מאירי על הש"ס/שבועות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים



דף לח עמוד ב[עריכה]

שבועת הדיינין וכו'. אחר שביאר ארבעת מיני השבועות דרך כלל ודרך פרט והדבר ידוע שכל שבועה שהדיינין משביעין אפילו שבועת היסת אם נשבע בה לשקר היא בכלל שבועת הפקדון לחיוב חומש וקרבן כמו שביארנו רצה לבאר בפרקים אלו השבועות שהיו בית דין משביעין את הבעלי דין על אלו צדדין הן וענין שבועת הדיינין היא במקום שאין התביעה מתבררת על פי עדים ולא מפי הבעלי דין עצמן והוא שהדיין צריך לחקור תחלה הבעלי דין אם יוכל להבחין האמת מתוך דבריהם עד שלא יצטרך לעדות כמו שתאמר דרך משל אם בא ראובן לפני הדיין וקובל על שמעון שנעשה לו ערב ושמעון כופר צריך הדיין לחקור את התובע היאך נכנס לך זה ערב עד שמא יאמר לו תופש הייתי בבעל חובי שיפרעני וראהו זה חנוק בידי ואמר לי הניחהו ואני ערב והנחתיו על אמונתו והדבר ידוע שאין ערבות ה כלום בלא קנין והוא פוטר את הנתבע מתוך דבריו או שיחקור את הנתבע היאך אתה אומר שאינך לו ערב אימא לן גופא דעובדא היכי הוה עד שמא יאמר לו ודאי על אמונתו הלוהו אבל לא קנו ממני בכך והרי הדיין מחייבו מתוך דבריו שכל ערב שבשעת מתן מעות אין צריך קנין ובדרך זה הוא עושה בכל הדינין ואם אינו יכול להוציא הדברים על בוריין מחקירת דבריהם הוא מזקיקם לעדים כדי לפסוק את הדין על פיהם ואם אין להם עדים וכן שאין בפיהם נכונה להוציאה מתוך דבריהם עד שיוכל לצרף את הדין בלא שבועה הוא מטיל שבועה ביניהם פעמים לנתבע פעמים לתובע על הדרך שיתבאר וכל שנשבע פוטרו והולך עד שימצא הלה עדים או יברר טענותיו באי זה צד:
ודע ששבועות אלו חלוקות על שלשה מינין שבועת התורה שבועת המשנה ושבועת היסת ושבועת התורה אינה אלא על שלשה דרכים הראשונה בהודאת מקצת ויוצאה לנו מאשר יאמר כי הוא זה ונקרב בעל הבית וכו' השניה בארבעה שומרים וכמו שמתבאר בפרשיות שלהן שבועת ה' תהיה וכו' והשלישית בעד אחד ויוצאה לנו מן המקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ושבועות אלו של תורה כלן הן לנתבע לישבע ולהיפטר שבועת המשנה היא שתקנוה חכמים להרבה דברים והיא אצל התובע בטענת בריא לישבע וליטול כגון שכיר ונחבל ונגזל ופעמים על הנתבע בספק כגון שבועת השותפין והאריסין כמו שיתבארו בפרק כל הנשבעין ושבועה זו היא כעין של תורה בנקיטת חפץ השלישית היא שבועת היסת ופירושו לשון המלכה ועצה מלשון כי יסיתך שפירושו ארי ימלכינך כלומר שנמלכו חכמים אחרונים ונתיעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעידים לכפירת הלואותיהם ויש מפרשים שהוא לשון הסרה מענין ויסיתים דוד מעליו כלומר שתקנוה חכמים האחרונים על הנתבע במקום שאין עליו דין שבועה מן התורה כדי להפיס דעת התובע ולהסיר מלבו כל תלונה עד שיכיר וידע שהבית דין יצאו בענינו ידי חובתם ועשו בדבר כפי כחם ואינה בנקיטת חפץ ושבועה זו כל שנשבע ובא עד אחד אחר השבועה והעיד עליו כתבו הגאונים שחוזר ונשבע:
וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר שבועת הודאת מקצת אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים וכללים בענינים אלו ובשבועת היסת ובשבועת עד אחד ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הודאת מקצת על אי זה צד הוא חייב בה שבועה ועל אי זה צד פטור ויתבאר בתוכו שהכופר בכל פטור מן השבועה ומן התשלומין אף במקום שראו עדים את ההלואה הואיל ואומר שפרע ובאי זה צד הוא מתחייב מיהא במקום עדים, השני על טענת מי משביעין את האדם בכל מיני השבועות ועל טענת מי אין מזקיקין להשבע כלל בשום שבועה השלישי בטענת מה משביעין ואי זה דבר שאין נשבעין עליו כלל בשום שבועה, הרביעי חוזר בעניני החלק הראשון ויתחדש בו דין מלוה על המשכון היאך מתגלגל בו דין הודאת מקצת זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים בעניני דיני ממונות ארוכי הענינים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון ובא לבאר הרבה תנאים שצריכים לשבועה האמורה בהודאת מקצת והוא שאמר שבועת הדיינין ר"ל הבאה על ידי הודאת מקצת הטענה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ונחלקו עליה בגמ' רב ושמואל שלדעת שמואל צריך שתהא תביעתו שתי כסף לבד ר"ל שתי מעין שהוא שליש דינר ושיודה לו מתוכם פרוטה או יותר או יכפור פרוטה או יותרו נמצא שכל התביעה בשתי מעין יודה מהן כמה שירצה חייב ובלבד שתהא הודאתו או כפירתו בפרוטה ולדעת רב צריך שתהא תביעתו שתי כסף ופרוטה והודאתו בפרוטה ר"ל שתהא התביעה יתר משתי כסף עד שתהא ההודאה פרוטה או יותר והכפירה שתי כסף או יותר וכן הלכה ופי' הטענה כפירת הטענה שיכפור בשתי מעין או יותר ויודה בפרוטה או יותר ונמצא שאם טענו שוה שתי כסף ופרוטה צריך שיודה בפרוטה ויכפר בשתי כסף שאם לא הודה אלא בחצי פרוטה הרי אין ההודאה בפרוטה ואם הודה בשתי פרוטות או בפרוטה וחצי הרי אין כפירתו בשתי מעין ויש לפקפק בפרוטה וחצי מפני ששתי מעין פחות חצי פרוטה שתי מעין הם ואם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שהרי יש כאן שיעור כפירה ושיעור הודאה וכן שההודאה ממין הטענה שהרי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב ופרוטה זו פירשוה גאוני ספרד שהיה בה משקל חצי שעורה כסף מזוקק ושתי המעין משקל שלשים ושתים שעורות כסף צרוף כמו שביארנו במסכת קדושין וכן כתבוה גדולי המחברים וזהו אחד מן התנאים שבשבועת הודאת מקצת:
השני הוא מה שאמר ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כגון טענו חטים וכפר בהן והודה בשעורים ופטור אף מן השעורים כמו שיתבאר בשלישי של קמא וכן מכסף לנחשת והוא שאמר שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שהרי טענו כסף והודה בנחשת שהפרוטה אע"פ שיש בה משקל חצי שעורה כסף מכל מקום עקרה נחשת עד שבשם נחשת היא נכללת אבל המעין לא היה בהם אלא כסף כך צריך לפרשה לדעת שמואל ולפי מה שפסקנו לדעת רב אתה מפרשה אף בשוה שתי כסף ומודה לו בשוה פרוטה שמאחר שכשהודה בפרוטה לא נשארה כפירת שתי כסף פטור כמו שכתבנו ונמצא שלדעת שמואל אתה מפרש שלא בא להודיע בכאן שפטור אלא מתנאי הודאה שאינה ממין הטענה ולדעת רב אף מתנאי הראשון ר"ל שאין הכפירה שתי כסף ויש מפרשים שמאחר שפסקנו כרב פירושו אף בשוה שעקר פירושה בשוה כלומר שכל שאומר שתי כסף יש לי בידך מסתמא פירושו שוה שתי כסף וכל שמודה לו וכופר בשוה שתי כסף חייב אפילו לא היה ממין הטענה שהרי מן הסתם שוה קאמר וכל שהוא מודה ממין הטענה הוא ואין נראה לי כן ולדבריהם מיהא דוקא בהלואה אבל בפקדון אי אפשר לפרשה בשוה ואף בהלואה דוקא שמזכיר לשון כסף אבל דבר אחר אין לפרשו בשוה ומכל מקום אמר אחר כן שאם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שמאחר שנכלל הכל בתביעה אחת הודאה ממין הטענה היא שטענו חטים ושעורים והודה באחד חייב כמו שביארנו ואין צריך לומר שכן אם אתה מפרשה בשוה כסף:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
שבועה זו שהדיינין משביעין בין בשבועת התורה בין בשבותע המשנה אינה צריכה שם המיוחד ואע"פ שבאברהם נאמר ואשביעך בה' כבר חזרה תורה לומר ובשמי תשבע והכנויים בכלל שמו הם וכבר ביארנו שהיא צריכה נקיטת חפץ מה שאין כן בארבעת מיני השבועות אלא בשבועה שהדיינים משביעין והענין הוא שיקח הנשבע ספר תורה בזרועו ונשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין שאין בידו אותו דבר והוא שיאמר הריני נשבע בה' אלקי ישראל או במי ששמו רחום וכיוצא באלו שאיני חייב לו כלום או שנשבע באלה ר"ל ארור הוא לה' אלקי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לו בידו כלום או הדיינין משביעין אותו ואומרין משביעין אנו אותך בה' וכו' או במי ששמו חנון אם יש לך וכו' והוא עונה אמן וכן באלה והוא שאומרין תהא בארור לה' וכו' והוא עונה אמן ואם השביעוהו או הניחוהו לישבע בלא נקיטת חפץ אינו כלום וחוזרין ומשביעין והוא שאמרו האי דיינט דאשבע בה' אלקי ישראל ר"ל שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר:
יש מי שאומר שטעם חזרה זו היא לפי שחושדין אותו לעבור על שבועה זו הואיל ונראית לו כשבועה מדברי סופרים ומשביעין אותו שבועה הנראית לו כשבועת התורה שלא יעבור עליה ולמדו מכאן שהחשוד על שבועת סופרים אינו לשוד לשבועת התורה ולי נראה שאין זו ראיה שיש לפרש חוזר ומשביעין אותו מפני שלא עשו בו כדינו ואין להם להקל ואף גדולי המחברים כתבו שכל שבודאי נעשה חשוד לשבועת סופרים חשוד הוא על שבועת התורה וכן הדין שהרי בעל עבירה מדברי סופרים חשוד על השבועה כמו שיתבאר בפרק כל הנשבעין:
נשבע או השביעוהו בנקיטת תפלין בידו אינו חוזר ומכל מקום לכתחלה אין משביעין אותו אלא בנקיטת ספר תורה ותלמיד חכם אף לכתחלה נשבע בתפלין ולמדת שאין צרך בשבועה להיות על ספר תורה שלם כמו שדמו מקצת גאונים ולא עוד אלא שמקצת גאונים כתבו שאף הנשבע על התפלות והמחזורים שבועתו שבועה וכן כל מקום שיש בו מקראות בהזכרת השם ומכל מקום אני אומר שבודאי הדברים אמתיים שהשבועה שבועה אף במחזורים ואין צריך לומר בספר תורה אע"פ שאינו שלם ומכל מקום אין ראיה מכאן שהתפלין מכל מקום התורה קדשתם אבל ספר תורה כל שאינו עשוי כהלכתו לא נתקדש אלא שאין פקפוק בדבר שבועה חמורה היא שאין אנו צריכים בשבועה לקדושת ספר תורה שהרי די לו בהזכרת כנויין והרי שבועות התורה ר"ל בטוי ועדות וחברותיהן אין צרך לנקיטת חפץ כלל ומכל מקום בציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקראת נקיטת חפץ כלל ויש חולקין בזה ואל תחוש לדבריהם, ומה שאמרו בענין שים נא ידך תחת ירכי ונאמר עליו בסוגיא זו לא צריכא לאנקוטי חפצא בידיה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:
ושבועה זו מעומד ואם נשבע מיושב אין מחזירין אותו ותלמיד חכם אך לכתחלה מיושב:
שבועת היסת כבר ביארנו שאינה בנקיטת חפץ אלא שנשבע בה' וכו' או באחד מן הכנויין על הדרך שביארנו והנהיגו הגאונים להשביעו ביום ספר בשעה שספר תורה ביד חזן הכנסת כדי לאיים עליו וכן בחרם סתם וכן הנהיגו שלא לישבע בשם המיוחד וגדולי המפרשים כתבו בשמם שהם הנהיגו עכשו שלא לישבע כלל אף בכנוי אלא לקלל ולהחרים ואין הדברים נראין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאין משביעין אלא בלשון הקדש לכתחלה ואף בשבועת היסת הנהיגוה כן אלא שמכל מקום צריך שיודיעו את הנשבע עד שיכיר וידע ענין השבועה ומכל מקום כל שהשביעו בלשון שהוא מכירו הרי זו כמצותה והוא שאמרו עליה בלשונה נאמרה ר"ל בלשון שיכירוהו:

דף לט עמוד א[עריכה]

כל שמשביעין אותו על הודאי בין של תורה כגון שבועה שעל עד אחד או של הודאת מקצת בין של משנה כגון שכיר ונגזל ונחבל מאיימין עליו וכל שהיא באה על הספק בין של תורה כגון ארבעה שומרים בין סופרים כשבועת השותפין ושבועת היסת ודומיהם אין צריכות איום כך כתבוה גדולי המחברים והגאונים נראה לי הטעם ששבועת ודאי מאחר שאנו רואים לו תובע בבריא יש לנו לחוש שמא לשקר הוא נשבע מה שאין כן בתביעת ספק אלא שאף באלו ראוי לדיינים להשתדל שלא יבאו לידי שבועה כפי כחם:
איומין אלו שהזכרנו הכל לפי לשון הדיין ומערכי לבבו ומכל מקום סדרו בכאן שמאיימין אותו על דרך זה והוא שאומרין לו בדרך שיהא הוא מבין באותן הדברים הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא מפני שעבירה זו אע"פ שאינה מחייבי כרת ומיתת בית דין חמורה היא מכלם בקצת דברים ששאר עבירות יתנקו בתשובה מכל וכל וזו כתוב בה לא ינקה ר"ל עד שיפרע ויענש על חלול השם ואע"פ שבכל העבירות כתוב ונקה לא ינקה פירושו ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים והוא שסומך לדברים אלו כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ואע"פ שבשאר עבירות כתוב באיש ובשמפחתו ומטעם שאמרו אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין שכולן מחפין עליו כבר אמרו עליה יכול יהא כל המשפחה בהכרת תלמוד לומר אותו אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת אבל בזו כל שבידו למחות ומחפה עליו הוא נענש בדינו ולא עוד אלא שבזו אף כל העולם נענש עליה שנא' אלה וכחש וכו' על זאת תאכל הארץ ואע"פ שבשאר עבירות אמרו וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה דוקא באותם שיש בידם למחות בודאי אבל בזו חייבין להשתדל במחייתו אע"פ שאין יודעין אם בידם למחות וכן כל עבירות שבתורה תולין לו אם יש לו זכות כל ימי חייו שהם עד שנים ושלשה דורות וכאן מיד נפרעין שנא' הוצאתיה נאום ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ומרמה אותם כגון שטוענן בחנם ומביאם לידי שבועה וכמו שאמרו שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר שכשם שהעונש מוטל על הנשבע לשקר כך הוא מוטל על המשביעו בחנם אם זה נשבע באמת ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם אמר איני נשבע פוטרין את הנתבע מיד אם היתה שבועה זו לתובע כדי ליטול או מחייבין אותו ליתן אם היתה לנתבע וליפטר ואינו יכול עוד לחזור בו ויש מפרשים פוטרין אותו שמוציאין אותם מבית דין מהרה מלשון נפטרו והלכו להם והטעם כדי שלא יחזור בו לשעתו אלמא שרשאי הוא לחזור וראשון עקר:
אמר מתחלה הריני נשבע עם כל אותן האיומים העומדים לשם אומרין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שהרי אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה ומשביעין אותו ואומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין שלא יסמוך על תחבולה שהיא אמת אלא שאינה נכרת כגון מעשה האמור בנדרים הקניא דרבא על הדרך שביארנוהו בפרק שלישי:
ובמדרש ויקרא רבה אמרו שמשביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים כלומר הנאד הזה היה מלא גידין ועצמות ועכשיו ריקם מכלום כך המשבעים את חברו לשקר סו יוצא ריקם וכל שכן הנשבע לשקר ובקצת מקומות נהגו על גאוניהם להביא שם מטה שנושאין בה את המת ומניחין אותה באמצע הכנסת ונאדות נפוחים שמקרעין אותם או מתירין קשריהם בשעת השבועה ומפזרין שם אפר מקלה ושקים מוטלין שם על שם שק ואפר ושליח צבור מסדר טענת המשביע והנשבע או המחרים ומקבל החרם והלה נשבע ובטרם אומר שליח צבור שאם יש אצלו וכו' ליהוי ההוא גברא בשמתא בחרם בית דין העליון וכו' ובכל האלות וכו' ותוקעין בשופרות ומכבין הנרות והמקבלים עונין אמן וה' יכפר בעד וכו' וכל ישראל נקיים חוץ מהעובר:
אף משה רבינו כשהשביע את ישראל לא על דעתם השביעם אלא על דעתו ועל דעת המקום שנא' לא אתכם לבדכם אנכי כורת ברית כי את אשר ישנו פה וכו' ומכל מקום פשטו של מקרא שאף הדורות העתידים לבא והגרים העתידים להתגייר והמצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה כלם בכלל הברית:
אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון כמו שיתבאר ענין כלם במקומו במסכת סוטה ופירושן בכל לשון המובן לאותו האומרן באותו לשון וכן שבועת הדיינין על הדרך שביארנו וכבר ביארנו בעדות ופקדון שאינו בדין שבועה אלא בלשון שהם מכירים וכך היא בתוספתא:

דף לט עמוד ב[עריכה]

חמשה דינין נאמרו בפרוטה ההודאה שוה פרוטה ר"ל לענין מודה מקצת שצריך שתהא כפירת הטענה שוה שתי כסף וההודאה בפרוטה כמו שביארנו והאשה מתקדשת בפרוטה ונהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל והמוצא אבדה בשוה פרוטה חייב להכריז והגוזל את חברו בשוה פרוטה וכפר ונשבע והודה חייב להחזירו למקום שהנגזל לשם אפילו למדי שמאחר שנשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו בקמא ויש דינין אחרים נאמרים בפרוטה שלא הוזכרו כאן וכבר כתבנום במציעא פרק הזהב:

דף מ עמוד א[עריכה]

כבר ביארנו במשנה שכל שאין ההודאה מעין הטענה פטור כגון ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית פונדיון ופרוטה פטור ומהו שאמרו במשנתנו באלו שהוא חייב ופירש בו הטעם מפני שהכל מין מטבע אחד כלומר והרי הוא הודאה ממקצת הטענה פירושו בטוענו דינר מטבעות כלומר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב והלה אומר אין לך בידי מטבעות אלא בדינר כסף כגון טריסית פנדיון ופרוטה שנמצא שמטבעות סתם הוא תובע ומטבעות הוא מודה שאף הפרוטה אע״פ שהיא חלקה ואין בה צורה מטבע הוא הא כל שתובעו מטבע פלוני והוא מודה מקצת במטבע פלני כגון עשרה דינרין מצריות הפקדתי אצלך והלה מודה בצוריות אינו כלום וזו היא שטת גדולי ספרד והיא המדוייקת וגדולי הרבנים מפרשים שטענו דינר זהב טבוע ולא משקל וכל שהודה לו במטבע אע"פ שאינו מאותו מטבע חייב ולא יראה כן והם גורסים בדינר מוטבעת:
שתי כסף שכתבנו לא בכסף צורי עד שתהא הכפירה שני דינרים שהוא מחצית השקל אינו כן ואין שתי כסף האמור כאן אלא בכסף מדינה שהוא שמינית שבצורי וכבר ביארנו לדעת גדולי המחברים שהן משקל ל"ב שעורות שהדינר יש בו קצ"ב פרוטות ושתי מעין הוא שליש דינר נמצא בשתי מעין ס"ד פרוטות והפרוטה משקל חצי שעורה כסף וכבר אמרו כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי והוא שקל הקדש שהוא עשרים מעין ושל דבריהם בכסף מדינה ר״ל של ירושלם שלא היה בו כסף אלא שמינית שבצורי והשאר נחשת והמעה היתה כסף צרוף אף בירושלים והוא המטבע הפחות שבכל המטבעות שהן כסף צרוף והוא שאמרו בתלמוד המערב סוף מטבע כסף מעה שהפנדיון נחשת היה מעורב בו ומתוך שהם הצריכו להיות כפירת הטענה שתי כסף עשאוה בפחות שבמטבעות הכסף והוא שתי כסף של מדינה ולא שני שקלי קדש וקצת גאונים כתבו ששתי מעין הן משקל י"ט שעורות וחצי שעורה וכתבו עליהם גדולי המחברים שטעות הוא אצלם ובמסכת קדושין יתבאר:
כל שביארנו להזקיק טענת שתי כסף לא נאמר אלא בשבועת מודה מקצת אבל שבועה הבאה על ידי עד אחד אפי׳ לא טענו אלא בפרוטה וכפר בה והוציא הלה עד אחד חייב שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אם הדבר ראוי מצד עצמו לישבע עליו שבועה כגון מטלטלין וזהו מה שאמרו בגמרא לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לווה אבל בעדות עד אחד אפי׳ לא טענו אלא פרוטה חייב וממה שהזכירו כאן למדו קצת מפרשי׳ שאין נשבעין בעד אחד אלא בטענה וכפירה כלומר שיהא טוענו בריא אבל כל שטוען בשמא ומוצא עד אחד שמעיד בכך אינו נשבע וכן נראה דעת גדולי הפוסקי׳ שהורו באחד שטען אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ושקלת טעינא דכיתנא ואמ׳ ליה אין שקלי ודידי שקלי דהוה ליה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והרי זו טענת שמא שהרי אינו יודע כן אלא מפי העד והורו בו שהוא מחוייב שבועה וכן הדין שהרי שנינו בכיוצא בו שחייבים ממון ואף קצת תלמידיהם נוטים לומר כן ממה שאמרו כאן לשון טענה כמו שכתבנו וכן בראש מציעא אמרו הצד השוה שבהן שעל ידי טענה הם באים אלא שזו אינה ראיה שלשון טענה בכאן פירושו תביעה שהוא תובעו והאחר כופר ולענין מה שביארנו שלא הוזקקנו לטענת שתי כסף אלא בשבועת הודאת מקצת אבל לא בשבועת עד אחד כתבו גאוני ספרד שאף בשבועת ארבעה שומרים כן הואיל ולא משום טענתו של זה משביעין אותו אין מצריכין לטענת שתי כסף אלא אף בפרוטה חייב ואע״פ שכסף או כלים בשומרים כתי׳ עירוב פרשיות כתי׳ כאן ושדייה אמלוה ויש חולקין שאלו כן היה לו להזכירה בסוגיא זו עם שבועת עד אחד ועוד שהרי בסוף פרק כל הנשבעין אמרו בשותפין ואריסין והוא שיש טענת שתי כסף ביניהם וודאי אלו כעין שבועת השומרים הם וכן בשבועת היסת אין מצריכין לשתי כסף אלא אפי׳ בפרוטה ומקצת גאוני׳ כתבו שהנשבעין ונוטלין אין צריכין טענת שתי כסף וגדולי המחברים חולקין בה לומר שצריך שיכפור הנתבע בשווי מעין ואינו נראה כן שאם השכיר השכיר עצמו במעה או פונדיון מה יעשה ילך לו בפחי נפש:
לעולם אין נשבעין על הקרקעות כמו שיתבאר וכן דין הודאת מקצת אינה חלה על הקרקעות כלל, מעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות או הודה בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות ובכל הכלים וכפר במקצת קרקעות אין זה כלום עד שיודה במקצת הכלים ויכפור במקצתם ומ״מ בכיוצא בזו אם נשבע על הכלים מגלגלין עליו שבועת הקרקעות שזוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסי׳ שאין להם אחריות:

דף מ עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו במשנה שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאין הודאתו ממין הטענה ואע״פ שהכל מין תבואה מ״מ לאותו המין בעצמו אנו צריכים מעתה טענו בשור והודה לו בשה פטור הא אם טענו שור ושה והודה לו באחד מהם חייב כמו שביארנו שכל שהוא תובעו שני מינין ומודה באחד מין הטענה הוא:
היתה לו עליו טענת שני מינין ר״ל כור חטים וכור שעורים וכשהתחיל הטוען לומר יש לך בידי כור חטים קפץ זה לתוך דבורו והודה בכור שעורים אם נראה לדיינין שקפיצתו של זה בהודאתו היא כדי שלא יטעננו הוא שעורים עם החטים ויצטרך להודות בשעורים ויתחייב שבועה חייב ואם אינו כמערים אלא כאדם הזריז להשיב מהר על מי שטוענו בשקר פטור והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ומ״מ אם תבעו כור חטים ואמר לו הן ואח״כ תבעו כור שעורים וכפר פטור הואיל ולא תבעו כאחת חטים ושעורים אין לטענה זו אצל זו כלום ואינה מתחברת שניה עם ראשונה וכן אם אמר מאה דינרים יש לך בידך וכפר הכל וחזר ואמר חמשים דינרים יש לי בידך ואמר לו הן אין זה חייב שבועה ששתי תביעות באחת כפר בכל ובאחת הודה בכל ויש חולקין בזו השניה אלא שמודים בראשונה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם, וחכמי ההר הורו על ידי מעשה שאם אמר הטוען יש בדעתי לתבעך הרבה תביעות הזהר שלא לקפוץ ולהשיב עד שאסיים את דברי וקפץ זה והודה במה שהיה בלבו של זה לטעון לא הועיל כלום:
כל שביארנו בטענת שתי כסף אינו אלא בכספים ובגדים ותבואות ומיני הסחורות אבל הכלים אפילו היו עשר מחטין בפרוטה וטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב הואיל והתביעה בשנים והודה באחד ומה שאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לא להצריך כן הוא אומר אלא להודיע שכך הוא כלומר מה כסף הוא דבר חשוב כשתי מעין אף הכלים דבר חשוב הן שתורת כלים שבהן עושה אותם דבר חשוב אע״פ שאין בהן שווי זה מפני שתשמישן בגופן ויש גורסין מפני זו מה כלים דבר חשוב כלומר שראויים למלאכתם אף כסף דבר חשוב והוא מעה ומה כלים שנים אף כסף שנים והוא שתי מעין ויש חולקין לומר דוקא מיהא שיהו שניהם שוים שתי פרוטות שתהא כפירתו בפרוטה ואף בתלמוד המערב נראה כן וקצת מפרשים נוטים לדעת זה שהרי לא מצינו בית דין נזקקין לפחות מפרוטה אף בכלים וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שהוזכרו אף כלים בכלל ואינה ראיה שמ״מ לענין זה יצאו כלים מן הכלל מכח המקרא:
טענו כסף וכלי הודה בכלי וכפר בכסף צריך שתהא בכסף שכפר שתי מעין והכלי כמו שהוא, הודה בכסף וכפר בכלי כל שבהודאת הכסף שוה פרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה:
טענו שמן והודה בקנקנים פטור כגון שטענו מלא עשר כדין שמן לי בידך והוא אומר קנקניהם לך בידי טענו שמן וקנקנים כגון עשרה כדי שמן לי בידך והלה מודה בקנקנים חייב שטענת שני מינין והודאה באחד הוא וכן כל כיוצא בזה:
קצת דינין נתחדשו למפרשים בענין הודאה ממין הטענה וכבר כתבנו מהם בשלישי של קמא וכן בכל הודאת מקצת נתחדשו דברים בראשון של מציעא ובבתרא פרק נוחלין וכבר ביארנו את הכל במקומו הראוי לו:
כל שהוא כלי מצד עצמו אע״פ שלא נעשה ולא נחקק בידי אדם כלי הוא ומפקיעו מצורך שווי שתי כסף לענין טענה והוא שאמרו בתלמוד המערב או כלים להביא כלי הים ופירשו בו שאינם עשויים בידי אדם ואעפ״כ הם בדין זה:
המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ולהודיע כופר בכל על איזה צד פטור והוא שאמר מנה לי בידך למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים ולמחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים:
מנה לי בידך אין לך בידי ר״ל שכפר בכל פטור פי׳ אף מן השבועה מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב בשבועה שזהו מודה מקצת הגמור ובא להודיע אח״כ תנאי שלישי בדין מודה והוא שתהא הטענה באה בעסק שהיה ביניהם [ולא בעסק שהיה בינו ובין היורש והוא שאמר מנה לאבא בידך] והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא משיב אבדה וביאור דברים אלו בשאין היורש טוען בבריא אלא אמר לי אבא שמנה לו בידך וכל שכן אם הודה לו מעצמו ואמר מנה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשארו חמשים אבל אם טען בבריא יודע אני שמנה לאבא בידך או ביד מורישך והלה אומר לא כי אלא חמשים חייב כמו שיתבאר בגמ׳ ובכלל זה המוצא אבדה והיה הלה טוען כך וכך היה שם שלא ישבע שהרי משיב אבדה הוא כמו שיתבאר במסכת גיטין:
ואח״כ ביאר כופר בכל על דרך אחרת והוא שהודה בהלואה ר״ל מנה לי בידך ואמר לו הן ר״ל בעדים ובאתם עדי, למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור פי׳ אף מן השבועה אין לך בידי חייב שהרי אי אפשר לו לומר משטה אני בך ואין לך בידי מסתמא פירושו לא היו דברים מעולם ומ״מ אם חזר ואמר זה שאמרתי אין לך בידי רוצה הייתי לומר רשאי ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקי׳ בתשובת שאלה שכל האומר אין לך בידי צריך לברר טענתו כלומר שישאלוהו מהו רוצה לומר בו ואם אמר לו בשעת הודאתו אל תתנהו לי אלא בעדים ואמר לו אח״כ נתתיו לך שלא בעדים חייב ר״ל בתשלומין שהרי צריך היה ליתנו בעדים והוא מודה שלא בעדים נתנו:
ואח״כ חזר בכפל ביאור התנאים שהוזכרו ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור שאינו ממין הטענה ואי אתה יכול לפרשה בשוה כמו שאמרו בגמרא ליטרא שאני שאין דרך להזכירה בשווי שיאמר שוה ליטרא:
דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד וכבר ביארנו ענינה למעלה בדינר מטבעות כלומר שטענו מטבעות בשווי דינר זהב והוא הודה מטבעות בשוה דינר כסף כמו שכתבנוה למעלה:
כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור שאין הקטנית בכלל התבואה שאין תבואה אלא בחמשת המינין אבל אם אמר כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות הן והואיל ולא ייחד פרט אחד ממיני קטניות ושיודה בפרט אחר הרי זה ממין הטענה:
טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אע״פ שהכל תבואה הואיל והוא טוען לו פרט ומודה בפרט אחר ורבן גמליאל מחייב אחר שהוא ממין תבואה ואין הלכה כדבריו:
הטוען לחברו כדי שמן והרי בכלל טענתו השמן והקנקנים והוא מודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה שהרי קנקנים נכללו בכלל השבועה ישבע שהוא סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן הלכה כמו שביארנוה למעלה וחכ״א אין ההודאה ממין הטענה שעקר תביעתו על השמן היא באה ואמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון ופי׳ בגמ׳ למעלה על רבן גמליאל שאינו מצריך הודאה ממין הטענה ומה שאמרו כאן שרבן גמליאל אמר רואה אני דברי אדמון פירשו באחרון של כתובות כלומר לדידי אפי׳ אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב אלא לדידכו אודו לי מיהת דיש בלשון הזה לשון קנקנים ונמצא טוענו שמן וקנקנים ומודה בקנקנים והלכה כאדמון ומ״מ שמן מלא עשר כדים לי בידך והודה בכדים פטור שהרי לא טענו אלא שמן:
ואח״כ בא לבאר תנאי רביעי בהודאת מקצת והוא שתהא התביעה בממון המיטלטל אלא שזה אינו פרטי לשבועה זו שהרי בכל שבועה הוא כן אלא שביאר בה שאף אם צירף ממון המיטלטל עמה אינו כלום ומעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות וכפר במקצתן פטור אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתם חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול הכלים שנכסים שאין להן אחריות זוקקין עמהן את שיש להן אחריות לישבע עליהן כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שאמרנו במשנה שהכופר בכל פטור אף מן השבועה דוקא בשבועת התורה אבל משביעין אותו שבועת היסת ולא סוף דבר בהודה לו בהלואה אלא שטוען שפרעו שיש שם סרך ממון אע״פ שאין מודה לו בהלואה כלל וכן כתבוה גדולי הפוסקים שהם פוסקים כאותם ששנאוה ארישא ומ״מ מקצת גאונים כתבו כמאן דמתני לה אסופא שלא לחייב שבועת היסת אלא במקום שיש סרך ממון אלא שבמקום שאין סרך ממון מחרימין חרם סתם והוא עונה אמן והדברים נראין כדעת ראשון וראיה לדבר משמועת ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא האמורה בראש מציעא וכן מהרבה שמועות שבתלמוד:
הכופר במלוה ובאו עדים ולא נשבע כשר לעדות ואין זה חשוד על הממון שלא היה אלא דרך השמטה שיצא מכלל שאר בני אדם שהעיז פניו בפני בעל חובו מתוך דחקו ומצד שאין לו אבל אם כפר בפקדון אע״פ שלא נשבע פסול לעדות ויש בזו תנאי שיבאו עדים ויעידו שבאותה שעה היה בידו וכבר ביארנוה בקמא ובראשון של מציעא אע״פ שלדעתנו שבועת היסת אמורה אף במקום שאין שם סרך ממון אינה מוחלטת בכל התביעות אלא יש תביעות שאין שם שבועה כלל והוא במקום שהוא האמינו כל זמן שיאמר לא נפרעתי וכן אין משביעין אלא על טענת ודאי אבל על הספק פטור כגון שיאמר כמדומה אני שיש לי אצלך מנה או הלויתיך מנה וכמדומה אני שלא פרעתני או אבא אמר לי שכך יש לו בידך או דבר זה נגנב ממנו וכמדומה אני שאתה גנבתו והוא כופר בכל פטור אף משבועת היסת וכן אם טענו טענה שאם הודה בה אין בו חיוב אע״פ שכפר אין משביעין אותו וכן אין מחרימין עליו אפי׳ חרם סתם שנזקיקהו לעמוד לשם ולענות אמן כגון אתה אמרת שתתן לי מנה לא היו דברים מעולם וכן בכל עניני קנסות וכן אם אמר לו חונק הייתי בעל חובי בשוק ונכנסת ערב והנחתיו על אמונתך וכפר והרי אפי׳ הודה לא היה חייב כלום וכל כיוצא בזה וכן אם טענו ואמר איני יודע אין כאן היסת על התביעה שהרי אין יכול לישבע אחר שאומר שאינו יודע ומ״מ נשבע היסת שאינו יודע וכן כתבה רב האיי בפי׳ וכן אם טען התובע מנה הלויתיך בודאי והנתבע אומר כן היה אבל איני יודע אם פרעתיך ישלם ולא ישבע התובע כלל אפי׳ היסת אבל שאר התביעות כגון טענו בבריא וכפר בכל או כופר במקצת בדרך שאין בו חיוב שבועה על השאר כגון שטוען בו הילך או שכפר במה שטענו לגמרי אלא שהודה בדברים אחרים שאינם מין הטענה או שלא היתה הכפירה שתי כסף או שאר הדברים ששבועת מודה מקצת נפקעת בהם בכלן נשבע היסת ונפטר וכן הסכימו כל הגאוני׳ שבקרקעות ועבדים ושטרות נשבע היסת אבל הקדשות כבר פירשו במציעא פרק הזהב שנשבעין בהם כשל תורה שלא יזלזלו בהקדשות:

דף מא עמוד א[עריכה]

שבועת התורה ושבועת המשנה אין הופכין אותן ר״ל שאם הנתבע שיש עליו לישבע וליפטר בשבועת התורה בכלן ובשבועת המשנה בשבועות הבאות על הספק שהם לנתבע כגון שותפין ודומיהן על הדרך שיתבאר אם היו אחד מאלו אומרים לתובע השבע וטול ולא רצה התובע בכך אין כופין אותו אלא ישבעו הם או יפרעו אבל שבועת היסת כל שרצה הנתבע בכך רשאי ואומר לו או השבע וטול או לך בלא כלום ואם היה התובע חשוד על השבועה אין משביעין אותו כלל ונשבע הנתבע כדינו או ישלם אף בהיסת אבל כל שאינו חשוד על הענין משביעין אותו אלא שאם רצה להחרים סתם על מי שגוזלו ואינו רוצה ליתן רשאי וכן הסכימו הגאונים שכל החייב שבועה בטענת בריא איזו שבועה אפי׳ היסת רשאי ונשבע קודם שישבע להחרים סתם על כל שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי שישבעיני:
היה מן הנשבעין ונוטלין אינו רשאי להפכה גם כן אלא ישבע ויטול וגאוני ספרד חולקין בזו שכל הנשבעין ונוטלין שאמרו ישבע ויפטר רשאים ולא יראה כן והיאך משביעין בעל הבית בשכיר והוא טרוד בפועליו וכן גזלן וחובל שהם כעין חשודים ואין צריך לומר באותם הנשבעין ליפטר שהתובעים ספק ואין תורת שבועה אצלם למדת שלא שאל בכאן מאי איכא בין שבועה דרבנן לדאוריתא אלא בהיסת אבל שבועת המשנה אין בה הפוך שבועת אחד מעיד שהוא פרוע ופוגם את שטרו והבא ליפרע מנכסי יתומים המשועבדים דינם כשבועת היסת ואם רצו מהפכין ושבועת היסת שכתבנו שמהפכין אותה כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם היה חברו רוצה לגלגל עליו אין הלה רשאי להפכה:
מקצת גאונים מפרשים שאף שבועת היסת אין מהפכין אותה אלא לדעת שניהם אבל שבועת התורה ושבועת המשנה אינה מתהפכת אפי׳ ברצון שניהם ואין הדברים נראין:
לקצת גאונים ראיתי שכתבו שבשבועת התורה והמשנה אם אין הנתבע רוצה לישבע ומשלם ואח״כ בא זה הנתבע לתבעו בדין על מה ששלם אינו כלום אבל בהיסת שומעין לו ואיני יודע הפרש זה שבודאי כל שנשבע ואח״כ הביא הלה עדים הרי זה משלם ונעשה חשוד על השבועה וא״כ למה לא יתבענו בדין אם ירצה ולא עוד אלא שאפי׳ נשבע ובירר הלה אחר שבועתו שחשוד הוא אין שבועתו כלום והלה מחזירו לדין אם לשלם אם היה מן הנשבעין ולא משלמין אם להחזיר אם נשבע ליטול עד שיתברר עליו שעשה תשובה ולקה בבית דין על מה שנעשה חשוד עליו או בירר תשובתו על איזה צד:
הפרש אחר יש בין שבועת התורה לשאר השבועות ששבועת התורה כל שלא רצה לישבע עד שיפטר מתוך שבועתו בית דין יורדין לנכסיו ומשלמין לזה כל מה שטוענו אחר שחברו אינו רוצה לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שטוענו דבר שאינו כן אבל שבועת המשנה באותן שבאות לנתבע ושלא לשלם הואיל ועל הספק הן באות וכן בכל שבועת היסת אם לא רצו לישבע אין בית דין יורדין לנכסיהם אלא משמתין אותו שלשים יום ואם לא השתדל לפייסו ולהתיר נדויו לסוף שלשים והוא הקרוי עידן, מכין אותו מכת מרדות וכמו שאמרו רב מנגד אמאן דמשהי שמתיה ולא אתי למשרי ומתירין לו ומ״מ אם תפש בעל דינו יראה בפרק הכותב שאין מוציאין מידו עד שישבע זה:
החשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפי׳ היסת וכיצד דנין בו אם היה שבועת התורה שבטענת ודאי כגון הודאת מקצת ושבועת עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היו שניהם חשודים יתבאר למטה שחזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע שמן הספק ההוא טוענו ואם טען בבריא בפני שלחת בה יד או פשעת נשבע ונוטל:
היתה שבועת המשנה אם מן הנשבעין ונוטלין שכנגדו נשבע ונפטר ואם שניהם חשודים פטור היתה מן השבועות הבאות מן הספק ליפטר שלא לשלם אף זה פטור שהרי אין שכנגדו יכול לישבע:
נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל שבועת היסת גופה תקנה ואין עושין תקנה לתקנה שאם כן אין לדבר סוף:
כבר כתבנו למעלה ששבועת התורה בנקיטת חפץ מה שאין כן בשבועת היסת ושבועת המשנה לא נתברר בתלמוד אם היא בנקיטת חפץ אבל כל הגאונים מסכימים עליה שהיא כעין של תורה לנקיטת חפץ ובערוך פירשו שבועת התורה בנקיטת חפץ וכבוי נרות ויש לך לשאול מעתה כשהיו חוקרין בסוגיא זו מאי איכא בין שבועה דאוריתא לדרבנן היה לו לומר נקיטת חפץ שמא לא לענין חומרא וקולא היה שואל אלא לענין אם יש הבדל ביניהם למעשה:
קצת גאונים נסתפקו בשבועת היסת אם לא תבעה התובע אם אנו טוענין כך בשבילו ורובם מסכימים דאי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שאם לא כן כשאמר איכא ביניהו מיפך שבועה וכו׳ היה לו גם כן לומר איכא ביניהו דבדאוריתא אע״ג דלא טעין טענינן ליה ובדרבנן לא טענינן ליה אלא ודאי אף בזו טוענין לו:
מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ומ״מ אינו גזל גמור אף מדבריהם עד שנאמר עליו שיצא בדיינין אלא אם עבר אחד וגזלם ולא רצה להחזיר אין כופין אותו בבית דין על כך:
מי שתבע את חברו במלוה בשטר ואמר לו כבר פרעתיך הואיל ושטר זה בפנינו ומקויים אין שומעין לו אלא אומרין לו שלם בין בכלו בין במקצתו ואין משביעין אותו ומ״מ אם הלווה תובע שישבע שלא נפרע משביעין אותו ושבועה זו מקצת גאונים מפרשים שבועת היסת אבל כל הפוסקים והמחברים הסכימו בשבועה כעין תורה בנקיטת חפץ וראיה לדבר ממה ששאל מה בין זה לפוגם את שטרו ויש מביאין ראיה ממה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה והם מפרשים הטעם משום דטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואם לא היה אביהם יכול לטעון אשתבע לי האיך אנו טוענין כן ליתומים וכי טוענין להם מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואין זו ראיה שאפשר היה לטעון ליתום אע״פ שאין טענה לאביו בה מיהא לענין שבועה הואיל וכל שטר עומד לפרעון ואם היה המלוה תלמיד חכם אין מזקיקין אותו לישבע לפנינו אלא אומרין ישבע לך כשירצה ומ״מ אין מגבין אותו עד שיאמר הריני נשבע:
גאוני ספרד הסכימו שלא נאמר להצריך את התובע בשבועה זו אלא כשאומר הלווה שהשטר פרוע שהשטר עשוי ליפרע ועוד שאף הוא מודה בהלואה אבל אם טען שהשטר מזוייף או אמנה או פסיס או של רבית או כתב ללוות ולא לוה אין שומעין לו ואפי׳ אמר תנאי היו דברינו אלא ישלם ויזקיק את חברו לדין על כך אם יודה יחזיר ואם לאו ישבע לו היסת, ויש חולקי׳ בזו לומר שאף בכל אלו משביעין אותו בנקיטת חפץ ואין דבריהם נראין, הפוגם את שטרו לומר שהתקבל ממנו מקצתו לא יפרע אלא בשבועה וזה אחד מן הנשבעין ונוטלין ששבועתן כעין של תורה בנקיטת חפץ ואפי׳ לא תבעו הלווה לישבע על כך הואיל ומ״מ חולק עמו בכך אנו מזקיקין אותו לישבע בלא תביעתו:

