ואפי' שבועה אין צריך לישבע אם יש בו נאמנות עד"ר וד"מ:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(יא) ואמר הלא פרעתי בפני פ' ופ' כו'. כתב בסמ"ע וז"ל ואם כתב בשטר דהאמין למלו' כשני עדים אפי' נתנו לו בערים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפילו בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמו שכתב הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם וזה דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל. עכ"ל ובתשובות מהר"א ן' ששון סי' ע"ד כתב דהיכא דהעדי' מעידים על פרעון נרא' לי ראיה גמורה לזה מדברי התו' פ' הכותב בדבור מגו דיכולים דקאמרי בהדיא דאפי' בעד א' המכחישו לא הוי מגו משום דלא חציף להכחיש העד כמבואר שם ואפי' בעדים פסולים מצאתי להרא"ש שכתב בכלל ס"ו סי' ח' וז"ל אף על גב דאיכא הכא מגו דאי בעי אמר לא הקניתי לו כלום לא מהימנינן לי' בהאי מגו כיון דאיכ' עדים שהקנ' דאע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא ליה למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו כדאמרינן בח"ה בעובדא דרבה בר שרשום כו' אבל אם העדי' מעידי' שקבלן על פרעון בפי' מזה השטר נאמן במגו דהא השתא נמי בהך דטעין סטראי מכחיש העדים וא"כ כיון ששתי הטענות שוות נאמן לומר סטראי במגו עכ"ד וזהי דלא כהסמ"ע אבל אין דבריו נראין לפע"ד ומה שהביא ראי' מהתו' פ' הכותב (דף פ"ד ע"א) אינה ראיה כלל דדוק' התם כיון שהי' צריך לישבע נגד העד והיינו שכתבו שם כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' ח"ה כו' ובפ' ח"ה גבי נסכא דר' אבא (דף ל"ד ע"א) כתבו התו' להדיא כן דדוק' משום שהיה צריך לישבע נגד העד אבל אם לא הי' צריך לישבע הוה שפיר מגו אף שהי' מכחישו ועכשיו אינו מכחישו ע"ש. ועוד דהתם גוף הטענ' לאו טענ' מעליות' היא ולא מהימנינן ליה אלא משום מגו אבל הכא כיון דהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי אם כן הרי הוא אומר לא נפרעתי וסטראי בעצמה טענה מעליות' הוא דאע"ג דבעלמ' אינו נאמן לומר סטראי אלא במגו דלהד"ם וע"כ היינו משום דסטראי בעצמה לאו טענה מעליות' היא הכא כיון שהאמינו כב' עדים שלא פרעו ה"ל ללו' לכתוב הפרעון על השטר וא"כ סטראי בעצמה טענה מעליות' היא וכ"כ בתשוב' מהרשד"ם סי' נ"א דהיכ' דכתוב בשטר דהאמינו כשני עדים שוב ליכ' ריעות' עד שיודה המלו' בפני ב"ד שנתפרע ולא צריך מגו עכ"ל. ובזה נדחה ג"כ מה שהבי' מתשיב' הרא"ש כלל ס"ו דהתם גוף הטענ' לאו טענה מעליות' היא וצריכה מגו משא"כ הכא וראיה לזה ממ"ש הר"ב בהג"ה לקמן סי' ע' ס"ד ושם ע"כ מיירי כשמעידים על פרעון סתם וכמ"ש שם ואפ"ה לא אמרי' הך סבר' דניח' ליה למטען סטראי ממה שיכחיש העדים ואף שכתבתי שם שדברי הרב צל"ע היינו בא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לשטת הפוסקים דלא פסל שאר העדים משא"כ בהאמינו כבי תרי דפסיל כל העדים וכ"פ בתשובת דברי ריבות סי' ע"ד ובס' גדולי תרומ' דף קי"ט ע"ג דבין מעידים בפי' על פרעון זה ובין מעידים על פרעון סתם בכל ענין יכול לטעון סטראי כשהאמינו כבי תרי ע"ש וכן נרא' להדיא מדברי הבית חדש בסעיף ג' וכן עיקר:

אך מה שכתב הבית חדש דמ"מ שבועה בעי בנאמנות כבי תרי ואינו נאמן בלא שבועה במגו דלא נתפרעתי חדא דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ותו דהוי לים מגו דהעזה דאפי' כנגד עד א' לא מצי מעיז כדכתב ר"י פ' ח"ה דף ל"ד אנסכ' דר' אבא והלכך אינו נאמן אלא בשבועה עכ"ל וכן כתוב בתשובות דברי ריבות ובס' ג"ת שם דמהימן בשבוע' אינו נרא' לפי עניות דעתי דלא שייך למימר אין אומרין מגו לאפטורי משבועה אלא היכ' דחייב שבוע' מצד הדין אלא שיש לפטרו משבוע' מטעם מגו בכה"ג שייך לומר א"א מגו לפטרו משבוע' אבל זה שהאמינו כבי תרי הרי כאלו עדים מעידים כדבריו שחייב לו מצד אחר ואינו חייב שבועה כלל (דבנאמנות כבי תרי אף שב' עדים מכחישים אותו אין צריך שבוע' כלל וכמו שכתבו הפוסקים והטור ל' ר"ס ע"א ע"ש) ועוד דהיכ' דמהימן לומר סטראי במגו הוי טענה סטראי כמו טענ' מגו וכמש"ל ס"ק ג' דהיכ' דפרעו בינו לבינו נאמן לומר סטראי וא"צ שישבע אא"כ טוען הלו' השבע לי ולא אמרינן שישבע דא"א מגו לאפטורי משבוע' אלא ודאי כמ"ש וכ"ש לפי מ"ש בסמוך דכיון דהאמינו כבי תרי טענת סטראי בעצמה טענה מעליות' היא אפילו בלא מגו. גם מ"ש הב"ח ותו דה"ל מגו דהעזה לאו מילת' היא וכמ"ש בסמוך דלא שייך לומר מגו דהעז' אלא היכ' שהיה צריך לישבע אם הי' טוען אותה טענה ע"כ נלע"ד ברור דא"צ לישבע כלל היכא דהאמינו כבי תרי וטוען סטראי ודו"ק:

ומ"ש הסמ"ע דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כו' כבר כתבתי בסי' ע"א ס"ק ג' דליתא אלא בלא טענת סטראי אינו יכול להכחיש העדים ע"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קי"א):

עוד כ' בסמ"ע וז"ל ואפי' אי הי' ביד הלוה כתיבת יד כו' וכן מוכח מדכ' הטור והמחבר (בסי' ע"א) בס"ג דדוקא אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל ואין דבריו מוכרחים בזה לפענ"ד דהא כיון דלא מצי טעין סטראי אלא היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כתיבת ידו כק' עדים דמי ולא מצי למטען להד"ם א"כ גם סטראי לא מצי למטען ועוד דכיון שכ' בכתב ידו הרי כאלו בטל נאמנותו וכן דעת הב"ח לקמן סימן ע"א ס"כ ע"ש וכ"כ בפשיטות בס' גדולי תרומה דף קי"ט סוף ע"ג ומ"ש וכן מוכח מדכ' הטור בסי' ע"א ס"ג כו' אינו הוכחה כלל דהרי לא הוזכר שם שמודה שנפרע שטר זה דוקא ואדרבא שפרעו סתמא קתני ועוד דהתם תקנתא קתני דודאי דלכתחלה יש לעשות על צד היותר טוב וגם לא מיירי התם מטענת סטראי וגם מ"ש ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בסימן ע' ס"ד כו' אינו ראיה והתם אע"ג דלית לי' מגו מ"מ כיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' והוא לא קיים כן טענת סטראי טענה מעליות' ומוכח' מילתא דקושטא קאמר כיון דלא פרעו בפני פ' ופ' ודו"ק:

ומתוך דברי הסמ"ע והאחרונים שהבאתי מבואר דהא דאמרינן דהיכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כ' בו נאמנות סתם וכן נראה להדיא בבעל התרומות שער י"ט וכ"כ עוד הבעל התרומות להדי' בשער ס"ו סוף ח"ב:

(יב) והעידו שפרעו כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' נ"א שרוצה לומר דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לפע"ד גם מדברי בעל התרומות שער ס"ו ומדברי הטור לעיל סי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש:

(יג) חוב אחר הוא שפרעת לי ז"ל הבעה"ת שער ס"ו ח"ב ויש לעיין אם לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרע בפניכם החזרתי לו את השטר ואיכא סהדי דפרעיה בזה נראה כיון דלא מצי למטען סטראי נינהו היכא דפרעיה באפי סהדי משום דליכא מגו ה"נ בטענת החזרתי לך את השטר ליכא מגו איכא למימר חד דינא אית להו ואין המלוה נאמן בכך ואין להניח את הודאי ולסמוך על הספק אע"פ שדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל סותרים זאת הסברא שהרי כ' דאע"ג דאיכא עדים מצי למימר לשם מתנה יהבינהו ניהליה כיון דלא ידעי אי במתנה אי בפרעון ולפי דבריו צריך שיעידו שבתורת פרעון של שטר חוב זה נתנם לו שאל"כ כשם שיכול לומר כשמעידים סתם שמתנה היו הכי נמי כשמעידים שבתורת פרעון נתנם לו יכול לומר שבתורת פרעון חוב אחר שהיה לו עליו נתנם עד כאן לשונו ומביאו ב"י בקצרה בס"ס זה. ודבריו תמוהין לפע"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי אף הר"י הלוי מודה לזה דדוקא היכא דלא ידעו סהדי אי בתורת מתנה או בתורת פרעון ס"ל דנאמן לטעון סטראי במגו דמתנה מה שאין כן הכא דלית ליה מגו וכן מוכח להדי' ממ"ש הרא"ש פ' שבועת הדיינים ושאר פוסקים וכן הבעל התרומות גופיה בריש שער י"ט וז"ל וכתב הר"י הלוי הא דאמרי' ה"מ דפרעיה באפי סהדי מסתברא לן דדוק' היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' ולא ידעי אי מהאי שטרא אי משטר אחרינ' דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' אתרע שטרא דהא ליכא מגו כו' הרי מוכח להדי' כמ"ש (גם תימא שבשער י"ט הביא הבעה"ת דברי הר"י הלוי בסתם ולא הביא שום חולק עליו) וכן מוכח להדי' מהטור שכתב לעיל סי' ל' ס"ח ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו ממלוה ע"פ או מחוב אחר שהי' לי עליך בשטר וחזרתי לך ע"כ וכאן בסי' זה הביא דברי הר"י הלוי ומחלקותו משמע דגם הר"י הלוי מודה בזה וכן עיקר:

(יד) הרי בטל השטר כו' ונשבע הלוה היסת ונפטר וע"ל סימן ל' מ"ש עוד מדיני סטראי:

(טו) בטל השטר היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשאה למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבוע' ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע והוא מתשו' הרא"ש סוף כלל פ"ו ומביאו ב"י בקצרה ר"ס זה ועיין בתשו' הרא"ש שם שהבי' ראיות לזה מהנך דיני דלקמן סי' קי"ט וקמ"ח ע"ש ונראה דמ"ש נאמן בשבוע' היינו היסת:

(טז) אם תפס כו' ע"פ הדרך שנתבא' בסי' מ"ו סל"ז ע"ש:

(יז) וכן נ"ל עיקר וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרי' ללוה דלישתבע היסת שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לינקוט מלוה שטרי עלויה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת יחזור לו שטרו ומשבעינן ליה כ"כ הר"ן מביאו ב"י ועמש"ל סי' ע"ה ס"ק ע"ד וע"ה וריש סי' פ"ב ס"ק ד':

(יח) אם בתורת פרעון או בתורת פקדון עמש"ל סי' פ"ב סעיף י"ב:

(יט) הרי הוחזק כפרן ובטל השטר נרא' דדין זה איתא לכ"ע דכיון דהוחזק כפרן בטל השטר לגמרי וקרעינן ליה לכ"ע ודו"ק:

(כ) הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר ואיכ' מ"ד שאחר שהוחזק כפרן אין על הלו' שום שבועה כלל עכ"ל בעה"ת ומביאו ב"י וכתב בספר גדולי תרומה וז"ל לא ידעתי היאך מביא הסבר' הראשונ' בסתם כאלו היא יותר נכונה והאחרת בשם י"א כי כפי הנרא' הדין עם הי"א דהא בסתם הוחזק כפרן דעלמ' אמרי' דאין על שכנגדו שבועה כלל ולא עוד אלא שכתב בשער י"א דאי בתר דפרע קא טעין דפרע תרי זימני אין על המלו' שבועת היסת משום דכיון דטען תחל' להד"ם ה"ל כמודה שלא פרע ושוב אין נאמן לומר שפרע והכי נמי שטען המלו' להד"ם דהיינו שלא קבל כלום הרי הודה דלאו סטראי נינהו וכיון דקא מסהדי סהדי שנתן לו אותן המעות בתורת פרעון ממיל' הם פרעון השטר וא"כ למה ישבע עכ"ל ואין דבריו נכונים לפע"ד דמה שהקש' משער י"א ודאי לק"מ דהתם כיון שטען תחל' להד"מ הוה כמוד' שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דהאיך אפשר שפרע כשלא לוה מה שאין כן הכא דנהי שהוחזק כפרן במה שאומר שלא קבל מעולם והרי עדים מעידים שפרע לו ואהני דבטל השטר מ"מ לא הוחזק כפרן בזה דחייב לו עוד מצד אחר ויכול להיות דבריו אמת בזה ולהכי נמי לא קשיא מסתם הוחזק כפרן דעלמ' דק"ל לקמן סי' ע"ט דאין על שכנגדו שבוע' כלל דהיינו דוק' כשהוחזק כפרן לאותו ממון אבל הכא שטוען שחייב לו עוד מצד אחר הרי זה ממון אחר ובהדי' אמרינן בש"ס ופוסקים ובטור לקמן סי' ע"ט סעיף ח' דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר הילכך העיקר כאן כסבר' הראשונ' דצריך הלו' לישבע היסת כן נרא' לפע"ד:

(כא) שהרי לא פרעו בעדים. כלומר שהרי לא נתנו לו בפירוש לשם פרעון:

(כב) דאפי' בכה"ג כו'. הטעם דמתנ' לא שכיח שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחלה מה שחייב לו (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד):

(כג) אבל בפני עד א' כו' הר"ב כתבכן בפשיטות משום שהביא בד"מ דברי הב"י שאין חולק בזה על הרמב"ן אבל לפע"ד דין זה צ"ע דבהדי' חולקים ע"ז התוס' פ' הכותב בעובד' דאבימי דף פ"ה ופ' ח"ה דף ל"ד ע"א סוף ד"ה הוי מחויב שבועה כו' וכן הר"ן פ' הכותב שם וכן בפ' כל הנשבעין גבי נסכ' דר' אבא מבואר להדי' מדבריהם כיון שאם הי' מכחיש העדהי' צריך לישבע להכחיש נגד העד לא הוי מגו ואיתרע שטר (וגם תמיה לי על הבעה"ת בשם הרמב"ן דהא מדברי הרמב"ן בחדושיו פ' ח"ה מביאר להדי' כדברי התוס' שם ואפשר ליישב דהתו' והר"ן והרמב"ן בפרק ח"ה מיירי בתר פרעון דהיינו אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבוע' דאוריי' וכדאי' בפ' הכותב (דף ע"ט) ונתבאר בא"ע סי' צ"ב סי"ד וכמ"ש לקמן סי' קכ"א סקנ"ד א"כ אי טעין בתר פרעון סטראי ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ דומי' דנסכ' דר' אבא דאיכ' עד אחד דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי ובעה"ת בשם הרמב"ן והטור והר"ב בהגה כאן מיירי דלא אתרע שטרא בעדא' לענין דעכ"פ צריך לפרוע לו שטרו אבל מודו דבתר פרעון יכול לתבעו דלמהוי מחויב שבועה ואיל"מ ובזה ניח' דלא סתרי דברי הרמב"ן אהדדי וניח' נמי דל"ק דהא בשבוע' דרבנן לא אמרי' משואיל"מ מיהו פשט דברי התו' והר"ן והרמב"ן שהקשו מהך דאבימי לא משמע כן שהרי לא הזכירו בדבריהם כלל מהך סוגי' דאי פקח הוא דבפרק הכותב ועוד דמאי קשי' להו דלמא אבימי לאו פקח הוא בדין זה אלא משמע מפשט דבריהם דאפי' קודם פרעון א"י לטעון סטראי ואיתרע שטרא ע"ש וצל"ע. (שוב ראיתי בתשוב' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד שהשיב להשואל שרצה לפסוק כהתוס' דפרק ח"ה שאין הסכמת הפוסקים כן ואישתמיטתי' דברי הר"ן הנ"ל ודברי הרמב"ן גופי' שבפ' ח"ה ואלו הוי חזי להו לא הוי דחי דברי השואל ע"ש) . ואין להקשות ע"ז ממאי דקי"ל לקמן סי' ע"ה סי"ד דבשבוע' דרבנן לא אמרינן דהוי משואיל"מ י"ל דהיינו דוק' בעלמ' היכ' שגוף הטענ' טענה מעליות' היא או אפילו היכ' שאינו נאמן אלא במגו ועל טענת המגו לא הי' צריך לישבע שבועה חמור' יותר מעכשיו כגון אי הוי טען אין חטפי ודידי חטפי בשטרות ועבדים וכה"ג דאע"פ שהי' העד מכחישו לא הי' צריך רק היסת משא"כ הכא שטענת סטראי גרוע' היא ולא מהני' אלא היכ' דאית ליה מגו דלהד"מ והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאוריי' והשת' א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו ואיתרע ליה שטרא וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאוריי' לכל מילי תקנוהו דלהוי כעין דאוריי' ובהכי ניח' נמי דהא הר"ן גופי' כ' פ"ק דגטין והבאתיו לקמן סי' קכ"ו סקס"ד דשבועת ע"א המעיד בפרעון מדרבנן בעלמ' הוא והיכ' דאפשר משתבע והיכ' דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע וא"י להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל אלא ודאי התם נמי טענת המקבל טענה מעליות' היא אפי' בלא מגו נאמן לומר דלא ידע ודוק. (שוב מצאתי בריטב"א פ' הכותב שהביא מתחל' תירוץ התוס' וכ' אח"כ עוד תירצו דהך דאבימי ל"ד לנסכ' דר' אבא דכיון דהוי מדרבנן לא הוי משואיל"מ וכ' שזהו הנכון וע"ש):

