מאירי על הש"ס/שבועות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף יט עמוד ב[עריכה]

שבועות שתים וכו'. כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן, והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלקו באותן הדברים, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומכל מקום משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמים סוברים שלא מצינו אוכל כל שהוא מתחייב ואין כאן בטול דבור שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמ' והלכה כחכמים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן. זו שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אלא אם כן הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן, וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשו בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות, ויש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פרשו שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומכל מקום הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה:

דף כ עמוד א[עריכה]

אמר שבועה שלא אוכל לך הרי זה מניעת אכילה והוא הדין אם אמר שבועה שאי אוכל ואין דנין שלשונו נתעקם וכן לא שבועה לא אוכל לך שהרי פירושו לא יהא עלי בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא עלי באיסור שבועה ודברים אלו דוקא מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון עלי לעולם שהשבועה הוא שאוסר עצמו על החפץ כגון שאעשה או שלא אעשה והנדר הוא שאוסר החפץ על עצמו כלומר דבר זה עלי בנדר או יאסר עלי דבר זה וכל שאמר נדר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא אעשה דבר זה או שבועה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה וכיוצא בזה אין בו אלא איסור סופרים ויש חולקין בזו לומר שאף באלו יש בהם איסור תורה, וצריך שנעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בה והוא ששיטתנו יוצאה ממה שאמרו בראשון של נדרים נדרים דאסר חפצא אנפשיה שבועות דאסר נפשיה אחפצא ומעתה מה שאמרו שם קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור ופרשוה באומר יאסר פי לדבורי וידי למעשיהן רגלי להלוכן שמשמעו שהנדר הוא שאוסר עצמו על החפץ כן פירושו יאסר עלי פי להנאת מה שאני מדבר עמך ומה שאמרו בסוגיא זו בעקר הנדר אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' לא שיאמר כלשון הזה ר"ל שלא אוכל שלא באה הכונה אלא להשמיענו שהנדר הוא בדרך התפשה ואחר שנתגלגלתי בזו אי אפשי שלא לבאר לך דבר זה מפני שראיתי בו צורך הקדמה והצעה לשטה זו ר"ל מבטא שבועה והוא שתדע שהנדר הוא שהאדם אוסר אי זה דבר על עצמו כמו שביארנו והוא בארבעה דרכים נדר גמור והתפשה בנדר וכנוי הנדר וידות הנדר:
וביאור ענינם הראשון נדר גמור והוא שאוסר אי זה חפץ על עצמו בלשון איסור או הקדש או נדר כגון שאומר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או הקדש עלי ככר זה והשני הוא התפשה בנדר והוא שמתפיס ככר זה בדבר האסור ואין זה כלום עד שיתפישנו בדבר שנאסר בנדר כגון קרבן או דבר הנדור כיצד אמר הרי עלי כקרבן או שאסר ככר עליו בנדר הגמור ואחר כך אמר על ככר אחר יהא ככר זה עלי כזה וכן אם התפיס בדבר הנדור והתפיס על המותפס אפילו אמר זה אחר זה כלם אסורים אבל אם התפיס בדבר האסור מעקרו כגון הרי עלי ככר זה כבשר חזיר כע"ז כשקצים ורמשים או דבר שנאסר שלא מחמת נדר והפרשה כגון כנבלות וטרפות מותר שנא' איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר כגון קונם עלי ככר זה וכן קנס קונח ונקראו כנויין על שם שאינו מוציא הלשון בפיו אלא שם טפל לו, והרביעי הוא ידות הנדר שמתחיל בו ואין משלימו כגון שאמר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר כקרבן או נדר או איסר וכן ככר זה עלי כמו שיתבאר כל זה במסכת נדרים:
ואחר שלמדת שהנדר אחד מדרכיו הוא התפסת הנדר בא להודיעך בכאן שהוא בדבר הנדור ועל דבר זה הוא אומר בסמוך אי זהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו ופרשוהו בשהוא נדור באותו היום שאלמלא כן אפילו היה אסור מחמת עצמו כגון שאמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אינו כלום שאין מתפישין על דבר האסור כמו שביארנו ואחר שלא כיון אלא להודעת דבר זה לא דקדק בלשונו ואמר הרי עלי שלא אוכל בשר ועקר הענין הרי עלי בשר ויין כיום פלוני או אפילו הרי עלי בשיר ויין שלא אוכלנו ולא אשתנו או שיאמר יום זה עלי כיום פלוני שאני נדור בו והוא שאמרו בתלמוד המערב אי זהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו ולפי דרכך למדת שמה שתירץ רבא בסוגיא זו הק"א אי זהו איסור נדר האמור בתורה כלומר שלא דברה השמועה בהתפסת נדר אלא בעקר נדר ולהודיע שאין חייב משום נדר אלא בשתי מדרגות והם שיפרש את הנדר ויתפיסנו וזה הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו וכו' והתפסת נדר במתפיס בלא פי' כגון הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו אינו נדר אינו אלא דחייה בעלמא ודרך משא ומתן או שמא כך פירושו אי זהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר אבל לעקר הענין אין נדר הגמור צריך התפשה כמו שאמרו גדולי הרבנים וכדתנן מודרני הימך מופרשני הימך אסור:
ונשוב לעניננו והוא שכן מה שאמרו בפרק זה אכילה משתיהן על שבועה פירושו שבועה שלא אוכל משתיהן שלא באה לשם אלא לענין מה שאמר שהקונמות מצטרפין שבועה שלא אוכל משתיהן שלא באה לשם אלא לענין מה שאמר שהקונמות מצטרפין כל שהוציא שתיהן בדבור אחד ר"ל אכילת שתיהן עלי קונם והשבועות אין מצטרפות אפילו בדרך זה ואגב גררת לשון הקונמות הוא תופס אותו לשון בעצמו לענין שבועה ולאו דוקא, וכן מה שאמרו יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר ענינו שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' ולא בא אלא להודעת ששבועת הבאי מותרת כנדר של הבאי כמו שיתבאר ובתלמוד המערב נחלקו בה יחיד ורבים ר' יודא ור' מונא אמרי אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר ור' יוסה אומר יש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר ועל כל פנים הלכה כרבים, ומכאן כתבו אחרוני הרבנים במסכת נדרים שאין גורסין בכל המסכתא שאיני אוכל שאיני טועם וכו' אלא שאני אוכל שאני טועם ויש חולקין מכל אותן שכתבנו לומר שיש שבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה אלא שכל שמזכיר החפץ שאוסר בו את עצמו ומזכיר שהוא אוסרו עליו והרי הוא כאיסר החפץ על עצמו אע"פ שאמר בו אחר כן שלא אוכלנו שהוא לשון שבועה ואף בקצת תוספות כתבוה כן ואין זה נראה שמאחר שאנו צריכים בנדר לאיסור החפץ על עצמו מה לי מזכירו מה לי אינו מזכירו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו אע"פ שמקצת שמועות נראות כסותרות את דברנו כבר ישבנו את כלם אלא שאף לדברינו כתבו גדולי הדור שהם בבל יחל מדברי סופרים וכמו שאמרו במסכת נדרים על מה שידעת שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון קונם שאני ישן שמאחר שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו אין חפץ אלא אם כן יש בו ממש ואע"פ כן אמרו שם שהוא בבל יחל ופרשוה בבל יחל מדרבנן וכן הדין בזו ומכאן הורו הם על מי שאומר הריני נודר שלא אעשה כך נדרו קיים מדברי סופרים וצריכין פתח או חרטה כנדרים:
השבועה אינה שוה לנדר בכל ארבעת דרכים אלו שהזכרנו אלא יש מהן שהיא שוה לנדר ויש מהן שאינה שוה לנדר ויש מהן שהדבר במחלקת וכיצד הוא דין שבועה כבר למדת שהשבועה עקרה הוא שאוסר עצמו על החפץ ר"ל שבועה שאעשה או שלא אעשה ויש לה כנויין כגון שבותה שקוקה שבובה כגון שהיו אנשי המקום עלגים ומוציאין לשונות אלו בכונת שבועה ונמצאת שבועה שוה לנדר בענין כנויין אבל התפשה אין השבועה שוה בה לנדר ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואחר כך אמר על ככר אחר ככר זה כזה או הרי עלי ככר זה כזה אין בו דין שבועה והוא שנאמר בסוגיא זו מתפיש בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי שהככר אינו אסור מצד עצמו שלא לאכלו ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאע"פ שאינו נאסר מדין שבועה גמורה איסור מדברי סופרים מיהא יש בו והוא שאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא מכל מקום איסור איכא וגדולה מזו כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר שאינו כמוציא שבועה אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות מיהא חייב ואין הדברים נראין ולא גרם להם לומר כן אלא שהם מפרשים הטעם על שלא נאמר ישבע שבועה לדרוש בו שבועה בדבר הנשבע כמו שנא' ידור נדר שדרשו בו שידור בדבר הנדור ואע"פ שנא' השבע שבועה אין דורשין בהשבע על הדרך שדורשין בישבע או בידור ואין זה כלום שעקר הטעם הוא מפני שהככר אינו אסור מצד עצמו כמו שכתבנו ומתוך כך אין לאסור אלא מדברי סופרים ויש חולקין בדבר שלא לאסור כלל וכדקאמר לא כלום הוא וכן כתבוה קצת חכמי הדורות במסכת נדרים וכן מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חברו ואני אין השני אסור בה הואיל ולא הוציא שבועה מפיו כמו שיתבאר ובנדר הרי הוא התפשה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי הוא נזיר ואע"פ שזו דוקא בתוך כדי דבור אין במשמע כלום אבל אם אמר ואני כמוך אף לאחר כדי דבור כן ומכל מקום ואני כמוך לאחר כדי דבור או ואני תוך כדי דבור הרי הוא נזיר ומכח התפשה ובשבועה אינו כן ונמצא שלענין התפשה אין השבועה שוה לנדר:
ולענין ידות הדבר במחלקת יש אומרים שאין לה יד וראייתם אחר שלא הוזכרו ידות שבועה במסכת נדרים ובמסכת נזיר כשהוזכרו ידות הנדרים וידות נזירות ויראה לגדולי הדור שיש יד לשבועה ממה שאמרו בירושלמי ר' בון בר' חייא לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר' יוסה ארחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהידות התחלת הדבור הן ולא סוף דבר ובנדרים דרכן של בני אדם לומר מה שאני אוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל אני נשבע אלא בשבועה הוא פותח ואומר שבועה שלא אוכל הא מכל מקום במקום שראוי לקרות בו יד יש יד לשבועה מעתה היו לפניו שתי ככרות ונשבע על האחד שלא יאכלנו וחזר על האחר ואמר וזו אסור אף בשניה אע"פ שלא אמר וזו נמי שאלו אמר וזו נמי שבועה גמורה היא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בראשון של נדרים יש יד לקדושין או אין יד לקדושין היכי דמי אילימא דאמר לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא כלומר דקדושין גמורין נינהו אלא כגון דאמר לאשה ואת לא אמר נמי וכי אמרינן ואת נמי קאמר או דילמא ואת חזאי קאמר ולא נתברר והעלוה בתיקו ולחומרא ועוד שהרי הוקשו לנדרים כדכתיב כל נדר וכל שבועת איסר ואע"פ שלא הוקשו לענין התפשה אינו דומה שבהתפשה אין הככר אסור בעצמו כמו שביארנו וזה שלא הוזכרו שם ידות השבועה יראה לגדולי הדור שהזכרנו שזה שאמרו בראש נדרים ידות איניש איירי בהון ותרצו חסורי מחסרא והכי קתני כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים לשון קצר הוא ופירושו ידות נדרים וחרמים ושבועות ונזירות כנדרים וחרמים ושבועות ונזירות ודברים אלו לא כתבתים כאן אלא מפני שהם צריכים קצת לשמועות אלו אינן עכשיו אלא ענין פקדון עד שתגיע למסכת נדרים ושם אתה עתיד ליתן את החשבון בע"ה:
מבטא לשון שבועה ואינו לשון נדר כלל מעתה אר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי זו שבועה גמורה ואם אמר מבטא עלי ככר זה הרי זה שבועה שהוציאה בלשון נדר ואין בה איסור תורה לשטתנו כמו שכתבנו למעלה אבל איסר הוא לשון נדר ולשון שבועה ואם הוציאו בלשון שבועה כגון שאמר איסר שלא אוכל ככר זה הרי הוא שבועה ואין מתפישין בו וישנו בקרבן עולה ויורד ואם הוציאו בלשון נדר כגון שאמר איסר עלי ככר זה הרי הוא נדר גמור ומתפישין בו ואין שם קרבן אלא מלקות מבל יחל דברו כשאר הנדרים ובתלמוד המערב אמרו איסר הוא עלי את תופסו לשון נדר איסר איני טועמו את תופסו לשון שבועה, וצריך שתדע שכל שאתה בא עליו משום שבועה צריך שיזכיר בו את השם כגון מבטא לה' או איסר לה' או אחד מן הכנויין וכן בכל לשון שבועה וכל שהוא מזכיר לשון שבועה בלא שם או כנוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אלא שמכל מקום הוא אסור על מה שנשבע עליו זו היא שטת גדולי המחברים, אבל גדולי המגיהים מפרשים ענין שבועה בלא הזכרת השם לענין קרבן בשבועת בטוי ולא נאמר צורך הזכרת השם אלא בעדות שנא' בו אלה ולמדנו אלה אלה משוטה ובפקדון שלמדנו תחטא תחטא מעדות וכן בבטוי לענין מלקות שהרי אזהרתו מלא תשא את שם ה' ומלא תשבעו בשמי אבל לקרבן לא ומכל מקום למדת מדברי גדולי המחברים שאפילו הזכיר את השם אינה שבועה עד שיזכיר לשון שבועה כגון שבועה או מבטא שאם לא כן מה צורך לשניהם ויש מפרשים דוקא לענין בטוי ולקרבן הא לענין מלקות חייב:
זה שביארנו במתפיס שצריך שיתפיס בדבר הנדור והוא שאמרו באומר הרי עלי בשר ויין כיום שמת אביו שצריך שיהא נדור ובא מאותו היום פרשוה במסכת נדרים שיהא נדור מאותו היום ואילך ר"ל שמת אביו באחד בשבת ונדר על אכילת בשר כל אחד בשבת שבימיו ואחר כך אמר הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו אבל אם נדר לאותו היום שמת אביו לבד ולא לשאר אחד בשבת העתידים לבא ואמר אחר כן הרי עלי בשר ויין כיום שמת בו אביו התבאר שם לדעתנו שעל סופו הוא מתפיס ומותר ומעתה הרי שהיה לפניו בשר זבח שלמים לאחר זריקת הדם והיתה לפניו חתיכת היתר ואמר הרי זהו עלי כזה אין אומרין שבעקרו התפיס ר"ל קודם זריקת הדם אלא על שם סופו ר"ל לאחר זריקת דמים ומותר והוא שבמסכת נדרים היו גורסין תחלה והוא שנדור באותו היום ואמרו שם תני מאותו היום וכן היא הגירסא בסוגיא זו וכך ראיתיה לחכמי קאטאלויונייאה, אבל גדולי המחברים ראיתי שפסקו בבשר שלמים לאחר זריקת דמים שבעקרו מתפיס ואסור וכן נראה שפסקו בשמועת כיום שמת בו אביו שדיו בשיהא נדור לאותו היום לבד ומכל מקום אני מסופק לשטתנו אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ונדר על בשר ויין כל אחד בניסן שבימיו פעם אחת בשנה ואחר כך אמר הרי עלי כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אלא אם כן הוא אחד בניסן אלא שאחר כן הכרענוה להיתר בראשון של נדרים:

דף כ עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו שאין התפשה אלא בדבר הנדור אבל לא בדבר האסור מעקרו ומעתה זה שאמרו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פירושו בשנדור מאותו היום ואילך על הדרך שביארנו ביום שמת בו אביו ושמא תאמר הואיל ובלא נדר הוא אסור כי נדר מה בכך והיאך חל עליו שם נדר עד שיהו מתפישין בו מכל מקום כיון שלא נאסר אלא מדברי סופרים נדר חל עליו ודבר הנדור הוא נקרא ומתפיסין בו והוא שאמרו כאן בצום גדליה מהו דתימא הואיל וכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור נדרא חייל עליה הא דבר האסור מן התורה כגון חזיר וכיוצא בו אין הנדר מועיל בו ליקרות דבר הנדור כדי להתפיס בו ואע"פ שגדולי הרבנים מחקו גירסא זו ופרשו בכאן שאף באיסורי תורה כן שהנדרים חלים על דבר מצוה כברשות כבודם במקומו מונח אין הדברים כלום שלא נאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל בקיום מצות לא תעשה אין הנדר חל כמו שביארנו במכות פרק אחרון ר"ל שאם אמר חרישת יום טוב עלי אין זה כלום וכל שכן בבטולה ר"ל שאם אמר הרי עלי לחרוש ביום טוב שאינו כלום ובטול מצות עשה גופה דוקא בלשון נדר כגון ישיבת סוכה עלי אבל אם אמר הרי עלי שלא אשב בסוכה בחג אינו כלום שאינו יכול לאסור עצמו על מה שהוא מושבע עליו וזהו שאמרו שאין השבועה חלה על דבר מצוה מפני שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפת כלומר שלא אעשה דבר פלני הא אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור אלא שלוקה משום שבועת שוא שאין הדבר תלוי בשבועה ובלשון נדר ר"ל באיסור עצמו על החפץ ובאיסור החפץ על עצמו שכל שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום לענין מצוה וכל שאוסר החפץ על עצמו אסור כמו שיתבאר:
התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בדבר שמשמעו דבר האסור ודבר הנדור כגון כיין נסך שמשמעו ביין של נסכים שהוא דבר הנדור ושל ע"ז שהוא אסור מעקרו סתמו אסור ופירושו מותר ר"ל שאם אמר הוא לדבר אסור נתכונתי נאמן ומותר ואין צריך שאלה לחכם כלל אפילו בעם הארץ ואע"פ שבנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים אמרו שאין צריך שאלה בתלמיד חכם אבל עם הארץ שבא לישאל עונשין אותו יראה טעם הדבר לגדולי הדור מפני שאף הוא מגלה שנתכוין להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים אבל יין נסך ותרומה שיש במשמעותה תרומת הלשכה שהוא דבר הנדור ותרומת דגן שהוא דבר האסור וכן מעשר שיש במשמעו מעשר בהמה שהוא דבר הנדור ומעשר דגן שהוא דבר האסור הואיל ודרך הכל לקראו את שתיהן תרומה ומעשר וכן יין של נסכים ויין של ע"ז בשם יין נסך אין כאן הערמה ואף עמי הארץ נאמנין ומותרין בלא שום שאלה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח ובלא שום חרטה ואף סתמן במקום שהדבר מוכיח שעל האסור מעקרו נתכון מותר והוא שאמרו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ומכאן כתבו גדולי הדור שבזמן הזה שאין אנו מכירין לא קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית האומר הרי זה עלי כהקדש מותר לא נתכון אלא להקדש עניים והוא חולין גמורין ולפיכך מותר:
זה שביארנו שתרומה ומעשר של גרן אינן נקראים דבר הנדור טעם הדבר מפני שקריאת השם והפרשה שלהן אינה באה לאסור את המותר אדרבא כל הכרי היה אסור לכל ועל ידי הפרשה זו הותר הכרי לכל והתרומה לכהן והמעשר ללוי או אף לזרים וכן הדין בחלה אבל במעשר בהמה כל העדר היה מותר קודם קריאת השם וכשקרא שם לעשירי נאסר לכל עד שיקרב לפיכך הוא נקרא דבר הנדור ומתפישין בו וכבר ביארנו בהם טעמים אחרים במסכת נדרים:
אע"פ שביארנו שמתפישין בקרבן שהקרבן דבר הנדור הוא התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בבכור אע"פ שאמרו עליו מצוה להקדישו הואיל וקדוש הוא מאליו אין זה דבר הנדור כדי להתפיס בו אבל חטאת ואשם אע"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא בחובה על חטא ולכפרה הואיל ומכל מקום אינו קדוש מאליו וצריך להקדישו בפה לומר זו חטאתי זו אשמי דבר הנדור הוא ומתפישין בו וכבר הזכרנו בה טעם אחר בראשון של נדרים:
אע"פ שביארנו שאין התפשה בדבר האסור כלל התבאר במסכת נדרים שהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו והוא הדין במתפיס בשאר עריות ואף במתפיש בשאר איסורים וכגון מה שאמרו הרי את עלי כאחותי כערלה ככלאי הכרם ומכל מקום בתלמיד חכם אינו צריך כלום ולא אמרו שצריך שאלה אלא בעם הארץ ואף בעם הארץ דוקא באשתו שדרכו של אדם להדירה מתוך הקפדה ויבא להתיר אף במתפישה בדבר הנדור וכן שלא יקל ראשו להדירה תמיד עד שיבא להדירה בדבר הנדור ותאסר עליו אבל בעלמא אף בעם הארץ אין צריך כלום ומעתה במתפיס בהן את הככר או את הפירות אין צריך כלום ומה שאמרו בתלמוד המערב כברי עלי כאמא איכא דאר ואיכא דשרי הלכה כדברי האומר מותר לגמרי ובדברי גדולי המחברים נראה קצת מחלקת בזו והדברים נראין כשטתנו:
התבאר שם גם כן שאפילו לא התפיס בפי' בדבר הנדור הואיל ומכל מקום נראה מדבריו כן אסור מעתה אם אמר חולין לא אוכל לך אסור שמשמעו חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן ואם אמר לא חולין לא אוכל לך מותר ואם אמר לחולין לא אוכל לך בין בפתחות הלמ"ד בין בשוא תחת הלמ"ד ואע"פ שיש לפרש בלחולין בפתחות הל' ר"ל לא חולין מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך חולין כבר פרשוה בנדרים לא יהא חולין מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואע"פ שאפשר שלדעת ר' מאיר נשנית שם אף אנו פרשנו שלא אמרו בלחולין שפירושו לא חולין אלא להחמיר ואם כן בזו דנין אותה כאומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן:
המתפיס ככרו או פירותיו בתורה לא הוזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתוב בה אסור ופרשו שם טעם הדברים כתורה כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם שיהא בכלל דבר הנדור ככתוב בה כקרבנות הכתובים בה ולדעת זה אין הדברים אמורים אלא בתורה לא בשאר ספרי הקדש ויש מפרשים אותה אף בשאר כתבי הקדש ממה שאמר ר' יוסה בתלמוד המערב ככתוב בה כקדושת כתיבה שכל הכתוב בה הוא כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות ומכל מקום אין חלוק בזו בין שתופס את התורה ביד בין שמונחת על הקרקע ויש מחלקין בענין זה בין תופשה בידו למונחת על הקרקע ממה שאמרו בתלמוד שלנו הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין והקשו שם השתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה לא כל שכן ותירץ רב נחמן לא קשיא הא דמחתא על ארעא הא דנקיט ליה בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות וכל שאמר במה שכתוב בה אפילו מונחת על הקרקע דבריו קיימין אבל אם אמר בה אם מונחת על הקרקע לא אמר כלום ואם תופשה בידו הוא כמי שאמר בכתוב בה אלא שאני חוכך להקל אם אמר הוא בפי' לא נתכונתי אלא על הגוילין אם מדמין אותה לחרמו של ים ולדעתנו בריתא זו מתפרשת בשבועה ר"ל שנשבע בתורה ואע"פ בבריתא בלשון נדר מצינו כיוצא בו בראשון של נדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכן אמרוה בתוספת מסכתא זו פרק שני נשבע אני בתורה חייב בשמים פטור כלומר שאם נשבע בשמים או בארץ או בשמש וכיוצא באלו אע"פ שדעתו על מי שבראן אין זה כלום אלא שבעם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש וכן הדין בנשבע בנביא מן הנביאים אע"פ שאין כונתו אלא במי ששלחם אבל אם נשבע בתורה בתורה חייב אם תופשה בידו על הדרך שביארנו אבל אם מונחת בקרקע דעתו על הגוילין עד שיאמר בכתוב בה אלא שבעם הארץ צריך שאלה וכן פרשוה גדולי המחברים ואף הם פרשוה דוקא בתורה אבל שאר כתבי הקדש אינה שבועה אלא שעם הארץ צריך שאלה בהן ומכל מקום אותם שהזכרנו תחלה שמחלקין בין שתופשה למונחת בקרקע פרשו שמועה זו בנודר ממש ובמתפיס בה את הככר וכשהוא אומר בה ומונחת על הקרקע לא התפיס אלא על הגוילין אבל בכתוב בה דעתו על האזכרות שהם כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה הם קדושות או שדעתו על הקרבנות והמנחות והכלים המקודשים וכבר ביארנו ענינים אלו על אפניהם יותר במסכת נדרים פרק שני:
ושמא תאמר ואפילו יהא דעתו על הגוילין הרי אף הם קדושים מחמת כונת הכתיבה וכמו ששאלו בפרק כתבי הקדש הגליונין מהו להצילן מפני הדליקה ואע"פ שלא הובררה שם ונשארה בספק או אפילו לדעתנו שפסקנו שם שלא להצילם ראוי להחמיר בה בכאן ותירצו גדולי הדור דעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאין קדושים אלא מחמת הכתיבה שעליהן עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושה כמו שנאמר שם, ושמא תאמר ומאי שנא אזכרות אף שאר הכתובים כן שהרי אף ספר תורה שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה הא למדת שכל הכתוב בה קדוש כדבר הנדור שעל ידי כונת הכתיבה לשם קדש הם קדושים פרשו גדולי הדור שלא נאמר דוקא אזכרות ולא קרבנות אלא אף לכל הכתובים אלא שתפש בלשונו הקדוש בו יותר ולדעת זה כל ספרי הקדש בכלל ולדעתי אע"פ שמצוה להציל אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צריכין כונה בכתיבה אלא לאזכרות שבו וכן עקר:
יראה לי שכל ספר שיש בוא אזכרות דינו כתורה שהרי מכל מקום לאזכרות הוא מתכוין וכבר ראיתי לגאון שהנשבע על התפלות והמחזורים הואיל ויש שם מקראותואזכרות שבועה חמורה היא וכן יראה לי במי שאמר בתורה ולא תפשה בידו שאם צירף בדבריו דברים המראים שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה הנתנה בסיני וכיוצא באלו שבכל אלו אין לומר שעל הגוילין הוא מתכוין:
ממה שכתבנו אתה למד ביאורה של שמועה זו וכל מה שצריך בה לענין פסק ומכל מקום לענין ביאור מה שאמרו אמר אביי הכי קאמר איסר מתפיס בשבועה פירושו שהאומר איסר שלא אוכל ככר זה יש לו דין ככר המותפש בככר המושבע ואם אתה אומר מתפיש בשבועה שבועה חייב ולא שיהא אביי מספק בכך שהרי אמרו למטה אביי אמר מתפיש בשבועה שבועה אלא כך הוא אומר אם אתה סובר כמותו בענין התפשה חייב וזה שכפל איסר איסר רמז שאם התפיס אחר כן על המותפש אפילו כמה זה אחר זה כלם נאסרו, ולרבא איסר זה אם הזכירו בלשון נדר נדר אם הזכירו בלשון שבועה שבועה וכפלו רומז על שהוא משמש שתי לשונות ומה שהקשו משמועת אי זהו איסר כך פירושו בשלמא לאביי שפרשו בהתפסת שבועה מאחר שמצינו שנתפרש בענין התפשה אף הוא יכול לפרשו בהתפשת שבועה אחר שהזכיר בבריתא איסר שבועה ובריתא זו שתפשה בלשון נדר חדא מניהו נקט אם כן איסר האמור בלשון שבועה ר"ל איסר שלא אוכל מתפיס בשבועה והאמור בלשון נדר ר"ל איסר עלי ככר זה מתפיס בנדר אלא לרבא שאינו מפרש איסר בענין התפשה כלל והרי בכאן פרשוה בענין התפשה שפרשו אי זהו איסר וכו' כלומר מה דין יש לאיסר דין מתפיש בנדר ר"ל הרי עלי וכו' כיום פלני וכו' ותירץ שלא הוזכר כאן לשון איסר כלל אלא אי זהו איסור נדר וכו' ובא להשמיענו שהנדר יש בו התפשה כמו שכתבנו למעלה:
כבר ביארנו ששבועת בטוי חלוקה על ארבעה פנים שתים להבא ושתים לשעבר ואזהרתו בכלם מולא תשבעו בשמי לשקר וזדונן במלקות ושגגתן בקרבן עולה ויורד וכל שהותרה בהן מכח לאו אחר אינו לוקה וכן בארנו שהנדרים זדונן במלקות מלא יחל דברו ואע"פ שלא יחל בא גם כן לשבועה דהא כתיב כי ידור וכו' או השבע וכו' לא יחל דברו מכל מקום שבועה מלא תשבעו נפקא ולא בא ר"ל בל יחל אלא לענין נדרים שזדונן במלקות מכח לא יחל ושגגתן בלא כלום וכן ביארנו ששבועת שוא אחת מדרכיה הוא שנשבע לשנות את הידוע וזדונה גם כן במלקות ואע"פ שאין בה מעשה שהרי נשבע ומימר ומקלל את חברו בשם המיוחד יצאו מכלל המלקיות ללקות עליהן אע"פ שאין בהן מעשה וכן בשבועת בטוי לשעבר אבל להבא כגון שהוא נשבע שאוכל היום ועבר היום ולא אכל אינו לוקה מפני שאין בו מעשה אבל אין המלקות נפקע מצד התראת ספק שהרי התראת ספק מכל מקום התראה היא וכבר ביארנו כל זה עם שאר הדברים היוצאים מסוגיא זו לענין פסק בתחלת פרק ראשון:
זה שכתבנו שהשבועה אין בה לאו דבל יחל הוא דעת רב דימי בסוגיא זו ואע"פ שאין הלכה כמותו באכלתי ולא אכלתי שלדעתו אזהרתו מלא תשא וכבר פסקנו שאזהרתו מלא תשבעו מכל מקום לענין מה שאמר קונמות בבל יחל כלומר אבל לא שבועה הלכה כמותו ולא כרבין שאמר שאף בשבועה כל לא אוכל ושאוכל בבל יחל ואע"פ שהלכה כמותו במה שאמר אכלתי ולא אכלתי שקר באוכל ולא אוכל מיהא אין הלכה כמותו ונמצא שאין הלכה כמותו כאחד מהם מכל וכל אלא אכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל הכל בולא תשבעו בשמי לשקר וקונמות בבל יחל ויש פוסקים בכלם כרבין ואין הדברים נראין שבכל התלמוד מצינו בל יחל לנדר ולא לשבועה:
אע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה שנא' זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכן יצאו מכלל זה מצה בלילי הפסח והקהל כמו שיתבאר במסכת קדושין בע"ה:

דף כא עמוד א[עריכה]

זה שכתבנו שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פי' שאין נקרא מעשה גמור אע"פ שיש בו מעשה מועט ר"ל עקימת שפתים שנקראת בסנהדרין מעשה מועט שאם לא כן אף נשבע ומימר ומקלל יש בהם עקימת שפתים:

דף כא עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומכל מקום אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנו חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:
מי שאמר שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר"ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין לזו כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומכל מקום אפילו בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר"ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה ר"ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפילו במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור' שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפילו בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקין בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר' יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע"פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מכל מקום איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרים כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר' יוחנן ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע"פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר' יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכרו איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמכל מקום שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:
זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע"פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אע"פ כן יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע"ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתיב אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומר אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרים הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרים הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפילו נשבע שיחבול בעצמו אע"פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא, וקצת חברים מערערים בשיטה זה ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא ואנו קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה ומה שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יום טוב ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בוסף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומר שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... [כאן חסר מן הספר, ושמא כוונתו לשח שיחת חולין - י"ט ע"ב] עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין בטוי חל עליו ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמכל מקום שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות או שהוא של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע"פ שצום גדליה דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי בצום גדליה או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת עונג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרים שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע"פ שאינו רשאי ומכל מקום אנו חולקים אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:
כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אלא אם כן יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברים או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפילו היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפילו היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:
אע"פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריאה שלימה חייב עליה אפילו בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפילו בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן כל שהו והוא המפרש ר"ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על אי זה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפילו היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר"ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפילו אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר"ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה:

דף כב עמוד א[עריכה]

אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל ממנו כזית חייב אבל אם אכל ממנה פחות מכזית הדבר בספק שמא אין אכילה בפחות מכזית או שמא הואיל ואינו ראוי לאכילה אין לאכילתה שיעור:
כבר התבאר שכל העובר בשוגג בדבר שזדונו כרת בין שיש בו מיתת בית דין בין שאין בו מיתת בית דין חייב להביא קרבן חטאת חוץ משלש עבירות והם ביטול פסח ומילה ומגדף, פסח ומילה מפני שהן מצות עשה ואין חטאת אלא בשגגת לא תעשה שנא' אשר לא תעשינה והמגדף מפני שאין בו מעשה והרי נאמר לעושה בשגגה ונמצאת למד שזה שאמרו כאן והרי מגדף כלומר שמתחייב קרבן בדבורו אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת ר"ע שהיה אומר כן במסכת כריתות ואין הלכה כמותו ומכל מקום מה שאמרו במשנה שלא מצינו מדבר ומביא קרבן אינו כן שהנזיר מביא קרבן על דבורו ואם תאמר שלא אמרנו שלא מצינו מדבר ומביא קרבן אלא מביא קרבן על איסורו ר"ל במה שמדבר ואוסר על דבורו כשמחליף דבורו וכן מה שמצינו שהנהה מן ההקדש מביא קרבן אתה משיב שלא אמרנוה אלא באוסר לעצמו והרי קונמות שאוסר לעצמו ויש בהן קרבן מעילה אם אסרה על עצמו בלשון הקדש או קרבן ר"ל שאם אמר ככר זה עלי קרבן או ככר זה עלי הקדש ונהנה בו מביא קרבן מעילה אע"פ שלא אסר אלא לעצמו ואין צריך לומר אם אסרו לכל העולם כגון שאמר ככר זה קרבן או ככר זה הקדש שכל הנהנה ממנו מביא קרבן מעילה:
כבר ביארנו שהקונמות שלא הוזכר בהן לשון אכילה שיעורן למלקות בכל שהו וכשהוזכרה בהן מלת אכילה שיעורן בכזית צריך שתדע שכל שהזכיר בקונמות לשון אכילה ששיעורו בכזית אם היו שני קונמות שניהם מצטרפין לכזית למלקות ובלבד כשהוציאם בלשון אחד כגון שאמר אכילת תאנים וענבים עלי קונם שאם אכל חצי זית תאנים וחצי זית ענבים לוקה אבל אם אמר אכילת תאנים עלי קונם ואחר כך אמר אכילת ענבים עלי קונם אין מצטרפות אבל שבועות אפילו אמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים אין מצטרפין לכזית ומה בין זה לזה והרי אף בשבועת שתיהן נכללו בשבועה אחת ונעשו תאנים וענבים אלו שהו נשבע עליהן איסור אחד וכמו חלב וחלב שהן מצטרפין טעם הדבר שמתוך שחלוקות בשגגתן לחטאות אין מצטרפין כלומר שהרי גופים מוחלקים הם עד שאם אכל כזית מן התאנים וכזית מן הענבים בהעלם אחד חייב שני חטאות הואיל ושני גופים הם אע"פ שהם שם אחד ר"ל שנכללו באסור אחד ובשבועה אחת אבל קונמות אין שם חטאת כלל ומעתה הרי הקונמות גם כן מצטרפין בשגגתן בלשון זה לשוה פרוטה לקרבן מעילה שלהן שאינה חלוקה לאשמות ר"ל שאם אכל שוה פרוטה מזה ושוה פרוטה מזה בהעלם אחד אינו מביא אלא מעילה אחת:
גדולי המפרשים כתבו שאף הקונמות חלוקות לאשמות שהרי קצתם אמרו עליהן שאף התמחויין מחלקין כל שכן בגופים ואע"פ כן מצטרפין שאפילו קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין למעילה ואפילו לזמן מרובה ר"ל שלא בשיעור אכילת פרס ולא עוד אלא אף אכילה של זה והנאה של זה מצטרפות למעילה אם הם בהעלם אחד כמו שלמדוה במעילה ובסיפרא מתמעול מעל ריבה ומאחר שבשגגתן מצטרפין אף בזדונן כן ולשטה זו מה שאמרו כאן קונמות ליכא דרב פנחס פירושו שאין חלוקים אלא מרבוי המקראות:
מי שאמר ככר זה הקדש או קרבן הואיל ואסרה לכל העולם כל הנהנה בו מעל בין הוא בין אחר שהרי מכלל קדשי ה' היא לפיכך יש לה פדיון ר"ל שתופשת פדיונה ויוצאה לחולין אבל אם אמר ככר זה עלי הקדש או עלי קרבן שנמצא שלא אסרה אלא לעצמו הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון שאין פדיון אלא בדבר שגופו קדוש אבל דבר שאין גופו קדוש אלא שהוא מוקדש לאדם אחד לבד אין זה אלא איסור בעלמא על אותו אדם ואין פדיון באיסורין:

דף כב עמוד ב[עריכה]