דף מא עמוד ב[עריכה]

המלוה את חברו ואמר פרעתי נאמן ולא סוף דבר בהלוהו בלא עדים שהרי היה יכול לומר לא היו דברים מעולם אלא אף בהלוהו בעדים כן והוא שאמרו המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמר פרעתיך בלא עדים אינו נאמן אפי׳ לא אמר לו בשעת הלואה הואיל והתרהו שלא יפרעהו אלא בעדים ופי׳ אחר הלואה שהרי משנתנו כך היא מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים אלמא שאחר הלואה אמר לו כן ומ״מ אם הלה אינו מקבל עליו כך אלא שאומר איני משעבד עצמי בכך שלא אהיה צריך לטרוח או שמא ימותו ואתה חוזר ותובעני הדין עמו וכן ראינוה לחכמי הדורות שלפנינו ומ״מ יש חולקים לומר שאפי׳ לא קבל עליו הלווה כן צריך לפרעו בעדים אמר פרעתיך בעדים כמו שהתניתי אלא שאותם העדים הלכו להם למדינת הים או מתו גדולי הפוסקים פסקו שאינו נאמן כל שהתנה ליפרע בעדים מתנה הוא על כך שיהא זה צריך לברר טענתו אבל גדולי המחברים פסקו שנאמן ובספרים שלנו גורסין אינו נאמן אלא שגדולי המחברים העידו שמצאו שנאמן בספרים מדוייקים הרבה וגדולי המפרשים מכריעין בדבר לומר שאם תנאי זה היה בעדים אינו נאמן אבל אם הוא שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא התניתי כן נאמן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו לומר שאינו נאמן והרי הוא כמה לי לשקר במקום עדים אחר שמודה שהתרהו בכך ואין הדברים נראין ואף לדעת האומרים שנאמן לגמרי אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני והלה אומר לו פרעתיך בפני אחרים והלכו להם או מתו אינו נאמן לכך אמר לו פלני ופלני שלא יוכל לדחותו בכך ומ״מ אם הביאם לפנינו והעידו שפרעו אין ספק שנאמנין ואין זה יכול לומר עידי שקר הם אע״פ שאינם אותם שהתנה וכן כתבוה גדולי המחברים אבל גדולי הפוסקים פסקו שכל שהתנה שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני נפסלו כל האחרים לאותה עדות ואינו נאמן אף בעדותם של אלו וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין על זה שאפי׳ יחזור ויתבענו תן לי מנה שפרעתיך בפני פלני ופלני שהוצרכתי לפרעם פעם אחרת אין מזקיקין אותו לדין אפי׳ להשביעו היסת ולא יראה כן אף לשיטתם אא״כ מטענת סיטראי נינהו אלא שאף לעקר הדין אין זה נראה שאם ילכו להם מה יעשה וכי יאסרם בבית הסהר ועוד אם מתו מה יעשה ומ״מ גדולי המפרשים מתקנין בזו שיעשה שובר בכתב ידו אלא שאין הדברים נראין שאין אדם רגיל לתבוע שובר למלוה על פה וכל שכן במקום שצריך לכתב ידו ושיהא כתב ידו יוצא ממקום אחר שהרי אם בשטר לא הועיל כלום שאין זה אלא בעדים אחרים ולא עוד אלא שקו הדין להמשיך מדבריהם שאם יתבע הלה חובו אף זה יאמר לו לא אפרע לעולם אלא בפני ראובן ושמעון ואם מתו או הלכו למדינת הים הפסיד הלה ואין זה כלום וזה אינו שאף לדבריהם מגבין מזה את חובו ועושה לו על פי בית דין וצריך שתדע שמה שהביא גדולי הפוסקים לומר כן הוא מה שהם פוסקים באל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן וא״כ מה הוצרך ללמדנו באל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והם גורסים בשמועה זו ר״ל לא תפרען אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה בסהדי ואעפ״כ אמרו בה שאינו נאמן ומ"מ למה שאנו גורסים באל תפרעני אלא בעדים שנאמן הוצרך להודיע באל תפרעני אלא בפני פלני ופלני שאינו נאמן וגדולי המחברים אפשר שגורסים בה אזל פרעיה ביניה לבין דיליה על הדרך שכתבוה בשמועה הסמוכה לזו ומ״מ אף לגירסת הספרים שכתוב בהם פרעיה באפי סהדי פירושו לפי טענתו וכגון שלא היו עדים אלו בכאן ובא להודיע שאין ממתינין להם עד שיבאו ויעידו שמאחר שאמר שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני אומרים לו שלם וכשיבאו ויעידו יחזיר אלא שיש ראיה לגדולי הפוסקים ממה שאמר מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואתו בתרי ומסהדי שאינו כלום שהרי פסלם בתנאי ותנאי שבממון הוא וקיים ואינה ראיה כל כך שמא הואיל והתנה לו שיאמן כשנים הרי הוא עצמו כשני עדים כשרים ונמצא שבגוף הפרעון התנה לו כאלו אמר בפירוש שלא יהא שום אדם נאמן בו אבל זה לא התנה לפסול האחרים אלא שהתרהו שלא לפרעו בפניהם ומ״מ ראיה גדולה אצלי לדברי גדולי המחברים מה שאמרו בכאן כי היכי דלא לידחייה ואלו פרעו בעדים אין זו דחייה אלא ודאי אין בה אלא שאמר פרעתיך בעדים והלכו להם וזה רוצה לישמר מאותה דחייה והדברים ברורים ומ״מ גדולי המפרשים כתבו כי היכי דלא לידחייה כלומר שלא יאמר לו פרעתיך בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואע״פ שלא היה נאמן בכך לדחותם מ״מ שמא יתנו לו זמן להביאם ובין כך יאכל הלה מעותיו ואין לו ליפרע והדברים זרים מעט:
מי שלוה מחברו והתנה עמו שלא יפרעהו אלא בפני שני תלמידי חכמים או שני רופאים והלך ופרעו בפני עדים אחרים ונאנסו המעות ביד המלוה וחזר לתבעם ולא שיכפור בפרעונו אלא שמודה שקבלם ואומר לא קבלתים אלא בתורת פקדון עד שיקיים תנאו לפרעם בפני שני תלמידי חכמים אין זה כלום אלא כיון שקבלם כבר נפרע וברשותו נאנסו ואין צריך לקיים תנאו כלל ומה שאמרו כאן מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דרך בדיחותא נאמר ולשיטת גדולי המחברים לא הוצרכנו ללמוד דבר זה שהרי עדים אחרים נאמנים ואתה מפרשה לשטתם אפי׳ בפרעו בינו לבין עצמו והם גורסין בזו פרעיה ביניה לבין דיליה:
האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו שלוה אותה הלואה שהוא תובע אלא שפרעה חייב לשלם ואע״פ שאי אתה מחייבו אלא על פי העדים ואותם העדים הרי הם מעידים שפרע מ״מ מאחר שהוא אומר שלא לוה הרי הוא אומר שלא פרע שמי שאינו לווה אינו פורע והרי יש כאן עדות על ההלואה והודאת עצמו על שלא פרע וכתבו חכמי הדורות שאם תבעו הוא אח״כ אין נזקקין לו אף להיסת ומ״מ יראה שרשאי הוא אח״כ להזמינו לדין ולהשביעו היסת:
מכאן למדו גאוני ספרד שמי שהודה לחברו בבית דין שיש לו אצלו כך וכך וטען אח״כ ששגג באותה הודאה ושכבר פרע אפי׳ הביא עדים שכן אינו כלום שהרי בהודאה מתוך כפירה אמרוה כן כל שכן בהודאה פשוטה ואם היתה עליו חובה באותה העדות מקבלין את החובה ולא את הזכות על הדרך שהתבאר בזה וגדולי המחברים חולקין בזו והכל לפי ראות עיני הדיין אם הם מכירים שבשגגה הודה ונזכר אח״כ אם לאו: האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך ואמר לו פרעתיך בפני פלני ופלני ובאו אותם העדים ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ונאמן שמאחר שלא היה זקוק לפרוע בעדים לא דקדק אם פרע בעדים בפני מי ומי היה ועל כיוצא בזה אמרו מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה וכן יש לפרש אמר לה ולאו אדעתיה העדים כלומר שמאחר שאין צורך לעדותם ולא הוזמנו על כך לא רמו אנפשיהו ושכחו את הדבר וטענת הלווה טענה גמורה היא ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בפרק גט פשוט האומר לחברו פרעתיך בפני פלני ופלני יבאו פלני ופלני ויעידו כבר כתבנו שם הצורך בסוף סוגיית המשנה הששית:
מי שאמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר והלא פרעתיך מאה קבין של עפצים שהיו עומדות בדינר דינר והלה אומר לא כי אלא בחצי דינר והרי נשארו חמשים דינרים והביא המלוה עדים שלא היה השער באותו הפרק אלא לחצי דינר חייב הלווה לפרוע אותן החמשים ואין אומרין בזו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה שכל שהוא תלוי בקציצת השער עשוי הוא לזכור:
גדולי המפרשים כתבו בסוגיא זו שכל המנה הוא תובע וזה שאמר לו בחצי דינר היה השער פירושו לא נפרעתי מכלום ומתוך דבריך אתה שקרן שבאותה שעה לא היה השער אלא כך וכך ואעפ״כ לא חייבוהו אלא באותן חמשים והראיה שלא אמרו הוחזק כפרן אלא חייביה רבא וכו' וזהו שאמרו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע על השאר אלמא אין מחזיקין אותן בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישין אותו וא"ת יתחייב שבועה על הנשאר כמו שנאמר בזו אינו דומה שבזו על גוף המלוה הם מעידים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדות אבל בכאן אין העדים יודעים לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בקציצת השער ויש חולקין לפי' זה לחייבו בכל המנה:

דף מב עמוד א[עריכה]

מי שהיה לו על חברו חוב בשטר ותבעו תן לי מנה שהלויתיך והרי שטרי והלה אומר פרעתיך מנה ביום פלוני והלה משיב וכן הוא אלא שאותו מנה שפרעת היית חייב לי מצד אחר אם לא היו העדים בפרעון אותו המנה נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא פרעת לי כלום, היו שם עדים שראו אותו הפרעון אלא שלא ידעו אם נפרע מצד שטר זה אם לאו על זה אמרו איתרע שטרא ופירשוה קצת גאונים שלא בטלה לגמרי אלא שאין בית דין מגבין בה ואם תפש תפש וי"מ לשטה זו שאפי' היה שם נאמנות אין נפרע אלא בשבועה ומ"מ נשבע ובית דין מגבין לו וראייתם ממה שאמרו איתרע שטרא ולא אמרו אינו נאמן או בטל השטר, ומ"מ גדולי הפוסקים ומבחר הגאונים פירשו בו שהשטר בטל לגמרי וראייתם ממה שהוזכר בסמוך באחד שאמר לחברו תן לי מנה שהלויתיך בשטר ואמר לו והלא לקנות שוורים לשחיטה הלויתני אותו מנה וכבר שחטתים ואתה קבלת המעות על יד על יד כשהייתי מוכר את הבשר ואתה עמי על השלחן שבבית המטבחים ואמר לו מצד אחר היית חייב לי כך וכך ואמרו על זה איתרע שטרא ופירשו בו כיון דמודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא ובזו פי' הדברים בודאי שפרעון היה ונמחל שעבודו ואף בראשונה בטל השטר לגמרי ונשבע היסת ונפטר ומ"מ כתבו גאוני ספרד דוקא בשהם מעידים שבתורת פרעון נתנם אלא שאינם יודעים אם מצד שטר זה אם לאו אבל אם לא ידעו שבתורת פרעון נתנם אלא שמעידים שראו שמנה לו מעות במנין זה הרי זה כמו שלא ראו כלום שהרי זה יכול לומר במתנה נתנם לי וכמו שביארנוה בפרק שבועת העדות בענין ידיעה בלא ראיה שכתבנו שם שאין ראיית המנין והקבלה כלום במקום שהוא אומר נתנם לי ואע"פ שלא נאמרה לשם אלא לפטור את הנתבע ואין ממנה ראיה לתובע וליטול זו וזו אחת הן שהרי עדים אלו לא על גוף השטר הם מעידים שנפרע אלא עדות בפני עצמה היא וכל שאין לדחותו איתרע שטרא הא כל שיש לדחותו אין אומרין איתרע שטרא ונמצא שאינו מוציא בעדות זו שבשטרו הוא מוציא והעדות הוא שנדחה אחר שלא ידעו אם במתנה אם בפרעון ונשאר השטר בקיומו וכן הדברים נראין ואע"פ שזו שבעדות לא היתה הלואה ביניהם עד עכשו וזהו תחלת עסקיהם ואפשר שהם מתנה מה שאין כן בזו שמתחלה היתה המלוה ידועה בעדים ואחר בירור ההלואה ראו מתן המעות והדברים מוכיחים שפרעון הוא מ"מ הואיל ואינן מעידין שפרעון היה אין ראיית המנין והקבלה כלום ומ"מ יראה שאם זה מברר שנתחייב לו מצד אחר נאמן ואין הלה יכול לומר כבר פרעתי וזו של עכשו לשטר זה פרעתי ולדעתי זהו שאמרו איתרע שטרא כלומר שאין מגבין בו אלא שאין קורעין אותה שמא יברר זה שמצד אחר נתחייב לו:
לווה שהתנה על המלוה שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר שלא נפרע הרי זה נפרע ממנו שלא בשבועה בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואין יכול לומר לו אשתבע לי דלא פריעת אע"פ שטוען בבריא שפרעו ומ"מ אם הביא עדים שפרעו נאמן שלא האמינו אלא על עצמו לא על העדים התנה עליו שיהא נאמן לו כשני עדים כל זמן שיאמר שלא נפרע אפי' הביא עדים שפרעו גובה ממנו בלא שבועה שהרי האמינו כשנים ואפי' הביא הוא מאה שפרע אינו כלום שלענין עדות תרי כמאה ולא הלכו אחר רוב דיעות אלא לענין אומדנא ושומא וכמו שאמרו באחרון של ע"ז אמר ליה כדשיימי תלתא אפי' תרי מגו תלתא וכן אינו להזמינו אח"כ לדין ממה שפרע בפני אותם העדים שיכול לומר סיטראי נינהו ומה שאמרו למעלה שאי אפשר לומר סיטראי נינהו במקום שיש עדים טעם הדבר מפני שהוא אפוקי ממונא אבל זו הרי הוא אוקומי ממונא ושמא תאמר הרי אמרו בכתובות באו שנים ואמרו עדים שבשטר זה קטנים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אלא שמ"מ אמרי' תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא וכו' תירצו גדולי המפרשים שזו שהזכרנו אותם עדים באים לפסול את השטר ונמצא הספק בגוף השטר אבל אלו אין מעידין אלא על הפרעון וכשנתבטל עדותם מחמת הנאמנות אוקי שטרא אחזקיה או שמא מכיון שהאמינו כשנים להוציא ממנו האמינו שאם לא כן מה יועיל נאמנותו:
התנה עמו שיהא נאמן עליו כשלשה ופרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע הואיל ולמנין ירד והוא פורעו ביתר מאותו מנין ודאי לכך כיון שהוא נאמן לו כשלשה אבל לא כארבעה למדת מ"מ שכל שאמר יהא נאמן עלי כשנים אין שום עדות של פרעון מזיק לו ואין צריך לכתוב כשני עדים כשרים שבכל מקום עדים פירושו שהם כשרים וסתמן כפירושן ומגדולי קדמונינו חדשו בזה דברים שאם אין שם כשרים אע"פ שאין הלווה יכול לומר אשתבע לי או אם פגם שטרו שיפרע שלא בשבועה מ"מ אם יבאו עדים שנפרע הרי תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל כשיש שם כשרים כבר האמינם יותר מכל שנים וזה כנגד סוגיא זו לגמרי עד שמקצת תלמידיהם פירשו סוגיא זו מכח דבריהם שלא נאמרה אלא אם תפש אבל כל שהעידו שנים שנפרע אין מגבין לו בבית דין אא"כ יש בתנאו כשני עדים כשרים ואין הדברים נראין כלל:
לשון נאמנות השטר הוא שכל זמן ששטר זה בידו בדלא קרוע וכו' עד יהא נאמן כשני עדים כשרים לומר לא נפרעתי בלא שום שבועה וכו' לעולם וכתבו הם ז"ל שזה שנהגו לכתוב כשרים הוא מטעם שכתבנו וזה שנהגו לכתוב לעולם הוא שאם לא יכתוב לעולם כשנפרע זה מצד נאמנותו שלא היו עדיו מועילין לו היה אח"כ יכול זה להזמינו לדין ולתבעו מתחלה להשביעו על פי אותם העדים וכשכתב לעולם אף לאחר פרעון אינו יכול להשביעו אלא שמחרים הוא על כל מי שיש בידו ממון שלא כדין ואין ממחין בידו שמ"מ לדעתנו אף בשלא כתב לעולם הדין כן ואין המנהג אלא דשטרא:
יש מי שאומר שלא אמרו לפסול עדים הללו מתוך נאמנותו אלא כשיאמרו בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה הוא שנפרע או בפנינו בטל כל שטר שיש לו על פלוני או שמחל נאמנין וכן הדין באומר אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני לשטת גדולי הפוסקים שפוסלין בה את האחרים שאין מדמין עידי מחילה ושאר דברים לעידי פרעון וכן הדברים נראין ויש חולקין בה ממה שאמרו למעלה זיל אייתינהו דהא אנא וכו' והרי זו הודאת פרעון היא ומה צורך לומר זיל אייתינהו אלא אף בענין הודאה אינו נאמן כמו שכתוב בחבורי גדולי הראשונים שבגיירונדאה ואין דבריהם נראין:
מי שהתנה עם חברו שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני או בפני עדים ומת הלווה ואמרו היורשים אנו פרענוך שלא התנית עמנו כתבו מקצת גאונים שאין נאמנין שתנאי זה הוטל על כל מי שיפרעהו:
התנהו הלוה למלוה להיות נאמן לו בלא שבועה ומת אינו גובה מיורשיו אלא בשבועה אבל אם התנה לגבות מן היורש אף בלא שבועה ומת גובה מיורשיו אף בלא שבועה שתנאי ממון הוא וקיים הא מן הלוקח אין תנאו מועיל ליפרע אלא בשבועה וכן אם התנה לו שיהא נאמן לו כשנים ומת המלוה אין אומרין שיהו יורשיו נאמנין לו אלא איהו מהימן לי לפסול אחרים כנגדו ולא אתם ואין כאן טענינן ליתמי אחר שמביא עדים שלהם פרע ולא לאביהם:
התנה שלא יפרעהו אלא בעדים ומת מלוה ויורשיו תובעין והוא אומר פרעתי לכם והרי לא התניתי אלא לאביכם אינו נאמן שאין כח היתומים קל משל מורישם אדרבה יפה כחם בכל ענין וכן הסכימו גדולי הדורות:
כל שנפרע מחמת נאמנות זו נפרע שלא בשבועה ומ"מ אם רצה להזמינו לדין אח"כ ולהשביעו היסת רשאי וכן הסכימו הגאונים:
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש, אמר המאירי אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ר״ל חרש שהיה טוען בקריצותיו שהרי כל חרש שדברו חכמים אינו שומע ואינו מדבר ואמר על שלשתם שאין משביעין שום אדם על טענתם שנא' כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום ואפיW חריף שבחריפים ואין צריך לומר בפתי קטן ובחרש ושוטה אפי' גדולים אבל נשבעין לקטן ולהקדש פירשוה בגמרא בשני פנים ואחת מהן שהבא ליפרע מן הקטן ר"ל מן היתום ומן ההקדש נשבע שאין נפרעין מנכסי יתומים ולא מן המשועבדים אלא בשבועה ומשהקדישו נשתעבד ואע"פ שזו של יתומים אף בגדול הוא כן שאין נפרעין ממנו אלא בשבועה מ"מ אף זו פירשוה כעין קטן שאף הגדול בעניני האב קטן הוא אלא שהגדול נפרעין ממנו כל חוב בשבועה ובקטן דוקא לכתובת אשה ובריבית אוכלת בו ולצואת המת וי"מ אותה בקטן ממש וכגון לו או שבא ליפרע מנכסיו כמו שיתבאר בגמרא וכן פירשוה בגדול הבא לתבוע בטענת אביו והלה מודה מקצת ונקרא קטן לענין מלי דאבוה וכן הלכה כמו שיתבאר בגמרא:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: לענין ביאור זה שאמרו במשנה שנשבעין לקטן פירשוה בסוגיא זו בגדול הבא בטענת אביו ואליבא דר' אליעזר בן יעקב שאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נשבע וכגון שזה טוענו בריא כבר ידעתי שכן ולא האכלתיו כלום ומאחר שכן אין חלוק בין שזה מקדים לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכו' ובין שזה טוענו בבריא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שבשתיהן נשבע ודבר זה בשהיתום גדול והוא קוראו קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והוא שהקשו ור' אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור שהיה סבור שר' אליעזר אמרה אף בשאין זה משיב לו שכבר ידע בהלואה ושלא האכילו והלא אמרו המוצא מציאה לא ישבע ר"ל שאם בעל האבדה טוען אחר שמצאת מנה מצאת והלה אומר לא מצאתי שמשיב אבדה הוא ואף זה הואיל והוא מקדים לומר מנה לאביך בידי בלא תביעתו נאמן הוא על אכילת הפרס ופירשוה בטוענו קטן כלומר שהקטן הרמוז והוא הגדול הבא בטענת אביו הוא טוען תחלה או שזה מקדים והלה חוזר וטוענו מנה לאבא בידך ולא האכלתו כלום שכל זה אינו טענת עצמו אלא טענת אחרים והודאת עצמו כשאר הטענות והקשו כל טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו כלומר ולמה נחלקו בה חכמים ופי' הכא בדרבה קא מיפלגי ולא גרסינן אלא ופיW הדברים הוא שטעמו של ר' אליעזר הואיל ומה שאמרו במודה מקצת שהוא חייב בשבועה ואינו קרוי משיב אבדה על שאינו כופר בכל משום דאין אדם מעיז הוא ועל כרחו מודה מעתה אף בבנו הואיל ובבריא טוענו אינו מעיז שאין לו עדות להכחיש האמת בפניו כל כך כמלוה עצמו אחר שמכיר בו שהוא בריא בדבר וחכמים היו סוברים שלא אמרו אין אדם מעיז אלא במלוה עצמו אבל בבנו מעיז אף בטוענו בבריא מחמת אב וכשאינו מעיז לזה משיב אבדה הוא ואינו נשבע ונמצא לדעת ר' אליעזר בן יעקב שלא נאמר נשבעין לקטן אלא בגדול הבא בטענת אביו אבל קטן ממש בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין לו שאין טענתו והודאת אחרים לו כלום וכל שאדם מודה לו השבת אבדה הוא אבל גדול הבא בטענת אביו אם טוען בבריא כגון אמר לי אבא או אני ראיתי נשבעין לו ואם לא טען בבריא השבת אבדה הוא וכדתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור והעמדנוה בשאינו טוען טענת בריא ולרבנן כל שבא בטענת אביו אף בטענת בריא אין נשבעין לו ואי אפשר לומר שלא חלקו חכמים אלא בקטן הבא בטענת אביו שהרי אמרו במשנה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים חייב מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים פטור ומתני' ידאי בגדול הואיל ובתחלתה אמרו חייב ואעפ"כ היו סבורים בסוגיא זו להעמידה על דעת חכמים ובבריא עד שתירצוה לדעת ר' אליעזר ובשאינו בריא ועוד שהרי טעם חכמים מפני שבבנו מעיז אלמא אף בבריא כן וגדולי הפוסקים פסקו תחלה כחכמים ובסוף ימיהם חזרו לפסוק כר' אליעזר שמשנתו קב ונקי אף במקום רבים כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו ובעירובין פרק הדר והלכה כמותו במשנתנו בכל מקום שלא אמרו בו בתלמוד שאינה הלכה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין בסוגית בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אילימא דאמר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר אין לו אלא חמשים מה לי הוא מה לי אבוה כלומר הואיל ובבריא הוא אלא דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא אף מטענת אב לאב כל שהוא בריא נשבע וכל שכן לאבא בידך ומגיהי הלכותיהם חולקים עליהם לומר שלא נחלקו חכמים לפטור בכל שהתובע טוענו בבריא תחלה שכל שהוא כך אף לרבנן חייב ואותה סוגיא של בין שניהם וכו' מתפרשת בדרך זה אבל כשהנתבע מקדים לו שלום לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אע"פ שזה טוענו בבריא לא האכלת הוא שאמרו חכמים פטור והלכה כדבריהם וגדולי המפרשים מכריעין בה שאף בתובע תחלה פטרו חכמים בכל שטוען בבריא אמר לי אבא שאין זה קרוי בריא אצלם אבל אם אמר בפני הודית או אני ראיתי אף לרבנן חייב וכן יראה מתלמוד המערב כמו שנכתוב בסמוך וסוגיא של בין שניהם מתפרשת כן והלכה כחכמים בזו ויש להקשות לדבריהם שאם כן היאך נדחקו להעמיד משנתנו כר' אליעזר יפרשוה בגדול הבא בטענת אביו וכשזה תבעו תחלה ולדעת גדולי המפרשים שזה תובעו תחלה בפני הודית או אני ראיתי ומ"מ דבריהם נראין לענין סברא שאף חכמים מודים בזו שבודאי אין אדם מכחיש מה שהוא יודע שחברו ראה או שהוא הודה בפניו:
ומ"מ לענין פסק נראין דברי גאוני האחרונים לפסוק כר' אליעזר ובכל טענת בריא נשבע וכשיטת פירושם ומ"מ גדולי הרבנים גורסים אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר ולעולם בקטן הבא בטענת אביו הוא ולר' אלעזר חייב הואיל ומכח נתינת אב הוא בא נתינת איש קרינא ביה ולשטה זו ודאי ראוי לפסוק כחכמים שאין להשביע על טענת קטן בשום צד:
ומאחר שפסקנו כר' אליעזר צריך שתדע שכל שאין הבן יודע באותה הלואה לפי טענתו אלא שנשען על הקדמתו של זה שהודהו בלא תביעה ואמר יודע הייתי שאבא הפקיד אצל אחד שבעירך או ששמו כשמך מנה ואמר לי או ידעתי שלא האכילו כלום אף לר' אליעזר הרי זה משיב אבדה ואינו נשבע שהרי המוצא מציאה אע"פ שיכול לומר שתי כיסין קשורים היו ומאחר שמצאת שתיהן מצוים שהרי כיסין אינן מתפרקות זו מזו ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין נמי מעכלי קטרייהו מ"מ אין זה מצוי וכן אע"פ שאפשר שאחר מצאן והתיר הקשור ונפל אחד מהן מ"מ אין זה מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע הטענה מתורת בריא ואעפ"כ לא ישבע ואפי' בדרך שאין שם הילך כגון שיאמר לא מצאתי אלא אחד ואף זה כבר הוצאתי מה שבו ואשלם לך ואעפ"כ לא ישבע ואין צריך לומר בשוורים קשורים שמתפרקים זה מזה והיא טענת שמא כמו שהתבאר במסכת גיטין ומ"מ אם אמר שני כיסים קשורים נפלו וראיתיך מושך אחת וודאי שתיהן נטלת יראה שלר' אלעזר חייב ויראה שאף לדעת חכמים כן וכדעת גדולי המפרשים ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת גיטין בענין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וכו' אמ' לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי לא כי אלא אחד לא בזה תקנו דכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לא בזה תקנו אלא שיש דוחין את הירושלמי מכח סוגיא זו שהיה לו להעמידה לדעת חכמים ובדרך זה כמו שכתבנו למעלה וכן צריך שתדע שכל שהבן בריא בהלואה ומסתפק בפרעון אף זה משיב אבדה אף לר' אליעזר שכל שאפשר לו לומר בלא בשת שפרע מעיז ומעיז וי"א שכל כפירה אין אדם מעיז בה אע"פ שיכול להכחישה מצד אחר בלא בשת כגון זו שיכחישנה בטענת פרעון הואיל ועקר הטענה והיא ההלואה בוש עליה מלכפרה ונסעדין בה ממקצת גדולי המפרשים ואין הדברים נראין כלל וכן גדולי הרבנים מפרשים טעם אין אדם מעיז מתוך החסד שעשה לו ואין הדברים כלום שהרי בפקדון אין בו חסד ויש בו דין מודה מקצת כמו שביארנו בקמא פרק הגוזל קמא:

דף מב עמוד ב[עריכה]

ודברי רבה הנזכרים בסוגיא זו י"מ בהם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ונאמינהו מתוך שאם רצה כפר בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ופרח לו דין מגו וא"ת להאמינו בלא שבועה אחר שאין אדם מעיז בכוליה בעי דליכפריה אלא שלא מצא עצמו לכך משום חזקה ומעיז במקצת וא"ת שלא להאמינו בשבועה שמתוך שחשוד על הממון חשדהו על השבועה שהרי כופר במקצת הוא ודעתו לכפור בכל אלו מצא עצמו מ"מ אין כפירה זו כפירה המחזקת בשקרות דבכליה בעי דלודי אלא שכופר דרך השמטה ושמא תאמר א"כ נמתין עד שיהו לו ולא ישבע הואיל ויוצא זכאי והם שותקים אף הוא שותק שאין אדם מצוי להמציא עצמו לפרוע אקפותיו ואמר רחמנא רמי שבועה עליו וכו':
ויש להקשות על פי' זה בשתים חדא שרוב גאונים מסכימים שלא נאמר דין מגו לפטור מן השבועה והיאך היה עולה על דעתו לומר שנפטרהו בהודאת מקצת משבועה מתוך שאם רצה כפר בכל ואידך שהרי בראשון של מציעא אמרו שאין אומרין מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והיאך היה עולה על דעתו לומר שלא נאמינהו בשבועה הואיל וחשוד על הממון ויש כאן דחייה מצד אחר שהרי רבה עקר טעם הוא שואל למודה מקצת מפני מה הטילה תורה עליו שבועה שלא שאל למה אמרו אלא למה אמרה תורה ואם מטעם מתוך הוא בא עליה עד שלא נתגלה לנו טעם השמטה מה כחו של כופר גדול שיעשה עקר לפטור הודאת מקצת במתוך שלו והרי כח מודה מקצת וכח כופר בכל שניהם שוים ואין הודאת מקצת נזכרת בתורה אלא שתהא תקנת חכמים ופטור כפירת הכל פשוט מן התורה היה לנו לשאול כן מפני מה תקנו כך והיה לנו לפטרה במתוך שאם רצה כפר בכלו אבל מאחר שפטור כפירת הכל ושבועת הודאת מקצת הכל מן התורה מהיכן היה פשוט לנו שיפטר בכפירת הכל שיעשה הוא עקר לפטור במתוך שלו מודה מקצת ורבה ודאי לא שאלה אלא לעקר טעם של תורה אלא כך היא הצעה של שמועה מה נשתנה מודה מקצת מכופר בכל עד שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והלא אין שנוי טענה ביניהם אלא שזה כופר במנה וזה כופר בחמשים ואדרבה היה לנו לומר שכשמודה מקצת משיב אבדה הוא ויישב את הדברים שכופר בכל דין הוא שיפטר שאין אדם מעין פניו לכפור בכל וודאי דבריו מכוונים וכשמודה מקצת לא להשבת אבדה אלא להחליש כח העוות שאינו מוצא עצמו לכפור בבל אלא שאינו יכול להעיז שמא תאמר להאמינו במקצת שכפר אחר שאין אדם מעיז שכשם שאין אדם מעיז בכלו כך אינו מעיז במקצתו אינו כן שמכיון שהוחלש כח העזות אדם מוצא עצמו לכפור מקצת דרך השמטה ובכלם הוא רוצה להודות אלא שמא יכופנו בדין ואין בידו:
זה שכתבנו שאין נשבעין לקטן פירשו גאוני ספרד דוקא שבועת התורה אבל שבועת היסת חייב ואפי' בקטן שאינו חריף שלא הוצרכו לחורפא אלא במקח וממכר ואם טען להפך אין שומעין לו שאין הקטן בר שבועה ועוד כתבו שלא אמרו שלא להשביע על טענת קטן אלא בשבועה הבאה מחמת טענת הקטן כגון מודה מקצת ועד אחד אבל מי שנעשה שומר לקטן הואיל ואין שבועתו באה על ידי טענת הקטן שהרי טענת שמא היא נתחייב לו בשבועת השומרין וזהו שאמרו אין נשבעין על טענת קטן והטעם מפני שטענתו אינו כלום עד שנזקיק לשבועה בהודאת מקצת או בהעדת עד אחד אבל כל שאין השבועה באה לטענת הקטן כגון שומר או שותף או אריס הואיל והודה בבית דין שנעשה שומר או שותף נשבע ובית דין מעמידין אפטרופוס לתבעו לשבועה ויש להקשות עליהם שאם כן כשהקשו בסוגיא זו והא אמרת אין נשבעין לקטן היה לו להשיב זו שאמרו נשבעין בשבועת השומרים ויש לתרץ דמ"מ סתמא קאמר אלא שיש להקשות עוד ממה שאמרו בפרק הגוזל קמא הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל והקשו כי יתן איש וכו' ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנה כשהוא קטן ותבעה כשהוא קטן נתנה כשהוא קטן ותבעהו כשהוא גדול מנין תלמוד לומר עד האלהים וכו' עד שיהא נתינה ותביעה שוים ואם איתה תהא כאבדה ופירש אבדה אתיא מכח בן דעת הא לא אתיא מכח בן דעת אלמא שאף משבועת השומרים נתמעט כדקאמר ואין נתינת קטן כלום ושמא מתקנת חכמים נשבעין לו אחר שטוען בבריא:
אף הם כתבו במה שאמרנו שאם היה הקטן נתבע שאין משביעין אותו כמו שביארנו במשנה אם היתה אותה התביעה דבר שהגיע ממנו הנאה לידו כגון משא ומתן והקטן מודה בכך ויש לו לפרוע מחייבין אותו לפרוע ואם אין לו ממתינין לו עד שיזדמן לו ואם אינו מודה ממתינין לו עד שיגדל וישבע ואם התביעה בדבר שלא הגיע לו הנאה כגון נזקין וחבלות פוטרין אותו מכל וכל אף לכשיגדל ואע"פ שבעבד ואשה אמרו נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבין וכן הדין שבשעה שחב לו או הזיקו בקומתן ובצביונן חבלו והזיקו אלא רבוץ עליהם מה שאין כן בקטן ואם נשבע בשבועת הנשבעין ונוטלין כגון שכיר שנשכר לו או הבא ליפרע ממנו נשבע ונוטל והוא שאמרו בכאן לקטן לפרוע מנכסי קטן ואין לך נשבע ונוטל מנכסי קטן אלא פרעון ושכירות וחנוני על פנקסו ששאר שבועות המשנה שהם נוטלין אין בהם הנאה לקטן ושמא תאמר חנוני על פנקסו אע"פ שתשלומיו לפועלים הוא מצד הנאת פעולתם שהגיעתהו תביעת החנוני מיהא הוא ממה שלא ההנהו אין זה כלום הואיל ובשעה שצוהו ליתן לפועלים מצד הנאה היה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שבחנוני על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן הואיל ואין לקטן בהם הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו והם נשבעין ונוטלין ממנו וחנוני הפסיד על עצמו שנתן ממון על פי קטן:
זה שביארנו בבא ליפרע מן הקטן אף בחובות של אביו שנפרע בשבועה אין הדבר מוחלט כל כך ואין נפרעין מהן אפי' שטר חוב ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם עד שיגדלו אלא לדברים ידועים כגון לכתובה ולריבית אוכלת בהן ולפרוע מה שצוה אביהן בעזבונות שבכל אלו מעמידין להם אפטרופוס לפרוע אבל הגדולים נפרעין מהם אלא שאף בגדולים אמרו שהבא ליפרע מהם אינו גובה אלא בשבועה וכן שאין נפרעין מהם אלא מן הזיבורית:
מי שהקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב כבר ידעת שההקדש הפקיע את שיעבודו ואין צד לגביית חוב זה אלא אחר שיפדה מן ההקדש ויצא לחולין שהאשה והבעל חוב גובין מן הפודה כמו שהתבאר בערכין וכמו שכתבנוה בסוף בתרא וכשנותנין את הקרקע לפדיון משביעין את האשה או הבעל חוב כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים ושאר תנאים שהזכרנו שם ועל זו אמרו כאן שהבא ליפרע מן ההקדש לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לשמים ואפי' היה המקדיש מודה בחוב זה שמא קנוניא הוא עושה ומ"מ שכיב מרע שהקדיש ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה בחליו קנוניא על ההקדש שאין אדם חוטא בשעת תשובתו לצרך בניו ואין אדם מחנק בשעת מיתה ר״ל ללבאותיו ויש בזו תנאים ארוכים וכבר ביארנום בסוף בתרא:
המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ענין החלק השלישי והוא שאמר אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהם, אמר המאירי אלו דברים שאין נשבעין עליהם הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות ואע״פ שאמרו בפרק הזהב שנשבעין על ההקדש כעין של תורה כל שטוען בה טענת ודאי תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות כמו שהתבאר שם ולא נאמר בכאן שלא לישבע אלא בשבועת התורה וכן כתבו גאוני ספרד שאף כל שטענו בהם טענת ודאי נשבעין בהם היסת כמו שביארנו בפרק הכותב בענין הפוגמת כתובתה אבל מן התורה אין נשבעין עליהם לא בהודאת מקצת ולא בעד אחד ולא בשומר ופירשוה בגמ' ממה שנא' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים פרט לקרקעות ועבדים מצד שהוקשו לקרקעות ושטרות מצד שאין גופן ממון ומ"מ על ידי גלגול נשבעין עליהן כמו שכתבנו:
אין בהם תשלומי כפל וכו' פי' דבר זה אין לו מקום לקרקעות אלא פי' הדבר במה שהיה אפשר לדון כן בהם כגון עבדים ושטרות והקדשות בתשלומי כפל והקדשות בתשלומי ארבעה וחמשה שאפשר לגנוב בהם שור ושה ומ"מ י"מ הכל אף בקרקעות כגון משיג גבול או גפנים טעונות מסרתי והלה טוען בהם טענת גנב לדעת חכמים שדנין אותם כקרקע וכן שומר חנם אינו נשבע עליהם ושומר שכר אינו משלם אפי' נודע שנגנבו או אבדו והוא הדין לשואל ואף זה פירושו בעבדים והקדשות ושטרות שאם בקרקעות מה ענין פטור תשלומין בהם והרי הוא לפניך ואם שהזיקו בידים זה אינו שכל שנתברר שכן ודאי חייב כדין מזיק וכן אם מסר לו שדהו לעבוד וכרמו לעשות בו מיני עבודתה ופשע בה הסכימו הגאונים שהוא חייב כמזיק בידים לא פטרה תורה אלא בפסידא הבאה מעלמא או מפשיעת שמירתו בשלא התנה עליו אלא שישמור אבל כל שלא נודע והדא אומר שהזיק וזה כופר ובא עד אחד או הודה מקצת כגון שתים חפרת לא חפרתי אלא אחד אינו נשבע אלא היסת ומכאן כתבו קצת מפרשים שזה שאמר השומר חנם אינו נשבע ובנושא שכר אינו משלם והיה יכול לומר אף בשומר חנם אינו משלם כגון פשיעה אלא שלמדין מכאן שבפשיעה חייב ומ״מ אין אנו אומרים כן אלא במזיק ותפש לשון אינו נשבע בשומר חנם מפני שרובו יוצא לישבע שהפשיעה אינה מצויה ובשומר שכר אינו משלם מפני שרובה יוצא לשלם וכן יראה בסוף פרק החובל בההיא ארנקא וכו' פשע ביה ואיגנוב ואמרו בה לשמור ולא לחלק ואין מכאן ראייה אצלי שלא אמרוה שם אלא מצד שהוא ממון שאין לו תובעים:
ר' שמעון אומר קדשים שחייב הוא באחריותן נשבעין עליהם שהם כשלו ואין הלכה כדבריו אלא אין נשבעין לשום הקדש:
ר' מאיר אומר יש דברים שהם בקרקע ואינם כקרקע ופירשוה בגמ' בענבים המבושלות לגמרי ועומדות ליבצר או תבואה יבשה עומדת ליקצר שר' מאיר סובר כבצורות דמיין ויש בהן דין שבועה וחכמים פוטרין וגדולי המחברים פוסקים כר' מאיר הואיל ואין צריכין לקרקע ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו בה כחכמים הואיל ולא מסרם לו אלא לשמור לא לכונת תלישה ומ"מ כתבו מובהקים שבתלמידיהם שאם מסר לו ענבים המבושלות לבצרם לעצמו הואיל ולתלישה מסרם ואינן צריכות לקרקע דנין בהם דין מטלטלין בין באונאה בין בשבועה והוא שאמרו כל העומד לבצור כבצור דמי וכל העומד לגדור כגדור דמי וכל העומד ליגזז כגזוז דמי:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא חוזר בדיני החלק הראשון ר״ל בעניני הודאת מקצת אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד אמ׳ לו בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב אמר הר״ם שמור זה הלשון והוא אמרם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כלומר שהוא מודה בקצת המנין אם תבעו דבר שבמנין או במקצת המשקל אם תבעו דבר שבמשקל או במקצת המדה אם תבעו דבר שבמדה: אמר המאירי אמר שאין מודה מקצת הטענה חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל או שבמנין ופי' בגמ' גם כן שתהא הודאתו באחד מדרכים אלו ר"ל בדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין כיצד אמר לו בית מלא פירות מסרתי לך או כיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר איני יודע אם היה מלא אם לאו אלא מה שהנחת אתה נוטל או תבואה הרבה מסרתי לך והוא אומר לא כי אלא מעט והרי שאין בכל אלו טענה במדה ולא הודאה במדה פטור משבועה על מה שהוא כופר ומתשלומין על מה שהוא מודה אלא בפחות שבשיעורין אבל אם טען זה עד הזיז והודה זה עד החלון חייב בשבועה אם אין שם הילך כגון שנתקלקלו ונפחתו בפשיעתו הן בתשלומין על מה שמודה בו ונתקלקל וכן אם היתה הטענה בדבר שבמדה ולא ההודאה או שאין הטענה בדבר שבמדה וההודאה בדבר שבמדה פטור כיצד טענו כיס מלא והוא מחזיק כמה והודה לו בחמשים או שטענו מנה והודה לו בצרור של מעות ולא ידע כמה יש בו וכן טענו בית מלא שעורים והודה לו בעשרה כורים או טענו עשר כורים והודה לו בכרי אחד שלא ידע כמה יש בו פטור:
זהו ביאור דברי המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

דף מג עמוד א[עריכה]

זה שביארנו במשנה בבית מלא פירות מסרתי לך אין בו חלוק בין בית זה לבית סתם אלא אפי' אמר בית זה מלא מסרתי לך והלה אומר לו מה שמסרת אתה נוטל פטור וכל שכן בבית סתם שהרי יש בית גדול ובית קטן:
כבר ביארנו שהטוען לחברו פרט אחד והודה לו בפרט אחר אע"פ שהוא ממינו אין זה ממין הטענה הואיל ופרט הוא מזכיר לו להודאת מקצת אותו הפרט אנו צריכים מעתה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ולא עוד אלא טענו מנורה גדולה והודה לו בקטנה פטור שלא הודה לו במקצת הגדולה וכן אזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא קטנה פטור שלא הודה לו במקצת של אותה שהוא טוענו וא"ת יכול הוא לחתכה הרי חתיכתו מפקיע שם אזור מעליה אבל אם אמר מנורה בת י' ליטרין יש לי בידך אין לך בידי אלא בת חמש חייב שהרי יכול הוא לגררה ולהעמידה על חמש וכן אם טענו יריעה בת עשרים אמה והודה לו בבת עשר חייב שיכול הוא לחתכה ולהעמידה על עשר וכן אם טענו מנורה של חליות והוא טוענו מנורה בת עשר חליות ומודה בבת חמש חייב וכן כל כיוצא באלו:
מעתה יש לדון שאפי' בטענת חטים והודאת חטים אם טענו בפרט והודה לו בפרט אחר כגון מדת חטה מאותה שיש לי בהיני לי בידך אין לך בידי אלא חצי מדה מאותה שיש לי בשילי אין זה מין הטענה וכן יראה מפרק השואל בענין כסות עבד קטן וגדול וכן הדין בשחמתית ולבנה אבל אם אמר מנה אתה חייב לי מצד ביתי שמכרתי לך לא כי אלא חמשים ומצד כרמך שמכרת לי יראה משם שהוא חייב הואיל ומנה טוען והוא מודה מקצתו והוא שאמרו שם בטוענו דמי עבד גדול ומודה לו בדמי עבד קטן:
זה שביארנו' בזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון שהוא חייב פירושו בדרך שאין שם הילך כגון שנתקלקלה בפשיעה שאם אמר לו הילך אף שבועתו נפקעת מצד אחר כמו שיתבאר:
המשנה הששית והכונה בה ככונת משנה שלפניה אלא שנתחדשו בה דינין בענין משכון על הדרכים שנבאר והוא שאמר המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרין היה שוה חייב מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון: אמר המאירי המלוה את חברו על המשכון ואבד וכו' תחלת הדברים צריך שתזכור מה שכתבנו במציעא שהמלוה על המשכון נעשה עליו שומר שכר מצד מצות הלואתו ושהיה פטור באותה שעה מליתן פת לעני ומתוך כך הוא חייב עליה בגנבה ואבדה ונפטר מן האונסין וכל שנאנסה בידו נשבע המלוה שבועת השומרים שנאנס ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ופטור בתשלומיו וגובה את חובו מצד אחר ואם נגנב או אבד חייב לשלם כדין שומר שכר ואם היה המשכון כנגד חובו יצא זה כנגד זה והולך לו זה מכאן וזה מכאן היה המשכון שוה יתר מכדי חובו הולך לווה אחר המלוה לגבות ממנו אותו היתר היה החוב יתר על המשכון מפסיד המלוה מחובו כנגד המשכון וגובה את היתר ואין אומרין אבד משכון אבדו מעותיו שאין הלכה כדברי האומר האי מאן דאוזיף אלפא זוזי לחבריה ואנח עליהו קתא דמגלה אבד קתא אבד אלפא זוזי ואע"פ שאמרו ערבון כנגד כלו הוא קונה מ"מ אם אבד לא אבד אלא שוויו וכל זה הוא נאמר בשאין מחלקת ביניהם כלל אבל משנה זו בא עליה מתורת מודה מקצת ומתוך כך הוא עוסק בה בדרך שיש מחלקת ביניהם אם שיודה זה מקצת אם שיכפור בכל והודיע תחלה תביעת המלוה ואח"כ תביעת הלווה והוא שאמר המלוה על המשכון ואבד אמר המלוה סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה ר"ל חצי סלע פרנס את המשכון לחצי סלע שהיה שוה ונשאר לי אצלך חצי סלע והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני וסלע היה שוה ואין לך בידי כלום הרי זה הלווה כופר בכל ופטור משבועת התורה אלא שנשבע היסת ואם רצה להפכה על המלוה שהוא תובעו ליטול רשאי והמלוה פטור משבועת השומרים ופירשוה בשלישי של מציעא במאמינו ר"ל שמאמינו שאינה ברשותו שאם לא כן אע"פ שהמלוה אינו פוטר עצמו אתה זקוק להשביעו שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה ואם רוצה לגלגל בה כמה שוה עושה אלא שאין גלגול לנשבע ונוטל אבל אינו יכול להשביעו בפשיעה ושליחות יד שהרי הוא מחייב עצמו בטענתו אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני ושלשה דינרין היה שוה ואיני חייב לך אלא דינר הרי לווה מודה מקצת וחייב בשבועת התורה ומשלם דינר והמלוה פטור משבועת השומרים אם הוא מאמינו שאינה ברשותו ואם אינו מאמינו משביעו שאינה ברשותו ואמרו על זה בסוף המשנה מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופי' בה בגמ׳ מי נשבע תחלה כלומר אחר שזה נשבע ששלשה דינרין היה שוה וזה נשבע שאינה ברשותו מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו ואע"פ שמן הדין היה להשביע את הלווה תחלה והטעם שמא ישבע זה ויוציא הלה את פקדונו ויחזיקנו במוכחש ונמצא שם שמים מתחלל וכל שאפשר לנו להסיר את המכשול ראוי לעשות כן וי"מ שמא יוציא הלה וכו' ונמצא הלווה נשבע לבטלה ולדעת זה י"א שאף במאמינו נשבע שאע"פ שהוא מאמינו אין מחייבין את הלווה לישבע לבטלה אלא אומרים למלוה אם אתה רוצה שישבע לווה השבע אתה שאינה ברשותך ודעת הדברים כדעת ראשון ומ"מ כל שהמלוה פטור משבועת השומרים כגון שזה מאמינו נשבע לווה על שווי הדמים ואין אומרים שישבע מלוה שאינה ברשותו כדי להציל את זה מהכחשה שאין עושין תקנה לזייפנים ואם לא היה הלווה מאמינו והוא נשבע והלווה רוצה לגלגל עליו שבועת שיווייה ושלא ישבע הוא כלל, יראה לחכמי ההר שאינו רשאי שהרי המלוה תבע תחלה ונזקקין לתובע תחלה והילכך נשבעין שניהם זה שאינה ברשותו וזה ששלשה דינרין היה שוה ויש חולקין בזו:
היה הלווה תובע ואמר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ונמצאת חייב לי סלע והמלוה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור המלוה משבועת התורה בשווי הסך שהרי כופר בכל הוא ומ"מ אם אינו מאמינו משביעו שאינה ברשותו ומגלגל עליה את שיווייה ואם האמינו שאינה ברשותו פטור מכל שבועה אלא היסת על השווי:
סלע הלויתני ושתים היה שוה ונמצאת חייב לי סלע והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך וחמשה דינרין היה שוה נשבע המלוה שבועת התורה על שיוויה שהרי מודה מקצת הוא אפי' האמינו שאינה ברשותו ר"ל שאבד ואם אינו מאמינו משביעו גם כן שאינה ברשותו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:

דף מג עמוד ב[עריכה]

גאוני ספרד כוללין מכח משנה זו שכל שומר שאבד ממנו מה שנעשה שומר עליו ותבעו מפקיד ונתחייב בתשלומין ונחלקו בשיווייה בהודאת מקצת אין אומרים לבעל הפקדון לישבע על שוויה ויטול אלא אם הוא מאמינו שאבד או שיש לו עדים על כך שאין כאן חיוב שבועת השומרים נשבע הנפקד שלא היתה שוה אלא כך ואם אינו מאמינו נשבע גם כן שאינה ברשותו ואם הוא כופר בכל או שאמר הילך או יש לי אצלך בכדי אותה שומא אם מאמינו שאבד נשבע היסת על השווי ונפטר ואם אינו מאמינו נשבע שאינה ברשותו ומגלגל עליו שבועת השווי וזה כלו פשוט אלא שהם מחדשים עוד בזה שכל שטוען שאינו יודע הואיל ומודה באיזה דבר משלם בלא שבועת האחר ר"ל שאם אמר המלוה סלע הלויתיך ושוה שקל והלווה אומר איני יודע דמיו נשבע המלוה שאינה ברשותו וכולל ששני דינרים שוה ומשלם הלווה:
סלע הלוית ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע מלוה שאינה ברשותו ויכלול בה שאינו יודע דמיו יתר על החוב אפי' פרוטה אחת ופטור שהרי לא חייב עצמו בכלום אבל אם אמר הלווה כך וכך היתה שוה והמלוה אומר יודע אני ששוה יותר מכדי החוב אבל איני יודע כמה הרי המלוה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שנוטל ממון ממנו שלא כדין וכן הדין במפקיד ונפקד ובבעל הבית ושומר ומקשים לעצמם ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גבי הבריה חד שק צרור אירעו אונס חד אמר מטקסין הוה מלא וחד אמר סיגין הוה מלא אתא עובדא קמי ר' אמי ואמר הרי זה נשבע ונוטל ואונס זה אם בשומר חנם אתה צריך לפרשו בפשיעה ואם בשומר שכר אתה צריך לפרשו בגנבה ואבדה שנמצא הוא חייב בתשלומין אלא שחולקין על השווי ואתה צריך לפרש בו שהתובע טוען בריא והנתבע בשמא שאלו אמר בריא לי שסיגין הוה מלא לא היה האחר נשבע ונוטל אלא הנשבע היה נשבע ונפטר שהרי למדנו ממשנה זו שכל שיאמר השומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך נשבע ונפטר ומה לי אמר בריא לי שלא היה שוה אלא כך או שלא היה בו אלא כך אלא ודאי טענת שמא הוא והיה לנו לומר לפי מה שכתבנו שיהא נוטל בלא שבועה מדין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הואיל ומודה באיזה חיוב ופי' טעם הדבר מפני שאלו אמר בריא לי שסיגין היה מלא לא היה שם דין שבועה לנתבע שאין זה ממין הטענה והילכך כשאמרה בשמא אין לומר בה דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומפני זה דנוהו בנשבע ונוטל ולדעת זה אלו הודה במטקסין אבל טען שמא לא היה שם אלא כך וכך מטקסין הואיל והודאת מקצת שלו היה מחייבו שבועה באיני יודע שלו היה משלם בלא שבועה ואף בזו לדבריהם צריך שיאמר לו מן השק הילך שאם לא כן הרי זה טוענו חטים ושעורים והודה באחד או שמא אינו טוענו בשק כלל או שמא אינו שוה פרוטה ושואלין עוד לעצמן בעקר דין זה מאחר שאתה מפקיע מכאן אף בבריא דין מודה מקצת ממה שאין כאן מין הטענה אף שמא שלו יש לך לדונו כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור בהיסת ופירשוה שאינו דומה שזה שאומר איני יודע אין כאן דררא דממונא כלל אבל זה שמודה בסיגין יש כאן דררא דממונא ויראה מדבריהם שאם טענו חטים והלה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים שנשבע ונוטל ובבבא קמא פרק המניח יראה ההפך כמו שכתבנו שם:
ולמדת מ"מ שהמלוה על המשכון או מפקיד או מוסר לשומר וטען שאבד ומתחייב בתשלומין וחולקים על השווי וזה אומר איני יודע שלדבריהם מחייבין אותו לשלם כערכו של בעל הפקדון וגדולי המחברים תלמידיהם כתבוה כדבריהם וגדולי עולם חולקים בזו במה שיש בו דין מודה מקצת שהרי אין כאן הודאה במדה ומה בין זה לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל שאין כאן הודאת מקצת להיותו נקרא מחוייב שבועה אלא שלדעתי כל שהדבר שהוא תובעו ידוע ואף הוא מודה בכלו אלא שנחלק בו בשוויו אינו נופל תחת דין דבר שבמדה שאין דין דבר שבמדה נאמר אלא שחולקים על כמות הדבר זה אומר כך וזה אומר איני יודע כמה היה שם אבל זה מודה לו על כמותו של דבר שכך היה אלא שמספק באיכותו ואף זו אלו היה אומר איני יודע ומה שהנחת אתה נוטל אם מטקסין אם דבר אחר פטור אם מדין דבר שבמדה אם מדין הילך אבל זה כבר אבד פקדונו והוא מודה בו ובכמותו אלא שמסתפק על השווי וכיוצא בזו אמרו גאונים אלו לחייבו בלא שבועת האחר ומ"מ אף בזו ראוי לדון במה שכתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה להיות נשבע המפקיד ונוטל וכן כתבו גאוני הראשונים במסכת כתובות פרק נכסים בענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו שכל שאין הנשבע יודע והתובע יודע ויש בו דררא דממונא ישבע כמה הוציא ויטול ואף במקום שהודאת מקצת שלו מחייבתו שבועה באיני יודע שלו לא נחייבהו לשלם עד שישבע האחר ואין לדון דין חמשין ידענא וכו' ליטול בלא שבועה אלא בדבר שהיה לו לידע כגון הלואה או פקדון של מעות בענין שיש לדון שלא אמר איני יודע אלא לפטור עצמו משבועת התורה ואין מתקנין בה להפכה לשכנגדו מפני שנראית טענת רמאות אבל בשומר ולענין ערך הדבר אינה טענת רמאות אפשר שאינו בקי בשומא וכל שכן במה שלא עלה על לבו שיש לנו להפכה לשכנגדו שאף במלוה על המשכון אמרו במציעא מלוה לא קים ליה ואע"ג שדרכו לשומה בשעת הלואתו אינו שם אותה בכיוון וכל שכן בנפקד שאין דרכו לשומו כלל וכל שכן בשק צרור שלא ראה מה שבתוכו ואפי' אמר שמא לא היה בו אלא כך לא היה נוטל בלא שבועה ואף לדברי גאונים שהזכרנו לא היה להם להקשות משק צרור לפקדון אחר שפקדון אחר יכול לראותו ולשומו מה שאין כן בשק צרור אלא שאף בזה עקר הדברים שאינו עשוי לשומו ואין כאן טענת רמאות וחכמי הדור הביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין בין שניהם ולא בין היורשים ופירשוה במנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שבאב כדרך זה חייב ואצטריך קרא לפטור את היורשים והטעם שבאב אם טוען לא ידענא נראה כטענת רמאות מה שאין כן ביורש שקרוב הדבר שאינו יודע ואין כאן טענת רמאות וראוי ליפטר לגמרי ואין הפוך שבועה להם שמא אביהם היה אומר בבריא שאינם אלא חמשים והיה נשבע ואף אלו נשבעין שלא פקדם אבא ולא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בדבר הידוע שאביו היה חייב שבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שבועת מודה מקצת שתלוי בהודאתו וכפירתו של לווה ולא שמענו עדין טענתו של אב אם יודה במקצת או יכפור הכל אין קורין אותו מחוייב שבועה שלא יורישנה לבניו ולפיכך יורשין נשבעין שבועת היורשים ופטורים:
ומכאן כתבו גדולי קדמונינו במי שהפקיד לחברו טבעת של זהב ופשע בשמירתו ואמr מפקיד שמשקלו שני דינרי זהב ונפקד אומר איני יודע וכן איני יודע אם היה של נחשת ומצופה זהב אלא שאני יודע שהיה שם זהב ושהיה משקלו לפחות דינר זהב אין זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ונשבע הלה ונוטל אבל אם טען המפקיד יודע אני שאתה שקלתו וידעת שכך היה משקלו והוא טוען מכך וכך אני יודע הרי זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ויש מקשים אף לדברים אלו ממה שאמרו שורך גדול הזיק והלה אומר איני יודע אם גדול אם קטן והיה לנו לומר לדעת זה שיהיה נשבע ונוטל ואמרנו עליו שפטור ומתוך כך פירשו גדולי הדורות שלפנינו שבמפקיד זה שאמרו נשבע ונוטל משום עשו תקנת נגזל באשר לישבע נגזל כמה שוה ויטול והוא הדין במפקיד שכל שנמסר לו פקדון הרבה מוטל עליו לשמרו אבל לנזקים לא עשו לו תקנה עד שנחייבהו בזה אומר גדול הזיק וזה אומר איני יודע שאין המזיק מצוי לעמוד אצל שורו כל היום ואע"פ שחייב בשמירת שורו מ"מ אינו חציו ממש כאשו ופקדון מיהא הואיל ושמירתו מצויה הרי הוא כדין חציו:
כבר ביארנו במציעא פרק האומנין שזה שפסקנו שהמלוה על המשכון נעשה עליו שומר שכר אין בו חלוק בין הלוהו מעות להלוהו פירות וכן לא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שהלוהו בשטר או בעל פה ואחר זמן תבע מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין שיש לומר בו הואיל ולגוביינא תפשה וכן שהיה מתירא מחובו דין הוא שיהא עליה שומר שכר אלא אף משכנו בשעת הלואה שיש לומר שאינו תופשו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא להיותו בטוח שלא לכפור אין אומרין שהוא שומר חנם אלא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה וכן כלך לדרך זו לא סוף דבר משכנו בשעת הלואתו שפטור מן האונסין אלא אף משכנו שלא בשעת הלואתו שהיה לנו לומר שהוא מקבלו בפרעון וכשלו ושיפקע חובו באונסיו וישלם השאר אינו כן אלא כשומר שכר ופטור מן האונסין וגובה חובו מצד אחר וכך פסקוה גדולי הפוסקים ותלמידיהם וגדולי המחברים ומ״מ גדולי המפרשים נוטים בה לדעת אחרת לומר שמשכנו בשעת הלואה נאמר שהוא שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה וליפטר מן האונסין אבל משכנו שלא בשעת הלואתו חייב עליה אף באונסין וכדעת ר' יצחק שאמר בעל חוב קונה משכון והעמדנוה כאן בשלא בשעת הלואה ופי' קונה משכון להתחייב באונסיו שאלו אתה מפרש קונה משכון לענין חיוב גנבה ואבדה מפני מה אמרו כאן אימר דאמר ר' יצחק בשלא בשעת הלואה והלא אף בשעת הלואה כן ומ"מ גאוני ספרד מביאים ראיה לדעת ראשון ממה שאמרו במסכת גיטין בענין שביעית, המלוה על המשכון אין שביעית משמטת ומאחר שאמר על המשכון אלמא בשעת הלואה הוא ואמרו עליה שאני התם דקני ליה מדר' יצחק אלמא ר' יצחק אף בשעת הלואה אמרה ולענין חיוב גנבה ואבדה ומה שאמרו כאן אימר דאמר ר' יצחק בשלא בשעת הלואה דרך דחיה נאמרה אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהוא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמיט ונראין לי דבריהם ממה שאמרו כאן דרך הנחה פשוטה אימר דאמר ר' יצחק וכו' ואין לשון זה נהוג בתלמוד אלא במה שהוא פשוט אצלם וכן שסוגיא זו מיוחדת בענין משכון מצד המשנה ונעשה מקומה של שמועה יותר מהרבה מקומות שהיא נאמרת בה וכבר כתבנו עקרי דברים אלו במציעא פרק האומנין ולדעת גדולי המפרשים יש לפקפק משכנו שלא בשעת הלואה אם חייב באונסין אף במה שהמשכון שוה יותר על חובו אם לא אלא שהדברים נראין שהכל בדין אחד:
מדברי כלם למדת שמשכנו בשעת הלואה אינו קונה לחיוב אונסין כלום א"כ היאך אמרו במקדש במשכון שהיא מקדשת ואי אתה יכול לומר דוקא שלא בשעת הלואה שהרי תירצו שם כאן במשכון דידה כאן במשכון דאחרים ולא תירץ כאן במשכנו בשעת הלואה כאן שלא בשעת הלואה למדנו שבכל משכון של אחרים מקדשת ואף בשעת הלואה ועקר הדברים שלענין קדושין הואיל ולגבות החוב נתנה לו כל שאפשר לגבות החוב מקניא נפשה ואין זה תלוי בקניית משכון תדע שהרי בשטר מלוה וכתב ומסר מקדשת הואיל ויכולה לגבות בו החוב אע"פ שאין בה שוה פרוטה ואפי' לדעת האומר שאינה מקדשת הוא מצד שיכול למחול מה שאין כן במשכון כמו שיתבאר במקומו ומה שאמרו קדושין בעשה לי שירין והעמדנוה בהוסיף לה נפך משלו לדעת האומר אין אומן קונה בשבח כלי הא אם לא הוסיף אינה מקודשת ואע"פ שתופשה בשכרו ויכולה לגבות בו אותו השכר מ"מ לא לגביית השכר נתנה לו אלא לתקון הכלי והרי הוא כממשכן שלא ברשות ואין לו שום זכייה באותו משכון אבל אלו נתנוה לו לגובינת חובו מקדשת אע"פ שאינו קונהו לגמרי וי"א שאף בזו מקודשת אם היו בידו מאחרים אבל זה שהוא שלה הואיל ואין גובה בו כלום דעתה אמלוה וכן מצינו בשטר חוב של אחרים שיש אומרים שבכתיבה ומסירה מקדשת ובשטר חוב שלה לדברי הכל אינה מקדשת הואיל ואין גובה בו כלום ואע"פ שאמרו שם שמע מנה מדר' יהודה המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת ואפי' במשכון דידה פירושו שהלוה לה ויודעת שאי אפשר לה לחזור המשכון אצלה אלא במעות הילכך דעתה על המשכון אבל זו שאפשר לחזור המשכון אצלה ושיתבע אח"כ שכירותו שהרי דרך בני אדם כך הוא דעתה אמלוה ואינה מקדשת:
סתם הלואה שלשים יום על הדרך שביארנו בראשון של מכות ודבר זה אין בו חלוק בין מלוה על פה למלוה בשטר ולמלוה על המשכון אלא כל שלא קבע זמן יכול לתבוע חובו לשלשים יום או ליום שקבע אע"פ שהמשכון בידו וכן כתבוה גדולי המחברים ונמצאת למד שכל שמלוה על משכון אע"פ שהוא בידו בעין וששוה כנגד חובו הרי מלוה מכריח לכשירצה את בעל המשכון לפדותו אם נתן לו זמן לכשיגיע זמנו ואם לא נתן לו זמן לסוף שלשים יום ואף במשנתנו ראיה לזה שאם לא כן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והוא אומר סלע הלויתני ושלשה דינרין היה שוה שחייב אמאי חייב הרי אין כאן הודאה ולא סוף דבר שזה ראיה לשעה שהמשכון אינו שוה כנגד חובו אלא זה אף כשהמשכון שוה כנגד חובו הוא שאם לא כן אין כאן הודאה שכל שהוא כנגד המשכון אינו חייב לו כלום אחר שאינו כופהו בכך אלא ודאי יכול הוא לכופו וכן ראיה ממה שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר וחייב באונסין ואם לא כן הוה ליה אפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וגדולי הרבנים כתבוה כן בשמועת שמואל שאמר אבד קנא דמגלה אבד אלפא זוזי דדוקא אבד אבל כל שהמשכון בעין על כרחו הוא גובה ואף לדעת שמואל דוקא בגנבה ואבדה אבל באונסין גובה חובו הואיל ופטור באונסין אלא לענין פסק אין הלכה כשמואל אלא בגנבה ואבדה אבד כנגד המשכון וגובה השאר שאף במשכון של קרקע י"מ שהדין כן שלסוף שלשים יום יכול לכופו לפרעו ויש חולקין בה שמאחר שהוא אוכל פירות הרי הוא כמקח ואינו יכול לכופו אא"כ שטפה נהר או שאין בה שום:

דף מד עמוד א[עריכה]

מלוה על משכון שביארנו שהוא נעשה שומר שכר עליו אין בו חלוק בין שעשה שטר ממלוה זו בין שלא עשה ממנה שטר אלא כל שהניח לו משכון הן שכבר עשה לו שטר הן שלא עשה לו שטר שומר שכר הוא עליה לחיוב גנבה ולפטור אונסין ובהלכות גדולות דברים זרים בענין זה אין לחוש בהם:

דף מד עמוד ב[עריכה]

אף מלוה צריך למשכון ר"ל להשתמש בה והוא משתמש בה ברשות לא נפקע מפני זה מן המצוה והרי הוא שומר שכר עליה ומ"מ דוקא שהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן ריבית הוא ואף זו דוקא במשכון שאין פחתו גדול וכבר ביארנו במציעא מלוה צריך למשכון בפנים אחרים וזו עקר:
אף שומר אבדה הואיל ויש בו מצוה ונפטר עליה מנתינת פת לעני הרי הוא נעשה שומר שכר עליה להתחייב בגנבה ואבדה ויש חולקין בפסק זה וכבר ביארנו עקרי הדברים בקמא פרק הכונס:
השביעית אינה משמטת את המלוה שיש עליה משכון כמו שביארנו שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא שיש לנו ללמוד משם דין אחד וכבר כתבנוהו במציעא פרק הזהב:
יש סוגיות בתלמוד שנראה מהם שדברי ר' יצחק בקניית משכון נאמרו לענין אונסין ויש סוגיות שנראה מהם שהם אמורות לענין גנבה ואבדה וכבר רמזנו עליהם בקצת ואף לענין פסק יש דברים שקנייה לענין גנבה ואבדה קרויים קנייה והוא שאמרוה בפסחים לצרך ביעור חמץ שכל קנייה לענין גנבה קנייה היא לענין חמץ וכמו שאמרו כיון דאלו מיגניב או מיתביד עליכו לשלומי וכו' ובפרק אלמנה לכהן גדול אמרו נהי דקני ליה לענין גנבה ואבדה לענין אונסין מי קני לה אלמא קנייה לענין גנבה לא כלום היא ושמא לא נאמרה אלא להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין חיובן של בני אדם קנין הוא וכן לענין שביעית שאינו משמט וכן לענין קדושין כמו שביארנו:
חכמי ההר למדין מתוך דברים אלו שכל שמודה במקצת ואומר לו הילך משכון על אותו מקצת אם רצה התובע לקבלו הילך הוא ואע"פ שאינו קונהו אלא להיות עליו שומר שכר הואיל ויכול לגבות בו חובו והוא שאמרו במציעא והא שטרא כיון דקא מודה בה הילך הוא אלמא כל שיכול לגבות בו חובו הילך הוא:
מכלל מה שכתבנו בפרק זה עם מה שכתבנו בראש מציעא למדנו שאין מודה מקצת חייב שבועה אלא בעשרה תנאים א' שיודה ממין הטענה ב' שלא יטעון בה הילך ג' שלא יטעון באותו מקצת טענה הפוטרת מצד אחר כגון מחלם או נתנם לי ד' שתהא ההודאה במה שהיה בידו לכפור כגון שאין שם לא שטר ולא עדים ה' טענה והודאה שבמיטלטל וגופו ממון ו' שתהא הטענה באה בגדול פקח פרט לחרש שוטה וקטן אלא ששתי אלו והם חמשית וששית בכל שבועה נאמר כן ז' שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ח' שתהא הטענה וההודאה דבר שבמדה או במשקל או במנין ט' שתהא הטענה וההודאה במלוה או פקדון הא באבדה פטור י' והיא ממון שתהא הטענה וההודאה מצד עצמם הא אם בא בטענת צואת אביו משיב אבדה הוא ופטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל: