שבועות לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שהוציא איש פלוני שם רע על בתי חייבין הודה מפי עצמו פטור הא מני ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר יבואו עדים ויעידו אימא סיפא הודה מעצמו פטור אתאן לרבנן כולה ר' אלעזר בר' שמעון היא וה"ק לא משכחת לה הודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל והודה מעצמו:
מתני' אמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה שאיני בן חלוצה שאיש פלוני כהן שאיש פלוני לוי שאינו בן גרושה שאינו בן חלוצה בשאנס איש פלוני את בתו ופתה את בתו ושחבל בי בני ושחבל בי חבירי שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין:
גמ' טעמא דאיש פלוני כהן דאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי גלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר' אליעזר אומר נאמר כאן (ויקרא ה, א) אואין ונאמר להלן (ויקרא ה, כא) אואין מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן האינו מדבר אלא בתביעת ממון (במדבר לה, כא) אואין דרוצח יוכיחו שהן אואין ומדברים שלא בתביעת ממון דנין אואין שיש עמהן שבועה מאואין שיש עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה (במדבר ה, יד) אואין דסוטה יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ומדברים שלא בתביעת ממון דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דסוטה שאע"פ שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן ר"ע אומר (ויקרא ה, ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב ד"א פטור ר' יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר (ויקרא ה, א) והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ראיה בלא ידיעה ידיעה בלא ראיה כיצד מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ידיעה בלא ראיה ר"ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון ועוד ק"ו מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולים ככשרים וחייב על
רש"י
[עריכה]שהוציא פלוני שם רע על בתי - ואמר בב"ד לא מצאתי לבתך בתולים ונמצא בדאי ולא הספקתי להעמידו שם בדין לתובעו קנס של מאה כסף:
הודה מפי עצמו - בב"ד זה שהוציא שם רע בב"ד אחר פטור קס"ד השתא דאפילו באו עדים לאחר שהודה קאמר פטור וקתני המשביע את העדים קודם הודאה חייבין אלמא משביע עדי קנס חייבין:
הא מני ר"א בר"ש היא - ואליביה לא אבעיא לי דלדידיה הוי קנס ממון כיון דלא מיפטר בהודאתו:
אתאן לרבנן - קושיא היא ומשני כולה ר' אלעזר היא והאי דקתני הודה מפי עצמו פטור לאו שבאו עדים אחר הודאה קאמר אלא בהודאה בלא עדים וטעמא הוא דקא יהיב למילתיה מש"ה העדים חייבין משום דממונא אפסדוה דאין מודה בקנס פטור אלא כל זמן שהודה מפי עצמו אבל אם באו עדים אחרי כן חייב הלכך ממון גמור הוא:
מתני' שאני כהן כו' פטורין - כדמפרש בגמ' שאין הענין מדבר אלא בכפירת ממון:
שאנס איש פלוני או פתה בתו של פלוני - שאנס ראובן בתו של שמעון ובתו דקתני אאיש פלוני דלעיל קאי דתנא לעיל מינה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה ועליה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו דאיירינן ביה עד השתא:
פטורין - דבעינן שישמעו מפי התובע ואצטריך למיתנייה משום דמוקמינן לה בבא בהרשאה אפ"ה אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עילויה:
ושחבל בי בני - חבלה היא חבורה:
פטורין - שאין כאן הפסד ממון שאם העידו היה הבן מתחייב מיתה ולא ממון:
ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי בשבת - שחבל בי בשבת או הדליק גדישי בשבת דתרוייהו חיוב מיתה נינהו פטורין וי"מ שאנס איש פלוני ופיתה את בתו האב הבא על בתו וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה ואף אני כן שמעתי וא"א להעמידה דאפי' בלא חיוב מיתה נמי מאן קא תבע השתא אם אנסה אחר קים לן בושתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה:
גמ' הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע - דקתני סיפא שילח ביד כו' עד שישמעו מפי התובע:
בבא בהרשאה - שמינהו אפטרופוס על כך הלכך אי תביעת ממון היא הוו מחייבי:
אורכתא - הרשאה ולשון שולטנות הוא כמו (ב"ב דף קסד:) בשנת פלוני אורכן שלטון אף כאן אורכתא השלטה שהשליטו על בעל דינו לתובעו:
אמטלטלי - לפי שאינו בעין והעדים מעידין על מה שכתוב מחמת שיש לי ביד פלוני כך וכך:
היכא דכפרי' - שכבר נשמע שהנתבע כפרן דהשתא מחזי כשיקרא שחתמו על מ"ש זה שיש לי ביד פלוני כך וכך:
מנין שאין הכתוב - דשמיעת קול מדבר אלא בעדות תביעת ממון:
נאמר כאן אואין - או ראה או ידע:
ונאמר להלן אואין - בשבועת הפקדון בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק:
אואין דרוצח - או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה:
אואין דסוטה - או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבר עליו וגו':
ויש עמהן שבועה - והשביע הכהן את האשה (במדבר ה):
הא כיצד - יש תביעה שהוא חייב כו' ולקמיה פריך איפוך אנא:
בעדות המתקיימת כו' - ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל:
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני - הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך:
תוספות
[עריכה]השתא אם אחר אנסה קים לן דבשת ופגם לאביה הוי אנסה אביה הקנס בעי לשלומי לה ונראה דלא קשה מידי דאיכא לאוקמה בנערה שנתארסה ונתגרשה שיש לה קנס וקנסה לעצמה (לר' יוסי הגלילי) כדתנן פרק אלו נערות (כתובות דף לח.) וכן צריך לפרש מתני' דהתם דתנא הבא על בתו פטור משום שמתחייב בנפשו מיהו הא דקתני הכא או פתה את בתו לא אתי שפיר שהרי מחלה לו ושמא איכא לאוקמה בקטנה דלאו בת מחילה היא וכרבנן דאמרי התם קטנה יש לה קנס ולפי' הקונט' אין להקשות למה לך למיתנייה בסמוך עד שישמעו מפי התובע כיון דכבר אשמעי' הכא דסיפא אשמעי' משום שלח ביד עבדו דאע"פ דשלוחו הוא לא מיחייב:
בבא בהרשאה. אע"פ דפסקינן במרובה (ב"ק דף ע. ושם) דשליח שויה ותנן (לקמן דף לה.) שילח ביד בנו ביד עבדו פטור הכא עדיף שיש לו כח להוציא ממון כמו לבעלים עצמן וא"ת אכתי תקשי הא מנה לפלוני ביד פלוני ובא בלא הרשאה חייבין דומיא דכהן דלא שייך הרשאה ואר"י דיתור משנה אתא לאשמועינן דוקא בכה"ג פטור בכל ענין דלא משכחת חיובא אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכח חיובא כמו בבא בהרשאה:
היכא דלא כפריה כתבינן. ואיירי שאחר שכתב לו הרשאה כפר לו ולמ"ד במרובה (ב"ק דף ע.) אפילו לא כפר ליה לא כתבינן מוקמינן מתני' דהכא בפקדון דהא טעמא דלא כתבינן מפרש התם משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ופקדון יכול להקדיש כדמוכח התם דמייתי עלה לעיל (דף סט:) לסייעתא מהא דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ובפקדון משלם כדתנן בפ'. המפקיד (ב"מ דף לג:) וכן מוכח בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) גבי ההוא גברא דאייתי קארי לפום נהרא אתו כ"ע שקול חדא חדא ואמר הרי הם מקודשים לשמים ומסקינן דאי לאו דקיצי דמייהו קדשי דברשותא דמרייהו קיימי א"נ איכא לאוקומא במקרקעי דודאי כתבינן ליה דקרקע אינה נגזלת וכמ"ד לקמן פרק שבועת הפקדון (דף לז:) המשביע עדי קרקע חייב והא דלא משני הש"ס הכי דהוה ניחא לכולהו לישני משום דלא חייש לשנויי אלא לפי לשון שתופס עיקר מיהו קשה בפרק יש בכור (בכורות דף מח:) גבי ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו יחזור להן ה' סלעים ומוקי לה בבא בהרשאה והתם לא שייך לא פקדון ולא קרקע דאין פודין בקרקעות מיהו התם נמי איכא לשנויי בבא במעמד שלשתן ור"ת פוסק דכתבינן אפילו אמטלטלי דכפריה דטעמא דלא כתבינן מפרש (בכתובות דף סח ושם) משום דמיחזי כשיקרא (ובפרק כל הגט (גיטין דף כו: ושם) ובהכותב (כתובות דף פה. ושם) מסקינן דלמיחזי לשיקרא לא חיישינן ואין להאריך כאן בדבר):
ונאמר להלן אואין. תימה כיון דגמרי' מפקדון ניבעי בהלואה ובעושק ייחוד כלי כדאמרינן גבי שבועת הפקדון בהזהב (ב"מ דף מח.):
אואין סוטה יוכיחו. דעיקר לא אתי להפסידה כתובתה אלא להשקותה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ד (עריכה)
סו א מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ג':
סז ב מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ד':
סח ג ד מיי' פ"ג מהל' שלוחין הלכה ו', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ג סעיף א':
סט ה מיי' פ"ט מהל' שבועות הלכה ג':
ראשונים נוספים
ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שהוציא פלוני שם רע לע בתי חייב אם הודה מעצמו פטור.
ופרקינן הא מני ר' אלעזר בר' שמעון היא דאמר יבואו עדים ויעידו והכי קאמר לא משכחת לה דהודה מעצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל:
מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאני כהן שאני לוי שאיני בן גרושה כו'. גמ' ואקשינן טעמא דמשביעין דאיש פלוני כהן הא המשביע עדים להעיד כי מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והתני עד שישמעו מפי התובע.
ואוקמה שמואל בבא בהרשאה:
איני והאמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. ופרקינן הני מילי דכפריה. אבל היכא דלא כפריה כתבינן וזו השמועה עוד במרובה:
ת"ר מנין שאין הכתוב מדבר שחייבין קרבן עד שבועת העדות אלא בתביעת ממון. נאמר כאן אויים שנאמר והוא עד או ראה או ידע ונאמר להלן בשבועת הפקדון אויים.
או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו.
מה להלן בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף אויים שבשבועת העדות אינו אלא בתביעת ממון אויי רוצח יוכיחו דכתי' או באיבה הכהו וימות או השליך עליו כל כלי וגו' או בכל אבן וגו' שהן בלא תביעת ממון ודחינן אויי רוצח אין בהם שבועה אבל אויי העדות ואויי הפקדון יש בהן שבועה:
והא סוטה דכתיב בה אויין שנאמר או עבר עליו רוח קנאה כו' ויש עמהן שבועה ומדברים שלא בתביעת ממון כו' או או ביטוי יוכיחו שנאמר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים.
מתני': שאנס איש פלוני ופתה את בתו. פרש"י ז"ל אנס פלוני ופתה בתו של פלוני קאמר והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטו' דלא כתבי' אורכתא אמאי דלא אתא לידיה ולא איחייב ביה מעול' ומכאן נלמוד דבר זה לפי פירושו שלא לכתוב הרשאה בבשת ופגם וכן בנזקין.
ויש מפרש דבתו דנפשיה קאמר ופטור משום דקם ליה בדרבה מיניה ומשכח' לה בבא בהרשאה דידה או שנשאת לו והשיב רש"י הא למה לי למתנא מי אית ליה קנס מאביה השתא אנסה אחר דאביה הוי אנסה אביה יהיב לה ואינה קושיא לפי ששנינו אף בפרק אלו נערות והבא על בתו אין לה קנס מפני שמתחייב בנפשו אלמא משום דקם ליה בדרבה מיניה איצטריך למעוטה ומשכחת לה ביתומה בחיי האב שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה ואליבא דרבי אליעזר דאמר אית לה קנס ולית ליה לאב וא"ת יתומה מפותה מי אית לה כלום מדעתה עבד משכחת לה בקטנה דפתוי קטנה אונס הוא עוד הארכתי בפירוש אותה משנה במסכת כתובות.
בבא בהרשאה כו' ה"מ היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן. איכא למידק וללישנא קמא דנהרדעי דאמרי לא כתבינן כלל נימא תהוי תיובתא דההוא לישנא.
וי"ל משכחת לה בפקדון דכי אמרינן בלישנא קמא לא כתבינן אורכתא כלל ה"מ במטלטלי דגניבה או דגזלה או בהלואה אבל במטלטלי דפקדון ואיתנהו בעין ודאי כתבינן דהא תלמוד טעמייהו משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש והאי טעמא ליתא בפקדון דודאי יכול להקדיש כדאמרינן התם כגון שהקדישו הבעלים בבית שומר ואמרי' בפ' המוכר את הספינה ההוא גברא דאייתי קרי לפום בדיתא אתו כולי עלמא חטפו חדא מיניהו קם אקדשינהו וקדישי כיון דלאו לגזלה אכווני דהוו להו פקדון אלמא יכול להקדיש וכדכתב רבינו בפרק שנים אוחזין הילכך יכול להרשות אף ליתנו במתנה לכל מי שירצה וליכא מאן דפליג והילכך משכחת לה להא במנה לאיש פ' פקדון ביד פ' שחייבין בבא בהרשאה דכי פליגי במלוה או בגזלה פליגי ואפ"ה קי"ל כלישנא בתרא דכל היכא דלא כפריה מצי מרשה ואע"ג דלא קני קנין גמור דהא קימ"ל כרבי יוחנן שליח ומורשה מיהא הוי תדע דהאמרינן טעמא דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא הא לאו הכי כתבינן ואע"ג דלא מצי להקדיש ולא ליתן במתנה שהכופר בפקדון כל זמן שהוא עומד בכפירתו אין הלה יכול להקדיש ואפי' יכול להוציאו בדיינין כדמוכח התם בפרק שנים אוחזין אלא ש"מ אף בגנבה וגזלה והלואה מצי מרשה דקי"ל ללישנא בתרא דנהרדעי ולא מפקא מדרבי יוחנן.
ויש מביאין ראיה מההיא דאמרינן בפ' הנושא גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתבו הרשאה להדדי אלמא מצי מרשה במלוה וכן במסכת ערכין גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד ניתנו יחזיר לבעלים ואם לשני כהנים נתנו אינן יכולין להוציא ומ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה וגבי האי ומדחה ליה בחד נמי אזיל האי ולידחייה אמר שמואל בבא בהרשאה וקאמרינן נהרדעי כו'.
ואיכא למדחי הך ראיה דהתם פקדון הוא משום דשמואל דאמר פדה בנו בתוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי גם הראיה הראשונה אין ללמוד ממנה אלא למלוה בשטר שאדם יכול להקנותה בכתיבה ומסירה. הא במלוה ע"פ אין לנו ראיה אלא ממה שפירשנו למעלה ושמעתין נמי דייקא דקתני שאיש פ' כהן טעמא דאיש פ' כהן דלאו תביעת ממון הוא הא מנה לפ' בידי אפי' בכל מלוה נמי יכול ומש"ה נמי דיקא לן לישנא בתרא דנהרדעי וללישנא קמא לא דייקינן הכי וכן דעת רבינו הגדול ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו וכבר פירשתי השמועה שבפרק מרובה לפי דעתו בספר מלחמות השם.
אבל כאן יש לדקדק עליו, שהוא כתב בתשובותיו לא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא אלא לא דיינין בה כל עיקר (כגון) [כיון] שכפר וא"כ בכאן היאך מתחייבין העדים אם בשחייב מודה עדות למה לי אי בשאין חייב מודה הא איבטילא לה ההיא אורכתא משעת כפירה ולמה יתחייבו עדים ולא מצינן לאוקומה נמי בשכפר מקצת והודה במקצ' דבהדיא נמי כתב הרב ז"ל באותה תשובה דבטלה לה הרשאה ואין לו להשביעו על מה שכפר ולא עוד אלא מה שהודה אין נותן לו משום דאמר ליה הנשבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצתה בטלה ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את.
וי"ל דאם השביע על העדים קודם שיתבענו לבעל דינו וכפרו ואח"כ הודה חייבין דע"כ לא מספקא לן בפ' הפקדון אלא בממון שיש עליו עדים דכפירת דברים הוא דהא קיימי הני אבל במשביע עדים כל זמן שלא הודה הלה חייבין דעביד איניש דכפר.
עוד נ"ל דכי אמרי' לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ה"מ דליכא עדים אבל איכא עדים וראה אע"פ שהלה כופר א"נ לא ראה והלה טוען לא היו דברים מעולם וכ"ש בממון שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון לא מבטלה ההיא אורכתא משום דלא מתחזי כשיקר' דהא איכא עדים דקושטא קאמר אבל היכא דליכא עדים לא מצי לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא אחרינא בהדיה משום דאורכתא פסילא דמיתחזי כשיקרא הילכך הכא משום הכי מחייבי סהדי אי אתו מסהדי אורכתיה שרירא וקיימא ומפיק ממונא והשתא משום דכפרו לא מצי לאפוקי לממונא ולא לאישתעויי נמי דינא בהדיה ומפסיד הילכך מחייבי עדים כנ"ל לפי דעת רבינו הגדול ז"ל וכן נראין דברי הרב רבי משה ז"ל שאמר בשם הגאונים ז"ל וללישנא קמא דנהרדעי מתוקמא מתני' בפקדון ולא כפריה בעידנא דאורכיה וההיא שעתא יכול להקדיש הוה וקניה וכי כפריה בתר הכי למורשה הוא דכפר ומחייבי עדים.
עוד אני אומר שלא אמרו דברים הללו אלא במלוה או במטלטלי דגניבה וגזילה אבל בפקדון אם הקנהו לו בקנין גמור כדין מתנה אע"נ דכתיב בה כל דמתענית מדינא עלי ושאר לישנא דאורכתא דשליחא שויה אי כפר היאך מצי לאישתבועי משום דמקבל מתנה הוא ובעל דברים דידיה הוא ואע"פ שאינו יכול לעכבם לעצמו דקי"ל שליחא שויה לגביה האיך מיהא מקבל מתנה הוי ומפיק ליה מיניה בעל כרחיה כדין קונה שטר חוב מחבירו שכיון שקנאו בכתיבה ומסירה כופה את הלוה לפרעו כדמוכח בהדיא בפ' האשה בתרא דיבמות ובפ' גט פשוט.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל [אע"ג] דקימ"ל שליחא שויה ותנן שלח ביד עבדו כו' איכ' למימר דכתב ליה למחצ' לשליש ולרביע ואיכא למימר נמי דמתניתין דקתני שלח ביד עבדו אע"ג דהוא שליח מן השבועה אינו שליח מתביעת הממון אבל בהרשאה דהוא שליח מתביעת ממון מפי התובע קרינא ביה וכבעל דין דמי ולשון ראשון אינו דומה לאיש פ' כהן ולשון אחרון אינו מחוור דאי הכי מאי דוחקיה דשמואל למימר בבא בהרשאה ולאקשויי ולפרוקי אליבא דלישנא בתרא דנהרדעי לימא כגון שעשאו שליח ועוד דכיון דשליח אינו יכול לכופו לבעל הדין לדון עמו [לא] קרינא ביה מפי התובע וכפירת דברים בעלמא הוא ובתוספתא תניא בואו והעידו לאבא כו' פטורין עד שישמעו מפי התובע מת אביו וירשו בנו נכנס תחתיו הרי הוא כמוהו הא מכלל ששליח פטורין אלא הרשאה קנין היא דהא יכול לכופו לדון עמו מה שאין כן בשליח.
כיצד מנה מניתי לך כו' יבואו פ' ופלוני ויעידו. פרש"י ז"ל אם יבואו ויעידו אני אתן, ולאו למימרא דמשום תנאה דידיה הוא דמיחייב דהא [אי] לאו דינא הוא לא מחייבי עדים דהא אין העדות מתקיימת בראיה בלא ידיעה כגון דאמר אם יאמרו פ' ופ' שאנסתי אשה מעולם אני אתן אלא דינא הוא שאם באו אותו פלוני ופ' והעידו שמנה חייב שהוא טען ואמר לא היו דברים מעולם ואיהו נמי הכי קאמר אם יבואו אני אתן בדין ולישנא בעלמא נקט ובעידי קנס לא משכחת לה דאי אמר נמי לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאינו משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס שזה מפי עצמו הוא מתחייב.
ואי קשיא לך, כי אתו עדים מדינא אמאי מחייב לימא פרעתי והאי דאמינא לא היו ד"מ משום דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה כדאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינין ולאו מילתא היא דמידכר דכירי אינשי בכה"ג כדאמרינן לקמן הוחזק כפרן.
ויש מפרשים שלשון ברייתא הוא יבואו עדים ויעידו (כלום) [כלומר] אם באו והעידו הוחזק כפרן ובירוש' ידיעה בלא ראיה היאך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין בידי (כלומ') ה) ולא הודית לי בפני פ' ופ' יאמרו ואני נותן לו זו היא ידיעה אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לינן ידעינן.
אבל תמהני, דגרסי' תו התם אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי אשה מימי ועדים מעידין אותו שאנס ופתה ולינן ידעין אין ברתיה או איתת אחרי והא פליגא אגמ' דילן דאמרי' לקמן ש"מ לרבי יוסי משביע עדי קנס פטור אלא דירושלמי פליגא דסבר דקנס נמי מתחייב על פי עדים בטענה כגון זה.
מתני': שאנס איש בתו: כתב רש"י ז"ל: יש שמפרש שאנס איש פלוני ופתה את בתו האב בא על בתו, וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה, וא"א להעמידה דאפילו בלא חיוב מיתה נמי מאי קא תבע אחר אם אנסה אחר קים לן בשתה ופגמה וקנסה לאבוה, אנסה אביה קנס בעי לשלומיה ליה בתמי', אלא שאנס בתו לעיל קאי, דתנא לעיל מיניה שאיש פלוני כהן או [לוי] אינו בן גרושה, ועליה קאי או שהשביע שאנס איש פלוני את בתו של אותו פלוני דאיירינן ביה עד השתא פטורי', ואיצטרי' לאשמעינן משום דמוקמי להא בבא בהרשאה ואפילו הכי אינו בעל דין בזו כשאר ממון, דמידי דלא מטא הנאה לידי מעולם לא מצי למכתב הרשאה עלויה ע"כ, ודין זה שמענו מדבריו ז"ל (אלא) שלא שמענוהו בשום מקום, ומיהו אפשר לפרש כפירוש הראשון שכתב משם אחרים, ומה שהקשה הוא ז"ל עליו, ליתא, דהא משכחת לה ביתומה בחיי האב בקנסה לעצמה, וכגון שנתארסה ונתגרשה ויש לה קנס וקנסה לעצמה כדברי ר"ע כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות לח, א), ואי קשיא לך מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי דקטנה אונס הוא.
אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה לא כתבינן: ראיתי בדיני ההרשאות דברים נחלקו בהן הראשונים ז"ל ראיתי להרחיב כאן ביאורי', ה"פ טעמא דאיש פלוני כהן שאינה תביעת ממון הא אילו היתה תביעת ממון חייבין אמר שמואל בבא בהרשאה, והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, ה"פ וכן פירשתי בתשובה (ח"ב סי' רכד) טעמא דאיש פלוני כהן דאינה תביעת ממון הא אלו היתה תביעת ממון גון שמשביעין לבוא ולהעיד שיש לפ' ביד פלוני מנה וכפר בתביעת ממון חייבי', והא (ד)קתני סיפא שאין העדים חייבין קרבן שבועת העדות עד ששמעו מפי התובע בעצמו אבל לא מפי עבדו ולא מפי שלוחו, ופרקינן דהכא במאי עסקינן בבא בהרשאה, והילכך טעמא דאיש פלוני כהן, הא מנה לפלוני ביד פלוני וכתב לו הרשאה הרי זה שומע מפיו של תובע, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן הרשאה אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה, אבל לא כפריה כתבינן.
וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי (ב"ק ע, א) דאמרי דלא כתבינן כלל ואפילו בדלא כפריה, מתניתין במאי מוקמי לה, י"ל דמוקמינן בפקדון ולא כפריה, דע"כ לא קאמרינן אלא בהלואה אי נמי בגזילה ומדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וכדאיתא התם בפרק מרובה (ב"ק ??, ?), ואלו בפקדון ולא כפריה יכולין הם הבעלים להקדישו, וכאותה שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פח, א) ההוא דאייתי קרי לפום נהרה ושקל כל חד וחד חדא מנייהו קם מרייהו ואקדשינהו, ואסיקנא דאי לא קייצי דמייהו דקדשי, דאלמא כיון דלאו למגזלינהו שקלינהו אף על גב דקיימי בידיהו דהנך מצו בעלים לאקדושינהו דכפקדון נינהו גביהו, ופקדון כל היכא דלא כפריה היכא דאיתיה ברשות מאריה איתיה וביתו כרשותו קרי ביה, ומיהו אנן כלישנא בתרא קיימא לן דכל דלא כפריה כתבינן הרשאה, ואפילו במטלטלי, דהלואה ואפילו בעל פה וגזלה ואע"ג דלא מצי לאקדושינהו ולא למהבינהו במתנה וכדקיימא לן כר' יוחנן דבביתו כרשותו בעינן, אפילו הכי כותבין הרשאה, לפי שההרשאה אפילו בפקדון אינה קונה קנין גמור דהא קיימא לן דשליחא שוייה, אלא דגבי נפקד שוייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למדחייה ולמימר ליה לאו בעל דברים דידי את, והילכך לא דייקינן בה כולי האי, אלא כל היכא דלא כפריה אף על גב דאינו נקנה קנין גמור כתבינן, וכך דעת הריא"ף ז"ל בתשובותיו (סימן קכ"ג).
ויש מביאין ראיה מאותה שאמרו (בערכין) [בבכורות] (מח, ב) שתי נשים של שתי אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעין לכהן וזה נותן ה' סלעין לכהן, מת א' מהם בתוך ל' יום, אם לשני כהנים נתנו אינן מחזירין להם כלום, ואם לכהן אחד נתנו נותן להם ה' סלעין, ואקשינן מאי שנא לשני כהנים דלא דאזלי לגבי האי ומדחה להו אזלי לגבי דהאי ומדחי ליה, ואוקמה שמואל בבא בהרשאה, ואקשינן והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, ופרקינן הני מילי היכא דכפריה אבל לא כפריה כתבינן, והא התם דכמלוה היא להוצאה ניתנו לו לכהן, וכי מאית חד מנייהו הני ה' סלעין בהלואה גביה, ואפילו הכי קאמרינן דכותבין הרשאה, ואינה ראיה דההיא מאן אמר שמואל, וסבירא ליה לשמואל דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, ואם כן הני ה' סלעין פקדון נינהו גבי כהן עד דמטו ל' יום, והילכך כותבין עליהם הרשאה.
ואלא מיהו מלישני בתרא דנהרדעי שמעינן ליה כדאמרן, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, דהא בפקדון ואיתיה בעיניה ולא כפריה אפילו לנהרדעי קמיתא כתבינן, שהרי יכול להקדישו כדאמרן, ואי בגזלה ואי נמי בפקדון ובמלוה על פה וכפרינהו אפילו ללישנא בתרא לא כתבינן, אלא כדאמרן דללישנא קמא במלוה ע"פ ובגזלה אף על גב דלא כפרינהו לא כתבינן, דכל דלא מצי מקדיש ולא מצי יהיב לא כתבינן אורכתא, וללישנא בתרא כל דלא כפרינהו כתבינן, ועוד דהא אמרי טעמא ללישנא בתרא משום דמחזי כשקרא הוא הא לאו הכי כתבינן, ואף על גב דמלוה על פה אי אפשר לו לקדשה ולא ליתנה במתנה, מכל מקום הא לא מחזי כשקרא, ועוד שמעינן ליה ממתניתין דקתני איש פלוני כהן, דאלמא דוקא בכי הא דליכא תביעת ממון, הא בכל תביעת ממון ובא בהרשאה חייבין, והיינו דנדינן מלישנא קמא ודייקינן מלשנא בתרא, ואי סלקא דעתך דאפילו ללישנא בתרא לאו בכל תביעת ממון אלא בפקדון וכלישנא קמא, מאי שנא דנקטה באיש פלוני כהן דלאו תביעת ממון, ליתני בשיש לאיש פלוני בידך גזל ומלוה ע"פ, ולא איצטריכינן נמי למידק כלישנא בתרא אלא אפילו כלישנא קמא איכא למידק.
ויש מביאין ראיה עוד מבכור, דאיפליגו עליה (ב"ב קכו, א) רב פפא ורב פפי משמיה דרבא אם יש לו קודם חלוקה אם לאו, רב פפי אמר יש לו ורב פפא אין לו, ולרב פפא משמיה דרבא אם מכר ונתן קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, וכדשלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום דאין לבכור קודם חלוקה, ואפילו הכי אית ליה לרב פפא דיכול הוא לכתוב הרשאה על חלק בכורתו, דאמרינן התם בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא דדריש רבא ב' נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה, אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין באיגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו בשם דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, אלמא אף על גב דסבירא ליה לרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה ואינו יכול ליתן ואפילו הכי כותב הרשאה.
אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שלוחין ה"ז) כתב דאין כותבין הרשאה במלוה על פה, שאין כותבין אלא במה שאפשר להקנות, ונראין לי דבריו, חדא דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, ואם אי אפשר לקנות היאך יוציא לעצמו, ועוד שאם אתה אומר כך כיון דאי אפשר לו לשליחא דעלמא להוציא מיד הנתבע ומצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מה הועילו חכמים בתקנתם כשכותבין לו זיל דון ואפיק לנפשך דבין הכי ובין הכי שליחא שוייה וזיל דון ואפיק לנפשך לענין דינא לא מעלה ולא מוריד ומשוית להו לדברי חכמים כי חוכא, ועוד דאם כן הכא אפילו בא בהרשאה למה חייבים, דכל שאין כופרין לבעל תביעת הממון אין חייבים דכתיב (ויקרא ה, א) אם לא יגיד, ודרשינן (לקמן לה, א) אם לו לא יגיד, והרי כאן אף על פי שבא בהרשאה שליחא איכא בעל ממון ליכא, אלא ודאי כל שבא בהרשאה קנייה הוא, ותדע לך דהא אמר אמימר (ב"ק שם) ואי תפיס לא מפקינן, ואף על גב דאמר רב אשי כיון דכתיב ליה כל דמתענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה בדינא פליג עליה דאמימר, אבל במאי דכתבינן לה עליה לא פליגי, ואיכא דאמרי שותפא שוייה, דכיון דכתיב ליה תרי לישני זיל דון וכל דמתענית שותפא הוא דשוייה.
ואם מפני הראיות שכתבנו, יש לי להשיב, והריני חוזר עליהם להראות פנים על כל אחד ואחד בסיעתא דשמיא, שאם תבוא מצד הראיה שהביא מקצתן דההיא דבכורות, כבר כתבנו דחייתה למעלה, ואם מפני בלתי זה לא נמצא הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא ולא נפקא מנייהו מידי, איברא טובא איכא, ונפקא מינה למלוה בשטר, ללישנא קמא לעולם לא כתבינן אלא בדבר שהוא ברשותו ממש ויכול הוא להקדישו כפקדון ולא כפריה, וכדאמר עלה מאי טעמא אמר אמימר משום דר' יוחנן דאמר גזלו ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואם כן להאי לישנא אין כותבין הרשאה אפילו למלוה בשטר, שהרי אינו יכול להקדישה ולא אפילו ליתנה ולמכרה דבר תורה, דמכירת שטרות דרבנן הוא, וכדברי הריא"ף ז"ל ועיקר ואפילו לדברי רבנו תם ז"ל, דאמר דמכירת שטרות דאורייתא, אפילו הכי איכא למימר דסברי נהרדעי דאין כותבין עליה הרשאה, משום דהרשאה הקנאה גרועה היא, לפי שאם רוצה המרשה לחזור בו ולהוציא הממון מיד המורשה מוציא ואפילו תפשי וכדרב אשי, דהקנאה גרועה כזו אין כותבין אותה אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדישו מקדיש, ואלו ללישנא בתרא כותבין במלוה בשטר כל דלא כפריה ואפילו לא נתקיים בחותמיו, ואפילו נמי כפריה והוא דמתקיים בחותמיו כדרך שהוא יכול להקנותו, ואף על פי שאינו יכול להקדישו, דמכל מקום לא מחזי כשקרא, ותדע לך דללישנא קמא אפילו במלוה בשטר לא כתבי, מדתלי אמימר טעמא כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו בעלים שניהם אינם יכולין להקדיש, ואם איתא דלא אמרוה אלא בגזילה א"נ במלוה על פה, מאי דוחקיה דמוקי' לה כר' יוחנן דלית ליה כסתם משנגה דצנועין (ב"ק סט, א) שהיו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו, ולית ליה נמי דר' דוסא לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים היום יהא הפקר לוקמא ככולי עלמא דהא מלוה על פה וגזילה שאינה קיימת אי אפשר אפילו ליתנה ולמכרה לכולי עלמא, וכדאמרינן בקידושין (מז, א) שוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו, והמקדש את האשה במלוה אינה מקודשת, אלא על כרחנו ללישנא קמא אין כותבין ואפילו במלוה בשטר ואפילו לא כפריה ואפילו בשטר מקויים, דהא ביכול להקדישו תלי לה.