מי שאמר שבועה שאכל היום ולא אכל אלא עפר פטור שהרי מכל מקום אכל ויש גורסין בזו שאם אמר שבועה שלא אוכל היום ואכל עפר פטור שאכילת עפר אינה אכילה ולענין פסק שתיהן אמת שלענין שבועה שאוכל הוא מתכוין באכילתה לקיום שבועה ונמצא הוא עושה אותה בת אכילה ולענין שלא אוכל מתכוין הוא לצער את עצמו ואינו מתכוין למניעת אכילה מה שאינו ראוי לאכילה כלל ומכל מקום אם אמר בפי' שבועה שלא אוכל עפר ואכל חייב אם אכל כזית אבל בפחות מכזית הדבר בספק כמו שכתבנו למעלה וכן אם אמר שבועה שלא אוכל חרצן ואכל אם אכל כזית חייב ואם פחות מכזית הדבר בספק שמא מאחר שאינו בר אכילה לכל שהו הוא מכוין או שמא אינו מתכוין אלא לכזית אפילו היה הנשבע נזיר שהוא אסור מצד עצמו בחרצן בשיעור כזית אין אומרין בברור שעל פחות מכזית הוא מכוין אלא שמא על כזית ואין בו חיוב שבועת בטוי שהרי בכזית מושבע ועומד הוא והרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל נבלות שאין שבועה חלה עליו אלא בכולל דברים המותרין עמהן או במפרש חצי שיעור לשיטתנו כמו שביארנו:
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל בסתם ר"ל שלא פירט שלא אוכל דבר זה או שלא אוכל סתם ואכל ושתה בפעם אחת אינו חייב אלא אחת הן למלקות בזדון הן לחטאת בשוגג בהעלמה אחת ששתיה בכלל אכילה היא והכל נכלל באכילה ולמדת לפי דרכך שאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתייה אכילה היא הא אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל אין בזה כלום שאין אכילה בכלל שתיה כמו שביארנו בגמ' ואף בשבועה שלא אוכל שביארנו שהשתייה בכלל השבועה דוקא בשלא אוכל סתם כמו שפירשנו שאלו אמר שלא אוכל דבר פלני הרי אף בשאר מינין הוא מותר כל שכן בשתיה:
שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שאע"פ שהשתיה בכלל אכילה היא הואיל ופירט ואמר שלא אשתה גלה בדעתו שלא כלל השתיה כלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
שבועה שלא אוכל בסתם ואכל הרבה מינין התראה אחת במזיד או בהעלמה אחת בשוגג כגון שאכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כל המאכלות נעשו לו איסור אחד ואפילו היו חולקין במינין כגון בשר פירות ופת וכלן מצטרפות לכזית אבל אם פרט שבועתו כל כלן כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל מכלן חייב על כל אחת ואחת שלא הזכיר מלת פת בכלן אלא לחלק שבועה לכל אחת ואחת ומעתה כל אחת שבועה בפני עצמה היא ואינן מצטרפות לכזית הא אם לא הזכיר מלת פת בכלן אלא שלא אוכל פת חטים ושעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת שלא באו פרטים אלו לחול שבועה כל כל אחת ואחת אלא להתיר עצמו במינים אחרים וכן הדין אם אמר שבועה שלא אוכל פת ובשר וקטנית שאין כאן אלא שבועה אחת וכלן מצטרפות לכזית:
ואחר כך הוא מזכיר משנה אחרת בדומה לה שאם אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ולפי מה שהזכרנו לא היה לנו לומר כן שהרי אין כאן מלות אמצעיות מיותרות שיהא ייתורן גורם לנו לומר שאלו לא באו אלא לחלק כגון שיאמר משקה משקה על הדרך שאמרו בפת פת ולפיכך פרשו בגמ' שכל שאמר כן אינו חייב אלא אחת שלא כיון לחלק אלא להתיק עצמו במינין אחרים אלא שמשנה זו ר"ל שלא אשתה יין ושמן ודבש פרשוה במסרב בחברו לבא ולשתות עמו יין ושמן ודבש ואמר לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ומתוך שהיה מספיק לו לומר שבועה שאיני שותה עמך או שאיני שותה מאלו וחזר ופרט גלה בדעתו שלחלק שבועה על כל מין ומין הוא מתכוין ולפיכך חייב על כל אחת ואחת ואין מצטרפין זה עם זה וכן הדין אם היו מונחין לפניו שמתוך שהיה מספיק לו לומר שבועה שלא אשתה מאלו וממיניהם והוא פורט את כלם לא נתכון אלא לחלק וכן כל כיוצא באלו לפי מה שעיני דיין רואות:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

דף כג עמוד א[עריכה]

כבר התבאר שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים והוא שישתה רביעית כמו שביארנו בסנהדרין אבל אם היה שכור משאר המשכרים כגון שאכל תמרים או דבילה קעילית או שתה חלב וכיוצא באלו מדברים המשכרים והמשבשים ונכנס למקדש ועבד חייב מלקות ועבודתו כשרה שאין חלול עבודה אלא בשכרות הבא מחמת היין ובנזיר מכל מקום לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:
אע"פ שבארנו בשבועה שלא אוכל שהשתיה בכלל ואם שתה חייב מכל מקום אם אמר שבועה שלא אשתה מותר לו לאכול שתיה בכלל אכילה אמרו אכילה בכלל שתיה לא אמרו וכבר ביארנוה במשנה:
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין או שבועה שלא אשתה ושתה משקין שאין ראויים פטור ולמטה יתבארו דינין אלו בכדי הצורך בע"ה:
זה שאמרו בסוגיא זו ודילמא לכוס וכו' גדולי הרבנים מפרשים שמשמעו שלא יהא כוסס חטים אבל הפת יאכל ולמדת מדבריהם שהנשבע על החטים אסור לכוס ומותר באפוי אבל גאוני ספרד מפרשים שמשמעו שאפילו לכוס אסור ונראה מדבריהם שהאומר שבועה שלא אוכל חטים אסור בהם ובכל מה שנעשה מהם, ומכל מקום במסכת נדרים אמרו שהנודר בחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים ואם אמר חטה שאני טועם אסור באפוי ומותר לכוס ואם אמר חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר באפוי ואם אמר חטה חטים שאני טועם אסור בין באפוי בין לכוס בין בפת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:
מדקדוקי סוגיא זו יראה שאם נשבע ואמר חטים פירושו לכוס אבל הפת מותר לדעת גדולי הרבנים וכמו שיראה ממסכת נדרים או אף לכוס לדעת הגאונים ואם אמר פת חטים ושעורים וכוסמין ביאור שעורין וכוסמין מיהא לכוס כל אחד לפי שטתו ואם אמר פת של שעורים ושל חטים ושל שעורים פירושו פת המעורה מכלן ואם אמר שלא אוכל פתח חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין אינו חייב אלא אחת וכלן מצטרפות לכזית ואם כן משנתנו דוקא כשאמר פת פת לחלק, היו מונחים לפניו ואמר שבועה שלא אוכל מאלו מותר באחרים שבאותו המין ואם אמר כגון אלו פירושו באותה מדה אבל כשיעור יתר או חסר מותר ואם אמר מין אלו מותר בהם שלא אסר אלא אחרים שבאותו המין ואם כן משנתנו באלו ומיניהן ויש חולקין באלו הדברים מפני שכל אלו אצלם דחיות ודרך משא ומתן נאמרו ואע"פ שיש בהם שראוי לדון בהם כמו שכתבנו מכל מקום לא בכלם ובוררין בהם זה בכה וזה בכה והחכם יבור לעצמו דרך ישרה לפי מה שיראה לו לפי הענין וחכמי הדורות כתבו בפרטים אלו שזו שאמרו בפת של חטים ושל שעורים דילמא על ידי תעורבת לא שנא' שלא לאסור אלא בפת המעורב מכלם אלא פי' הקושיא שמא הנשבע טועה בכך וסבור שאין לשון זה אלא לתערובת אבל בלא תערובת אוסרין לו וכן מה שאמר במינין אלו שמותר בהם אף זו פירושה שמא טועה הוא בכך לא שאנו מתירין לו כך ובכל אלו אלו היה אומר כך היה בלבי נאמן בעצמו וכל שלשון בני אדם מורגל באי זה ענין דנין בו אחר הלשון:

דף כג עמוד ב[עריכה]

בענין שבועת הפקדון אמרו על מי שאמר לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך והלה אומר שבועה שאין לך בידי שאין כאן אלא שבועה אחת ואם הודה אחר כן אינו חייב אלא אשם אחד ומאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפות לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל אם אמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ואינו חייב על כל אחת ואחת אלא אם כן יש שם פרוטה מכל מין ומין ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום שאין כאן שבועה אלא על הפרטים ואין אומרים שבשעה שהתחיל לומר שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה ואחר כך נתחלקו השבועות עד שאם תהא פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אחר שידוע בשבועת הפקדון שאם השביעו ארבעה וחמש פעמים שחייב על כל אחת ואחת הואיל ובכל פעם ופעם יכול לחזור ולהודות אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא נאמר אלא להתחלת ספור הפרטים והרי זה כמי שאומר שבועה שאין לך בידי כוסמין ונמצא שלא אמרו פרוטה מכלן מצטרפות אלא בשבועה שאין לך בידי אבל שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ואכל מכלם חייב על כל אחת ואחת ר"ל שלש קרבנות ואין פרוטתם מצטרפת כלל שאין כאן שבועה כוללת את כלם כלל ומעתה אף לענין משנתנו אם אמר שבועה שלא אוכל או שלא אוכל פת ובשר ודגים ששבועה זו כוללת כמו שביארנו אינו חייב על כלן אלא אחת וכזית מכלן מצטרפת אבל אם אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אין כזית מכלן מצרף לחיוב ואם אין כזית באחד מהם אע"פ שיש כזית בין כלם אינו חייב כלום ואין אומרים שבשעה שהתחיל לומר שבועה שלא אוכל נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלן לכזית ואחר כך נתחלקו השבועות עד שאם יהא כזית בכל אחת ואחת יתחייב ארבעה קרבנות שהרי אלו כן מכיון שהוא מושבע על כלן מדרך כלל היאך שבועת הפרט חלה עליהם אלא אין כאן אלא שבועת הפרטים על הדרך שביארנו בפקדון:
המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור שאין זו אכילה כלל ופי' אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון עפר ופחם או דברים האסורים מן התורה כגון נבלות וטרפות שרצים ורמשים ואם אכלן אע"פ שחייב מצד איסורן פטור משבועת בטוי, שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כו' חייב ושאלו בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סופא שהרי במשנה ראשונה אמרו שבאוכלין שאין ראויים פטור ונבלות וטרפות ודאי אוכלין שאין ראויין הם ואי אתה יכול לפרש בפורט שבועתו שלא לאכול נבלות שהרי אין שבועה חלה בכך שהרי אף הוא מושבע ועומד בהן אלא שפירשוה בגמ' בכולל כגון שנשבע שלא יאכל שחוטות ונבלות וחלה שבועתו אף על הנבלות אבל כשאמר שלא אוכל אין דעתו על הנבלות כלל וכן העמידוה במפרש חצי שיעור אבל שלא אוכל סתמא אין דעתו על חצי שיעור ור' שמעון פוטר שאם מטענת כולל אתה בא ר' שמעון אינו סובר שתחול שבועה על האיסורין אף בכולל ואם מטענת חצי שיעור אתה בא אף הוא אומר כל שהו למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ונמצא לדעתו שאף בכל שהו מושבע ועומד הוא:
אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ואכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה ויש אומר בפי' דבר זה שזה היה מתכוין לאסור אשתו עליו ואמר קונם וכו' אם אכלתי ומאחר שהוא יודע בעצמו שלא אכל אלא דברים אלו ומתכוין לומר שאכל הרי הוא מחשב אותה אכילה וכן הדין בעפר וכיוצא בו אבל אם היה בהפך שהוא מכוין לומר שלא אכל וכדי להודיע ולפרסם שלא אכל הוא אומר קונם וכו' אם אכלתי אינה אכילה ויש מפרשים אותה בכל צד שמכיון שכבר אכל מהם ואף הוא זכור באכילתו כבר החשיבם בשעת אכילתו והעמידם בחזקת אוכלין וכשנשבע שלא אכל אסרה לעצמו אבל כשנשבע שלא יאכל ואחר כך אכלן דרך מקרה אינה אסורה וכן פירושה גאוני ספרד וכן דעת גדולי המחברים:
כך היא הצעה של משנה ופסק שלה לדעתנו וכך היא שטת גדולי הפוסקים והמחברים אבל דעת גדולי הרבנים נראה שהנבלות והטרפות אוכלין ראויין הם וכל שנשבע שלא יאכל ואכל מהן חייב ומחלקת זו תלוייה בביאור קצת דברים שבסוגיא זו שאנו צריכין להעירך עליהם והוא שבגמ' שאלו מאי שנא רישא ומאי שנא סופא ותירצו כאן בסתם כאן במפרש והקשו במפרש היאך חלה שבועה על הנבלות ותירצה ר' יוחנן בכולל וריש לקיש במפרש חצי שיעור והקשו על זה בשלמא לריש לקיש הינו דמשכחת לה בלאו והן והוא שידוע שאין שבועת בטוי חלה אלא בשועה שתהא השבועה חלה בעשיית הדבר כמו שהיא חלה במניעת עשייתו דכתיב להרע או להיטיב שמשמעו דבר והפכו ובפחות מכשיעור אתה מוצא לאו והן שהשבועה חלה אף על אכילת חצי שיעור להתחייב על השבועה אע"פ שאומרין לו שלא יאכל וכל שכן על מניעת אכילתו שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מן התורה כמו שביארנו אלא לר' יוחנן הרי אין שבועה חלה על האיסורין בכולל אלא במניעת הדבר כגון שנשבע שלא לאכול נבלה ושחוטה או תמרים ונבלות שמתוך שחלה שבועה על המותר חלה גם כן על האיסור להתחייב בו אף בשבועה אבל בהן אינה חלה כלל שאם נשבע שיאכל נבלה ושחוטה אין שבועה חלה על הנבלה כלל לבטל שבועת סיני שלא נאמר כולל אלא בתוספת חיוב שבועה על האיסור ואע"פ שבשבועה שלא אוכל מצה חלה על מצת הפסח ואסור לאכלה שב ואל תעשה שני ר"ל שכל שנשבע בבטול שבועה יש עליו שתי שבועות זו בהפך זו ונוח לו שיבטל את שאין בבטולה מעשה בידים משיבטל את שיש בבטולה מעשה בידים והלכך נשבע שיאכל נבלות ושחוטות אומרין לו שיבטל שבועתו ויקיים את של סיני הואיל ובטול שבועתו בשב ואל תעשה ואם נשבע בכולל שלא יאכל מצה אנו אומרים לו שיקיים שבועתו ויבטל את של סיני הואיל ובטול שבועת סיני בשב ואל תעשה אבל לעולם בעשיית עבירה אין השבועה חלה אף בכולל ותירצו כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וגדולי הרבנים גורסין בכאן אלא כדרבא כלומר זו שהקשית מאי שנא רישא ומאי שנא סופא אי אפשר להעמידה בכולל ואתה צריך לתרצה לדעת ר' יוחנן רישא באוכלין שאין ראויין כלל כאכילת עפר אבל אכילת נבלות ראוייה היא אלא שהאיסור רבוץ עליה וכשאכלן חייב בשבועת בטוי שמאחר שאמר שלא אוכל סתמא חלה השבועה עליהן שהרי שלא אוכל סתמא כולל הוא ושבועה זו ישנה בהן שהרי שבועה שלא אוכל סתם קאמר והרי יכול לומר שבועה שאכל ומקיים שבועתו בדבר המותר ולמדת מדבריהם שני דברים אחר שאכילת נבלות ראויה היא והשני שלא אוכל סתמא כולל הוא עד שמצד כללו חלה השבועה על הנבלות ואף סוגית תלמוד המערב שאמר שלא אוכל מצה מעידה כן:
אבל גאוני ספרד גורסין משכחת לה כדרבא כלומר שביאור המשנה במפרש ובכולל ואתה מוצא אותה בהן על דעת מה שאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ואין גורסין שבועה שלא אוכל אלא שבועה שאוכל כלומר והרי למדת שהאומר שבועה שאוכל פוטר עצמו באכילת עפר וממנה אתה למד שאף הוא פוטר עצמו באכילת נבלות והרי אתה מוצא שהוא נשבע שיאכל וחלה שבועתו אף על הנבלות עד שפוטר עצמו בהן ואע"פ שאי אפשר לפרשה שיאכל שחוטות ונבלות הואיל ואם נשבע שיאכל אכילת נבלות עולה לו הרי הוא כאלו חלה השבועה על אכילת כל דבר ואף על הנבלות אבל שבועה שלא אוכל סתם אין קורין לה כולל שתחול השבועה על הנבלות ומה שאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא לדעת ראשון אתה מפרשו שאכילת נבלות ראויה היא ולפי' שני אתה מפרשו שהוא חוזר למה שמאר רבא כלומר אף אנן נמי תנינא שאכילת עפר ושאר דברים שאין ראויין מפקיעין שבועה למי שנשבע שיאכל וכן נראה עיקר:
ולמדת שהאומר שבועה שאוכל אכילת עפר עולה לו ואם אמר שבועה שלא אוכל אין אכילת עפר מפקעת שבועתו וכבר תירצו בה גאוני ספרד שאני מפטר שבועה מאחיובי שבועה שכל שנשבע שיאכל ואכל עפר נראה שעל אכילה זו כיוון וכל שנשבע שלא יאכל ומחזר על העפר נראה שעל אכילת דברים הראויים כיון כמו שביארנו למעלה ואם כן מי שאמר שבועה שאוכל היום ושבועה שלא אוכל היום אכילת עפר מוציאתו מידי עבירה וממה שראוי להכריע כפי' גאוני ספרד הוא שעל כרחך אתה למד מדברי גדולי הרבנים שכל שיפרש בכולל זה דברים המותרים עם האסורים אינה שבועה שהרי אינה בהן והרי אמרו בסמוך שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא אתאנים ואם נשאל מן הראשונה חייב על השניה ואם לא נשאל חייב שתים ומכל מקום משום תאנים ועבנים אינו חייב אלא אחת ואם שמא אתה רוצה לפרשה למלקות ולא לקרבן ולפרש שלא הוצרכנו בלאו והן אלא לקרבן אבל למלקות לא, הרי הביאו עליה מתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבע חטאות, אלא שמגדולי קדמונינו תירצו בזה שדבר שאינו אסור עליו אלא בשבועה אינו מחוסר הן הואיל ויכול לישאל עליו והדברים נראין ומכל מקום יש בדבריהם סתירה משמועת תמרים וחלב כמו שיתבאר בסוף הסוגיא ויש גורסין כאן בנבלה מוסרחת והוא שבוש שאין זו נבילה כלל:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

דף כד עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו במקומו שאין אדם חייב על חתיכה אחת משני צדדין אלא אם כן שני האיסורין באים כאחד אבל אם באו בזה אחר זה אין איסור חל על איסור אלא אם כן באיסור כולל או באיסור מוסיף ומהו ענין שמות אלו שני איסורין באין כאחד כגון שתלש אבר מן החי מן הבהמה או העוף ונעשית טריפה בתלישת אותו האבר לוקה שתים שהרי איסור אבר מן החי והטרפה באין כאחד איסור כולל הוא כשהאיסור האחרון אינו מוסיף איסור על החתיכה כלל אלא שכולל עם איסורו שאר דברים שהיו מותרין לזה מתחלה כגון אוכל נבלה ביום הכפורים בצד שאין בו כרת כגון שהתרו בו למלקות שהרי הנבלה כבר נאסרה באכילה ויום הכפרים אינו אוסר את החתיכה אלא במה שהיתה אסורה כבר שאינה אוסרה בהנאה ונמצא שאין יום הכפרים מוסיף איסור על החתיכה אבל כלל שאר דברים עמה להיות כלם אסורים באכילה לזה ומתוך שחל יום הכפורים לאיסור שאר דברים כולל את הנבלה להתייב באכילתה אף משום יום הכפורים למלקות אם התרו בו וכן נשבע שלא לאכול שחוטה ונבלה מתוך שחלה השבועה על השחוטה אף היא חלה על הנבלה שכמו שהכולל חל באיסור הבא מאליו כך הוא חל באיסור הבא מצד עצמו על ידי דבורו איסור מוסיף הוא כשהאיסור האחרון מוסיף איסור על החתיכה עצמה כגון חלב קדשים שנעשה נותר שחייב עליו אף משום נותר שהרי הנותר הוסיף באיסור החתיכה שמתחלה היה ראוי לגבוה ועכשו נפסל אף לגבוה וכן בהמה שהוקדשה ואכל חלבה שמתחלה לא היה חלבה אסור אלא באכילה וכשהוקדשה הבהמה נאסר אפילו בהנאה ומתוך כך חייב עליה אף משום קדש:
מעתה' יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד והוא כהן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים שהוא חייב חטאת משום אכילת חלב ומשום נותר ומשום טמא שאכל את הקדש ומשום יום הכפורים ואשם מעילות משום זר הנהנה מן ההקדש שאף הכהן לגבי חלב קדשים מועל הוא ואי אתה צריך להעמידה בזר והוא שאמרו כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, וקרבנות אלו יש מהן משום כולל ויש מהן משום מוסיף כיצד איסור חלב הוא הראשון שנולד עמו והיה אסור באכילה ומותר בהנאה הקדישו ניתוסף בו איסור הנאה ועדין לגבוה מותר נעשה נותר נאסר אף לגבוה וזהו מוסיף נטמא מתוך שחל חיובו על שאר חתיכות של קדש חל על חלב זה אכלו ביום הכפורים מתוך שכללו בשאר חתיכות אף של חולין חל חיובו אף על זה ואם נשבע מתחלה שלא לאכול תמרים וחלב חלה השבועה אף על החלב ונתחייב בחטאת חמשית ואם הוציאו בחוץ חייב בששית שהרי עירוב הוצאה ליום הכפורים כבשבת להתחייב בו משום הוצאה וכל שכן אם היה שבת ואפילו הוציאו בפה שמכל מקום לענין אוכלין אף הפה דרך הוצאה הוא כמו שיתבאר במקומו:
הבכור קדושתו מרחם ומתוך כך אין בו שאלה אבל שאר הקדשים המוקדשין מתוך דבורו יש בהן שאלה כדברים הנאסרים בשבועה ונדר אלא אם כן באו ליד גבאי כמו שיתבאר במקומו:
חטאות אלו שהזכרנו כלם בחטאת קבועה חוץ מאותה הבאה על השבוה ומאותה הבאה בטמא שאכל את הקדש שאף הוא בעולה ויורד ואפילו צבור או נשיא או כהן שלא נשתנו אלו להיות כהן גדול בפר ונשיא בשעיר אלא בשגגת עבירות ששגגתן חטאת קבועה כמו שיתבאר במסכת הוריות:
השבועה כבר ביארנו שהיא חלה על פחות מכשיעור ובמפרש אבל שאר הדברים שהזכרנו כלם יש להן שיעור ואף ההקדש מכל מקום שיעור הנאתו בשוה פרוטה:
חטאות אלו שהזכרנו כלן זדונן כרת חוץ מאותו הבא על השבועה שזדונו אינו אלא במלקות וכן האשם אין זדונו אלא במלקות וכמו שאמרו במסכת סנהדרין הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה והלכה כחכמים:

דף כה עמוד א[עריכה]

ההקדש חל על כל דבר ואפילו על העצים והאבנים שכל שאינו ראוי למזבח ראוי הוא לבדק הבית כמו שיתבאר במקומו:
זה שכתבנו שהשבועה חלה על חצי שיעור יש חולקים בה ממה שנחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בחצי שיעור אם הוא אסור מן התורה או מדברי סופרים ולדעת ר' יוחנן אסור מן התורה כמו שהתבאר באחרון של יומא ואחר שהוא מן התורה אין שבועה חלה עליו שאין שבועה חלה על איסור תורה אף במקום שאין שם מלקות ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כשטתנו ונראין הדברים שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה שאין שם אכילה עליו כך נראה לי וגדולי הדורות כתבוה במסכת יומא שאין שבועה חלה על חצי שיעור ובאמת סוגיא האמורה שם מעידה כן להדיא אלא שאנו מפרשים אותה אף לשטתנו כמו שיתבאר שם בע"ה וכבר כתבנו דבר זה למעלה:
ממה שכתבנו למדת שיש בענין הכולל דינים חלוקים מהם להיות השבועה חלה בהם על מה שלא היתה ראויה לחול ומהם שאף הכולל אינו מכניסם בכלל שבועה מהם שכבר נזכרו ומהם שלא זכרנום עדין והריני חוזר עכשו לסדרם יחד כל דיני הכולל הן הדינים שהזכרנו הן הדינין שלא הזכרנו וכיצד הם דינין אלו:
הראשון כל שנשבע לקיים את מצות לא תעשה שבועה חלה עליו בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות שאם אכל הנבלה חייב משום שבועת בטוי קרבן בשגגתה ומלקות בזדונה שמתוך שחלה על השחוטה חלה על הנבלה:
השני נשבע לעבור על לא תעשה אין שבועה חלה אף בכולל ר"ל שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אין השבועה חלה על הנבלות כלל כמו שביארנו ושבועת שוא גם כן אין כאן שהרי חלה השבועה על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין כאן שבועת שוא וכן אם אמר שבועה שאוכל כל ימות השנה או שלא אתענה לעולם אין שבועה חלה על יום הכפורים:
השלישי נשבע שלא לקיים מצות עשה שבועה חלה בכולל ר"ל שאם אמר שבועה שלא אשב בצל ולא אוכל מצה הואיל ולא הזכיר צל סוכה ולא מצת מצוה שבועתו חלה אף על של מצוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה או שבועה שלא אוכל מצה בכל השנה ובלילי הפסח אסור לאכול מצה, ובראשון של נזיר אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא ואנו מפרשים אותו בתמיהא וכי יין לקדוש והבדלה מושבע מהר סיני הוא עליו שיצטרך להביא איסורו לנזיר מן המקרא והלא קדוש מן היין אינו מן התורה ועוד יקדש הוא ויטעום אחר, אלא שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר שחל איסור בכולל ולא חל בו מטעם נדרים חלין על דבר מצוה שלא אמורה אלא באומר קונם יין עלי שהוא איסור החפץ עליו אבל נזירות איסור עצמו על החפץ הוא כשבועה אלא שמדין כולל הוא אמורה ומה שהוצרך להביאה מן המקרא אע"פ שאף בשבועה אנו אומרים כן כבר ביארנו בשם קדמונינו הטעם בראשון של נזיר ויראה שאפילו אמר שבועה שאשתה היום אע"פ שחיוב השתיה קודם לשבועת המניעה הדין כן וכן הדין אם אמר בליל הפסח שבועה שלא אוכל מצה אע"פ שחל עליו חיוב מצה, וגדולי המפרשים נוטים בזו של לילי הפסח לדעת אחרת וכבר כתבנוה במסכת תענית, ויש חולקין בזו לומר שאין הכולל חל בבטול מצוה ואומרים שזו שבתלמוד המערב חולקת עם תלמוד שלנו וכבר הטלנו פשרה ביניהם לומר שב ואל תעשה שאני ואף גדולי הפוסקים הביאוה בהלכותיהם במסכת פסחים וכן כתבו בתשובותיהם שאע"פ שמי שנדר לצום בשבת אין הנדר חל עליו אם קבל עליו לצום כל ימי השנה או החדש מתענה אף בשבתות, והדבר דומה לדעתנו לנשבע לעובר על דברי סופרים ששבועתו חלה ואין אומרים לו קום עבור על המצוה לקיים שבועתך וכן אין אומרין לו עבור על השבועה וקיים את המצוה הואיל וחלה בהדיא על של רשות הרי יהא תלויה ועומדת על של חובה ואומרים לו עמוד בעצמך שלא לקיים את המצוה עד שתשאל על השבועה ויש מתרצים שמצות עשה חיובו שעבוד הוא שהוא משועבד למצוה ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו אבל לא תעשה כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב ושמא תאמר הרי אמרו במסכת נדרים חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות כיצד קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר, ר"ל שאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא אטול לולב אין השבועה חלה כלל והרי הוא יושב והרי הוא נוטל ואע"פ שבלשון כולל הוא מדבר שהרי לא הזכיר סוכת מצוה ולא לולב של מצוה, תשובתך שסוכה ולולב פרטי המצוה הם שאלו לא היה דעתו לשל מצוה לא היה מזכיר אלא צל בעלמא ודקלים בעלמא מה שאין כן במצה שאדם מזכיר תמיד מצה בלא מצת הפסח הרי אמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה ואם תמצא לומר שאדם מזכיר שם סוכה בשל רשות רגילות הלשון להזכירה בשם לווי סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך ואם אתה מפרש על כל פנים שסוכה ולולב נזכרין בתורת רשות, יש לך לפרש קונם סוכה וקונם לולב בשמכיר בהם של מצוה וראיה לדבר שלא דברו שם אלא בשל מצוה שהרי שתפו בה תפלין שאני מניח, למדת שכל שנשבע לבטל מצוה בפרט אם עשה ולא תעשה אין בו בטוי אלא לוקה משום שוא בין שקיים שבועתו בין שלא קיימה ואם על ידי כולל יש בו בטוי במניעת עבירה ובמניעת מצוהעשה ואין בו שוא אבל בעשיית עבירה בכולל אין בו לא בטוי ולא שוא וכל אלו בלשון איסור עצמו על החפץ אבל איסור החפץ על עצמו חלין אף בביטול מצות עשה פרטית שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ולשון שבועה ויש מי שאומר שהיא חלה בכולל אף על עשיית עבירה ומפרשים בהן היכי משכחת לה שיהא מותר לישבע לכתחלה כמו שנשבע לכתחלה בלאו שלה ואין הדברים נראין כלל:
הרביעי בקיום מצות עשה שאם נשבע עליה בפרט בדבר שאין השבועה מוספת על המצוה כלום אין השבועה חלה עליה כלל אלא שאין כאן שבועת שוא אם הוא נשבע דרך הערה וזירוז לעצמו אחר שקיימה אבל אם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא ויש אומר מתורת בטוי שלא נמעטה אלא מקרבן ואם המצוה ענין שהשבועה מוספת עליה כגון שאמר שבועה שאשנה פרק זה והרי היה יכול לפטור עצמו בקרית שמע שחרית וערבית הרי זו שבועה גמורה למלקות ולקרבן וכמו שאמרו בנדרים האומר אשנה פרק זה או מסכתא זו חייב הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית וכן בנדר או נשבע ליתן צדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות:
החמשי הוא שתדע שאין כולל אלא במזכיר את הרשות והמצוה אבל שאוכל סתם או שלא אוכל סתם אין זה כולל ושלא כדעת רבני צרפת ומעתה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא אין אומרין שכלל בשבועתו האחרונה אף התאנים שכבר היה מושבע עליהן אלא למה שהיה צריך לו לאסור נשבע וראיה לדבר מה שתרצו דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל ואם אתה אומר שלא אוכל כולל אף מה שהיה נאסר בו מתחלה יתחייב שלש שהרי שתיה בכלל אכילה וכן אמרו למעלה רישא בסתם וסופה במפרש אלמא בסתם לא חלה השבועה על הנבלות כלל ומה שכתבנו למעלה שסוגית תלמוד המערב בשבועה שלא אוכל מצה מעידה כדבריהם אין זה כלום שאין דברינו אלא בלא תעשה שכשאמר שלא אוכל לא חלה על מה שאינו בר אכילה אבל בעשה כל שאמר שלא אכול כל שכן שאסר על עצמו מה שהוא חייב באכילתו וודאי שלא אוכל כולל הוא במצות עשה ודברינו במצות לא תעשה הם אמורים וראיה גדולה לדבר זה ממה שאמרו בסוגיית ארבע חטאות שלא אוכל תמרים וחלב אלמא שלא אוכל סתמא לא היה קורא כולל ויש מי שאמר שכל שמזכיר המצוה אינו כולל כגון אם יאמר נבלות ושחוטות הואיל והזכיר הנבלות אין בידו לאסור אף על ידי כולל ומפרשים שלא אוכל שום בשר או שהיו לפניו נבלות ושחוטות ונשבע שלא יאכל מהם והפסד סברתם נראה לעין מתמרים וחלב שכתבנו:
המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק הראשון גם כן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים כלומר שאע"פ שמלת להרע או להיטיב משמע לעצמו הוא הדין לשל אחרים כגון שאתן ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי ומפרש לה בגמ' במתנה לעשיר שאין שם בטול מצוה או קיומה והוא הדין לעני וכשהוא פורט מתנה ביתר מן החיוב על הדרך שביארנו וביאר אחר כך שהיא חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש שהרי שבועה עניניה איסור עצמו על החפץ והשבועה חלה בעצמו ואין לנו על החפץ אם יש בו ממש אם לאו והוא שאמר שאישן ושלא אישן ר"ל תוך שלשה ימים שישנתי ושלא ישנתי וביאר אחר כך דבר אחר שהוא כעין דבר שאין בו ממש ר"ל שאע"פ שיש ממשות בדבר אין בו שום תועלת או נזק אלא שהוא פעולת הבל ושחוק כגון שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב קרבן אלא על העתיד שהרי להרע או להיטיב להבא משמע אמר לו ר' עקיבא אם כן כלומר שאתה הולך אחר דקדוק הלשון אין לי אלא דברין שיש בהן הרעה והטבה כגון שנשבע שיתענה או שיאכל ומהיכן אתה מרבה דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון זריקת צרור לים אמר לו מרבוי הכתוב אמר לו אם רבה בכלן לשעבר גם כן והלכה כר' עקיבא:
נשבע לבטל את המצוה בפרט ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא על שנשבע לעבור לקיים ולא קיים פטור מן הבטוי ואף שבועת שוא אין כאן הואיל ודרך הערה הוא עושה אלא שקצת מפרשים חדשו בזו קצת תנאי יתבארו בגמ' בע"ה שהיה בדין שיהא הנשבע לקיים את המצוה ולא קיימה חייב משום שבועה אלא שאין חיוב שבועה אלא במה שאפשר לישבע עליו בלאו והן:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסנו תחתיה בגמ' אלו הן:
זה שביארנו שהנשבע לקיים את המצוה אע"פ שאין כאן דין שבועת בטוי אינו לוקה משום שבועת שוא טעם הדברים ששבועת שוא חלוקה על שני פנים האחד שוא שיש עמו שקר כגון שנשבע לשנות את הידוע וכגון נשבע לבטל את המצוה וכגון נשבע לעשות מה שהוא נמנע והשני שאין בה שקר אלא חנם כגון נשבע על מה שהוא ידוע לכל ואין לשבועתו שום צרך ובכלל זה כל ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא והנשבע לקיים את המצוה אין בה אחת משתי אלו שקר אין כאן שהרי הענין כך הוא וחנם אין כאן שדרך זירוז והערה הוא עושה והוא שאמרו בנדרים שארי לי לאיניש לזרוזי נפשיה ומכל מקום שבועת בטוי אינה חלה כלל הואיל ומכל מקום כבר הוא מושבע ועומד ואע"פ שדבר זה ר"ל מה שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה אינו מונח אלא במצות עשה יש לדונה אף בלא תעשה כגון שראה יצרו מתגבר עליו ומקפחו לעבור ומתחזק בכבישת יצרו וקופץ ונשבע שאע"פ שאין כאן בטוי לא לקרבן ולא למלקות מכל מקום אין כאן שבועת שוא והוא שאמרו הרואה יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והענין הוא שאמרו הגאונים שהשבועות בשעתן חמורות לבני אדם ביותר והרי הועילתהו שבועה זו לשעה אבל אם נשבע עליה שלא לשום צרך כגון שלא הורגל באותה עבירה ואף יצרו אינו מתגבר בו לעשותה אין כאן הערה שהרי לשעה אינו צריך לה ואם ליראת מה שיארע לאחר זמן מאחר שמכל מקום על שבועה ישנה הוא בא לסמוך אין לך שבועה חמורה יותר משל סיני שהושבעה בסיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב ויש כאן מלקות משום שבועת שוא לדעת גאונים אלו ומכל מקום במצות עשה אין לחלוק בה שבכל שעה ושעה הוא צריך להתעורר על עשייתה ויש מפרשים כן אף במצות עשה כל שנשבע לע המצוה קודם זמנה הרבה לעשותה בזמנה ומכל מקום יראה שבכלם אין שבועת שוא שהשבועה שאדם עושה מעצמו חמורה לו לאדם אף לאחר זמן יותר משבועת סיני שהיא בריחוק גדול ובנחלת אבות ואלמלא שכן לא נשמט התלמוד שלא לגלותה ושרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה סתם נאמרה בין לשעתו בין לאחר זמן וכן אע"פ שבמקומה בראשון של נדרים היא אמורה בקיום מצות עשה מכל מקום יש לה מקום אף בלא תעשה שהרי כתיב בה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכל לשון שמירה הוא מונח על מניעת הדבר וכן עקר ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שהנשבע לקיים מצות עשה שבועת בטוי חלה עליו שאם לא כן מהו שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וכו' ואם אין שבועה אין זירוז ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא להערת עצמו שאף בדבור חזק וכפול אדם מתעורר כל שכן בשבועה או אזכרת השם אע"פ שאין כאן קרבן או מלקות:
כבר ביארנו שיש לשבועה חומר על הנדר שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה בו וטעם הדבר הוא שהשבועה הוא איסור עצמו על החפת והרי האיסור חל על עצמו ממש אבל הנדר הוא איסור החפץ על עצמו כגון קונם שינה עלי והרי נמצא לדבריו האיסור חל על השינה שאין בו ממש ואי אפשר הא אם הפך את הדברים ונשבע בלשון נדר ר"ל שינה עלי שבועה או נדר בלשון שבועה ר"ל קונם עלי שלא אישן הרי זה חל בנדר ולא בשבועה וכל שכן בקונם עיני בשינה שהרי יש בו ממש:
כיוצא בזו אתה אומר במה שיש לנדר חומר על השבועה והוא שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה שטעם הדבר הוא מפני שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו והנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומכל מקום כל שהפך נדר בלשון שבועה כגון קונם עלי שלא אוכל מצה בפסח אינה חלה וכן אם הפך שבועה בלשון נדר כגון אכילת מצת מצוה עלי שבועה אינו רשאי לאכול ונמצא שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה כמו שביארנו אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביארנו בראש הפרק ויש חולקין לומר שאף אלו מן התורה כמו שהתבאר וחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שנטו לומר שהפוך הלשון מועיל בשבועה ר"ל שאם אמר ישיבת סוכה מצוה עלי שבועה היא חלה מכח הפוך לשונו אבל אין הפוך הלשון מועיל בנדר שלא לחול ואפילו אמר קונם עלי שלא אשב בסוכה אסור לישב ותולים דבריהם בסוגיא האמורה בשני של נדרים במה שאמרו שם הא דאמר ישיבת סוכת מצוה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב והם גורסים הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמר שבועה שלא אשב ולא דברו שם בנדר כלל לדעתם ואיני רואה באותה סוגיא ראיה לדבריהם כלל:
מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו והביאוה ממה שמארו ברביעי של גיטין במה שנא' בגבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה התם מי חיילא שבועה כלל והא מדאמרי מארץ רחוקה באנו ולאו הכי הוה לאו שבועה היא והאי דלא קטלינהו מפני חלול השם אלמא אע"פ שהיתה שם בטול לא תחיה כל נשמה הואיל ולא היה בדעתם כך אלמלא שהטעום לומר מארץ רחוקה באנו היתה השבועה חלה וכשתעיין בדבר אין כאן ראיה ואף גאוני הראשונים כתבוה בהפך כמו שנבאר ולא אמרו שם כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' אלא לרוחא דמילתא הא מכל מקום אפילו לא אמרו להם כן הואיל והיה בדעתם כן אינה שבועה:
כבר ביארנו שלא נאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל לא בקיום מצות עשה ולא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומה וכך היא רמוזה באחרון של מכות כמו שביארנו ואף בבטול מצות עשה דוקא בלשון איסור המצוה עליו אבל בלשון איסור עצמו עליה כופין אותו לעשותה כמו שביארנו:
ממה שכתבנו למדת שבשלשה דברים שבועה חלוקה מנדר בדבר שאין בו ממש ובדבר מצוה ובהתפשה ויש לך רביעית לענין זה והיא שהשבועה אינה חלה על שבועה והנדר חל על נדר ר"ל שאם אמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנו ואכלה חייב על כל אחת ואחת כך כתבוה גדולי המחברים אלא שבשני של נדרים נשנית בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:
כבר ביארנו שכל הנשבע על מה שאי אפשר לקיימו לוקה משום שבועת שוא מעתה מי שנשבע שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לכשירצה שהדבר ידוע שאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה וכן במה שאפשר לו לעמוד אלא שאם יעמוד הוא מסתכן בו כך הוא הדין ומעתה אם אמר שבועה שלא אוכל כל שבעה ימים אין אומרין יתעכב עד שלא יהא בו כח לסבול עוד אלא מלקין אותו ויאכל לכשירצה וכן כל כיוצא בזה:
כל מי שנשבע על אחרים שיעשו דבר זה או שלא יעשוהו בדבר שאין מעשה זה שהוא מזכיר עליהם תלוי בו כלל כגון שיזרוק פלני צרור לים או שלא יזרוק שיעשה דבר פלני או שלא יעשהו אפילו היו בניו ובני ביתו שהם כפופים לו לקיים את דברו אין כאן שבועה כלל שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומכל מקום אין כאן שבועת שוא שאין כאן התראה שהרי אפשר לאותן אחרים שיעשו וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שביארנו שהתראת ספק שמה התראה יראה לי בזו הואיל וההתראה תלויה בפעולת אחרים ולא בפעולת עצמו אינה התראה אלא שמכין אותו מכת מרדות ואף אותם אחרים אין מזקיקין אותם לקיים שבועתו של זה אלא אם כן ענו אמן אחר שבועתו אלא שאם קיימוה הרי אלו משובחים על שלא גמרו לשבועת שוא ומכל מקום אם נשבע במה שעבר כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק נחלקו בו רב ושמואל שלדעת דשמואל לא נתחייב בו בשבועת בטוי לקרבן אלא שהוא בכלל שוא או בכלל שקר למלקות במזיד ולדעת רב חייב בשבועת בטוי הואיל וישנו בלאו והן אע"פ שאינו בלהבא והלכה כדבריו הא כל שאינו בלאו והן אינו לא בקרבן ולא במלקות ויש חולקים במלקות מפני שהם עושין לאו והן לרב כשעבר ולהבא לשמואל ומכל מקום בנדרים פרק אלו מותרין אמרו בהדיא שהנשבע לבטל את המצוה פטור מן הבטוי הן לקרבן הן למלקות וכן נראה באחרון של מכות וכן לקיים את המצוה והרי בקיום מצוה במשנתנו מפני שלא עשה בה לאו כהן ואם כן כל לאו והן במשמע אלא שהם חולקין לומר לאו והן של רשות שאני ולענין לשעבר ולהבא אף בלהבא אפ נשבע במעשה אחרים במה שהוא תלוי בו או שראוי להתלות בו כגון שבועה שלא יכנס שמעון בביתי או שלא יאכל בסעודתי אע"פ שלא הדירו ובא הלה ונכנס ואכל מדעתו חייב בשבועה ואם שלא מדעתו הרי הוא אנוס ונקרא שמעון עובר על דבר האסור לו:

דף כה עמוד ב[עריכה]

כל מיני שבועות חייבין בין בנשבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים והוא מקבלה כגון שאמר אמן או הן או מקבל אני שבועה זו וכל כיוצא בזה כמו שיתבאר מעתה מי שאמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעך אני ואמר אמן חייב בין לקרבן במקום בראוי לו ר"ל בשוגג בין למלקות במקום הראוי לו ר"ל במזיד ואע"פ שבהנחת תפלין אינו בלהבא ר"ל בלא אניח הואיל וישנו בלאו והן חייב:
זה שביארנו בשבועת שוא שאחד מחלקיו הוא נשבע לשנות את הידוע פירושו בדבר המפורסם וידוע לכל ושמא תאמר אף לפתיים ולבהמות אינו כן אלא כל שנכר לשלשה בני אדם מן ההמון שהוא כן בלא צד חקירה אלא בידיעה מוחלטת עובר עליה משום שבועת שוא הא אם לא נודע אלא למבין ומצד חקירה או קבלה אע"פ שנכר לכמה דינה כשבועת בטוי:
מי שאמר שבועה שכבר ידעתי לך עדות או שלא ידעתי חייב שהרי אע"פ שאינה בלהבא שהרי אדע ולא אדע אינו בידו ושבועת שוא היא ולא בטוי מכל מקום ישנה בלאו והן וכן העדתי ולא העדתי אע"פ שאינן בלהבא שהרי אם נשבע שיעיד קיום מצוה הוא ואם נשבע שלא יעיד בטול מצוה הוא מכל מקום ישנה בלאו והן אבל אם נשבע שבועה שאני יודע לך עכשיו עדות זו ונמצא שאינו יודע אין כאן שבועת בטוי שאע"פ שישנו בלאו ר"ל שבועה שאיני יודע עדות מכל מקום אינו בלאו של בטוי ששבועה שאיני יודע לך עדות שבועת העדות היא שהוציאה הכתוב מכלל שבועת בטוי ונמצא שאין לאו והן שלה במין אחד של שבועה ואפילו היתה שבועה זו במי שאין שבועת העדות חלהעליו כגון בפסולים או בקרובים מכל מקום השבועה ממין שבועת העדות היא ואינה בכלל בטוי ויש חולקין בזו מתוך בלבולין שיש להם בביאור סוגיא זו:
וביאור סוגיא זו בלשון קצרה כך הוא בשלמא לשמואל דאמר כל היכא דליתיה בלהבא ליתיה לשעבר הינו דאצטריך קרא לאפוקה לשבועת העדות מכלל בטוי שאלמלא לא חייב בה בפני עצמה לא היה בה חיוב מתורת בטוי הואיל ואינה בלהבא ר"ל שאדא או שלא אדע אלא לרב וכו' ופרשוה התלמידים לחייבה בשתים והפקיע אביי טעם זה מלאחת מאלה כלומר שאין בהן חיוב אלא מצד אחר אפילו במקום הראוי לחייבו בשתים כגון שוגג שהרי במזיד אין בו אלא אחת שאין בטוי לקרבן במזיד אלא שאף בשוגג לא יהא בו אלא חיוב אחד אלא שהוציאו לחייב על המזיד כשוגג והקשו לו ואימא במזיד ניחייב חדא ומתורת חדושו ובשוגג תרתי שכיון חדש בזדונו מפטור קרבן לקרבן אחד כך חדש בשגגתו מאחד לשנים והשיבם הינו דאמרי להו וכו' בתמיה ואי במזיד כלומר ואפ נפשך להוציא דרשת לאחת לזדון לבד והרי לאחת אף על הבטוי נאמר שהרי לאחת מאלה כתיב ובבטוי מיהא במזיד מי איתה לשבועה כלל אלא לאחת ודאי על כרחך בבטוי מיהא על השוגג היא ואם כן אף בעדות אתה מפרשה כן ונמצא שלא נאמר לאחת אלא בשוגג ואף רבא לא בא לחלוק עם אביי בענין אלא שבא להשיב למה שאמרו התלמידים בטעם אחר לומר שלא הוצרכנו להפקיע שתי קרבנות ממיעוט לאחת שהרי ממועט הוא מאליו שהרי שבועת העדות בכלל בטוי היתה ויצאה לה לידון בדבר חדש והוא לחייב על המזיד כשוגג ואין לך בו אלא חדושו בלבד משום עדות הוא חייב ולא משום בטוי ונמצא שאין בה אלא עדות בלבד ומכל מקום יצא לנו מטעם רבא שאפילו במקום שאין שבועת העדות חלה כגון פסולים להעיד אין כאן בטוי שהרי אין לך בו אלא חדושו אבל לאביי אחר שאינו מפקיע שתי קרבנות מלאחת יש לך לומר שכל שאינו חייב מתורת עדות חייב מתורת בטוי אלמא יש כאן תורת בטוי על כל פנים ואם כן היאך אמר למעלה שאינה באיני יודע לך עדות ודאי הרי ישנה מיהא בפסולים ובכל שהו חוץ לבית דין ותירץ הדר בה אביי אי נמי חדא מניהו רב פפא אמרה שמלך אחר אביי ורבא כמו שכתבתי באחרון של משקין והיו דבריו מתחלפות בדבריהם וכו' והלכה כרבא ולמדת מדברינו שאף במקום שאין שבועת העדות חלה נאמרה כמו שביארנו אלא שיש בסוגיא זו הרבה פירושין וזה עקר:

דף כו עמוד א[עריכה]

כבר ביארנו שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ושמדה זו נדרשת לפעמים בריבה ומיעט ואין המדה שוה בכלם לענין פסק פעמים שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ופעמים הולכין אחר כלל ופרט כמו שביארנו בפרק ראשון וכן ביארנו שאזהרת שבועת בטוי בין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר וזה שאמרו כאן בלשעבר שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו אינו נאמר אלא לביאור ענין כלומר שאין איסורו תלוי בחלול העתיד לבא שהוא במשמעות לא יחל שמאחר שהוא מזהירו שלא יחל משמע שעדין הוא בידו אם לחלל אם לקיים אלא משום לא תשקרו שמשמעותו שבשעת שבועה הוציא שקר מפיו:
כבר ביארנו שהמזיד בשבועת בטוי אינו מביא קרבן שנא' ונעלם פרט למזיד אלא שלוקה על הצדדין שביארנו ואין בה קרבן אלא בשוגג ואם היה אנוס בה אינו מביא קרבן כלל שאין האונס בכלל שגגה וכיצד הוא האונס כל שנשבע על דבר שכבר עבר וכסבור שנשבע באמת הרי זה אונס כגון שנשבע כך פי' לנו רבינו ונמצא שלא כך פי' או שעשיתי כך וכך ולא עשה והוא סבור שעשה ונמצא שאין שגגת בטוי לשעבר לחייב עליה קרבן אלא בשגגת קרבן אבל כל שנשבע להבא אע"פ ששכח בשעת מעשה ודמה שלא נשבע כלל אין זה אונס שהרי בשעת שבועה לא היה דבורו משתבש והיה לו להעלות דברו על לב תמיד שלא יבא לידי בטולו והעלם חפץ אין כאן שאלו היה זכור שנשבע כבר הוא נזכר את החפץ שנשבע עליו ואין כאן אונס אלא שגגה וכך כתבוה חכמי הדורות וכך קבלתיה מרבותי והיו נסעדים בה ממה ששאלו למטה שגגת בטוי לשעבר היכי משכחת לה ולא הוצרך לשאול כן בשגגת בטוי להבא אלמא כל ששכח השבועה מעקרה שוגג הוא הואיל ומכל מקום יודע הוא ענין שבועה ואיסורה אבל גדולי המחברים כתבו שאף להבא כל שנשבע שלא יאכל ושכח שבועתו ואכל אונס הוא הואיל ובחזקת דבר המותר אכלו ולא יראה כן אלא בתולה שבועתו באחרת על הדרך שיתבאר למטה בסוגי תלאן זו בזו שאין אדם מעלה על לב כל כך דבר שאינו אוסרו עכשיו עליו במוחלט אלא בתנאי ומכל מקום לדעתם אין שגגת להבא לחיוב אלא או בשגגת קרבן או בנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שהוא נשבע שיאכל שהוא זוכר החפץ שנשבע עליו אלא שנעלמה השבועה היאך היתה ולא נשכח השבועה לגמרי ושטת הסוגיא לכאורה מוכחת כדבריהם והוא שאף לדברינו כל שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו אונס הוא ואין קרבו אלא בהעלם שבועה עם זכירת חפץ ואמרו בגמ' בשלמא העלם שבועה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר וכדברי גדולי המחברים ומעתה יש לפרש לדעתם שזה ששאלו בשגגת לשעבר היאך היא ולא שאלוה בלהבא פירושו מפני שכבר היא נמצאת בדרך זה שכבר הוזכר:
למדת לדברי הכל שמי שנשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים אונס הוא ופטור שהרי אין כאן העלם שבועה אלא העלם חפץ וכן אם היה העלם שניהם בידו כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ודמה שהוא נשבע שיאכל ואכל פת חטים על דעת פת שעורים שזה אונס הוא שהרי מכל מקום יש כאן העלם חפץ אבל שנשבע שלא יאכל פת חטים ודמה שלא נשבע כלל ואכל פת חטים על דעת פת חטים לדעתנו חייב קרבן ויראה לי כן משמועת נשבע על הככר ומצטער עליה האמורה למטה כמו שנבאר ולדעת גדולי המחברים פטור ונראין דבריהם מסוגית הגמ' כמו שביארנו אלא שיש לנו לומר שרצה לפרש בה זכירת חפץ לגמיר והדברים נראין כן שכל שהיתה דעתו מכוונת בשעה שהשבועה חלה אין כאן אונס ומכאן כתבו גדולי הדורות שלפנינו שזה שביארנו לדעתנו שבלהבא אינו אונס ענינה בשלא תלאה באחרת אלא שנשבע במוחלט שבועה שלא אוכל ככר זו אבל אם תלאה באחרת והוא שאמר שבועה שאם אוכל זו לא אוכל זו אם בשעה שראויה השבועה לחול והוא לדעתם שעה שאכל את הראשונה בין של תנאי בין של איסור אכלה בשכחה ר"ל שלא זכר שבועתו כלל הרי הוא אנוס ואין שבועה חלה עליו ויכול לאכול את האחרת בין של תנאי בין של איסור לכתחלה ובהיתר וזו היא לדעתם אחת ממיני שבועת השגגות שהתירו חכמים וכלן מצד אונס ואע"פ שהזכירו שבועת אונסין והזכירו שבועת שגגות כלן צד אונס הם ושבועת אונסין הוזכרה באונס הגמור כגון שאנסוהו ונשבע או נשבע ואנסוהו לבטל לפיכך נשבעים להרגים ולחרמים ובלבד שיתנה בלבו דבר שיסמוך עליו ואע"פ שדברים שבלב אינן דברים סומך עליהן בזו הואיל ואונס מונעו שלא להוציא בשפתיו ואונס הבא מחמת שכחה והעלמה הוא קרוי שבועת שגגות וזו שהזכרנו אחת מהן ואע"פ שכתבנו שכל בלהבא אינו אונס כבר ביארנו הטעם מפני שהיה לו להעלות על לבו שכך הוא אבל בזו הרי היה יכול לאכול את הראשונה בהיתר אפילו נזכר על שבועתו הואיל ואוכלה על דעת שלא יאכל האחרת והלכך לא היה לו להעלות דבר זה על לבו כלל ומאחר שלא נזכר בשעה שאכל אותה הראשונה שהיא השעה שהיתה השבועה ראויה לחול אין כאן שבועה כלל ומותר לאכול את האחרת לכתחלה בין שהיא של תנאי בין שהיא של איסור הואיל ולא היתה דעתו מכוונת ומיושבת בדבר בשעה שהיתה השבועה ראויה לחול וכן נראה מפירושו מקצת רבנים בשמועת תלאן זו בזו על הדרך שיתבאר ויש חולקין בשטה זו ובכל מה שכתבנו בה לדרכים אחרים כמו שייתבאר למטה ותדע שכל שהותר בשבועת שגגות לכתחלה הותר וכמו שאמרו בשלישי של נדרים כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרות ובנדרי שגגות אמרו שם תנא תאני התירו ואת אמרת צריך שאלה לחכם ומפרש התם היכי דמי שבועת שגגות והזכיר עליהן מעשה האמור למעלה בתלמידים שטעו בסברת רבם ונשבעו עליה ומה שאמרו בפרק השולח באשה שנענשה על שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה אם ננתי וכו' ואע"פ שלא במזיד נשבעה מפני שהיה לה לדקדק בכך:

דף כו עמוד ב[עריכה]

כבר ידעת שכל ששגג במצות לא תעשה שיש בה כרת שמביא חטאת ודוקא בששגג מתחלה ועד סוף אבל אם הזיד במקצת כגון שהוציא חפץ בשבת ועקר בזדון והניח בשגגה פטור וכן כל כיוצא בזה ואם עבר בלא תעשה ולא ידע שיש בו כרת אף זו שגגה היא ומביא קרבן אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ר"ל שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה פטור מן הקרבן ששגגת קרבן אינה שגגה ואע"פ שביארנו ששגגת קרבן שבה קרויה שגגה ר"ל שידע בשבועה ובאיסורה אלא שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו וחייבין עליה קרבן לא נאמר כן אלא בדבר שזדונו לאו ששגגת הקרבן קרובה לו הואיל ואין קרבנות באין בזדון לאו אלא בשבועה אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שבו מצויה והרי הוא קרוב למזיד:
מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליה מחמת רעב או תאבון עד שהוא מדמה בעצמו שתהא קלקלת צערו מתקנתו להיתר אכילתו אע"פ שאין במניעת אכילתו סכנה ואכלה בהעלם שבועה פטור מן הקרבן שהרי אפילו יהא נזכר שבועתו אינו נמנע מאכילתה אחר שהוא מדמה כן וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו כמו שביארנו וזו קשה לשטת גדולי המחברים שהרי יש במשמע שכל העלם שבועה במקום ששב מידיעתו אינה קרויה אונס אלא שהם מפרשים אותה בזכירת שבועה אלא ששוגג בהיתרה מטעם שהזכרנו ולדעתי אין לשון שב מידיעתו נופל אלא במקום שיש לפרשו שהוא עושה בהעלמה מה שלא יעשהו בידיעה:
מי שגמר בלבו אי זה דבר דרך שבועה ולא הוציא הדבור בשפתיו כגון שנשבע בתוך לבו שלא יאכל היום אין זה כלום שנא' לבטא בשפתים ואין צריך לומר אם גמר בלבו והיה דעתו להוציא בשפתיו ולא הוציא שאינו כלום:
גמר בלבו והוציא בשפתיו דרך טעות מה שלא היה בלבו כגון שגמר בלבו דרך שבועה שלא לאכול פת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בכלן מותר בפת חטים שהרי לא הוציאו בשפתיו ומותר בפת שעורים שהרי לא גמר בלבו כן ואינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים ודבר זה נאמן הוא בעצמו עליו ונאמן עליו הדיין ולמדת שאם היה אוכל פת שעורים והיו מתרין בו מתורת מה שיצא מפיו והוא אומר כך היה בלבי נאמן ואינו לוקה ומכל מקום אם הודה בעדים קודם אכילתו שעל זה שהוציא כיון או שקבל עליו התראתם בשעה שהתרו בו לוקה וכן אם אמר בשעת התראה לא נשבעתי על זה ואחר כך העידו עליו וחזר ואמר כך היה בדעתי וטעיתי אין שומעין לו וכן אם תלה עצמו בדעת אחרים ר"ל שנשבע על דעת רבים או על דעת פלני חייב שהרי אותם שנשבע על דעתם לבם שוה עם מה שהוא מוציא מפיו גמר בלבו לחטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים שהרי מכל מקום פת חטים פת שמה ולגבי פת חטים מיהא פיו ולבו שוים וכן אם גמר בלבו פת סתם והוציא פת חטים אבל בפת שאר מינין מותר, ויש מקשים עליה ממה שאמרו בנודרין להרגין וכו' שיאמר בלבו היום ויוציא בפיו סתם ומצד האונס התירוה הא שלא במקום אונס אסור בכל מה שהוציא בשפתיו ואף בזו יאסר בכל פת ואינו כלום שבזו של הרגים וחרמים מה שגמר בלבו להוציא כבר הוציאו ומעתה כל שאין שם אונס ראוי לילך אחר שפתיו אבל בזו לא גמר בלבו כמו שהוציא ועוד אני אומר שאף זו דומה לאונס שמצד יאוש או שכחה נשתנה דבורו ממחשבתו ויש אומרים שלא הצריכו לגמור בלבו על אי זה דבר הפוטרו אלא בעם הארץ ושלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל בתלמיד חכם מותר לגמרי וכמו שמאור לא נדרתי אלא בחרמו של ים ומגדולי המפרשים כתבו מכח שמועת הרגין וחרמין שבזו אסור בכל פת שבעולם הואיל ומחשבתו בכלל פיו ואין דבריהם נראין:
'אע"פ שלענין שבועות אין מה שגמר בלבו כלום כל שגמר בלבו דרך הסכמה נגמרת להיות אי זה דבר שלו מוקדש אם למזבח אם לבדק הבית אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מכל מקום מצות עשה עליו לקיימו שהרי מצינו בעזרא בקדשים כל נדיב לב וכן בתרומת המשכן כל נדיב לב הביאו ויש מפרשים בתרומה תרומת דגן לומר שהיא ניטלת במחשבה מונחשב לכם תרומתכם ומכל מקום אין הלכה כן אבל לענין תרומת משכן והקדש מיהא כך הוא והוא שאמרו מוצא שפתיך וכו' אין לי אלא הוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב וכן אם גמר בלבו להביא קרבן אע"פ שלא הפרישו או שנדר בלבו ליתן לעני פלני כך וכך או ליתן צדקה כך וכך לעניים סתם מצוה עליו לקים וכל זה מדברי סופרים ויש חולקין בצדקה שאין בה חיוב כלל אלא אם כן הוציא בפה שהרי כתוב אשר דברת בפיך ודרשו בו בפיך זו צדקה:
יתבאר במקום אחר שהנשבע וחזר בו בתוך כדי דבור לומר אין זו שבועה או איני נשבע וכיוצא באלו מותר אבל אם חזר בו בלבו אין זה כלום שאף החזרה צריך שיוציאנה בפה כמו השבועה:

דף כז עמוד א[עריכה]

נשבע לבטל את המצוה ולא בטל כבר ביארנו שאינו חייב משום שבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי ולענין שבועת שוא כבר ביארנו שאינו לוקה אלא בצדדין ידועים ולקצת מפרשים כמו שביארנו למעלה, נשבע להרע לעצמו אפילו אמר שיחבול בעצמו אע"פ שאסור לו הואיל ואין כאן איסור תורה להדיא שבועה חלה עליו ואם לא הרע חייב קרבן שבועת בטוי, נשבע להרע לאחרים כגון שיכהו ויפצע את מוחו אין כאן בטוי כלל ולוקה משום שבועת שוא ואם נשבע להרע להם בדבר שאין בו איסור כגון לערער עליהם בדין וכיוצא באלו ולא עשה חייב משום שבועת בטוי נשבע להיטיב לאחרים בדבר שבידו לעשותו כגון ליתן להם משלו ולכבדם או לדבר עליהם לשלטון ולא היטיב או שלא להרע להם בדבר שאין בזה קיום מצוה והרע או שלא להיטיב להם בדבר שאין בו בטול מצוה והיטיב בכל אלו יש בהן שבועת בטוי:
המקלל אביו או אמו נסקל ואע"פ שהתורה אמרה אביו ואמו חייב על כל אחד בפני עצמו שכל שמשמעו שניהם כאחד ומשמעו כל אחד בפני עצמו אתה דנו כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כמו שיתבאר במקומו:
וסוגית הרעה והטבה לעני ביאורה מבוארת יפה בפירושי הקדמונים ואחד מהם הוא שתדע דרך כלל שאצה צריך להיות הרעה והטבה שני מינים חלוקים זה מזה אלא שתדמה אחד לחברו מצד אחד ותדע שכל לשון לאו הוא הרעה כמו שנודע שנקרע ההעדר רע וכל לשון הן הוא הטבה כמו שנודע שכל מציאות טוב והטבה גמורה של מצוה הוא שבועה שאקיים מצוה פלנית והרעתה הגמורה שלא אעשה מצוה פלנית שהטבתה בהן ובקיום מצוה והרעתה בלאו ובבטול מצוה וכשתקיש הרעה להטבה אתה תופש הטבה גמורה ומדמה לה הרעה בענין ולא בלשון אלא שתשאיר את ההרעה על לשון לאו וכשתקיש הטבה להרעה אתה תופש הרעה גמורה ומדמה לה הטבה בענין אלא שתשאיר את ההטבה על לשון הן ונמצא כשתקיש הרעה להטבה תאמר על כל פנים מה הטבה שאינה בבטול מצוה שהרי עקרה באעשה מצוה זו אף בהרעה של יבטל מצוה זו וכגון שיאמר שלא אבטלנה שהוא הרעה בלשון והטבה בענין ונמצאת ההטבה שאתענה ביום הכפורים וההרעה שלא אוכל ביום הכפורים ואם כן הרעה גופה הטבה היא שהרי שתיהן אחד בענין ואם תקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה שהרי הרעתה הגמורה בשלא אעשה מצוה זו אף הטבה בשאינה בקיום מצוה וכגון שיאמר שאבטל מצוה זו שהוא הטבה מצד הלשון והרעה מצד הענין ונמצאת ההרעה שלא אתענה ביום הכפרים וההטבה שאוכל ביום הכפורים ואם כן אף בזה הטבה גופה הרעה והקשה לו ואם כן אף בדבר הרשות כן שהטבה גמורה היא שאוכל והרעה גמורה היא שלא אוכל וכשתקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בבל תאכל אף הרעה כן וכגון שיאמר שלא אתענה והרי היא הטבה וכשתקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקום אכול אלא בשלא אוכל אף הטבה כן וכגון שיאמר שאתענה והרי כלן אחד ומתוך כך נדחית הקשת הרעה והטבה ובא מטעם אחר מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ואם בדבר מצוה הרי הרעת אחרים נתרבית שכל בטול מצוה הרעת הכל היא ומה הוצרך לרבות הטבת אחרים ודחה ענין זה גם כן ובא מטענה אחרת שאם תפרש המקראות בדבר מצוה אין לך למעט כלום שהרי אי אתה ממעט מה שראוי למעט יותר שהוא דבר מצוה והרבה מפרשים כתבוה בדרך אחרת אלא שאין שום ענין תלוי בשנוי הביאורים ברור לך אי זה שתרצה:
המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ונשבע פעם אחרת עליה שבועה שלא אוכלנה וכן כמה פעמים ואכלה אינו חייב אלא אחת והיא על השבועה הראשונה שבשעה שנשבע שלא יאכלנה נעשית אסורה עליו כאלו היה מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה אלא שאין בשבועתו שוא הואיל ודרך הערה חזר ונשבע על הדרך שכתבנו למעלה ומכל מקום אם אכל לוקה על השבועה השניה משום שוא וכמו שכתבנו למעלה ויש חולקים בזו, זו היא שבועת בטוי כלומר כל מה שהזכרנו בפרק זה עד עתה הוא מדיני שבועת בטוי שאמרנו עליה שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:
זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף כז עמוד ב[עריכה]

זה שביארנו במשנה שאינו חייב אלא אחת דוקא כשהשבועות הן על הסדר האמור ר"ל שמתחלה אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אחר כך אמר שבועה שלא אוכלנה או שנשבע בשתיהן בלשון אחד או בשתיהן שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו או שבועה שלא אוכלנה לככר זו אבל אם נשבע תחלה שבועה שלא אוכלנה לככר זו ואחר כך אמר שבועה שלא אוכל ממנה או שבועה שלא אוכל ככר זו או מככר זו חייב שתים שלשונות אלו ר"ל בין שלא אוכל ממנה בין שלא אוכל מככר זו בין שלא אוכל ככר זו בכלם חלה שבועתו על כזית אבל שלא אוכלנה או שלא אוכלנה לככר זו אין הלשון נופל אלא על כולה ונמצא שכשנשבע תחלה לא אוכלנה לא עבר על שבועתו אלא אם כן אכל את כלה וכשחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו או ממנה או מככר זו שבועתו מתחדשת אפילו על אכילת כזית וכשאכל את כלה נתחייב אחת משאכל כזית ואחת משהשלימה:
אע"פ שביארנו בנשבע שלא יאכל ככר זו ואחר כך נשבע פעם אחרת שלא יאכלנה שהראשונה נעשית עליו אסורה וכמושבע עליה מהר סיני ואין שבועה שניה חלה עליה מכל מקום שבועה שניה שבועה היא אלא שתלויה ועומדת ואם נשאל על השבועה הראשונה הרי זו חלה לאלתר ונעשית אסורה מצד השבועה השניה ולא נדונה לככר זו האסורה מצד עצמה לגמרי מכח שבועה הראשונה עד שנדון את השבועה השניה כמי שאינה אלא שהיא תלויה ועומדת על הדרך שביארנו ומכל מקום כל שלא נשאל על הראשונה אין לו שאלה על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שעדין לא חלו ותמהני על גדולי המחברים שהזכירו בה לשון שאלה והוא שכתבו נשאל בשניה חייב בראשונה לבד:
מי שנדר שתי נזיריות ומנה את הראשונה ואחר כך נשאל על הראשונה הרי מה שמנה עולה לו לנזירות שניה שהיתה ראויה לבא אחר הראשונה ומביא קרבנותיו ומגלח ויוצא לו מכלל נזירות ולא סוף דבר בשלא הפריש קרבנותיו שעדין לא נשלם הראשון שהרי קרבן מכלל הנזירות הוא שאף בששומר את הנזירות כתקנה צריך להביאו וראוי לומר שתהא בו שאלה מתוך שהשאלה מועילה לענין הקרבנות שלא להביאן מועילה למפרע לענין ימים שמנה אלא אפילו הפריש קרבנותיו ואפילו כפר ר"ל שהביאן ואפילו גלח שנעשו כל עניני הנזירות שיש שאלה בענין זה אפילו לאחר שנשלם להפקיע מה שנמנה כמי שאינו ולפרוע במנינו מה שהיה ראוי לחול אחריו שמי גרם לשניה שלא תחול ראשונה והרי אינה כלומר מי גרם לשניה שלא תחול בימים שהיה מונה את הראשונה, ראשונה, והרי אינה וכמי שלא היה שם מעולם ולא היה מנין זה אלא לשניה:

דף כח עמוד א[עריכה]

ולענין ביאור סוגיא מה שהקשו משמועה זו לדברי רבא שהיה אומר שלא לישאל אלא בשיור כזית שהרי בשמועה זו אמרו נשאל אע"פ שמנה את הראשונה והפריש וכפר וגלח ותירצו בו מי גרם לשניה שלא תחול פי' הואיל ואין עכוב לשניה שלא תחול אלא ראשונה ונמצא שהיה מנין השניה ראוי לחול אף בזמן מנין הראשונה אלמלא שראשונה מעכבת הרי הם כנזירות אחד והרי לא נשלם עדין ונראה לי בפי' דבר זה שזה שאמר מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה הוא לעקר תירוץ קושיא שהקשו לרבא ומלת אינה נתוספה בו ליתן טעם ממה שעלתה לו שניה בראשונה וראיתי מי שגורס ואינה בתמיה והוא נמשך יפה לפירושנו וגדולי הרבנים פרשוה מי גרם וכו' והרי אינה ונמצא שכל מה שמנה לשניה נמנה למפרע והרי הראשונה כלה לפניו לישאל עכשיו עליה:
שתי נזירויות אלו שאלו עליהם בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם אמר הרי עלי שתי נזירויות היאך חלה תחתיה והרי נדר שהותר מקצתו הותר כלו אם אמר שלשים יום ושלשים יום הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר שלשים ראשונים ופרשוה באמר הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברים כתבו בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו שהנזירות חל על נזירות כמו שיתבאר:
הרי שנשבע על הככר שלא לאכלו ואכלו יכול לישאר עליה להפקיע מעליו קרבן או מלקות ואע"פ שנשלם הענין לגמרי שהרי אע"פ שלא הביא קרבנו אין קרבן הבא על השבועה מכלל עניני השבועה עד שיהא נקרא שיור שהרי אינו מביאו אלא אם כן עובר על שבועתו אע"פ כן יכול הוא לישאל ואע"פ שאין כאן לומר על דרך מה שאמרנו למעלה מי גרם לשניה וכו' שהרי לענין שבועה אם נשאל עליה נעקר הדבר לגמרי בלא שיחול אחר במקומו והיה לנו לומר שמאחר שאכלו כלו הואיל ונעשה האיסור אין בו צד לישאל ולעקור את הדבר למפרע בלי שיחול אחר במקומו אע"פ כן יכול הוא לישאל להפקיע את הקרבן ואפילו הפריש הואיל ולא הביאו או את המלקות במזיד ואפילו כפתוהו על העמוד הואיל ולא לקה עדין נשאל ופוטרין אותו מן המלקות ואין אומרין הרי הוא כמי שלקה ואין זה נקרא שיור שהרי כפתוהו ורץ פטור שהרי עכשיו מכל מקום לא רץ ועדין חיוב מלקות עליו ושאלה מפקעיתו ואם אין שיור לכל אין כאן שאלה ולא סוף דבר כשהביא קרבן או לקה שהרי זה כבר נתכפר ומה לו עוד לישאל אלא אכלה כלה במזיד ובלא התראה שאין כאן דין קרבן ולא דין מלקות מכל מקום עונש שבועה עליו ואין לו תקנה בשאלה אלא אם כן נשאר ממנה כזית ואע"פ שבנזירות אמרוה אף בכפר וגלח כבר ביארנוה מטעם מי גרם לשניה וכו' מה שאין לומר כן בשבועה כמו שביארנו ושיור כזית שצריך ושמועיל בה אין בו חלוק בין שבועת שלא אוכל ככר זו לשבועת שלא אוכלנה שאם לשבועת שלא אוכל אע"פ שנעשה האיסור בעזית הראשון מתוך ששאלתו מועלת לכזית אחרון מועלת אף לראשון ואם לשבועת שלא אוכלנה אע"פ שלא עבר אלא על כלה שיור כזית נקרא שיור פחות מכזית לא נקרא שיור ויש חולקין בזו האחרונה ואף חכמי הדורות שלפנינו חולקין לומר שאף במזיד ולא התרו בו ואכלה כלה נשאל לענין האיסור והעונש שהרי מכל מקום מחוסר הוא דין שמים עד שילקה ולא יראה כן:
תגלחת הנזיר אינה מעכבת אלא מכיון שהביא קרבנותיו שותה יין ומיטמא למתים אלא שמכל מקום מצוה לגלח ודברים אלו יתבארו במקומם בע"ה:
כל שנשבע על הככר אלא שתלה איסורו באחר כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו שנמצאת האחת איסור והאחת תנאי והרי אתה רואה שכל שבועה כזו אינה חלה בשעת השבועה אלא בשעת אכילת התנאי וכל שנשבע בדרך זה נחלקו בה קצת מפרשים ויראה מדברי גדולי הרבנים שאותה של תנאי היא הנקראת ראשונה ואפילו אכלה אחרונה ואותה של איסור נקראת שניה ואפילו אכלה ראשונה ופרשו טעם הדברים מפני שסתמו כך הוא אומר אם אוכל זו לא אוכל זו ונראה לי עוד טעם בדבר מפני שהיא סבה להיות השבועה חלה הוא קוראה ראשונה ודעתם בזה שכל שזכר את שבועתו בשעת אכילת התנאי שבועתו חלה ואין כאן שבועת שגגות ומתחייב באכילת האיסור אפילו אכלו ראשון שאכילת התנאי מעוררתו להתחייב למפרע ומתחייב מלקות אם אכל את האיסור במזיד והתראה וקרבן אם אכלו בשוגג שלשגגה באיסור לקרבן או להתראה באיסור למלקות אנו צריכים אבל אם שכח שבועתו בשעת אכילת התנאי אין שבועה חלה עליו כלל ואין כאן האדם בשבועה לא לקרבן אם אכל את האיסור בשוגג ולא למלקות אם אכלו במזיד והתראה ועל הקדמה זו הוא מתחיל בפרטיו ואומר אכל את הראשונה ר"ל של תנאי בשוגג ששכח שבועתו או תנאו והשניה במזיד שזכר שעליה נשבע פטור שהרי בשעת אכילת התנאי לא חלה שבועתו ואין כאן מלקות אף בהתראה ואין צריך לומר קרבן שהרי מזיד הוא ולא עוד אלא שאף לכתחלה מותר בה כמו שביארנו בשבועת שגגות, ראשונה ר"ל של תנאי במזיד שהוא זכור שהיא תנאי לחברתה ונמצא ששבועתו חלה עליו עכשו ואחר כך אכל השניה בשוגג חייב קרבן שהרי יש כאן שבועה ושגגה בשל איסור אכל את של איסור תחלה בשוגג ואחר כך אכל את של תנאי במזיד חייב קרבן שאכילת התנאי מעוררתו כמו שכתבנו ואם תאמר אחר שאכל את התנאי במזיד וכבר אכל את האיסור הרי אינו שב מידיעתו ואינו בר קרבן וכל שכן שאינו בר מלקות שהרי האיסור אכל בשוגג יש לומר שמזיד היה באכילת התנאי שהוא זכור תנאו ומכל מקום אינו זכור שאכל את האיסור ויש מפרשים שאפילו זוכרו שב מידיעתו הוא שאכילת האיסור חמורה לו לאדם מאכילת התנאי והוא שאמרו בשני של נדרים כי לא מזדהר בתנאיה באיסוריה מיהא קא מזדהר, אכל של איסור תחלה במזיד ואחר כך את התנאי בשוגג פטור מכלום, שתיהן בשוגג פטור מכלום שהרי מכל מקום הואיל ואכילת התנאי בשוגג אין כאן שבועה, שתיהן במזיד אפילו אכל את של איסור תחלה חייב שהתראת ספק שמה התראה ואין צריך לומר אם אכל את של תנאי תחלה שיש כאן התראת ודאי בשל איסור ויש וגרסין ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אלא שהם מפרשים ראשונה את של איסור מפני שכך הוא שלא אוכל זו אם אוכל זו והכל אחד:
תלאן זו בזו שאמר אם אוכל זו לא אוכל זו ואם אוכל זו לא אוכל זו שנמצאו שתיהן של איסור ושתיהן של תנאי אכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה נמצא שבשתיהן הוא מזיד באיסורן ושוגג בתנאן והילכך פטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות מן המלקות שהרי מכל מקום מזיד הוא באיסור זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שהיה שכוח שנשבע עליה אם יאכל האחרת אבל זכור היה שנשבע על האחרת אם יאכל זו וכן אכל את השניה בשגגת עצמה וזדון חברתה על דרך זה ונמצא בשתיהן מזיד בתנאן ושוגג באיסורן חייב קרבן על כל אחת מהן, וגדולי הרבנים פרשוה על השניה לבד ואין צריך בכך שתיהן בשוגג פטור וזה אינו צריך לומר אלא שבא להשמיענו שאם אכל שתיהן במזיד בתנאי ובאיסור חייב מלקות בין על הראשונה בין על השניה ואע"פ שהראשונה התראת ספק למדת משטה זו שהכל תלוי באכילת התנאי הן שיאכלנה תחלה הן שיאכלנה בסוף ומכל מקום אסור לו לכתחלה לאכול את האיסור אע"פ שדעתו שלא לאכול את התנאי שמא לא יזהר על התנאי וכמו שאמרו בתנאיה לא מזדהר וכן נראה ממה שאמרו בשני של נדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר ואם תאמר לדעתנו מה לנו אם יישן למחר והרי שנת מחר תנאי היא ואם התנאי בשוגג נפקע הכל מכל מקום אין לו לגרום שגגה לעצמו ויש מפרשים שמא יישן במזיד וכמו שאמרו בתנאיה לא מיזדהר ואע"פ שלשון לא מזדהר בשוגג משמע אפשר לפרשו שאינו נזהר בו כל כך שלא יאכלנו אף קרוב למזיד:
ומקצת חכמי צרפת חדשו בסוגיא זו דרך אחרת לומר שאין הדבר תלוי באכילת התנאי אלא באכילת אותה שהוא אוכל בראשונה הן של תנאי הן של איסור ואם אכל של איסור בתחלה בשוגג אע"פ שאכל אחר כן את התנאי במזיד פטור מן הקרבן הואיל ושעה שבו חלה השבועה שוגג היה שבמעשה ראשון חלה השבועה וכן כתבו שמותר לאכול לכתחלה אחת מהן בין של תנאי בין של איסור שאין השבועה נגמרת אלא באחרונה ומעתה מותר בראשונה אף לכתחלה וכל שנשבע בתליית דבר אחר הרי הוא כמי שאומר שאין דעתו להיות השבועה חלה אלא כשיאכל הראשונה בכונה ואף הם גורסים בחייב ופטור כגירסתנו אלא שמחליפין את הענין בראשונה ואחרונה וסדור פירושם בביאור הסוגיא ופסק שלה כך הוא ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור בין מקרבן בין ממלקות אפילו היה של איסור תחלה ואחר כך של תנאי ואף לכתחלה היה מותר בה אלא שנמשך לשון פטור אחר לשון חיוב ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן אי זו שתהא ראשונה או אחרונה שאכילת האחרונה מעוררת הראשונה על הדרך שכתבנו בשטתנו שתיהן בשוגג פטור וזו לא הוצרכה שהרי מכיון ששגג בראשונה מותר הוא בשניה אף לכתחלה אלא שנגררה אחר שתיהן במזיד שהשמיענו בה שלוקה בהתראה ואין התראה נופלת אלא בשל איסור ומתוך כל העמידה במחלקת ולענין פסק לוקה בה אף בראשונה של איסור שהתראת ספק שמה התראה:
תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה ר"ל שהוא זכור שהיא האיסור ושגגת חברתה ר"ל ששכח את התנאי וכן בחברתה שנמצא מזיד באיסורין ושוגג בתנאים פטור מקרבן או ממלקות זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שנעלמו ממנו איסורין והוא זכור לתנאיה על הדרך שביארנו חייב והם מפרשים גם כן חייב בשניה ולשטתם אני מפרשה בחיוב שתים על הדרך שביארנו בשטתנו ונמצאו לך שלשה שטין בסוגיא זו האחת שוה לחברתה בגירסא ומתחלפת ממנה בענין והאחרת שוה לחברתה בענין ומתחלפת בגירסא:
ויש בזה שטה רביעית מתחלפת בגירסא ובענין לגדולי ספרד ולגדולי המחברים הנמשכים אחר קבלתם ואף הם מפרשים ראשונה ושניה כשטתנו ר"ל שהתנאי קרוי ראשון לעולם וכשאכל את התנאי בשוגג ר"ל שלא זכר שהיא תנאי לחברתה זאת האיסור במזיד ר"ל שידע באיסורו ושנשבע עליו אע"פ שלא נזכר שנשבע אלא בתליית אחרת הואיל ומכל מקום לא אכלה אלא אחר התנאי מזיד הוא וחייב מלקות ואין שגגת התנאי מעלה ומוריד כלל ראשונה במזיד שנזכר שהיא תנאי ושבאכילתה נאסרה חברתה ושניה בשוגג שאינו זכור שהיא זו שנשבע עליה או שלא נאסרה לו עדין פטור שהרי שוגג הוא באיסורו שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד חייב, תלאן זו בזו אכל זו בזדון עצמה שיודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה ששכח תלייתה בחברתה ונמצא זכור בכל אחת מהן שבועה בלא תנאי וחייב על שתיהן זו בשגגת עצמה וכו' שלא נזכר באיסורין כלל פטור שתיהן בזדון חייב שתיהן בשוגג פטור:

דף כח עמוד ב[עריכה]

ארבעה מיני נדרים התירו חכמים עד שאין בהם שום צרך לשאלה ולהיתר חכם נדרי זירוזין נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי הבאי:
נדרי זירוזין כיצד הרי שהיה חברו מדירו שיאכל אצלו ונדר שלא יאכל אצלו והרי שנדר זה המפציר בו קנם עלי אם לא תאכל וזה האחר קנם עליו אם יאכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכן אם נדר המוכר שלא ליתן מקחו אלא בסלע וכן הלוקח שלא יתן אלא שקל ונתפייסו לשלשה דינרים שלשה פטורים שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חברו:
נדרי שגגות כיצד קונם עלי פירות אם אכלתי היום וכבר אכל שלא היה זכור או קונם עלי פירות אם אוכל היום ואכל בשכחה מותר בפירות וכן בשבועה על הדרך שביארנו למעלה ובשמועה זו:
נדרי אונסין כגון להרגין ולחרמין וכמו שביארנוה למעלה וכן הדין בשבועה:
נדרי הבאי כגון שראה חיילות גדולות ואמר קונם עלי אם לא ראיתיחיל כיוצאי מצרים וכן בשבועה שלא נתכון אלא לגוזמא ויראה לי שאף שבועת זירוזין אם אמר יאסרו כל פירות שבעולם בשבועה עלי אם אתן או שלא אתן שמותר אלא שמתוך שעקר שבועה בנשבע במוחלט לא הזכירה הא אם נשבע במוחלט יקיים ויש חולקין בשבועת זירוזין אבל מודים בשבועת הבאי ויש חולקין אף בשבועת הבאי ויש מחזקין את דבריהם מפני שהם מפרשים כל שבועה בהזכרת השם ואין הזכרת השם בחנם אף בזירוזין והבאי והדברים נראים להשוותם בכלם וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת נדרים:
מי שנשבע על מה שעבר כגון שבועה שלא אכלתי וחזר ונשבע שבועה שלא אכלתי וכן כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת ואין לומר בזו אין שבועה חלה על שבועה שהרי כשנשבע שבועה ראשונה כבר יצתה שבועה לשקר מפיו והלכה לה ונמצאת השניה שבועה אחרת ולא נאמר שלא לחול שבועה על שבועה אלא בלהבא שהוא סבור לכפול איסור על מה שנאסר לו:
אמר שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת שכשנשבע שלא יאכל תשע כבר הושבע שלא לאכול עשר ונמצאת שבועה שניה בכלל ראשונה ואין שבועה חלה על שבועה:
אמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל עשר חייב שתים שהרי שבועת תשע אינה בכלל עשר שהרי כל שנשבע שלא יאכל עשר יכול הוא לאכול תשע וכשחזר ונשבע שלא לאכול תשע שבועה אחרת היא וכשאכל תשע נתחייב על האחרונה וכשהשלים עשר מתחייב על הראשונה ומכל מקום אם אחר שאכל את התשע הפריש קרבן ואחר כך אכל אחת והשלים לעשרה פטור ואין זו מצטרפת לתשע הראשונות לחייבו בשבועה אחרת אלא נמצאת האחת חצי שיעור ואין קרבן על חצי שיעור ואין שניה כלום עד שיאכל עשר אחרות וגירסת הספרים לשטה זו כגון דאמר שלא אוכל וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל אחת הויא לה אחת חצי שיעור ועל דרך זו אתה דן במי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים שמשמען תאנים וענבים כאחד עד שלא יתחייב באכילת אחת מהן כלל ובאכילת שתיהן אלא אחת וחזר ואמר שלא אוכל תאנים שנמצאת שבועה שניה על התאנים וכשאוכל תאנים מתחייב בשניה וכשמשלים להן את הענבים מתחייב בראשונה ואם כשאכל את התאנים שנתחייב על השבועה השניה נזכר לו והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם ראשונה אין הענבים מצטרפין עם התאנים לחייבו באחרת עד שיאכל עמהן ענבים וגירסת הספרים לשטה זו שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים הוו להו ענבים חצי שיעור ויש בקצת ספרים גירסא אחרת שיצא לך ממנה שאם נשבע שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל עשר ותשע ואכל עשר והפריש קרבן וחזר ואכל תשע הרי זה כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור שענין שבועה אחרונה שלא יאכל עשר ותשע כאחת וכן אם נשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת ואכל תאנים בשוגג והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בשוגג אינו חייב על הענבים מפני שהן חצי שיעור וכן כתבו בשטה זו גדולי המחברים:
כבר ביארנו דיני שבועת בטוי על שלמותם ולענין היתר שלה על ידי חכם אין זה מקומו אלא שאני רואה לסדר כאן מדין זה כפי מה שצריך תמיד להוראה ובמסכת נדרים נרחיב בהם את הדרך בע"ה:
תחלת הדברים אתה צריך לזכור מה שכתבנו בארבעה נדרים שהתירו חכמים שאינן צריכין שאלה כלל כמו שכתבנו למעלה פרטיהם ומעתה כל שנשבע או נדר על דבר שהיה סבור עליו מה שאינו ונתגלה לו אחר כן שאין הענין כמו שחשבו אינו צריך היתר הואיל והדבר מפורסם שלא עשה אלא על מנת כן והרי אינו וכענין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ונודע שלא גנבה הרי זה נדר בטעות או שבועה בטעות ואין צריך שאלה שאין שאלה אלא במה שלא הוציא בפיו והוא צריך לגלות אם נדר או נשבע על מנת כן אם לאו אבל זה כבר הוציא בפיו דבר שנתפרסם שעליו נשבע או נדר ואפילו לא הוציא ממש הואיל ואחרים היו מזכירין בפניו על אותו דבור הוא נשבע והידים מוכיחות שאלמלא אותן הדברים לא נדר או נשבע ונמצא שאותן הדברים אינן אף זה אינו צריך שאלה וכמו שאמרו במסכת גיטין בענין גבעונים כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עליהו כלל אלא שקיימוה מפני חלול השם והרי לא הזכירוה בשעת השבועה ואע"פ כן הואיל והדברים מוכיחים שעל מנת כן נשבעו שבועת טעות היא וכן כתבוה גאוני הראשונים במי שנשבע על מחשבה שאין בשבועתו בטול מצוה ונמצא שיש בה בטול מצוה הרי היא שבועת שגגה כמו שכתבנו למעלה אבל כל שנשבע או נדר דבר שנאסר בשבילו עליו אי זה דבר להבא כגון שלא אעשה כך וכך או שלא אעשה כך וכך אם עשיתי כך וכך עד שהוא מצטער בקיום שבועתו והרי לבו נוטה להיתר שבועתו או נדרו או שנולד לו דבר שבשבילו הוא מתחרט על מה שנדר או שנשבע או שעבר על שבועתו ויש שם שיור שההיתר ראוי לבא בשבילו כגון שחסר קרבן או מלקות על הדרך שכתבנו יש צדדין שיש להם היתר ויש צדדין שאין להם היתר אם מצד שלא חלו עדין ואין שאלה לשבועה שלא חלה עד שתחול וכן בנדר אם מצד שתלה נדרו בדעת אחרים ואותן שאין להם היתר מצד שהוא תלה נדרו או שבועתו על דעת אחרים כבר ביארנו הענין במסכת מכות:
נמצא שיש מן הנדרים שאין צריכין היתר ויש שאין להם היתר ויש שיש להם היתר והם צריכים לו ויש בזה שיש בהם חלוקה רביעית והיא שאין צריך שאלה לחכם אבל צריך שאלה לעם הארץ כמו שביארנו בנשבע בשמים ובארץ ובתורה סתם ואותם שיש להם היתר כיצד הוא עושה בא לו לפני חכם או לפני שלשה במקום שאין חכם ומכל מקום במקום שיש בו חכם כתבו גדולי המחברים אסור להדיוטות ליזקק לכך ולא עוד אלא במקום שיש גדול ממנו אסור וכן במקום רבו אלא אם כן מדעת רבו ומכל מקום בדיעבד הותר הנדר שלא אמרו אלא מפני כבודו ומכל מקום פירשו הגאונים בהדיוטות אלו שלא כל הדיוטות במשמע אלא שידעו עניני התרת נדרים בתורת קבלה או מנהג אע"פ שאין יודעין אותו מעקר הגמ':
וכשבא לפני חכם או לפני שלשה מודיע להם שנשבע או שנדר ואם יש להם פתח לומר אלו ידעת שהדבר כן ולא כמו שחשבת היית נודר או נשבע עד שיאמר להם לאו הם מתירין אותו מפתח זה ואין בזו צורך לפתוח לו בחרטה שהרי כעין טעות הוא וסתמו חרטה הוא אלא שלא היה טעותו מפורסם ועכשו הוא מתגלה על ידי המתירים והוא נאמן בפתחו יזהר הוא שלא ישקר לעצמו ואם אין להם פתח אלא שרואין אותו מצטער על נדרו יש פוסקין שפותחין לו בחרטה ואומרים לו והלא אתה מתחרט בעקר נדריך ואין לבך עליך כמי שנודר מתוך כעס או מצרנות וכילות ולא כנודר מתוך יישוב הדעת ועכשו אתה מתחרט על אותו הכעס ועל עקר הנדר והוא אומר הן והם חוזרים ואומרים שרוי לך מותר לך וכיוצא באלו בכל לשון שירצו אבל לא יאמר לשון הפרה או לשון עקירת נדר שאין לשונות אלו אלא לבעל באשתו ולאב בבתו אבל חכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה ושטה זו לדעת הפוסקים פותחין בחרטה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומכל מקום דוקא שהחרטה מעקר הנדר ולא מתוך שום חדוש ונולד שכל המתחרט מצד הנולד אין זו חרטה שהרי מכל מקום מתוך יישוב נדר ובגמר הדעת ורוצה הוא בו אלמלא החדוש ואין זה חרטה אלא פתח וצריך לדקדק בו אם הוא פתח הראוי וכן לא שיאמר מתחרט אני עכשו אע"פ שעד עכשו היה יפה לי מפני שאני מצטער בו שאין זה אלא שיהא מתחרט מעקרו:
ומכל מקום יש פוסקין שאין פותחין בחרטה וצריך לפתח ממקום אחר שאלו ידע שכן לא היה נודר או נשבע כמו שכתבנו ולדעת זה ראוי לחכם לחקור ולעמוד על הפתחים אם הם נכרין דברי אמת ולא יהא פתי מאמין לכל דבר אלא שבסוף הדברים הוא נאמן על עצמו יזהר הוא שיהו פיו ולבו שוים בפתחיו וכן אינו פותח לו בנולד שאינו מצוי כגון שאם הדיר פלני ונעשה סופר העיר ואלו ידע שנעשה סופר העיר לא היה נודר אלא שיפתח לו בדבר שהוא באותה שעה אלו היה יודע שכן אם היה נודר שמאחר שהיה בשעת נדרו או שבועתו דבר שאלו ידע לא היה נודר או נשבע כעין הטעות הוא וכן פותחין לו בנולד המצוי שהדבר קרוב להיות ולעלות על דעתו בשעת הנדר ולחשב בלבו שאם יארע לו כן לא יהא נדרו נדר והוא כעין מה שהיה באותה שעה וכנדר טעות והוא שאמרו בנדרים ר' ישמעאל בר' יוסי הוה ליה נדרא למשרא אתי לקמי רבנן אמרין ליה אדעתא דהכי מי נדרת אמר להו אין, ואדעתא דהכי אמר להו אין, כמה זמנין אמר להו אין, הוו מצטערי רבנן פי' שלא היו מוצאין לו פתח חזא ההוא קצרא מחייה אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרית ושרי ליה והקשו שם והא נולד הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי ר"ל בשעת הנדר ותירצו שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן:
ומכל מקום יראה לפסוק שפותחין בחרטה ואין צריכין לפתוח ממקום אחר אלא שמקצת מפרשים כתבו שלא מצינו מי שמיקל ראשו להתיר נדר בחרטה לבד אלא בפתח ומעתה צריך לחקור אחר חרטת פתחו שמא מפני הנולד שאינו מצוי היא ומכל מקום אנו משתמשין בחרטה זו להיות כל פתח ראוי אצלנו ולא נדקדק עליו לומר והיאך אתה אומר שאלו ידעת כן לא נדרת והלא ראית קשה הימנה ונדרת אלא מתירין לו בכל פתח הואיל וחרטה מעורבת עמו וכן יראה ממה שאמרו בפרק נערה המאורסה מעקר נדרא בעי עיוני והוא נאמר לדעת האומר אין פותחין בחרטה הא לדעת האומר פותחין אין צריך עיון וחקירה כל כך:
וצריך שתדע שכשם שפתח נולד אינו פתח כך פתח איסור נדר אינו פתח לא בתחלתו ולא בסופו שתחלתו שיאמרו לו אלו היית יודע שיש צד עבירה בנדר ממה שאמרו כל הנודר כאלו בנה במה היית נודר ובסופו שיאמרו אלו היית יודע שאף לאחר שנדר יש איסור בקיומו ממה שאמרו והמקיימו כאלו מביא עליה קרבן היית נודר אין מתירין לו באלו כלל וכן יתבאר בפרק ארבעה נדרים וכן פסקו רבים שלא לפתוח בכבוד אביו ואמו אלא אם כן בדברים שבין אביו ואמור שבתלמוד המערב אמרו הכל מודים שאינו מעמיד בכבוד רבו מורא רבך כמורא שמים והטעם אף באלו שאם כן אין נדר בלא פתח ומכל מקום פותחין בדברי תורה כלומר שאם נדר שלא יהנה פלני מנכסיו אומרין לו שמא יעני ותמצא עובר על וחי אחיך עמך וכן אם נשבע שלא יאכל בשר לעולם פותחין בשבת ורגל שעובר על ענג שבת ועל שמחת יום טוב וכן אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור על לא תשנא אל אחיך וכיוצא באלו:
וזה שאמרנו שאין פותחין לו בנולד שאינו מצוי פירושו שאינו מתחרט על עקר הנדר אף מפני הנולד ואפילו אמר לו אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נשבע הואיל ומכל מקום אינו מתחרט על עקר הנדר ואדרבה רוצה היה בקיומו אלמלא נולד זה אין מתירין לו וזהו שאמרו אין פותחין בנולד כלומר שאין חכם מתיר בפתח של נולד אחר שאינו מתחרט לגמרי אלא מפני סבה שהנדר מעכבו מאי זה דבר ומכל מוקם לא היה הוא רוצה באותו דבר ולא היה מתחרט על הנדר ובזה אין מתירין לו בנולד אלא בנולד המצוי שמכיון שאלו היה שם אותו מקרה לא היה נודר אותו מקרה מצוי רואין אותו כאלו היה המקרה לשם והוא אינו יודע שהוא כנדר טעות ומכל מקום אם נתחרט מכל וכל עד שאפילו לא היה נולד זה אינו רוצה בקיום נדרו אפילו היתה סבת מה שנהפכה דעתו מפני הנולד מתירין לו וזו היא שטת גדולי המחברים ונמשכים בה למה שפסקו שפותחין בחרטה כלומר שאפילו כשיבאו לו דרך פתח צריך הוא חרטה על עקר הנדר אבל לדעת הפוסקים שאין פותחין בחרטה אלא בפתח גמור אין פותחין בנולד שאינו מצוי כלל אף כשנמשכה חרטה עמו ויש פוסקים שאף מצוי צריך חרטה לעקר הנדר וכן הדין שהרי אנו באים לעשותו כעין טעות אלא שאין אנו צריכים להזכיר לו חרטה שסתמה חרטה אלא שאם ראינו מתוך דבריו שאינו מתחרט ורוצה היה בנדר אלמלא נולד זה אע"פ שהוא מצוי חוששין לו:
וצריך שיהא החכם חוקר למה נדר ועל מה נדר והוא שאמרו ברביעי של גיטין צריכין לפרוט את הנדר ואם רואה שהיתר נדרו הערמה אצל אחרים כגון ראובן שהשביע את שמעון וקבל השבועה ורוצה לישאל עליה אין מתירין לו אלא בפני המשביע ואפילו היה המשביע גוי או קטן הואיל וענה אחריו אמן הרי הוא כמוציא שבועה מפיו ואין מתירין לו אלא בפניו וכן האשה שנדרה ליתומים יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום אינו מתיר אלא בפניהם וכן אם נשבע לחברו שיפרענו ליום פלני ואפילו בא מדרך חרטה ואין צריך לומר דרך פתח והוא שאמרו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת במדין התר נדרך והוא שכבר נשבע משה שלא יצא ממדין כדכתיב ויואל משה וכו' והקב"ה מצא לו פתח והוא כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואמר לו מכל מקום שלא יתיר אלא במדין ואע"פ שהמיתה נולד הוא פרשו בתלמוד המערב שהמיתה והעניות נולד מצוי הוא ופותחין בהם ומכל מקום בפניהם מתירין אפילו על כרחם אם אין שם על דעת רבים וכמו שאמרו ביוסף שאמר לפרעה אנא נמי איתשיל אשבועתאי ואע"פ שבודאי לא היה נשאל ברצונו ואף שלא בפני המדירין מתירין להם בהודעה להם קודם השאלה שאין הטעם אלא מפני החשד או הבושה:
ומכל מקוםאם נדר על דעת חברו ומענין שלו כגון נשבע על דעתו שיפרענו יראה שאין מתירין לו אלא בפניו וברצונו ואף בזה יש מפקפקים אם הוא נשאל דרך חרטה ומכל מקום כל הגאונים הסכימו שכל הנודר לחברו מענין שלו כגון נשבע לו שיפרעהו שלא להתירו לכתחלה אלא בפניו וברצונו ואפילו מדרך חרטה וכן ראינו בתשובת שאלה לגדולי המפרשים שאם נשבע אדם לחברו לפרוע לו מנה ליום פלני והגיע הזמן והולך לפניו ומבקש ממנו שיאריכהו שאם זה מאריכו רשאי לסמוך על אריכותו ולא שתהא שבועתו בטלה בכך אלא אם הוא מאריכו עד יום פלני לכשיגיע לאותו היום חזרה שבועתו ואם האריכו סתם לכשיתרהו עליה חוזר לשבעותו וכתבו טעם הדברים על הראשונה שמן הסתם על דעת זה נדר או נשבע וכן בשניה שאף הארכתו על דעת חזרה היא ואין כאן דין הותר מקצתו שאין כאן היתר כלל ומכל מקום יש חולקים בראשונה לומר שאין אריכותו כלום ונראה לי כדעת ראשון ממה שכתבנו בששי של גיטין שבדיני ממונות כל שהתנה בנתינת המחילה כנתינה ואף כאן ההארכה כעין מחילה היא לאותו זמן וכן יש חולקין בשניה לומר שהאריכות מועיל אלא שהשבועה נמחלה בכך מדין היתר מקצת עד שנוהגין כשמאריכין את הלווה שמשביעין אותו מתחלה על הפרעון כדי שתחול אותה שבועה אחר הארכת הראשונה והדברים נראין בה מכל מקום כדעת ראשון הואיל ואין זה היתר מוחלט וכן כל כיוצא בזה:
וכן צריך לידע את ענין הנדר כדי לידע אם יש בהיתרו פתח לעבירה או בטול מצוה והוא שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש נדר דלא מרווחנא ואמר ליה וכן בר נר עביד אמר ליה לקתוסתיה פי' לא הייתי יודע להרויח אלא באחיזת עינים ובדומה לה ומפני שהיה עבירה בהרוחתי נדרתי אמר ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר ולא התירו את השאלה:
השאלה וההיתר שוים הם בשבועה כבנדר שהרי נחלקו בית שמאי ובית הלל במסכת נדרים שבית שמאי אומרין אין שאלה לשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה לשבועה והלכה כבית הלל וכמו שביארנו למעלה שאפילו אכלה כלה נשאלין עליה ואף לדעת הפוסקים שאין שבועה אלא בהזכרת השם יש בה שאלה שהרי אמרו נזקקין לאלהי ישראל וכן בצדקיהו כתוב אשר השביעו באלהים ואע"פ כן נשאל עליה ואפילו היתה השבועה בנקיטת חפץ ואף בחרטה לדעת הפוסקים פותחין בחרטה ומה שכתבו קצת גאונים שכל שנשבע בספר תורה אין לו היתר אינו כלום שאין נקיטת חפץ אלא איום לשבועת הדיינין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאין להקל כלל בהיתר נדרים ושבועות שהרי אמרו במסכת נדרים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים ואע"פ שאין הלכה כן מכל מקום בזמן הזה אין נזקקין אלא בפתחים קרובים לאלו ולא עוד אלא אין ראוי להזקק עכשו להיתר נדר ושבועה אלא לצורך תקנה או מצוה כגון שימת שלום בין אי לאשתו או צרכי צבור או אי זה צד מצוה אבל פתחים הרחוקים לא שאע"פ שכל אדם נאמן בפתחו אין לסמוך כל כך ואף מגאוני הראשונים כתבו סבת הרחקתם מצד שלא היו מחזיקים עצמם בבקיאים כל כך בענינים אלו עד שאמר אחד מהם זה מאה שנה לא נשנית מסכת נדרים בישיבה ואין אנו סומכים בהיתר נדרים כל כך מכאן ואילך צא וחשוב מה יאמרו אזובי הקיר ודברים אלו לא כתבנום בכאן אלא בקצור ובמסכת נדרים יתרחבו הדברים בדינים אלו בכדי הצורך בע"ה:
המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדיני שבועות והוא שאמר שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור והיא חלוקה לארבעה מינים כמו שהזכרנו בפתיחת המסכתא הראשון שהוזכר נשבע לשנות את הידוע כגון על אבן שהיא של זהב ועל האיש שהוא אשה ופרשוה בגמ' כן בכל דבר הנכר לשלשה בני אדם מן ההמון מצד מהות הדבר ופרסום ענינו שלא מצד למוד וחקירה, והשנית היא בהפך זו והיא שנשבע על הידוע לכל שכך הוא כגון על אבן שהיא אבן ולא הוזכרה כאן ובתלמוד המערב הזכירוה ואמרו אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא אהן דחמי מטרא נחית ואמר קירי פירי ברכסון כלומר האלהים הפירות מתקלקלים מחמת המטר היורד עליהם לוקה משום שבועת שוא וכן כל כיוצא בזה ממה שידוע לכל, השלישי הוא שנזכרה כאן והוא שנשבע על דבר שאי אפשר לו כגון שיעלה לרקיע ושלא יישן שלשה ימים וכיוצא באלו והוזכרה כאן בלשון אם לא ראיתי גמל פורח באויר ופרשוה בגמ' באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר או יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' ר"ל בלשון שבועה כלומר שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' כמו שביארנו בראש הפרק ושמא תאמר בלשון זה השני מיהא היאך הוא לוקה אחר שתלה שבועתו בנמנעות אלו לא יאכל ולא ילקה שהרי מכל מקום לא נשבע שראה פירשו חכמי הצרפתים שכל שנשבע שלא לאכול כל פירות שבעולם אם לא ראה כבר חל נדרו או שבועתו מעתה שהרי אנו עדים שלא ראה ואי אפשר לו באיסור כל פירות שבעולם והרי הוא כנשבע שלא יישן ולדעת זה כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא כל מאכל שבעולם שהוא ממה שאי אפשר הא כל שאמר שלא אוכל דבר פלני אם לא ראיתי וכו' אין כאן שוא אלא לא יאכל ולא ילקה או שמא אפשר שנשבע שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי כך ואכל ועל זו הוא אומר שלוקה משום שבועת שוא וכן בכלל שבועת שוא כל שנשבע שראה חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד ואע"פ שענינים אלו הנזכרים כאן ר"ל ראיתי חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד הוזכרו בנדרים בנדרי הבאי הנאמרים מתוך גוזמא ואף בגמל הפורח ראוי לומר כן מצד הפלגת מרוצתו אע"פ שלא הוזכרה בנדרי הבאי פירשו גדולי הרבנים שאע"פ שנדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן הוזכרה בנדרים ואף בספרי אמרו איש כי ידור נדר את שהסמיך את נדרו למה שאפשר לו הרי הוא נדר ואם לאו אינו נדר יכול אף בשבועה כן תלמוד לומר או השבע שבועה לאסור אסר מכל מקום ומה בין נדר לשבועה נדר בנודר בחיי המלך שבועה בנודר במלך עצמו, וכן אחרוני הרבנים כתבו שאף בנדרים גמל הפורח אינו לשון הבאי שאין הבאי אלא במה שהוא רואה בדבר מקצת ומפליג עליו בספורו אבל גמל אינו בכלל מין הפורח כלל אבל כל שיש בו מקצת והוא מפליג בו הוא בכלל הבאי ובנדר מותר והוא שאמרו בתוספתא קונם ככר זה עלי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו משקל ו' ליטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר מותר הא כל שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל הפורח אפילו ראה גמל קופץ כמה נאסר בככרו ומכל מקום יש פוסקין ששבועות הבאי כנדרי הבאי וכן כתבוה גדולי המחברים כמו שפסקנו למעלה וכן היא בתלמוד המערב ואם כן יש לך לפרש בכאן בעולי מצרים שלא ראה חיל כלל ובנחש כקורת בית הבד שלא ראה נחש כלל ובתלמוד המערב פירשוה אם לא ראיתי כעולי מצרים בסקירה אחת ואף שם הקשו בשבועות הבאי בנסח זה כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והתניא שבועות הבאי אסורות כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין ופרשו מקצת חכמי צרפת במעמידין שהוא נושא ונותן עם חברו בדברים ומחזיק כך וכך ראיתי וחברו חולק עמו והוא נשבע שכך ראה וכל שהוא נשבע על ידי חולק אין כאן הבאי ודרך דקדוק הוא נשבע אבל כשאין מעמידין אלא שמסיח לפי תומו מותרות בין בשבועות בין בנדרים ויש מפרשים בענין מעמידין שחבריו מעמידין אותו על הדבר לשער כמה הוא, והחלק הרביעי שבשבועת שוא הוא שנשבע לבטל את המצוה על הדרך שהקדמנו בראש המסכתא והוא שאמר אמר לעדים בואו והעידוני והם משיבים שבועה שלא נעידך כלומר אע"פ שאנו יודעין את העדות וכן שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין מצד פירוק עול על המצוה זו היא שבועת שוא וקיום המצוה לא הוזכרה כאן וכבר ביארנו את דינה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף כט עמוד א[עריכה]

כל הנשבע על נמנעות אלו שכתבנו שאמר שלא נתכוון אלא מפני שהיה בלבו להעלות שם הדבר על כך כגון זה שנשבע שראה גמל פורח באויר שאמר לא נשבעתי אלא על עוף גדול שראיתי שמתוך גדלו העליתי את שמו בתוך לבי גמל ועל סמך אותו השם נשבעתי כך אין זה כלום ואפילו לא נשבע על דעת בית דין ולא על דעת שום אדם שאין בידו לחדש שמות בדברים שדעתו בטלה אצל כל אדם וכן אם תבעו חברו במנה והוא טוען שנתן לו מנה ונשבע לו בבית דין שכבר נתן לו מנה ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לחתיכות דקות של עץ מעות ונתן לו מאותם חתיכות ועל סמך זה נשבע שמעות נתן לו אין זה כלום ואפילו לא נשבע על דעת בית דין אם כן למה הוצרכו בית דין לומר לנשבע הוי יודע שלא על דעת עצמך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלבו אינו כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלבו אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרן בתחבולה נעלמת לבית דין בשלישי של נדרים הוזכר באחד שהזמין את חברו לדין לפני רבא וטענו שפרע וחייבו רבא לישבע שפרעו והביא קנה מלאה מעות ובא לו נשעון עליה וכשהזמינו לו את הספר לישבע אמר לו למלוה שיהא נוטל בידו קנה משענתו עד שישבע ולקח הספק ונשבע שכבר נתן לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונסמך בשבועתו על משענת קנה שנתן בידו ואע"פ ששבועת היסת היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ הוא היה מחמיר על עצמו כדי להיות לו מקום ליתן את הקנה לחברו בלא היכר תחבולה ואירע הדבר שכעס המלוה בעצמו על כפירתו והשליכו בכעס ונעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורשינו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהן היו בית דין משביעין את המושבע על הדרך שביארנו וכן על דבר זה כשהשביע משה את ישראל על הדרך שהוזכר בפרשת אתם נצבים אמר להם לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף הם היו נשבעים לקיים מצות אלהים ודעתם לע"ז שאף היא נקראת אלהים ואפילו היה מזכיר שם המיוחד שהרי אמרו כל השמות האמורים במיכה חול לדעת ר' יהושע שבפילגש בגבעה חול לדעת ר' אליעזר כמו שיתבאר ואע"פ שיש בהם בשם המיוחד ואם יאמר להם תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ולא על חברתה ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם יאמר להם כל התורה היה דעתם על ע"ז ששקולה כנגד כלה ואם יאמר להם מצות היה דעתם על שתי מצות לבד ואם יאמר כל המצות היה דעתם על הציצית שאמרו עליה ששקולה כנגד כלן וכן כל כיוצא בזה:

דף כט עמוד ב[עריכה]

יש בענין זה סבה אחרת להזקיק את המושבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא תהא לשבועתו הפרה שכל שנשבע על דעת רבים אין לו הפרה כמו שביארנו במסכת מכות וכבר כתבנו שם שאין דעת רבים אלא בשלשה ואע"פ שנאמר כאן על דעתי ועל דעת המקום ואין כאן אלא שנים דעת המקום משלמת החסרון או שמא דעת המקום ופמליא שלו וכתבו קצת קדמונינו על גזרות והסכמות שאנו גוזרין ומקבלים עלינו בחרם או בשבועה על דעת המקום ועל דעת הקהל שיש להן היתר ואינו דומה לזו של תורה שהשבועה היתה מכח הנבואה במצותו ית' שבענינים שלנו אין הקב"ה מצוה להסכים או לגזור ודיינו בדעת הקהל אלא שמצרפין דעת המקום להחמיר ואע"פ שדעת הקהל דעת רבים הוא מכל מקום דעת עצמם הוא שהרי כלם בעלי דבר ומתוך כך מתירין לכשירצו והם כתבוה אף בלא חרטה ואפילו היתה ההסכמה דבר מצוה שהרי תורה דבר מצוה היתה ואלמלא שהושבעו על דעת אחרים היתה שם הפרה אבל כל שקהל אחד אוסר הם כתבו שאין קהל אחר רשאי להתיר אלא אם כן הוא גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואף בזו אני חוכך להקל שאף דעת המסכימים כך הוא וכבר כתבתיה בראשון של יום טוב:
המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר שבועה שאוכל ככר זה שנמצא חייב לאכול את כלה וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ונמצא שעבר על שבועת שוא על כל פנים בין אכלה בין לא אכלה שמאחר שנשבע שלא יאכלנה יצאה שבועת שקר מפיו בבטול מצוה ושבועת בטוי אם לא אכלה עובר עליה ואם אכלה כבר קיימה נמצא שאם אכלה עובר על שבועת שוא לבד ואם לא אכלה עובר על שוא ועל בטוי והוא שפירשו על זו בגמ' לא אכלה עובר אף על שבועת בטוי כלומר שהוא הדין לשבועת שוא ומתוך כך אמרו על זו בתלמוד המערב כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על אחת ואל יעבור על שתים וההפך להפך ר"ל שאם נשבע תחלה שלא יאכל ואחר כך שיאכל אומרין לו שלא יאכל ואל יעבור אלא על אחת וקל וחומר הדברים שהרי זה בשב ואל תעשה:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא התחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:
ומכל מקום יש כאן מקום עיון שהרי ממשנה זו אנו למדים שהנשבע שאוכל ככר זו לא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה שאם דיו באכילת כזית הרי אף השבועה השניה ר"ל שבועה שלא אוכלנה חלה לבטוי שהראשונה לאכילת כזית והשניה שלא לאכול את כלה אלא שהנשבע שיאכל לאכילת כלה מכוין ואם כן קשה שהרי למעלה פסקנו בשבועה שלא אוכל ככר זה אכל ליה כזית חייב ומה בין זה לזה, וכבר ראיתי מי שתירץ בה שהכל בין שהנשבע שלא יאכל ככר זה על כל זית שבה הוא נשבע אכל כזית עבר וכשנשבע שיאכל ככר זה על כל זית שבו נשבע שיאכל ולא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה ודוחק הוא ומכל מקום נראה לי בטעם זה שהכל לפי הענין שבודאי כל הנשבע שלא יאכל על ידי סבה הוא נשבע שאדם מפציר בו ומסרב בו לאכול ומכין לו הלחם והוא ממאן לאי זו סבה ואין דרך המפצירו לומר לו אכל ככר זה אלא שמכינו לפניו ואם כן כשהוא נשבע אף על קצתו הוא נשבע אבל כשהוא נשבע שיאכל אינו בא על ידי הפצר שהרי בידו הוא לאכול אם כן ודאי לא נתכוון זה אלא לאכילת כלו:
המשנה השמינית וענינה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים שאתן לפלני קרובי או לשאר בני אדם הרחוקים בכשרים לעדות ובפסולים לו ומתוך ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ויצאו להם נשים וקרובים ופסולים הוצרך להזכיר בשבועת בטוי ושבועת שוא שנוהגות אף באלו והוא שאמר גם כן בבית דין בין שלא בבית דין מפי עצמו ר"ל שנשבע מאליו בלא תביעת אחרים והוא הדין במושבע מפי אחרים בשם ואמר אמן כמו שיתבאר בסמוך הא מפי אחרים ואינו עונה אמן או אחד מלשונות של קבלה אינו כלום וכן אם אמר מעצמו הריני מקבל דבר זה בשבועה אינו כלום שאין שבועה אלא בהזכרת השם אם מפי עצמו אם מפי אחר ושיקבלנה וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:
וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים ר"ל שאמר על איש שהוא אשה בין קרוב בין רחוק וכן בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין ומפי עצמו על הדרך האמור וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מכלום ואחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים ואמר אמן חייב כמושבע מפי עצמו כיצד לא אכלתי היום לא הנחתי תפלין היום משביעכני [=משביעך אני, המעתיק] אני ואמר אמן חייב וכן משביעכני אם אכלת והוא אומר אמן שלא אכלתי חייב וכן בכל מיני השבועות שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו הוא ולא סוף דבר דוקא אלא כל דבר שמורה קבלת הדברים כגון שיאמר הן או הרי אני מקבל שבועה זו או מחוייב אני בשבועה זו וכיוצא בזה, ומכל מקום זה שאנו מזקיקים במושבע מפי אחרים לעניית אמן דוקא בשבועת בטוי שאין עקרה אלא במפי עצמו ואחר שכן כל שהוא מושבע בה מפי אחרים צריך לקבל עליו שבועה אבל שבועות שעקרן מפי אחרים כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון כל שהושבע אפילו לא ענה אמן חייב אם הושבעו בבית דין כמו שיתבאר וכן בשבועת הדיינין של מודה מקצת וחברותיה וכן כתבו הגאונים שבכל חרם בית דין או צבור אין צריך אמן:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו שלא בבית דין ומכל מקום צריך שתהא כפירתם בבית דין הן שנשבע על פי עצמו ר"ל שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות הן שנשבע על פי התובע שאמר לו משביעכני כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בע"ה:
כבר ביארנו שכל השבועות הנעשות באונס פטור וביארנו בשבועת בטוי מהו שגגה ומהו אונס וכן יתבאר ענין שגגה ואונס בשבועת העדות ובשבועת הפקדון כל אחד במקומו אבל שבועת שוא אי אתה צריך לידע בה מהו שוגג ומהו אונס שהרי אף בשוגג פטור בה מכלום כמו שביארנו ומעתה כל ששגג באי זה דבר הן ששגג בגוף השבועה שהוא סבור שאין עבירה בשבועה לבטל את המצוה הן שהיה יודע כן בכלל אלא שאינו יודע שדבר זה בפרט מצוה וכן בשאר דברים כיוצא באלו בכלן פטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל