שבועות לז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו כיון דחידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן והכא מייתי קרבן אלא שנא אתרו ביה ולא שנא לא אתרו ביה או דלמא ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל היכא דאתרו ביה מילקא לקי קרבן לא מייתי או דלמא הא והא עבדינא א"ל תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר ליה על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמר מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי אמר להו רבא בר איתי מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה ר"ש אבל לרבנן קרבן נמי מייתי אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומרא דאילו התם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים וליגמר מינה דלמא דלא אתרו ביה ל"א ת"ש אין חייבין על שגגתה מה הן חייבין על זדונה אשם בכסף שקלים מאי לאו בדאתרו ביה ה"נ דלא אתרו ביה ת"ש לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה מדקאמר לוקה מכלל דאתרו ביה וקאמר תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה אבל קרבן מייתי מאי אינו לוקה דאינו נפטר במלקות מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הא קרבן כתיב ביה התם דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה אמרוה רבנן קמיה דרבה אמר להו מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב כפירת דברים בעלמא הוא אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור א"ל רב חנינא לרבה תניא דמסייע לך (ויקרא ה, כב) וכחש בה בפרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין (ויקרא ה, כב) ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים אמר ליה אי משום הא לא תסייען באומר לויתי ולא לויתי בעדים לויתי ולא לויתי בשטר ממאי מדקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין האי לאחד מן האחין ה"ד אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרוינן יזפת גואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהויא ליה כפירת דברים בעלמא ומדרישא כפירת דברים סיפא נמי כפירת דברים (סימן חובה כיתות דבעל הבית חומר נזירא) ת"ש אינו חייב על שגגתה ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלים מאי לאו זדון עדים לא זדון עצמו ת"ש היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן בשלמא שניה תחייב דהא כפרה לה כת ראשונה אלא ראשונה אמאי מיחייבא
רש"י
[עריכה]הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו - חייב קרבן או מלקות או שניהן וגבי שבועת העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו:
לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן - לאו דוקא כל התורה קאמר שהרי ד' מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה ונזיר שנטמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון: ה"ג אמרו ליה תנינא חמורה הימנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמר מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי אמר להו רבא בר איתי מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה רבי שמעון היא אמר להו רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומרא דאילו התם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים וליגמר מינה התם בדלא אתרו ביה. והכי פירושה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות מה שאין כן בעדות שאין בה התראת ודאי ועל שגגתה עם זדון הפקדון אשם בכסף שקלים ובעדות קרבן עולה ויורד:
מכות אין קרבן לא ומאי חומרא - דמכות מקרבן הואיל ולא תרוייהו עבדינן ביה הא בעדות מייתי קרבן ומשני ניחא ליה לאיניש כו' אמר להו רבא בר איתי לרבנן הך מתני' דקתני להו מהכא לא תפשטה דלעולם קרבן איכא לרבנן והך מתני' דקתני קרבן לא רבי שמעון היא דקאמר שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כדאמרן בפירקין דלעיל שכן לא עשו בו . מושבע כנשבע ומזיד כשוגג:
אמר להו רב כהנא - לא תדחקוה לאוקומה כר' שמעון ובעיין נמי לא תפשטוה דאנא תנינא לה כו':
ומאי חומרא - הא שבועת העדות נמי זדונה ושגגתה קרבן: היינו חומרא דאילו בעדות חטאת היא ולא נתנה בה תורה קצבה ויכול לקנותה במעה כסף דנקא שתות והיינו מעה שהיא אחד מששה בדינר:
וליגמר מינה - למיפשט בעיין דמייתי קרבן ולא לקי:
ומשני דלמא התם בדלא אתרו ביה - קאמר דהא לא איירי בה במלקות כלל:
לא אם אמרת - לא ידעינן במאי קאי לא אם אמרת:
הא קרבן כתיב ביה - והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו וכו' (במדבר ו):
כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה - שמתחיל למנות מעכשיו ותלה הכתוב בקרבן ולא לכפרה הוא בא:
אמרו רבנן קמיה דרבה - הנך רבנן דלעיל דתנו שבועות בי רבה אמרו לפניו שכך שאל רב כהנא מהם:
אמר להו - מדקא מיבעי ליה באתרו ביה:
מכלל - דפשיטא ליה דכי לא אתרו ביה הני סהדי דמיחייב קרבן ואף על גב דידעי הני סהדי שהוא חייב לו ואמאי מיחייב והא לא תועיל לו כפירתו וע"כ ישלם נמצא שכפירת דברים בעלמא הוא:
פטור - מקרבן:
פרט למודה לאחד מן האחין - שיש לו חלק בממון זה וכשתבעו האח השני כפר:
פרט ללוה בשטר - קס"ד לכופר ממון שיש לו עליו שטר או עדים:
לא תסייען - דהא מתנית' לאו בכופר ממון קאמר אלא במודה בממון וכופר שלא מסר לו שטר עליו ולא היו עדים בדבר:
מתרוינן יזפת - משנינו לוית:
מינך יזפי - ממך לויתי כל המנה ולא היה לחבירך חלק בו:
לאו זדון עדים - שהתרו בו:
תוספות
[עריכה]הזיד בשבועת הפקדון מהו. פירש בקונטרס דבשבועת העדות ליכא למבעי הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה דלא חשיב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממין אי הוו צריכי התראה הוה מתרינן בהו אף על גב דהמתרים בהם אין יודעין אם הם משקרים והא דלא בעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו:
כיון דחידוש הוא כו'. לאו חידוש גמור הוא דהא איכא טובא כדפירש בקונטרס אלא כלומר כיון שניתן זדונו לכפרה:
מילקא לקי קרבן לא מייתי. ואף על גב דגבי שפחה כתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה והביא את אשמו הא אמרינן בסוף ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) דהיא לוקה והוא מביא קרבן:
מאי אינו לוקה דלא מיפטר במלקות. תימה דמעיקרא ס"ד דבעי למילף מיניה חומרא דדין הוא שנחמיר בנזיר שכן לוקה ולמאי דמסיק השתא צ"ל דמיתניא לענין קולא דדין הוא שנקל בנזיר שכן מיפטר במלקות ונראה דלא ידע לגבי מאי מיתניא אי נמי מעיקרא ס"ד דה"פ לא אם אמרת בנזיר שהוא טמא שכן כפרתו תלויה במלקות הקל ולא בקרבן תאמר בשבועת הפקדון שאין כפרתו תלויה במלקות אלא בקרבן דחמור ודלא כמ"ד לעיל ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי ומיהו בסיפרי מיתניא הך ברייתא ומיתניא איפכא והכי איתא התם בפרשת נשא גבי נזיר בפתע להביא את האונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן ומה במקום שלא חייב את המזיד חייב בו את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג פירוש שגגתה גרידא חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שלוקה והואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר מאשר חטא וגו' ונראה דהיינו הך דמייתי בשמעתין ובמקום שבועת העדות אית למיגרס שבועת הפקדון ואית למיגרס נמי הכא איפכא כדאמרינן בסיפרי מה לשבועת הפקדון דכן אינו לוקה כו' וכן גר"ח וזה לשונו ואתינן למפשטה מהא דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא דלוקה והואיל ולוקה כו' ואם תאמר מאי קמשני דלא מיפטר במלקות כלומר אלא צריך עדיין קרבן והא היא גופה אתינן למילף בנזיר שיהא עדיין צריך קרבן ואר"ת דה"פ דלא מיפטר במלקות שאין מתכפר במלקות לחודיה תאמר בנזיר שמתכפר במלקות לחודיה דכי מייתי נמי בשוגג קרבן לא מייתי אלא למיחל עליה נזירות טהרה כדמסיק ודלא כרבי אלעזר הקפר דאמר (נזיר דף יט.) נזיר טמא חוטא הוא והא דפריך והא קרבן כתיב ביה פירוש הא בשוגג כתיב קרבן ולמאי קאתי אם לא לכפר וא"כ נילף משבועת הפקדון דבמזיד לא יפטר במלקות אלא יצטרך עדיין קרבן ומשני כו':
פרט ללוה בשטר ולוה בעדים. כגון דאמר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ה (עריכה)
יז א מיי' פ"ז מהל' שבועות הלכה ח':
יח ב ג מיי' פ"ח מהל' שבועות הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
כיון [דמייתי] קרבן על המזיד כשוגג לא לקי [או דלמא כו'] או דלמא תרוייהו מיחייב. א"ל מדתנינן חמורה ממנו. פירוש משבועת העדות שבועת הפקדון שחייב על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים ש"מ שאם הזיד לוקה ואין מביא קרבן. ואוקמוה להא לרבי שמעון דסבר לא ניתנה זדון שבועת הפקדון לכפרה בקרבן.
ומאי חומרא דשבועת הפקדון משבועת העדות דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. אי נמי בשבועת העדות כתיב נקבה מן הצאן כשבה וגו' אפילו תימא בת דנקא. ובפקדון אשם בכסף שקלים.
ואמר להו רב כהנא הא מתניתא לאו הכי שנויה כדקאמריתו. אלא הכי שנויה שבועת הפקדון אחד שגגתה ואחד זדונה אשם בכסף שקלים.
ונפשוט מינה דלא לקי ואפי' בזדונה. ואמרינן דלמא מתניתא בדלא אתרו ביה. ואתינן למפשטה מהא דתניא בספרי דבי רב לא [אם] אמרת בשבועת הפקדון דאינו לוקה תאמר בנזיר שנטמא שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר בפתע זה שוגג. פתאום זה אונס. מדקתני בנזיר שלוקה.
מכלל דאתרו ביה וקתני לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה. ש"מ דאע"ג דאתרו ביה בשבועת הפקדון לא לקי.
ודחי' מאי אינו לוקה דקתני דלא מיפטר במלקות אלא צריך קרבן. ואקשינן אי הכי האי דקתני תאמר בנזיר שלוקה מכלל דנזיר שנטמא מיפטר במלקות. והא בהדיא כתיב ביה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו'. ושנינן האי קרבן דמייתי נזיר זה למיחל עליה נזירות בטהרה הוא ולא משום דהזיד בטומאה:
אמרוה להא שמעתא קמי דרבא אמר להו לדידכו דאמריתו דלא מיפטר במלקות היכא דאתרו ביה אלא צריך נמי קרבן אי לא אתרו ביה מילקא הוא דלא לקי הא קרבן חייב. ואע"ג דאיכא שהדי דהאי פקדון בהאי שעתא דמישתבע איתיה גביה אמאי כפירת דברים בעלמא נינהו. דהא הני שהדי מחייבי ליה בפקדון וליכא הכא כפירת ממון. וכל הנשבע כי האי גוונא היכא דאיכא שהדי פטור הוא:
א"ל רב חנניה לרבה תניא דמסייעא לך ונשבע על שקר פרט ללוה בשטר וללוה בעדים.
אמר ליה הא איכא לאוקומא בטוען לויתי ולא לויתי ממך לא בשטר ולא בעדים דבממון מודה ואינו כופר אלא בעדים. דהא ודאי לאו כפירת ממון היא. ורישא דהא מתניתא מוכחא הכי דקתני וכחש בה פרט למודה לאחד מן השותפין או לאחד מן האחים כו' ופשוטה היא:
ת"ש אין חייבין על שגגת הפקדון. ומה הן חייבין על זדונו אשם בכסף שקלים.
מאי לאו זדון עדים כגון דאיכא שהדי דהאי פקדון איתיה לגביה וקתני חייב אשם. ודחינן לא בזדון עצמו. פירוש כגון שהודה כי הזיד בשבועתו. דאמרי' לא מיכפר לך עד דמייתית אשם:
גמ': הא דתניא חומר בשבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות. מבשבועת העדות קאמר משום דהתם אי אפשר בהתרא' דאמרי אשתלון ההוא סהדותא.
ה"ג בנוסחי:אמר להו רבא בר איתי כו' ומאי חומרא. והכי פירושא דאי אמרת בשלמא רבנן הכי קתני ששבועת הפקדון חייבין על זדונה כרת וקרבן דהא והא עבדינן ליה מה שאין כן בעדות אלא אי אמרת רבי שמעון אדרבא שבועת הפקדון קילא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי ואלו בעדות מייתי קרבן.
דילמא בדלא אתרו ביה. וא"ת וליתני נמי חומרא דמלקות, איכא למימר כיון דגבי עדות לא איפשר בהתראה לאו חומרא חשיב לה.
לא אי אמרת בשבועת הפקדון. כתב רבינו ז"ל [רש"י] לא ידענא היכא קאי וברייתא היא בסיפרי בפרשת נשא ואיברא דלאו הכי מתניא התם אלא לא אי אמרת בשבוע' העדות ורישא דברייתא הכי איתא התם בפתע פתאום בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג והדין נותן מה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ומנין שחיי' את המזיד אמרת קל וחומר מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר כו'.
ואיפשר דשיבושא דנוסח' הוא דאיכא התם ורב חננאל ז"ל כתב דתניא בסיפרי דבי רב לא אם אמרת בשבועת הפקדון נראה שהוא גורס שם שבועת הפקדון אבל י"ל דהתם שבועת העדות תניא אלא דרבנן דגמ' ידעי דהוא הדין לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט דאי ס"ד בשבועת הפקדון לוקה לגמרה למילת' משבועת הפקדון כדגמר לה משבועת העדות ותו ליכא למיפרך מה לשבועת הפקדון שאינו לוקה כדפריך בשבועת העדות שהרי בפקדון לוקה אלא ודאי חדא מינייהו נקט ומשום דידעי דשבוע' הפקדון איתא על כרחין בההוא כללא מייתי לה כאלו ההיא מתניאתא בהדיא מתניא הכי. וכבר כתבתי כי דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר וביתר לפי הצורך וכל שכן בברייתות.
ואיכ' למידק אשמעתין למאי דקס"ד מעיקר' דבשבוע' הפקדון אינו לוקה הא קולא הוא וכ"ש דאלי' קל וחומר.
ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת העדות והפקדון שאינו לוקה אלא מביא קרבן אלא חדא הוא דמיחייב אבל כאן א) שלוקה היכי נעביד ביה תרתי מה שאין כן בשבועת הפקדון וכיון דבאתרו ביה ליכא קרבן אפי' לא אתרו ביה נמי חיוב מלקות הוא דאיכא עליה אלא שהוא מחוסר התראה הילכך לא מייתי קרבן דחייבי מלקות הוא ובמסקנא הכי פירושא לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר מן העונש של שבועה במלקות הילכך חמיר וכי לא אתרו ביה מייתי קרבן דחיוב קרבן נמי הוא תאמר בנזיר טמא דהיכ' דאתרו ביה נפטר מן העונש במלקות ואפי' אם תחייבו קרבן לא מייתי ליה אלא למיחל עליה נזירותו בטהרה הילכך קיל ולא גמרי' משבועה לחיובי קרבן בשום מזיד כלל שאין דנין קל מחמור בכלום וברייתא גופה צריכה לפנים דקתני כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג ולפרוך שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שחייב את המזיד ולא חייב את השוגג ותו דאמרינן כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד ונפרוך כל התורה יוכיח שחייב את השוגג ולא חייב המזיד והכי מפרישנא לה לכולא דתלתא קראי כתיבי פתע זה אונס פתאום זה שוגג מאשר חטא על הנפש זה מזיד ואמרי' מעיקר' דהדין נותן שיתחייב שוגג מאחר שחייבה תורה מזיד מה אם במקום שלא חייב את המזיד היינו בכל התורה חייב את השוגג כאן שחייב את המזיד דכתיב מאשר חטא על הנפש אינו דין שנחייב את השוגג.
ואם תאמר שבועת הפקדון ושבועת העדות יוכיחו שאני התם משום דאנוס הוא אבל שוגג דעלמא לאו אנוס הוא דה"ל למיגמר ומיפרך מיניה וביה עדיף ועוד דאתי מאונס דכאן שחייב את המזיד ואת האנוס אינו דין שנחייב השוגג ובודאי דהאי קל וחומר ליתיה אלא אי כתב רחמנא מזיד ולא כתב שוגג ומשום הכי אמר ומנין שחייב את המזיד כלומר אם שמענו מזיד ודאי אתי שוגג מיניה אבל מנין לך מזיד דאמרת קל וחומר כלומר וחוזר ונידון דין אחר שיכתוב הכתוב שוגג ולא מזיד ויבוא מק"ו מה שבועת העדות שלא חייב את השוגג או משום אונס או משום טעם אחר חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד וליכא למיפרך הכא טעמא מאי משום דאנוס הוא דגבי נזיר טמא נמי אנוס חייב וא"ת כל התורה יוכיח שלא חייב את המזיד איכא למימר אין הכי נמי אלא עדיפא ליה למיפרך מיניה וביה ועוד דלא דמיא דאלו כל התורה פטר בה אונס אבל כאן שחייב את השוגג ואת האונס דין הוא שנחייב את המזיד ופריך מיניה וביה לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו נפטר מענשו במלקות ומשום הכי חמיר תאמר [בנזיר] שעל כרחך נפטר מן העונש במלקות וכיון דקיל לא מייתי ליה מחמור כלל הילכך אי כתב רחמנא פתאום דהיינו שוגג לא אתי מזיד ת"ל וכפר עליו לרבות מזיד.
וא"ת כיון דאי כתב רחמנא מזיד אתי שוגג מיניה דהא לא איפריך ק"ו קמא תרי קראי למה לי זו אינה תורה דאי לא כתב רחמנא פתאום הוה אמינא מאשר חטא על הנפש היינו שוגג דשוגג נמי נקרא (שוגג) [חוטא] בכל התורה אבל אי אתו כל חד וחד מחבריה בין שוגג ממזיד בין מזיד משוגג וכדקס"ד בתחיל' דינא לא צריך אלא חד אבל השתא כיון דמזיד לא אתי תרוייהו צריכי.
ומורי החכם ר' נתן נ"ר בה"ר מאיר ז"ל פי' דה"ק ומנין שחייב את המזיד אמרת ק"ו ומה שבועת העדות שלא חייב את השוגג מפני שהוא אנוס חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג דכתיב בפתע זה אונס ושוגג דומיא דפקדון קאמר וליכא למימר השתא כל התורה יוכיח שהרי פטור בה אונס.
מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מיחייב כפירת דברים בעלמא הוא. שמעתי שהקשה הרב אב ב"ד אל הרב ר' יוסף אבן פלאט ז"ל מנא ליה לרבה הא דילמא כי קא מיבעיא לן בדליכא עדים בפקדון קא מיבעיא לן ומשכחת לה דליכא עדים בפקדון ואתרו ביה כגון שהיו קרובים למפקיד ולא מהימ' [למימר] האי פקדונא דפלוני הוא ויכולין להתרות בנפקד שהן רחוקים אצלו ובתרי גופי ודאי פלגינן דבורא ועוד דהכא בלאו מפלג דיבורא נמי לקי נפקד דהא לא קא מסהדי אפקדון אלא עליו להלקותו ואיפשר דכיון דמתרו ביה לא תשבע שהפקדון לפלוני הוא לא מהימני משום דבפסול קורבא לא פלגינן דיבורא אלא לגבי עצמו וזו לדברי מי שמפרש כן במסכת מכות כמו שכתבתי שם ויש לתרץ כאן דאין הכי נמי דמצו לתרוצי ליה לרבה הכי אלא אקשויי נמי קא מקשו ליה למימרא דאפילו בכשרין נמי מיחייב ומסקנא נמי הכי.
[פרט למודה לאחד מן האחים וכו'.] גרסינן בגמ' דבני מערבא בהאי פירקא וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין טרבאין ואחראין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו כאחת ובא ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב [אחד] שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא (להם) מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה (שוה מצא) על פרוט' הכא שבועה חלה על חצי פרוטה.
והכי פירושא: וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה כלומ' שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאלו הודה היה חייב לשלם זה ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש באחד מן השותפין פי' כגון שבא לו אחד משנים שהפקידו שניהם אצלו ותבעו וכפר בו הוא ונשבע פטור מפני שלא חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חצי מן הממון עד שיבא חברו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו בממון דמעכשיו פקדון אית להו וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון שתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור (ליה בידו כולם מנה) [שאין לו בידו] ולא כלום עד שיבא חבירו עמו דממון דזה דתרוייהו חשיב ולית לחד מינייהו בגויה כלום.
א"ר יוסי הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שאינן כותבין אלא אנו פ' ופ' לוינו מפ' מנה חייב כל אחד לשלם הכל.
ופי' הדה אמרה דאמרת באחד [משנים] שהפקידו אצל אחד פטור שאם בא ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכול למימר לכל א' ממנו (נתחייבתי) [נתחייבת] אלא (לשניכם) [לשניהם] אף שנים שלוו מאחד יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי הילכך כל אחד מהם חייב לשלם לו הכל ולא עבדין כן פי' ולא נהגו כן אלא כולן כותבין ערבאין ואחראין זה לזה על דרך שופרא דשיטרי והדר מפרש לברייתא שנים שהפקידו כאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו אין גרסי' בחיר"ק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה ולכשיבוא חבירו (אומר) [או] יודה לו בחלקו או יכפור שהרי כל אחד שלו הוא תובע ואין לזה בחלק זה דין ודברים שהרי אתה אומר כל אחד מכיר שלו ונוטל אלא מדקא פטר ליה בבריית' ש"מ שאין שומעין לו.
אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב שכל אחד מהן חייב על הכל הילכך כופר בממון הוא.
ואקשי' אם אתה אומר שחייב כל אחד על הכל נמצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה והשבי' את זה וחזר והשביע את זה כל אחד חייב ונמצאת מחייב קרבן על פחו' מפרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי פד' שבועת הדיינין.
ומפרקינן תמן כל שבועה חלה על פרוטה שהרי כל אחד מהן חייב על הכל התם במפקיד חצי פרוטה כל שבועה חלה על שוה פרוטה בתמי' הואיל ועל חצי פרוטה השביעו פטור.
ורבינו הגדול רבי יצחק פסק כרבי יוסי דאע"ג דלא כתבין אתראין וערבאין זה לזה וכן דעת רב חננאל ז"ל וש"מ דשנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא דאי איתיה לחבריה במתא ושמע ולא אתא שליחותיה עבד ובכל נמי מישתעי דינא בהדיה ואי מודה יהיב ליה כולי ממונא כיון דידע ביה חבריה דהאי תבע ליה ולא אתי אלמא לא קפדי אהדדי וניחא להו במאי דעביד כל חד מינייהו.
והרב ר' אפרים ז"ל דוחה הירושלמי הזה משום דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר באחד מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאתו תרוייהו ואמרי מתרוינן יזפת ויפה דקדק אלא שיש לומר דבנמרא דילן תניא פרט למודה אלמא משום הודאתו הוא פטור הילכך לא משכתת לה אלא כגון דאתו תרוייהו והודה לאחד וכפר לאחד והתם תניא פרט למכחש אף על פי שעכשיו אינו מודה לחבירו ותרתי מתניתא איתנהו ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחלה אלא לכל אחד ואחד יתבע תחלה על חלקו וכבר כתבתיה בפ' המפקיד.
ואיכא דקשיא ליה דתניא בפ"ק דמציעא בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את שלו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך מדקתני את שלך משמע דלא מיחייב ליה בחלק חבירו ולאו קושיא היא דהתם בשפירשו פ' לוה מנה ופ' לוה מנה אחד וכך משמע.
והרב אב ב"ד ז"ל כתב בלשון הירושלמי פ' הדה אמרה מדקאמר פרט למכחש באחד מן השותפין דהוה ליה כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבעו החוב אשתכח כי היכי דשנים שהלוו אחד מהם יכול לתבוע כל החוב הכי נמי שנים שלוו ונמצא אחד מהן פורע הכל.
ואינו מחוור לי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דודאי אם אחד מהן יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה (ונתבע) [ותבע] נפטר הלה משנים בשבועה כיון שתבע זה ונשבע לא הפקדתם לי אין חבירו יכול לתבוע אלא בחלקו ואפילו בחלקו נמי אם תבעו ונתחייב לו שבועה הראשונה אינו חוזר ונשבע ונפטר בראשונ' דאמרי שבועה לא' שבועה לק' כדאיתא בפ' מי שהיה נשוי.
גמ': ה"ג רש"י ז"ל: אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים אי אמרת בשלמא דאתרו ביה מ"ה לקי אלא אי אמרת לא אתרו ביה אמאי לקי וקאמר על זדונה מכות אין קרבן לא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי ואמר להו רבא בר אידי מאן תנא שבועת העדות לא ניתן לכפרה ר"ש היא, א"ל רב כהנא בר חנינה בר מינה דההוא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ומאי חומר' דאלו חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים ע"כ.
וה"פ אמרו ליה תניתה חמורה ממנה שבועת הפקדון משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ומדקאמר דעל שגגתה אשם ש"מ דעל זדונה מכות בלבד הא קרבן לא ומדלקי ודאי בדאתרו ביה, וא"ת אם כן מאי חומרא, דאי אמרת בשלמא דא ודא עבדינן ליה היינו חומרא דהכא חדא והכא תרתי, אלא אי אמרת מכות לחוד ולא קרבן מאי חומרא, דהכא חדא והכא חדא, בפקדון מכות ולא קרבן ובעדות קרבן ולא מכות, היינו חומרא דניחא לאיניש דניתי קרבן ולא ללקי.
אמר להו רבא בר אידי לא תיתו ראיה מההיא דההיא ר"ש תני לה דקאמר דאין מביא קרבן על זדונה דילפינן מעלה מעל ממעילה כדאמ' לעיל בפ' שבועת העדות, אבל לרבן אפשר דתרתי עבדו ליה, ואמר להו רב כהנא דרבנן היא אלא דלאו הכי מתנו לה אלא הכי תני לה איהו אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים ורבנן היא, אלא דמספקא לן דילמא ההיא בדלא אתרו ביה ולא לקי.
ור"ח ור' יוסף הלוי גורסים גירסא אחרת, וכך היא גירסתן: אמרו ליה תניתה וכו', אי אמרת בשלמא דאתרו ביה וכו' אמר להו רבא בר אידי מאן תנא זדון שבועת (העדות) [הפקדון] לא ניתן ... ניתן לכפרה ר"ש היא, אמאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא התם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, אמר ליה רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינה לה וכו', וה"פ תנינא דדא ודא עבדי ליה דמלקי ודאי בדאתרו ביה, ואפ"ה קאמר דמייתי אשם, דקס"ד דמאי דקאמר על זדונה מכות אף מכות קאמר, דאי לא מאי חומרא, ומאי דקאמר על שגגתה אשם שאינו אלא באשם מה שאין כן בזדונה, דאף על גב דמייתי אשם אפ"ה לקי, ואמר להו רבא בר אידי דמכות בלבד הוא דאיכא ואפילו הכי ליכא מינה ראיה, דר"ש תני לה דאית ליה דלא ניתן זדונה לכפרה, ומאי דקא קשיא להו א"כ מאי חומרא דניחא ליה דניתי קרבן ולא לילקי, ולא היא כלו' ר"ש הוא דתני לה כדאמרינן, ומיהו לאו היינו חומרא כדאמ' אלא דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים, ואמר להו רב כהנא לא תדחקוה לאוקומ' כר"ש אלא רבנן תנו לה, ולאו הכי תנינן דאנא תנינא לה והכיתנינא לה אחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים וחומרא משום דהתם חטאת בת דינקא והכא אשם בכסף שקלים.
לא אי אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה: בספרי (במדבר ו, ט) תנו לה להא, ורישא דברייתא הכין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום בפתע זה שוגג פתאום זה אנוס, מזיד מנין אמרת ומה שבועת העדות שאינו חייב על השוגג חייב על המזיד נזיר טמא שחייב על השוגג אינו דין שחייב על המזיד, לא אי אמרת בשבועת העדות וא"ת א"כ היכי מייתי מינה הכא לשבועת הפקדון והתם לא אמרת בפקדון אלא בשבועת העדות, י"ל דהתם הוא דנקט שבועת העדות ה"ה והוא הטעם לשבועת הפקדון דדא ודא חייב על המזיד ולא על השוגג וחדא מנייהו נקט, א"נ אפשר דהתם טעות יש בגיר' ושבועת הפקדון קאמר, ור"ח ז"ל גריס שבועת הפקדון.
אלא דאמרינן ליה מתרוינן יזפת ואמר להו מחד מנייהו יזפי דה"ל כפירת דברים בעלמא: דכיון דשותפין נינהו כל חד וחד כבעל הממון, ומינה איכא למשמע דתרי שותפי או תרי אחי דהלוו לאחד כל אחד ואחד מהן כבעל כל הממון ויכול לתבוע כל החוב, ואין הלווה יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, בין איתיה לחבריה במתא בין ליתיה במתא, והכין דייקי שמעתא דפרק מי שהיה נשוי לפי דעתי דגרסינן התם גמ' מי שהיה נשוי ד' נשים (כתובות צד, א) אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי' חדא, ואזל חד מנייהו בהדיה לדינא, ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד, כלומר ובין לזכות בין לחובה, מאי דעבד עבד, ואסיקנא דאי ליתיה במתא מצי למימר אי הואי התם הוה טענינא טפי אבל איתיה במתא לא מצי טעין דאי בעי למיתי, מ"מ ש"מ דמצי לאשתעויי דינא בהדיה אפילו ליתיה במתא דמיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכוליה, והיינו נמי בעל בנכסי אשתו היכא דאיכא פירא בארעא דמשתעי דינא אכולהו נכסי ולא בעי הרשאה, וכ"ש דלא מצי לוה או נפקד לטעון ולומר לחד מנייהו לאו בעל דברים דידי את אפילו בפלגא עד דאתיתו תרוייהו, ואעפ"י שראיתי לאחד מרבותי אומר כן, ובעי למידק לה מגיר' ירוש' שבפרקין (ה"א) גבי וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, והר"א אב ב"ד ז"ל כן כתב כאן כדרך הראשון שכתבתי.
חומר בשבועת הפקדון: כלומר משבועת העדות, וטעמא משום דלא אפשר גבי שבועת העדות בהתראה דדלמא אשתלין סהדי ההוא סהדותא, אבל הכא משכחת לה כגון דאיכא עדים שהפקיד אצלו ועתה יוצא מתחת ידו.
גרש"י: על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקא' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וקאמ' מכות אין קרבן לא: ולפום הך גי' גר' הכא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי. ואחר זה גר' א"ל רבא בר איתי / ור"ח גר' על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, מדק' על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה, וכ"ש דמיתי קרבן דכתיב ביה בהדיא, וש"מ מלקי לקי וקרבן מיתי, א"ל רבא בר איתי מאן תנא ר"ש, כלומר לעולם אימא לך אליבא דרבנן קרבן מיתי מילקא לא לקי והא דתנן דחייבין על זדונה מכות ור"ש היא דקסבר דאין מביאין קרבן על שבועת הפקדון, ומ"ט דאי אמרת בשלמא רבנן היא היינו חומרא דמייתי קרבן ולקי מה שאין כן בשבועת העדות, אלא אי אמרת ר"ש אדרבה שבועת העדות קולא דלא מייתי קרבן במזיד ולא אתרו ביה ולא לקי, ואלו בעדות מייתי קרבן, ומתרץ דאכתי חמירא טפי שבועת הפקדון משום דניחא ליה לאיניש דניתי קרבן ולא לילקי.
דלמא בדלא אתרו ביה: כלומר אבל לעולם אימא לך דהיכא דאתרו ביה מלקא לקי. וא"ת אם כן ניתני נמי חומר בשבועת הפקדון משבועת העדות שזה לוקה וזה אינו לוקה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא מאי דאיפשר למהוי הכא והכא, אבל מלקות דלא אפשר למהוי גבי שבועת העדות משום דלמא אשתליין לא קחשיב.
לא אם אמרת: ברייתא היא בסיפרי (במדבר ו, ט) גבי נזיר, ורישא דברייתא הכי איתא וכגר"ח, כי ימות מת עליו בפתע פתאום, בפתע להביא אונס פתאום להביא את השוגג, ומנין לחייב על המזיד כשוגג אמרת ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב את השוגג חייב את המזיד נזיר טמא שחייב את השוגג אינו דין שיתחייב את המזיד, לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה תאמר בנזיר טמא שלוקה. ואיכא למיפרך דהיכי דחי לק"ו בטענה זו, דאדרבה היא הנותנת, דמדחזינן בשבועת הפקדון דקילא דאינו לוקה מביא קרבן כל כן בנזיר טמא דחמיר דלקי שהדין נותן שיהא מביא קרבן, ואיכא למימר דהכי קאמר לא אם אמרת בשבועת הפקדון שכן אינו לוקה, כלומר דחיוב אחד חיבה בו תורה ועל כן הואיל ואינו לוקה דין הוא שיביא קרבן אבל כאן שלוקה היכי נעביד ביה תרתי, ולמסקנא שבועת הפקדון חמיר טפי מנזיר טמא וכדמפרש ואזיל, ואית דגרסי התם ומה שבועת העדות, ולזה ק' דהיכי קא מייתי מינה הכא ראיה שהתם לא אמ' בפקדון אלא בשבועת העדות, וי"ל דלאו דוקא נקט שבועת העדות התם דהוא הדין והוא הטעם לשבועת הפקדון וחדא מינייהו נקט, אי נמי אפשר דהתם טעות יש ושבועת הפקדון קאמר וכגר"ח.
מכלל דכי לא אתרו ביה: הק' הראאב"ד וכי לא משכחת לה דאיכא עדים והוי כפירת ממון, מכחתלה כגון דאיכא עדים קרובים למפקיד ואתרו ביה, דלא מיהמני למימר האי פקדון דפלוני הוא, ויכולין להתרות לנפקד דרחוקים הם אצלו, והא קי"ל (ב"ב קל"ד, ב) דבתרי גופי פלגינן דבורא, ועוד דהכא בלאו מיפלג דבורא נמי לקי, דהא לא מסהדי סהדי אפקדון אלא עליו להתרותו, דכיון דמתרו ביה לא תשבע, שהפקדון לפלוני קרובי הוא לא מיהמני, ובפסול קורבה לא פלגינן דבורא אלא לגבי עצמו, והכי מוכח במכות (ז, א) ועוד דאנן ה"נ דה"מ לתרוציה ליה לרבא הכי, אבל אי הוו מתרצי ליה הכי, הוה משמע דלא משכחת לה בעדים כשרים למפקיד, ולמסקנא אפילו בכשרים נמי חייב וכדמוכח בסמוך.
משום דה"ל שטר שעבוד: ויש מקשים בכאן והא עדים נמי לר' יוחנן שעבוד קרקעות הוא, דהא אמר ר' יוחנן בסוף פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) שמלוה בעדים גובה [בין] מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא, ואם כן מאי אולמה שטרא מעדים, ותו קשיא לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא שבועת מוה מקצת דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דהא מלוה על פה כמלוה בשטר דמיא וגובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות וכי היכי דשטר הוי שעבוד קרקעות. וזו אינה קושיא דמשכחת לה במודה מקצת במלוה על פה [בלא שטר ובלא עדים] דלכולי עלמא אינה גובה ממשעבדי. והא דר' יוחנן נמי לא קשה, דמשכחת לה במלוה בעדים וכגון שהעדים במדינת הים בשעת שבועה, דההיא שעתא לאו שעבוד קרקעות מקריא דהא לא גבי ממשעבדי כלל עד בא עדים, כ"כ הריא"ם (ב"ב קכח, ב ד"ה ואפילו).
אבל לזה ק' דהכא דומיא דשטר נקט לה, ומה שטר ר"ל דמנח הכי ואפ"ה אינו נשבע אף מ"ש דבעדים נשבע מיירי בדקימי הכא. ולמה כשתבתי נמי דמודה מקצת משכחת לה כגון בלא עדים ק', דהא מעשים בכל יום דב"ד משביעין מודה מקצת ואפילו בעדים, וקי"ל שעבודא דאורייתא. ויש מתרצים דבין הא דהכא דר' יוחנן בין מה שנהגו להשביע מודה מקצת בעדים הוא בתר דתקון רבנן דמלוה ע"פ לא תגבי ממשעבדי משום דלית ליה קלא, הלכך לאו שעבוד קרקעות הוא. וזה אינו נכון, דאפילו קודם תקנה נמי קי"ל כר' חייא קמייתא דתני ר' חייא (ב"מ ג א) האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו ישנו בידו ן' נשבע וגובה ן', ודאי ר' חייא קודם תקנה היה ומדינא מחייב ליה שבועה.
ויש מי שאומר דבעדים אע"ג דאיכא שעבוד קרקעות איכא נמי שעבוד מטלטלי והם עקר שעבוד והלכך מחייב שבועה, אבל לשטר עקר שעבודא על הקרעות דשטרא למטלטלי לא כתבי אינשי, הלכך כי תבע מקרקעי קתבע ואין נשבעין על הקרקעות. ולזה ק' דא"כ נימא דשטר לא גבי אלא מקרקעי ואפילו ממטלטלי דידיה לא גבי, וטעמא משום דאין דעתו עליהן וכדאמרינן (כתובות סז, א) גבי כתובה.
והתירוץ הנכון בשמועתינו וכן נמי במודה מקצת שנשבע ואפילו בעדים, ואע"ג דקיי"ל דשעבודא דאורייתא, מפני ששני חלוקי דינין יש במלוה בעדים למ"ד שעבודא דאורייתא, דהיכא דאיכא עדים דאמרי אנן סהדי דלא פרע ליה גובה ממשעבדי, וכל היכא דאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע להו או לא לא גבי ממשעבדי, משום דטענינן להו ללקוחות מאי דמצי בעל חוב טעין והיינו פרעתי, הלכך כל מודה מקצת נשבע ואפילו היכא דאיכא עדי הלואה דלאו לשעבוד קרקעות הוא, וכן נמי דר' חייא קמייתא לאו לשעבוד קרקעות הוא, דמיירי בדאיכא עדי מלוה אבל לא ידעי אי פרע ליה או לא, וכן העמידה רבנו האי בס' משפטי השבועות שחבר. וכן נמי הא דאמר ר' יוחנן הכא דבעדים נשבע, מיירי בכה"ג, אבל במלוה בשטר לעולם אינו נשבע משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, ודוקא בשטר מלוה אבל כופר בשטר פקדון חייב שבועה משום דשטר פקדון לעולם לא גבי מלקוחות ואע"ג דאיכא עדים דאפקדיה גביה ולא אהדרינהו ניהליה משום דטענינן להו דנאנסו.
בהא אפילו ר"א מודה: כתב רש"י בהא אפילו ר"א מודה, ואע"ג דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב או מכל, ולפי זה נראה שגורס לעיל מכל אשר יעשה האדם חזר וריבה, דתרי קראי כתיבי באותה פרשה חד מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה (ויקרא ה, כב) ואידך מכל אשר ישבע עליו (שם שם כג), ומוקי איהו חד לריבויי ומיעוטי וחד למעט קרקע משבועה.
ור"ח גר' בין לעיל בין הכא מכל אשר ישבע, וה"פ דר"א ודאי ריבויי ומיעוטי דריש בכל התורה כולה הלכך הוא הדין נמי דהכא דריש להו נמי, ולפיכך ע"כ אית לן למימר דמאי רבי רבי קרקעות, דאי ממעטי קרקע היינו נמי אליבא דמאן דדריש כללי ופרטי, אלא ודאי שמעינן ליה דאתרבו קרקעות, אבל מ"מ מדכתיב מכל משמע ולא הכל ומאי הכל למעט קרקעות משבועה.
אמר רב אחא: פירש רש"י דקמ"ל שאם תובע אדם לחבירו חטה אחת ויש בה שוה פרוטה והוא נשבע שאין בידו משלו חטים, אם אמת הדבר שיש בידו חטה חייב, שלא תאמר הואיל והוא תובע ממנו חטה והוא נשבע שאין בידו חטים אע"פ שיש בידו חטה אחת לא יהא חייב שהוא לא נשבע אלא שאין בידו חטים אבל מחטה אחת לא נשבע, קמ"ל דחטה בכלל חטין וחייב.
וריא"ם פירש דה"ק מי שתבע לחבירו תן לי חטים ושעורים שיש לי בידך, אפילו אמר לו הנתבע שבועה שאין לך בידי חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל א' וא', שלא תאמר הואיל ותבע חטין ושעורין אם אמר שבועה שאין לך בידי אין במשמע אלא חטים אבל עדין נאמ' דחטה אחת יש בידו, הלכך השתא שאמר לו שבועה שאין לך בידי חייב, משום הכי פריט להו, ולגופא אצט' ולאו לאיחיובי כל א' וא', קמ"ל חטה בכלל חטים ובין דאמר חטה בין דאמר חטים כל ששוה פרוטה משמע בין חטה אחת בין חטים הרבה, ובשביל כן לא היה צריך לפרט, הלכך כי פריט להו לאיחיובי אכל חדא וחדא פריט להו.
הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו והא דלא בעי לה בשבועת העדות שלד"ה חייב בו הכתוב מזיד בשוגג כדאיתא לעיל משום דהתם א"א לאחרים להתרות בו בוודאי דמנא ידעי שהעדים מזידין בכפירה זו אי משום דהוו בהדייהו באותו עדות דלמא אישתלו אבל בפקדון שראו כשהפקיד לו והוא בא לישבע שלא הפקיד בו כלל יכולין הם לומר לו שלא ישבע דבשקרא ודאי משתבע או דלמא הא והא עבדינן פירוש לגבי קרבן שהוא לגבוה לא דרשינן ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. תנינא פירוש בברייתא וכדאמר רב כהנא בסמוך אנא תנינא לה ולא אשכחן לה בשום דוכתא במתני'. חמורה הימנה שבועת הפקדון פירוש חמורה משבועת העדות דאיירי בה ברישא דהא מתניתא. ה"ג חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים וא"ל רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש היא ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי א"נ התם חטאת בת דנקא הכא אשם בכסף שקלים. א"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה והכי תנינא לה א' זדונה וא' שגגה אשם בכסף שקלים ותיפשוט מינה דלמא בדלא אתרו ביה ע"כ הגירסא הישנה שבספרים ופירוש דמעיקרא פשטינן מינה דמדקתני שחייבין על זדונה מכות בכי אתרו ביה מלקות איכא ודחי רבא בר איתי דהא פשיטותא לר"ש היא דהא מתני' כוותיה היא ומשום דס"ל דבשום מזיד דפקדון ליכא כפירה בקרבן דלא יליף מעדות אלא ממעילה שהמזיד פטור בה אלא לרבנן דמחייבי קרבן למזיד כשוגג דילפי מעדות אכתי תיבעי לן היכא דאתרו ביה מאי דיניה כדלעיל דשייל ש"ס ומאי חומרא וכו' ולכאורה אין שאלה זו אלא על מאי דאוקמה רבא בר איתי כר"ש. וקשה דכי הוה ס"ל דרבנן היא תיקשי נמי מאי חומרא דשבועת הפקדון שזדונה מכות משבועת העדות שזדונה קרבן דההוא לאו בר מלקות הוא ויש מתרצין דכי אוקימנא כרבנן דאית להו כפרה בקרבן בזדון שבועת הפקדון היכא דלא אתרו ביה לכל הפחות משמע לן דהא דתנן שחייבין על זדונה מכות דהיינו היכא דאתרו ביה שאין מלקות בלא התראה דאף מכות קתני לומר דהא והא עבדינן ליה והיינו פשיטותא דידן וא"כ שפיר קתני חמור' דאלו בזדון שבועת העדות אפילו אתרו בו ליכא אלא קרבן והכא איכא קרבן ומלקות אבל השתא דמוקים לה כר"ש ולדידיה אין קרבן בזדון פקדון כי קתני זדונה מכות מכות בלחוד קתני ולהכי ק"ל מאי חומרא משבועה בעדות דבעדות נמי איכא חדא דהיינו קרבן ולא ניחא לתרץ כן דהא מנ"ל דלמא לרבנן נמי מכות בלחוד הוא דס"ל דכי אמר רחמנא זדון פקדון לכפרה בקרבן ה"מ היכא דלא אתרו ביה אבל אתרו ביה דבר מלקות הוא מלקא לקי בלחוד לכך יש מוחקין גירסא זו וגורסי' כגירסת רש"י ז"ל ולי נראה כפי ג"ה דהא דבעינן ומאי חומרא בין לרבנן ובין לר"ש שיילי' ומפרשינן לה והכניס הש"ס עצמו בין דברי ר"א לדברי רב כהנא לברר הפשיטות דהוה עבדינן לבעיין לרבנן ולר"ש והדר אהדרינן דאהדר להו רב כהנא וכן דרך הש"ס בכמה מקומות אבל רש"י ז"ל יש לו גירסא אחרת וזו היא חמורה ממנה שבועת הפקדון שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים מדקאמר על זדונה מכות מכלל דאתרו ביה וש"מ מכות אין קרבן לא ומאי חומרא ניחא ליה לאיניש דליתי קרבן ולא לילקי וא"ל רב איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפקדון דלא ניתנה שגגתה לכפרה ר"ש הוא דא"ל רב כהנא בר מינה דההיא דאנא תנינא לה וכו' עד שקלים ע"כ ולגירסא זו אתינן למיפשט מעיקרא דכי אתרו ביה מלקות איכא קרבן ליכא דמשמע לן דמכות דוקא ומפרשינן דמאי חומרא דשבועת העדות משום דהתם בשבועת העדות חטאת בת דנקא ובאשם זה איכא מלקות בלחוד וניחא ליה לאיניש דלייתי קרבן ולא לילקי וכי א"ל רבא בר איתי דהא ר"ש היא לא אצטריכינן למשאל מאי חומרא דהא פרישנא אליבא דרבנן א"נ דהתם חטאת בת דנקא והכא אשם בכסף שקלים והוא התירץ בעצמו לר"ש ודחי להו רב כהנא דאיהו תני לה לברייתא ולא תנינא בה לעולם אלא דאח' שגגתה וא' זדונה יש להם כפרה לקרבן ולהכי אצטריכנן לשייולי מאי חומרא דהא חומרא דא דכרינן לעיל דהכא מלקות והתם קרבן אזדא לה דה"נ ליכא אלא קרבן אבל לגירסא הא' לא אצטרכינן לפרושי לרב כהר מאי חומר' משום דהא פרישנא בה לעיל תרי חומרי ונהי דהשתא ליתיה לחדא חומרא דהא לתרווייהו כי אתרו ביה ליכא אלא קרבן לחוד אכתי אשתיירא אידך חומרא דפרישא דניחא בחטאת בת דנקא מאשם בכסף שקלים וזה ברור:
ת"ש וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' רישא דהא מתניתא איתא בספרי בפרשת נשא בענין נזיר טמא והכי איתא התם וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' עד וכפר עליו ותניא בפתע זה אונס פתאום זה שוגג פי' לומר שמביא קרבן על כל א' מהם ואמרינן והדין נותן ומה במקום שלא חייב קרבן את המזיד חייב את השוגג כאן שחייב קרבן על המזיד אינו דין שיחייב על השוגג ומנין שחייב כאן את המזיד ק"ו ומה שבועת הפקדון שלא חייב בה את השוגג חייב את המזיד כאן שחייב את השוגג אינו דין שיחייב את המזיד לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה תאמר בנזיר טמא שהוא לוקה ע"כ לשון הברייתא בספרי ויש נוסחאות שגורסים שם שבוע' בעדות וטעות הוא דא"כ היכי אמרינן בסמוך בה"ג אם אמרת בשבועת העדות שאינו לוקה דבעי לומר שאינו נפטר במלקות דהא בשבועת העדות לא שייך בה מלקות ועוד דהכא לשבועת הפקדון דאיירי בה מייתינן לה פשיטותא לבעיין אלא ודאי דגירסא כמ"ש ומיהו גם לגירסא זו קשה עד מאד דשבועת הפקדון לא חייב קרבן את השוגג דהא ליכא מ"ד לה ועוד היכי קאמר בסיפא כאן שחייב את השוגג אינו דין שחייב את המזיד והלא כל הקרבנות הן בשוגג ולא חייב את המזיד והנכון בתירוץ קושיות אלו דשוגג דאמרינן הכא משום שגגת אונס נקטינן ליה ולכלול בין שוגג ממש בין שוגג אנוס ששניהם חייבין קרבן בנזיר וכדקתני בפתע זה אונס פתאום זה שוגג והיינו דקתני דשבועת הפקדון לא חייב כל שוגג ואפילו אנוס דאנוס פטור בו כדתנן ואין חייבין על שגגתו דהיינו מדרב כהנא ור"א ומעתה ליכא למימר כל התורה תוכיח שבכל התורה אנוס פטור מקרבן וכדדרשינן התם ואמרינן לא אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו' והשתא קס"ד דמתני' כפשוטה דבשבועת הפקדון אינו חייב מלקות אע"ג דאתרו ביה ובנזיר טמא לוקה וא"ת וא"כ מאי פירכא דבנזיר טמא חייב את המזיד לפי שהוא חמור וי"ל דלמאי דקס"ד השתא אין תשובה זו שהתנא משיב מפקדון לנזיר טמא לחייב את הנזיר (בנזיר) [במזיד] קרבן אינו ק"ו דאתינן עלה דבתורת טעמא דבשבועת הפקדון שאין בה מלקות חייב וקרבן (אחר) [תחת] מלקות אבל בנזיר טמא שחייב מלקות אינו מתחייב קרבן דתרתי לא עבדין ליה אבל כי הדר ש"ס ודחי דה"ק אם אמרת בשבועת הפקדון שאינו נפטר במלקות תאמר בנזיר שנפטר במלקות הויא תשובת הברייתא כפשוטה מתורת ק"ו אם בשבועת פקדון שחייב בה קרבן את המזיד בשלא אתרו ביה שהוא חמור אינו נפטר במלקות היכא דאתרו ביה תאמר בנזיר טמא שהוא קל שהרי נפטר במלקות היכא דאתרו ביה וא"כ אף קל שאינו חייב קרבן היכא דלא אתרו ביה שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ופרכינן מכלל דנזיר טמא נפטר ממלקות פירוש דאתרו ביה דלא נחייביה קרבן והא קרבן כתיב בה וכפר עליו וכו' וכבר ריבה אותו התנא אפילו למזיד ופרקינן דקרבן דידיה אינו מכפר על טומאתו אלא למיחל עליה נזירות בטהרה שאינו יכול לחזור ולמנות ימי נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה:
אמרוה רבנן פי' תלמידי דרבא דלעיל להאי בעיי' דבעא מינייהו רב כהנא לעיל קמיה דרבא. א"ל מכלל דכי לא אתרו ביה ואיכא עדים מחייב קרבן כפירת דברים בעלמא הוא כלומר דבעייא זו בשבוש נאמרה ונשאלה דהא כל היכא דאיכא עדים דידעי שהוא חייב לו פקדון זה אין בו חיוב קרבן על כפירתו דכפירת דברים הוא שהרי יבואו עדים ויעידו שהוא חייב לו וכל מזיד בפקדון שאמרו שהוא חייב קרבן על שבועתו אינו אלא בזדון עצמו שהודה בכך שנשבע במזיד בשקר ולא בשידעו עדים והתראה לא שייכא אלא היכא דידעי המתרים בו שהוא חוטא ועובר במזיד וכגון דידעי בפקדון שהפקידו אצלו בפניהם וזה שכפר בו שלא הד"מ ונשבע לו על הדבר בשקר נשבע ומעתה אע"ג דלא אתרי ביה למלקות אינו בר קרבן וכ"ש היכא דאתרו והויא לה בעייא דרב כהנא משובשת והקשה הרב אב ב"ד ז"ל מאי קאמר רבא דהא אפילו לסברתו של רבא משכחת לה שפיר דלא הויא כפירת דברים ואע"ג דידעי עדים שהוא חייב לו ואתרו ביה למלקות כגון שהיו אלו שיודעין בדבר קרובים לתובע ורחוקים לנתבע דממונא לא מחייבי לי' אבל מלקו' מחייבי לי' ויש מי שתירצו דודאי אף קרבן ומלקות לא מחייבי ליה דהויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וסהדותא ואע"ג דלא מהימן אאידך ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מילתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל כל שב' הדברים שאמר בעדותו הם עדות שמעיד על אחרים אע"ג דתרי גופי נינהו לא פלגינן דבורא כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכאותה שאמרו בירושלמי בשטר שהיו עדים חתומים בו שנתן נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאר"י מתוך שפסולה עדותן לזה פסולה לזה אבל י"א שזה אינו דאפילו בעדים פלגינן דבורא ושאני ההיא דירושלמי דעל קרקע א' מעידין שאילו היה כתוב בו שנתן קרקע מסויים לזה וקרקע מסויים לזה פלגינן דבורא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו (ועוד י"ל דשאני התם שהיא עדות בשטר והחתימה דעדות א' הוא נדון ולא פלגינן לה אבל בעדות ע"פ ותרי גופי פלגי' אף בעדים ונראה דבר מכל דין אין כאן טעם לומר שתבטל כל עדות זו ומטעם עדו' שבטלה מקצתה בטלה כולה חדא דאפי' אלה המתרי' בו התרו בו בב"ד וא"ל לא תשבע כדי שלא תלקה כי אנו יודעים שאתה חייב לפלוני דפקדון הזה שהוא תובעך אין כאן עדות לחיוב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייבו ממון שיתן לאותו פלוני קרובם אלא להתרות בו על העביר' ולסלקו מן השבועה וא"כ ליכא למימר בהא מתוך שבטל' עדותן בחיוב הממון מפני הקורבה שתתבטל לענין ההתרא' וכ"ש אם לא אמרו לו חייב אתה להחזיר הפקדון אלא שא"ל יודעים אנו שאם תשבע לשקר תשבע ותלקה וכ"ש אם ההתראה היתה חוץ לב"ד שאנו מקום עדות לחיוב ממון כלל וא"כ הדרא קושיא דמרן הרב אב ב"ד ז"ל דהא שפיר משכחת לה התראה למלקות וכפירת ממון ולחייבו קרבן אם היו קרובין לתובע ורחוקים לנתבע) אבל הנכון בתי' קושיא דרבא שפיר ידע דמשכחת לה חייב קרבן בעדים קרובין לתובע וכדאמרן ולא קאמר איהו דהויא שיבושא בבעייא דרב כהנא אלא משום דאיהו סתמא בעי לה ואפילו בעדים כשרים בין לתובע בין לנתבע שיכולין לבא ולהעיד בב"ד להעיד על הנתבע ולחייבו ממון דסבר רבא דכל פקדון שיש עליו עדים אין חיוב קרבן לנפקד על כפירתו בשבועה דכפירת דברים חשיבה והא קי"ל דכפירת דברים פטור מקרבן ומיהו רב כהנא סבר כר"י דלקמן שהכופר ונשבע בפקדין שיש עליו עדים חייב קרבן וכפירת ממון חשיבא דהא ממון גמור שאילו הודה בו לא הי' חייב גם בלא עדי' הוא כופר לו ולא אמרו כפיר' דברים פטור אלא בדבר שאפילו הודה בו לא היה חייב א"כ כשמודה בחיובו וכופר בד"א כגון הא דאמרי' לקמן בסמוך שאומר לויתי ולא לויתי בשטר או לויתי ולא לויתי בעדים וכגון אידך דאתו תרי ואמרי מתרווינן יזפת מנה וא"ל לא יזפתיה אלא מחד מינייהו שאין כאן כפירת הפסד ממון לגבי תובע כיון דתרווייהו מודו אהדדי דמתרווייהו יזיף ולאפוקי היכא דשמעון א"ל ממני ומראובן זה יזפת וראובן אומר ממני לחוד יזף והנתבע ג"כ אומר מראובן יזיפנא דהשתא אע"ג דגבי נתבע ליכא כפירת ממון כיון דלגבי שמעון אית כפירת ממון מחייב קרבן על כפירתו ולהכי לא נקטיה בגמ' אלא כדאמרי תרווייהו מתרווינן יזפת כנ"ל ובכך מתפרשת כל ההלכה:
ת"ש היו שם שתי כתי עדים וכו' ואמאי והא קיימא שניה וקושיא לרבא אבל לא לר"י דלקמן דאמר דכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' כפשיט' דאע"ג דקיימא שניה מחייבי עדים על כפירתם וכולהו אוקימתיה דעבדינן דרבא נינהו וכיון דאיתותב רב' הדר' מתני' כפשוט' וכדכתיבנא לעיל בפ' שבועת העדות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה