ש"ך על חושן משפט נח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) שטר מקוים כו'. וה"ה אינו מקויים אם יקיימנו אח"כ נאמן מה שכבר טען סטראי במגו דלהד"מ וכדלקמן ר"ס פ"ב וליכא למימר דשאני הכא דלא הי' נאמן בטענת סטראי אלא במגו וכדמשמע מדברי חדושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף דלקמן ס"ס פ"ג דע"כ לא פליגי אלא כשהמלו' מודה שהשטר פסול להכי לא מהני לי' מגו כשיקיימנו אח"כ אבל כשהשטר כשר לפי דברי המלו' נאמן כשיקיימנו במה שטען כבר שהי' לו מגו ע"ש ודוק:
(ב) ובשבילם קבלתים. פי' אף שמודה לו שנתן לו לפרעון שטר זה כל שאינו מודה שהוא קבלם ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש המחבר בס"ס זה גם בסימן פ"ג עכ"ל סמ"ע (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ע"ג וסי' קי"ב):
(ג) וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות אע"ג דאומר הלוה ישבע לי:
(ד) ואה אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה. כ' הסמ"ע והב"ח דקמ"ל בזה דאע"פ שלא טען הלוה ישבע לי אנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהודה וכדין הפוגם את שטרו וכן נראה מדברי הספר ג"ת שאביא לקמן סק"ד ואין דבריהם נלפע"ד דכיון דלא איתרע שטרא למה יגרע שטר זה משטר אחר ועוד כיון דנאמן במגו דלהד"ם כי היכא דבטענת להד"מ לא היה צריך לשבע אא"כ טען הלוה ישבע לי ה"ה בטענת סטראי וכן מוכח לפע"ד מתשו' רמב"ן שבבעה"ת שהביא בב"י בסי' זה שכ' דאם פרע לו בפני עד א' יכול לטעון סטראי ומסתברא לן דליכא עלי' ריעות שטרא ולא מחייב שבועה ע"פ העד כלל דכיתקינו רבנן עד אחד מעיד ששטר שבידו פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב הא היכא דאין העד מעיד בפי' שהשטר הוא פרוע מפוייס ועומד הוא ולא מסייע לי' עד כלל וכל דלאו דינא הוא אלא תקנתא אין דנין בהם להחמיר אלא להקל עכ"ל ומדכ' דכי תקינו רבנן עד אחד מעיד כו' משמע דמיירי אפי' בלא נאמנות וכדא' בפרק הכותב דעד אחד מעידו שהוא פרוע צריך לישבע וגם מדכ' וכל דלאו דינא אלא תקנתא אין דנין בהם להחמיר אלא להקל. משמע להדיא אפי' בלא נאמנות כיון דלא משתבע אלא שבועת תקנת חכמים א"צ לישבע ואם איתא דבטענת סטראי צריך לישבע אפי' לא טען הלוה ישבע לי היאך כ' דבע"א א"צ לישבע הא אפי' בלא ע"א א"צ לישבע אלא ודאי כמ"ש ואף למ"ש לקמן סקכ"א די"ח גבי ע"א על תשו' הרמב"ן שבבעה"ת מ"מ בהא דבלא ע"א א"צ לישבע פשיטא דליכא מאן דפליג עליה אלא נראה דהבה"ת והט"ו מיירי כשאמר לו הלוה ישבע לי ואשמעי' דדין שטר זה הוא כשאר שטר וכה"ג כתב בעל התרומות והט"ו לקמן סי' קכ"ו סי"א ופירושו ג"כ כשטוען הלוה ישבע לי וכן בכמה מקומות (ע' בתשו' מהר"א ששון סי' ע"ד וסי' רי"ב):
(ה) בין שאמר לו קח השטר כו'. אבל אם לא א"ל ליקח השטר אע"פ שהודיעוהו שחוב בשטר עליו פטור דמצי אמר סבור הייתי שהיית סומך על אמונתו כך כ' הב"י בשם בעה"ת. והוא בבעה"ת ריש שער נ'. ודברי הב"ח בפי' דברי הטור בזה אינן מוכרחים ובפרט מ"ש בסוף דבריו דאם לא א"ל בפי' ליקח את השטר רק שהודיעוהו שהוא בשטר פטור אם נתנם לו בפני עדים כו' דהרי מדברי בעה"ת משמע דבזה אפי' נתנם לו בלא עדים פטור. וקרוב אצלי דתיבת שיקח חסר בטור בסיפא וצ"ל כמ"ש המחבר כאן בסיפא ע"ש (עי' בתשו' מהרשד"ם ס"ס קט"ז וקכ"ו):
(ו) לא יכול המלוה לעכבן. שיאמר כיון שאתה גורם לי היזק בתפיסתך הרי כאלו אתה תופס משלי:
(ז) וכן מי שהפקיד כו'. דברי הרב אינם מסודרים כהוגן. ובע"כ דהאי וכן מי שהפקיד קאי בשטת הי"א הראשונים שכ' הר"ב (ומ"ש הר"ב אח"כ וי"א דוקא שבא ליד הנפקד כו' קאי בשטת הי"ח וכמ"ש לקמן) דהא דין זה דמי שהפקיד ביד אחר ולא הזכיר לו שבשליחות אותו פלוני הפקידו אצלו דלא יוכל לעכבן הטעם הוא דכיון שהשליח חייב לשלם הרי הוא כאלו תופס משל השליח ולא משל אותו פ' וכיון שהתופס יודע האמת שלא נתנם לו בשליחות אותו פ' לא יוכל לעכבן שיגיע נזק לשליח ע"י תפיסתו וכמבואר בהריב"ש סי' שצ"ג להדיא ע"ש וא"כ היינו ממש כדעת הי"א הראשונים שכ' הר"ב. והסמ"ע סק"ז כתב דהאי וכן מי שהפקיד כו' היינו כדעת הי"ח כו' ע"ש ולא דיבר נכונה וכבר השיג עליו הב"ח ע"ש וגם לענין דינא נראה עיקר כסברא הראשונה ודלא כהי"ח וכן נראה מדברי הב"ח ע"ש וכ"מ בע"ש שהשמיט הי"א והיש חולקין שכ' הר"ב ולא כתב רק וכן מי שהפקיד כו' ועוד כתבתי לקמן סק"ח שכן נראה סברת הע"ש ע"ש וכן נלפע"ד דסברא גדולה היא דהיאך יוכל זה לתפוס מחברו ולהזיק לו בתפיסתו בע"כ וגם המעיין במרדכי יראה דסברא הראשונה היא סברת רשב"ם ור"י בעל התוס' שהם עמודי עולם ואח"כ אחר שהפסיק בדברים אחרים כ' תימה כו' וי"ל כו' דמשמע מדברי אותו תימה וי"ל שהוא חולק ולא הזכיר מי הוא אותו בעל תימה וי"ל וגם לא הזכירו מיד אחר דברי רשב"ם ור"י ומכל זה נראה שאותו תימה וי"ל אינו מדברי המרדכי ונלפע"ד שהוא גליון במרדכי וקרוב לומר שאיזה תלמיד טועה כתבו ושוב מצאתי בתשו' מהר"ם בר ברוך סי' תתי"א בדפוס פראג שפסק ג"כ דלא יכול לתפוס ע"ש ועוד מצאתי תשו' הרא"ש ריש כלל ק"ו משמע שם כדעת הריב"ש וז"ל אמנם יש פנים אחרים לדין זה כי המפקיד פשע שמסר ממון ראובן ליד שמעון דה"ל כשומר שמסר לשומר אם לא עשה מדעת יורשי ראובן וחייב להחזיר הממון ליורשי ראובן נמצא שלא תפס שמעון משל ראובן כלום אלא היורשים תובעים ממונם מיד המפקיד כי פשע בו והשליכו לאיבוד והמפקיד חוזר ותובע משמעון אם יש לו טענה על המפקיד יכול לטעון (ונלפע"ד דה"ק אם יש לו טענה על המפקיד שנתנם לו בשליחות ראובן יכול לטעון ובזה מיושב מה שהניח בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"א בצ"ע ועוד בלא"ה דברי מהרא"ן ששון מגומגמים שם בכמה דברים ע"ש) אבל אינו יכול לעכב הממון בעד שום טענה שיש לו על ראובן ועל יורשיו עכ"ל וליכא למימר דס"ל כהריטב"א דכיון שהפקידו בידו אינו יכול לתפוס דהא הריטב"א תלי טעמא דכיון שהפקידו בידו בעינן שיחזירנו לו השבה מעלי' והרא"ש תלי טעמא דכיון שהמפקיד חייב לשלם לא תפס משל ראובן כלום והיינו כדעת הריב"ש וגם בתשו' דברי ריבות סי' רע"ו הביא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל בסתם וגם בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"א כתב דתשו' הרא"ש הנ"ל היינו כדעת הריב"ש ופסק שם כן וכתב שדבריהם ברורים ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ר יוסף טראני סי' ע"ב וסי' ק"ה שכן דעת הרא"ש בתשו' הנ"ל וכ"כ עוד מוהר"ר חיים בנבשתי בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א ומהרי"ט שם הסכים עמו בזה וז"ל והחקירה השניה בתופס מיד אחר אי מקרי תפיסה מאחר שיכול המפקיד לתבוע ממונו ממנו רואה אני דברי החכם השלם הפוסק דלא מהני ליה תפיסה כמו שהביא מתשו' הרא"ש ז"ל שבכלל ק"ו כו' אלא שמהרי"ט בתשו' הנ"ל הקשה ממ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' הכותב דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול למפרע ההוא חוב מיתמי לא מחייב בקרא לשלומי ואי לית ליה ראיה אלא דמחמת תפיסה הוא זוכה מחייב בקרא לשלומי ע"כ והרי דבריו אלו סותרים דבריו שבתשו' וצ"ל דה"ק דמחמת תפיס' בא לזכות וטעמ' הוא דקיהיב לחיובי דבקרא דמחייבי' ליה בספק דשמא כדין תפס וה"ק והואיל ולית לי' לב"ח ראי' להוציא מהם בדין אלא שמחמת תפיסה בא לזכות הלכך מחייב בקרא לשלומי שהניחו שיתפסנו והשתא כיון דבקרא מחייב לשלומי אין תפיתתו מועלת לגבי בקרא ומפיק בקרא מיני' בדינא ודיינא כמו שאמר הרא"ש ז"ל בתשו' עכ"ל מהרי"ט ולפע"ד דבריו בזה דחוקים דבפי' דברי הרא"ש בפסקיו מיירי שהב"ח טוען שהבקרא הניחו לתפסו בידיעת היתומים שציווהו ליתן לו השור למשכון בחובו והבקרא כופר נמצא שהבקרא מחייב בהודאת פיו וכמ"ש הריב"ש ומה שקצר הרא"ש היינו משום דלא בא אלא לומר דאחר תקנת הגאוני' פטור הבקרא אם היתומי' חייבים באמת ומ"מ לדינא גם דעת מהרי"ט כמ"ש וגם בכל הג' תשו' מהרי"ט הנ"ל לא הביא דברי הריב"ש כלל ואלו ראה דברי הריב"ש מכ"ש דהוה פסיק הכי וכן עיקר:
(ח) אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מגו כו'. כבר כתבתי לעיל דהרא"ש והריב"ש פליגי על זה (ותמיה לי על הב"ח שמתחלה פסק כדברי הריב"ש ואח"כ העתיק דברי הריטב"א בסתם ע"ש) וע"ש בריב"ש סי' שצ"ג מבואר להדי' דאין חילוק בין הפקידו בידו או שתפסו מידו בעל כרחו אלא לעולם כל שהתופס מודה להנתפס ואם יתפסנו יהיה הנתפס חייב לשלם לא יוכל לתפוס כי איך יגרום לו נזק בתפיסתו אבל היכא שהתופס אומר שכדין תפסו ושהנתפס מתחייב בהודאת פיו ואם יודה לדברי התופס יהיה פטור אז יוכל לתפוס ע"ש וכן עיקר:
(ט) שהרי פשע. כלומר שלא שמרו כראוי ולכך תפסו דאלו שמר הפקדון כראוי לא היה יכול לתפסו ובע"ש פי' שהמפקיד חייב כשאומר שהפקידו אצלו שהרי פשע שהפקידו אצלו שלא בעדים כו' ולחנם דחק ונ' שכ' כן משום דנראה לו עיקר כסברת הריב"ש דלעיל דהיכא שהתופס מודה שהנתפס חייב לשלם אינו יכול לתפוס אם לא שמתחייב בהודאת פיו וע"כ פירש דהא דחייב המפקיד היינו כשאומר שהפקידו אצלו ונמצא שמתחייב בהודאת פיו שהרי התופס אומר שתפסו ממנו בכח ואומר לו התופס אם תודה לדברי תפטור ולפ"ז מ"ש הע"ש וי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון כו'. ה"פ דהאי וי"א פליג וס"ל דהכל תלוי דוקא כשבא לידו בתורת פקדון דאז כיון שצריך לעשות השבה גמורה אפי' הוא בענין שהיה המפקיד פטור לשלם חייב לעשות לו השבה אבל כשתפס בעל כרחו יכול לתפוס בכה"ג. ואע"פ שפשט דברי הריטב"א והר"ב אינו כן אלא כמ"ש מ"מ כוונת הע"ש שכתב כן כדי שיוכל להיות דברי הי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון כו' אמת לדינא ודוק:
עוד כתב הע"ש וז"ל אבל אם טוען ואומר שזה תפסו ממנו בכח ולא פשע נשבע גם הוא ונפטר עכ"ל ונרא' נכון לדינא שכיון שהשומר יכול לפטור עצמו בטענ' של אמת שתפסו ממנו באונס א"כ אינו גורם לו נזק בתפיסתו כנלפע"ד ודו"ק:
(י) אבל אם לא הזכיר שיקח השטר כו' עי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ב שפסק שאם השליח הוא בשכר והמלו' הוא עכו"ם דחייב אע"פ שלא א"ל ליקח השטר מב' טעמים חדא כיון שהוא בשכר ה"ל להטריח עצמו לשלם בעדים הב' שהוא עכו"ם ע"ש ואין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא:
סעיף ב
[עריכה](יא) ואמר הלא פרעתי בפני פ' ופ' כו'. כתב בסמ"ע וז"ל ואם כתב בשטר דהאמין למלו' כשני עדים אפי' נתנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפילו בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמו שכתב הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם וזה דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל עכ"ל. ובתשובות מהר"א ן' ששון סי' ע"ד כתב דהיכא דהעדי' מעידים על פרעון נרא' לי ראיה גמורה לזה מדברי התו' פ' הכותב בדבור מגו דיכולים דקאמרי בהדיא דאפי' בעד א' המכחישו לא הוי מגו משום דלא חציף להכחיש העד כמבואר שם ואפי' בעדים פסולים מצאתי להרא"ש שכתב בכלל ס"ו סי' ח' וז"ל אף על גב דאיכא הכא מגו דאי בעי אמר לא הקניתי לו כלום לא מהימנינן לי' בהאי מגו כיון דאיכ' עדים שהקנ' דאע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא ליה למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו כדאמרינן בח"ה בעובדא דרבה בר שרשום כו' אבל אם העדי' מעידי' שקבלן על פרעון בפי' מזה השטר נאמן במגו דהא השתא נמי בהך דטעין סטראי מכחיש העדים וא"כ כיון ששתי הטענות שוות נאמן לומר סטראי במגו עכ"ד וזהי דלא כהסמ"ע אבל אין דבריו נראין לפע"ד ומה שהביא ראי' מהתו' פ' הכותב (דף פ"ד ע"א) אינה ראיה כלל דדוק' התם כיון שהי' צריך לישבע נגד העד והיינו שכתבו שם כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' ח"ה כו' ובפ' ח"ה גבי נסכא דר' אבא (דף ל"ד ע"א) כתבו התו' להדיא כן דדוק' משום שהיה צריך לישבע נגד העד אבל אם לא הי' צריך לישבע הוה שפיר מגו אף שהי' מכחישו ועכשיו אינו מכחישו ע"ש. ועוד דהתם גוף הטענ' לאו טענ' מעליות' היא ולא מהימנינן ליה אלא משום מגו אבל הכא כיון דהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי אם כן הרי הוא אומר לא נפרעתי וסטראי בעצמה טענה מעליות' הוא דאע"ג דבעלמ' אינו נאמן לומר סטראי אלא במגו דלהד"ם וע"כ היינו משום דסטראי בעצמה לאו טענה מעליות' היא הכא כיון שהאמינו כב' עדים שלא פרעו ה"ל ללו' לכתוב הפרעון על השטר וא"כ סטראי בעצמה טענה מעליות' היא וכ"כ בתשוב' מהרשד"ם סי' נ"א דהיכ' דכתוב בשטר דהאמינו כשני עדים שוב ליכ' ריעות' עד שיודה המלו' בפני ב"ד שנתפרע ולא צריך מגו עכ"ל. ובזה נדחה ג"כ מה שהבי' מתשיב' הרא"ש כלל ס"ו דהתם גוף הטענ' לאו טענה מעליות' היא וצריכה מגו משא"כ הכא וראיה לזה ממ"ש הר"ב בהג"ה לקמן סי' ע' ס"ד ושם ע"כ מיירי כשמעידים על פרעון סתם וכמ"ש שם ואפ"ה לא אמרי' הך סבר' דניח' ליה למטען סטראי ממה שיכחיש העדים ואף שכתבתי שם שדברי הרב צל"ע היינו בא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לשטת הפוסקים דלא פסל שאר העדים משא"כ בהאמינו כבי תרי דפסיל כל העדים וכ"פ בתשובת דברי ריבות סי' ע"ד ובס' גדולי תרומ' דף קי"ט ע"ג דבין מעידים בפי' על פרעון זה ובין מעידים על פרעון סתם בכל ענין יכול לטעון סטראי כשהאמינו כבי תרי ע"ש וכן נרא' להדיא מדברי הבית חדש בסעיף ג' וכן עיקר:
אך מה שכתב הבית חדש דמ"מ שבועה בעי בנאמנות כבי תרי ואינו נאמן בלא שבועה במגו דלא נתפרעתי חדא דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ותו דהוי לים מגו דהעזה דאפי' כנגד עד א' לא מצי מעיז כדכתב ר"י פ' ח"ה דף ל"ד אנסכ' דר' אבא והלכך אינו נאמן אלא בשבועה עכ"ל וכן כתוב בתשובות דברי ריבות ובס' ג"ת שם דמהימן בשבוע' אינו נרא' לפי עניות דעתי דלא שייך למימר אין אומרין מגו לאפטורי משבועה אלא היכ' דחייב שבוע' מצד הדין אלא שיש לפטרו משבוע' מטעם מגו בכה"ג שייך לומר א"א מגו לפטרו משבוע' אבל זה שהאמינו כבי תרי הרי כאלו עדים מעידים כדבריו שחייב לו מצד אחר ואינו חייב שבועה כלל (דבנאמנות כבי תרי אף שב' עדים מכחישים אותו אין צריך שבוע' כלל וכמו שכתבו הפוסקים והטור ל' ר"ס ע"א ע"ש) ועוד דהיכ' דמהימן לומר סטראי במגו הוי טענה סטראי כמו טענ' מגו וכמש"ל ס"ק ג' דהיכ' דפרעו בינו לבינו נאמן לומר סטראי וא"צ שישבע אא"כ טוען הלו' השבע לי ולא אמרינן שישבע דא"א מגו לאפטורי משבוע' אלא ודאי כמ"ש וכ"ש לפי מ"ש בסמוך דכיון דהאמינו כבי תרי טענת סטראי בעצמה טענה מעליות' היא אפילו בלא מגו. גם מ"ש הב"ח ותו דה"ל מגו דהעזה לאו מילת' היא וכמ"ש בסמוך דלא שייך לומר מגו דהעז' אלא היכ' שהיה צריך לישבע אם הי' טוען אותה טענה ע"כ נלע"ד ברור דא"צ לישבע כלל היכא דהאמינו כבי תרי וטוען סטראי ודו"ק:
ומ"ש הסמ"ע דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כו' כבר כתבתי בסי' ע"א ס"ק ג' דליתא אלא בלא טענת סטראי אינו יכול להכחיש העדים ע"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קי"א):
עוד כ' בסמ"ע וז"ל ואפי' אי הי' ביד הלוה כתיבת יד כו' וכן מוכח מדכ' הטור והמחבר (בסי' ע"א) בס"ג דדוקא אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל ואין דבריו מוכרחים בזה לפענ"ד דהא כיון דלא מצי טעין סטראי אלא היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כתיבת ידו כק' עדים דמי ולא מצי למטען להד"ם א"כ גם סטראי לא מצי למטען ועוד דכיון שכ' בכתב ידו הרי כאלו בטל נאמנותו וכן דעת הב"ח לקמן סימן ע"א ס"כ ע"ש וכ"כ בפשיטות בס' גדולי תרומה דף קי"ט סוף ע"ג ומ"ש וכן מוכח מדכ' הטור בסי' ע"א ס"ג כו' אינו הוכחה כלל דהרי לא הוזכר שם שמודה שנפרע שטר זה דוקא ואדרבא שפרעו סתמא קתני ועוד דהתם תקנתא קתני דודאי דלכתחלה יש לעשות על צד היותר טוב וגם לא מיירי התם מטענת סטראי וגם מ"ש ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בסימן ע' ס"ד כו' אינו ראיה והתם אע"ג דלית לי' מגו מ"מ כיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' והוא לא קיים כן טענת סטראי טענה מעליות' ומוכח' מילתא דקושטא קאמר כיון דלא פרעו בפני פ' ופ' ודו"ק:
ומתוך דברי הסמ"ע והאחרונים שהבאתי מבואר דהא דאמרינן דהיכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כ' בו נאמנות סתם וכן נראה להדיא בבעל התרומות שער י"ט וכ"כ עוד הבעל התרומות להדי' בשער ס"ו סוף ח"ב:
(יב) והעידו שפרעו כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' נ"א שרוצה לומר דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לפע"ד גם מדברי בעל התרומות שער ס"ו ומדברי הטור לעיל סי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש:
(יג) חוב אחר הוא שפרעת לי ז"ל הבעה"ת שער ס"ו ח"ב ויש לעיין אם לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרע בפניכם החזרתי לו את השטר ואיכא סהדי דפרעיה בזה נראה כיון דלא מצי למטען סטראי נינהו היכא דפרעיה באפי סהדי משום דליכא מגו ה"נ בטענת החזרתי לך את השטר ליכא מגו איכא למימר חד דינא אית להו ואין המלוה נאמן בכך ואין להניח את הודאי ולסמוך על הספק אע"פ שדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל סותרים זאת הסברא שהרי כ' דאע"ג דאיכא עדים מצי למימר לשם מתנה יהבינהו ניהליה כיון דלא ידעי אי במתנה אי בפרעון ולפי דבריו צריך שיעידו שבתורת פרעון של שטר חוב זה נתנם לו שאל"כ כשם שיכול לומר כשמעידים סתם שמתנה היו הכי נמי כשמעידים שבתורת פרעון נתנם לו יכול לומר שבתורת פרעון חוב אחר שהיה לו עליו נתנם עד כאן לשונו ומביאו ב"י בקצרה בס"ס זה. ודבריו תמוהין לפע"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי אף הר"י הלוי מודה לזה דדוקא היכא דלא ידעו סהדי אי בתורת מתנה או בתורת פרעון ס"ל דנאמן לטעון סטראי במגו דמתנה מה שאין כן הכא דלית ליה מגו וכן מוכח להדי' ממ"ש הרא"ש פ' שבועת הדיינים ושאר פוסקים וכן הבעל התרומות גופיה בריש שער י"ט וז"ל וכתב הר"י הלוי הא דאמרי' ה"מ דפרעיה באפי סהדי מסתברא לן דדוק' היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' ולא ידעי אי מהאי שטרא אי משטר אחרינ' דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' אתרע שטרא דהא ליכא מגו כו' הרי מוכח להדי' כמ"ש (גם תימא שבשער י"ט הביא הבעה"ת דברי הר"י הלוי בסתם ולא הביא שום חולק עליו) וכן מוכח להדי' מהטור שכתב לעיל סי' ל' ס"ח ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו ממלוה ע"פ או מחוב אחר שהי' לי עליך בשטר וחזרתי לך ע"כ וכאן בסי' זה הביא דברי הר"י הלוי ומחלקותו משמע דגם הר"י הלוי מודה בזה וכן עיקר:
(יד) הרי בטל השטר כו' ונשבע הלוה היסת ונפטר וע"ל סימן ל' מ"ש עוד מדיני סטראי:
(טו) בטל השטר היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשאה למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבוע' ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע והוא מתשו' הרא"ש סוף כלל פ"ו ומביאו ב"י בקצרה ר"ס זה ועיין בתשו' הרא"ש שם שהבי' ראיות לזה מהנך דיני דלקמן סי' קי"ט וקמ"ח ע"ש ונראה דמ"ש נאמן בשבוע' היינו היסת:
(טז) אם תפס כו' ע"פ הדרך שנתבא' בסי' מ"ו סל"ז ע"ש:
(יז) וכן נ"ל עיקר וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרי' ללוה דלישתבע היסת שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לינקוט מלוה שטרי עלויה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת יחזור לו שטרו ומשבעינן ליה כ"כ הר"ן מביאו ב"י ועמש"ל סי' ע"ה ס"ק ע"ד וע"ה וריש סי' פ"ב ס"ק ד':
(יח) אם בתורת פרעון או בתורת פקדון עמש"ל סי' פ"ב סעיף י"ב:
(יט) הרי הוחזק כפרן ובטל השטר נרא' דדין זה איתא לכ"ע דכיון דהוחזק כפרן בטל השטר לגמרי וקרעינן ליה לכ"ע ודו"ק:
(כ) הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר ואיכ' מ"ד שאחר שהוחזק כפרן אין על הלו' שום שבועה כלל עכ"ל בעה"ת ומביאו ב"י וכתב בספר גדולי תרומה וז"ל לא ידעתי היאך מביא הסבר' הראשונ' בסתם כאלו היא יותר נכונה והאחרת בשם י"א כי כפי הנרא' הדין עם הי"א דהא בסתם הוחזק כפרן דעלמ' אמרי' דאין על שכנגדו שבועה כלל ולא עוד אלא שכתב בשער י"א דאי בתר דפרע קא טעין דפרע תרי זימני אין על המלו' שבועת היסת משום דכיון דטען תחל' להד"ם ה"ל כמודה שלא פרע ושוב אין נאמן לומר שפרע והכי נמי שטען המלו' להד"ם דהיינו שלא קבל כלום הרי הודה דלאו סטראי נינהו וכיון דקא מסהדי סהדי שנתן לו אותן המעות בתורת פרעון ממיל' הם פרעון השטר וא"כ למה ישבע עכ"ל ואין דבריו נכונים לפע"ד דמה שהקש' משער י"א ודאי לק"מ דהתם כיון שטען תחל' להד"מ הוה כמוד' שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דהאיך אפשר שפרע כשלא לוה מה שאין כן הכא דנהי שהוחזק כפרן במה שאומר שלא קבל מעולם והרי עדים מעידים שפרע לו ואהני דבטל השטר מ"מ לא הוחזק כפרן בזה דחייב לו עוד מצד אחר ויכול להיות דבריו אמת בזה ולהכי נמי לא קשיא מסתם הוחזק כפרן דעלמ' דק"ל לקמן סי' ע"ט דאין על שכנגדו שבוע' כלל דהיינו דוק' כשהוחזק כפרן לאותו ממון אבל הכא שטוען שחייב לו עוד מצד אחר הרי זה ממון אחר ובהדי' אמרינן בש"ס ופוסקים ובטור לקמן סי' ע"ט סעיף ח' דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר הילכך העיקר כאן כסבר' הראשונ' דצריך הלו' לישבע היסת כן נרא' לפע"ד:
(כא) שהרי לא פרעו בעדים. כלומר שהרי לא נתנו לו בפירוש לשם פרעון:
(כב) דאפי' בכה"ג כו'. הטעם דמתנ' לא שכיח שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחלה מה שחייב לו (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד):
(כג) אבל בפני עד א' כו' הר"ב כתבכן בפשיטות משום שהביא בד"מ דברי הב"י שאין חולק בזה על הרמב"ן אבל לפע"ד דין זה צ"ע דבהדי' חולקים ע"ז התוס' פ' הכותב בעובד' דאבימי דף פ"ה ופ' ח"ה דף ל"ד ע"א סוף ד"ה הוי מחויב שבועה כו' וכן הר"ן פ' הכותב שם וכן בפ' כל הנשבעין גבי נסכ' דר' אבא מבואר להדי' מדבריהם כיון שאם הי' מכחיש העדהי' צריך לישבע להכחיש נגד העד לא הוי מגו ואיתרע שטר (וגם תמיה לי על הבעה"ת בשם הרמב"ן דהא מדברי הרמב"ן בחדושיו פ' ח"ה מביאר להדי' כדברי התוס' שם ואפשר ליישב דהתו' והר"ן והרמב"ן בפרק ח"ה מיירי בתר פרעון דהיינו אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבוע' דאוריי' וכדאי' בפ' הכותב (דף ע"ט) ונתבאר בא"ע סי' צ"ב סי"ד וכמ"ש לקמן סי' קכ"א סקנ"ד א"כ אי טעין בתר פרעון סטראי ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ דומי' דנסכ' דר' אבא דאיכ' עד אחד דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי ובעה"ת בשם הרמב"ן והטור והר"ב בהגה כאן מיירי דלא אתרע שטרא בעדא' לענין דעכ"פ צריך לפרוע לו שטרו אבל מודו דבתר פרעון יכול לתבעו דלמהוי מחויב שבועה ואיל"מ ובזה ניח' דלא סתרי דברי הרמב"ן אהדדי וניח' נמי דל"ק דהא בשבוע' דרבנן לא אמרי' משואיל"מ מיהו פשט דברי התו' והר"ן והרמב"ן שהקשו מהך דאבימי לא משמע כן שהרי לא הזכירו בדבריהם כלל מהך סוגי' דאי פקח הוא דבפרק הכותב ועוד דמאי קשי' להו דלמא אבימי לאו פקח הוא בדין זה אלא משמע מפשט דבריהם דאפי' קודם פרעון א"י לטעון סטראי ואיתרע שטרא ע"ש וצל"ע. (שוב ראיתי בתשוב' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד שהשיב להשואל שרצה לפסוק כהתוס' דפרק ח"ה שאין הסכמת הפוסקים כן ואישתמיטתי' דברי הר"ן הנ"ל ודברי הרמב"ן גופי' שבפ' ח"ה ואלו הוי חזי להו לא הוי דחי דברי השואל ע"ש) . ואין להקשות ע"ז ממאי דקי"ל לקמן סי' ע"ה סי"ד דבשבוע' דרבנן לא אמרינן דהוי משואיל"מ י"ל דהיינו דוק' בעלמ' היכ' שגוף הטענ' טענה מעליות' היא או אפילו היכ' שאינו נאמן אלא במגו ועל טענת המגו לא הי' צריך לישבע שבועה חמור' יותר מעכשיו כגון אי הוי טען אין חטפי ודידי חטפי בשטרות ועבדים וכה"ג דאע"פ שהי' העד מכחישו לא הי' צריך רק היסת משא"כ הכא שטענת סטראי גרוע' היא ולא מהני' אלא היכ' דאית ליה מגו דלהד"מ והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאוריי' והשת' א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו ואיתרע ליה שטרא וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאוריי' לכל מילי תקנוהו דלהוי כעין דאוריי' ובהכי ניח' נמי דהא הר"ן גופי' כ' פ"ק דגטין והבאתיו לקמן סי' קכ"ו סקס"ד דשבועת ע"א המעיד בפרעון מדרבנן בעלמ' הוא והיכ' דאפשר משתבע והיכ' דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע וא"י להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל אלא ודאי התם נמי טענת המקבל טענה מעליות' היא אפי' בלא מגו נאמן לומר דלא ידע ודוק. (שוב מצאתי בריטב"א פ' הכותב שהביא מתחל' תירוץ התוס' וכ' אח"כ עוד תירצו דהך דאבימי ל"ד לנסכ' דר' אבא דכיון דהוי מדרבנן לא הוי משואיל"מ וכ' שזהו הנכון וע"ש):
(כד) בפני ע"א כו'. כ' הב"ח דנרא' דהא דלא איתרע שטר' באפיחד סהדא לאו בדלא אדכר ליה דמהאי שטרא פרעי אלא אפי' אדכר ליה נמי דכיון דליכ' אלא חד סהדא נאמן דמגו דאי בעי הוה מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל כו' וע"ש ומ"מ לפי דעת התוס' והר"ן וחדושי הרמב"ן שהבאתי בסמוך אף בזה איתרע שטרא. אבל אם מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל לכ"ע נשבע להכחיש העד דהיינו מתני' דע"א מעידו שהוא פרוע:
(כה) ע"א כו'. ואינו דומה לנסכ' דר' אבא משום דנסכ' דר' אבא כיון דמסהיד דנסכ' ממש אית לי' גביה לשבוע' קא אתי ושבוע' מחייב ליה וכי לא מכחיש ליה הוי מחויב שבוע' ואי"ל אבל האי כי אתי מעיקר' להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי ועד אחד מעידו שהוא פרוע לא מחייב שבוע' דאוריית' אלא שבועת תקנה דה"ל שבוע' דרבנן והיכ' דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבוע' כו' וליכ' בהאי דינא דין נסכ' דר' אבא כלל אלא כי מחמרת בה משתבע ושקיל ומסתבר' לן דליכ' עליה ריעות שטרא ולא מחייב שבועה ע"פ העד כלל כו' כדלעיל סק"ג כ"כ הבעה"ת בשם הרמב"ן שהשיב לו כך וכבר כתבתי בסקכ"א די"ח ע"ז וסביר' ליה דאיתרע שטרא ושהרמב"ן גופי' בחדושיו כתב כן ע"ש:
(כו) לא אמרינן דאתרע שטרא. ואפי' שבוע' א"צ לישבע אם יש בו נאמנות כ"כ הסמ"ע וכ"כ בד"מ בשם בעה"ת וכ"כ בס' ג"ת דמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן דמסתברא דלא מחייב שבוע' כו' היינו ע"כ בשטר שיש בו נאמנות דאי בלא נאמנות קשה דהא אפי' היכא דאיכ' מגו וליכא עד כלל כ' הבעה"ת לעיל דאם אין בו נאמנות ישבע ויטול כו' עכ"ל אבל לפע"ד הא ליתא וכמו שהוכחתי לעיל סק"ג דבעה"ת בשם הרמב"ן מיירי אפי' בלא נאמנות והא דכתב לעיל אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשטען הלוה ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש ודוק:
(כז) וע"ל סי' ע'. סעיף ד' בארתי שם כמה דינים מסטראי וע"ש. וע' בתשו' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד בא' ששלח שלוחו לקבל מעות מהלוה והלוה אמר לשליח שלא ישלם למלוה עד שיכתוב קבלה על השטר והשליח לא עשה כן והמלוה טוען סטראי ופסק דאם מינה המלוה את השליח בעדים או ע"י כתב וניכר הכתב כיון דאינו יכול לטעון להד"ם כדלקמן סי' קכ"א אינו יכול לטעון סטראי אבל אם לא מינהו בעדים וגם אין כת"י ניכר יכול לטעון סטראי במגו דלהד"מ והשליח חייב לשלם להלוה עכ"ד. ולפי מה שהעליתי לעיל סק"ו צ"ל דכאן מיירי שהמלוה טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר דאל"כ כיון שהשליח חייב לשלם א"י לתפוס ולטעון סטראי:
סעיף ג
[עריכה](כח) הואיל והודה כו' אם יש עדים כו'. כ' הסמ"ע זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הודה לו שנפייע מהשור בטל השטר כמ"ש לפני זה בס"ב ולא הל"ל לשון הואיל והודה אלא שהמחבר תפס ל' הרמב"ם שכ"כ בפי"ד ממלוה לסברתו דבהודה שמדמי השור קבל אפי' ליכא עדים השטר בטל ולא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם אף שכ' דעת האומרים דבעינן ג"כ עדים לזה קודם שכ' דעת הרמב"ם עכ"ל וזה דוחק ועוד שגם הטור כ' כיון שהודה והרי הטור הכריע בהדיא דלא כהרמב"ם כלל וכן הע"ש כ' הואיל והודה כו' ולא הזכיר סברת הרמב"ם כלל. ועוד שהרי גם הר"י הלוי גופי' נקט בלשונו לישנא דכיון שהוד' וכמ"ש הבעה"ת שער י"ט ח"ב על שמו וז"ל ומסתברא דסהדי בעי בכך וכן מתברר מל' הרב בן מגש שכ' בפירושיו כיון שמודה בעל השטר ששטר זה לא היה אלא מדמי השור שמכר לו ונתברר שישב אמסחת' בחנות שהמכר בשר השור בתוכו ונתקבל דמי הבשר הנמכר בידוע שלא היה אותו הפרעון אלא דמי השוורים עצמן ומדנקט לישנא דנתברר אלמא ע"י עדים משמע ואי לא מהימנינן ליה במגו עכ"ל בעה"ת לכך נרא' דמיירי שהעדים אינם מעידים שקבל דמי השור בתורת פרעון ממנו אלא מעידים שקבל בסתם דמי השור בפרעון מאותן הלוקחים ששלמו בעד בשר השור ולישנא דאם יש עדים שפרע לו כו' הוא ל"ד אלא ר"ל שקבל המעות בפרעון מהלוקחים בעד הבשר או צ"ל אם יש עדים שפרעו לו דמי השור ואלוקחים קאי ולישנא דהרב בן מגש דייק הכי טפי שכ' ונתברר כו' ונתקבל רמי הבשר כו' והלכך בכה"ג ס"ל להר"י הלוי והמחבר לעיל ס"ב דאע"ג דאיכא עדים מהימן לומר טראי במגו דמתנ' אבל הכא שהודה שמדמי השור הוא השטר איתרע שטרא לכ"ע ומסתמ' קבל ג"כ המעות לשם פרעון. ובהכי ניחא נמי מ"ש הט"ו אם יש עדים שפרע לו דמי השור כו' וא"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע והב"ח דדמי השור לאו דוקא וכמ"ש ודוק:
(כט) אם יש עדים שפרע לו דמי השור כ' הסמ"ע והב"ח דלאו דוק' קאמר אלא אפי' אין עדים שמדמי השור פרע לו אלא שמעידים שנתן לו בתורת פרעון איתרע שטרא וכדלעיל ס"ב. ולפע"ד זה דוחק דהטור כפל בלשונו כמה פעמים דמי השור ויהי' לאו דוקא (וגם קשה לפי' האחרון שכ' הב"ח שנרא' לו עיקר דסביר' ליה להטור דאף להרמב"ם בעינן עדים שנתן לו המעו' אף שאינם יודעים אם בתורת פרעון או לאו ואפ"ה איתרע שטרא כיון שהודה שהחוב הוא מדמי השור ולהר"י הלוי בעינן גם כאן שיעידו שנתן לו בתורת פרעון והכריע הטור כהר"י הלוי לענין דאין חילוק בין כאן לעלמ' עכ"ד דהא כיון דס"ל להטור לעיל בסעיף ב' דגם בעלמא אפי' מעידים שקבל המעות סתם סגי א"כ לאיזה צורך הביא כאן דעת הרמב"ם ודעת ר"י הלוי והכרעתו דהא כיון דג"כ בעלמא סגי כשמעידים סתם כ"ש הכא) ועוד שלפי שטתם דמיירי שמעידים שנתפרע מדמי השור מוכרח לומר דמ"ש הטור הואיל והוד' שמדמי השור הוא החוב הוא לאו דוקא וזה דוחק וכמ"ש בסמוך לכך נראה לפע"ד דהדברים כפשטן דהטור הבין מדעת הרמב"ם דאע"ג דאין (עדים שפרעו לו הלוקחים דמי השור רק שגבה מהם מעות) איתרע ליה שטרא דכיון שהודה שהחוב הוא מדמי השור וקבל דמי השור חזקה שעל השטר קבל ולא שייך לומר מגו דהוה כמגו במקום חזק' והר"י הלוי ס"ל דאף בכה"ג אית ליה מגו אלא מיירי שיש עדים שמעידים שקבל דמי השור אמסחתא דהיינו שהלוקחים פרעו לו דמי השור אלא שאינן יודעי' אם קבל לשם פרעון חוב שעל לוה זה או לא והלכך ס"ל דאע"ג דבעלמא היכא דאינם מעידים שקבל בפי' לשם פרעון ס"ל להר"י הלוי דנאמן לטעון סטראי במגו דמתנ' הכא שאני כיון שמעידי' שקבל דמי השור והוא הודה שהחוב הוא מדמי השור מסתמ' לשם פרעון יהביה ניהליה והכריע הטור כהר"י הלוי דאע"ג דהטור ס"ל לעיל דגם בעלמ' אם מעידים שקבל המעות בסתם סגי ואתר' שטר' מכל מקום בעינן הכא שיעידו שקבל דמי השור משום דדוק' התם ס"ל להטור דסגי בהכי מטעם שכ' הרא"ש דאדרב' יותר גריע' טענת מתנה מטענת סטראי דאדם יותר ברצון פורע חובותיו ממה שיתן שלו במתנ' כו' והיינו משום דהתם קבל המעות מיד הלו' עצמו משא"כ הכא שאין העדים מעידים רק שקבל מעות ממי שהיו קונים בשר השור וא"כ הי' יכול לטעון שהשור בעצמו הי' שלו והחוב שבשטר הוא חוב אחר שהרי אין העדים מעידים אלא שקבל דמי השור אבל אינם מעידים שהשור הי' של הלו' דאטו סהדי בכפא תלא להו והלכך אי לאו שהיו מעידים שקבל דמי השור רק שהיו מעידים שקבל מעות בסתם מפלוני ופלוני הי' נאמן לטעון סטראי במגו שאותו פלוני ופ' היו חייבים לי או נתנו לי במתנ' אבל עכשיו שמעידים שישבבחנות וקבל דמי השור איתרע שטר'. והשת' ניח' נמי הא דצריכינן להודאתו שהודה שהחוב הוא מדמי השור משום דאל"כ הי' נאמן לטעון סטראי במגו דהשור הי' שלי אבל עכשיו שהודה שהחוב הוא מדמי השור ויש עדים שקבל דמי השור א"כ ודאי השור הי' של הלו' והרי בצירוף הודאתו מתחייב ע"פ העדים (ודמי להא דאמרינן בפרק האומנין ההוא גברא דאגיר ליה חמרא לחבריה וא"ל לא תזיל באורח' דנהר פקוד דאיכ' מיא אזיל באורח' דנהר פקוד ומת חמר' וא"ל אין באורח' דנהר פקוד אזלי מיהו ליכא תמן מיא ובעי רבה למימר דמה לו לשקר אי בעי אמר באורח' דנרש אזלי ומסיק אביי דמגו במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דאין. אותו דרך בלא מים וכ"פ הפוסקים אלמא אע"ג דאין יודעים שהלך שם מ"מ בצירוף הודאתו מתחייב על פי העדים וה"ה הכא ואע"ג דהכא מ"מ אין העדים יודעים בפי' שקבל לשם פרעון חוב מ"מ כי היכ' דהתם אע"פ שאין יודעים בפי' שהלך שם מ"מ בצירוף הודאתו מתחייב בתשלומים ממש ה"ה הכא דבצירוף הודאתן אזל מגו דילי' ואיתרע שטרא) כנלפע"ד ודוק היטב:
(ל) שפרע לו כו'. כ' הסמ"ע ז"ל ולר"ת והרא"ש הנ"ל בסעיף שלפני זה בהג"ה דס"ל דאפי' מעידים סתם שראו שנתן לו המעות איתרע שטרא דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה סביר' ליה דבכהאי גוונא דבדין זה דמודה דדמי השור הי' דהשטר בטל לגמרי עכ"ל נרא' שמ"ש הטור כאן לישנא דבטל השטר דחקו לזה אבל באמת לפע"ד לא דק דבהדי' מוכח בהרא"ש והר"ן דגם בדין זה לא איתרע שטרא אלא לענין דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה שעל מה שהביא הרי"ף פרק שבועת הדיינים ראיה דאיתרע שטרא דרב נחמן פירושו דבטל לגמרי מהך עובדי דתורי דאיבטל לגמרי כ' עליו הרא"ש וז"ל ונרא' דלאו ראי' הוא דאתורי יהיב ומתורי שקיל אפשר שהלו' לו מעות לקנות לו שוורים וכ' שטר עליהם כדי שיפרע לו בדמי השוורים מלוה ע"פ שהי' לו עליו ודמי השוורים ישארו עליו חוב בשטר והוכחה לדבר זה שהניח השטר בידו עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל ומאי דקא מוכיח הרי"ף דאמסחתא דכי היכ' דהתם איבטל שטרא לגמרי הכא נמי איבטל לאו ראי' היא כלל דמאן אמר ליה דהתם איבטל דילמא הכי הוה עובדא שהלו' מנה בשטר שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחתא וקבל זוזך שאני חייב לך ושמא מצד אחר הי' חייב לו על פה ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרו ממנו עכ"ל ומ"ש הטור בטל השטר הוא לאו דוק' וסמך אלעיל וכן משמע להדי' בב"ח שפי' דהטור ס"ל דחד דינא אית להו ע"ש. ונרא' דאפי' מעידים שבפי' קבל דמי השור לשום פרעון לא קרעינן ליה להרא"ש והר"ן וסייעת' כיון שאין מעידים בפירוש שקבל על פרעון השטר וכן משמע בב"ח ס"ס זה ע"ש ודוק:
(לא) והעיקר כסברא הראשונ'. וקרוב אצלי שגם הרמב"ם מודה לזה ומ"ש אע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ר"ל שאין עדים שקבל בתורת פרעון וכ"כ בס' ג"ת ונלפע"ד ראי' לזה שהרי בסמוך לעיל מיניה כת' הרמב"ם אבל אם ראיתי נותן לו מעות ולא ידעו אם הוא בתורת פרעון כו' ה"ז נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה כו' אמר לו הלו' והלא ש"ח זה הוא דמי שור כו' הרי שכתב שהרי לא פרעו בעדים כו' אע"ג דמיירי שנתן נו המעות בפני עדים אלא ר"ל שלא נתן לו לשם פרעון בעדים ועלה קאי נמי אמר לו הלו' והלא ש"ח זה דמי שור כו' כלומר הלא ש"ח זה שמעידים שנתן לו המעות ולא ידעי אם בתורת פרעון כו' הוא דמי השור כו' וע"ז מסיק ואע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו כו' כלומר שנתן לשם פרעון וכעין מ"ש קודם לכן שהרי לא פרעו בעדים כו' כן נלפע"ד:
(לב) אם ידוע כו'. צל"ע בדין זה שהוא חידוש ולא נמצא בשאר פוסקים שיחלקו בכך וגם מהרי"ק גופיה לא החליט כן להלכה רק צירף זה לטעמים אחרים שבנדון דידיה ע"ש:
סעיף ד
[עריכה](לג) מי שנושה כו'. בסעיף זה מיירי שהלוה מודה לו על שני רובות או שידוע שחייב לו ב' החובות ואפילו פרעו בעדים ונתבארו דינים אלו בסי' פ"ג עיין שם:
(לד) ולא עוד כו'. וכתב ב"י בשם תשיבת רשב"א ראובן שהיה חייב לשמעון שני חובות הא' בשבועה והא' שלא בשבועה ופרע לו סך מעות וטוען שמחמת אותו חוב שיש עליו שבועה פרעו והלה אומר לא כי אלא מחמת החוב האחר קבלתי' והחוב שיש עליו שבוע' נשאר עליך הדין עם שמעון ע"כ:
(לו) נתן כו' עיין מה שכתבתי בסי' פ"ג סעיף ב' בהג"ה בזה: