חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבועות/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד ב[עריכה]


מתני': ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף סלעים. גמר לה בסיפרא בגזירה שוה דערכך ערכך מה ערכך האמור בפרשת מעילות אשם בכסף שקלים דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם אף זה כן ואשם תלוי נמי גמר התם מגזירה שוה דערכך ערכך והכי נמי איתא בפרק דם שחיטה ואיכא התם מאן דלית ליה ג"ש וגבי אשם תלוי נמי גמר לה מדכתיב ואם נפש וילמד תחתון מעליון וגבי אשם גזלות נפקא ליה מזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות מה אשם מעילות בכסף שקלים אף אשם גזילות בכסף שקלים אבל גבי אשם תלוי יש למיגמרה מהכא דהוה אמינא שלא תהא ספיקו חמור מודאו דאלו ודאו אשם בת דנקא וספיקו היאך אפשר, דצריך אשם בכסף שקלים לפיכך צריך יתורא דקראי למגמרה והכי איתא בהדיא בפרק דם שחיטה.

רבי אליעזר אומר עד שיאמר שבועה באחרונה. פי' רש"י לעיל ז"ל אין לך בידי ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו ובירושלמי פירשו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירה ודאי אפרטי קאי ולשון ברייתא השנויה בגמ' דיקא טפי כדברי רש"י ז"ל אלא דחזינא בנוסחי דברייתא תרי מתלתא קתני רבי אליעזר אומר לא לך ולא לך שבועה ומשמע דאדרבי יהודה קאי דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ואמר ליה רבי אלעזר בהני תרי עד שיאמר בהם לא לך ולא לך שבועה.


דף לז עמוד א[עריכה]


גמ': הא דתניא חומר בשבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות. מבשבועת העדות קאמר משום דהתם אי אפשר בהתרא' דאמרי אשתלון ההוא סהדותא.

ה"ג בנוסחי:אמר להו רבא בר איתי כו' ומאי חומרא. והכי פירושא דאי אמרת בשלמא רבנן הכי קתני ששבועת הפקדון חייבין על זדונה כרת וקרבן דהא והא עבדינן ליה מה שאין כן בעדות אלא אי אמרת רבי שמעון אדרבא שבועת הפקדון קילא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי ואלו בעדות מייתי קרבן.

דילמא בדלא אתרו ביה. וא"ת וליתני נמי חומרא דמלקות, איכא למימר כיון דגבי עדות לא איפשר בהתראה לאו חומרא חשיב לה.

לא אי אמרת בשבועת הפקדון. כתב רבינו ז"ל [רש"י] לא ידענא היכא קאי וברייתא היא בסיפרי בפרשת נשא ואיברא דלאו הכי מתניא התם אלא לא אי אמרת בשבוע' העדות ורישא דברייתא הכי איתא התם בפתע פתאום בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן מה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחיי' את המזיד אמרת קל וחומר מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר כו'.

ואיפשר דשיבושא דנוסח' הוא דאיכא התם ורב חננאל ז"ל כתב דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון נראה שהוא גורס שם שבועת הפקדון אבל י"ל דהתם שבועת העדות תניא אלא דרבנן דגמ' ידעי דהוא הדין לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט דאי ס"ד בשבועת הפקדון לוקה לגמרה למילת' משבועת הפקדון כדגמר לה משבועת העדות ותו ליכא למיפרך מה לשבועת הפקדון שאינו לוקה כדפריך בשבועת העדות שהרי בפקדון לוקה אלא ודאי חדא מינייהו נקט ומשום דידעי דשבוע' הפקדון איתא על כרחין בההוא כללא מייתי לה כאלו ההיא מתניאתא בהדיא מתניא הכי. וכבר כתבתי כי דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר וביתר לפי הצורך וכל שכן בברייתות. 
ואיכ' למידק אשמעתין למאי דקס"ד מעיקר' דבשבוע' הפקדון אינו לוקה הא קולא הוא וכ"ש דאלי' קל וחומר. 

ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת העדות והפקדון שאינו לוקה אלא מביא קרבן אלא חדא הוא דמיחייב אבל כאן א) שלוקה היכי נעביד ביה תרתי מה שאין כן בשבועת הפקדון וכיון דבאתרו ביה ליכא קרבן אפי' לא אתרו ביה נמי חיוב מלקות הוא דאיכא עליה אלא שהוא מחוסר התראה הילכך לא מייתי קרבן דחייבי מלקות הוא ובמסקנא הכי פירושא לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר מן העונש של שבועה במלקות הילכך חמיר וכי לא אתרו ביה מייתי קרבן דחיוב קרבן נמי הוא תאמר בנזיר טמא דהיכ' דאתרו ביה נפטר מן העונש במלקות ואפי' אם תחייבו קרבן לא מייתי ליה אלא למיחל עליה נזירותו בטהרה הילכך קיל ולא גמרי' משבועה לחיובי קרבן בשום מזיד כלל שאין דנין קל מחמור בכלום וברייתא גופה צריכה לפנים דקתני כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ולפרוך שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שחייב את המזיד ולא חייב את השוגג ותו דאמרינן כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד ונפרוך כל התורה יוכיח שחייב את השוגג ולא חייב המזיד והכי מפרישנא לה לכולא דתלתא קראי כתיבי פתע זה אונס פתאום זה שוגג מאשר חטא על הנפש זה מזיד ואמרי' מעיקר' דהדין נותן שיתחייב שוגג מאחר שחייבה תורה מזיד מה אם במקום שלא חייב את המזיד היינו בכל התורה חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד דכתיב מאשר חטא על הנפש אינו דין שנחייב את השוגג.

ואם תאמר שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שאני התם משום דאנוס הוא אבל שוגג דעלמא לאו אנוס הוא דה"ל למיגמר ומיפרך מיניה וביה עדיף ועוד דאתי מאונס דכאן שחייב את המזיד ואת האנוס אינו דין שנחייב השוגג ובודאי דהאי קל וחומר ליתיה אלא אי כתב רחמנא מזיד ולא כתב שוגג ומשום הכי אמר ומנין שחייב את המזיד כלומר אם שמענו מזיד ודאי אתי שוגג מיניה אבל מנין לך מזיד דאמרת קל וחומר כלומר וחוזר ונידון דין אחר שיכתוב הכתוב שוגג ולא מזיד ויבוא מק"ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג או משום אונס או משום טעם אחר חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד וליכא למיפרך הכא טעמא מאי משום דאנוס הוא דגבי נזיר טמא נמי אנוס חייב וא"ת כל התורה יוכיח שלא חייב את המזיד איכא למימר אין הכי נמי אלא עדיפא ליה למיפרך מיניה וביה ועוד דלא דמיא דאלו כל התורה פטר בה אונס אבל כאן שחייב את השוגג ואת האונס דין הוא שנחייב את המזיד ופריך מיניה וביה לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו נפטר מענשו במלקות ומשום הכי חמיר תאמר [בנזיר] שעל כרחך נפטר מן העונש במלקות וכיון דקיל לא מייתי ליה מחמור כלל הילכך אי כתב רחמנא פתאום דהיינו שוגג לא אתי מזיד ת"ל וכפר עליו לרבות מזיד.

וא"ת כיון דאי כתב רחמנא מזיד אתי שוגג מיניה דהא לא איפריך ק"ו קמא תרי קראי למה לי זו אינה תורה דאי לא כתב רחמנא פתאום הוה אמינא מאשר חטא על הנפש היינו שוגג דשוגג נמי נקרא (שוגג) [חוטא] בכל התורה אבל אי אתו כל חד וחד מחבריה בין שוגג ממזיד בין מזיד משוגג וכדקס"ד בתחיל' דינא לא צריך אלא חד אבל השתא כיון דמזיד לא אתי תרוייהו צריכי. 

ומורי החכם ר' נתן נ"ר בה"ר מאיר ז"ל פי' דה"ק ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועת העדות שלא חייב את השוגג מפני שהוא אנוס חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג דכתיב בפתע זה אונס ושוגג דומיא דפקדון קאמר וליכא למימר השתא כל התורה יוכיח שהרי פטור בה אונס.

מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב כפירת דברים בעלמא הוא. שמעתי שהקשה הרב אב ב"ד אל הרב ר' יוסף אבן פלאט ז"ל מנא ליה לרבה הא דילמא כי קא מיבעיא לן בדליכא עדים בפקדון קא מיבעיא לן ומשכחת לה דליכא עדים בפקדון ואתרו ביה כגון שהיו קרובים למפקיד ולא מהימ' [למימר] האי פקדונא דפלוני הוא ויכולין להתרות בנפקד שהן רחוקים אצלו ובתרי גופי ודאי פלגינן דבורא ועוד דהכא בלאו מפלג דיבורא נמי לקי נפקד דהא לא קא מסהדי אפקדון אלא עליו להלקותו ואיפשר דכיון דמתרו ביה לא תשבע שהפקדון לפלוני הוא לא מהימני משום דבפסול קורבא לא פלגינן דיבורא אלא לגבי עצמו וזו לדברי מי שמפרש כן במסכת מכות כמו שכתבתי שם ויש לתרץ כאן דאין הכי נמי דמצו לתרוצי ליה לרבה הכי אלא אקשויי נמי קא מקשו ליה למימרא דאפילו בכשרין נמי מיחייב ומסקנא נמי הכי.

[פרט למודה לאחד מן האחים וכו'.] גרסינן בגמ' דבני מערבא בהאי פירקא וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין טרבאין ואחראין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחת ובא ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב [אחד] שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא (להם) מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה (שוה מצא) על פרוט' הכא שבועה חלה על חצי פרוטה.

והכי פירושא: וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה כלומ' שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאלו הודה היה חייב לשלם זה ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש באחד מן השותפין פי' כגון שבא לו אחד משנים שהפקידו שניהם אצלו ותבעו וכפר בו הוא ונשבע פטור מפני שלא חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חצי מן הממון עד שיבא חברו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו בממון דמעכשיו פקדון אית להו וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור (ליה בידו כולם מנה) [שאין לו בידו] ולא כלום עד שיבא חבירו עמו דממון דזה דתרוייהו חשיב ולית לחד מינייהו בגויה כלום. 
א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שאינן כותבין אלא אנו פ' ופ' לוינו מפ' מנה חייב כל אחד לשלם הכל. 
ופי' הדה אמרה דאמרת באחד [משנים] שהפקידו אצל אחד פטור שאם בא ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכול למימר לכל א' ממנו (נתחייבתי) [נתחייבת] אלא (לשניכם) [לשניהם] אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי הילכך כל אחד מהם חייב לשלם לו הכל ולא עבדין כן פי' ולא נהגו כן אלא כולן כותבין ערבאין ואחראין זה לזה על דרך שופרא דשיטרי והדר מפרש לברייתא שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו אין גרסי' בחיר"ק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה ולכשיבוא חבירו (אומר) [או] יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע ואין לזה בחלק זה דין ודברים שהרי אתה אומר כל אחד מכיר שלו ונוטל אלא מדקא פטר ליה בבריית' ש"מ שאין שומעין לו. 
אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב שכל אחד מהן חייב על הכל הילכך כופר בממון הוא. 
ואקשי' אם אתה אומר שחייב כל אחד על הכל נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה והשבי' את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב ונמצאת מחייב קרבן על פחו' מפרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי פד' שבועת הדיינין. 
ומפרקינן תמן כל שבועה חלה על פרוטה שהרי כל אחד מהן חייב על הכל התם במפקיד חצי פרוטה כל שבועה חלה על שוה פרוטה בתמי' הואיל ועל חצי פרוטה השביעו פטור. 

ורבינו הגדול רבי יצחק פסק כרבי יוסי דאע"ג דלא כתבין אתראין וערבאין זה לזה וכן דעת רב חננאל ז"ל וש"מ דשנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא דאי איתיה לחבריה במתא ושמע ולא אתא שליחותיה עבד ובכל נמי מישתעי דינא בהדיה ואי מודה יהיב ליה כולי ממונא כיון דידע ביה חבריה דהאי תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מינייהו.

והרב ר' אפרים ז"ל דוחה הירושלמי הזה משום דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת ויפה דקדק אלא שיש לומר דבנמרא דילן תניא פרט למודה אלמא משום הודאתו הוא פטור הילכך לא משכתת לה אלא כגון דאתו תרוייהו והודה לאחד וכפר לאחד והתם תניא פרט למכחש אף על פי שעכשיו אינו מודה לחבירו ותרתי מתניתא איתנהו ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחלה אלא לכל אחד ואחד יתבע תחלה על חלקו וכבר כתבתיה בפ' המפקיד. 

ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ"ק דמציעא בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך מדקתני את שלך משמע דלא מיחייב ליה בחלק חבירו ולאו קושיא היא דהתם בשפירשו פ' לוה מנה ופ' לוה מנה אחד וכך משמע.

והרב אב ב"ד ז"ל כתב בלשון הירושלמי פ' הדה אמרה מדקאמר פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו החוב אשתכח כי היכי דשנים שהלוו אחד מהם יכול לתבוע כל החוב הכי נמי שנים שלוו ונמצא אחד מהן פורע הכל.

ואינו מחוור לי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה (ונתבע) [ותבע] נפטר הלה משנים בשבועה כיון שתבע זה ונשבע לא הפקדתם לי אין חבירו יכול לתבוע אלא בחלקו ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה הראשונה אינו חוזר ונשבע ונפטר בראשונ' דאמרי שבועה לא' שבועה לק' כדאיתא בפ' מי שהיה נשוי.


דף לז עמוד ב[עריכה]


אלא משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות. איכא דקשיא ליה, אי הכי עדים נמי הא שעבוד קרקעות הוא לרבי יוחנן דהא אמר רבי יוחנן שמלוה על פה גובה מן היורשין וגובה מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא היא כדאיתא בשילהי גט פשוט ומאי אולמה דשטר מעדים ותו קשיא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה דחייב רחמנא היכי משכחת לה דהא מלוה על פה כמלוה בשטר דמי וגובה מן היורשין ומן הלקוחות וכי היכי דשטר הוי שעבוד קרקעות והא בורכא דכל מודה מקצת שאין לו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי מנה לי בידך בשטר ואבד ממני והלה אומר אין לך אלא חמשים בשטר מתחייב הוא בשבועה דאורייתא דכיון דאין השטר כאן ואינו יכול לגבות בו מן המשועבדין לאו שעבוד קרקעות מיקרי וכדכת' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בפירושיו בפרק יש נוחלין וכל שכן בעדים שאינן כאן שאין תביעה זו שעבוד קרקעות דהא לא גבי ממשעבדי כלל א) (בכאן חסר כשיעור שיטה א') הכא (בכאן חסר כשיעור שיטה) דתרוייהו אמרי דעדים הוה במיל (בכאן חסר כשיעור שיטה) תא או במנה או בחמשים ונמצא שעבוד קרקעות אין מחייבין אותו שבועה וכן יש לומר בטוען אבדתי את שטרי אינה דומה לההיא דסלעין דינרין ולא לעדים מעידין שפרעו כולו דהתם לעולם לא אתי לידי שעבוד קרקעות אלא שכבר הורה הרב ז"ל ואחרים העמידו דין מודה מקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהן אומרין שמתו וא"ת והא מעשים ומחייבי רבנן [שבועה] ואפי' בעדים וקי"ל שעבודא דאורייתא איכא למימר כיון דתקון רבנן דמלוה על פה לא מיגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא לאו שעבוד קרקעות הוא ואין דברים הללו נכונים כלל.

ובין לדברי זה בין לדעת ראשון שחייבוהו כשאין העדים לפנינו אכתי קשיא דרבי חייא קמייתא דאיהו מדינא מחייב ליה ולא מבתר תקנתא דוקא ועוד דשמעתין לב איפריקא דחיוב קרבן אדינא דאורייתא הוא והא אית ליה לרב"י שעבוד' דאוריתא והכא בשבאו עדים עסקינן דהא אתרו ביה וכל שכן דגבי פקדון הכופר בממון ואחר כך נמצא עליו שטר פטור ובמשבי' עדים חייב (דעידי) [והא עדי] קרקע נינהו. 

ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שיעבוד מטלטלין ומיחייב אבל שטרא משום קרקעות הוא דכתבי לה אינשי דשטרא למטלטלי לא כתבי ועיקר שעבודא אמקרקעי וכמאן דתפיס להו דמי הילכך כי קא תבע מקרקעי תבע אבל במלוה על פה לא דהא איכא נמי שעבוד מטלטלי ואין טעם זה מחוור.

אלא הטעם לפי שכל מה שאדם טורף מן הלקוחות עיקר שעבודו עליו עוקר טענתו אותו הוא תובע. 
ואני אומר דבעדי' לא משכחת לה דגבי מן הלקוחות אלא כגון דאמרי אנן סהדי דלא פרע ואיפשר דגבי בדלא מטא זימניה כדגבי מיתמי משום דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה אע"פ שאין סברתנו כן אבל לבתר זמניה ודאי אעפ"י שחייב מודה לא גבי דהא טענינן להו ללקוחות הילכך מצו למימ' פרע וכי גבי מיניה גבי ומיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה הילכך שעבוד מטלטלין הוא דרמי על כל מאי דאית לדידי' שעבוד' דאורייתא כדמוכח בפרק גט פשוט מוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט ומשום הכי (בלמודה) [כל מודה] מקצת נשבע דלאו שעבוד קרקעות הוא וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו שעבוד קרקעו' הוא אלא אם כן אמרו שהם עדים שלא פרעו ואליבא דמאן דאמר שעבודא דאורייתא. 
ולענין קרבן, לעולם הכופר בפקדון חייב משום דלעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקיד ליה ולא אהדריה ניהליה אבל איפשר שאם טענו מלוה ובאו עדים והעידו שהלוהו ולא פרעו פטור דשעבוד קרקעות הוא לרבי יוחנן וכשטר דמי ולאו בהכי עסקינן בשמעתין.

הא דאמרינן בהא אפילו רבי אליעזר מודה דרחמנא אמר מכל ולא הכל. היינו טעמא דלא מישתמע ליה הך מיעוטא לגזילה עצמה משום דאי הכי הא מיעוטא ורבויא דדרשי' הכא כבכל התורה כלה מאי אהני לי כיון דממעטינן נמי קרקעות בכלל ופרט הוא משו' הכי לא ממעטי' מהאי מיעוטא אלא חדא למיפטר מקרבן ואיתרבו להו קרקעות לגזילה משום וכחש אשר ישבע עליו דמידרשו כדינייהו בריבויי ומיעוטי.

ורש"י כתב, בהא אפי' רבי אליעזר מודה דאע"ג דאיתרבו להו לענין השבה לא איתרבו להו לענין חומש ואשם דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב או מכל ומשמע דאיהו גריס ה) מכל אשר יעשה האדם חזר וריבה דאי לאו הכי ריבויא גופיה מהתם אתי להשבה.


דף לח עמוד א[עריכה]


[כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כאו"א]. והא דאיפליגו רבי מאיר ורבי יהודה בכללי ופרטי דרבי מאיר סבר ולא לך בוא"ו כללא ורבי יהודה סבר פרטא ובלא וא"ו סבר רבי מאיר פרטא ורבי יהודה כללא איכא דתמיה ליה והא בכל התורה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ותו דהתם בזבחים בפרק שני משמע דוכזית בוא"ו כללא ובלא וא"ו פרטא.

ונ"ל דהכא בהא קמיפלגי דר' מאיר סבר בלא וא"ו פרטא וקיימא שבועה אכל חדא וחדא ורבי יהודה סבר כללא דאי פרטא הוא לא אישתבע אלא אקמא דהא לא אמר שבועה אלא אקמא וכיון שהוא פרט צריך להזכיר שבועה לכל אחד ואחד והיכא דאמר ולא לך בוא"ו סבר רבי יהודה וא"ו מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בתחלה וזו הוא"ו מושך שבועה לכל אחד ואחד ורבי מאיר סבר וא"ו דבלא לך שני מוסיף על לך ראשון וכוללן כולל בכלל אחד הילכך אינו חייב אלא אחת.

הא דדאיק שמואל מדקאמר רבי יהודה ולא לך פרטא מכלל דשמעיה לרבי מאיר דאמר כללא הוי מינה שמיע ליה דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה ומיהו מצי למימר דפרטו של רבי מאיר בלא וא"ו הוי פרט נמי לרבי יהודה ובמאי דפליג עליה אמר ליה אבל במאי דמודה ליה שתיק מיניה והאי דלא אמר הכי משום דמסתבר ליה לשמואל דבוא"ו הוי פרטא טפי כדמשמע ליה לרבי יוחנן נמי דאע"ג דלא מצי למימר הכי אליבא דכולי עלמא מדיוקא דברייתא מוקי לה מיהא לרבי יהודה ונמצאו הכל שוין לדעת רבי יהודה דבוא"ו פרטא ובלא וא"ו כללא.

ורש"י ז"ל כתב דאי (חילא) [לא לך] לרבי יהודה נמי פרטא הוי ולא חשיב כללא אלא שאין לכם בידי מאי שנא ולא לך דנקט וזו אינה טענה דמאי דפליגי בה קאמר ושמא מפני שרבי מאיר לא בירר כללו ופרטו ניחא להו למימר דבתרתי פליגי והכי קאמר ליה בוא"ו פרט ולא באחרת מכלל דשמעי' דקאמ' בוא"ו כלל ולא בלא וא"ו. מדקאמר רבי יהודה ולא לך פרטא מכלל דשמעיה לרבי מאיר דאמר כללא הוי מינה שמיע ליה דכללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה ומיהו מצי למימר דפרטו של רבי מאיר בלא וא"ו הוי פרט נמי לרבי יהודה ובמאי דפליג עליה אמר ליה אבל במאי דמודה ליה שתיק מיניה והאי דלא אמר הכי משום דמסתבר ליה לשמואל דבוא"ו הוי פרטא טפי כדמשמע ליה לרבי יוחנן נמי דאע"ג דלא מצי למימר הכי אליבא דכולי עלמא מדיוקא דברייתא מוקי לה מיהא לרבי יהודה ונמצאו הכל שוין לדעת רבי יהודה דבוא"ו פרטא ובלא וא"ו כללא.

ורש"י ז"ל כתב דאי (חילא) [לא לך] לרבי יהודה נמי פרטא הוי ולא חשיב כללא אלא שאין לכם בידי מאי שנא ולא לך דנקט וזו אינה טענה דמאי דפליגי בה קאמר ושמא מפני שרבי מאיר לא בירר כללו ופרטו ניחא להו למימר דבתרתי פליגי והכי קאמר ליה בוא"ו פרט ולא באחרת מכלל דשמעי' דקאמ' בוא"ו כלל ולא בלא וא"ו.

ה"ג: תנן לא לך ולא לך ולא לך תני לא לך לא לך פקדון תשומת יד גזל ואבידה. וקשיא לשמואל דאמר כללו של רבי מאיר בוא"ו וכללו של רבי יהודה בלא וא"ו דהא מתניתין קתני תרוייהו פרטי נינהו דתנן פקדון תשומת יד גזל בלא וא"ו ואבדה בוא"ו ואי רבי מאיר ליחייב אפקדון ואתשומת יד ואגזל דליכא וא"ו ולא ליחייב אאבידה דאיכא וא"ו ואי רבי יהודה לחייב אאבידה דאיכא וא"ו ולא אפקדון וגזל ותשומת יד ולרבי יוחנן מתניתין מני ר"מ היא וכולהו פרטי הוו ומשום הכי תנינהו לתרוייהו.

והא דאמר רב איקא אפי' חטה בכלל חטים. פירשה הרב הלוי ז"ל יפה ושלא כדברי רש"י ז"ל והכי קאמר שאפי' אמר שבועה שאין לך בידי אלא חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת שלא תאמר הואיל ותבעו חטים ושעורים אם אמר לו שבועה שאין לך בידי אין במשמע אלא חטים אבל חטה אחת יש לו ומש"ה פריט להו ולא לאיחיובי אכל אחת ואחת קמ"ל חטה בכלל חטים ובין דאמר חטה בין דאמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין הרבה ובשביל כך לא היה צריך לפרש הילכך כי פריט להו לאיחיובי אכל חדא וחדא פריט להו.


דף לח עמוד ב[עריכה]


קנס הוא תובע ולא בשת ופגם. תמיהא לי, והא מ"מ הוא אומר לא אנסתי והוא כופר בבשת ופגם ובשבועת הפקדון אע"ג דלא טעין ליה מחייב כדאמרנא לעיל בפ' שבועת העדות משום דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו ול"ק דאע"ג דאם כפר מעצמו חייב אם טענו הלה קנס והוא אומר לא אנסתי כדי לכפור הקנס הוא נשבע ואלו טענו בשת ופגם שמא היה מודה דכי טעין ליה וכפר אמאי דטעין ליה כפר.