מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ד

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף ל עמוד א

תוס' בד"ה מצוה בבעלי כו' והא דאמר לה בתי עמוד כו' ועוד דא"כ הוה עיכובא כו' עכ"ל. לפי שהיה אפשר לפרש דההיא דבין עומד ובין יושב אינו סותר הא דקאמר בתי עמוד דהיינו לכתחלה כמ"ש התוס' בפ' מ"ח דהשתא איכא למימר נמי דועמד ואמר נמי מיהת לכתחלה משמע אבל התוס' הכא לא משמע להו כלל דועמד ואמר עמידה היא כמו עמדו וקדשו כו' ולזה קשיא להו מהא דאמר בתי עמוד וכתבו דלא משום דכתיב ועמד ואמר דמשמע עמידה לכתחלה כדפירש' דלא משמע כלל עמידה כמו כמדו וקדשו כו' ועוד דאי הוה משמע ועמד ואמר עמידה ממש הוה עיכובא מדכתיב בפ' זו ככה ואם כן לא יתיישב לך הא דאמר בין עומד ובין יושב אלא אמר לה לעמוד כו' זהו הנראה לנו מדבריהם וקרוב לזה דברי אבן לב וק"ל:

דף ל עמוד ב

בד"ה א"נ לשודא כו' שכנגדו ת"ח ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל דלר"ת דמפרש שודא על הדיין כו' איירי בשניהם ת"ח כו' בשלמא לפרש"י הא דיהבינן לת"ח ולא לע"ה זהו נקרא שודא וא"כ שפיר קאמר א"נ לשודא עכ"ל, אבל בפרק הכותב מוכח בהדיא דלא מיקרי שודא בת"ח ע"ה אלא בב' ת"ח דהכי איתא שם שכן ות"ח ת"ח קודם כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני וכן הקשה אבן לב על דברי התוס' דהכא ונראה ליישב דבריהם דודאי לפרש"י נמי שודא דקאמר הכא איירי בב' ת"ח אלא משום דלפרש"י אתיא בפשיטות הא דשלח לו הכי וסיפר בו כל המעלות עולא חבירינו כו' שאף אם גם חבירו ת"ח היה יכריע רב נחמן דעת הנותן שלזה נתכוין ליתן אבל לפי' ר"ת בב' ת"ח אין אומדין דעת הנותן למי נתכוין אלא שהדיין יתנו למי שירצה צ"ל נמי הכא דלא שלח ליה הכי כדי שיתנו לו אלא כיון שגם זה ת"ח יתנו רב נחמן למי שירצה וזה ברור בדברי התוס' ודו"ק:
בד"ה והאמר מר כו' איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום כו' עכ"ל. מיהו אכתי קשה מאי קשיא ליה מהא דדיינין בישיבה היכא הוה קאים הא איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיף ולהכי היה עומד מפניה שהיתה אשת חבר, ויש ליישב דלא נימא דעשה דכבוד תורה עדיף בכה"ג דלקמן בת"ח דב' העשין בגופיה דטוב לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד תורה ולישב אבל עשה דדיינין בישיבה לא נידחית מפני עשה דכבוד תורה של אחר ועוד מקשים לתירוצם שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה כו' אכתי אמאי לא הושיבה ואותיב נמי לבעל דינה כדאמרינן בהני עובדי דלקמן, וי"ל דהני עובדי דלקמן מצינן לאוקמא בתחלת דין ולכך הביאו בקושייתם מההיא דאמרינן בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף דאיירי בעדים דומיא דגמר דין אבל מהנהו עובדי דלקמן דהושיבו ת"ח מצינן לאוקמא שפיר דוקא בתחלת דין וק"ל:

חידושי אגדות ל ע"א

ת"ר בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא א' יושב כו'. דרשו כן למ"ד בפ"ק דסנהדרין דאסור לבצוע וא"כ לא שייך לשון צדק גבי גוף הדין כדקאמר התן ודוד עושה משפט וצדקה וגו' אם יש צדקה אין משפט כו' ע"ש ולא תוקמא הכא כי התם כשראה דוד שנתחייב העני ממון שילם מביתו הרי צדקה לזה ומשפט לזה דאין זה אלא מדרך חסידות בדוד דודאי לא צותה תורה שישלם הדיין מביתו ולכך דרשו הכא דלאו לענין גוף הדין קאמר בצדק תשפוט עמיתך וגו' אלא שלא יהא אחד יושב כו' דהיינו בצדק שיהיו שניהם שוין וד"א נמי לא מיירי כלל לענין הדין אלא שפוט ודן את חבירך בכל מעשיו לכף זכות וק"ל:
עמיתך עם שאתך בתורה כו'. לשון עמית הוא כמו חבר כמו וכחש בעמיתו וגו' ואל אשת עמיתך וגו' והרבה כמוהו אלא דהכא לגבי דיין שנקרא אלהים ע"ש חשיבותו לא ה"ל למקרי לבעל דין עמיתו וחבירו אלא בת"ח עם שאתך כו' וכדמסיק למשרי ליה תיגרא ברישא וק"ל:

חידושי אגדות ל ע"ב

שלא יעשה סניגרון לדבריו כו'. פרש"י אם דן ולבו נוקפו כו' לא יחזיק דבריו כו' ע"ש ויהיה לפירושו כינוי לדבריו קאי אדיין אבל הטור חושן משפט סי' י"ז כתב שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין כו' ע"ש, ויש לדקדק לפרש"י אם דעתו נוטה לחזור ואינו חוזר ומחזיק דבריו הרי הוא בכלל לא תטה משפט, וי"ל דמיירי במסתפק בדין ואינו בודאי שיחזיר אם ישא ויתן בזה עם הדיינים חביריו דהשתא לא קעבר אלא אמדבר שקר תרחק וק"ל:
מנין כו' שהוא גזלן וכן עד כו'. יש לדקדק דבשלמא בדיין דאפשר דאם יהה יושב עם דיין כשר ע"י משא ומתן בדין לא היו דנין כך והגזלן הדיין שעמו הטעהו לפסוק שלא כדין, אבל בעד כיון שהוא יודע שהאמת כן הוא למה לא יעיד דלא שייך בזה שעד הגזלן הטעהו להעיד כן דהא אין שומעין העדים זה בפני זה ועוד דאדרבה נימא האיך לא יעיד לו והרי גם בעדותו יתחייב שבועה ושמא לא ישבע וישלם, וי"ל דע"י צירופו יהיה מחייב את האחד בדבר שאינו חייב ואינו אמת כגון שטענו במאתיים והוא אינו יודע להעיד לו אלא על מנה יצרף את הגזלן גם להעיד על מנה דבעדותו מחייבו שבועה על מנה שניה מדר"ח ברפ"ק דב"מ ודו"ק:
מניין לדיין כו' שהוא מרומה כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וגו'. מהכא משמע דיסלק עצמו מדין מרומה ולא ידין בו כלל ומה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' וברא"ש פרק ד"מ בסנהדרין:

דף לא עמוד א

בד"ה שלא אתחייב כו' וא"ת למה ירא מגלגול שבועה יותר כו' עכ"ל. משמע להו דלא איירי במי שטוען כן ורוצה לגזול ולעכב ממון חבירו אלא משום מלתא דמדבר שקר תרחק נגעו בה הכא ולכך לא קשה להו ברישא גבי תובע דמיירי שהתובע יודע שטענת הגלגול הוא אמת ולא ישבע לו בשקר ויודה לו בגלגול אבל הכא גבי נתבע אם הוא ירא מגלגול שלא ישבע אפילו באמת למה לא ירא כן משבועה זאת אף שהיא באמת שאינו חייב לו רק מנה וק"ל:

דף לא עמוד ב

בד"ה משביע אני עליכם כו' ואמר אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו כו' עכ"ל. יש לדקדק לעיל בס"פ שבועות שתים דמייתי מרומיא דמתני' וברייתא אהדדי לשמואל דאמר דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אמאי לא מייתי בפשיטות ממתני' דהכא כמ"ש התוס' גם בברייתא דמייתי לעיל תני בה משביע אני עליכם וא"ל אמן בין לפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד כו' חייבין אמאי לא מייתי מינה בפשיטות דכדמוציא שבועה מפיו דמי ויש ליישב דבמתני' דהכא וברייתא דמייתי התם מיירי דהשבועה יוצאת מפי המשביע אבל הכפירה יוצאת מפיהם שא"ל אין אנו יודעין לך עדות ולכך הוי עונה אמן כמוציא גם השבועה מפיהם אבל שמואל איירי במושבע מפי אחרים והכפירה נמי אינו יוצאה מפיהם של העדים אלא העניית אמן לחוד ואפ"ה אשמעינן שמואל דהוי כמוציא שבועה מפיו ולהכי הוצרך לאתויי מרומיא דמתני' וברייתא אהדדי דבמתני' קתני דמפי אחרים אינן חייבים עד שיכפרו בב"ד וברייתא קתני בין שלא בפני ב"ד בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כו' דמפי אחרים היינו דכולה יוצאה מפי האחרים וע"כ מוקמתת לה ברייתא בעונה אמן ודו"ק:
בא"ד א"נ אתי אפילו כרבנן כו' וסיפא נמי דקתני השביע כו' אתיא נמי כרבנן כו' עכ"ל. הא ודאי דבמפי אחרים לא פליגי רבנן ור"מ ולכ"ע לא בעינן מפי האחרים שבועה בב"ד אלא הכפירה דמקראי ילפינן ליה בגמ' והנהו קראי במפי אחרים כתיבי אבל מפי עצמו לא כתיב כלל בשבועת עדות אלא דמג"ש ילפינן להו מפקדון ובהא ר"מ ורבנן פליגי דלר"מ דון מינה ומינה ולכך מפי עצמו אפילו גם הכפירה שלא בב"ד חייבין כמו בפקדון ולרבנן דון מינה ואוקי באתרה ומפי עצמו נמי אין חייבין אלא כי אם שהכפירה בב"ד כמו במפי אחרים וכ"כ הראב"ד בהשגות הלכות שבועות פ"י וכן נראה מדברי הר"ן דבהא פליגי והשתא מה שכתבו התוס' דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה כו' אין זה דבר שנתחדש לתירוצם בתרא דודאי לפי תירוצם קמא נמי צ"ל הכי אלא דר"ל דלפי תירוצם קמא דרישא דהך מתני' אתיא דוקא כר"מ צריכין לדחוקי דהסיפא דהשביע עליהן חמשה פעמים כו' לא איירי דומיא דרישא דהרישא איירי בב' עניינים מפי עצמו והסיפא איירי דוקא מפי אחרים דבעי הכפירה בב"ד דהא מפי עצמו לר"מ לא בעינן אפילו הכפירה בב"ד אבל להאי תירוצא בתרא דרישא אתיא כרבנן ניחא דסיפא נמי אתיא כרבנן כו' וסיפא מצי איירי נמי מפי עצמו דומיא דרישא דרבנן מפי עצמו נמי בעי הכפירה בב"ד זהו הנראה לי ברור בכוונת דברי התוס' ואבן לב האריך בכוונת דבריהם וסיים בדבריו דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה ולא ידעתי למה ודו"ק:

חידושי אגדות לא ע"א

ורואה זכות לעני וחובה לעשיר כו'. לאו דוקא ונקט הכי משום דמפני כבודו של עשיר עביד לשתוק מלהגיד חובתו והיינו דבפ"ק דסנהדרין יליף ליה מלא תגורו מפני איש וגו' דהיינו מיראת העשיר וק"ל
אסרתנו ואבנני משלי כדי כו'. בלאו הכי לא יעשה כן משום כבוד רבו וכן נראה מדברי הטור חושן משפט סי' ט' ע"ש:
מנין לנושה בחבירו מנה כו' אטענו במאתים כו' ואגלגל עליו שבועה כו'. והסימן ע"ז מדבר שק"ר וגו' אותיות ק' מנה ר' מאתים ש' שבועה וכן באידך שלא יאמר אכפרנו כו':
בתוס' בד"ה שלא אתחייב שבועה כו' וא"ת למה ירא מגלגול שבועה כו'. ע"ש בחדושינו בהלכות על דבריהם ועוד נראה בזה ע"פ דברי הרמ"ה בטור ח"מ סי' ע"ה בטוען אינו יודע על הגלגולים דקרינן ביה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובכה"ג מיירי הכא דהנתבע טוען אינו יודע על הגלגולים ואם נתחייב שבועה יתחייב לשלם הגלגולים ודו"ק:
בגמ' מלא תשא לא תשיא כו'. מפורש בפרק אלו הן הלוקין:
ואשר לא טוב עשה וגו' זה הבא בהרשאה כו'. רישא דהאי קרא אביו כי עשק עשק גזל גזל אח וגו' שכן דרך אב עם בנו והאחים אם יש לזה על זה שגזלו ועשקו אין הוא בעצמו תובעו בפני הדיינים מפני שהוא בוש בדבר בפני הדיינים ומרשה את אחר לתובעו ואמר שזה המורשה לא טוב עשה בתוך עמיו לעשות מריבה ביניהם וזה מתעבר על ריב לא לו כי לולא הוא אפשר שימחול לו התובע או שיודה לבעל דינו שאינו חייב לו כגון שגם הוא גזל ממנו כ"כ והוא שכפל לכתוב עשק עשק גזל גזל ר"ל שהוא עשקי על שכבר גם הוא עשקו וגזלו על שכבר גם הוא גזלו דמזה הטעם אחז"ל דאין הנתבע יכול לעשות מורשה ודו"ק וכן יש לפרש גבי הלוקח שדה שיש עליה עסיקין היינו מאב עם בן או מהאחים זה עם זה וק"ל:

דף לב עמוד א

בפרש"י בד"ה בעדי קינוי כו' ושמא מיראת המים תורה שנטמאת ותפסיד כתובתה עכ"ל. וה"ה אם תשתה ותמות ירויח הוא כתובתה אלא דלא פסיקא ליה אם תשתה שתמות ושמא זכות תולה לה ולא תפסיד כתובתה כמ"ש התוס':

דף לב עמוד ב

גמ' לא צריכא כגון שכפרו שניהם כו' ופרש"י ולאו לאשמועינן חיובא דכופר כו' עכ"ל. ק"ק אמאי לא הניח סברת המקשה דחיובא דכופר אתי לאשמועינן וכגון שהודו שניהם וחזר אחד מהן וכפר תוך כדי דיבור והא קמ"ל דתוך כו' ויש ליישב כיון דכפרו שניהן כאחד וכפרו שניהן בזא"ז משמע דכפרו מעיקרא יש לנו לפרש נמי הא דקתני וכפר אחד דכפר מעיקרא אבל והודה א' דלא תני ליה עד הכא איכא למימר דכפר מעיקרא והודה אחר כך וק"ל:
תוס' בד"ה הוה ליה כגזלן כו' מיהו צריכנא לטעמא דמחוייב שבועה כו' דבלא שבועה לא היה חושש כו' עכ"ל. וכתב מהר"י אבן לב יש לתמוה עדיין הקושיא במקומה עומדת אמאי אצטריך לטעמא דכל המחויב שבועה כו' כיון דנסתלק המגו במה שאינו יכול לישבע להכחיש העד כו' והוה סגי דלימא ליפטריה איכא חד סהדא דמחייבו שבועה ותו לא כו' עכ"ל, ועוד האריך ע"ש ולי נראה ליישב דלא קשיא להו מעיקרא דלא לימא הך מלתא כולה דהא ודאי אצטריך ליה למימר דאינו יכול לישבע ומשלם דהיינו שלא יוכל לישבע דלא חטף שהרי הוא מודה דחטף אלא אהא דקאמר הוה ליה מחויב שבועה כו' וכל המחויב כו' דמשמע שהוא נתינת טעם אהא דלא נאמן לומר כמו שאמר דדידיה חטף קשיא להו דלא הל"ל הכי דבלאו הכי נמי ליכא מגו אדידיה חטף דאי בעי אמר לא חטפתי כלל כיון דהוי להכחיש העד ואהא תירצו דצריכנא לטעמא דמחויב כו' ודו"ק:
בד"ה אבל כפירה כו' דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל והר"ן תירץ דקמ"ל דאף הודאה של אחד מהני תוך כדי דבור של כפירת חבירו עכ"ל ולפי מה שכתבו בתוס' לעיל וא"ת אמאי שני חייב כו' ואומר ר"י כו' ויכול הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני כו' עכ"ל לא יתישבו דברי הר"ן הכא דהא נמי שמעינן מרישא ודו"ק:

דף לג עמוד ב

גמ' הא מני ראב"ש היא דאמר יבואו עדים כו'. ואע"ג דמוקמי הך ברייתא כראב"ש שהוא יחידאי והמ"ל נמי הכא הא מני ראב"ש היא דאמר הכא דבר הגורם לממון כממון דמי ושפיר קתני בסיפא מפי עצמו פטור אלא דקושטא הוא דראב"ש ס"ל יבואו עדים כו' ולא ניחא ליה למימר דאיכא שום תנא דס"ל כראב"ש בהא ולא בהא ודו"ק:
תוס' בד"ה ושאנס איש כו' דאיכא לאוקמא בנערה שתנארסה כו' עכ"ל. ומשום שישמעו מפי התובע אין לפטור דמיירי הכא בבא בהרשאה ואע"ג דלא מטי לידה מצית למכתב הרשאה להאי פירושא ועי"ל שהבת גופה משביעתן שאנס פלוני בתו ולאידך פירושא דהוי טעמא משום שישמע מפי התובע מהך ה"מ למפרך אדיוקא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין אלא דניחא ליה למפרך מסיפא דקתני בהדיא עד שישמעו מפי התובע ועי"ל דהוי מצינן למימר הא דמשכח חיובא דמנה לפלוני ביד פלוני היינו בממון דמטא לידיה משא"כ בקנס וק"ל:
בא"ד דסיפא אשמעינן משום שלח ביד עבדו כו' עכ"ל. ורישא שאנס פלוני את בתו לא איירי בהרשאה כפרש"י דודאי לא הוה גרע משליחות וצ"ל ברישא דקתני לה בלא זו אף זו ועי"ל דודאי הרישא איירי בהרשאה כפרש"י מיהו אצטריך למתני דאפילו בממון דאתא לידיה לא מיחייב ע"י שלוחו והשתא רישא רבותא אשמועינן דאפילו בהרשאה לא מחייב בממון דלא אתא לידיה וסיפא רבותא אשמעינן דאפילו בשאר ממון דאתא לידיה לא מיחייב בשלוחו בעלמא בלא הרשאה ודו"ק:

דף לד עמוד א

בד"ה מושבע כנשבע כו' דאיכא למימר שבועת ביטוי יוכיח כו' עכ"ל. דליכא למפרך הכא איוכיח דמה לשבועת ביטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג כמ"ש התוס' לעיל לר"מ דהכא בשבועת הפקדון גופה נמי לא ידעינן מזיד כשוגג אלא מהאי ק"ו ושפיר עבדינן ביטוי יוכיח דעשה בו נשים כאנשים ופטר בו מושבע ופטר בו מזיד וה"נ אל תתמה לומר כן בפקדון לפטור בו מושבע ומזיד לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה למימר בפקדון דלא עשו בו שוגג כמזיד דיליף ליה ממעילה כתבו כן דתרוייהו אתו בק"ו אבל למאי דמסיק בפקדון דלא עשו בו שוגג כמעילה ליכא ק"ו כלל דאיכא למפרך מה לעדות שכן עשה בו מזיד כשוגג וק"ל:
בד"ה על פי שנים כו' ואפילו שהיה כאן פרכוס ובלבול רוח כו' עכ"ל. רצה לומר שהיה כאן פרכוס דכיון שלא היה ר' שמעון בן שטח בחורבה כשהרגו היה לחוש לפרכוס או לבלבול רוח דחד מנייהו סגי לפוטרו כדאמרינן פ"ב דיבמות אבל לא ידענא מה תירצו כיון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס כו' דכיון דלא ראה בהריגה היאך ידע דלא פרכס כקושיא וק"ל:

דף לד עמוד ב

ותיהדר עדות ותיגמור לה מפקדון מזיד דלאו כשוגג כו'. דאין לומר דבתר ג"ש דקושטא דהכי הוא דלא לשתמיט בשום דוכתא למימר הכי דר"ש לית ליה מזיד כשוגג בעדות ואין להקשות דלפי סברת המקשה דתיהדר עדות ליגמר מפקדון דמזיד לאו כשוגג א"כ ל"ל ג"ש דתחטא כלל דהא כולה הך מלתא מצינן למילף מבנין אב דליכא שום פירכא לא מפקדון לעדות ולא מעדות לפקדון די"ל דמ"מ פריך שפיר דהג"ש ודאי דלא מגרע מלדמות עדות לפקדון וע"כ איצטריך הג"ש למלתא אחריתא דאין ג"ש למחצה ודו"ק:
ועוד מקשים בשמעתין לר"ש דבתר דקשה ג"ש נמי אית ליה בפקדון דמזיד לאו כשוגג נילף ביטוי במה מצינו מפקדון לחייב בו מושבע מפי אחרים דמעדות כתבו התוס' לעיל דלא מצינו למילף ביטוי דאיכא למפרך מה לעדות שכן עשה בו מזיד כשוגג אבל הכא מפקדון ליכא הך פירכא לר"ש דס"ל בפקדון נמי לא עשה בו מזיד כשוגג ולא לישתמיט בשום דוכתא למימר לר"ש דס"ל בביטוי דחייב במושבע, וי"ל דביטוי לא דמי לפקדון טפי מרוצח דדמי לפקדון באואין שיש עמהן שבועה ודמי לרוצח באואין שאין עמהן תביעת ממון וכה"ג כתבו התוס' דליכא למילף עדות ממעילה ודו"ק:
תוס' בד"ה כי היכי כו' כל כמה דלא קים ליה ג"ש ע"כ במה מצינו לא מצי כו' עכ"ל. דלא ניחא להו כפרש"י דפריך כי היכי דגמר מפקדון היינו בג"ש דתחטא תחטא עכ"ל דהא ברישא דברייתא לא אסיק אדעתיה למילף בג"ש עד לבסוף אלא דברישא דברייתא במה מצינו בעי למילף ואהא קשיא להו כיון דבמה מצינו נמי ליכא למילף נשבע בעדות מפקדון דאיכא למפרך מה לפקדון שכן עשה בו נשים כאנשים ע"כ דאית לן למימר דהפירכא היא ממושבע דהוי ולא בפקדון ולא נקט ר"ש במלתיה נשבע גבי עדות אלא לרווחא דמלתא כיון שכן הוא לפי האמת לבתר דקים לן גזירה שוה ואם כן מאי קשיא ליה כי היכא דילפת כו' דאימא דר"ש לא יליף כלל נשבע בעדות במה מצינו מפקדון וק"ל:
ואיך שיהיה ק"ק דנהי דשבועות עדות לא יליף במה מצינו מפקדון אמאי לא תקשי ליה דנילף מושבע כנשבע ומזיד כשוגג בפקדון מעדות ולמאי דמשני נמי בעדות מפקדון לא יליף מבמה מצינו אלא מגופה מפי אחרים חייב מפי עצמו לכ"ש מ"מ אכתי תקשי לן דנילף פקדון מעדות במה מצינו כיון דליכא שום פירכא בדנילף תרוייהו כמ"ש התוס' לקמן דמתרוייהו קפריך וכה"ג כתבו התוס' לעיל דהיכא דאין הק"ן סותר את הבנין אב נילף נמי הבנין אב ויש ליישב דודאי ה"מ למפרך הכי אלא דאלימא ליה לאקשויי מכח ג"ש כדפריך מעיקרא כי היכי כו' וכן בתר הכי מכדי מזיד בעדות מנליה דלא כתיב ביה ונעלם כו' ולמאי דמסיק דמזיד לאו כשוגג ממעילה יליף לה ניחא דה"נ מושבע כנשבע בפקדון ליכא למילף במה מצינו דאיכא למפרך מה לשבועת העדות שכן עשה בו מזיד כשוגג ודו"ק:

דף לה עמוד א

תוס' בד"ה באלף כו' בפר"ח גרס אלף כו' ושמא דשם המיוחד הוא כו' עכ"ל. ר"ל דקרינן שם המיוחד בא' ד' כמ"ש לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא' ד' וק"ל:

דף לה עמוד ב

גמ' התם שבועת האלה כתיב וה"ק כו'. ק"ק דלמ"ד נמי דמגמרי ג"ש תקשה ליה דשבועה בלאו אלה לא משתמע בג"ש מהתם ואפשר דנטר עד הכא ולתרוייהו פריך וק"ל:
בפרש"י בד"ה השבע שבועת ה' תהיה גו' עכ"ל. לולי פירושו היה נראה לפרש השבע היינו והשביע הכהן דסוטה דמהכא יליף ליה אלה אלה לג"ש ואפשר דהשבע ולא תשבע לא משמע ליה השבע דסוטה ולא תשבע דעדות דההיא נמי השבע הוא כמו בסוטה אלא במלתא אחריתא קמיירי השבע דפקדון ולא תשבע דשקר ומיהו מייתי שפיר מר' חייא בר אידי דאית ליה בעדות ג"ש מסוטה דאי לאו ג"ש הכא לא הוה אמרינן התם לא תשבע כמו תשבע אלא לסמוך התם אג"ש דהכא ודו"ק:
תוס' בד"ה דקטלא חד כו' בהוצאת למלחמת הרשות קאמר עכ"ל. דלשון קטלא לא משמע להו באנגריא כפרש"י אלא דקטלא ממש ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי קרא בהוצאה למלחמת הרשות דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה וק"ל:

חידושי אגדות לה ע"ב

כל שמות כו' שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי וגו'. ופרש"י למלאך האמצעי קראו אדון כו' והיינו מדכתיב כל הענין בלשון יחיד וג' מלאכים היו אלא שעם הגדול שבהם היה מדבר וכפרש"י בחומש אך ממה שפי' כאן למלאך האמצעי קראו אדון כו' נראה דכתב אדני בחירי"ק כמו בי אדני דמתפרש בלשון יחיד אבל בחומש פרש"י לכלם קרא אדונים ולגדול שבהם אמר אל נא תעבור וגו' ולפי זה לא נשתנה כאן ונכתב אדני בקמץ כמו שמות קדושים דמתפרשו לשון רבים ע"ש רוב יכולתו ואדנותו והכא שהוא חול כתיב לשון רבים ע"ש ג' מלאכים, א"ק לפירושו דהכא אמאי אצטריך ליה למימר דהוא חול ודאי כיון דכתיב בחירי"ק יצא מכלל שאר שמות הקדושים והוא חול כמו בי אדוני וי"ל שלא תטעה לומר שהוא נקוד בקמץ כסברת הזוג שהוא קדש וק"ל:
גדול הכנסת אורחים יותר כו'. מפורש פרק מפנין ובפרק הפועלים:
כל שמות האמורים בלוט כו'. היינו שמות של א"ד אבל שמות י"ה שכתובים בלוט ודאי דקודש הם כדמוכחי המקראות וק"ק מאי קאמר כל שמות דלוט חול חוץ כו' הא לא מצינו שם א"ד בלוט שיהיה חול כי אם אחד הנה נא אדני סורו נא וגו':
ויאמר לוט אליהם אל נא אדני הנה נא כו' מי שיש בידו להמית ולהחיות כו'. ולכך עד ויאמר אליהם וגו' נכתב כולם בלשון רבים לגבי מלאכים אבל מכאן ואילך נכתב בלשון יחיד הנה נא מצא עבדך חן וגו' ומפרש"י כאן נראה דמלת אדני לחוד מחובר למקרא שלאחריו אבל מלת נא מחובר שפיר למקרא של מעלה וה"ק ויאמר לוט אליהם אל נא יהי כן וחזר כלפי הקב"ה וא"ל אדני כו' ע"ש אבל הרא"ם הבין שגם מלת נא מחובר למקרא שלאחריו ע"ש ואין צורך כדמשמע מפרש"י כאן וק"ל:
כל שמות האמורים בנבות קדש כו'. והא ודאי דקאמר נבות חלילה לי מה' מתתי וגו' דהוא קודש אלא דגם ברכת אלהים ומלך וגו' בירך נבות אלהים וגו' דאיכא לפרשו שקלל ע"ז שלהם דבית אחאב עובדי ע"ז היו דא"כ לא ה"ל למכתב בירך אלא קלל ועוד דמשמע בקרא דשני העדים שהעידו עליו אנשי בליעל היו אבל הזקנים והחורים היושבים על המשפט כשרים היו ולא היו יודעין בעדותם שקר וא"כ לא היו דנין אותו סקילה על שקלל הע"ז שלהם וק"ל:
במיכה פרש"י כגון לו בית אלהים וכגון הקדש וגו' לה' כו' וכן נוכח ה' דרכם כלפי שכינה אמר עכ"ל, הוא מגומגם דהא לת"ק דקיימינן הכא כולן חול נינהו ולר"א נמי הא אינן שוין ומאי וכגון הקדש כו' דקאמר ודו"ק:
חוץ מזה שאל"ף למ"ד כו'. קאי נמי את"ק דס"ל כולן חול דחוץ מזה כל ימי היות בית האלהים בשילה דזה ודאי קודש הוא וק"ל:
כל שמות האמורים בגבעת בנימין ר"א אומר כו'. לאו דוקא כל שמות דהא ודאי הא דכתיב בפעם ג' ופנחס בן אלעזר וגו' לאמר האוסיף וגו' ויאמר ה' עלו וגו' הוא קודש אלא כל שמות דכתיבי בב' פעמים הראשונים וישאלו באלהים וגו' וישאלו בה' וגו' הוא דקאמר דמבטיח ואינו עושה:
כל שלמה כו' כרמי שלי לפני האלף לך שלמה לדידיה כו'. ר"ל האי כרמי הוא כנסת ישראל כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואמר שמכלל ישראל היו אלף לעבדים לשלמה ליוצאי מלחמה כמ"ש מבני ישראל לא נתן שלמה עביד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו וגו' ואמר שהותיר מישראל מלצאת במלחמה חלק ששית מאלף שהם מאתים לנוטרים פריו שהם הרבנן שאסור לעשות אנגריא בת"ח כמ"ש בסוטה באסא שנענש על כך ושמואל דריש בהיפך דיש להניח אלף מכלל ישראל לשלמה למלכותא דרקיעא שיהיו עוסקין בתורה וחלק ששית שהם ר' אם יעשה מלכותא דארעא אנגריא לא מיענש עלייהו ובמלכותא דישראל איירי דהיינו כרמי שהוא כנסת ישראל וכמ"ש בחדושי הלכות על דברי התוס' ודו"ק:
אנת מלכא מלך מלכיא כו'. כפרש"י דדניאל לא הוי קרי ליה מלך מלכיא כו' גם שהיה מולך בכיפה על שאר מלכיא לא היה דניאל קורא לו כן, ועי"ל דאי קאי מלך מלכיא על נבוכדנצאר לא לכתוב מלת מלכא אלא אנת מלך מלכיא וק"ל:
וי"א אף זה קדש שנאמר מארי חלמא וגו'. דהיינו מלת מארי הוא קודש שתלה עיניו להקב"ה ואמר חלום זה יתקיים על שונאך זה כפרש"י בספר דניאל ומתוך שמעתין משמע שהוא קודש לענין זה שאינו נמחק ועדיף מארי מלשון חנון ורחום כו' דנמחקין לפי שהוא תרגומו של שם א"ד ודו"ק:

דף לו עמוד א

גמ' אלה שאין עמה שבועה כו'. כל זה מצאתי נמחק כנראה מתוס' לקמן בד"ה יכך כו' שכתבו תימה כו' אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנלן עכ"ל ומה שכתב רש"י וכתב קול אלה יתירא כו' לחייב בא' מב' קולות היינו שבועה שיש עמה אלה ושבועה שאין עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה לא מרבינן וק"ל:
שם ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע גו'. כן מצאתי מוגה:
שם כי לית ליה בממנוא אבל באיסורא אית ליה כו'. אע"ג דהכא גבי עדות בעינן תביעת ממון מ"מ לגבי עדים לא הוה רק איסור השבועה ולקמן שפרש"י דאי הוה מוקמינן מתני' באיסור גרידתא אצטריך לן לאוקמא בהשבעת עד א' שאינה באה לממון כו' הוא קשה דהא לרבנן דפליגי אראב"ש לעיל ס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואינו חייב קרבן שבועה בע"א ודוחק לאוקמא מתני' כראב"ש דהא לעיל לא בעי לאוקמא מתני' דנזק וחצי נזק כראב"ש ועוד לראב"ש כיון דגורם לממון כממון דמי לא הוה השבעת ע"א איסור גרידתא כמו בב' עדים ואפשר שמתוך זה מחק מהרש"ל כל זה לקמן מפרש"י אלא דאיכא למימר דמקרי שבועת עדות איסורא גרידתא לגבי עדים משא"כ סוטה לקמן דהוה נמי ממון לגבה ודו"ק:
בפרש"י בד"ה ודברי הכל דלא תימא כו' אלא דוקא קאמר ר' מנחם לרבות מקלל אביו כו' אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא כו' עכ"ל. ק"ק לדברי התוס' דחבירו לא אתי אלא ממקלל אביו וחרש נימא דדיו לחבירו שיהיה כמלמד דהיינו אביו דאינו חייב אלא בשם ויש ליישב דבאביו נמי לא אימעיטו כינוין אלא לסקילה ולא למלקות:
ודע שדקדק לפרש הא דאמר וד"ה היינו על ר' מנחם דפליג ברישא גבי אביו גבי חבירו מודה אבל ודאי דאיכא תנא דפליג נמי בחבירו דהיינו ר' חנינא בר אידי לעיל וכפרש"י בהדיא לעיל דלר"ח בר אידי במקלל חבירו וחרש נמי דוקא בשם ודו"ק:
תוס' בד"ה ועל הכנויין כו' למ"ד בפ' ד' מיתות אלהים לא תקלל קודש איש איש כי יקלל למה לי כו' עכ"ל. הא ודאי דאזהרת מברך השם בין בשם בין בכינוי לכ"ע לא אתי אלא מאלהים לא תקלל כדמוכח התם דלמ"ד נמי חול מדכתיב לשון אלהים אתי נמי לאזהרת השם וכפרש"י בשמעתין אלא דלמ"ד אלהים לא תקלל חול לא הוי אתי קרא לאזהרת כנויין במברך השם דלא מצינו עונשו אלא לאזהרת שם המיוחד דמצינו עונשו בסקילה ולכך איצטריך איש איש כי יקלל אלהיו דהשתא כיון דשמעינן חטא בכנויין מוקמינן נמי ביה אזהרת אלהים לא תקלל אבל למ"ד קודש שמעינן מיניה שפיר אזהרת כנוין דאלהים כנוין הוא ולא איצטריך כי יקלל אלהיו ודו"ק:
בד"ה ושמור נפשך כו' וי"ל דאי לאו דאשכחן אביו דגמרי' מיניה חבירו לא הוה גמרינן בעצמו כו'. כ"ה לשון התוס' פ' ד' מיתות וכאן קצרו בדבריהם ודו"ק:

דף לו עמוד ב

בד"ה ה"ג בקונטרס כו' ונראה לתרץ כו' דבעינן שם המיוחד ואינהו אאלהים קאי אע"ג דכבר כו' עכ"ל. יש לדקדק בזה דהא גבי שבועה ברישא דמתני' לא פליגי חכמים דמתני' ומחייבין בכינוי וכן במקלל חבירו ועצמו נמי לא פליגי ומחייבין בכינוי אלא דמברך השם ומקלל אביו הוא דפליגי למפטר בכינוי ממיתה ואם כן בסיפא גבי אלה וקללה בעדות מהיכא תיתי להו לחכמים למפטר בכינוי וי"ל בזה להאי תירוצא לפום הך גירסא דגרסינן לא תיפוך דלית ליה לתלמודא הא דקאמר ר' ינאי לעיל גבי מקלל עצמו וחבירו ודברי הכל אאל לר' מנחם בר יוסי קרא יתירא אתא לרבות כל המקללים אפילו עצמו וחבירו נמי אינו אלא בשם וחכמים דפליגי ופוטרין בכינוי במתני' במקלל אביו ה"נ דפוטרים גבי מקלל עצמו וחבירו דההוא קרא יתירא לכל המקללים אתי דאינו חייב אלא בשם וזה שכתבו התוס' אע"ג דכבר איפליגו דהיינו ברישא גבי מקלל אביו וסמכו חכמים עצמן גבי מקלל עצמו וחבירו אמאי דפליגי כבר גבי מקלל אביו א"כ לא ה"ל למפלג נמי גבי אלה ומקלל דעדות דה"ל למסמך אמאי דפליגי ברישא וע"ז תירצו דפטורא דחכמים לא הוה אצטריך למתני הכא אלא משום חיובא דר"מ אע"ג דבעלמא בעי תנאי כפול גבי ממונא הכא איסורא גרידתא הוא לגבי עדים ולא בעי תנאי כפול אלא מכלל לאו אתה שומע הן, כן נראה לי ליישב דבריהם ודו"ק:

חידושי אגדות לו ע"ב

וגם במלך נ"נ מרד אשר השביעו וגו'. מפורש בנדרים פ"ט:
בו נידוי כדכתיב אורו מרוז גו' בד' מאות שיפורי כו'. מפורש מ"ק פ"ג:
אר"א לאו שבועה כו' דכתיב לא יהיה עוד המים למבול וגו'. נראה הא דמייתי הכא קרא בתרא ולא מייתי קרא דלעיל מיניה ולא יכרת וגו' כדמייתי ליה רבא לקמן משום משום דלמאי דמסיק אדעתיה השתא מלתא דרבא דלא בעי תרי זימני לאו אלא בחד זימנא לאו סגי ע"כ מהאי קרא בתרא ולא יהיה וגו' יליף דכתיב ביה לאו אחד אבל למאי דמסיק רבא דבעי תרי לאוי ורבא לפרש דברי ר"א בא כפרש"י ע"כ דמקרא קמא יליף ליה דכתיב בההוא קרא תרי לאוי ולא יכרת וגו' ולא יהיה עוד וגו' שוב ראיתי בדברי הרא"ש שהביא גרסת הספרים דה"ג ויאמר ה' אל לבו וגו' ולא אוסיף עוד להכות וגו' אבל הנך תרי קראי ולא יכרת וגו' ולא יהיה עוד דבפ' קשת לא לשם שבועה נאמר אלא סיפור דברים כו' תדע לך דתלתא לאוי כתיבי כו' ועוד האריך ע"ש ואין זה כדאי למחוק כל הספרים אלא אדרבה הני תרי קראי לא אוסיף אינן עיקר שבועה לנח אלא תחלת המחשבה כדכתיב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' והאי קרא ולא יכרת וגו' דאית ביה תרי לאוי הוא עיקר השבועה כדמסיק כדכתיב ביה ויאמר ה' לנח וגו' והקמותי את בריתי וגו' דהיינו ברית היינו שבועה ומה שהקשה הרא"ש לגירסת כל הספרים דא"כ תלתא לאוי כתיבי לאו קושיא הוא דלא חשיב הנהו תרי לאוי דסמיכי בחד קרא ולא יכרת וגו' ולא יהיה עוד גו' אבל דכתיב בקרא בתרא ולא יהיה עוד וגו' כבר הפסיק הענין ולא שייך לשבועה ואינו אלא סיפור דברים שיזכור הקב"ה ע"י הקשת את השבועה שלא יהיה עוד וגו' והדברים ברורים הם ליישב כל גירסת הספרים ודו"ק:
ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח וגו'. פרש"י המקרא הזה היה דורש כו' ע"ש, נראה מלשונו דאילו בקורא בתהלים כדרכו לא הוה א"ל כנה דהא בקורא בתוכחות לא אמרו בספ"ב דמגילה אלא דאין מפסיקין בהו אבל לשנות המקרא ודאי דלא הותר לכנות ולכך פי' דאיירי הכא דהיה דורש זה המקרא וא"ל כנה והיינו הך דרשה דפ' חלק ניתי דואג לעלמא דאתי גם אל יתצך לימרו שמעתיה בי מדרשא יחתך ויסחך מאוהל ליהוי ליה בנין רבנן ושרשך מארץ חיים וק"ל:

סליק פרק שבועת העדות