קטגוריה:משלי כא ל

1. חז"ל פירשו שהפסוק מדבר על חכמה, תבונה ועצה כגורמים שמזכים את האדם בכבוד, ולפי זה הנושא העיקרי של הפסוק הוא הכבוד - הפסוק מלמד שאין חשיבות לכבודו של האדם החכם כאשר הוא עומד מול ה' ויש חשש לפגיעה בכבוד ה': "כל מקום שיש חילול ה', אין חולקין כבוד לרב". ישנן מסקנות מעשיות רבות שמסיקים מפסוק זה בתלמוד, למשל "המוצא כלאים בבגדו, פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא? אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (ראו תולדות אהרן); כך נהג גם פינחס בפרשת בעל פעור, כאשר ראה שמשה רבו אינו מגיב (שמואל, סנהדרין פב.). כך פירש גם רש"י בפסוקנו: "אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה'". רעיון דומה נזכר בפסוקים נוספים, כגון (ירמיהו יג טז): "תְּנוּ לה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד" - האדם צריך לוותר על כבודו למען כבוד ה'.

- אולם, לפי פירוש זה קשה להבין, מדוע הפסוק שלנו מדבר רק על חכמה, תבונה ועצה, ואינו מזכיר מושגים הקשורים לכבוד או חשיבות; היה ראוי לכתוב, למשל, "אין כבוד ואין זקנה ואין מלוכה לנגד ה'".

2. ויש שפירשו שהפסוק אינו מתייחס למצוות ה' והנחיותיו, אלא לגזרותיו - "לא יועיל שום חכמה ועצה לבטל גזרת המקום" (מצודות, וכן ר' יונה, רמ"ד ואלי ועוד); והמשמעות המעשית היא, שכאשר ה' גוזר גזירה, אין טעם לנסות לפעול נגד הגזירה בדרך הטבע, אלא רק בתפילה לה'. המחשה לרעיון זה ניתן למצוא באגדות חז"ל על שלמה המלך, שעם כל חכמתו ותבונתו לא הצליח לבטל את גזירת ה'; ראו למשל בסיפור "בת המלך ובן זוגה" (בעריכת חיים נחמן ביאליק).

לפי זה, יש שפירשו שהפסוק הבא מדגים את הרעיון המובא בפסוקנו: "סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה" - עם כל ההכנות והתכנונים האסטרטגיים, בסופו של דבר תוצאות המלחמה נקבעות ביד ה' (יהודה אייזנברג); אם כי, במסורה ישנה הפרדה ברורה בין שני הפסוקים - פרשיה פתוחה - ולכן לא מסתבר שהם קשורים.

וכך כתב רמי ניר: "אלהים לא מציע לבטל את השכל לפניו. במשל מתועדת התשובה לתכנונם של אויביי ה', הטוענים כי "יש חכמה ויש תבונה ויש עצה" במוחם על-אף שהוא מוח בשר. ואמנם, תשובת המשל למוח בשר, "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". במיוחד מתאים המשל כתשובה לאקטואליות של התכנון האיראני, ועל-כן ההקשר נכון: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה", כלומר: אוייבי ה' מכינים את צבאם למלחמה להשמיד את נבחריו, אולם, דווקא עקב חכמתם ותבונתם ועצת מוחם שהוא "בשר", אינם מסוגלים לתמרן אסטרטגיה כנגד האפשרות כי אכן "ולה' התשועה" והוא יושיע את נבחריו" (אתר הניווט בתנ"ך, 15.06.2008).

3. לענ"ד, הפסוק מדבר על חכמה, תבונה ועצה ככישורים שכליים - האדם צריך להרגיש שכל כישוריו השכליים הם כאין וכאפס כאשר הוא עומד מול ה' ושומע את דברו. הפסוק נותן עצה מעשית לאדם הרוצה לשמוע את קול ה': לבטל לאין את החכמה שלמד מאחרים, את התבונה שהסיק בעצמו ואת העצה המעשית שקיבל מאחרים או מעצמו. רק אז אפשר לעמוד לנגד ה' (= מול ה' וסמוך לה') ולשמוע את עצתו, העצה שעליה נאמר ב(משלי יט כא): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם"*.

ראיתי את הפסוק נזכר במשמעות דומה במאמרים הלכתיים רבים, שבהם הכותב מנסה לחפש היתרים הלכתיים למצוות או לאיסורים. הוא פותח את דבריו בטענה כגון "אם האיסור הוא מן התורה, אז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', אך אם האיסור הוא מדרבנן, אפשר לחפש היתר הלכתי", כלומר, אם האיסור הוא מדבר ה', אז יש לבטל את חכמתנו ותבונתנו לעומתו, ואין לנסות למצוא עצה כדי לעקוף אותו; אך אם האיסור הוא מדברי רבנים, אז אפשר להשתמש בחכמתנו ובתבונתנו כדי למצוא עצה ולעקוף אותו (למשל, בזמן הגלות, כשמצוות שמיטת הקרקעות היתה מדרבנן בלבד, זה היה אחד הנימוקים העיקריים לטובת הפקעת המצווה ע"י שימוש בהיתר המכירה).

1. חכמי המדרש דרשו את הפסוק, יחד עם הפסוקים שלפניו ואחריו, על התנהגותו של משה בפרשת בעל פעור:

"(במדבר כה6): "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה", שהיה מקיש דברים כנגדו. אמר לו: 'משה, זו אסורה או מותרת?' אמר לו 'אסורה היא לך'. א"ל זמרי 'אתה הוא הנאמן של תורה, שהקב"ה מתגאה בך ואומר (במדבר יב7) "לא כן עבדי משה", שאתה אומר אסורה זו, אף אשתך שנטלת אסורה היא לך! זו מדינית וזו מדינית! זו גדולה בת אבות ואשתך בת כומר!' הוי "לעיני משה". ושלמה צווח העז איש רשע בפניו. וכיון שראו אותו היו בוכים, שנאמר (שם כה, ו) "והמה בוכים". א"ל הקב"ה 'משה, בוכה אתה? והיכן חכמתך, שאמרת דבר והבלעת לקרח, ועכשיו אתה בוכה?' ורוח הקדש צווחת (תהלים עו6): "אשתוללו אבירי לב נמו שנתם". אמר לו: משה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'..." (שמות רבה לג ה, וראו שם בהמשך דרשות על הפסוקים הבאים).

אולי הכוונה היא, שכאשר מאשימים את המנהיג וטוענים שמעשיו מנוגדים למצוות ה' - הוא מאבד את חכמתו ומרגיש שאין לו פתחון פה לענות.

2. ישנם פסוקים בדברי הנביאים המספרים שה' מבטל את חכמתם של אויביו, (ישעיהו כט יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר", (ישעיהו מד כה): "מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל, מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל".

לפי פסוקים אלה, יש לפרש את פסוקנו: אין ערך לחכמה, תבונה ועצה כאשר ה' מחליט לבטל אותן. ה' הוא הנותן את החכמה התבונה והדעת, (משלי ב ו): "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה"*, והוא יכול גם לקחת אותן.