וא"ת אמאי נקט לה מתניתין באיש פלוני כהן, ליתני שיש לפלוני בידו מלוה על פה או גזל ביד פלוני, הא ליתא, דכיון דאיכא ממון צדדי' הרבה, שאם בא בהרשאה וכפרו חייבי', ניחא ליה טפי למנקט למידי דלא אפשר לבא בו לידי קרבן שבועה לעולם, ותדע לך דאי לא תימא הכי ללישנא קמא דנהרדעי הא אפשר למתנייה בתביעת ממון בין בגזל בין במלוה על פה בין בשטר, ואם כן תקשי להו אמאי תנייה באיש פלוני כהן אלא כדאמרן.
ואם תאמר אם כן מכל מקום אמאי נדי מלישנא קמא ודייק כלישנא בתרא, אף היא אינה שאלה, חדא, משום דקיימא לן כלישנא בתרא נדין מלישנא קמא ודייק כבתרא, וקושטא עדיף ליה, ועוד דללישנא בתרא ליכא תביעת ממון כולי האי כלישנא קמא דאפשר למתני להו, ועוד דכיון דללישנא בתרא לא משכחת לה כתיבת הרשאה אלא בפקדון ולא כפירה לא משכחת לה דחייבין עדים בכפירתו דכפירת דברים בעלמא הוא שהרי הוא מודה ואי משום ההיא דרב פפא דאין לבכור קודם חלוקה, ההיא ליתא כלל, משום דרב פפא כי אמר התם (ב"ב קכו, א) אין לבכור קודם חלוקה לא משום דנפשיה אמרה ולא דשמעיה מרבא בפירוש, אלא מכללא דההוא מעשדה דבכור דאזל וזבין בנכסי דידיה ובנכסי דפשוט ואתי לקמיה דרבא ואמר לא עשה ולא כלום וסבר רב פפא דלא עשה ולא כלום לכולהו קאמר, והשתא דשמיע מרבא דכותבין הרשאה זה לזה, הכיר שטעה בדרבא, לא עשה ולא כלום דאידך הא דידיה קנה הלוקח דיש לו בו קודם חלוקה, ואת"ל דרב פפא מעיקרא סבר לאין לבכור קודם חלוקה השתא הדר ביה מדדרש רבא ומדר' ינאי דאמרו דכותבין הרשאה, אלמא יש לבכור סבירא להו וכן הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה, וכדאמרינן התם, והלכתא דיש לבכור קודם חלוקה.
ומיהו עוד יש לדקדק בעיקר שמועתנו לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו, שהוא ז"ל כתב דהא דאמרינן לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרה, דלאו דוקא דכפריה קודם כתיבת האורכתא, אלא דכל דכפריה בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבה אורכתא פסילא, ואיבטלה משעת כפירה ולא דיינינן לה כל עיקר, ולא עוד אלא אפילו כפר במקצת והודה במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר, ואפילו על מה שהודה אינו נותן לו, מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולא בעל דברים דידי את, וא"כ הכי משכחת לה פתרי להא שמעתא דידן ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן, דה"ד אי בשחייב מודה עדות למה לי, ואפילו אינו מודה אי במלוה בשטר ומקויים הוא ושטרו ביד זה אפילו כפרו אינן חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא, דהוה ליה כהיו לו שתי כתי עדים שאם כפרה [הראשונה] פטורה, שהרי מתקיימת לו עדות בכת שניה, והכי נמי לא דכפירת דברים בעלמא היא הואיל ושטרו ביד זה.
והרמב"ן ז"ל תירץ להעמיד דברי הרב דכי אמרינן לא כתבינן אוכתא אמטלטלי דכפריה, הני מילי בליכא עדים, אבל איכא עדים וראה אף על פי שהלה כופר אי נמי דלא ראה והלה טוען להד"מ וכל שכן במקום שיש עליו שטר כיון שעל פי עדים יתחייב באותו ממון בההיא כתבינן אורכתא משום דלא מחזי שקרא דהא איכא עדים דקושטא קאמר, אלו דברי הרב ז"ל. ולו' שיש להעמיד שמועתנו באחד עניינים אלו, ואומר אני כי מה שכתב שיש להעמידה באומר לא לויתי והוא הולך על הדרך הראשון שכתבנו שכותבין הרשאה אפילו במלוה על פה וכבר כתבתי שאינו נראה לי כך, וכן אי אפשר להעמידה בבא בהרשאה על מלוה בשטר מקויים וכמו שאמרתי, אלא מסתברא דהכא במלוה בשטר שאינו מקויים, וכשתבעו ואמר פרעתי וקיימא לן (כתובות יט, א) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי, ואלו אתו ומסהדו הויא אההיא אורכתא שרירא ללישנא בתרא, דכל כי הא כתבינן ודוק' כפריה בממונא קא כפריה, דהא כל דכפר אינהו איבטלה לה הרשאה וחייבי', דכולה מילתא דממונא על פיהם היא, אבל ללישנא קמא פטורין, דהא לא כתבינן אלא במידי דאפשר להקדישו.
עוד יש להעמידה בגזילה קיימת ואיכא עדים וראה דהא גזילה חוזרת בעינא, וללישנא קמא לא כתבינן דכל דלא מצי מקדיש לא כתבינן אורכתא וכדכתיבנא לעיל, וללישנא בתרא כתבינן דכל דלא כפריה והוא בעינא וא"נ לא מצי כפר כגון דאיכא עדים וראה אי בעי מקני ליה אגב קרקע דברשותיה קיימא דהא הדרא בעינא, אלא דלא מצי מקדיש גזירת הכתוב היא לדעת ר' יוחנן וכדדייק קרא דכתיב ( ) כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו ממש אף כל ברשותו, ומכל מקום מצי לאקנויי, ותדע לך דהא למאן דאמר מלוה לאו להוצאה ניתנה לא ברשותיה דמלוה קיימא, ואם קדש את האשה מקודשת ואם נתנה במכר קנאו, וכדתניא ושוין במכר שזה קנאו, וכדאיתא בקידושין (מז, א) כנ"ל.
ולפי מה שכתבנו שאין כותבין הרשאה אלא במה שאפשר להקנות, משכחת שפיר דכי כפר וחייבין שהם שומעים מפי בעל דבר, ואף על גב דקיימא לן כרב אשי דשליח שויוה, הני מילי כל שחזר בו המרשה, אבל כל שלא חזר בו הרי הוא שלו, דאינו אלא כמתנה זיל דון אפיק לנפשך כל שלא אחזור בי, והילכך השתא מיהא בעל דברים של התובע הוא, אבל לדברי הראשונים ז"ל יש לדקדק היאך חייבים והא לא מפיו הם שומעים, והא קיי"ל בב"ק פרק מרובה כרב פפא דאמר דכיון דכתב ליה כל מאי דענית מדינא עלי דידי הדר שליחא שוייה, ובשומע מפי שליח פטור דתנינן בפרקין שלח ביד עבדו ביד שלוחו וכו' משביע אני עליכם וכו' עד שישמעו מפי התובע.
והרב אב ב"ד ז"ל העידה בשכתב לו למחצה לשליש ולרביע וכדאמר התם בפרק מרובה דמגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולהו, וא"נ לא אמרו שלח ביד שליח פטורין אלא בשעשאו שליח על השבועה לבד ולא על תביעת הממון, אבל כשהרשה אממון אף על תביעת הממון, יכול להשביען, וכבעל דברים דידה משוינן ליה, וליתא דאלו בשנותן לו למחצה לא דמיא למתניתין דאיש פלוני ואלו בשעשאו שליח על תביעת ממון גם כן אי אפשר, דאנן אם לא יגיד בעינן והאי לאו בעל ממון הואאלא יש דוחקי' דאף על גב דלגבי המרשה הוי שליח לגבי הנתבע מיהא כיון דכתיב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, כבעל דין הוא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את.
מנה מניתי לך בפני פלוני וכו' יביאו פלוני ופלוני ויעידו: פירש רש"י ז"ל: ואמר הלה יבואו פלוני ופלוני שמניתם לי בפניהם ואני פורע לך, וזה קשה דאם כן איך אנו מחייבים אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (לד, א) שמע מינה קסבר ר' יוסי הגלילי משביע עידי קנס פטור, דאי סלקא דעתך חייב ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע או גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא משכחת לה בכי הא באומר לא בעלתי, ואם יבואו עדים ויעידו שבעלת אני אתן, אלא יש לפרש דמלשון הברייתא עצמה הוא, כלומר יבואו עדים ויעידו ועל כרחו יתן, דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה, ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"ג) מצאתי בלשון רש"י ז"ל, דתניא התם איזו היא ראיה שאין בה ידיעה תן לי ק"ק זוז שיש לי בידך, אין לך בידי לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני, ואמרו ואני אתן זו היא ראיה שאין בה ידיעה עכ"ל התוספ(ו)ת(א?), ואפילו כן נראה דה"פ יאמרו ואני אתן לך כלומר ויש לי ליתן לך בעדותן.
שאנס איש פלוני: פירש רש"י: אנס, כלומר [אנס] ופתה בתו [של] אחר קאמ', והא קמ"ל דאע"ג דכתב ליה הרשאה פטור, משום דלא כתבי[נן] הרשאה אמאי דלא אתיא לידיה מעולם, ולפי דרכו נלמוד מכאן שאין כותבין הרשאה בבשת ופגם ונזקין.
וי"מ דהכא מיירי כגון שאנס אותו פלוני בתו שלו וזה מורשה מבתו, וטעמא דפטור משום דקם ליה בדרבה מיניה והקשה עליהם רש"י דאי בבא על בתו מי צריך למיתנא כלל, השתא אנסה אחר קנסא [לאביה] אנסה אביה לא כל שכן שיש לו הקנס, וזו אינה קושיא דמשכחת לה ביתומה בחיי האב דהיינו שנשאת ונתארמלה או שנתגרשה דקנסה [לעצמה] כדברי ר' עקיבא כדאיתא פרק אלו נערות (לח, א), ואי ק' מפותה דמדעתה, ליתא דפתוי קטנה אונס הוא.
כיצד מנה מניתי לך: ופירש רש"י כגון שאמר אם יבואו ויעידו אני אתן, כלומר שמחייב עצמו מעתה לכל מה שיעידו העדים.וקשה דאם כן אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו, ואין כאן עדות ראיה בלא ידיעה. ועוד דא"כ מאי קאמ' לקמן (לד, א) שמע מינה קסבר ר"י הגלילי משביע עדי קנס פטור, דאי ס"ד חייב ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה, מי לא בעי שידע אי גויה בעל או בת ישראל בעל, ואם איתא מאי קושיא, דהא האי דינא נמי איתניה בעדי קנס וכגון שחייב עצמו ואמר אם יאמרו פלוני ופלוני שאני אנסתי אשה מעולם אני אתן, אלא ודאי הפירוש דהוא אומר להד"מ אבל אם יבואו עדים ויעידו שמנה שיתן משום דדינא הכי, ובעדי קנס לא משכחת לה בכי האי, שאם הוא אומר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מיחייב קנס אע"פ שהוחזק כפרן לפי שאין משלם קנס עד שיבואו עדים ויעידו שהוא חייב אותו קנס ממש. וי"מ שמלשון הברייתא עצמו הוא יבואו עדים ויעידו, כלומר, אם באו עדים והעידו, הוחזק כפרן וע"כ יתן דמחייבין אותו בעדות ראיה בלא ידיעה.
ומיהו בתוספתא (פ"ב ה"ג) מצאתי כלשון רש"י דתניא התם אי זו היא ראיה (שיש) [שאין] בה ידיעה תן לי ר' זוז שיש לי בידך, אין לך בידי, לא מניתי לך במעמד פלוני ופלוני יאמרו ואני אתן לך, זו היא ראיה שאין בה ידיעה, עכ"ל, ואפ"ה נראה (דאפי') [דהפי'] יאמרו ואני אתן לך כלומר יש לי לתת בעדותן.
וא"ת וכי אתו עדים מאי הוי, אע"ג דאמ' מתחלה להד"מ, לימא השתא פרעתי, ומאי דקאמר להד"מ משום דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, וכדאמ' לקמן פ' הדיינין (מא, ב) גבי ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי א"ל ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אתו אמ' לא אמר רבא לא הוחזק כפרן / לא רמיא /. וי"ל דשאני הכא דמדכר דכירי אינשי כה"ג אם מנה לו המעות אם לאו.
הא מני ראב"רש היא גירסת הספרים אי ראב"רש הודה מפי עצמו אמאי פטור הא קתני יבואו עדים ויעידו ויש נוסחאות דגרסי בה טפי אתאן לרבנן ויש לפרשה באתמיהא וכי נימא דסיפא אתאן לרבנן וכולהו כראבר"ש והכל דרך א'. טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי פירוש דליכא תביעת ממון הא מנה לפ' ביד פלוני חייבין פירוש דאי לא ליתני מנה וכ"ש איש פלוני כהן דאיכא תרתי לגריעותא שאין בה תביעת ממון וכי הוא תובע בשביל אמרים והא אמרת עד שישמעו מפי התובע פירוש בבבא דסיפא:
אמר שמואל בבא בהרשאה וק"ל לגבי איש פלוני כהן מאי הרשאה שייך דהא בעי סב לנפשך והנפק לגרמך דכל מה דלא כתיב בה הכי לאו אורכתא היא כדאיתא בפרק מרובה וי"ל דשמואל אדיוקא דמתני' קאי לומר דבמנה לפלוני ביד פלוני שפיר משכחת חייבין בבא בהרשאה. עי"ל דאפי' מתני' מוקים שמואל בבא בהרשאה לתבוע מנה לאיש פלוני כהן והוא טוען לו בב"ד שאינו כהן ושאין החוב עליו ועמד והשביע עדיו שיודעין שהוא כהן ופטורין דעל דבר של ממון השביעם כנ"ל והקשה הראב"ד ז"ל וכי בא בהרשאה למה חייבין אפילו במנה לפלוני אצל פלוני דהא קי"ל בפרק מרובה דהלכתא שליחא שוייה ותנן בסיפא שלח ביד שלוחו פטורין עד שישמעו מפי התובע ותירץ דהכא במ"ע בשעשאו שותף למחצה לשליש ולרביע דהשתא לכ"ע שותפא שוייא ומיגו דמישתעי דינא אחולקיה משתעי אכולה וכדאיתא התם בפרק מרובה בהדיא א"נ דכי תנן שלח ביד שלוחו פטורין בשעשאו שליח לשבועה בלחוד אבל עשאו שליח לתביעת ממון מפי תובע קרינא ביה ואין תירוצין אלו מחוורין דאלו לתירוץ קמא קשיא דא"כ הו"ל לשמואל לפרושי בהדיא שותף דלשון בא בהרשאה סתם הרשאה משמע ולאידך תירוץ קשייא חדא דמתני' דשלח ביד שלוחו אפילו שליח לממון משמע ועוד דלמ"ל לשמואל לומר בבא בהרשאה ודתיקשי ליה ההיא דנהרדעי לוקמה בשעשאו שליח לממון ותו ל"ק דנהרדעי וליכא למימר דלרווחא דמילתא ארווח בתי' דנגד המקשה דשאני הכא דלא פשיטא לן דבשליחא דממון סגי וצריך היה לפרש ועוד מאי ק"ל הכא מההיא דנהרדעי דשאני הכא דסגי לן אפילו בשליח ממון גרידא ולא גריעא אורכתא משליח גרידא והנכון בתי' קושיא דיליה ז"ל דלא אמרינן בפ' מרובה דשליח שוייא אלא לענין מאי דתפס דסבר אמימר דלא מפקינן מיניה מכיון דכתב ליה זיל דון וזכי וסב לנפשך ואתא רב אשי ואמר דלגבי הא שליחא שוייה מכיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר ולא א"ל סב לנפשך וכו' למיתפסיה לגמרי אלא דלהוי ליה בשותף לאפוקי בתורת מלוה לפום מאי דפריקנא התם לדעת רמ"ה ז"ל עד ל' יום אבל לענין לאפוקי מנתבע לאו שליחא גרידא אלא תובע גמר וזה גמר וכדברירנא התם בס"ד:
והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי פי' לא מהנייא אורכתא אמטלטלי ואפי' דיעבד והיינו דמקשינן מינה הכא ופרקינן ה"מ היכא דכפריה משום דמחזי כשקרא כדאיתא התם אבל הכא דלא כפריה כתבינן ומתני' בדלא כפריה וכתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דה"ה דאי בתר דכתיבא אורכתא כפריה בב"ד דבטילא אורכתא למפרע והקשו עליו דא"כ לא יהיו עדים חייבין קרבן על כפירתן ממ"נ דאי תבע ליה מודה ליה ותבע הא לא אפסיד בכפירת עדים כלום והו"ל כפירת דברים ופטורים ואי כפר ליה בטילא אורכתא למפרע ובעינן מפי תובע וליכא ותירץ הרמב"ן ז"ל לדבריו ז"ל שלא אמר רבינו אלפאסי ז"ל אלא בתביעה שאין עליה עדים אבל יש עליה עדים לא מיבטילא משום כפירה דלבתר כתיבה דלפי' עדים חייבין בשכפר הנתבע לבסוף דהשתא לפי שכפרו עדותם הו"ל תביעה בלא עדים ובטילא אורכתא ונפטר התובע ג"כ ואי לא העידו לו לא מבטלא אורכתא והיה הנתבע חייב לשלם עי"ל דמשכחת לה לעדים שהם חייבים כגון שלא כפר נתבע אלא שטען באמת אני חייב אבל יש לי כנגדם אצל תובע ומשום דליכא עדים נאמן במיגו ואלו העידו לו לא הי"ל מיגו והיה חייב ויש בעדים כפירת ממון כנ"ל ומיהו בעיקר הדין אין דבריו של רבינו אלפאסי ז"ל מחוורים משום דלישנא דגמרא לא משמע הכי דכל היכא דלא כפריה כתבינן ומהנייא כתיבה לגמרי ואע"פ שכפר בסוף ותדע דהא טעמא דלא כתבינן היינו משום דמחזי כשיקרא כדאיתא התם והא ליכא למימר אלא בדכפריה קודם כתיבה דהשתא מיחזיא כתיבא דאורכתא כשקרא וזה דעת רבותינו ז"ל וגם דעת הרמב"ן ז"ל ואע"ג דמשכן נפשיה לפרושא לדמר הרב אלפאסי ז"ל כדרכו וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו ואיכא למידק אשמעתין ללישנא קמא דנהרדעי דפרק מרובה מתני' היכי מיתרצא דהא אמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי כלל ואפי' היכא דלא כפריה לימא תהוי מתני' תיובתא דההוא לישנא וא"כ הוא הו"ל למיגמר לאותוביה ולאסוקי בתיובתא תירצו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל דעד כאן לא אמרי נהרדעי בלישנא קמא דלא כתבינן אלא במטלטלין דמלוה ודכוותה דל"מ תובע לאקדושיה דהא ליתא ברשותיה וכן בכל דכוותה אבל בפקדון דלא כפריה מודו דכתבינן עליה אורכתא דהא מצי לאקדושיה כדאמרינן בב"ק כגון שהקדישוהו בעלים בבית שומר וכדמוכח נמי בפרק הספינה בעובדא דההוא דאתי קרי לזבוניה לפום נהרא אתו כולי עלמא חטפו חדא חדא מינייהו קם אקדישנהו וקדשו משום דלאו לגזילה נתכוונו והו"ל כפקדון דלא כפריה דיכול מריה לאקדושיה ותדע דהא אמרינן התם דטעמא דלישנא קמא דנהרדעי מדר"י דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש אלמא בדבר שיכול תובע להקדיש מודו דכתבינן אורכתא וזה תירוץ נכון ומוכרח דליכא בר מינה ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים ז"ל שכתבו דללישנא בתרא דנהרדעי כתבינן אורכתא אפי אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה ואע"ג דל"מ לאקדושיה דאי לא מאי איכא בין לישנא בתרא ללישנא קמא דנהרדעי ואנן הא קי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי דהכא ובמסכת בכורות לא מיישינן למישקל ולתרוצי אלא אליבא דידהו בלחוד וכמו שפסקו כל הפוסקים ז"ל וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין כותבין הרשאה על מלוה ע"פ ועל דבר שאינו יכול ליתנו או להקדישו ויש מביאין ראיה עוד לדברי הגאונים ז"ל דאי כדברי הרמב"ם ז"ל למ"ל לתנא דידן למתנייה באיש פלוני כהן שהן פטורין לתנייה במנה של מלוה יש לפלוני אצל פלוני שהם פטורים משום דא"א בהרשאה ואין זו ראיה כ"כ דא"נ ללישנא קמא דנהרדעי הא (לדה') [לד"ה] אלא י"ל דתנא נקט איש פלוני כהן דפסיקא ליה מילתא להדיא וה"ה לכל דכוותה דלא שייך בו הרשאה אבל הראשונה היא ראיה ברורה אבל מורי הרשב"א ז"ל סובר כדברי הרמב"ן ז"ל וטעם דבריו ז"ל דבמלוה ע"פ ודכוותה דל"מ למיתנה במתנה הכי שייך למיכתב בה זיל דון וזכי וסב לנפשך ועוד אמאי לא א"ל נתבע לאו בעל דברים דידי את כדעביד בשליח דעלמא וכי משום דכתב ליה האי לישנא דזיל דון וזכי וסב לנפשך לא יכיל לדחוייה והא אמאי כיון דלית ליה שום זכייה בתביעה זו הוו מילי דרבנן כי חוכא ובלא טעמא ועוד עדי' אמאי חייבין קרבן על כפירתן למורשה זה דהא ליכא בעל דבר ולא תובע ורחמנא אמר אם לא יגיד ונשא עונו אלא ודאי לא כתבינן הרשאה אלא על מידי דיכיל לאקנוייה והראיה שהבאנו לעיל דחה אותה דהיינו דאיכא בין לישנא קמא דנהרדעי ללישנא בתרא דעביד אורכתא אמטלטלי דמלוה בשטר מקויים או שיכול להתקיים דללישנא בתרא כתבינן עליה דהא מצי לאקנוייה לשטרא באגב או בכתיבה ומסירה וללישנא קמא לא כתבינן משום דלא יכיל לאקדושיה מדר"י לפי שאין הממון ברשותו ובעינן דביתו קדש דאיתיה ברשותיה והכא ליתיה לממון ברשותיה דמלוה להוצאה ניתנה עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל ממתני' דבכורות פרק יש בכור דתנן שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה בזה נותן ה' סלעים לכהן מתא' מהם בתוך שלשים יום אם לב' כהנים נתנו אין מחזירין להם כלום ואם לכהן א' נתנו נותן הם ה' סלעים והוינן בה בגמרא מ"ש לב' כהנים דאין מחזירים בכל חד וחד מהני כהנים מדחו ליה וכהן אחר אזיל להאי מדחי ליה ואזיל להאי מדחי ליה פירוש דאיהו אבי הבן חייב ופרקינן אמר שמואל בבא הרשאה ופרכינן והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ופרקינן כי הכא ה"מ כי כפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ע"כ והא ה' סלעים דפדיון הבן מלוה ע"פ נינהו אצל הכהן דהא אית ליה רשותא לאנפוקינון ואפ"ה כתבינן עליה הרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמא בבא בהרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמה בבא בהרשאה ואיהו ס"ל התם שהפודה את בנו בתוך שלשים יום אינו פדוי עד שיעברו עליו שלשים וכיון דכן כל שפדאו תוך שלשים יום לית ליה רשותא לכהן לאנפוקיה עד שיעברו שלשים יום ובפקדון הם אצלו ומש"ה כתבינן עלייהו הרשאה ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל מדאשכחן בפרק יש נוחלין לר"פ משמיה דרבא דס"ל דאין לו לבכור קודם חלוקה ול"מ מקני ולא מקדיש בכורתו ואיהו גופיה אמר התם בהדיא דשמעתא בכור ופשוט שנתערבו שכותבין הרשאה זת לזה כל היכא דהוכרו ולבסוף נתערבו מיהת והא חתם דאין הבכור יכול להקנות אותה בכורה ולא להקדישה ואפילו הכי קאמר דמהני עליה הרשאה ומורי הרשב"א ז"ל דחה דמאי דאמר התם מעיקרא ר"פ משמיה דרבא דאין לו לבכור קודם חלוקה לאו בפי' שמעה מיניה אלא מכללא דההוא עובדא דאיתמר התם דההוא בכור אזל וזבין נכסי דידיה ובנכסי פשוט אחוהי ואזול יתמי בני פשוט לאכול תמרי ומחונהו לקוחות ואתו לקמיה דר"פ א"ל לא עשה ולא כלום וסבר ר"פ דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר ואפילו בנכסי דידיה אבל בתר דשמע מרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה הכיר ר"פ שטעה בדברי רבא דודאי יש לו לבכור קודם חלוקה והא דאמר בעובדא לא עשה ולא כלום [באידך] לא עשה ולא כלום (דאורכתא) [ואורכתא] אליבא דלישנא בתרא תקנתא דרבנן הות מפני תקנת השוק מפני שלא תנעול דלת בפני השוק ואורכתא (בשעת) נתינת רשות והשלטה שמשליטהו להיותו כמותו ממש בתביעה זו וא"ל זיל דון וזכי וסב לנפשך והנפק לגרמך דליזכי במאי דאתי לידיה מדינא למסביה לנפשיה או לאמימר למתפס לגמרי או לדרב אשי ואליבא דהלכתא למשקליה בתורת מלוה והא חשיבא ליה זכייא קצת מהשתא ואשכחן דכוותה במוכר פירות שלא באו לעולם שאם לא חזר בו מוכר ותפס בהם לוקח לכי אתו לעולם דזכי בהו משא"כ באיניש דעלמא דמפיק מינה מאריה דארעא וזכי ביה לוקח מדין הקנאתו של זה וכיון דאשליטיה תובע למורשה בכל מאי דאית ליה השתא בהאי תביעה ואהנייא ליה האי השלטה להיכא דאתי לידיה דסמוך רבנן למעבדיה תובע וכבעל דבר דל"מ נתבע לומר ליה לאו בעל דברים דידי את והפקר בית דין הפקר אבל בשליח גרידא לא רצו להפקיר כלום כיון דאפשר באורכתא דאית ליה טעם בעיקר שאמרתי ומעתה אף לענין שבועת העדות דאורייתא כיון דלרבנן עבדוהו כתובע ויכול מורשה להוציא ממון בעדות העדים אם לא יגיד קרינא ביה ואפילו מדאורייתא להתחייב קרבן וכדאשכחן לעיל לגבי כתובה דאפילו למ"ד כתובה דרבנן כדקי"ל מחייבי עדים קרבן וכדפרישנא לעיל וכדאי יש בטעם הזה לסמוך על דין הרשאה דמלוה ע"פ (כ"ש) דהא אשכחן (דאין) למלוה ע"פ הקנאה במעמד שלשתן מיהת דמההוא טעמא אמור רבנן בשכיב מרע דמצי יהיב אפילו מלוה ע"פ משום דאיתא בבריא במעמד שלשתן כדאיתא בפרק מי שמת וכ"ש לענין הרשאה דמכי לתקוני הכי ואתיין כולהו שמעתין כפשטינהו בלא שום דוחק וכן המנהג פשוט בעולם לעשות הרשאה אפי' למלוה ע"פ ויש בה תיקון גדול לעולם וא"ת עובדא דאיסור גיורא אמאי לא עביד בה איסור גיורא הרשאה לדרב מרי בריה דהא פקדון דלא כפריה הוא והתם כולי עלמא מודו ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי כדברירנא לעיל וי"ל דהתם לא קאמר רבא אלא היכי קני להו רב מרי להנהו זוזי כי היכי דליתבעינהו מיניה דרבא לאחר מיתה ולא יוכל לתפוס בהם מדין מחזיר חוב לחבירו לבני גר שאין הורתם בקדושה כרב מרי דאלו מחיים דאסור לא הוה תבע רב מרי מידי ואורכתא דאסור לא מהנייא לרב מרי לאחר מיתה כי שכיב מאי דמוריש לה בטילא כדאיתא בפרק הגוזל וזה נ"ל ברור וזו היא השיטה שישרה בעיני וכבר העמדתי על דברים אלו לגדולי מורינו האחרונים ז"ל והסכימו ע"י והאל ברחמיו ישלח לנו מורה צדק אמן:
ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו פירוש רש"י ז"ל שאמר הנתבע יבואו פלוני ופלוני ויעידו ואני נותן ולפי פשוטו נראה שחייב הנתבע עצמו בב"ד שאם יעידו כן בבית דין כוונתו לומר שיתחייב לשלם והקשו עליו בתוס' א"כ אין זה מקום חיוב לעדות ראיה אלא מפני תנאו שנתחייב בכך וכן בכל תנאי שאין בו משום עדות היה מתחייב כגון אם תצא חמה או אם יאמר פלוני כך וכך ועוד דכי האי גוונא אפי' בענין קנס נמי הוא חייב אם אמר תובע אנסת ופתית את בתי בפני פלוני ופלוני וא"ל לא אנסתי אשה מעולם ואם יבואו פלוני ופלוני ויעידו אני אתן כך הוא מתחייב ואילו לקמן אמרינן דבעדות קנס לא משכחת ראיה בלא ידיעה לכך פי' דהאי יבואו פלוני ופלוני ויעידו לשון התנא הוא לומר שהתובע לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ וא"ל והלא פלוני ופלוני ראו שמניתיך מנה ואמר לו להד"מ ואומר התנא שיבואו העדים שמנה לפניהם והלה חייב ואעפ"י שלא ידעו הם אם היו מלוה או מתנה או פירעון לפי שהוחזק כפרן ול"ד למאי דאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינים הב לי מנה שאוזפיתך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו פ' ופ' ואמרו להד"מ ואמר רבא דלא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמייא עליה דאיניש אמר להו ולאו אדעתיה דהתם הוא דלא רמי אנפשיה לפני מי הוא פורע והוא פרע בפני עדים וסבור שהיו אותם פלוני ופלוני אבל שפיר אית ליה למירמי אנפשיה אם מנה לו מעות אם לאו וכשאמר שלא היו ד"מ ובאו עדים שמנה לו מעות בפניהם הוחזק כפרן והשתא לא משכחת לה בקנס שאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון אלהים הוא פרט למרשיע את עצמו דכיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מתוך כפירה והדין הזה אמת הוא ומיהו בירושלמי נראה כפי' רש"י ז"ל דגרסינן התם ידיעה בלא ראייה היך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי כלום ולא הודית לי בפני פלוני ופלוני ואמרת ואני נותן אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לית לן ידעין ואין דאוזפיה ליתנן ידעין זו ידיעה בלא ראייה ע"כ וזה כלשון רש"י ז"ל אלא ששם אמרו כן לגביה קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידין אותו שאנס או פתה ולית לן ידעין אם ברתיה או איתתא אוחרי וי"ל כדפי' הרמב"ן ז"ל דהא דחייב באומר ואני נותן דלשון רש"י ז"ל והירושלמי לא שבא לחייב עצמו ע"פ ושלא מחיוב עדותם אלא שאומר כשיבואו עדים ויעידו אז אתן כדין דכיון שבאו עדים חייב מדין הוחזק כפרן וכאידך פי' אלא שהירושלמי חולק על גמרא שלנו לענין קנס לומר שאף הוא חייב בדרך זה ואם מדין הוחזק כפרן בא לחייבו פליג אגמרא דילן דפטר ליה כהאי וכדפרישית. נמצינו למדין אליבא דהלכתא דכל שהוא חייב עצמו בב"ד כראוי שאם יבואו עדים שאף בקנס הוא חייב ואפי' בשלא הוחזק כפרן כלל אבל כל שלא חייב עצמו אלא שהוא חייב מטעם דהוחזק כפרן בממון חייב ובקנס פטור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה