מאירי על הש"ס/שבועות/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף ל עמוד א[עריכה]

שבועת העדות וכו'. כבר ביארנו בראש המסכתא שיסוד המסכתא כלה ועקרה הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות כלן לארבעה פנים ואחת מהן שבועת העדות וביארנו שם שזה הפרק הוא מיוחד לביאור עניניה וכלליה ופרטיה ואמנם יתגלגל בזה הפרק ענין שוה לכל מיני השבועות להודיע שהשבועה צריכה הזכרת השם ולבאר אי זה שם מספיק לכך אם דוקא שם המיוחד או אפילו הכנויין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר עניני שבועות העדות כלם על השלמות במי נוהגת ובמי אינה נוהגת ועל אי זה צד אדם חייב עליה וכן על אי זה צד אדם חייב על שבועות הרבה שבדבר אחד קרבן אחד ועל אי זה צד אדם חייב בהן קרבנות כמספק השבועות ושאר הדברים הרבה שבפרטי שבועת העדות, השני לבאר הזכרת השם שאדם צריך בשבועה כיצד הוא ויתגלגל בחלק זה מקלל את השם או המקלל את חברו בשם או אביו ואמו גם כן אם צריך בזה שם המיוחד אם לאו, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור אלו הענינים ובפרט להודיע במי נוהגת ועל אי זה זדון או שגגה חייב בה קרבן כמו שהקדמנו שהשוגג והמזיד שוים בה לקרבן והוא שאמר שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שהנשים והקרובים והפסולים אינן ראויין להעיד והוא שכלל אחר כן שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד אעפ שאינו מאלו ופרשוה בגמ' כגון מלך שאינו מעיד מן התורה וכן פסולי עדות מדברי סופרים שאע"פ שכשרים מן התורה אין שבועה חלה עליהם ואע"פ שביארנו בשבועת בטוי שהיא חלה על איסורי סופרים בשבועת העדות אינו כן וכמו שאמרו באחרון של יומא והא משחק בקוביא דמדאוריתא חזי ורבנן גזרו ביה ולא חייל עליה קרבן שבועה וטעם הדבר שכל שאינו בר הגדה מאי זה טעם שהופקעה הגדתו אינו בתורת שבועת העדות מפני שאין שבועת העדות אלא במי שתובע עדיו להעיד לו עדות שיהא בית דין מחייב את הנתבע ליתן ממון לזה על פי עדותם ואחר שכן אין לכל אלו דין שבועת העדות אלא שהם בדין שבועת בטוי שכל שהוא פטור משבועת העדות הואיל ונשבע על שקר חייב הוא בשבועת בטוי אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוציא דבורו לשקר אינו חייב בשבועת בטוי ואפילו היה מזיד ומותרה אינו לוקה אלא שמביא קרבן אף על זדונו שלכך הוציא הכתוב שבועת העדות מכלל שבועת בטוי ר"ל לחייב קרבן ולא מלקות על המזיד כשוגג ונאמר לאחת מאלה על מין שבועה אחת הוא חייב ולא על שני מינין:
בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אבל מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים וכו' פי' לא נחלקו ר' מאיר וחכמים על השבועה שחיובה בין בבית דין בין שלא בבית דין בין שנשבעו מאליהן בין שהושבעו על פי אחרים ואין מחלקתם אלא בכפירה שלדעת ר' מאיר כל שנשבע מפי עצמו אפי' נשבע חוץ לבית דין וכפר שלא בבית דין חייב אפילו הודה אחר כן בבית דין אבל מפי אחרים הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אין חייבין עד שיכפרו בבית דין אבל כשכפרו בבית דין חייבין אע"פ שהושבעו חוץ לבית דין וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין שנא' אם לא יגיד וכו' מקום שהגדתו מועלת בו הן שנשבעו או שהושבעו בבית דין הן שנשבעו או שהושבעו שלא בבית דין וענו אמן ומכל מקום אם לא ענו אמן צריך שתהא ההשבעה בבית דין ופרשו בגמ' על מחלקתם שעקרו הוא ששבועת העדות לא הוזכר בה במקרא נשבע מפי עצמו אלא מושבע מפי אחרים שנא' ושמעה קול אלה וכן לא הוזכר בה חיוב אלא בכפירה בבית דין שנא' אם לא יגיד מקום שהגדתו מועלת לחייב הלה ממון ושבועת הפקדון הוא בהפך שלא הוזכר בה כלל מושבע מפי אחרים אלא נשבע מפי עצמו שנא' ומעלה מעל וכחש בעמיתו וכן לא הוזכר בה כפירה בבית דין כלל אלא בכל מקום שהיא ואנו למדנו מתחטא תחטא מושבע מפי אחרים לשבועת הפקדון ונשבע מפי עצמו לשבועת העדות והיה ר' מאיר סובר הואיל ואתה למד נשבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון דון מינה ומינה ומה אותו שבפקדון הוא בין שכפירתו בבית דין בין שכפירתו שלא בבית דין אף המתרבה ממנו כן, ולדעת חכמים דון מינה ואוקי באתרה וכשלמדנו נשבע מפי עצמו מפקדון לעדות מעמידין אותו על דין עצמו להיות בו נשבע מפי עצמו כמושבע מפי אחרים שהוזכר בו ומה מושבע מפי אחרים האמור בו דוקא בשכפירתו בבית דין אף נשבע מפי עצמו צריך שיחזור ויכפור בבית דין הא אם הודה פטור ולמדת שכל שנשבע או הושבע בבית דין לעולם חייב שהרי שבועתו וכפירתו כאחת בבית דין הושבע מפי אחרים חוץ לבית דין אם ענה אמן וכפר בבית דין חייב לא ענה אמן אע"פ שכפר בבית דין או ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור נשבע מפי עצמו חוץ לבית דין לר' מאיר חייב אפילו הודה אחר כן בבית דין לרבנן פטור עד שיחזור ויכפור בבית דין והלכה כחכמים:
וחייבין על זדון שבועה והוא שהם ידעו לו עדות ויודעים שלשקר הם נשבעים וכן יודעים באיסור השבועה ובחיוב קרבן הבא עליה ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע בשקרותו ובאיסור השבועה אבל אין יודעין שחייב קרבן עליה אבל אין חייבין על שגגתה ר"לל שגגת הכל כגון שלא ידע באיסור השבועה אע"פ שיודע בשקרותו ואין צריך לומר אם שכח העדות שכל אלו אנוסים הם ואין שבועת אונס מחייבת קרבן כמו שביארנו וכן הלכה ומה הם חייבין על זדונה הן זדון שבועה לגמרי הן שגגתה עם זדון העדות קרבן עולה ויורד המפורש בה בפרשת ויקרא וכן הלכה ושמא תאמר מה נשתנה שוגג של שבועה משוגג של שאר איסורין שבשאר איסורין כל ששגג בשכחת גוף הענין חייב קרבן כגון ששכח שהוא שבת ועשה מלאכה טעם הדבר מפני ששאר איסורין במעשה הוא מתחייב ושבועה בדבורו הוא מתחייב והואיל ועלה בלבו שכך היה אנוס הוא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו ונתגלגלו תחתיה בגמ' אלו הן:
העדים אין מעידין אלא מעומד ואפילו אחר שהעידו ובבית דין נושאין ונותנין בדבר צריכים הם לעמוד לפניהם שמא יצטרכו להשיב עדותם לפניהם אם היו תלמידי חכמים מושיבין אותם בשעת משא ומתן והוא מה שאמרו למטה בסוגיא זו האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ולא נאמרה אלא בשעת משא ומתן אבל עקר העדות לעולם בעמידה ומכל מקום רבותי פרשוה אף בשעת עדות וכן נראה בשני של זבחים כמו שנבאר בסוף הסוגיא אלא שאין ממנה הכרח לכתחלה כמו שיתבאר וזהו שאמרו ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר או אינו אלא בבעלי דין כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בעלי דין אמור ולמדת שהבעלי דין אף הם כלם בעמידה אלא שאין בעלי דין בעמידה אלא בשעת גמר דין והוא שמה שאומרין בה איש פלני אתה זכאי איש פלני אתה חייב אבל בשעת משא ומתן אין קפדים בישיבתם ובלבד שיהו או שניהם יושבין או שניהם עומדים ואף אם היה אחד תלמיד ואחד עם הארץ מושיבין את התלמיד על כל פנים ואף לעם הארץ אומרין לו שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך וכבר כתבנו בשני של סנהדרין בשם גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין את הכל בין עדים בין בעלי דין לסלק את המחלוקות וכן מה שיש לפקפק בסוגיא זו ממעשה של ינאי המלך הנזכר שם שאמרו לו עמוד על רגלך כבר ביארנוה שם:
הנשים פסולות לעדות וכל שכן לדין ומכל מקום אף הם בתורת הדינין כאנשים כמו שאמרו השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומעתה אף נשים יקרות באות לדין ואין מניחין להן למנות אנטלאר ואע"פ שכל כבודה בת מלך פנימה לענין הדין אין חולקין כבוד והרי אמרו למטה בדביתהו דרב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנלטאר או משגין לה את הדין על ידי שליח בית דין כדי שלא יתבזו לבא לבית דין והעידו על עצמו ועל גדולי הפוסקים שכך היו נוהגין ומכל מקום בתשובת שאלה לגדולי הפוסקים מצאנו שאינה ממנה אנטלאר וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר וכי תימא כל כבדה וכו' סוגיא בעלמא הוא ודרך דחייה ומשא ומתן ומכל מקום כל שבעלה חי הוא דן בשבילה וכן פרשו גדולי הרבנים בדביתהו דרב הונא שכבר מת רב הונא ומה שמארו בו שצריך הרשאה כל זמן שאינו אוכל פירות ענינו לדון כדין מורשה אבל אם היה בעיר אחת עם הנתבעים דן בשבילה בלא הרשאה כאלו היא עצמו לשם וזהו ענין אנטלאר:
ובאנשים מיהא אומרים שכל שאדם רוצה שלא לבא לבית דין יכול למסור דבריו לשלוחו בעדים לטעון בשבילו וממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של סנהדרין בענין כהן גדול דן ודנין אותו שהקשו בה וימנה אנטלאר ותירץ הגע עצמך שחייב שבועה אנטלאר בשבועה אלמא כל שאין שבועה רשאי בכך ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא לכבוד כהן גדול אבל אדם אחר לא שהרי זה כעין שומע מפי תורגמן אלא שאם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו ורצו בית דין לכבדו שולחין לו שלוחי בית דין וסופריהם לשמוע טענותיהם ולכתבם מפיהם ואף זו שהעידו גאוני ספרד על גדולי הפוסקים שכך היו נוהגין על דרך זה היה ולא הותר באנטלאר אלא לכהן גדול ומורשה מיהא אינו בדין אנטלאר כמו שביארנו בשני של סנהדרין:
ממה שאמרו בסוגיא זו וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא ופירושו שאפילו יטענוהו כמה בני אדם אין מזקיקין אותו אלא לאחד למדו מקצת חכמים שאם באו הרבה ביחד להזמין פלני לדין אין מזקיקין אותו אלא לאחד שלא יסתתמו טענותיו אלא ממתינין אחד אחד עד שיושלם דינו של אחד ואחר כך מזקיקין אותו לאחר והדבר נאה אלא שאין הכרח מכאן
מצות עשה לדיין שישוה את כל דבריו אצל הבעלי דין שנא' בצדק תשפוט עמיתך כיצד לא יאמר לאחד שישב ולאחר שיעמוד לא יניח לאחד לדבר כל צרכו ויאמר לאחר קצר דבריך וכן דרך כלל שלא יסביר פנים לאחד יותר מחברו היה האחד לבוש בגדים יקרים ביתר מן הראוי והאחר בסמרטוט בפחות מן הראוי ישתדל להשוותם בלבושיהם לפי ענינם ואם היו שניהם עומדים אל יושיבו זה במקום מכובד וזה במקום מבזה אלא ישוה בהם את הדרכים עד שלא יסתתמו טענות כל אחד מהם במה שרואה מכבוד חברו בדברים אלו וכיוצא בהן ומכל מקום רשאי הדיין לכבד תלמיד חכם להושיבו על כל פנים כמו שכתבנו ובלבד שיאמר לחברו שישב אע"פ שלא ידקדק עליו כל כך וכן לדון לו תחלה אפילו קדם האחר לבא ויש מפרשים דוקא בשבאו כאחת מכאן אמרו שכל שהיו בעלי דין הרבה לפניו מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ והאישה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה וכן לכבדו בכל דין שאינו תלוי בראיה או שבועה ולא בעדות אלא לאמדן דעת הדיין למי הוא ראוי לזכות לו דבר זה מתוך מחשבתו כגון שאמר נכסי לטוביה והיו שם שני טוביה שוים לו בקורבה וכיוצא בזה שסתם הדברים אף הנותן דעתו היה לתלמיד יותר מעם הארץ:

דף ל עמוד ב[עריכה]

כל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם או לאשת חבר בכדי שאין האחד מכיר בדבר עד שיסתממו טענותיו הרי זה עושה מעשה היה באחד מן הגדולים שבאה אשת חבר לפניו לדין ובשעת גמר דין שהיתה היא צריכה לעמוד היה פוסח אם יעמוד מלפניה שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינה ואע"פ ששעת גמר דין היה מכל מקום הרי עדין בידו לטעון ואם לא יעמוד יזלזל בכבוד אשת חבר וצוה לשלוחו שיפריח את העוף עליו עד שיהא נראה כעומד מפני טיסת העוף ואחר שעמד עמד ולמדת שכל שרצה לכבד בעלי הדין בשעת גמר דין ולהיות עומד עמהם אע"פ שאמרו בעל דין בעמידה ודיין בישיבה דכתיב וישב משה וכו' אם רצה לעמוד עמהם כאדם הרוצה להתיר קשרי מנעלו עושה וכל כיוצא בזה:
דברים אלו ואזהרות אלו לא נאמרו אלא אצל הדיין אבל שלוחי בית דין שבאו לכבד את התלמיד או בן המעלה אין קפדין בכך שאין טענות בעל דין מסתתמות אלא מצד הדיין ומכל מקום ראוי להם שלא להרבות בכך:
תלמיד חכם היודע לחברו בעדות והוא מזדקק בכך לילך אצל פחות ממנו אם לא רצה למחול כל כבודו ולילך אין הכרח בכך לחלל כבודו בשביל אחרים וכענין מה שאמרו באבדה מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול אם היה שלו לא יטול ודוקא בדברים שבממון אבל בדברים של איסור אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ודיני נפשות ומכות בכלל איסורין הם ומזקיקין אותו כמו שביארנו בסנהדרין:
אע"פ שרוב הדברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו ר"ל בצדק תשפוט עמיתך יש בו סרך רמז לדבר אחר והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות בפעלה שיש לדון בה בשתי דרכים ואין הכרע באחת מהן אלא מצד האומד וכן שיוצאה מבן אדם שאין הכרעה אצלנו בענינו אם רשע אם צדיק הא כל שהפעולה מכרחת לצד אחד במי שאין לנו הכרעה בענינו דנין אחר הכרע הפעולה ואם יש לנו בבעליה ידיעה בענינו דנין אחר הנהגתו ואפילו היה בפעולה הוראה להפך הדברים כמו שכתבנו בילדותנו בחבור התשובה:
אף זה שאמרה תורה בענין הדין מדבר שקר תרחק הרבה דברים למדין ממנו לענין הדין היה לתלמיד חכם דין עם עם הארץ לא יבא התלמיד לפני הדיין תחלה מפני שנראה כרוצה להטעים לו דבריו ואם היה הדיין רבו ויש לו עתים קבועים לפניו וזו העת הוא מן השעות הקבועות לו עמו נכנס ואין בכך כלום:
ראה הדיין שיצאה שגגה מפיו והכיר בשגגתו לא יעשה לה סניגור ר"ל שיחזקנה בראיות ובפלפולין אלא יחזור למה שלבו נוטה שהוא אמת וכן לא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שנא' מדבר שקר תרחק:
ומנין לדיין שהיה יודע בחברו שהוא גזלן או פסול לדין וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו שנא' מדבר שקר תרחק:
מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים אלא שיסלק עצמו ממנו ת"ל מדבר שקר תרחק ולא סוף דבר יודע שכן בודאי אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין ומכל מקום אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו שאין לו לסמוך כל כך על דעתו ולא אמרו קיים ליה ביה מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות בע"ה:

דף לא עמוד א[עריכה]

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק מאימת העשיר ת"ל מדבר שקר תרחק וכן תלמיד שראה ברבו שטועה בדין אל יאמר אניח לו עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי ויקרא הדין על שמי אלא יאמר לו מיד שנ' מדבר שקר תרחק:
תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מכזב מנה יש לי על פלני ואין לי עליו אלא עד אחד בא והזדווג עמו כשאביאנו לפני הדיין ולא שתעיד שום דבר שלא תעבור על לא תענה אלא שתבא עמו ובעל דיני רואה וחושב עליך שתעיד ויודה אל יעשה כן שנא' מדבר שקר תרחק:
היה נושה בחברו מנה אל יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל לו שבועה ממקום אחר שנא' מדבר שקר תרחק וכן אם היו נושים בו מנה וטענוהו במאתים לא יאמר אכפור את הכל בבית דין ואודה לו מנה חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועות ממקום אחר שנא' מדבר שקר תרחק:
היו שלשה שהלוו מנה לאחד וכפר בהם לא יעשו עצמם אחד בעל דין ושנים עדים ויוציאו ממנו המנה לחלוק אותו ביניהם אע"פ שהוא אמת הואיל ודבורם שקר שנא' מדבר שקר תרחק:
אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבא בעל דין חברו שנא' לא תשא שמע שוא וכן הבעל דין מוזהר שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו שנא' לא תשא קרי ביה לא תשיא:
לעולם יזהר אדם שלא יבא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת עניני עצמו דרך עצה אמרו ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה וכגון שהם בעיר אחת הא אם היה שם דרך רחוקה ואינו רוצה לטרוח וזה הולך ומביא הלואתו או פקדונו אינו בכלל לא טוב עשה אדרבה מצוה הוא עושה וכן נכנס בכלל לא טוב עשה לוקח שדה שיש עליו עסיקין וערערין והוא סומך על תקפו ואלמותו שלא יערער אדם עליו וכן כל כיוצא באלה הדברים:
ממה שכתבנו למדת שהעדים צריך שיהא עדותם מעומד ובדיעבד אם העידו מיושב יש אומרים שאין עדותם כלום אלא אם כן הוא תלמיד חכם שמושיבין אותו אף בשעת עדותו כמו שביארנו והביאוה ממה שאמרו בשני של שחיטת קדשים מה ליושב שכן פסול לעדות ותירץ מיושב תלמיד חכם שאינו פסול ולמדו מזו שבעם הארץ פסול ובתלמיד חכם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אין מושיבין מיהא בשעת עדות ומכל מקום נראה שבדיעבד בכלן כשר שאלו בדיעבד פסול לא ויתרו כל כך לכתחלה לתלמיד חכם לישב לכתחלה משום כבוד תורה אלא ודאי פסול לכתחלה קאמר הא בדיעבד כשר לא נאמר ועמדו אלא למצוה ולהדור הדיינין ולא לעבור וכמו שאמרו שם ביושב לעבד לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו לעבור ולא אמרו שם פסול אלא דרך משא ומתן ודחיה בעלמא ואף מה שכתבנו בבעלי דין שבשעת גמר דין צריכין עמידה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד הדין דין ואף הדיינין שדינם בישיבה אם קבלו עדותם עומדים מה שעשו עשו וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבתלמוד סנהדרין פרק ארבע מיתות:
מה שביארנו למעלה בדיין שלא יעשה את דבריו סניגור יש בו רמז לדבר אחר והוא שלא יוציא דבריו בצד שיראה מהם עזר וסעד לאחד מבעלי הדין שלא ילמד לשקר מתוך דבריו והוא שאמרו שם הביא בעל דינו עד אחד לא יאמר מה ענין לעד אחד ואין מגבין ממון על פי עד אחד וכיוצא בדברים אלו אלא יאמר לנטען הרי זה מעיד כדברי בעל דינך ואם יודה יודה ולא יאמר הוא שאין עד אחד כלום עד שיטעון הלה שאינו חייב לו כלום ושזה העד שקר הוא מעיד וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום כל שהוא מכיר בבעל דינו טענה שהוא רוצה לאמרה ועלגות שפה או בלבול דברים מעכתבו מותר לסעדו מעט בראשי פרקים אין זה אלא גלויי מלתא בעלמא ופתח פיך לאלם ויזהר בזה שלא להרבות עד שיעשה כעורכי הדיינין ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

דף לא עמוד ב[עריכה]

שבועת הפקדון נוהג באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין בין בשבועה בין בכפירה בין מפי עצמו בין מפי אחרים ודינה יתבאר בארוכה בפרק שאחר זה בע"ה:
המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ובפרט בתכונת שבועת העדות היאך היא ועל אי זה צד יתחייב בהן או אפילו באחת שני קרבנות או כמה וכן על אי זה צד יתחלק העדות להיות אחד חייב ואחד פטור ועל אי זה צד לא יתחלק אלא או שניהם פטורים או שניהם חייבים והוא שאמר שבועת העדות כיצד אמר לעדים באו והעידוני כלומר שפלוני חייב לי מנה והם אומרים שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו בלא שבועה שאינם יודעים לו עדות והלה משביען ועונין אמן על שבועתו או כל לשון שיצא ממנו קבלת שבועה הרי אלו חייבין על שבועת העדות וכבר ביארנו למעלה דוקא בשכפרו בבית דין אע"פ שהשבועה או קבלתה היתה חוץ לבית דין אבל אם הודו בבית דין אע"פ שכפרו חוץ לבית דין פטורין משבועת העדות אלא שחייבין בשבועת בטוי כמו שביארנו:
השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים חוץ לבית דין וענו אמן על כל אחת ואחת וכשבאו לבית דין הודו שהם יודעים לו הרי אלו פטורים ואם כפרו בבית דין ר"ל שעמדו בכפירתם חייבין על כל אחת מאותן השבועות שנשבעו או שקבלו בחוץ שהכפירה הוסבה על כל אחת מהן הואיל וכפירה שחוץ לבית דין אינה מונעת שלא לחזור ולהעיד וזהו כי יאשם לאחת לחייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנו במושבעים דוקא שענו אמן וכיוצא בו מלשונות של קבלה אבל אם לא ענו אמן אלא שכפרו הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם פטורים עד שתהא השבעתו וכפירתם בבית דין:
השביע עליהם ארבעה וחמשה פעמים בבית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת שהרי אחר שכפרו בבית דין אין עדותם אחר כן מועיל שאין יכולין לחזור ולהגיד ומעתה בין שנשבעו מעצמן בין שהושבעו וקבלו בין בפנים בין בחוץ אין חייבין משום שבועת העדות אלא אחת והשאר משום שבועת בטוי:
כפרו שניהם כאחת ר"ל שהשביע את עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחד ופרשו בגמ' כגון שהתחיל השני לכפור בתוך כדי דבור של חבור שהוא כדי שיעור שאלת תלמיד לרב ר"ל שלום עליך רבי שניהם חייבים וכל אחד מביא חטאתו בזה אחר זה כגון שכפר הראשון ושהה השני ביתר מכדי דבור וכפר אין חייבין אלא הראשון והשני פטור משבועת העדות שהרי אפילו הודה אין עדותו מחייבת ממון וכן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב והמודה פטור בין שכפר בתחלה בין שכפר בסוף וכן הדין אם כפרו שניהם כאחד וחזר האחד והודה בתוך כדי דבור והאחר עמד בכפירתו שזה העומד בכפירתו חייב:
השביע שתי כתי עדים ר"ל ששתיהן ראויות להעיד וכפרה ראשונה ואחר כך כפרה שניה שתיהן חייבות ושאלו בגמ' ראשונה אמאי חייבת והרי היא סמוכה בכפירתה על עדות השניה וכלל גדול בשבועת העדות שאין לה מקום אלא בעדות שיתחייב הנתבע ליתן ממון על פי עדות זו לבדה ר"ל שאי אפשר להוציאו באחרת ופרשוה בשהיתה הכת השניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה שנמצא שבאותה שעה לא היתה ראויה להעיד ואפילו היו נשותיהם גוססות שיש לראשונה לשער עכשיו יהו כשרים להעיד מכל מקום לא היו ראוים באותה שעה וזהו חיובה של ראשונה וכשמתו הנשים והעידה השניה נתחייבה גם היא ונמצאו שתיהן חייבות שהרי כשרה היא להיעד ואע"פ שלתחלתו וסופו בכשרות אנו צריכים אף אתה מפרשה שבשניה שראו את העדות לא נשאום עדין ובשעת השבועה נשאו ואחר כך מתו נשותיהם והיו ראוים להעיד:
משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני תביעת דבר אחד במינים חלוקים כלומר שהכל מין אחד של תביעה אלא שהתביעה חלוקה מהרבה מינים והם פקדון ותשומת יד ר"ל הלואה וגזל ואבדה והם עונים שבועה שאין אנו יודעים לך עדות אין חייבין אלא אחת שאין אנו יודעין שיהא לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייבין על כל אחת ואחת וכן משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין שהן תביעות הרבה מינין במין אחד של תביעה ר"ל שכלן פקדון או גזל שבועה שאין אנו יודעין לך עדות אינו חייב אלא אחת שבועה שאין אנו יודעים שיהא לך ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמין חייבין על כל אחת ואחת וכן בתביעה אחת במין אחד כגון חטים שהפקדתו אצלו אמש ושלפניו והם אומרים שבועה שאין אנו יודעים על אותן חטים שהפקדת אמש ושלפניו שחייב על כל אחת ואחת כך היא בתורת כהנים וכן הדין אם תבעום רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים לכם עדות אין חייבין אלא אחת ואם אמרו שבועה שאין אנו יודעים לא לך ולא לך וכו' חייבין על כל אחת ואחת על הדרך שיתבאר בפקדון, זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסתו תחתיה בגמ' אלו הן:
לעולם אין שבועת העדות חלה אלא אם כן היא באה על ידי תביעת התובע בעצמו שיאמר להם באו והעידוני וכו' אבל אם נשבעו מאליהם אפילו היה דומה להם שזה רוצה לתבעם על כך כגון שראוהו רץ אחריהם ויודעים שעל דבר זה הוא בא אחריהם ואומרין לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות הרי אלו פטורין וכן אם שלח להם התובע ביד עבדו לתבעם לעדות בשבילו והוא משביעם שיבאו ויעידו לרבו וקבלו וכפרו אע"פ שעבדו כגופו פטורים שאין זה תובע לעצמו ומכל מקום כל שעשאו שלוחו על ידי הרשאה לגבות חוב זה והוא תובעם לעדות על חוב זה חייבין:
השביעם הנתבע ואמר משביעני עליכם שאם תדעו עדות זו לפלוני שהוא תובעני שתעידו לו ואל יאמר שמחמת יראתי אתם נמנעים וקבלוה וכפרו פטורים עד שישמעו מפי התובע או מפי שלוחו לדעת קצת:

דף לב עמוד א[עריכה]

בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפילו מפי עצמו ר"ל שלא מפי תובע וכן אפילו הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר:
רחל שלא בכרה עד עכשו וילדה שני זכרים אפילו ילדה שניהם כאחד אי אפשר לצמצם ואי אפשר שלא הוציא האחד רוב ראשו קודם חברו ומעתה שניהם ספק והכהן נוטל פחות שהרי מוציא מחברו הוא ועליו הראיה:
ממה שכתבנו במשנה בענין כפר אחד והודה אחד אתה למד שאם תבע עד אחד והשביעו וכפר שאינו חייב בשבועת העדות מפני שאין עדות אחד מחייב ממון אלא שבועה ואפילו אמר הנשבע לקבלו עליו כשנים וכן בקרוב או פסול וכן היא שנויה בתלמוד המערב וכן בזו של עד אחד אע"פ שאפשר שאם העיד לא היה זה נשבע שרוב בני אדם נזהרין הם שלא לישבע לשקר מכל מקום אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו כממון בענינים אלו ומעתה צריך אתה לידע אע"פ שברוב הדינין כן הוא יש דינין שאף עד אחד חייב ושני עדים פטורים מפני שעד אחד מחייב ממון לפעמים ושני עדים אין מחייבין ואין הדבר תלוי בין עד אחד לשנים אלא אם עדות זו מחייבת ממון אם לאו מעתה הרי שקנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים וזינתה בעד אחד אחר הקנוי והסתירה והדבר ידוע שעד אחד של טומאה אחר הקנוי והסתירה מפסידה כתובתה ואם השביע עד זה של טומאה וכפר חייב בשבועת העדות שהרי עדותו פוטר זה מממון והרי זה כאלו תבע שנים להעיד לו שזינתה אשתו וכפרו ונשבעו שחייבין שהרי היו מפסידין אותו ממון ואין אומרין הלא בלא עדותו מפסדת כתובתה שהרי תבדק ובטנה וירכה מעידים אין זה כלום שהרי אפשר שיהא זכות תולה לה:
תבע שנים להעיד לו שנסתרה אשתו בפניהם אחר קנוי וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאפילו העידו אין כאן חיוב ממון אלא שעדותם מביאה להשקאה ואע"פ שאפשר שלא תשתה ותודה מכל מקום דבר הגורם לממון הוא ולא ממון ואין צריך לומר אם תבע עדי קנוי שפטורין שאין כאן אלא גורם הגורם שאפילו העידו צריך הוא לעידי סתירה ואף כשיבאו עדי סתירה אין מחייבין אותה אלא לשתות:

דף לב עמוד ב[עריכה]

מעתה היה הנתבע מחוייב שבועה בעדותו של זה והיו התובע והנתבע חשודים על השבועה והדבר ידוע בזה שחזרה שבועה למחוייב לה הואיל ואי אפשר להפכה ומתוך שאין יכול לישבע משלם הרי נמצא שמפקיעו ממון וחייב אבל אם היה הנתבע לבד חשוד הרי אפשר להפכה ואין כאן חיוב ממון שאפשר שאף זה לא ישבע והוא הדין בתובע לחברו מנה ואמר לו איני יודע ואחד יודע שחייב לו שנמצא עדותו מחייבת ממון אחר שאינו יכול לישבע וכן בכל כיוצא בזה אע"פ שלא הוזכרו כאן:
חטף כלי מיד חברו ויש לו עד אחד בגזילו וכשבא הלה להזמינו לדין ולתבעו בעד זה שראה את גזילו הוא מודה בגזילו אלא שאומר שלי היה וכבר ידעת בדין זה שאין פוטרין אותו מתוך שיכול לומר לא גזלתי שהרי עד אחד יש כאן ואי אפשר לו לומר כן בלא שבועה ושמא יראת השבועה מונעתו מלכפור ולחייבו אי אפשר הואיל ואין שני עדים בדבר ויש לומר מיגו במקצת שהרי היה יכול לומר לא גזלתי אם ירצה לישבע על כך ולהשביעו אי אפשר שאין שבועה באה על עדות אחד אלא כשהוא כופר בדברי העד ונשבע כל כך אבל זה הרי מודה בעדות העד ונפסק הדין בזה שמתוך שאינו יכול לישבע משלם והפוך שבועה אין כאן שאין שבועה בעד אחד או הפוכה אלא בסתירת דברי העד או קיומן ומעתה כל שתבע עד זה להעיד לו וכפר ונשבע הרי נמצא מפסידו ממון ולפיכך חייב בשבועת העדות ובעקר הדין של נסכא מיהו יש לנו בו דין ודברים וכבר נכתבו בבתרא פרק חזקת כסדרן וכהלכתן:
האשה שהשביעה עד אחד להעיד לה שמת בעלה וכפר ונשבע אם כבר אמר לה כן בחוץ לבית דין אע"פ שכפר בבית דין כשהשביעתו פטור שהרי מכל מקום יכולה היא לילך בבית דין אחר ולומר מת בעלי ולא תצטרך לשום עד שהרי האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם כמו שיתבאר במקומו אבל אם לא אמר כן בחוץ לבית דין והיא סבורה שהוא יודע ומשביעתו וכופר בבית דין חייב שהרי מפסידה ממון שאלו העיד לה היתה נשאת ונוטלה כתובתה שמא תאמר והרי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ונמצא שאין עדות זו מפקיע ממון המיטלטל ודבר ידוע שאין מקום לשבועה זו אפילו בשנים אלא בעדות המפקיע ממון המיטלטל אפשר בשהיתה תופשת מטלטל או שהתנה לה לגבות ממטלטל שמא תאמר גם כן והרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ויאמר לה מי יימר דמשתבעת וכמו שאמרו למעלה ואם תאמר בכתב לה נאמנות ומה תאמר לדעת האומר שאין נאמנות מועיל כלל כמו שיתבאר במקומו פרשוה בשהתפישה מטלטלין וכל שהתפישה מטלטלין יכול לפטרה משבועה ויש אומרים שאם התפישה אף שבועה אין כאן ויש שפרשוה בשפטרה בשעת מיתתו שדעתו סומכת על נאמנותה מפני שכבר הכיר טבעה ומנהגה ואני אומר שבדבר זה אין לומר מי יימר דמשתבעת שלא נתנה כתובה לגבות מחיים והדבר קרוב לודאי שלא נפרעה ולא באה השבועה אלא מצד נכסי יתומים אבל החוב הרי הוא כדבר ברור:

דף לג עמוד א[עריכה]

זו שכתבנו במשנה בשני כתי עדים ששתיהן חייבות והעמדונה בשכת שניה קרובה מצד אישות בשעת עדות הראשונה כתבוה גאוני ספרד שראו את העדות בעודן רחוקים ונתקרבו ואחר כך נתרחקו ונמצאו תחלתן וסופן בכשרות כמו שכתבנו למעלה ויש לפרשה שהיתה הכת עצמה קרובים זה לזה בנשותיהם ומה שאמר ונשיהם גוססות לאו דוקא אלא אפילו אחת מהן והרי הן כל שעתן בכשרות לבעלי דין אלא שאין שניהם ראויים לעדות אחת:
המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט לבאר שאין דין שבועת העדות נאמר אלא בשעדות זו היתה באה לחייב ממון אבל אם השביע עדי קנס הואיל ואין החיוב תלוי בעדותם לבד אלא בהצטרף כפירתו עם עדותם שהרי מודה בקנס אפילו יבאו עדים אחר כן פטור כמו שהתבאר במקומו ומעתה אם השביע עדים בתביעה שיש שם ממון מעורב עם קנס חייב מצד הממון והוא שאמר משביעני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק שהוא ממון וחצי נזק לדעת פלגא נזקא ממונא ומכל מקום לדעת האומר פלגא נזקא קנסא שכך הלכה פירשוה בגמ' בחצי נזק צרורות שהוא ממון שהרי אין תמות והעדה בנזקי רגל כמו שהתבאר במקומו ומתוך כך הוא חייב וכן תשלומי כפל וארבעה וחמשה מצד הקרן שבו ושאנס פלוני ופתה את בתי מצד הבשת והפגם שהוא ממון ושאין הודאתו פוטרתו בהם שהרי נשום לפי המבייש והמתבייש ואע"פ שבפרק החובל אמרו עליהם קנסי קא מגבית בבל טעם הדברים מפני שאין בהם חסרון כיס ואין עושין שליחותם לדין בבבל אף בממון אלא בדבר המצוי ושיש בו חסרון כיס כמו שביארנו בסנהדרין ובבבא קמא וכן אם אמר משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שהכני בני ר"ל בלא חבורה שהוא בתשלומין של בשת וכן שחבל בי חברי שחייב בחמשה דברים ושהדליק גדישי ביום הכפורים אע"פ שמתחייב בכרת שהרי חייב אדם כרת ומשלם ואין הלכה כדברי ר' נחוניא שהיה עושה יום הכפורים כשבת לתשלומין ובכל אלו חייב שהרי יש כאן ממון הא כל שאין שם חיוב ממון פטורים והוא שאמר משביעני עליכם שתבאו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה ובן חלוצה פטור שאין לו עדות ממון וכל שכן שאיש פלוני כהן שהוא לוי שאינו בן גרושה ובן חלוצה שהרי אין כאן ממון ולא תביעת עצמו וכן כל שהופקע ממונו מצד שיש שם חיוב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה והוא שאמר שאנס פלוני ופתה את בתי המאורסה ויש גורסין את בתו של עצמו שהוא בשריפה ועל כרחך אתה צריך לפרשה שלא הספיקה לעמוד בדין שבגרה שקנסה לעצמה ובבא בהרשאת בתו ואינו נראה כלל ויש גורסין שאנס פלוני את בתו של פלוני ופירשוה מצד שאינה תביעת עצמו ואע"פ שבגמ' העמידוה בבא בהרשאה למדים מכאן שאין הרשאה מועלת במה שלא בא ליד התובע מעולם ואין אלו אלא דברי נביאות וכן אם השביע שחבל בי בני או שהדליק גדישי בשבת שכל אלו פטורין שמכל מקום אין כאן חיוב ממון שאלו העידו כן הרי הוא במיתת בית דין וכן כל שאין שם חיוב ממון אע"פ שהיא תביעת ממון כגון משביעני שתעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו הרי אלו פטורים משבועת העדות שהרי אפילו יעידו שכן אין הנתבע מתחייב בבית דין בכך שאין אמירתו כמסירתו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנו במשנה אלו הן:

דף לג עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו שכל שאמר משביעכני שתבא ותעיד שיש לפלוני מנה ביד פלוני פטורים שאין זו תביעת עצמו ומכל מקום אם הוא בא בהרשאה חייב ואע"פ שאמרו אין כותבין אדרכתא על המטלטלין לא אמרו אלא במטלטלי דכפריה אבל כל שאינו כופר בהם כותבים אפילו בהלואה ויש חולקין שלא לכתוב אלא בפקדון ומעמידין זו שבכאן בשהוא משביעם על פקדון ולא יראה כן וכבר הארכנו בדין זה כראוי בקמא פרק מרובה:
כבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני מעתה יש לך לתמוה כשאמרו בכאן מנין שאין הכתוב מדבר בשבועת העדות אלא בענין ממון והוא לומדה מגזירה שוה של או או כלומר נאמר בשבועת העדות או ראה או ידע ונאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל מה להלן ממון אף כאן ממון היאך האו משיבו או או דרוצח יוכיחו ושמא לא היתה הקבלה אלא באו או מפקדון לעדות תדע שפי' הדברים כך הוא שאין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן הוא מקבל מרבו שיש לדרוש גזרה שוה על אותה מלה אבל מכיון שהוא מקובל אע"פ שאינו מקובל עם אי זו מלה הוא דן אותה גזרה שוה יכול הוא לדונה והבחירה בידו לדון במה שיראה לו שהיא דומה לו ביותר מן האחרות וכן אתה צריך לפרש ענין זה בכל מקום:
עדות ממון מתקיים ראייה בלא ידיעה וידיעה בלא ראייה מה שאין כן בשאר עדיות ידיעה בלא ראיה כיצד מנה הודית לי והלה אומר לאו יבאו פלוני ופלוני ויעידו שבפניהם הודית והעידו שכן חייב ובאתם עדי על הדרך שביארנו בסנהדרין זו היא ידיעה בלא ראייה, ראייה בלא ידיעה כיצד הרי שמנה לו מאה דינרין וקבלם הלה מידו ולמחר אמר תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים והלה טוען והלא אתמול מניתים לך וקבלתם מידי והלה אומר בבית דין לא היו דברים ובאו עדים על כך הרי זה חייב והוחזק כפרן אע"פ שאין עדים אלו יודעין אם בתורת הלואה היה אם פרעון או מתנה וכיוצא בו הואיל והוא כפר אף במה שראו להם מחייבין אותו וזה היא ראייה בלא ידיעה אבל אם אמר בבית דין אמת הוא שמנית וקבלתי מידך אבל מתנה נתתם לי או פרעת אותם לי וכיוצא בדברים אלו נאמן ואין עדות ראיית הענין והקבלה כלום אלא שנשבע היסת:
בתלמוד המערב הזכירו ראייה בלא ידיעה אף בדיני קנסות והוא שאמרו שם אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי אשה מימי והעדים מעידים אותו שאנס אשה אם ברתיה דהאי לא ידעין אם אתת חרי לא ידעין ואע"פ שבסוגיא זו יראה שאין ראייה בלא ידיעה נמצאת בקנס אינו אלא מפני שאין הדבר מצוי:
כבר ביארנו בשבועת העדות שאם השביע ארבעה וחמשה פעמים בבית דין וכפר בכלן שאינו חייב אלא אחת וביארנו הטעם מפני שאין יכול לחזור ולהודות אחר שכפר בבית דין מעתה בשבועת הפקדון אינו כן אלא השביעו ארבעה וחמשה פעמים בין בבית דין בין שלא בבית דין וכפר בכלן חייב קרבן על כל אחת ואחת מפני שאם הודה אחר שכפר חייב לשלם אע"פ שכפר בבית דין ונמצא פוטר עצמו בכל שבועה ושבועה וכשם שיתרה שבועת הפקדון על שבועת העדות בזו כך היא יתרה שנוהגת אף בנשים ובכל פסולי עדות כמו שיתבאר וכן שהיא באה אף בלא תביעה מה שאין כן בעדות ואע"פ שאמרו כאן תבעיה ועבריה כלומר שעדות ופקדון באות על ידי תביעה ובמה שעבר לא לענין חיוב נאמרה אלא לענין סתם הדברים שסתמן על ידי תביעה היא באה ושתיהן שוות להיות מושבע מפי אחרים נדון בה כנשבע מפי עצמו ולהתחייב קרבן על המזיד כשוגג כמו שהתבאר ולענין קרבן שלהן כבר ידעת ששבועת העדות בחטאת ועולה ויורד כשבועת בטוי ושבועת הפקדון באשם קבוע ותוספת חומש לבעליו:

דף לד עמוד א[עריכה]

לעולם אין דנין מאומד אף בדיני ממונות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו אלא המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו בקמא פרק הפרה ואין צריך לומר בדיני נפשות שאפילו היה אחד רודף את חברו ונכנס אחריו לחורבא ועדים אלו רצו אחריו ומצאו חרב בידו של זה ודם מטפטף והרוג מפרפר אע"פ שהדבר ידוע שזה הרגו אין דמו מסור לבית דין יפרע ממנו הדיין העליון או ייסרנו המלך בכדי מה שיראה בעיניו ואין צריך לומר אם ראו ולא ידעו אם היה מעובדי האלילים או טרפה מצד עצמו וכן נכנס עם הנערה בחדר נכסנה בתולה ויצאה בעולה ולא היו שם עידי ייחוד או ראו ולא ידעו אם היתה בתולה או בעולה או מאותן שאין להם קנס פטור ולא אמרו למעלה בדיני ממונות לדון בהן ידיעה בלא ראייה אלא בהודאת בעל דין על הדרך שביארנו אבל חזקה אינה כידיעה ומה שאמרו בנחבל שכל שראוהו תחת ידו שלם ויצא חבול אע"פ שלא ראו חבלתו חייב וכן נכנס עמו לחדר ויצא חבול במקום שאין הוא יכול לחבל בעצמו תקנת חכמים היא כמו שיתבאר:

דף לד עמוד ב[עריכה]

מי שאמר לחברו מנה הלויתי לך בצד עמוד זה והוא משיב לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו העדים שראוהו עומד בצד אותו עמוד אבל לא ראוה ההלואה אין אומרין על זה שהוחזק כפרן שכל כיוצא בזו אין אדם נותן אל לבו המקומות שהוא עומד לשם תמיד והוא שאמרו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה נמצא שאין מחזיקין אותו במוכחש או כפרן עד שיכחישוהו בנטילת הממון אבל לא בדבר אחר שבחקירת הדברים ואף בנטילת ממון דוקא כשהוא מוכחש על ידי העדים אבל אם חזר מעצמו ואמר בודאי עמדתי בצד עמוד זה אבל לא לויתי או לויתי ופרעתי נאמן הואיל ואלו רצה לא היה חוזר מדבורו הראשון וכך היא רמוזה בשלישי של בתרא בענין זה אומר של אבותי וכו':
אשם מעילות הבא בנהנה מן ההקדש נוהג בכל באנשים ובנשים בכשרים ופסולים ויש בו תוספת חומש ואשם הבא עליו קבוע בין לענין בין לעשיר כמו שיתבאר במקומו:
המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט בתנאים שלא הוזכרו שאין מקום לשבועת העדות בזולתם והם שתהא עדות קודמת לשבועה ושיהא מיחד את עדיו ושישמעו העדות מפי התובע בעצמו והוא שאמר משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני וקבלו את השבועה וידעו לו עדות אחר כן ותבעם וכפרו בו פטורים שנא' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וכו' שכבר ראה או ידע בשעה שהושבע וכן אם עמד בבית הכנסת או ראה סיעה לו עדות ותבאו וכפר פטורים ואפילו היה מראה פנים כנגדם הואיל ולא ייחדם תחלה ויש מפרשים את זו דוקא לקרבן אבל למלקות חייבים אף בזו מדין בטוי ולמדים ממנה בזמן הזה לכל שהחרים בבית הכנסת שכל שיודע לו עדות ואינו מעיד יהא בחרם שכל שכובש עדותו מכין אותו מרדות במקום מלקות ויתבאר בגמ' שאם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבאו וידיעו וענו אמן והיו עדיו לשם ותבעם אחר כן וכפרו שחייבים שהרי ייחדם בכלל האחרים אחר שהזכיר העומדים וכן אם תבעם להעיד לו ואחר כך עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות וענו כלם אמן ועדיו בכלל חייבים הואיל ותבעם תחלה:
אמר לשנים משביעני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידו וכפרו ונמצא שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול פטורין שהרי לא היתה עדותם מחייבת את הנתבע וזו באה בכאן שלא לצורך שכבר למדנוה:
ובא אחר כן להשמיענו תנאי שלישי שכתבנו ואמר שאם שלח התובע ביד עבדו שישביעם לבא ולהעיד לרבו שלא על ידי הרשאה או שאמר להם הנתבע משביעני עליכם שאם תדעו לו שתעידו ולא יאמר שמחמת יראה אתם נמנעים פטורים עד שישמעו מפי התובע בעצמו כמו שהתבאר, זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
ממה שכתבנו למדת שאין מקום לשבועת העדות אלא באחד עשר תנאים מהם מיוחדים לשבועת העדות לבד והם:

  • א' שישמעו מפי התובע או המורשה ממנו,
  • ב' שתהא עדותם עדות שיהו בית דין מחייבין לזה ממון על פי אותה העדות,
  • ג' שלא תהא שם עדות אחרת שיהא באפשר לזה להוציא הממון על פיהם,
  • ד' שתהא כפירתם בבית דין.

ומהם שהם משתפים אף לשבועת הפקדון והם:

  • א' שתהא תביעת העות בממון,
  • ב' שתהא תביעת העדות בדבר המטלטל,
  • ג' שיכפרו אחר השבועה באי זה מקום שישביעוהו,
  • ד' שתהא העדות קודמת לשבועה שאף בפקדון אלו אמר משביעכני על כל פקדון שיבא לידך ממני שתתנהו לי וקבלה ובא אחר כן פקדון לידו וכפר בו פטור וכן כתבוה גאוני ספקד,
  • ה' שייחד את עדיו בשעת השבועה או התביעה על הדרך שביארנו ויראה שכן הדין בפקדון,
  • ו' שתהא השבועה בלשון שיהו מכירין אותה

ומהם אחת שהיא שוה לכל השבועות והיא שתהא השבועה בשם או בכנוי על הדרך שיתבאר:
אע"פ שביארנו שכל שפטור משבועת העדות חייב בבטוי כבר ביארנו במי שנשבע לחברו שיודע לו עדות ואינו יודע פטור בין מעדות בין מבטוי עדות אין כאן שאין שבעות העדות אלא לנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע ובטוי אין כאן שהרי לאו שלו אינו בדין בטוי וכן ביארנו שהנשבע שהעיד או שלא העיד ונמצא שקרן חייב בשבועת בטוי ואין כאן דין שבועת העדות כלל:
המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השני ובא להודיע שכל ארבעת מיני השבועות בין שנשבע מאליו בין שהושבע מפי אחרים צריך הזכרת השם ומכל מקום כל שהזכיר אחד מן הכנויין דיו ואין צריך להזכרת שם המיוחד והוא שאמר משביעני עליכם כלומר בה' או בשדי וכן אוסרכם אני בשבועה בה' או בשדי וכיוצא באלו וכן מצוה אני עליכם בשבועה בה' או בשדי שכל שאינו אומר משביע אני בה' צריך הוא להזכיר לשון שבועה שאם יאמר מצוה אני בה' אינו כלום אלא מצוה אני בשבועה בה' וכן הזכירו בגמ' עוד כובלכם אני בשבועה בה' או בשדי וכל כיוצא בזה הרי הן בדין שבועה וחייבין נשבע או הושבע בשמים ובארץ אע"פ שכונתו למי שבראם אינה שבועה כלל עד שיזכיר שם או כנוי או שיאמר בפי' במי שעשה שמים וארץ והוא שפירש אחר כן בי-י או בי-ק-ו-ק בשדי בצבאות ברחום וחנון בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין ואע"פ שרחום וחנון וארך אפים ורב חסד נמחקים הרי מכל מקום כונתו לומר במי שהוא נקרא חנון וכו' וכיון שלא נקרא חנון וכו' אלא הוא הרי הוא כמזכיר במי שהוא חנון וכו' אבל בשמים וארץ הואיל ושמים וארץ שמות הם לקצת דברים אע"פ שכונתו למי שבראם אינו כלום אלא אם כן מזכיר בפי' במי שעשאן ומשנה זו אע"פ שעל לשון עדים היא שנויה הוא הדין לכל מיני השבועות ובסוף המשנה בא להודיע שאף באלה חייבין כגון שיאמר אלה בה' שאעשה כך או שאיני יודע כך וכו', ופי' בדין זה על אלה האמורה בתורה שהיא יככה אלהים ופי' יככה אלהים הוא שאומר בפי' יככה אלהים באלה הכתובה אם תדע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל ואמר שאף זו שבועה וענין וכן יככה אלהים הוא שהיה אחד קורא בקללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אלהים אם אתה יודע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל אבל אם אמר אל יככה אם תעידני או יברכך אם תעידני אע"פ שמזכיר את השם אין זה כלום לדעת חכמים שהלכה כמותם וכן פרשו בגמ' על ארור שהוא שבועה וכן על ימין ועל שמאל ועל לאו לאו ועל הן הן וכלן פירושם בהזכרת שם או כנוי כגון בארור לה' או לחנון אם לא אעשה וכו' או שאיני יודע וכו' או שאין לך בידי וכו' או שזה אשה וכו' וכן הן הן בה' או לאו לאו בה' שהיו שואלין אותו על דבר והוא אומר הן הן בה' ומאחר שכופל דבורו ומזכיר את השם או כנוי הרי זו שבועה וכן בימינו של שם בשמאלו של שם ממה שנא' נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וכן ביארנו במבטא ובאיסור שהוא בהזכרת השם וכן בכלם זה היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שכתבו שכל אלו בלא הזכרת השם אסור הוא בדבר הנשבע עליו אלא שאין שם מלקות או קרבן ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בגמ' שרב יהודה פירשה באומר משביע אני בשבועה האמורה בתורה ואם יש בבה הזכרת השם מה ענין להזכיר שבועה האמורה בתורה והלא כשאומר משביעכני בה' או בשם פלוני דיו ואע"ג דהא דרב יהודה לא קמה מכל מקום לא מטעם זה נדחית אלא מטעם אחר כמו שהוזכר בגמ' אלא שאפשר שכל שאומר בשבועה האמורה בתורה הרי זה כמזכיר את השם שהרי הנודר בתורה ובמה שכתוב בה פרשו במסכת נדרים שהוא כאלו התפיסו בקרבן אחר שהקרבן כתוב בתורה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא נאמרה משנה זו אלא בעדות ופקדון בעדות לפי שנא' בו אלה וקול ולמדנו אלה אלה מסוטה ופקדון לפי שלמדנוהו תחטא תחטא מעדות אבל בטוי אפי' מבטא או איסור בלא הזכרת שם או כנוי כלל הואיל ולשם שבועה אמר כן אע"פ שלא הזכיר גם כן לשון שבועה הרי זו שבועה וכן לאו לאו והן הן אם נתכון ללאו והן האמור בדברי השם ר"ל לא אוסיף עוד לקלל וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב נשבעתי מעבור מי נח וודאי דנין הן הן כלאו לאו וכן ימין ושמאל אם נתכוון לימינו הכתוב עליו ית' כמו שהזכרנו ומכל מקום אף הם כתבו שלא אמרוה כן אלא לקרבן ולבל יחל אבל למלקות לעולם צריך הזכרה שנא' לא תשא את שם ה' אלקיך וכן לא תשבעו בשמי לשקר:
ונתגלגל אחר כן במשנה זו מענינים אלו לענין מקלל בשם ואמר שהמקלל את השם בכלן ר"ל בכל הכנויין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים ואין מברך את השם חייב סקילה עד שיברך שם המיוחד בשם המיוחד וגדולי המחברים פסקו שם המיוחד באחד מן הכנויים וכל שכן בשם המיוחד אבל אם קלל את הכנוי לוקה כמו שביארנו הכל בשביעי של סנהדרין וביאר אחר כן שמחלקת זו היא גם כן בקללת אב ואם ולענין סקילה והלכה כחכמים שאינו נסקל עד שיקלל בשם המיוחד כמו שביארנו בסנהדרין אבל במקלל את חברו לוענין מלקות דיו בכנויין והוא שאמר לדברי הכל המקלל את עצמו או חברו בכלן עובר בלא תעשה ולוקין עליו כמו שידעת בנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם או בכנוי שלוקה אע"פ שאין שם מעשה וכן אם קלל אביו בכנוי לוקה בחברו אמרו כל שכן באביו ואזהרת עצמו מאמרו השמר לך ושמור נפשך מואזהרת חברו מאמרו לא תקלל חרש:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף לה עמוד א[עריכה]

אסור לאבד או למחוק שם משמותיו של הקב"ה וכל העושה כן לוקה מן התורה שנא' ואבדתם את שמם ונאמר אחריו לא תעשון כן לה' אלקיכם מכל מקום אין המדה שוה בכלם אלא יש שמות נמחקים ויש שאין נמחקין אלו הן שאין נמחקין אלהים וכל לשון שבו כגון אל אלהי אלהיך אלהיכם אלהיהם אלהינו וכן אהיה שדי צבאות ואין צריך לומר א-דני או י-ה-ו-ה או י-ה וכל המוחק אפילו אות אחת מהן לוקה אבל שאר התארים כגון הגדול הגבור והנורא החזק האמיץ הכיבר העזוז רחום חנון ארך אפים ורב חסד ודומיהם כלן נמחקין וכן חצאי השמות שאין בהם משמעות לאזכרה כלל כגון אד' מאדני שד' משדי צב' מצבאות כלם נמחקין ואינו דומה לאל מאלהים וי-ה מי-ה-ו-ה שהרי אלו יש אזכרה בהן מצד עצמן ואע"פ שהותחלו לשם כלו אין נמחקין:

דף לה עמוד ב[עריכה]

כל הטפל לשם מלפניו נמחק לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם כיצד בי-י כי-י לי-י מי-י אותיות בכל"ם נמחקות וכן וי-י ו' נמחק אלהינו אף נ"ו אינו נמחק אלהיכם אף כ"ם אינו נמחק אלהיהם אף ה"ם אינו נמחק וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אין לוקין על מחיקה זו אלא שמכין אותו מכת מרדות:
גדולי המפרשים כתבו שכל אלו האמור בהם שהם נמחקים דוקא שנכתבו שלא במקומן אבל אם נכתבו במקומן קדושים הם ואין נמחקים ואף שלא במקומן לא אמרו אלא שנכתבו לבדן אבל אם נכתבו עם כל הפסוק הרי הוא כמקומן הא שאר השמות שאין נמחקין אין שנוי מקום מפקיע קדושתן ואפילו נכתבו לבדן ואין הדברים נראין שאם במחיקת שלא לצורך אף כל מחיקה אסורה אלא שלא בא בכאן אלא לומר שבאלו אף לצורך כגון שטעה אין נמחקין ושאר האותיות לצורך נמחקין לכתחלה אף במקומן ואף שלא לצורך אין לוקין עליהן ואפילו אבדן או שרפן דרך פרוק עול הכעסה אינו לוקה אלא שמכין אותו מכת מרדות:
כל שם מן השמות שאין נמחקין שנכתב לשם חול הרי זה נמחק כגון זובח לאלהים שנכתב לשם ע"ז או נתתיך אלהים לפרעה שנא' במקום שופט והדומין לו מעתה יש מקומות שיש לפקפק אם הם קדש אם הם חול ואתה צריך לידע איזהו קדש ואי זהו חול והוא שאמרו כל שמות האמורים באברהם קדש ואף מה שכתוב בו ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך קדש הוא ומדרשו שאמר לו להקב"ה שלא יסתלק ממנו מתוך טירדא זו שהיה מכניס את האורחים שהטרדות מערבבות את השכל ומסלקות את השכינה והיה מתפלל שלא תסתלק הימנו בכך ומכאן אמרו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה כלומר שראוי לאדם לבטל שקידתו והתבודדותו לכבוד הבריות ולהכנסת אורחים:
כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא א-דני הנה מצא עבדך חן ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי מי שבידו להמית ולהחיות:
כל שמות האמורים בנבות קדש במיכה חול:
כל שמות האמורים בגבעת בנימין קדש ושמא תאמר וכי יש מבטיח ואינו עושה שהרי שאלו האעלה וכו' מה שהבטיח עשה אלא שאורים ותומים לא בחנו אם לנצח אם לאו שהרי לא אמר להם ליתנו בידם ובאחרונה שבחנו שאמר להם מחר אתנהו בידיך הסכימו והצליחו:
כל שלמה האמור בשיר השירים אע"פ שאמרו שהם קדש אינו בדין שמות למחיקה אלא להיות כשאר התארים ואפשר שלענין קללה אם אמר במי שנקרא שלמה בשיר השירים שילקה וכן הודיעו בכל מלך האמור בדניאל שהם חול חוץ מזה שהוא קדש אנת מלכא מלך מלכיא מלכותא רבה יהב לך לא נאמר מלך מלכיא אלא כנגד הקב"ה:
כשם ששבועת שוא ושקר בלאו כך מצות עשה שישבע מי שחייב שבועה בבית דין בשם שנא' ובשמו תשבע והוא שאמרו נאמר השבע ונאמר לא תשבע נאמר קלל ר"ל אלה האמורה בסוטה ונאמר לא תקלל כמו שביארנו וכלם צריך בהם שם או כנוי כמו שביארנו:

דף לו עמוד א[עריכה]

כבר ביארנו באלה שהיא לשון שבועה ראיה לדבר ויבא אותו באלה ונאמר אחר כן וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וכן ביארנו בארור שיש בו שבועה ר"ל שאם הזכיר בו שם או כנוי הרי הוא בדין שבועה שנא' וישבע יהושע את העם לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את יריחו ואע"פ שבשאול נאמר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יטעם לחם ואין בו הזכרת השם לשון קצרה נכתב והזכרה היתה שם וכן ארור זה יש בו נדוי שאם נזף בו חכם לאחד על אי זו סבה שהתריס כנגדו והזכיר בו את השם צריך לפרוש ממנו וכן יש בו קללה שאם קלל אדם בו את חברו בהזכרת שם או כנוי לוקה:
אמן קבלת דברים הוא ואם בא אחר שבועה שהיה אחר משביעו הרי הוא כמו שבועה מפיו ועל זה נאמר בו שבועה וכן קבלת דברים ר"ל שאם התנה עמו אי זה דבר במקחו או בממכרו והוא אמר על אותו תנאי אמן הרי הוא כומאר הן והתנאי צריך שיתקיים ובו האמנה לעמוד במקום תפילה כל שמטה את אזנו ומפנה את לבו לשמוע ועונה אמן הרי הוא כמתפלל:
כל שהוא עם חברו וקורא באלות הכתובות הן בתלמוד כגון יככה ה' האמור במשנתנו הן במקרא כמו גם אל יתצך לנצח או בתורה כגון יככה ה' וכו' מותר לו לכנות ולקרות יכהו יתצהו שלא להחליש דעת חברו אלא אם כן הוא קורא בתורה בברכותיה שאין לו לשנות כלל:
כבר ידעת בדיני התנאי שאחד מהן שיהא התנאי כפול ואין דנין בו מכלל לאו הן ודבר זה יש שפירשו דוקא בקצת איסורין כגון גיטין וקדושין אבל בממון לא מפני שדנין אחר אמדן הדעת ואע"פ שבסוגיא זו נראה הפך הדברים שבאיסור דנין מכלל לאו הן ולא בממון לענין ממון מיהא דרך דחייה ומשא ומתן הוא נאמר וכן הוא דעת גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ויש מצריכין כן אף בממון וכבר ביארנו דינין אלו במציעא בכדי היכלת:
ולענין ביאור הסוגיא במה ששאלו והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן יש שואלין והיאך לא הקשה ממשנתנו גם כן מרבנן שהרי נחלקו על ר' מאיר במסכת קדושין שלא להצריך תנאי כפול ותירצו הני רבנן לאו רבנן דהתם נינהו ונאמר בסוף הסוגיא אלא לעולם איפוך ור' מאיר לית ליה מכלל לאו הן וכי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה ושאני שוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ומשנתנו גם כן יש בו ממון ולפיכך אינו סובר בו מכלל לאו הן ונמצא שאינו סובר מכלל לאו הן אלא באיסורא גרידתא כגון שתויי יין ורבנן סוברים לאו מכלל הן אף באיסור שיש בו ממון וכל שכן באיסורא גרידתא ונמצא גירסת שתויין יין מתישבת לדעת שניהם ויש גורסין לא תיפוך ור' מאיר מחייב מפני שהוא סבור בעדות שאינו אלא איסור גרידא ולרבנן הוא איסור שיש בו ממון אע"פ שאינו ממון שלהם הואיל ועל ידם באה פסידתו ויש שואלין והלא בנדרים אמר ר' מאיר שאין דנין בהן מכלל לאו הן אע"פ שהם איסור גרידא תירצוה גדולי הרבנים הואיל ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם הרי הם כממון וכעין גיטין וקדושין שהם איסור וצריכים תנאי כפול והראיה שהרי בפרק אלו מותרין הודה ר' מאיר בשבועות כגון לא שבועה לא אוכל לך שהוא אסור אע"פ שבלא קרבן לא אוכל לך שהוא נדר מותר ומכל מקום אף בנדר הלכה רבנן ולא קרבן לא אוכל לא אסור ובממון מיהא כבר פסקנו לדעת גדולי הפוסקים שאין צורך בו לתנאי כפול כמו שיתבאר במקומו:

דף לו עמוד ב[עריכה]

שתויי יין ופרועי ראש שנכנסו במקדש הרי הן במיתה בידי שמים ולענין עבודתם מיהא אם עבדו בשתויי יין חללו ובפרועי הראש לא חללו וכבר ביארנו ענין זה בשני של סנהדרין:

ונשלם הפרק תהלה לאל