(כד) בפני ע"א כו'. כ' הב"ח דנרא' דהא דלא איתרע שטר' באפיחד סהדא לאו בדלא אדכר ליה דמהאי שטרא פרעי אלא אפי' אדכר ליה נמי דכיון דליכ' אלא חד סהדא נאמן דמגו דאי בעי הוה מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל כו' וע"ש ומ"מ לפי דעת התוס' והר"ן וחדושי הרמב"ן שהבאתי בסמוך אף בזה איתרע שטרא. אבל אם מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל לכ"ע נשבע להכחיש העד דהיינו מתני' דע"א מעידו שהוא פרוע:

(כה) ע"א כו'. ואינו דומה לנסכ' דר' אבא משום דנסכ' דר' אבא כיון דמסהיד דנסכ' ממש אית לי' גביה לשבוע' קא אתי ושבוע' מחייב ליה וכי לא מכחיש ליה הוי מחויב שבוע' ואי"ל אבל האי כי אתי מעיקר' להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי ועד אחד מעידו שהוא פרוע לא מחייב שבוע' דאוריית' אלא שבועת תקנה דה"ל שבוע' דרבנן והיכ' דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבוע' כו' וליכ' בהאי דינא דין נסכ' דר' אבא כלל אלא כי מחמרת בה משתבע ושקיל ומסתבר' לן דליכ' עליה ריעות שטרא ולא מחייב שבועה ע"פ העד כלל כו' כדלעיל סק"ג כ"כ הבעה"ת בשם הרמב"ן שהשיב לו כך וכבר כתבתי בסקכ"א די"ח ע"ז וסביר' ליה דאיתרע שטרא ושהרמב"ן גופי' בחדושיו כתב כן ע"ש:

(כו) לא אמרינן דאתרע שטרא. ואפי' שבוע' א"צ לישבע אם יש בו נאמנות כ"כ הסמ"ע וכ"כ בד"מ בשם בעה"ת וכ"כ בס' ג"ת דמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן דמסתברא דלא מחייב שבוע' כו' היינו ע"כ בשטר שיש בו נאמנות דאי בלא נאמנות קשה דהא אפי' היכא דאיכ' מגו וליכא עד כלל כ' הבעה"ת לעיל דאם אין בו נאמנות ישבע ויטול כו' עכ"ל אבל לפע"ד הא ליתא וכמו שהוכחתי לעיל סק"ג דבעה"ת בשם הרמב"ן מיירי אפי' בלא נאמנות והא דכתב לעיל אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשטען הלוה ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש ודוק:

(כז) וע"ל סי' ע'. סעיף ד' בארתי שם כמה דינים מסטראי וע"ש. וע' בתשו' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד בא' ששלח שלוחו לקבל מעות מהלוה והלוה אמר לשליח שלא ישלם למלוה עד שיכתוב קבלה על השטר והשליח לא עשה כן והמלוה טוען סטראי ופסק דאם מינה המלוה את השליח בעדים או ע"י כתב וניכר הכתב כיון דאינו יכול לטעון להד"ם כדלקמן סי' קכ"א אינו יכול לטעון סטראי אבל אם לא מינהו בעדים וגם אין כת"י ניכר יכול לטעון סטראי במגו דלהד"מ והשליח חייב לשלם להלוה עכ"ד. ולפי מה שהעליתי לעיל סק"ו צ"ל דכאן מיירי שהמלוה טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר דאל"כ כיון שהשליח חייב לשלם א"י לתפוס ולטעון סטראי:

באר היטב

עריכה

(ח) שפרעו: עיין בתשובת מהרשד"ם שר"ל דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לע"ד גם מדברי בעה"ת ומהטור בסי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש. ש"ך.

(ט) בטל: ונשבע הלו' היסת ונפטר וע"ל סי' ל' מ"ש עוד מדיני סטראי עכ"ל הש"ך וכת' הסמ"ע דדוקא שב' התביעות היו שלו אבל אם החוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שקיבל הוא בא בכח עצמו לא נתבטל השטר משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקיבל ועל אותו ממון נאמן בשבוע' ואם כתוב בשטר דהאמין להמלו' כב' עדים אפי' נתנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו כו' ע"ש והסכים הש"ך לזה וכת' דלא שייך כאן לומר דדילמא עדיפא ליה לטעון סטראי שזה אינו ידוע להעדים שמשקר ממה שיטעון דבר להכחישם דאין זה אלא היכא שמוכרח לישבע נגד העדים אבל אם האמינו כבי תרי דא"צ לישבע לא שייך סברא זו ודלא כהב"ח דס"ל דמ"מ שבוע' בעי דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' זה אינו רק במי שמצד הדין חייב שבוע' אבל זה אינו חייב שבוע' כלל כמ"ש הפוסקים בריש סימן ע"א ע"ש גם מ"ש הב"ח דה"ל מגו דהעזה לאו מלתא היא מטעמא דאמרן דלא שייך כן אלא היכא דצריך לישבע ומ"ש הסמ"ע דאפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא כמ"ש בסי' ע"א וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קי"א גם מ"ש דאפי' אם הי' להלו' כת"י כו'. אין דבריו מוכרחים כו' ע"ש שהשיג ודחה כל ראיותיו ולבסוף כת' דמתוך דברי האחרונים מבואר דהא דאמרינן היכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כתבו בו נאמנות סתם עכ"ל (ועי' בט"ז מה שמחלק בדין זה וס"ל דתרי מיני סטראי נינהו ע"ש).

(י) עיקר: וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרינן ללו' שישבע היסת אלא אם רצה המלו' בכך יחזיר לו שטרו ומשביעינן ליה כ"כ הר"ן וע"ל סי' ע"ה וריש סימן פ"ב. ש"ך.

(יא) בעדים: ר"ל שהרי לא נתנו לו בפירוש בתורת פרעון. סמ"ע.

(יב) אתרע: הטעם דמתנ' לא שכיחא שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחל' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד. ש"ך.

(יג) אבל: כת' הסמ"ע ואפי' שבוע' א"צ אם יש בו נאמנות והש"ך כת' דבד"מ איתא כן בשם בעה"ת אבל לענ"ד הוא ליתא אלא דמיירי אפי' בלא נאמנות ומ"ש אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשהלו' טען ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש והא דלא דמי לנסכא דר"א לומר דהוי מחוייב שבוע' ואיל"מ דלא אמרינן כן אלא היכא דחייב שבוע' דאורייתא אבל לא כאן דאינו אלא שבועת התקנ' וה"ל שבוע' דרבנן מיהו כמה פוסקים ס"ל מאחר דטענת סטראי היא טענה גרועה ולא מהניא רק היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאורייתא והשתא א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאורייתא לכל מילי תקון עכ"ל וע"ש.

קצות החושן

עריכה

(ג) אבל בפני ע"א לא אמרינן דאיתרע שטרא. ואינו דומה לנסכא דר"א דשם הוי מחויב שבועה דאורייתא ואיל"מ מה שאין כן זה שאין לו אלא שבועת המשנה בע"א שהוא פרוע לכן ל"א בי' מתוך כ"כ בעל התרומות בשם הרמב"ן שהשיב לו כך. והנה ראיתי כל הגדולים וחשובים יוצאים לקראת משה רבינו והקשו דברי הרמב"ן אהדדי דכאן דעתו דבע"א לא אתרע שטרא ולא אמרינן בי' מתוך ובפרק חזקת הבתים דף ל"ד גבי נסכא דר"א כתב להדיא דאבימי קודם שנתקנה שבועת היסת דכיון דאי הוי מכחיש לשליח הי' צריך לישבע להכחיש את השליח לא הוי מגו ואתרע שטרא וכ"כ תוספות בעובדא דאבימי בפ' הכותב והנה בש"ך כתב עצה נכונה ליישב והוא דהתוספות והרמב"ן מיירי בתר פרעון דאם פקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא ובתר פרעון כיון דהוי לי' ש"ד הוי לי' מחויב שואיל"מ ועיין שם דמותיב אנפשי' מאי הקשו מעובד' דאבימי דילמא מיירי עובדא דאבימי קודם פרעון ועיין שם אלא דסתימת דברי הרמ"א משמע דלעולם לא איתרע שטרא בפני ע"א דאם לא כן ה"ל לפרש דבתר פרעון צריך לחזור משום דהוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועוד דאם כן הפוכי מטרתי למה כיון דבתר פרעון יצטרך להחזיר למה יפרע. ולכן נראה דבתר פרעון לא שייך דין מתוך כיון דלדעת הרמ"א אפילו בשני עדים מעידים על הפרעון בסתם דאינו יכול לטעון סטראי אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ואם כן ודאי בתר פרעון לא שייך דין מתוך שיצטרך לחזור המעות דהא אפילו שני עדים מעידים על פרעון סתם יכול לומר סטראי ואין צריך המגו כלל רק להוציא אבל להחזיק מה שתפוס ועומד סטראי מחמת עצמה טענה אפילו בשני עדים וז"ב. ואפילו לדעת השלחן ערוך דל"מ תפיסה לטענת סטראי היכא דאי' שני' על הפרעון סתם היינו משום דהאי שטרא איתרע לגמרי ואינו נאמן לתפוס על חוב שבשטר דכבר איתרע אבל תביעת ממון ודאי ליכא דהא מבואר בשלחן ערוך סימן ע"ט אמר לו מנה הלויתיך בפני פ' ופ' וכו' אבל טען אמת שקבלתי מנה אבל בפרעון חובי נאמן והרי משמע להדיא דאין בזה משום תביעת ממון אלא הא דאיתרע שטרו ואינו נאמן בתפיס' היינו משום דהאי שטרא איתרע לגמרי וכנ"ל ואם כן גבי אי פקת הוא דמייתי לידי ש"ד היינו דמוקים לי' לקמאי בהלואה דע"א אינו נאמן לארועי שטרא וכמ"ש בש"ך סימן עיין דאינו אלא משום פלגינן דיבורי' ואמרינן דמוקי' לה בהלואה. וכיון דהעיד בסתמא ל"מ דעל מנה סתם מצי אמר לפרעון חובו. ואם כן בתר פרעון אפילו לדעת ש"ע לא אמרינן משואיל"מ וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל פ"ו דאם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו דאי בעי מהדר הרשאה למרי' ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון ועל אותו הממון שהודה שקיבל הוא נאמן בשבועה עיין שם ומשמע דתביעת ממון ודאי ליכא ומיהו לפי מ"ש בסימן ע"א סק"ד דגבי אי פקת הוא מייתי לידי ש"ד לאו משום פלגינן דיבורי' אלא משום דע"א נאמן על פרעון השטר דאף על גב דקודם פרעון אינו נאמן היינו משום דהוי ליטול ועוד דה"נ ש"ק אבל בתר פרעון הרי ע"א במקום שנים לשבועה ועיין שם ואם כן לדעת השלחן ערוך דלא מהני תפיסה לטעון סטראי נגד שני עדים ה"ה בעד א' בסתם ה"ל בתר פרעון משואיל"מ אבל לדעת הרמ"א דאפילו בשני עדים נאמן לומר סטראי פשיטא דבעד אחד נאמן לומר סטראי ואפילו בתר פרעון ודו"ק:

אמנם היכא דפרעו בפני ע"א ואידכר לי' מהאי שטרא והמלוה מודה דאידכר לי' מהאי שטרא אלא שטוען שחייב לו עוד חוב אחר וקיבל במחשבתו על פרעון חוב האחר ואית לי' מגו בזה ודאי ה"ל בתר פרעון מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם דהא כה"ג דאידכר לי' מהאי שטרא בשני עדים וטוען על חוב אחר קבלתי' לא מהני תפיסה אפילו לדעת הרמ"א כיון דאידכר מהאי שטרא וע"א ה"ל כשנים כל זמן שאינו נשבע ואמרינן משאי"מ אפילו לדעת הרמ"א היכא דתובעו בתר פרעון ובעובד' דאבימי שם הי' המעש' כן אבימי ברי' דר' אבוהו הוי מסקי בי' חוזאי זוזי שדרינהו ביד חמא ברי' דר"א אזל פרעינהו אמר להו הבי לי שטר' אמרי לי' סטראי נינהו אתו לקמי' דר' אבהו א"ל אית לך סהדי דפרעינהו א"ל לא א"ל מגו דיכול למימר להד"מ יכולין למימר סטראי נינהו ואם כן התם דהשליח פרעו בפירוש ע"י האי שטרא אלא דאינהו תפסו על חוב אחר ואם כן בכהאי גוונא אלו הם שני עדים הי' צריך להחזיר אפילו אחר התפיסה ואם כן בתר פרעון הוי כשנים משום נסכא דר"א ואפילו קודם פרעון ה"ל הפוכי מטרתי ועוד נראה אפילו השליח פורעו בסתם אם נתברר שהלוה אמר לשליח זיל פרעי' אהאי שטרא נמי ל"מ תפיסה אפילו לדעת הרמ"א דע"כ לא אמרינן בפרעון סתם מהני תפיסה אלא אם הלוה פרעו בסתמא ומדלא פי' מצי אמר על חוב אחר אבל זה שאמר לשלוחו בפירוש אהאי שטרא והשליח דפרעי' בסתם שליח הוא דעוית ולא מהני בזה תפיסה ועובדא דאבימי כה"ג ואם כן בתר פרעון הוי לי' דין נסכא דר"א ועוד נראה לענ"ד בדע' הרמב"ן בפרק חזקת הבתים דאיתרע שטרא בע"א ומשמע אפילו קודם פרעון ואף על גב דקודם פרעון ליכא שבועת התור' ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהוא לפי מ"ש הרמב"ן בפרק חזקת הבתים בהא דכתב הרב ר' יוסף הלוי דמגו להוציא לא אמרינן ז"ל ואי קשי' לך מהא דאמרינן במס' שבועות מגו דיכול למימר להד"מ יכול לומר סטראי נינהו וגבי לי' אלמא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לאו קושיא דאיהו נאמן לומר על מה שתפס סטראי ואין נאמנות על מנה שבשטר אלא על מה שפרעו לו שהוא אומר סטראי נינהו ואף על גב דממילא מהני לי' מגו לגבות מנה שבשטר וכיון דאין המגו מהני על מנה. שבשטר דהוי מגו להוציא ואין המגו אלא על מה שתפוס ואם כן אפילו קודם פרעון הוי לי' משאלי"מ דע"כ לא אמרינן קודם פרעון ה"ל שבועת המשנה אלא אם אנו דנין על מנה שבשטר ואין ע"א נאמן לשבועה בש"ק או בליטול אבל כאן שאנו דנין על ממון שתפוס בלא השטר הוי לי' שבועת תורה ממש ואינו נאמן לומר דידי חטפי כמו בנסכא דר"א ומיהו דוקא כעובדא דאבימי דאידכר לי' מהאי שטרא וכמ"ש אבל אם פרעו סתם ולא אידכר האי שטרא ודאי לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם קודם פרעון דעל מנה סתם לא שייך נסכא דר"א כיון דאפילו שנים ראו נתינת מעות מצי טעין על הפרעון חוב וכמ"ש בשלחן ערוך סימן ע"ט ואין לארועי שטרא אם כן קודם פרעון ליכא שבועת התורה. ☜המתבאר מדברינו אלה דאם פרעו בסתם בפני ע"א לא אתרע שטרא בין קודם פרעון בין בתר פרעון לא שייך בי' דין מתוך לדעת הרמ"א דמהני תפיס' אפילו בשנים אבל היכא דפרעו בפני ע"א ואידכר מהאי שטרא השליח או הלוה בזה ודאי בתר פרעון ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקודם פרעון נמי לפי מ"ש הרמב"ן בפרק חזקת הבתים דלא הוי מגו להוציא משום דלא על מנה שבשטר אנו דנין אם כן ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועמ"ש בסימן צ"ב סק"י:

(ד) לא אמרינן אתרע שטרא. וכתב הב"ח ז"ל נרא' דהא דלא אחרע שטרא באפי חד סהדא לאו בדלא אדכר לי' מהאי שטרא פרעי' אלא אפילו אדכר לי' מהאי שטרא פרעי' נמי כיון דליכא אלא חד סהדי נאמן במגו דאי בעי מכחיש לי' ואומר דלא פרעי' כלל ועיין ש"ך שכתב ומ"מ לפי דעת תוספות והר"ן וחידושי רמב"ן שהבאתי בסמוך אף בזה איחרע שטרא אבל אם מכחיש לעד ואומר דלא פרעי' כלל היינו מתני' דע"א מעידו שהוא פרוע דנשבע להכחיש העד:

והנה אם העד מכחישו ואומר דאידכר לי' מהאי שטרא נראה מדברי הש"ך בסימן נ"א דבענין זה לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דיכול לישבע בהכחשת העד וכבר כתבנו שם בסימן נ"א דבנסכא דר"א. אפילו אם העיד שחטף ושיודע בודאי של חבירו הוא נמי לא מגרע בדיבורו ואפשר דתלי בסברת שני תי' שבתוספות במה שהקשו בפרק חזקת הבתים דף ל"ז דליהמני' במגו דאומר לא חטף כו' ותי' ר"י דכיון דמחויב שבועה אינו חצוף להעיז ולישבע בדבר שהעד מכחישו וריב"ס תי' דודאי מגו הוי ואפילו הכי חייב דכן הוא הדין או לישבע או לשלם ועיין שם ואם כן לפי תי' ר"י בכהאי גוונא דהעד מכחישו בטענת דידי חטפתי ה"ל מגו דלא חטף דהא השתא נמי מכחישו אבל לפי תי' ריב"ם אם כן אפילו אית לי' מגו לא מהני אם כן לא מגרע במה דעד מכחישו בטענה דידי חטפתי ולא גרע דיבורו משתיקתו. ולפי דברי ר"י דלא הוי מגו להכחיש לעד ולישבע נגדו אם כן אפילו בשבועת המשנה נמי הוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דאינו נאמן לומר סטראי אלא משום מגו וכיון דצריך על כל פנים לישבע נגד העד אם כן אינו מעיז להכחישו ולישבע ומה לי שישבע שבועת התורה או שבועת המשנה. ובזה ניחא ליישב דברי הרמב"ן אהדדי דבעל התרומות כתב בשם הרמב"ן בע"א לא אתרע שטרא ובחידושיו משמע דסביר' לי' דאיתרע שטרא דהרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים הקשה קושיות תוספות בנסכא דר"א ויהי' נאמן במגו וכו ומפרקי רבנן ז"ל דלא אמרי' מגו היכא דקא מכחש סהדא דלא חציף אינש לאכחושי סהדא ואיכא למידק עלה הא דאמרינן בכתובות גבי אבימי ברי' דר"א כו' מגו דיכלי למימר להד"מ ואמאי הא אי אמרי להד"מ מחייבו שבועה אי' למימר בתר דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' ויש שפי' טעם הדבר מפני שהחורה האמינו ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכו' ע"ט ומבואר דהאי דמפרקי רבנן הוא תי' ר"י ולהכי קשה לי' מעובדא דאבימי כיון דלא הוי מגו להכחיש העד אם כן מה לי שבועת המשנה או שבועת התורה כיון שישבע להכחישו ומשום הכי כתב ואי' למידק עלה והיינו על האי פירוקא ומוקי לה בתר דתיקון רבנן שבועת היסת ויש מי שפי' והוא תי' ריב"ם ואם כן מגו הוי אלא משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואם כן בשבועו' המשנה לא שייכא וממילא לא קשה מעובד' דאבימי ואם כן הרמב"ן סובר כתי' ריב"ם דהוא העיקר ומשום הכי כתב בעל התרומות משמו דבע"א לא איתרע שטרא. מיהו בעדו' קרקע מבואר בתוספות פרק חזקת הבתים דף ל' דלא שייך נסכא דר"א כיון שאין בו ש"ד עיין שם ונראה דאפילו לפי דברי ר"י דלא הוי מגו להכחיש העד ולישבע נגדו היינו דוקא היכא שהשבועה הוא נגד העד כגון שבועת התורה או שבועת המשנה דהוא נמי נשבע בנק"ח נגד העד אבל בקרקע דליכ' שבועה נגד העד אלא שבועת היסת נגד הבעל דין בזה אפילו איכא ממילא הכחשה עם העד לא חש לה ואמרינן מגו:

והנה לפי מ"ש הרמ"א בסעי' א' דאחר דחייב השליח לשלם אין המלו' יכול לעכב אם אומר שהלוה חייב לו ממקום אחר אלא אם כן טוען שהשליח נותנם גם כן על חוב סטראי והוא מדברי המרדכי פ' הכותב ואם כן עובדא דאבימי ע"כ מיירי דבני חוזאי אמרי שהשליח נתנם גם כן על חיב אחר אלא דהשליח מכחיש להם ואומר דפרעי' על האי שטרא אם כן תו לא הוי דין נסכא דר"א לפי פי' ר"י דאם העד מכחישו בכל דבריו דהשתא נמי מעיז כנגדו הוי מגו. ואפילו לפי פי' ריב"ם לפי מ"ש בס"ק ג' דבפני ע"א כשמעיד בפרעון סתם לא איתרע שטרא לא קודם פרעון ולא בתר פרעון אלא דוקא כשמעיד העד שפרעו על האי שטרא והמלוה רוצה לעכבו על סטראי דכה"ג בשנים אפילו תפס לא מהני ואם כן הוי בע"א בתר פרעון מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפילו קודם פרעון לפי מ"ש הרמב"ן ועיין שם וכיון דמה שהשליח מעיד שפרעו על האי שטרא הרי בני חוזאי מכחישו אמרי אדרבה פורעו על חוב סטראי ובזה ודאי נשבעין להכחיש העד כיון דמכחיש את העד ולא נשאר עדותו כשנים אלא במה שמעיד על פרעון סתם דבזה אין מכחיש דמודים שקבלו פרעון וכיון דכבר אמרנו בסק"ג דבפרעון סתם ודאי לא אתרע טטרא בתר פרעון כיון דמהני תפיסה ואם כן אינהו מצי טעון סטראי להכחיש העד דאומר דנתן להם על האי שטרא אלא שנתן להם בפרעון סתם ובפרעון סתם לא אתרע שטרא אפילו בתר פרעון. ונראה דהתוספות סברי כתי' השני שבמרדכי פ' הכותב דעובדא דאבימי מיירי דבני חוזאי מודי דאדכר השליח האי שטרא ואפילו הכי יכולין לטעון סטראי וכגון זה ודאי גבי שנים הי' צריך להחזיר אפילו בתר דתפס וכמ"ש בס"ק הקודם אם כן הוא הדין בעד א' דהוי דין נסכא דר"א על כל פנים בתר פרעון ואפילו קודם פרעון משום הפוכי מטרתי אבל הרמ"א דס"ל דאם השליח אדכר האי שטרא והמלוה מודה לשליח ליכא מגו דחב לשליח וכמו שכתב הרמ"א בסעי' א' משום הכי סתם דלא אתרע שטרא לא קודם פרעון משום דהוי שבועת המשנה ולא בתר פרעון משום תפיסה ואם השליח אדכר האי שטרא כיון דהמלוה צריך להכחיש זה ה"ז נשבע להכחיש העד ובחידושי הרשב"א פ"ב דקידושין כתב בהא דאמרינן גבי קידושין שליח נעשה עד והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' וז"ל ובשאינה מכחישתן איכא למימר דאפילו הכי אינה מקודשת דאף על גב דהשתא לאו נוגעין בעדותן דהא מודה מכל מקום אינס נאמנין מתורת עדות אלא מדין הודאתה וה"ל כשניהם מודים שאינה מקודשת וזה עיקר וי"ל דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן ואף על פי שבהכחשה אין נאמנים הא אין פסולם אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן אלא דקשיא מעשה דאבימי ברי' דר"א כיון שהמלוה מודה שנתן לי ונסתלק הגורם וכי קאמר סטראי נינהו ה"ל משואיל"מ ועיין שם דתי' דעובדא דאבימי טענתייהו לאו אמנה כו' אלא משטרא כו' ומשתבע שבועות המשנה ומפטר ואי פקח אידך יהיב לי' מנה אחריני באפי האי סהדא ומוקי קמאי בהלואה וה"ל משואיל"מ עיין שם והנה מדברי הרשב"א יראה דאי אמרינן בתר דנסתלק הגורם ה"ל עד אם כן אפילו השתא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ה"ל שליח עד בתר פרעון. אמנם נראה גם דבר זה שייכא בשני תי' שבתוספות הנז' דהקשה בנסכא דר"א דיהי' נאמן במגו ולפי דברי ר"י לא הוי מגו להכחיש העד ולישבע נגדו דהוי העזה ואם כן בתר דתיקנו רבנן שבועת היסת תו לא הוי שליח עד דאית לי' מגו להכחישו ושבועה לא יצטרך לישבע נגד העד כיון דהוי נוגע אם מכחישו אבל לפי תי' ריב"ם דאף על גב דהוי מגו אפילו הכי כל שיש עד בדבר כן הדין או לשלם או לישבע וכיון שא"י לישבע משלם ואם כן השתא דמודה לשליח ונסתלק הגורם הוי עד וצריך לשלם אף על גב דאית לי' מגו להכחישו ויהי' נוגע דלפי מ"ש ריב"ם אפילו אית לי' מגו כיון דהשתא הוי עד הוי לי' משואיל"מ ודו"ק:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}