חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק ה

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לו עמוד ב

פרק חמישי

שבועת הפקדון נוהגת וכו' כולה מתני' מיפרשא ממאי דכתיבנא בפרקין דלעיל והא דקתני סיפא ומהו חייב על זדונו אשם בכסף שקלים בספרא גמר לה בג"ש דערכך ערכך מאשם מעילות דכתיב בה כסף שקלים בשקל הקדש לאשם והתם נמי איכא מאן דגמר כן בג"ש לאשם תלוי דעלמא דאע"ג דודאי חטאת בת דנקא ספיקו כסף שקלים והחמיר הכתוב בספיקו יותר מודאי כדי שישמר אדם בהם והתם איכא מאן דלא גמר ג"ש ואין אדם דן ג"ש מעצמו ומייתי לה לאשם של פקדון שהוא כסף שקלים באשם של מעילות מדכתיב וזאת תורת האשם תורה אחת לכל האשמות ומיהו לא מייתי אשם תלוי מהתם דאיכא למימ' דשאני אשם תלוי שלא יהא ספיקו חמור מן ודאו ואין תורה האשם בא אלא לכל אשמות ודאין ומייתי אשם תלוי מדכתיב ביה ואם נפש וילמד תחתון מן העליון והכי איתא בהדיא בכריתות פ' דם שחיטה וכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל כאן:

דף לז עמוד א

הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו והא דלא בעי לה בשבועת העדות שלד"ה חייב בו הכתוב מזיד בשוגג כדאיתא לעיל משום דהתם א"א לאחרים להתרות בו בוודאי דמנא ידעי שהעדים מזידין בכפירה זו אי משום דהוו בהדייהו באותו עדות דלמא אישתלו אבל בפקדון שראו כשהפקיד לו והוא בא לישבע שלא הפקיד בו כלל יכולין הם לומר לו שלא ישבע דבשקרא ודאי משתבע או דלמא הא והא עבדינן פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. תנינא פירוש בברייתא וכדאמר רב כהנא בסמוך אנא תנינא לה ולא אשכחן לה בשום דוכתא במתני'. חמורה הימנה שבועת הפקדון פירוש חמורה משבועת העדות דאיירי בה ברישא דהא מתניתא. ה"ג חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים וא"ל רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי א"נ התם חטאת בת דנקא הכא אשם בכסף שקלים. א"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה א' זדונה וא' שגגה אשם בכסף שקלים ותיפשוט מינה דלמא בדלא אתרו ביה ע"כ הגירסא הישנה שבספרים ופירוש דמעיקרא פשטינן מינה דמדקתני שחייבין על זדונה מכות בכי אתרו ביה מלקות איכא ודחי רבא בר איתי דהא פשיטותא לר"ש היא דהא מתני' כוותיה היא ומשום דס"ל דבשום מזיד דפקדון ליכא כפירה בקרבן דלא יליף מעדות אלא ממעילה שהמזיד פטור בה אלא לרבנן דמחייבי קרבן למזיד כשוגג דילפי מעדות אכתי תיבעי לן היכא דאתרו ביה מאי דיניה כדלעיל דשייל ש"ס ומאי חומרא וכו' ולכאורה אין שאלה זו אלא על מאי דאוקמה רבא בר איתי כר"ש. וקשה דכי הוה ס"ל דרבנן היא תיקשי נמי מאי חומרא דשבועת הפקדון שזדונה מכות משבועת העדות שזדונה קרבן דההוא לאו בר מלקות הוא ויש מתרצין דכי אוקימנא כרבנן דאית להו כפרה בקרבן בזדון שבועת הפקדון היכא דלא אתרו ביה לכל הפחות משמע לן דהא דתנן שחייבין על זדונה מכות דהיינו היכא דאתרו ביה שאין מלקות בלא התראה דאף מכות קתני לומר דהא והא עבדינן ליה והיינו פשיטותא דידן וא"כ שפיר קתני חמור' דאלו בזדון שבועת העדות אפילו אתרו בו ליכא אלא קרבן והכא איכא קרבן ומלקות אבל השתא דמוקים לה כר"ש ולדידיה אין קרבן בזדון פקדון כי קתני זדונה מכות מכות בלחוד קתני ולהכי ק"ל מאי חומרא משבועה בעדות דבעדות נמי איכא חדא דהיינו קרבן ולא ניחא לתרץ כן דהא מנ"ל דלמא לרבנן נמי מכות בלחוד הוא דס"ל דכי אמר רחמנא זדון פקדון לכפרה בקרבן ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה דבר מלקות הוא מלקא לקי בלחוד לכך יש מוחקין גירסא זו וגורסי' כגירסת רש"י ז"ל ולי נראה כפי ג"ה דהא דבעינן ומאי חומרא בין לרבנן ובין לר"ש שיילי' ומפרשינן לה והכניס הש"ס עצמו בין דברי ר"א לדברי רב כהנא לברר הפשיטות דהוה עבדינן לבעיין לרבנן ולר"ש והדר אהדרינן דאהדר להו רב כהנא וכן דרך הש"ס בכמה מקומות אבל רש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת וזו היא חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וש"מ מכות אין קרבן לא ומאי חומרא ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי וא"ל רב איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון דלא ניתנה שגגתה לכפרה ר"ש הוא דא"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה וכו' עד שקלים ע"כ ולגירסא זו אתינן למיפשט מעיקרא דכי אתרו ביה מלקות איכא קרבן ליכא דמשמע לן דמכות דוקא ומפרשינן דמאי חומרא דשבועת העדות משום דהתם בשבועת העדות חטאת בת דנקא ובאשם זה איכא מלקות בלחוד וניחא ליה לאיניש דלייתי קרבן ולא לילקי וכי א"ל רבא בר איתי דהא ר"ש היא לא אצטריכינן למשאל מאי חומרא דהא פרישנא אליבא דרבנן א"נ דהתם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים והוא התירץ בעצמו לר"ש ודחי להו רב כהנא דאיהו תני לה לברייתא ולא תנינא בה לעולם אלא דאח' שגגתה וא' זדונה יש להם כפרה לקרבן ולהכי אצטריכנן לשייולי מאי חומרא דהא חומרא דא דכרינן לעיל דהכא מלקות והתם קרבן אזדא לה דה"נ ליכא אלא קרבן אבל לגירסא הא' לא אצטרכינן לפרושי לרב כהר מאי חומר' משום דהא פרישנא בה לעיל תרי חומרי ונהי דהשתא ליתיה לחדא חומרא דהא לתרווייהו כי אתרו ביה ליכא אלא קרבן לחוד אכתי אשתיירא אידך חומרא דפרישא דניחא בחטאת בת דנקא מאשם בכסף שקלים וזה ברור:

ת"ש וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' רישא דהא מתניתא איתא בספרי בפרשת נשא בענין נזיר טמא והכי איתא התם וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' עד וכפר עליו ותניא בפתע זה אונס פתאום זה שוגג פי' לומר שמביא קרבן על כל א' מהם ואמרינן והדין נותן ומה במקום שלא חייב קרבן את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב קרבן על המזיד אינו דין שיחייב על השוגג ומנין שחייב כאן את המזיד ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב בה את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שיחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה ע"כ לשון הברייתא בספרי ויש נוסחאות שגורסים שם שבוע' בעדות וטעות הוא דא"כ היכי אמרינן בסמוך בה"ג אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה דבעי לומר שאינו נפטר במלקות דהא בשבועת העדות לא שייך בה מלקות ועוד דהכא לשבועת הפקדון דאיירי בה מייתינן לה פשיטותא לבעיין אלא ודאי דגירסא כמ"ש ומיהו גם לגירסא זו קשה עד מאד דשבועת הפקדון לא חייב קרבן את השוגג דהא ליכא מ"ד לה ועוד היכי קאמר בסיפא כאן שחייב את השוגג אינו דין שחייב את המזיד והלא כל הקרבנות הן בשוגג ולא חייב את המזיד והנכון בתירוץ קושיות אלו דשוגג דאמרינן הכא משום שגגת אונס נקטינן ליה ולכלול בין שוגג ממש בין שוגג אנוס ששניהם חייבין קרבן בנזיר וכדקתני בפתע זה אונס פתאום זה שוגג והיינו דקתני דשבועת הפקדון לא חייב כל שוגג ואפילו אנוס דאנוס פטור בו כדתנן ואין חייבין על שגגתו דהיינו מדרב כהנא ור"א ומעתה ליכא למימר כל התורה תוכיח שבכל התורה אנוס פטור מקרבן וכדדרשינן התם ואמרינן לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' והשתא קס"ד דמתני' כפשוטה דבשבועת הפקדון אינו חייב מלקות אע"ג דאתרו ביה ובנזיר טמא לוקה וא"ת וא"כ מאי פירכא דבנזיר טמא חייב את המזיד לפי שהוא חמור וי"ל דלמאי דקס"ד השתא אין תשובה זו שהתנא משיב מפקדון לנזיר טמא לחייב את הנזיר (בנזיר) [במזיד] קרבן אינו ק"ו דאתינן עלה דבתורת טעמא דבשבועת הפקדון שאין בה מלקות חייב וקרבן (אחר) [תחת] מלקות אבל בנזיר טמא שחייב מלקות אינו מתחייב קרבן דתרתי לא עבדין ליה אבל כי הדר ש"ס ודחי דה"ק אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר במלקות תאמר בנזיר שנפטר במלקות הויא תשובת הברייתא כפשוטה מתורת ק"ו אם בשבועת פקדון שחייב בה קרבן את המזיד בשלא אתרו ביה שהוא חמור אינו נפטר במלקות היכא דאתרו ביה תאמר בנזיר טמא שהוא קל שהרי נפטר במלקות היכא דאתרו ביה וא"כ אף קל שאינו חייב קרבן היכא דלא אתרו ביה שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ופרכינן מכלל דנזיר טמא נפטר ממלקות פירוש דאתרו ביה דלא נחייביה קרבן והא קרבן כתיב בה וכפר עליו וכו' וכבר ריבה אותו התנא אפילו למזיד ופרקינן דקרבן דידיה אינו מכפר על טומאתו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה שאינו יכול לחזור ולמנות ימי נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה:

אמרוה רבנן פי' תלמידי דרבא דלעיל להאי בעיי' דבעא מינייהו רב כהנא לעיל קמיה דרבא. א"ל מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מחייב קרבן כפירת דברים בעלמא הוא כלומר דבעייא זו בשבוש נאמרה ונשאלה דהא כל היכא דאיכא עדים דידעי שהוא חייב לו פקדון זה אין בו חיוב קרבן על כפירתו דכפירת דברים הוא שהרי יבואו עדים ויעידו שהוא חייב לו וכל מזיד בפקדון שאמרו שהוא חייב קרבן על שבועתו אינו אלא בזדון עצמו שהודה בכך שנשבע במזיד בשקר ולא בשידעו עדים והתראה לא שייכא אלא היכא דידעי המתרים בו שהוא חוטא ועובר במזיד וכגון דידעי בפקדון שהפקידו אצלו בפניהם וזה שכפר בו שלא הד"מ ונשבע לו על הדבר בשקר נשבע ומעתה אע"ג דלא אתרי ביה למלקות אינו בר קרבן וכ"ש היכא דאתרו והויא לה בעייא דרב כהנא משובשת והקשה הרב אב ב"ד ז"ל מאי קאמר רבא דהא אפילו לסברתו של רבא משכחת לה שפיר דלא הויא כפירת דברים ואע"ג דידעי עדים שהוא חייב לו ואתרו ביה למלקות כגון שהיו אלו שיודעין בדבר קרובים לתובע ורחוקים לנתבע דממונא לא מחייבי לי' אבל מלקו' מחייבי לי' ויש מי שתירצו דודאי אף קרבן ומלקות לא מחייבי ליה דהויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וסהדותא ואע"ג דלא מהימן אאידך ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מילתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כל שב' הדברים שאמר בעדותו הם עדות שמעיד על אחרים אע"ג דתרי גופי נינהו לא פלגינן דבורא כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכאותה שאמרו בירושלמי בשטר שהיו עדים חתומים בו שנתן נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאר"י מתוך שפסולה עדותן לזה פסולה לזה אבל י"א שזה אינו דאפילו בעדים פלגינן דבורא ושאני ההיא דירושלמי דעל קרקע א' מעידין שאילו היה כתוב בו שנתן קרקע מסויים לזה וקרקע מסויים לזה פלגינן דבורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו (ועוד י"ל דשאני התם שהיא עדות בשטר והחתימה דעדות א' הוא נדון ולא פלגינן לה אבל בעדות ע"פ ותרי גופי פלגי' אף בעדים ונראה דבר מכל דין אין כאן טעם לומר שתבטל כל עדות זו ומטעם עדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה חדא דאפי' אלה המתרי' בו התרו בו בב"ד וא"ל לא תשבע כדי שלא תלקה כי אנו יודעים שאתה חייב לפלוני דפקדון הזה שהוא תובעך אין כאן עדות לחיוב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייבו ממון שיתן לאותו פלוני קרובם אלא להתרות בו על העביר' ולסלקו מן השבועה וא"כ ליכא למימר בהא מתוך שבטל' עדותן בחיוב הממון מפני הקורבה שתתבטל לענין ההתרא' וכ"ש אם לא אמרו לו חייב אתה להחזיר הפקדון אלא שא"ל יודעים אנו שאם תשבע לשקר תשבע ותלקה וכ"ש אם ההתראה היתה חוץ לב"ד שאנו מקום עדות לחיוב ממון כלל וא"כ הדרא קושיא דמרן הרב אב ב"ד ז"ל דהא שפיר משכחת לה התראה למלקות וכפירת ממון ולחייבו קרבן אם היו קרובין לתובע ורחוקים לנתבע) אבל הנכון בתי' קושיא דרבא שפיר ידע דמשכחת לה חייב קרבן בעדים קרובין לתובע וכדאמרן ולא קאמר איהו דהויא שיבושא בבעייא דרב כהנא אלא משום דאיהו סתמא בעי לה ואפילו בעדים כשרים בין לתובע בין לנתבע שיכולין לבא ולהעיד בב"ד להעיד על הנתבע ולחייבו ממון דסבר רבא דכל פקדון שיש עליו עדים אין חיוב קרבן לנפקד על כפירתו בשבועה דכפירת דברים חשיבה והא קי"ל דכפירת דברים פטור מקרבן ומיהו רב כהנא סבר כר"י דלקמן שהכופר ונשבע בפקדין שיש עליו עדים חייב קרבן וכפירת ממון חשיבא דהא ממון גמור שאילו הודה בו לא הי' חייב גם בלא עדי' הוא כופר לו ולא אמרו כפיר' דברים פטור אלא בדבר שאפילו הודה בו לא היה חייב א"כ כשמודה בחיובו וכופר בד"א כגון הא דאמרי' לקמן בסמוך שאומר לויתי ולא לויתי בשטר או לויתי ולא לויתי בעדים וכגון אידך דאתו תרי ואמרי מתרווינן יזפת מנה וא"ל לא יזפתיה אלא מחד מינייהו שאין כאן כפירת הפסד ממון לגבי תובע כיון דתרווייהו מודו אהדדי דמתרווייהו יזיף ולאפוקי היכא דשמעון א"ל ממני ומראובן זה יזפת וראובן אומר ממני לחוד יזף והנתבע ג"כ אומר מראובן יזיפנא דהשתא אע"ג דגבי נתבע ליכא כפירת ממון כיון דלגבי שמעון אית כפירת ממון מחייב קרבן על כפירתו ולהכי לא נקטיה בגמ' אלא כדאמרי תרווייהו מתרווינן יזפת כנ"ל ובכך מתפרשת כל ההלכה:

ת"ש היו שם שתי כתי עדים וכו' ואמאי והא קיימא שניה וקושיא לרבא אבל לא לר"י דלקמן דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' כפשיט' דאע"ג דקיימא שניה מחייבי עדים על כפירתם וכולהו אוקימתיה דעבדינן דרבא נינהו וכיון דאיתותב רב' הדר' מתני' כפשוט' וכדכתיבנא לעיל בפ' שבועת העדות:

דף לז עמוד ב

ה"ג נשבע והודה ובאו עדים ול"ג ואח"כ דהא מפרש ואזיל דאי משבאו עדים הודה אבל כי גרסינן נשבע והודה ובאו עדים אפשר לאומרה כשהודה תחילה או כשבאו עדים תחלה אלא דמהדר מאי דהוי התם שבועה והודאה ועדים וזה פשוט. אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פי' אבל אינו משלם כפל ורבנן הוא דסברי מודה בקנס ואח"כ באו עדי' פטור ואם משבאו עדים הודה פטור מן החומש דאמרינן התם בפ' מרובה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש:

הכא נמי כדרבינא פי' שבשעה שכפר ונשבע היו עדים אלו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססו' ואח"כ מתו. ת"ש לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ממש ובין שנפרש שאינו לוקה פי' נפטר במלקות יש במשמע שיש עדים בדבר שיודעים שהפקיד אצלו:

היינו טעמא דר"י משום דה"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' ולפ"ז דוקא שטר מלוה ושעדים חתומין בו דהיינו סתם שטר. אבל מלוה בכתב ידו חייב ולא הוי שעבוד קרקעות דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר של פקדון אפילו בעדים שהרי אינו גובה בו מנכסים משועבדים דמגו דאי בעי אמר נאנסו יכול לומר החזרתיו ועוד שאין חיובו ושעבודו אלא בשעת פשיעת האונס ולית ליה קלא דליזדהרו לקוחות וכדפרישנא בפ' המוכר על שטר היוצא על היתומי' רבינו ז"ל ואיכא למידק אי משום כפירת שעבוד קרקעות אפילו מלוה בעדים נמי ליפטר לר"י דהא אית ליה לר"י שעבודא דאורייתא כדאיתא בב"ב וכל דאית ליה שעבודא דאוריית' אית ליה דבר תורה אפילו מלוה בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא שאמרו חכמים אינו גובה משום תקנת לקוחות דלית ליה קלא וכיון דמדאורייתא איכא שעבוד קרקעות והוא פטור מקרבן היאך יהא חייב קרבן משום תקנה דרבנן שאין בה שעבוד קרקעות דהא חולין לעזרה קא מייתי וי"ל דכיון דמדרבנן ליכא שעבוד קרקעו' והפקר ב"ד הפקר הא הויא לה בשעת כפירה מטלטלין והתורה חייבו קרבן על כל שבשעת כפירה הוא כפירה ומדאוריי' נמי מחייב השתא וזה ברור וזה התשובה יש למה ששאלו רבים דהא ק"ל שעבודא דאורייתא וק"ל שאין נשבעין שום שבועה דאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות כדאית' בפ' שנים אוחזין וא"כ היאך אנו נוהגין לחייב שבועה למודה במקצת על מלוה שהיו עליה עדים וכן בדר' חייא קמייתא דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וא"כ הו"ל כהודה בקרקעות וכפר במטלטלין שהוא פטור כדאיתא התם וה"ה כשהעדים עדותן בשעבוד קרקעות וזו היתה קושיא חזקה אבל פי' עם מה שאמרנו דכיון שכבר אחז"ל דמלוה בעדים אינו גובה אלא מבני חרי אין כאן שעבוד קרקעות עכשיו בעדים והכל הולך אחר שעתו דהפקר ב"ד הפקר עוד תירצו רבותי' ז"ל ומכללם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת רבותינו ז"ל שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעין שלוה ולא פרע אבל כל שאין יודעין אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי אין זה שעבוד קרקעות שזה עיקר חיובו מפי עצמו שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי היה פטור וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים. כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו וזה גם כן טעם ברור ונכון:

חייב להעמיד לו שדה דר"א פי' דקסבר קרקע נגזלת וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל רבנן סברי קרקע אינה נגזלת וכששטפה ברשותה דמאריה הוה קיימא והלכתא כוותייהו:

בהא אפי' ר"א מודה פי' דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל פירוש רש"י ז"ל ולא איתרבו קרקעות מדרשה דריבה ומיעט וריבה אלא לענין חיוב השבה בשעת הגזילה כדלעיל אבל לא לענין חיוב חומש ואשם דמחמת כפיר' כלומ' דרבוי' דעבדינן לעיל היינו מקר' דמיירי בהשבה (וא"כ) [וא"ת] נימא נמי מכל ולא כל וי"ל דלר"א מכל רבויא הוא ולא ממעיט מידי אלא דהכא לענין שבועה כעין ייתורא היא דלישתוק קרא ואנא ידענא דבכל מאי דאית ביה חיוב השבה איכא חיוב חומש ואשם על הכפירה בשבועה דכוליה חד עניינא הוא אלא ודאי להכי אהדריה קרא לומר דלענין שבועה ריבויא אלא כעין הפרט ולמעוטי קרקעית ועבדים נמי:

במתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה פי' רש"י ז"ל כגון דאמר אין לך בידי כלום ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכל חד מינייהו אבל בירושלמי אמרו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירא אפרטי קאי ולשון הברייתא שהיא בגמרא בלשונו של ר"א דייקא טפי כפרש"י ז"ל:

דף לח עמוד א

ת"ר וכו' ה"ג ר' יהודה אומר לא לך ולא לך ולא לך בווי"ן דאיהו ס"ל דכי איכא ווי"ן הוי פרטא ובלא ווי"ן כללא וכדמפרש בסמוך בין לשמואל ובין לר"י ולא נחלקו אלא לפרטו של ר"מ דשמואל סבר דפרטו של ר' יהודה כללא של ר"מ ופרטו של ר"מ כללו של ר"י דלר"מ בווי"ן כללא ובלא ווי"ן פרטא ור"י סבר בתרווייהו לר"מ פרטא אבל בדר"י הכל מודים דווי"ן פרטא ובלא ווי"ן כללא והוי יודע דבין לר"מ ובין לר"י אית להו מאי דאמרינן בעלמא וא"ו מוסיף על ענין א' אלא דהכא פליגי בהאי תוספות הוא"ו אי קאי אשבועה כאלו אמר ושבועה והוי פרטא או קאי אגבריה בלחוד לרבות תובעין בכפירתו אבל בשבועה לא הוסיף כלום וכן אתה אומר במה שנחלקו במסכת זבחים על כזית וכזית וטעמא דשמואל פי' רש"י ז"ל דכיון דאר"י דווי"ן פרטא מכלל דשמעיה לר"מ דעביד ליה כללא וכיון דבוו"ין כללא בלא ווי"ן פרטא דאי לא איזהו פרטו של ר"מ וי"מ בדרך אחרת אבל טעמו של ר"מ נכון הוא וא"צ להאריך בזה כמו שהאריכו רבים. גי' רש"י ז"ל תנן לא לך ולא לך ולא לך פירוש וקשיא לשמואל דאמר דלר"מ בווי"ן כללא דא"כ הו"ל הא דלא כר"מ אלא כר' יהוד' ואנן קי"ל דסתם מתני' ר"מ היא ופרקינן תני לא לך לא לך לא לך בלא ווי"ן ויש נוסחי דגרסי תנן לא לך לא לך ולא לך פירוש אלמא בין בוא"ו בין בלא וא"ו פרט ולר"י אתיא כר"מ אבל לשמואל אינה לא ר"י ולא ר"מ ופרקינן תני בכולהו לא לך לא לך לא לך בלא ואוי"ן ואתייא כר"מ ולהאי גירסא אתיא שפיר מסקנא דאמרינן הא מני ר' היא דאמר ל"ש כזית כזית ול"ש כזית וכזית פרטי הוי ושבקינן מתניתין דהכא כדתנינן לה מעקרא לא לך לא לך ולא לך דבתרווייהו פרטא דאי בכולהו ג"כ בווי"ן כדמעיקרא או בלא ווי"ן כדשנינן לעיל מנ"ל דס"ל כרבי ואי מתרצין לה השתא דניתני בה לא לך לא לך ולא לך הו"ל לפרושי אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:

ל"ש כזית וכזית וכו' פי' הא איתא בזבחים לענין מאי דקי"ל דמחשבת פגול חוץ לזמנו פגול ויש בו כרת אבל חוץ למקומו פסול ואין בו כרת וכל שהיו שם שתי מחשבות כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו כל היכא דהוי אותן שתי מחשבות בלשון כללא פסול ואין בו כרת אבל כי הוו פרטא אמרינן שאם מחשבות חוץ לזמנו קדמה פיגול ויש בו כרת ואם של מקום קדמה אין בו כרת דבתחילת דבריו מתפיס וכולה כשאומר שתיהן תוך כדי דבור ושם נחלקו אי כזית וכזית בלא ווי"ן פרטא ובווי"ן כללא או איפכא ור' אמר בשניהם פרטא והכל הולך אחר הא' ובמקומה בזבחים ביררתיה בס"ד:

ומאי אפילו פי' דבשלמא לר"י דגריס לה בווי"ן איכא למימר דעדיפותא הוא לר"מ לאשמעינן דאפי' בווי"ן פרטא דנימא דווי"ן על שבועה מוסיף ולא על גבריה וכ"ש בלא ווי"ן. אפי' חטה בכלל חטין וכו' פי' רש"י ז"ל הא קמ"ל וכו' דטוענו חטה כטוענו חטין ושעורה כשעורים וכדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו ולשונו סתום אבל פי' בו דה"ק שאם תבע ראובן לחבירו תן לי חטה שעורה וכוסמת שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי חטין שעורין וכוסמין לא אמרינן שלא יהא חייב כלל לפי שבאמת נשבע לו כי הוא תבעו חטה א' או שעורה א' וזה נשבע שאין בידו ב' הא א חייב לו שזה אינו כי תובע חטה כתובע חטין וכפירת תביעה היא דחטה ושעורה לשון המין הוא כדכתיב והחטה והכוסמת לא נכו ואם תאמר כיון דאיכא קרא פשיטא מאי קמ"ל ועוד היכי לא אדכר ליה ש"ס לקרא וי"ל משום די"ל דלשון תורה לחוד ול' בני אדם לחוד ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם ואשמעינן דלשון בני אדם שוה ללשון תורה והה"ר יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל פי' הא קמ"ל דחטה בכלל חטין וכו' שאם תבע' ראובן לחבירו חטין שעורין וכוסמין והלה נשבע שאין בידו חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא' דסד"א דלאו משום כוונת פרטי פרטן הנשבע אלא לדקדק לו שבועתו שאפי' חטה א' ושעורה א' אין לו בידו קמ"ל שזה אינו דהא פשיטא שאין הפרש בין שיאמר לו חטה אין לי בידך או חטין שאף כשאומר חטה לשון רבים לשון פרטי הוא הילכך לפרטי נתכוין:

פליגי בה רב אחא ורבינא פי' פליגי ומינה נמי פליגי בדר"י וכבר פירשתיה לעיל בפ' שבועות שתים בתרא. והא תני ר"ח הרי כאן עשרים חטאות פי' ותיקשי לתרווייהו דאפילו תימא דתנא אכללי מחייב הא אמרת דר"ח לא חשיב להו ופרקינן דאדרבא ניחא לתרווייהו דאפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה תנייה בהא ברייתא דהוו להו ה' אנשים בד' דברים דאינון עשרים ולמ"ד דאכללא לא מחייב הא אמרינן דלא חשיב להו וטעמא דלא חשיב להו דלא בעי למימני אלא מאי דפסיק בהדיא במתניתין ולית בה פלוגתא כנ"ל:

דף לח עמוד ב

עיקר קנס הוא תובע פי' דודאי יש בלשון תביעתו אף בושת ופגם בכלל אנסת ופיתית אבל אין עיקר תביעתו אלא על הקנס כי הוא הבא מחמת האונס והפיתוי והוא הכתוב בתורה עליהם דאלו בושת ופגם ממדרש אתי דהוי בכלל תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ומדין חובל בחבירו דאפילו בלא אונס ופתוי מחייב עליה:

אמר רבא משל דר"ש וכו' ואהדר ליה אביי שאין זה משלו של ר"ש לפי סברא זו דהא ודאי אם יש בכלל לשון התביעה בושת ופגם כשזה אומר שלא אנס ולא פיתה על הכל הוא כופר ואף בושת ופגם שהוא ממקומו מן הדין שיהא חייב דלא דמי אלא לאומר וכו' ואלו ר"ש פוטר. כי אתא רבין אמר לדברי ר"ש קנס תובע ולא בושת ופגם פירוש שאין במשמעות אנסת או פתית אלא תביעת הקנס לבדו שהוא בא מחמת שם אונס ושם פתוי ואף זה שאמר לו לא אנסתי ולא פתיתי אע"ג דלא סגייא דלא לישמע ממילא שאינו חייב לו כלום ואפילו בושת ופגם ובשבועת הפקדון קיימינן דכל דכפר ליה ממונא ונשבע אע"ג דאידך לא הוה תבע ליה חייב על שבועתו לשקר הכא ל"ק דמסתמא אין הלה ג"כ כופר אלא במה שתבעו חבירו בלבד וכן פירוש הרמב"ן ז"ל:

לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע לפום פשטא בושת ופגם בלבד ולא קנס כלל והיינו דמפרש טעמייהו דלא שביק מידי דכי מודה ליה מחייב ותבע מידי דכי מודה ליה מיפטר ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן והרי אמר לו אנסת ופיתית את בתי ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא דאידך מדין חובל בחבירו הוא לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע ומפ' טעמיינהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מנייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודו ביה מחייב וא"כ הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי הילכך ע"כ אית ליה למיתבע תרווייהו וק"ל לר"ש דמפרש טעמא משום דלא שביק מידי דקיץ לתבעינהו לתרווייהו והוי הכל בכלל ולא מיטרח תרי זימני וי"ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחדא זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור ולהשבע כנ"ל ואגב אורחין שמעינן מכולה שמעתא דבושת ופגם ממונא הוא ולא קנסא ואי מודה ביה מחייב והא דאמרינן התם בפ' כיצד על רב חסדא דמגבי בושת בבבל ושלחו ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל ל"ק דההיא שנייה דאין מגבין בבבל בשת אע"פ שהוא ממון לענין הודאה משום דהוו מידי דלית ביה חסרון כיס וכאלו הוי קנסא והיינו דחשבי מאי דמגבי בשת כאלו מגבי קנסות ובמקומה פירשתיה בס"ד. גרסינן בירושלמי בפרקין וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אר"י הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבינן אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו אצל א' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב א' שהפקיד לב' כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה וכו' תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה ברם הכא שבועה חלה על חצי פרוטה ע"כ ורבינו אלפאסי ז"ל הביאו בהלכותיו תחלת הירוש' בכל דברי ר' יוסי ופסק הלכה כן ומיהו כבר כתבתי בפ' המפקיד בב"מ דאחראין וערבאין זה לזה דאמר ר' יוסי היינו שכל א' חייב בחלקו וערב סתם בחלק חבירו וכדברירנא התם מגמ' דילן ולענין מה שהזכירו בירושלמי זה בשנים שהפקידו אצל א' ראיתי מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז"ל כשהאחד בא לתבוע החוב וליתיה לחבריה במתא מה דינו דאילו היכא דאיתיה לחבריה במתא הא אמרינן בגמרא דילן בפרק מי שהיה נשוי שיכול לתבוע הכל דמסתמא שליחותיה דחבריה עבד כיון דלא מיחה היכא דליתיה לחבריה במתא בהא איפליגו רבוואתא ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מזה הירושלמי שאפילו חצי החוב אינו יכול לתבוע בשליחות חבירו ופי' הירושלמי כך וכחש לכשיצא ווידויו בשבועה שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם לזה פרט למכחש בא' מן השותפין פי' שבא א' מן הב' שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע ואחר זה הודה פטור לפי שלא היה חייב לו ולא רשאי ליתן לא' מהם כלום עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו ממון לכשיבא חבירו עמו דאית ליה להאי פקדון גביה וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון דתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור דהשתא לית ליה בידו כלום עד שיבא חבירו עמו דממון זה דתרווייהו חשיב ולית לחד מנייהו לחודיה בגויה כלום ועל זה אמר ר' יוסי הדא אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו אצל א' אין המפקיד הא' יכול לתבוע אפילו חלקו ואין יכול לטעון לכל א' ממנו (ותחייבו) [נתחייבת] בחלקו אלא אמר לו לא נשתעבדתי אלא לשניכם אפי' ב' שלוו או קבלו פקדון מא' יכול בעל הממון לומ' לכל חד וחד מכם הלויתי או הפקדתי וכל חד מכם חייב לי בכל ולא עבדין כן כי נהגו לכתוב בשטרות שיהו אחראין וערבאין זה לזה ולא היו צריכין לכתוב כן אלא שכותבין כן ע"ד שופרא דשטרא והדר מפ' לברייתא מהיכן שמעינן הכי וקאמר שנים שהפקידו לא' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו והאי אין בחירי"ק הוא כמו אם כלומר [אם] אתה אומר ששומעין לו ליטול את חלקו מיהת היל"ל שיעשה הנתבע מיהת ככופר על חלקו ויהא חייב קרבן על כפירתו דהא כפירת ממון הוא בחלקו מיהת שהרי אין לחבירו בחלקו כלום ושלו הוא תובע ומדקא פטר ליה בברייתא ש"מ אין שומעין לו ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל לפי שטה זו נראה דמ"ש שנים שהפקידו וס' מדברי ר"י הוא ותשלום הדא אמרה הוא לברר דינו ומשום דרישא דברייתא דקתני פרט למכחש לא' מן השותפין מיירי בשא' מהם תובע כל החוב והייתי סובר דשמא אם תבע חלקו לבדו [גובה] חלקו לכך בא ר"י לומר שזה אינו דא"כ למה פטור זה כשאמר אין לך בידי כלום והלא תובע לו המחצה בכלל הכל והוא כופר בחלקו מיהת אלא ודאי שאף בחלקו אינו חייב לו עכשיו עד שיבא חבירו עמו שיעשנו שליח נראה לפי זה שדינו של רבי' ז"ל כן הוא לפי הירושלמי ומיהו כתב הוא ז"ל כי הרב ר' אפרים ז"ל תלמידו שלה"ר אלפאסי ז"ל היה אומר שאין הלכה כירושלמי זה כי חולק הוא על גמרא שלנו דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור אלא בדאתו תרווייהו ותבעי ליה ואמר מתרוינן יזפת והוא אומר (מיהת) [מחד] מינייכי יזפי והגיה עליו רבינו ז"ל וז"ל יפה דקדק אלא שנ"ל דבגמרא דילן תניא פרט למודה דאלמא משום הודאתו פטור הילכך לא משכחת לה אלא בדאתו תרווייהו ותבעוהו והודה הכל לא' וכפר לא' התם בירושלמי תניא פרט למכחיש לא' ולחבירו אינו מודה עכשיו כלום ותרתי מתניינתא איתנהו פי' דתרתי מתניינתא נינהו חדא אמרה חדא וחדא אמרה חדא ולא פליגי אבל הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דקדק מן הירושלמי הפך ופי' הדא אמרה מדקאמר פרט למכחיש בא' מן השותפין דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו הב' יכול לתובעו החוב אשתכח דכי היכי דב' שהלוו א' מהם יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא א' מהם פורע את הכל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל חדא שאין סוף הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דאם א' מהם יכול לתבוע כל החוב כיון שקדם א' מהם ותבע והלה כפר לו ונשבע הרי פטור משניהם בשבועה זו ואינו חוזר ונשבע לחבירו דשבועה לא' שבועה למאה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי בתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מנייהו ותבע ודן אלא דשליחותא דחברי עבד אלא בדאיתיה לחבריה במת ולפי' הירוש' אפי' ליתיה נמי אלא ודאי דהא פשיטא שאינו יכול לתבוע כל החוב בלא שליחותא דחבריה אבל היכא דאיתיה לחברים במתא דמסתמא ידע ושליחותיה עבד ויש מן הפוסקים ז"ל והרמב"ם ז"ל מכללם שסוברים שיכול הוא לתבוע חלקו מיהת וכן היה נראה מההיא דפרק מי שהיה נשוי דלפום פשטא משמע התם שלא הוצרכו לומר דהוי חבריה במתא אלא היכא דדן על הכל והכי מסתברא שאל"כ אם הלך א' מהם למדינת הים או שאינו רוצה לתבוע נמצא חבירו מפסיד את חלקו והא לא מסתבר דלאו אדעתאו דהכי אוזיפו מסתמא אבל מה אעשה מן הירושלמי ואולי נדחוק לפ' אותו בדרך אחרת לפי' הרמב"ם ז"ל ואשר עמו ז"ל וכן פי' הירושלמי וכחש בעמיתו לכשיוצא וידויו בשבועה פי' דאימתי חייב קרבן על כפירתו בשיצא התובע בשבועה זו מידי דהוי וידויו של נתבע כלומר שאין שם תובע אחר שיוכל להודות לו הנתבע דמעתה הפסיד דבלי תביעתו פרט למכחש בא' מן השותפין שתבעו א' מהם פנה לי בידך שלוית ממני ומפלו' וא"ל לאו מדידך יזפי אלא מחברך שאם חוזר והודה לו פטור מקרבן דכפירתו הא לא חשיבא כפירה שאעפ"י שנשבע לו לוה לא הפסיד שהרי ילך חבירו ויתבע לו הכל שהוא מודה לו והודאה שיודה לחבירו כאלו הודה לו דתרווייהו כחד גופא נינהו ולכך אמר ר"י דהדא אמרה בשנים שלוו מא' ערבאין זה לזה דתרווייהו הוו כחד גופא כשם שב' שהלוו או הפקידו הוא כחד גופא לענין הודאה בהודה לא' וכפר לא' הדה אמר משום דקאמר הדה אמרה דודאי מהכא הכי דשמעינן לה ומגזירת הכתוב דכתב לעמיתו איכא למפטריה להאי מקרבן דאלו מסברא אינו כן דהא שנים שהפקידו מנה אצל א' ובא א' מהם ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בתמיהה כלום אין שומעין לו הא ודאי (אין) שומעין לו שאל"כ חבירו יכול להפסיד לו חלקו וכיון דשומעין לו במחצה הדין היה נותן שכשכפר לו יהא חייב קרבן אם חזר והודה דהא ממונא מעליא כפר ליה אלא שאמר הכתוב וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין דערבינהו קרא לענין זה כאלו הם גוף א' וכן חזר ושאל הספר על מ"ש ר"י שנים שלוו מא' אחראין זה לזה דא"כ אח' שהפקיד לב' וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב דהא ל"מ למימר ליה כל חד וחד אינך יכול לתבוע לשנינו דאדרבא כל א' מהם חייב בחלקו וערבאין בחלק חבירו ומעתה תיקשי לן כמו שהוא חייב על כפירתו נמצאת מחייבו קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ואלו אנן קי"ל שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ופריק דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דבפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו אבל התם שאין נשבעין על חצי פרוטה שבועה על חצי פרוטה בלחוד היא חלה ואין נשבעין עליה כנ"ל לפי' דברי הרמב"ם ז"ל וכן היה פוסק מורי הרב ר' אהרן הלוי זצ"ל: