מגן אבות (רשב"ץ)/חלק ד/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מגן אבות (רשב"ץ) · חלק ד · פרק ד· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ד[עריכה]

משנה א[עריכה]

הפירוש מה שנקרא על שם אביו הוא מפני שלא נסמך להקרא רבי כמו שאמרו בראשון מתענית על בן בתירה מפני שלא נסמך קראו על שם אביו ושלשה תלמידים היו שלא האריכו ימים ולא נסמכו ונקרא על שם אביהם כמו שאמרו בסנהדרין היושבי' לפני חכמי' שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ושמעון התימני שהיה מתמנת כמו חתן התימני שנא' בענין שמשון ובן זומא הוא מהנכנסים לפרדס ואמרו עליו בפרק אין דורשין הציץ ונפגע כלומר שלא יצא בשלום כמו ר' עקיבא אבל היה כמי שרצה ליכנס בחצר המלך הפנימית ומצא פגעים בדרכים והציץ מרחוק ולא יכול לבא אל המשכן מפני הפגעים כי בן זומא נתבלבלה דעתו במעשה מרכבה ולא הגיע לסוף דעתה ואמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחכמה. והאדם הוא מתהלל באחד משלשה דברים כדי שיכבדוהו בני אדם הא' בחכמה וזהו היותר חשוב שאפשר לאדם להתהלל בה כי היא בנשמה והשני בגבורה וזה אינו חשוב כמו החכמה כי היא בגופו והשלישי בנכסים והוא היותר גרוע שבכולן שהם חוץ לגופו ועל זה היה אומר ירמיה הנביא ע"ה כי אין לאדם להתהלל באחד משלשה אלו אם לא יהיה לאדם יראת שמים וזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו וזהו היותר חשוב ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו וזהו היותר גרוע וכל זה אם אין בו יראת שמים שאפי' החכמה שהיא מעולה כי היא בנשמה אין להתהלל בה עד שיהיה בה יראת שמים וכמו שאמר הוא בעצמו בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם ועוד אמר איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי שישכיל את התורה וירא את ה' וזהו וידוע אותי הידיעה הזאת היא יראת ה' כמו שתרגם יונתן חכים ואליף למידע דחלתי. וכמו שאמרו בבני עלי שלא היו יראים את ה' והיו בני בליעל מבזין קדשי שמים לכבוד עצמן ולהנאתן אמר עליהם ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה' תרגם יונתן לא הוו ידעין למדחל מן קדם ה'. וכן דעת אלהים מעולות תרגם ועבדי אוריתא דה' וכן תרגם כי כולם ידעו אותי יילפון למידע דחלתי. וכן תרגם יונתן ולא ידעתני אתקנתך ולא ידעת למדחל קדמי. וכן אמר ירמיה דן דין עני ואביון ואז טוב לו היא הדעת אותי ולכן ידע עמי שמי תרגם יונתן יתרבי בעממייא שמי כמו שתרגם אנקלוס ידעתיך בשם ריבתיך בשום. והוא כמו כי גדול שמי בגוים וכן נוכל לפרש אשגבהו כי ידע שמי גדל אותו וכבדו. וכן תרגם ותופשי התורה לא ידעוני לא אליפו למדחל מן קדמי וכן תרגם טרם ידע את ה' עד לא אליף למידע דחלתא דה' וכן כתוב ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם הידיעה הזאת היא העבודה בתשובת ויורה עליו סוף הפסוק כי אסלח לעולם וחטאתם לא אזכור עוד. וכן הידיעה היא עבודתו כמו שאמר ואלהים זולתי לא תדע כלומר לא תעבוד אפי' המלאכים שהם אלהים ולא מנע הנביא שלא לדעת מה הם אבל מנע שלא לעבוד אותם כאלהים ועל זה צוה דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא אותו ועבדהו ולא היתה המצוה לדעת אלהותו כי כבר היה חכם גדול יותר מכל בני אדם אבל היתה המצוה ליראה אותו ושלא ימיר עבודתו בעבודת אחרים זולתו ועל זה אמר כי המתהלל יתהלל בחכמתו שתהיה בה יראת ה' ועבודתו ושידע כי האל הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ והחסד הוא מדת רחמים להיטיב אף למי שאינו הגון וכמו שדרשו בראשון מברכות וחנותי את אשר אחון אע"פי שאינו הגון. ומשפט הוא מדת הדין כי האל ית' אוחז במשפט ידו לעשות נקמה בגוים המכעיסים אותו על פניו תמיד. וצדקה הוא מדת הדין כלולה במדת רחמים להצדיק צדיק כצדקתו וכל זה בארץ להוציא מלבן של כופרים האומרים עזב ה' הארן ואמר כי באלה חפצתי נאם ה' שילך האדם בדרכי האל לעשות חסד משפט וצדקה בארץ ואם הוא חכם בתורה יעשה חסד כי אין עם הארץ חסיד ואם הוא גבור יעשה משפט ואם הוא עשיר יעשה צדקה ובזה יתהלל וזאת היא הידיעה שאמר וידוע אותי והאל חפץ באלה כי חפץ אלהים להצדיק בריותיו ושייראו אותו כי לא יחפוץ במות הרשע המת בחייו ומה שאמר כי חפץ ה' להמיתם על בני עלי היה מפני שלא ידעו את ה' ולא יראוהו ולאחר שנגזר דינן כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובאחרון ממגילה. ואמרו בירושלמי דפאה פרק ראשון במשנה ותלמוד תורה כנגד כולן אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ובבראשית רבה אמרו כתיב וכל חפציך לא ישוו בה חפצים אלו מצות ומעשים טובים חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות חפצי וחפציך לא ישוו בה פירוש בתלמוד תורה כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי ושם בירושלמי הוכיחו כי חפצי האל הם המצות ממה שכתוב אחר חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי. וכתבתי זה כנגד מה שכתוב הרמב"ם ז"ל בחתימת המורה והודעתי כי אין גירסתו מאושרת ולא מה שהעלה ממנה. ואמרו עוד שם בירושלמי ארטבן שלח ליה לרבינו הקדוש חדא מרגליתא אטימיתא אמר ליה שלח לי מלה דטבא כוותה שלח ליה חדא מזוזה אמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי ואת שלחת לי מלה דטבא חד פוליד אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה ולא עוד אלא את שלחת לי מלה דאנא צריך מינטר לה ואנא שלחית לך מלה דאת דמך והיא מינטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך ואמר הכתוב כי אין לאדם להתהלל כי אם בהשכל וידוע אותי כי באלה חפצתי כי חפץ האל הוא שישכיל האדם בתורתו וידע ליראה אותו. ועל דרך זו בא בן זומא ואמר כי בשלשה דברים אלו שהם החכמה והגבורה והעושר יש מדה להתהלל בה האדם וגם במדה הכוללת לכולם והיא הכבוד כי לא יתהלל האדם באלה אלא כדי שיכבדוהו בני אדם (יש מדה להתהלל בה האדם). ואמר כי החכם הלמד מכל האדם ואפילו קטן ממנו הוא החכם המתהלל בחכמתו שזה האיש שלא חס על כבודו ללמוד מקטן ממנו גילה בדעתו שאינו למד החכמה לכבוד עצמו אלא כדי שיגיע מהחכמה אל יראת ה' כמו שאמר שלמה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וכבר אמרו חכמי העכו"ם כי היודע החכמות ואינו אוהב אותן אינו חכם ולזה קוראים בלשון יון אל החכם פילוסוף והעתיקוהו חכמי ישראל פלופוס ור"ל באותו לשון אוהב חכמה וזה אמרו ז"ל בראשון מתענית למה נמשלו דברי תורה למים לומר לך מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדיני. וכבר מצינו שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם ורצה ללמדם ממנו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר וזה למד בן זומא מהכתוב שנא' מכל מלמדי השכלתי שהרי דוד המלך לא היה מתבייש לומר שלמד והשכיל מכל מלמדיו ולפי שלמד ב' דברים מאחיתופל קראו אלופו ומיודעו שנא' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש ושני דברים שלמד ממנו הם שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד יושב לבדו ושונה אמר לו והא כתיב חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. שוב פעם אחת מצאו שהיה הולך בבית המדרש יחידי אמר ליה והא כתיב ברוב עם הדרת מלך אמר לו בבית אלהים נהלך ברגש ברגישת בני אדם נהלך אני ואתה ועל זה נסמכו אלו הפסוקים זה לזה. וכן בגבורה אין לו לאדם להתהלל בה כי אין לו יתרון על הבהמות אם לשאת משא כבד הפרד נושא יותר ממנו אם לכח אמיץ הנה להלחם בגבורים האריה יותר חזק ממנו ולפעמים גבורתו מביאתו לעבור על דעת קונו ולטרדו מן העולם אם לעשוק ולגזול ולחמוס אם לזנות והגבור אשר יכול להתהלל בגבורתו ואע"פי שבכח איבריו הוא חלש הוא הכובש את יצרו שהיצר הוא האויב שהאויב מאבדו מחיי העולם הזה והיצר הרע מאבדו מחיי העולם הבא וזהו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין ובאחרון מברכות אוי לי מיוצרי אם אשלים רצון יצרי אוי לי מיצרי איך אוכל נכה בו ואגרשנו וגבורה היא למי שיכול לכבוש אותו וכמו שאמרו רז"ל בסוכה פרק החליל צדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר זה. ואמרו חכמי האומות כי היו בני אדם נוצחי' איביה' ראה אותם חכם אחד שמחים אמר להם למה אתם שמחים אמרו לו שנצחנו האויב אמר להם נצחתם האויב שהוא בין צלעותיכם ויפה אמר להם שאין שמחה יותר גדולה ממי שבא דבר עבירה בידו וניצול ממנו מפני שכבש את יצרו וכבר הארכנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. ולמד זה בן זומא מהפסוק שאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר כי המאריך אפו ואינו נוח לכעוס ומקבל הכל בעין יפה הוא טוב מגבור ומושל ברוחו שהוא מעביר על מדותיו הוא טוב מלוכד עיר והנה הם שני דברים אריכות אפים ולוקח הדברי' ביישוב הדעת והשני המושל ברוחו לבטל רצונו לגמרי ודמה ארך אפים לגבור כי גבורה עשה להאריך אפו אבל המושל ברוחו הרי הוא כמו הגבור שעלתה גבורתו עד שלכד העיר ואינו צריך עוד להתגבר ולהלחם עם אויבו יותר וכן אמר שלמה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע אומר כי אריכות האף הוא ממדות השכל המתגבר על היצר אבל אינו תפארת גמורה כי ברוב הימים אחר אריכות יצטרך לגבורה אחרת אבל התפאר' הגמור' היא שמשל ברוחו ועבר על פשע לגמרי כמי שלכד העיר ונחה דעתו עליו מלהלחם עוד כן היא מי שהרג את יצרו לגמרי ואינו צריך להתגבר עליו וכמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי ואמרו רז"ל שלא שלט בו יצר הרע כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ואמרו רז"ל באגדה שנלחם עמו והרגו יש אומרים בתעניות ויש אומרים שפירש מהאשה והניחם צרורות אלמנות חיות והיה מקשטן ככלות ופורש מהם אבל אברהם אבינו השלים עמו ועליו נאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו כן היה יצרו נוח וכמו שאמרו בנדרים בתחלה משל על רמ"ג איברים כמנין אברם וכשנימול משל על רמ"ח איברים כמנין אברהם והחמשה הם שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ובויקרא בילמדנו ובמדרש תהלים גבורי כח אלו שומרי שביעית שרואה כרמו וגנתו לפניו מפורצים ובני אדם נכנסים בהם ואוכלים ואינו מדבר וזהו שאמר בן זומא אי זהו גבור זה הכובש את יצרו ובמדרש משלי גם כן הזכירו משנה זו וסמכוה לפסוק איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב. וכן בעושר אין לו להתהלל האדם כי אין לו יתרון בזה לכמה פושעי עולם כי כל העושר אשר בעולם הוא להם ולפעמים יביאהו עושרו להתגאות ולרום לבבו וישכח את ה' עושהו וירד למדריגה תחתונ' של גיהנם אבל העשיר אשר יתהלל המתהלל בעושרו הוא ההסתפקות שישמח בחלקו כי אין העושר דבר אחר אלא שימצא האדם די מחסורו ואם עינו רחבה ויש לו ככרי כסף ועדיין הוא נבהל להון אינו עשיר כי הוא חסר מה שמתאוה ומה שיש לו הרי הוא כאלו אינו כיון שלא הספיק לו וטורח להוסיף יותר ואין לך עני יותר גדול מזה כי העני אינו דבר אחר אלא שיבקש די מחסורו ולא ימצאנו נמצא שהשמח בחלקו אינו חסר כלום ואין לך עשיר גדול יותר ממנו ומי שאינו שמח בחלקו אפי' יש לו ממון הרבה הרי הוא עני שאין לו כל תאוותו ומחזר להשלימה ודבר זה ענין נלמד מעצמו הוא ורצה בן זומא ללמוד זה מהכתו' להוסיף מדה אחרת והוא כי השמח בחלקו מגיע ליראת שמים בשמחת חלקו וזהו שאינו גוזל ולא חומס ולא עושק ולא מאנה את הבריות וזהו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אשריך בעולם הזה שאינו חסר כלום ולא נצרך לבריות וכתיב שונא מתנות יחיה וטוב לך לע"הב שאינו בא לידי גזילה ואונאה ולזה סמך זה ליראת ה' שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו ונאמר אחריו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וכן נזכר בברכות פרק ראשון וכבר כתבתי זה למעלה והמתהלל בשלשה דברים אלו הוא כדאי שישבחוהו הבריות. ונתן עצה בן זומא למי שירצה להיות מכובד שיכבד הבריות וזאת העצה לא הוצרכה למי שהוא נכבד מעצמו כי מי שהוא ירא את ה' מנעוריו והוא טוב לשמים ונכבד הוא בעיני אלהים יכבדוהו הבריות או יבזוהו אבל נתן עצה למי שרוצה שיכבדוהו הבריות ושיהיה טוב לבריות וזהו שנקרא מכובד ולא נכבד שיכבד הבריות ואז יכבדוהו ויהיה מכובד שאם לא יכבד הבריות אע"פי שהוא מתכבד מעצמו ומכריח הבריות לכבדו אינו מפני זה מכובד וכמו שאמר שלמה כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי כמו שאם אדם נותן צרור אבנים בארגמן אין לאבן כבוד מפני זה. או יאמר כי מי שנותן צרור אבן יקרה במרגמת אבנים שאין לאותן אבנים כבוד כן הוא הנותן לכסיל כבוד אבל המכבד הבריות יהיה מכובד נמצא בזה שלש מדות נכבד מכובד מתכבד. נכבד הוא הטוב לשמים ונכבד בעיני אלהים. מכובד הטוב לבריות ומכבדים אותו. המתכבד הוא החסר לחם שאינו נכבד לא בעיני אלהים ולא בעיני הבריות אלא שהוא מתכבד מעצמו וזה גרוע הוא ויהיה לקלון כבודו. ובן זומא רצה ללמד דעת את האדם שאע"פי שהם נכבדים בעיני אלהים ואדם בשלש מדות שזכר שיהיו גם מכובדים מהבריות וזה יהיה אם יכבד אותם כי יגמלוהו מדה כנגד מדה ויכבדוהו וזהו קל וחומר מהקב"ה שאמר כי מכבדי אכבד אע"פי שמוטל עליהם חובה שלא נבראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ק"ו שהבריות יכבדו המכבד אותם. ומה שאמר ובוזי יקלו הוא מענותנותו של הקב"ה שאמר יקלו מעצמן ולא אמר אקלל אותם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שאמר ומקללך אאור כן אמרו רז"ל בבראשית רבה:


משנה ב[עריכה]

הפירוש כבר כתבתי במשנה שלפני זו למה נקרא בשם אביו והוא היה מהארבעה שנכנסו לפרדס והציץ ומת שמתוך עומק המרכבה לא יכול להציץ בה שתנצל נפשו ועל כן מת כמו שנזכר בפ' אין דורשין וכבר הארכנו בענין הפרדס והנכנסים בו בחלק שני מזה הספר. ומברייתא דספרי נראה כי האריך ימים כקהת ורבקה שחיה מאה ושלשים ושלש שנים. ובן עזאי היה אומר כל חכמי ישראל בעיני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה הוא רבי עקיבא כמו שנזכר באחרון מבכורות. ובפרק מי שמת אמרו דבן עזאי תלמיד חבר היה לרבי עקיבא ויש אומרים שלא נשא אשה לעולם ויש אומרים נשא ופירש כמו שנזכר בראשון מסוטה ובפרק הבא על יבמתו וכן בכתובות פרק אע"פי אמרו כי בתו של רבי עקיבא עשתה לו כמו שעשתה אמה לרבי עקיבא שהיה רועה של אביה כלבא שבוע וגרמה לו שלמד תורה עד שבאו עמו עשרים ארבעה אלף תלמידים. ואמרו עליו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות. ואמר הוי רץ למצוה קלה ובפרק שני נתן טעם בזה לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וזהו לומר שאם בידו מצוה קלה לא יניחנה מפני מצוה חמורה כי אין משקל המצות בידו לידע אי זה שכרה מרובה ואי זו שכרה מועט וכמו שכתבנו בתחלת פרק שני ובן עזאי בא לומר דבר אחר שלא מפני חשיבות מצוה זו שבידו בלבד צריך בה זירוז אלא כדי שתזדמן לו מצוה אחרת כי מצוה גוררת מצוה וזהו שיש בין הוי זהיר שאומר רבי ובין הוי רץ שאמר בן עזאי. וכתב רבינו יונה ז"ל כי זה הטעם הוא ממנהגו של עולם כי האדם אשר הרגיל עצמו במצוה אחת יהיה נוח לו לעשות מצוה אחרת כאלו המצות הם נקשרות זו בזו והאחת נמשכת ונגררת אחר חברתה וכן כתב רבינו משה ז"ל כי התורה למדתנו זירוז במצות ממה שאמרה אז יבדיל משה שלש ערים ואמרו רז"ל יודע היה משה רבינו ע"ה שלא היו קולטות שלש שבעבר הירדן עד שיהיו קולטות שלש שבארץ כנען שנאמר שש ערי מקלט תהיינה אבל אמר משה מצוה שבאה לידי אקימנה ועליו נאמר אוהב כסף לא ישבע כסף וכן נזכר במסכת מכות בפרק אלו הן הגולין ואם משה רבינו נזדרז בחצי מצוה לעשות אותה כדי להוסיף שכרו ואע"פי שהיה שכרו מרובה כמו שנאמר רב לך אל תוסיף ופירשו רז"ל הרבה שכר צפון לך כמו שנזכר בראשון מסוטה כל שכן ששאר בני אדם צריכין להזדרז במצות:

וכן הזהיר בן עזאי לברוח מהעבירה מפני טעם זה שכיון שטעם טעמו של חטא כבר הוא קשה לפרוש הימנו והיצר הוא תאב לו ועבירה גוררת עבירה כאלו הם נכרכות ונגררות זו אחר זו ובסוף ילקה על כולן וזו תכלית אזהרה והתורה רמזה זה באומרה כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו לומר מפני שעבר על לא תשנא שהיא עבירה קלה בא לידי שפיכות דמים כמו שנזכר בספרי. ובילמדנו פרשת ויקרא שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפי' במזיד לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו אלא שמצות רבות עתידות לבא לידו וכן היא באבות דרבי נתן וכן במסכת דרך ארץ שנו הוי רץ למצוה קלה שהיא תביאך למצוה חמורה:

ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. אין זה ממנהגו של עולם כטעם הראשון אבל הוא ממשפטי האלהים שמוליך האדם בדרך שרוצה ללכת בה שנאמר אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ואמרו רז"ל בפרק ראשון מע"ז וביומא פרק אמר להם הממונה ובפ' הבונה ובפרק הקומץ רבה בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו כלומר מי שרוצה ללכת בדרך רעה מניחים אותו ומוצא פתחים להכנס בהם להרע וזהו שאמר הוא יליץ מניחם להליץ אבל הבא ליטהר מסייעין אותו ועל זה נאמר יתן חן מסייע על ידם וכן אמרו בפ' אלו הן הגולין אמר רבה בר רב הונה ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה דכתיב לא תלך עמהם וכתיב לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה שמסייעו לעשות מצוה אחרת כדי שיכפול שכרו לא שלא יהיה לו שכר אחר אלא עשיית מצוה אחרת אלא שמסייעו לעשותה ויטיל שכר הראשונה גם השנייה ולא יספיק לו לתת שכר מצוה אחת וכן שכר עבירה תתגלגל לו עבירה אחרת וילקה על שתיהן וכן מאחת לשתים לשלש וזהו שאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ואמרו ביומא פרק אמר להס הממונה מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד אפרסמון אומר לו המתין עד שאמדוד לך כדי שנתבשם אני ואתה כן הבא ליטהר מסייעין אותו בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך וזהו בא ליטמא פותחין לו אומרים לו אתה לקחת מקח רע לעצמך דבר שריחו רע התעסק בו אתה לעצמך כי אין מי שירצה להתעסק עמך:


משנה ג[עריכה]

הפירוש זהו לענין הרואה את הנולד והזהירך שאפי' לאדם שאין בידו עתה יכולת לעשות רע אל תבוז לו בלבך מה יעשה לי זה על כן הזהר ממנו שלא תעשה לו בין בזיון בין דברים המקניטין מה שלא היית עושה אלו היה יכולת בידו לעשות רע. כמו שהזכירו בירושלמי דסדר זרעים בשמיני מתרומות כי ישראל בזו עכו"ם אחד שמו דוקלט חזירא והיה רועה ונתגדל עד שנעשה קיסר ורצה לגזור עליהם שמד והלכו לו חכמי ישראל לבטל השמד ואמר להם אתם בזיתם אותי ואקח נקמתי מכם והם אמרו לו אנחנו בזינו דוקלט חזירא ועכשיו נכבד דוקלט קיסר אמר להם אע"פי כן הזהרו מכאן ואילך ומחל להם וכן הוא בבראשית רבה פרשת תולדות יצחק ועל זה אמרו בפרק ערבי פסחים שלשה אין מתקנאים בהם עכו"ם קטן ונחש קטן ותלמיד קטן וזה הוא שאמר בן עזאי אין לך אדם שאין לו שעה ובאותה שעה יזיקך אם הרעותה לו. וכן אמר שלמה בז לרעהו חסר לב בז לרעהו חוטא וכן אל תפליג ותרחיק כל מה שאתה חושש ממנו ותאמר זה לא יהיה לעולם וכמו שאומרים הבריות עשה מה שתרצה ומה שאתה חושש ממנו או יהיה או לא יהיה ומלא רצונך עכשיו על כן הזהיר בן עזאי מזאת המדה כי אין לך דבר אע"פי שהוא רחוק רחוק שאין לו מקום. ואמרו הפילוסופים על זה: כל אפשר הוה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה בז לדבר יחבל לו:


משנה ד[עריכה]

הפירוש בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז"ל כי אע"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן:

הפירוש בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו:


משנה ה[עריכה]

הפירוש רבינו שלמה ז"ל הוא משנה הגירסא וגורס אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וכן מצאתיה באבות דרבי נתן ומפרש הלמד על מנת ללמד שאינו למד אלא כדי שיקראו אותו רבי ולפיכך אין מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לא היה תחילת לימודו לשמה ויסייע לזה הפירוש מה שסמך לזה דברי רבי צדוק שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם כי לולי זה למה סמכם זה לזה כי רבי צדוק היה קודם לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שרבי צדוק היה בזמן הבית כמו שנזכר בראשון מיומא ובשעת החורבן היה כמו שנזכר באגדת הניזקין ובאיכה רבתי ובימי רבן גמליאל ור' יהושע היה כמו שנזכר בבכורות ורבי ישמעאל נראה שהיה אחריו הרבה כי רבי יוחנן אביו היה בימי רבי אליעזר שהיה אחר החורבן כמו שכתבתי למעלה. ולפי גירסת הספרים פיר' רבינו יונה ז"ל הלמד על מנת ללמד ולא היה מדקדק בלימודו לחוש אם יבוא לידו איסור אלא מספיק שידע הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו והוא ללמוד וללמד וגם זה הפירוש אם לענין שלא לדקדק באיסורין נאמר גם זו רעה היא ואיך יספיקו בידו לקיים מחשבתו. ובירושלמי בראשון משבת אמרו הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר רבי יוחנן נוח לו אלו נהפכה שלייתו בפניו ולא יצא לעולם. אבל מה שנראה לפרש בזה לפי גירסא זו הוא הלמד על מנת ללמד וכל ימיו הוא נותן בגירסא כמו שהיה עושה רבה בר נחמני ואינו עוסק בגמילו' חסדים הרי זה טוב הוא לשמים וכוונתו טובה ומספיקין בידו להשלים רצונו ואם הוא עוסק בתורה כדי ללמוד ולעשות ולהיות טוב לבריות גם כן לעסוק בגמילות חסדים כמו שהיה עושה אביי כמו שנזכר בא' מר"ה ובפרק מצות חליצה ורבי אלעזר בן פרטא כמו שנזכ' בראשון מע"ז זו היא הטובה הגמורה ומספיקין בידו להשלים רצונו וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והפליג התנא לומר לשמור ולעשות דרך שבח כי השמירה היא הלימוד כמו שדרשו ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו תלמוד שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך כמו שנזכר בספרי אבל במשניות שלנו לא גרסינן לשמור והיא נוסחא מדוקדקת בספרים ישנים ובגמ' סוטה פרק ואלו נאמרין אמרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהם ארבע מצות ואף לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל אין צריך לשנות הגירסא שאף על פי שהוא למד על מנת שיקראו אותו רבי מספיקין בידו להשלים כוונתו בלבד אבל לא יזכה לשמור ולעשות ודי לו בזה העונש. והרבה ראינו כיוצא בזה חכמים שאינן בעלי מעשה וקשים הם לעולם:

הפירוש אל תעשם עטרה להתגדל בהם שאסור ללמוד תורה שלא לשמה כדי שיקרא רבי ואע"פי שאמרו חז"ל בפרק מקום שנהגו ובפרק היה קורא ובפרק יש בערכין לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה. ואמרו כי גדול עד שמים חסדך לעושין שלא לשמה ומעל שמים לעושין לשמה כבר נתנו הטעם בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא שהקלו ללמוד שלא לשמה כי האדם בתחלת לימודו אינו מכיר בשבחה של תורה ואם לא יקלו לו ללמוד שלא לשמה לא ילמוד לעולם אבל בלא ספק כשילמוד אפי' שלא לשמה אחר שילמוד יכיר שבחה של תורה וילמדנה לשמה. ומה שאמרו בפרק היה קורא שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה ובמה שעסק בה חלל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. ואמרו בספרי והביאוה בנדרים פרק קונם יין לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עובד בו ומה בלשצאר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצו בה נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכאה משתמש בכתר של תורה שהוא קיים לעולמים על אחת כמה וכמה וכן אמר רבי צדוק כאן שלא יעשה מהתורה עטרה ללמוד כדי שיקרא רבי אלא לשם שמים ולא אסר רבי צדוק למי שזכה לכתרה של תורה שיטול כבוד מהבריות שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא. ובראשון מקדושין מצינו שהיו מקפידין החכמים על כבודם אע"פי שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול שזה כבודה של תורה אבל רבי צדוק אסר שלא יהיה תחלת לימודו לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה וזה ודאי איסור חמור הוא שישתמש בכלי של קדש לתשמישו של חול ולזה דמו זה לבלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש שנעקר מן העולם וקל וחומר הדברים בתורה שהכלים ההם לא נתקדשו אלא לכבוד הלוחות הנתונות בארון. וכן אסור ללמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה כמו הקרדום לחפור בה שכיון שהוא מתכוין בלימודו לעשות ממנו כלי למעשהו הרי הוא מועל בקדושתה של תורה כמי שנהנה מן ההקדש וחייב מיתה בידי שמים ולזה אסרו חכמים ליטול שכר המצות וסמכו זה בבכורות פרק עד כמה לפסוק שאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם כלומר כמו שאני למדתי בחנם כך למדתי אתכם בחנם וכן מלמדו אתם לדורות בחנם כמו שנזכר בירושלמי דנדרים. ומה שנהגו היתר בלימוד התינוקות בשכר כבר פירשו זה בגמרא דנדרים פר' אין בין המודר שהשכר ההוא שכר פסוק הטעמים שהרב אינו חייב לטרוח ללמד הטעמים לתלמידים ומלמדי הלכות קמיצ' לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמו שנזכר באחרון מכתובות וכן הכהן מותר ליטול שכר הבאה ומלוי המים לטהר הטמא באפר פרה אבל שכר הזאה וקדוש אסור שזו מצוה היא וחייב לעשותה בחנם אבל לטרוח להביא האפר ולמלאת המים אינו מוטל עליו ומות' ליטול שכר עליהם כמו שנזכר בשני מקדושין ובפרק עד כמה וכן הדיין מותר ליטול שכר בטלתו ממלאכתו בדבר הניכר שהוא מפסיד במלאכתו מפני עיכובו לקבל טענותיהם ובלבד שיטול משניהם בשוה כמו שנזכר בכתובות בפרק אחרון שני דייני גזלות בירושלם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל שכר הדין לומר פלוני חייב ופלוני זכאי אסור והוא בכלל מה שאמר רבי צדוק ולא קרדום לחפור בהם וכן היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף כלומר עבר מן העולם ומכאן יש ללמוד שהנאות מדברי תורה ונהנה ממנה כאדם הנהנה מן ההקד' כמו שנזכר בפרק בני העיר בבתי כנסיות אין ניאותין מהם ונוטל חייו מן העולם קל וחומר מבלשצר כמו שכתבתי למעלה. ומה שהותר לתלמיד חכם הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם ולהפטר מהמסיים ומהארנוניות ומבניין העיר והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים כמו שנזכר בהשותפין שרצו ואפי' כסף גלגולת הצבור חייבין לתת בשבילם וכן כתב רבינו משה ז"ל בהלכות ת"ת וכתב בכאן כי אפי' היה עשיר גדול פטור מכל זה כיון שתורתו אומנותו וכן היה מורה רבו רבינו יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל. ואברהם נענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי תכמים כמו שנזכר בנדרים פ"ד נדרים וכן אסא כמו שנזכר בראשון מסוטה והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא וכן הותר לתלמיד חכם לקבל דורונות מבעלי בתים שאפי' לעם הארץ נכבד עושין כן. וזהו שאמרו בראשון מברכות הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שקבל אכסניא מהשונמית דרך כבוד והרוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות מדרכי חסידות אל יהנה כשמואל שכל מקום שהיה הולך ביתו עמו שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואין בזה משום יוהרא וכן אם הבריות רוצים להתיקר בו להסב עמהם בסעודה מותר לו לכבדם כמו שאמר ר' זירא כשהיה סועד בביתו של ריש גלותא יקירי דמיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות ואין כל זה בכלל נאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה אלא אם כן הוא מרבה סעודתו בכל מקום שזה מחלל התורה כמו שנזכר בפרק אלו עוברין והמכבד חכמים בממונו שכר גדול יש לו ואלו היה איסור לתלמידי חכמים לקבל אותה הנאה מה שכר יש למי שהוא מחטיאו. ועל זה אמרו בפרק אין עומדין ובפרק חלק כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו ולעושה לו פרקמטיא ואמרו בפרק חלק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו ולא מצא רפואה ר' אלעזר לעמי הארץ לזכות לתחיית המתים אלא מזה הפסוק כמו שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכן נזכר באחרון מכתובות וכבר הרבו באחרון מברכות לדבר בכבוד אכסניא והוא המארח תלמיד חכם בביתו ואמרו בפרק מקום שנהגו כי בצל החכמה בצל הכסף כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו באחרון מכתובו' המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים שנא' ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים לאלישע וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמרו ביומא פרק בא לו הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין כי כמו שהבכורים והנסכים הם עבודה כן לכבד התורה היא עבודה ואם תלמיד חכם הוא חולה ומוטל במטה מותר לו גם כן ליטול מתנות גדולות לצורך חליו כמו שאמרו בפ' השוכר את הפועלים שהביאו הנהו ספונאי שעמד עליהם נחשול שבים ונדרו נדר שאם יצילם הקב"ה יתנו הספינה כולה לר' אלעזר בר שמעון ושלמו נדרם וקרא על עצמו היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ואין בכל זה משום הנאות מדברי תורה שאפי' היה איסור בדבר אין זה האיסור חמור שימות ולא יעבור עליו שלא אמרו בזה יהרג ולא יעבור ואע"פי שרבי טרפון היה מצטער על אותו איש שהיה רוצה להטילו בנהר מפני שחשד אותו שהוא היה הגנב הנכנס בפרדסו כל השנה לגנוב הענבים והתאנים ורבי טרפון לא נכנס בפרדסו אלא אחר שהוקפלו המקצועות והם המחצלאות שהיו שוטחין ליבש עליהם הצמוקים והגרוגרות שהיו מקצעין אותם בכלי ברזל הנקרא מקצוע כמו שנזכר בפרק כל הכלים וכן נקרא הכלי מוקצה כמו ששנינו בפר' א' ממסכת שביעית ועל כן נקראים התאנים קציעות כמו ששנינו בפ"ג ממסכת מעשרות והביאוה בפרק אלו מציאות ובעל הפרדס ראה רבי טרפון שהיה אוכל הקציעות כי אז היה מותר לאכול מהם כי הם הפקר והוא לא הכירו אמר בלא ספק זהו הגנב שנכנס כל השנה לגנוב והכניסו בשק להטילו בנהר וצעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו ואותו האיש הניחו והיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה וכי היה ר' טרפון רוצה למות ולא ישתמש בכתרה של תורה כבר אמרו שם שאני ר' טרפון דעשיר גדול הוה והוה אפשר ליה לפייסו בדמים וכיון שהיה עשיר ולא פייסו בממון הרי הוא כמי שפורע חובו בכבוד התורה וזה בלא ספק הוא בכלל נאות בדברי תורה. וזה המעשה הזכירוהו במסכ' כלה בענין אחר וכן בירושלמי במסכת שביעית ושם סיימו המעשה כד חמוניה סנטריא שרון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר להו בחייכון אמרו גוביתיה דטרפון עתדון ליה תכריכין כד שמעון כן אשתטחון על אפיהון אמרי ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלאי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלאי הוינא שרי לכון על קדמיא ובודאי שאין כל אדם חייב לעשות כן למחול למי שמכה אותו שלא כדין כי הוא בדין אכל ולא היו מכין אותו בדין והוא הדין כי מה שהיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה אינה מדת כל אדם ותוספת חסידות היתה אע"פי שהיה עשיר גדול. ובפרק השותפין שרצו אמרו שרבינו הקדוש פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דאמר רבי שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב או כעורב כלומר הקב"ה מפרנם הכלב כמו שדרשו באחרון ממסכת שבת יודע צדיק דין דלים. יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וזהו ששנינו באהלות פי"א כמה תשהה ברעיו שלשה ימים שאם אכל בשר המת כל שלשה ימים הוא מטמא באהל שעדיין לא נתעכל הבשר. וכן העורב אביו ואמו מואסין אותו והקב"ה מזמין לו יתושין בריר היוצא מפיו וניזון מהם כמו שנזכר בויקרא רבה אמר לו כמו שהקב"ה מרחם על החיות ועל העופות הטמאים ומפרנס אותן כן פרנסני אתה ופרנסהו בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם נכנס שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו זה הוא מדרכי חסידות ואין זה בכלל נאות בדברי תורה שהנאות הוא שמשתמש בה לצורכו כמו בתי כנסיות אין נאותין מהם אלא בשעת הדחק וגם הוא נהנה ממנה בשעת הדחק ואין זה איסור אלא מדרכי חסידות היה פורש מזה וזהו שיש בין הנאות מדברי תורה לנהנה מכבוד תורה ואלו היה איסור בדבר לא היה ר' מחטיא התלמידים להיות נאותים מדברי תורה ושאר התלמידים שנכנסו לא היו נאותים מדברי תורה ועושים איסור אבל זה מותר היה ומדרכי חסידות היה פורש מזה יונתן בן עמרם כיון שהיה אפשר לו לפרנסו ככלב וכעורב ואין ענין זה דומה לענין רבי טרפון שהיה פורע חובו בכתרה של תורה ונאות ממנה ואין בכלל זה תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור שזה מותר לו ליטול ממון מהצבור והצבור חייבים לגדלו בממונם כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה שהרי העטרה והקרדום שניהם שוים שנאם התנא וכמו שהכבוד בא לבסוף מאליו כמו שאמרו וסוף הכבוד לבא כן היא גדולת הממון מותרת לבסוף והצבור חייבים עליה וזה נלמד ממה שאמרו בפרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קם ר' אמי זכה ביה והקשו עליו והא כתיב ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו והשיב אדם חשוב שאני שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכמו שנזכר בראשון מיומא גם כן ובספרא ובילמדנו אמרו מעשה בפנחס הסחת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול ומצאוהו מסחת אבנים ומלאו כל אותו מחצב דינרי זהב ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם כל שכן לתלמיד חכם חשוב שהרי כתיב יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כמו שנזכר בהוריות בפרק אחרון וכן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמרו שרבי אבהו ראה רבי אבא דמן עכו דהוו תפסו ליה בעלי חובות ואמר להו אית לכו רבה ונהג ענותנות בעצמו שהיה עשיר והיה גדול בבית קיסר כמו שנזכר שם ובכתובות פרק שני ובסנהדרין פרק ראשון ובראשון מחגיגה ואמר לבני עירו הנה רבי אבא יותר חכם ממני להושיבו בראש ושיתנו לו ממון. ובפרק הניזקין אמרו ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ובי אביי ובי רבא. וראיתי תשובה לרבינו שרירא ז"ל שאותו שיפורא היא תיבה כמין שופר כמו שנזכר במשנת שקלים והיו מקבצין שם מעות לישיבה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל משמו גם כן וכן בתענית בפרקא דחסידי במעשה של ר' יוחנן ואלפא שהלך אלפא לעסוק בסחורה ורבי יוחנן עסק בתורה ולבסוף מלך ר' יוחנן וכתב רבינו שלמה ז"ל הושיבוהו בישיבה ראש עליהם ונתנו לו ממון וכן הוא האמת כי לפי זה אמר לאלפא אלו עמדת בכאן לעסוק בתורה לא היית צריך לסחורתך ולהניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן במסכת הוריות בפרק אחרון שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ואמר לו ועלי אתה תמיה שני תלמידים יש ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש ביה ואין להם פת לאכול וכשירר ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור כמו שפירש שם רבינו שלמה ז"ל וכשאמר לרבי יהושע מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לדור שאתה פרנסו שאינך יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים שהיה לו לרבן גמליאל שהיה נשיא להשגיח בענין רבי יהושע שיתפרנס דרך כבוד מהצבו' כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם הביאו מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין ונשברה הספינה ועלה ליבשה ונכנס לבית המדרש ודרש כשראו שהיתה בו חכמה יתירה לווהו גדולי הקהל ועשו לו פסיקא גדולה. וכן בפרשת ואתה תצוה יש מעשה בחבר אחד שהיה עולה לירושלם הכירו בו בני ירושלם שהיה אדם גדול ואמרו לו טול חמשים זהובים ושב אצלינו. וכן בבריתא של קנין תורה שנו רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך כמה כסף וזהב ולא נמנע מזה אלא מפני שלא רצה לדור אלא במקום תורה. מכל אלו המעשים נראה שאדה חשוב וצבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צבור אבל אין איסו' בדבר כמו שנראה מאלו המעשים:

ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר' רות ובמדרש חזית:


משנה ו[עריכה]

הפירוש רבי יוסי היה מתלמידי רבי עקיבא והוא ר' יוסי בן חלפתא ובפרק מרובה ובפרק חזקת אמר רבי יוסי כשהלך אבא חלפתא ובפרק אלו הן הנשרפין אמר אפי' אבא חלפתא ביניהן וכן כתב רש"י ז"ל באחרון מיומא. וכן במסכת מעילה אמר רבי יוסי אלו היה אבא חלפתא קיים ובפרק בשלשה פרקים בירושלמי אמרו שהיה מבני יונדב בן רכב. וגם רבי יוסי היה תלמידו של רבי טרפון בירושלמי דשביעית אמר ר' יהודה אכלנו לפני רבי טרפון אמר רבי יוסי עמך הייתי והלכה כמותו מחבירו מפני שנמוקו עמו כמו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' מי שהוציאוהו ובפרק כיצד הרגל ופירוש נמוקו עמו טעמו עמו שנותן טעם לדבריו ורבינו שלמה ז"ל פירש בעירובין פרק מי שהוציאוהו נים קו מדבר קו האמת. וכבוד התורה כתב רבינו משה ז"ל שהוא בשלשה דברים האחד שהוא משתדל ללומדה והשני לכבד לומדיה והשלישי לכבד הספרים והחלול גם כן הוא בשלשתן עכ"ל. וכבר אמרו רז"ל באבות דרבי נתן כל מי שיש לו בית המדרש בעירו ואינו הולך שם חייב מיתה פירוש שהוא בכלל כי דבר ה' בזה. וכן אמרו רז"ל כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בפרק חלק. וכן אמרו שהעומד במבואות המטונפות ועוסק בתורה שעליו נאמר כי דבר ה' בזה כמו שנזכר בברכות בפר' מי שמתו. ובפרקי דרך ארץ אמרו כל המזלזל בדבר אחד מדברי תורה חייב כרת שנא' כי דבר ה' בזה. ובמדרש משלי למדו שהמחלל את התורה גופו מחולל על הבריות מהכתו' שנאמ' חכמה ומוסר אוילים בזו. ורבינו יונה ז"ל כתב כי בכלל זה הוא האומר לא היה לו למשה לכתוב ואחות לוטן תמנע וכבר פירשו ז"ל בפרק חלק למה נכתב והמכבד לומדי התורה גם כן שכרו אתו ופעולתו לפניו שיהיה גופו מכובד על הבריות והמחלל כבודם אלמלא מינות שנזרקה בו לא בא לידי כך ואמר הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו רוצה לומר כי כמו שעל ידי המצרף והכור ידע האומן הכסף והזהב אם הם טובים או הם סיגים כן האיש נודע אם טוב ואם רע לפי שאם מכבד החכמים הוא טוב ומהולל ואם מחלל כבודם הוא רע ומחולל. והמכבד הספרים הוא שיעשה ספר תורה נאה לכתוב אותו בקולמוס נאה ויכרכהו בשיראים נאים כמו שנזכר בפרק רבי אליעזר דמילה ובראשון מנזירות זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ויכבד וירבץ לפניהם כמו שהיה עושה עובד אדום לפני הארון ונתברך ביתו כמו שנזכר בסוף ברכות. ולא ישב על גבי מטה שספר תורה עליה אלא אם כן הוא על הכלי גבוה כמו שנזכר בפרק אלו מגלחין ובמנחות פרק הקומץ רבה. ולא ישמש מטתו בבית שיש בו ספר תורה אלא אם כן יש מחיצה עשרה טפחים כמו שנזכר בפרק מי שמתו וחילופיהן הוא המחלל את התורה ולשון המשנה הוא גופו חולין על הבריות:


משנה ז[עריכה]

הפירוש ממלא מקום אבותיו היה כמו שנזכר בפרק במה טומנין ופר' שני מסנהדרין והיה כפוף לפני רבי כמו שנזכר שם ובפ' מצות חליצה:

והחושך עצמו מן הדין. אע"פי שמצוה היא לדון בין אדם לחבירו מותר לחשך עצמו ממנו ולומר להם התפשרו כמו שנזכר בראשון מסנהדרין וכן פירש רבינו שלמה ז"ל או אם יש אחרים יודעים הדין יכול לחשך נפשו ממנו וכן פירש רבינו יונה ז"ל ואם עושה כן פורק ומסיר מעליו איבה שלא ישנאוהו בעלי דינין היוצאים חייבים ואפשר גם הזכאים אם אינם כשרים כמו שאירע לנו פעמים הרבה. וגזל שמא יחייב הזכאי והרי הוא מחזיק ידי הגזלן וענשו עליו:

ושבועת שוא. שמא אין כאן חיוב שבועה והוא מחייבה וזה הוא שבועת שוא כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש וענשו עליו ואפשר שגם על שבועת שקר יתחייב אם ישבע לשקר הנשבע כגון שיאמר לא לויתי ולוה וכל זה הוא כענין שבועת שוא כמו שאמרו בשלישי משבועות ובראשון מתמורה שקר דומייא דשוא והיא לא אכלתי ואכל דבשעת שבועה יצתה לשוא:

והגס לבו בהוראה. זה הוא הפך החושך עצמו מן הדין שהוא ממהר לדון וגס לבו בו בלא עיון ומתון וכבר הזהירו אנשי כנסת הגדולה הוו מתונין בדין וזה שאינו עושה כן הוא שוטה שאלמלא שנתרוקן מוחו איך מלאו לבו לדון במהירות וכבר אמר הכתוב חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו שהכסיל יודע שאינו יודע וילמד וזה לא ילמד עוד שהרי הוא חכם בעיניו ולא תאמר כיון שהוא שוטה אין עליו עונש שהשוטה אינו בר עונשין על כן אמר כי גם הוא רשע ונוסף על רשעו כי הוא גס רוח כי לולא גסות רוחו לא זחה דעתו עליו להורות בלא מתון אבל הוא בטח בחכמתו וזאת היא גסות רוחו והוא תועבת ה':


משנה ח[עריכה]

הפירוש אין במשניות הוא היה אומר והכל הוא משנה אחת עם הקודמת. מן התורה מי שהוא מומחה כלומר שהוא מנוסה שהוא בקי בדינין כמו ולא בקמיע בזמן שהוא מן המומחה וכמו רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מותר לדון יחידי כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ובבכורות פרק עד כמה ואומר זה התנא כי מדרכי חסידות הוא שלא לדון יחידי ויצרף אחרים עמו וכמו שאמרו בראשון מסנהדרין רבה כי הוה אתי דינא לגביה מכניף לכולהו דייני דמחוזא אמר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא וכל זה מדרכי חסידות ואפי' במקום שאי אפשר לו לחשוך עצמו מן הדין. ואם קבלוהו עליהם לדון ביחיד אף מדרכי חסידות רשאי לדון יחידי כמו שאמרו בירושלמי דרבי אבהו היה דן יחידי אמרו לו תלמידיו לא כן שנינו אל תהי דן יחידי אמר להם כיון שהם רואים אותי יחידי ובאין לדון לפני הרי קבלוני עליהם ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהם אבל קבלו עליהם דן אפי' יחידי. ומה שאמרו בפרק מרובה אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו מפני שהיו דנין ביחידי נראה שהם היו דנין בכפייה אבל אם היו מקבלים אותם עליהם לא היו נענשים. ומכאן נהגנו היתר בעצמינו לדון יחידי אפילו מדרכי חסידות כיון שקבלונו הצבור עליהם ואפי' בבחרותינו בהיות קיימי יחידי הדורות אשר בימי רבותיהם היו מומחין היינו דנין בפניהם בקביעות במצותם וברשותם:

ומה שאמר שאין דן יחידי אלא אחד. כתב בו רבינו יונה ז"ל שני פירושים האחד שאין דן יחידי אלא יחיד מומחה ואין לך להחזיק עצמך כיחיד מומחה. והשני שאין דן יחידי אלא מי שהוא יחיד בעולמו הקב"ה שאין לצרף אחר עמו אבל אתה אפשר לצרף אחרים עמך אע"פי שאינם גדולים כמותך ואף הקב"ה נמלך עם המלאכים שנא' ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומה שכתוב והוא באחד ומי ישיבינו הוא שלאחר גזר הדין הוא חותם יחידי וזהו שנא' הרשום בכתב אמת וכן נדרש בילמדנו על דעת רבי עקיבא החולק על רבי פפייס וכן הוא במדרש חזית ובואלה שמות רבה ובירושלמי אמרו אמר רבי יהודה בן פזי אפילו הקב"ה אינו דן יחידי דכתיב כל צבא השמים וגו' וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות אין הקב"ה עושה דין אלא אם כן נמלך בפמליא שלו שנא' בגזירת עירין פתגמא וכן נזכר בבראשית רבה ופמליא הוא חיל בלשון יון:

ואל תאמר קבלו דעתי. פירש רבינו שלמה ז"ל אל תאמר לבעלי דינין קבלו דעתי שהם רשאין לעשות כדבריך ואי אתה רשאי להכריחם בעל כרחם ולפי פירוש זה אין זה מדרכי חסידות בלבד שאם בעלי הדין אינם רוצים בדינו מה לו לכופם והלא לא תבעוהו שיהיה דיין עליהם. אבל רבינו משה ז"ל פירש וכן נראה שאם צרפת עמך אחרים לדין והם חלקו עליך ואתה יחידי והם מרובים אל תאמר להם קבלו דעתי כי מפני ענותנותי צירפתי אתכם עמי ועל כל פנים יחתך הדין על דעתי כי הם רשאים ולא אתה כיון שנצטרפו עמך בטל דעתך מפני דעתם וזה לפי דעתי הוא מדרכי החסידות כי מן הדין אין הולכין אחר הרוב אלא כשהם שוין וכמו שאמרו בראשון מיבמות כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו ושאני בית שמאי דמחדדי טפי אבל מדרכי חסידות הוא שלא יאמר קבלו דעתי ויהא קולר תלוי בצוארם. וכן אירע לנו פעמים הרבה:


משנה ט[עריכה]

הפירוש זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות ואומר כי המקיים את התורה מעוני ודוחק את עצמו בפרנסתו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו כדי לקיים את התורה בלימוד ועשיית המצות וזהו לשון המקיים את התורה יהיה שכרו ממשפטי האלהים אשר לא יעזוב את חסידיו להיות נודדים ללחם איה שיקיים אותה מעושר כי בצל החכמה בצל הכסף וזהו שאמר שלמה טובה חכמה עם נחלה כי שניהם כאחד טובים ואמר אחר כך ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כלומר בזה יש יתרון ידיעה וכל העולם אינם יודעים זה אלא החכמים אשר יש בהם יתרון דעת שהחכמה לבדה תחיה את בעליה ולזה כשאמר הקב"ה לשלמה שאל מה אתן לך לא שאל אלא החכמה משל למלך שאמר לבולטוס אחד שאל מה אתן לך אמר אותו בולטוס אשאל את בתו וכשיתן לי את בתו יתן לי בכלל בתו כסף וזהב ומרגליות כן אמר שלמה אשאל החכמה ובחכמה יהיה לי גם עושר גם כבוד שנאמר ונתת לעבדך לב שומע אמר לו הקב"ה החכמה שאלת ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר גם כבוד ונכסים אתן לך כמו שנזכר במדרש קהלת. וכל המבטל את התורה מעושר ואומר מפני עושרי הרב לא יהיה לי פנאי לעסוק בתורה סופו שיאבד העושר ההוא בענין רע ויבטלנה מחמת עניו ודוחקו לבקש פרנסתו ונמצא יוצא מן העולם בלא תורה וביום הדין אין לו טענה בבטול תורה מפני העושר שהרי רבי אלעזר בן חרסום היו לו אלף מדינות ביבשה ואלף ספינות בים והיה עוסק בתורה ולזה הוא מחייב העשירים כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה ולשון הכתוב הוא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך:


משנה י[עריכה]

הפירוש רבי מאיר מקהל גרים היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר באגדת הניזקין והיה חריף הרבה עד שלא רצו לקבוע הלכה כמותו וזהו שאמרו בעירובין פרק ראשון גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר' מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו מפני שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה פנים והיה אומר רבי האי דמחדדנא מחבירי משום דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלמלא חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ורבינו שלמה ז"ל פירש שהיה יושב אחריו בישיבה וכן מוכיח לשון הגמרא ובירושלמי מפורש שנתגלה צוארו של ר' מאיר וראה אותו רבי ומשם זכה להיות מחודד אמרו שם אפרח רוחא פקוליה מעלוי קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כותלא וחמא קדליה דרבי מאיר מן אחורוי אמר רבי לא זכיתי לתורה אלא על דחמיתי קדליה דרבי מאיר מן אחורוי והסתמות שבמשנה כולם הם על דעתו וזהו שאמרו סתם משנה רבי מאיר בפרק ראשון מגיטין ובמקומות אחרים ולמד לפני רבי עקיבא ואחר כך לפני רבי ישמעאל כמו שנזכר שם בראשון מעירובין וכן בסוטה פרק היה נוטל וסמכו ר' עקיבא והיה יניק ולא קבלוניה ואחר כך סמכו ר' יהודה בן בבא כשהגדיל וקבלוהו כמו שנתפרש בסנהדרין בפרק ראשון ואמר כי האדם יש לו למעט בעסק סחורה ולעסוק בתורה כמו שנזכר בפרק ראשון עשה תורתך קבע ושם פירשנוה וכן היה עושה הוא שהרי בעירובין בפרק ראשון ובסוטה פרק היה נוטל כשבא ללמוד תורה לפני רבי ישמעאל אמר לו מה מלאכתך אמר לו לבלר אני ואמרו במדרש קהלת רבי מאיר היה כתבן טב מובחר והוה לעי תלת סלעין בכל שבא והוא אכיל ושתי בחדא ומכסי בחדא ומפרנס אוחרתא לרבנן ואמרי ליה תלמידוהי רבי בניך מה את עביד עליהון אמר להון אין הווין צדיקין כההוא דאמר דוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואם לאו מה אניח את שלי לאויבי המקום ולא כן אמר שלמה ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי ועל כן היה מזהיר למעט בעסק ולעסוק בתורה:

והוי שפל רוח בפני כל אדם. וכבר נאמר למעלה מאד מאד הוי שפל רוח והוא הוסיף בפני כל אדם ואפילו הוא קטון ממך ואפי' עשית תורה הרבה ולזה הכניסו בכאן בתוך דבריו. או הוי שפל רוח בפני כל אדם כדי ללמוד ממנו ולעסוק בתורה:

ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. והם יסייעוך בבטולך וכמו שאמרו בספרי ובירושלמי פרק הרואה אמר ריש לקיש מצאו כתוב במגילת חסידים אדם הולך יום אחד וחבירו גם כן יתרחק ממנו יום אחד נמצא כי במהלך יום אחד יתרחקו זה מזה מהלך שני ימים וכן פירשוהו שם בירושלמי. והגירסא הנכונה היא בטלת על משקל אמרת שמרת עמלת מהבניין הקל בודד כמו ובטלו הטוחנות:

ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. ובמדרש משלי היא שנויה על מקרא שנא' אם חכמת חכמת לך זה הוסיף על דברי רבי טרפון בסוף פרק שני שר' טרפון אומר נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ורבינו יונה ז"ל קשר הדברים אמר אם בטלת מן התורה יש בעולם כמה בטלים והם הרשעים והאריות והדובים שהם בטלים והקב"ה על ידם ישלם לך פורענות כי הם שבט אפו ואם עסקת בתורה הוא בעצמו ובכבודו יתן לך שכר הרבה לא על ידי מלאך ובזה יתירה מדה טובה למדת פורענות. וסוף זאת המשנה ואם עמלת בתורה לא כתבוה בסדורי תפלות:


משנה יא[עריכה]

הפירוש רבי אליעזר בן יעקב חבר היה לרבי מאיר ורבי יהודה כי היו במושב אחד כשדברו בכבוד אכסניא באחרון מברכות ובמדרש חזית והלכה כמותו בכל מקום וזהו שאמרו בפרק מי שאחזו ובפ' הדר ובסוף פרק החולץ משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר מעט שמועות נאמרו על שמו כמו שהקב הוא מדה קטנה שאינה אלא ארבע לוגין והלוג ששה ביצים וכל דבריו הם נקיים שהלכה הם. ויש מפרשים קב ונקי בלשון גימטריא מאה ושתים הלכות וכן מצינו משתמשים חכמים בזה כמו שאומרים ריס שהוא אחד משבעה ומחצה במיל שהם אלפים אמה ביומא פרק שני שעירי אמרו כן וכן בפרק אלו מציאות ובפרק מרובה ובפרק לא יחפור שלשים ריס וכן פירש בעל הערוך ז"ל בערך רוס והוא שיעור מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה ואמרו ביומא פרק א' כי משנת מסכת מדות נשנית על דעתו מאן תנא מדות ר' אליעזר בן יעקב:

העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. הוא מלאך מליץ יושר שנא' אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו וכבר פירשו חז"ל במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה כי העושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד. וכבר פירשנו ענין אלו המלאכים בחלק שני מזה הספר. וכל העושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד הוא הפך המליץ יושר שהוא משטין כמו שמצינו שהשטין השטן כנגד איוב על כן פירש אליהוא לאיוב כמו שהשטן קטרג כנגדו מפני קצת עבירות שעשה כן המלאך המליץ על תומו ויושרו יחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר וכבר נתמרק חטאו באלו הייסורין ובכאן גילה לו אליהוא כי השטן היה סבת יסוריו וזה לא ידעו שאר החברים על כן שתק איוב כיון שלא הרשיעו לגמרי כשאר החבירים והודה לו כי אי אפשר לו לאדם בלא קצת עבירות שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכן תרגם המתרגם פסוק אם יש עליו מלאך מליץ אין אית עלוי זכותא מזדמן מלאכא פרקליטא חדא מן ביני אלף קטיגורא לחואה לבר נש תריצותיה ודבר זה אנחנו חדשנוהו בספר אוהב משפט ולא נתפרש יפה כדברי המפרשים ז"ל כי הם לא השגיחו ליישב דברי אליהוא על פתיחת הספר שהודיעה לנו כי סיבת הייסורין הוא השטן וכן פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין זה השטן קטיגור הוא הפך סניגור כמו שאמרו בבראשית רבה כיון שנסתלק הסניגור בא הקטיגור. ובפרק ראוהו בית דין ובראשון מקדושין ובפרק אין דורשין ובאחרון מברכות אין קטיגור נעשה סניגור ולשון מדרשות למד סניגוריא פרק יום הכפורים ובהפך בסוף כתובות דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים סניגוריא הלצה טובה קטיגוריא רכילות ודבה רעה ואמרו שהם מלות מורכבות שונא תגר קורא תגר. תשובה אחר המעשים הרעים ומעשים טובים מתחלתן הם כתריס ומגן בפני הפורענות ומעשים טובים שהם מחיצה מפסקת בינו ובין הפורענות וכן אמרו בפרק חלק מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יתעסק בתור' ובגמילות חסדים. מגן בלשון ערבי תורס ויש אומרים שהוא כמו דלת מלשון תריסי חנויות בראשון מיום טוב ויותר נכון הוא הראשון שהוא מלשון בעלי תריסין בפרק תפלת השחר ולא בקשת ולא בתריס בפ' במה אשה יוצאה ותרגום צנה מאתים תריסין מאתן:

הפירוש פירוש סנדלר שהיה עושה סנדלים וייחס אותו על שם אומנתו כמו נחום הלבלר שמעון השזורי שמעון הפקולי שהיה משתכר בצמר גפן כמו שנזכר בפרק כל היד ורבי יהודה הבשם בפרק אלו טרפות ורבי יהודה הסבך פרק הדר ובפרק יש נוחלין רבי יהודה הנחתום ובפרק רבי אליעזר דמילה רבי יהודה הגוזר ובאחרון מיומא לוי הסייד ואע"פי שנוספה בו ריש באחרונה ואין בלשון הקדש תוספת ריש כי היא אות שרשית הרבה נמצא כן מלשון ארמית בשמות האומנות בירושלמי פרק לא יחפור ובמסכת חלה יש חלוטר והוא מוכר חלוטין וכן שם נחתומר והוא הנחתום וכן פירש שם הרב ר' יהודה בר' יקר ז"ל וכן פלטר שבגמר' בבלית עושה פת שנמכר בפלטיא וכל נמכר בשוק המוכרו נקרא פלטר כמו שאמרו בירושלמי דשביעית חמשה אחין מלקטין ירק ואחד מוכר על ידיהן אמר רבי יוסי ברבי נון ובלבד שלא יעשו פלטר מהו ובלבד שלא יעשו פלטר דלא יהא מיזבן בכל שעה כן נראה פירוש זה השם והיה חבר לרבי מאיר ורבי יהודה כי מצאנוהו חולק עמהם במבשל בשבת בפרק כירה ובפ' מרובה ובראשון מחולין ובפרק הניזקין בגטין ועם רבי מאיר בכתובות פרק אע"פי וכן במדרש קהלת אמרו שהוא מהתלמידים שהעמיד רבי עקיבא בזקנותו כרבי מאיר וחביריו וכן בפרק מי שמתו. ובירושלמי דחגיגה אמר לרבי מאיר שמשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שמשתי ישיבות והיה אומר כי כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים והוא כשמתקבצין ללמוד תורה ולעשות מצוה הקיבוץ הזה הוא מתקיים שכולם עולים לדעת אחת וזהו סיבת קיומם ועוד שהקב"ה רוצה בקיומן שהרי שכינה שרויה ביניהם כמו שנזכר בפרק שלישי וכיון שהכבוד שוכן בתוכם הוא מקיימם ושאינה לשם שמים כגון המתקבצין להשתרר זה על זה אין סופה להתקיים שכל אחד מהם רוצה מה שאינו רוצה חבירו ומתוך כך חולקין אלו עם אלו וחלק לבם עתה יאשמו ועוד שאין שכינה עמהם ומי מקיים אותם וזה אמת הוא ובאבות דרבי נתן שנו כנסיה שהיא לשם שמים כאבותינו על הר סיני ושאינ' לשם שמים כדור הפלגה:


משנה יב[עריכה]

הפירוש רבי אלעזר הנזכר סתם במשנה ובברייתות הוא תלמידו של ר' עקיבא כרבי מאיר וחביריו והוא ר' אלעזר בן שמוע כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק ראשון משבת והיה כהן כמו שנזכר בפר' בני העיר ובפרק אלו נאמרין לא נשאתי כפי בלא ברכה ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו ביבמות בפרק הערל ובפרק אחרון מיומא כשהלכתי ללמוד תורה לפני רבי אלעזר בן שמוע וכן בפרק כיצד מעברין ובפרק הקומץ רבה אמר ר' כשהלכתי למצות מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע. והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה וכן בספר רבינו משה ז"ל וכן כתבה רבינו שלמהז"ל בפירוש התורה בפרשת בשלח וכן אמר רבי אליעזר בפרק שני אבל בכאן רבינו שלמה ז"ל כתב חביב עליך ככבוד חבירך וכן כתבה רבינו יונה ז"ל וכן היא במשניות שלנו ופירשוה קרוב לכבוד חבירך או שיזהר בזה כמו בזה כל אחד כפי מדרגתו שאינו בדין שיכבד תלמידו בשוה כמו שיכבד חבירו וכן מתפרש המשנ' כולה שיהיה כבוד חבירו קרוב למורא רבו ומורא הרב קרב למורא שמים שהרי הקישן הכתוב שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כמו שנזכר בראשון מקדושין ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה ונתן הכבוד אל התלמיד והמורא אל הרב ואל השמים כי כן הדין לכבד מי שהוא שוה לו או קטן ממנו הכל כפי מדריגתה והמורא ממי שהוא גדול ממנו. אבל יש תימה בגירסא זו שלא מצינו שחייבה תורה לכבד החבירים אלא לגדולים כאב וזקן שקנה חכמה ואיך יאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חבירך. ולגירסת רבינו משה ז"ל פירש רבינו שלמה ז"ל בפירוש החומש בפרשת בשלח כי סמכו לכבוד תלמידך חביב עליך כשלך ממה שאמר משה ליהושע שהיה תלמידו בחר לנו אנשים עשאו שוה לו וכבוד חבירך כמורא רבך מן ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא היה חבירו ואחיו גדול ממנו ואמר לו בי אדני כאלו היה רבו ומורא רבך כמורא שמים שנא' אדני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך הרי הם כאלו מרדו בהקב"ה וחייבים כלייה וכן הוא אומר ואתה תהיה לו לאלהים וכן היא מפורשת באבות דרבי נתן ובמכילתא וכן כתב בעל הערוך בערך כבד ובירושלמי דנדרים אמרו הכל מודים בכבוד רבו שאין מעמיד נדרו דתנן ומורא רבך כמורא שמים כלומר שאף החולק בכבוד אביו ואמו מודה בכבוד רבו שאין אדם מעתיד נדרו ויבטלנו מפני כבודם על כן אין פותחין לו בכבוד רבו ובפ' ערבי פסחים אמרו אמר אביי כי הוינן בי רבה הוה זגינן אברכי דהדדי פירוש משום הסבת שמאל כי הוינן בי רב יוסף אמר לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים:


משנה יג[עריכה]

הפירוש רבי יהודה סתם הוא ר' יהודה ברבי אלעאי וכן כתב רבי' שלמה ז"ל בפרק אין צדין והוא מתלמידי ר' עקיבא כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו וגם למד לפני רבי טרפון כמו שמצינו בתוספתא דנגעים שאמר לו יהודה בני וכן בפרק מצות חליצה אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון וכן בהרבה מקומות ובפרק הנודר מן המבושל רבי יהודה היה יושב לפני רבי טרפון ובירושלמי דשביעי' אמר רבי יהודה מעשה שהיינו בעין בושים ואכלנו לוף על פי רבי טרפון ובמנחות בפרק ר' ישמעאל ובשני משבת ובשני ממגילה ובראשון מקדושין מוכיח שהיה תלמיד רבי טרפון ועל דורו נאמר שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל שהיו ששה תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחד ועוסקים בתורה מה שלא היו בדורו של משה ויהושע וחזקיה מלך יהודה כמו שנזכ' בסנהד' פרק כהן גדול והיה חסיד גדול ובכל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד הוא רבי יהודה כמו שנזכר בפרק מרובה ובתמורה פרק יש בקרבנות ונקרא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בסוף ברכות בפרק כל המנחות לפי ששבח מעשה מלכות הרשעה גזרו שיהיה הוא ראש המדברים בכל מקום כמו שנזכר בשבת בפרק שני והיה אומר שיהיה החכם זהיר בתלמודו ללמוד הדברים בדקדוק ואם ישמע דבר מרבו יזהר לשאול טעמו שאם לא ידקדק בתלמודו ולא ידע טעמו של דבר יטעה במעשיו ובהוראתו ויחשב לו כזדון כי הפושע הוא כמזיד כמו שהשוגג הוא כאנוס ובפרק לא יחפור אמרו שהרג יואב לרבו לפי שלמדו תמחה את זְכַר עמלק הזיי"ן בשב"א והכ"ף בפת"ח והיתה שגגה זו עולה זדון שנא' כי ששה חדשי' עשה יואב עד הכרית כל זכר באדום והרג לרבו משום שנא' בירמיה ארור עושה מלאכ' ה' רמיה והוא עשה מלאכתו רמיה שלא השגיח בלימוד התלמידים אם היו קורין בשיבוש וסמיך ליה וארור מונע חרבו מדם ועל זה הזהירו חז"ל שם להושיב מלמד המדקד' בקריאה והוא יותר טוב ממי שאינו מדחדק בקריאה אע"פי שהוא יותר גדול בחכמה ממנו משום דשבשתא כיון דעאל עאל ובפרק ערבי פסחים אמרו וכשתלמד את בנך תורה למדהו מספר מוגה. ובילמדנו אמרו שנו רבותינו שגגת תלמוד עולה זדון לפיכך כתיב נפש כי תחטא לפי שהוא מלמעלה ולא כתיב אדם עד כאן ירצו לומר כי אע"פי שהוא שוגג צריך סליחה כי יש לו נפש עליונית שהוא מן המלאכים שאינם חוטאים כמו שביארנו בחלק שלישי מזה הספר שלא כדעת המתפלספים ואם באה שגגה לידה היא בת עונשין ולפי זה אם שגג מפני שלא נזהר בתלמודו נחשב לו כזדון וכבר אמרו במציעא פרק ואלו מציאות שתלמידי חכמים שגגותיהם נחשבות כזדונות והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון:

הפירוש כבר פירשתי בפרק שלישי כי זה הוא רבי שמעון בן יוחאי ועמד במערה הוא ור' אלעזר בנו הרב' שנים מפני פחדה של מלכות הרשעה לפי שהיה מגנה מעשיה כמו שנזכר בשבת בפ' שני ועל זה אמרו בפרק הפועלים שהוא היה בצער במערה ונחשב לו לזכות גדול. ורבינו הקדוש למד בפניו כמו שאמרו בשבת ועירובין כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע וכו' אבל בירושלמי פרק המצניע אמרו תלמידיה דרבי שמעון בן יוחאי הוה תלמידיה דרבי יעקב בן קודשאי הוה בתמיהה. וג' כתרים הם והוא מונה ארבעה תורה וכהונה ומלכות ושם טוב אבל שם טוב אינו כתר בפני עצמו כי שאר כתרים צריכין לו והוא עולה על גביהן. ואלו הכתרים הם מעלות ומדריגות שהם בישראל שהקב"ה הזהיר על כבודם וחייבים כל העם להודות למעלותם ולנהוג בהם כבוד והם החכמים לומדי התורה והכהנים בני אהרן והמלכים ומי שיש לו שם טוב מפני שהוא בן טובים ואין לו תורה ולא כהונה ולא מלכות לא נתנה לו תורה מדריגה יתירה שיהיו העם חייבים בכבודו על כן לא מנה התנא ארבעה כתרים כנ"ל. ושלשה כתרים אלו הם על שלשה דברים שהעולם עומד והם תורה ועבודה וגמילות חסדים כי התורה הוא כתר תורה והעבודה כתר כהונה וגמילות חסדים הוא כתר מלכות כי על ידי העושר בא לידי גמילות חסדים וגם כן מלכי ישראל מלכי חסד הם ויש סמך לשלש כתרים אלו שלשה זרים שהיו במשכן כמו שנזכר ביומא פרק בא לו ובואלה שמות רבה האחד על הארון והוא סימן לכתר תורה כי בו היו הלוחות מונחים. והשני על השלחן והוא סימן לכתר מלכות כמו שאומרים בשני מיבמות לשם שלחן מלכים. והשלישי על מזבח הקטרת והוא סימן לכתר כהונה שנא' ישימו קטורה באפך לפי שהיא העבודה היותר משובחת שהיא מעשרת שנא' אחריו ברך ה' חילו ועל זה כשהיו מפייסין בבית המקדש היו אומרים חדשים לקטורת כמו ששנינו בתמיד וביומא בפ' בראשונה שנינו הפייס השלישי חדשים לקטורת כדי שיזכו בה הכל והתורה אמרה שום תשים עליך מלך ופירשו בראשון מקידושין ופרק כהן גדול בסנהדרין שתהא אימתו עליך. ואחימלך כהן גדול אמר לשאול הנני אדני וירמיה קרא לצדקיה אדני המלך ונתן הנביא וכן צדוק כהן גדול היו קורין לדוד אדני ומשתחוים לו והוא אמר להם קחו את עבדי אדוניכם כמו שנזכר באחרון מהוריות שזה הוא הראוי למלכות שאלמלא מוראה איש רעהו חיים בלענו וזהו כתר מלכות. ובכתר כהונה אמרה התורה וקדשתו לכל דבר שבקדושה כמו שנזכר בפרק הניזקין לפי שהם שלוחי המקום כמו שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר ובראשון מיומא ובראשון מקדושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ונאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וזה מגזירת הכתוב שהזקן אומר לו אמור טהור והוא אומר אמור טמא והוא אומר כמו שנזכר בספרא ובמסכת ערובין פרק ראשון ונאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים כמו שנזכר בפרק החולץ ובפרק האשה רבה ביבמות ובפסחים פרק תמיד נשחט ובפ' בא לו כהן גדול ובספרא וזהו כתר כהונה. ובכתר תורה אמרה תורה מפני שיבה תקום ומתרגמינן מן קדם דסבר באוריתא תקום ואפי' יניק וחכים כמו שנזכר בראשון מקדושין ונאמר עוד את ה' אלהיך תירא ודרשו שם ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה ובפרק כל שעה את לרבות תלמידי חכמי' הרי שהכבוד שהוא לכהונה והמורא שהוא למלכות הכל הוא לכתר תורה על כן זר הארון הוא לפני ולפנים שהכתר ההוא גדול מכולן וחוצה לו היותר קרוב לו זר השלחן שהתורה צריכה למלכות לקיימה סימן לדבר דגל יהודה שהוא מלך וסמוך לו יששכר בעל תורה שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ואמרו חז"ל התורה והמלכות שני אחים שלא יתפרדו ולפי זה נקראו החכמים מלכים כמו שנזכר בפרק הניזקין מנא לן דרבנן מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו וכל שכן שהתורה יותר גדולה מכתר הכהונה שהרי השלחן קרוב לארון יותר ממזבח הקטרת שהוא סימן לכתר כהונה והכהנים הם נכנעים למלכות כ"ש לחכמים וכתר מלכות ניתן לדוד כמו שאמ' הכתוב זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי ואמר אביה בן רחבעם בדברי הימים כי המלכות לבית דוד היא ברית מלח עולם וכן הכהונה לבית אהרן היא ברית מלח כמו שכתוב בפרשת קרח וכן בפינחס נאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכתר תורה לא ייחד משפחה כמו שנאמר בית דוד דינו לבקר משפט בית אהרן ברכו את ה' אלא הרי היא מונחת שם כל הרוצה לזכות בכתרה של תורה יבא ויזכה שנאמר יראי ה' ברכו את ה' לא ייחד להם בית שמא תאמר שהכתר הזה גרוע מכולן תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו הכל צריכין לכתר זה כן נתפרש כל זה בספרי בפרשת קרח ויהושפט שהיה מלך נאמר עליו ואת יראי ה' יכבד שכשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו ואומר לו רבי ומורי כמו שנזכר בסוף מכות ובראשון ממגילה ובראשון מסוטה אמרו ודוד הוא הקטן מתחלתו ועד סופו כשם שבקטנותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה כך במלכותו הקטין את עצמו בפני מי שגדול ממנו ללמוד תורה ובפרק אלו מגלחין אמרו יושב בשבת כשהיה יושב ובישיבה של תורה לא היה יושב בכרים וכסתות אלא על גבי קרקע ותלמיד חכם קודם לכהן גדול שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים וכן הוא קודם למלך לפדותו כמו שנזכר בסוף הוריות שאם מלך מת או כהן יש לנו כיוצא בו ואם תלמיד חכם מת אין לנו כיוצא בו כמו שנזכר שם. וכתר שם טוב עולה על גביהן על גבי התורה עולה כתר שם טוב שאם תלמיד חכם סאנו שומעניה שרי לבזוייה כמו שאמרו בסוף מגילה ואמרו בפרק אלו מגלחין אם דומה הרב למלאך השם צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם אין משאו ומתנו טוב עם הבריות הוא מחלל את השם כמו שנזכר בפרק יום הכפורים ויותר גרוע הוא מעם הארץ אם מעשיו מקולקלין כמו שאמרו בפרק אלו עוברין. ועל גבי כתר מלכות עולה כתר שם טוב כמו שאמרו ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כמו שאמרו בהשותפין שרצו ובהזהב ונשיא הוא מלך כמו שנזכר בסוף הוריות ומלכי ישראל הכשרים לא נשתבחו אלא ויעש הישר בעיני ה' והרעים לא נתגנו אלא ויעש הרע בעיני ה' ועל גבי כתר כהונה עולה כתר שם טוב כמו שאמרו בפרק בא לו על אותו כהן גדול שאמר לשמעיה ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדיהון דאהרן ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדיהון דאהרן לפי שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום והוא בזה אותם לפי שהיו גרים ואמרו בתנחומא כל כהן שהוא עם הארץ מותר לשרוף תרומה על קברו ואמרו בפרק הזרוע אין נותנין מתנות אלא לכהן חבר שנאמר לתת מתנות לכהנים למען יחזקו בתורת ה' ומכל מקום אם אין שם חבר נותנים אותם לעם הארץ כמו שאמרו בחלה וכן בבכורים ונתנים לכל כהן במשנת חלה ובמשנת בכורים. ושלמה המלך אמר טוב שם משמן טוב טוב היה שם טוב של חנניה מישאל ועזריה שנא' עליהם ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שהיו סריסים כמו שנזכר דניאל שנכנסה עבודה זרה בימיהם כמו שנזכר בפרק חלק אותו שם היה טוב משמן טוב שנמשחו בו נדב ואביהוא שאלו נכנסו למקום מיתה לגו אתון נורא יקידתא ולא מתו שנאמר וריח נור לא עדת בהון ואלו נכנסו למקום חיים ונשרפו ועוד שמן טוב כלה ושם טוב אינו כלה ושמן טוב בחיים ושם טוב בחיים ובמתים שמן טוב בעשירים שם טוב בעשירים ובעניים שמן טוב נופל על המת ומסריח שם טוב אינו מסריח שמן טוב נופל על המים ונדוח שם טוב נופל על הדג ואינו נדוח שנא' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה שמן טוב מקיטון לטרקלין שם טוב מסוף העולם ועד סופו כן נדרש במדרש תנחומא ובמדרש קהלת. עוד נדרש שם ויום המות מיום הולדו משל לשתי ספינות שהיו בנמל האחת פורשת לים והאחת נכנסת בנמל היו שמחים אל היוצאת ואינם שמחים אל הנכנסת היה שם פקח אחד אמר להם טפשים אתם זו שנכנסה בשלום אתם צריכים לשמוח עליה זו שהיא יוצאת ואינכם יודעים אם תשוב בשלום למה אתם שמחים עליה כן בשעת הלידה אין בני אדם יודעים אם יפטר זה בשם טוב אם לא והכל שמחים עליו אבל זה שנפטר בשם טוב אשריו ואשרי חלקו ועל זה אמר שלמה ע"ה בחכמתו טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו:


משנה יד[עריכה]

הפירוש בעירובין בפרק ראשון אמרו שהוא רבי מאיר ולמה נקרא שמו ר' נהוראי שהיה מנהיר פני חכמים בהלכה ונקרא גם רבי מאיר שהיה האיר פני חכמים בהלכה ומה שמו רבי נחמיה שמו ולא היה זה ר' נחמיה המוזכר בתלמוד סתם כי מצינו סתם משנה רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה וכן בסוף ברכות ובמדרש חזית נזכרו שניהם בכבוד אכסניא ובירושלמי דשקלים בפרק בשלשה פרקים אמרו שהיה מבני נחמיה התרשתא ורבי מאיר היה מבני נרון קיסר כמו שנזכר בהגדת הניזקין ובפרק חבית אמרו שרבי אלעזר בן ערך שמו רבי נהוראי הנזכר בזאת המשנה. ואמר שיהיה גולה למקו' תורה שאם אין במקומו חכמים יגלה ממקומו למקום חכמים וכן אנו מתפללין יום הכפורים ואם יצתה עלינו גזירת גלות יהיה גלותינו למקום תורה. ובמדרש חזית אמרו שבטו של נפתלי על ידי שהיו לומדין תורה שלא במקומם נטלו שכר אלף הה"ד ומנפתלי שרים אלף בני יששכר על שהיו לומדין תורה במקומן נטלו שכר מאתים שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהם מאתים ע"כ בפסוק האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. במדרש משלי הביאו זאת המשנה על פסוק אם תבקשנה ככסף ועל כן הזהיר הוי גולה למקום תורה ואל תסמוך לומר חכמים יבואו בכאן כמו שעשה רבי אלעזר בן ערך כשחזר מאותן מקומות הנזכרים בפרק חבית שהם מקום תענוג ושכח חלמודו עד שקרא במקום החדש הזה לכם החרש היה לבם כמו שנזכר שם. וכן במדרש קהלת אמרו שאמרה לו אשתו מי צריך למי אמר לה הם צריכין לי אמרה לו חמת ועכברים מי דרכו לילך העכברי' אל החמת או החמת אל העכברים שמע לה ולא הלך וישב לו עד ששכח תלמודו לאחר זמן באו אצלו שאלו אותו פת חטין או פת שעורים מי טב לאוכלה בלפתן ולא היה יודע להשיבן בלפתן. רבי אלעזר ורבי יוסי אומרים שני תבשילין לפותין זה בזה ע"כ שם. ובפ' חבית אמרו על מעשה זה והיינו דתנן רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה. ובאבות דרבי נתן אמרו שאע"פי שרבן יוחנן בן זכאי היה אומר על ר' אלעזר בן ערך שהוא מכריע את כל חכמי ישראל לא נתגדל שמו בתורה כחביריו לפי שהוא הלך לעיר שמימיה יפים והם הלכו ליבנה:

ואל תאמר שחביריך יקיימוה בידך. אע"פי שיש כאן חבירים אל תסמוך שיקיימוה בידך אלא לך וגלה למקום הרב וכל שכן שאם אין לך חבירים בכאן ואל תאמר כשיבואו מהישיבה יקיימוה בידי שאלמוד מהם מה שלמדם הרב כי אינו דומה השומע מפי תלמיד כשומע מפי הרב וכמו שאמרו ישראל בעת מתן תורה רצוננו לראות את מלכנו כמו שנזכר במדרש חזית ובפרק רבי עקיבא וכן אמרו בהוריות בפרק אחרון כי גרסיתו תיבו קמי רבייכו שנא' והיו עיניך רואות את מוריך וכן הוכיח משה לישראל שהיה להם לומר לו משה רבינו אין אנו רוצים במינוי שופטים ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך כמו שנזכר בספרי:

ואל בינתך אל תשען. פסוק זה במשלי לומר שאפי' אתה חריף ומחודד הרבה אל תאמר הנה הספרים אתי מה אני צריך לגלות למקום הרב בחכמתי כי נבונותי אבין מה שבספרים וארד לעומקה של הלכה:


משנה טו[עריכה]

הפירוש זה רבי ינאי הוא מתלמידי רבי' הקדוש מאחרוני התנאים והיה רבו של רבי יוחנן שהיה ראש האמוראים כמו שמצינו בפרק האשה רבה ביבמו' שאמר לו רבינו לא משנתינו היא זו וכן באלו הן הלוקין ובראשון ממציעא אמר רבי יוחנן משום ר' ינאי וכן בראשון מראש השנה ומקומות אחרים ובפרק מי שמת אמרו אם יכפור רבי יוחנן בר' אלעזר תלמידו יכפור ברבי ינאי רבו. ובפרק אע"פי יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה ובפ"ד נדרים יש ר' ינאי סבא בר בריה דר' ינאי רבה. וכן היא גירסת רבי' משה ז"ל ופירושה שאין אנחנו יורדים לעומק הדין בזה למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו אף על פי שהדין דין אמת הוא אנחנו לא ירדנו לעומקו של דין למה דומה למה שאמר ירמיה צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה וכן אמר אסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה דבריהם שוין שהדין אמת וקרוב לטעות בו וכן אמר שלמה אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ואמר אחר כן וגם אם יאמר האדם לדעת לא יוכל למצוא:

אף לא יסורי הצדיקים. אע"פי שהדבר יותר קשה רשעים שהרי אנו רואים רשעים בפרהסיא אף בייסורי הצדיקים גם כן קשה אע"פי שאין צדיק אשר לא יחטא וזהו לשון אף. ורבינו שלמה ז"ל כן פירש וכתב שיש אומרים שאין זה לומר שלא ידענו סוד הדבר הזה אלא לומר שהדין כן נותן שהקב"ה ברא לצדיקים שני חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם וכן לרשעים זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן רש לו ייסורים בעולם הזה לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כמו שנזכר בשני מחגיגה ונותנים לו שלוה בעולם הזה כן הוא הדין ואין מסו רבידינו אלא בידו של מקום כדי שיטול זה חלק חבירו בגן עדן וזה חלק חבירו בגיהנם. ויש גורסין אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים וכן היא במשניות שלנו. ורבינו יונה ז"ל פירש אין בידינו משלות הרשעים שאין לצדיקים השקט ובטח בעולם הזה כרשעים וגם אין לנו מיסורי הצדיקים שהם יסורי' של אהבה שלא יתבטל בהם מתלמוד תורה כמו שנזכר בראשון מברכות. ירצה לומר לפי זה שהצדיקים בעולם הזה אין להם שלוה כרשעים וייסוריהם אינם של אהבה שלא יתבטלו מדברי תורה ופירוש הראשון יותר נכון וכן פירשנוהו בספר אוהב משפט. ובאבות דרבי נתן נראה כפירוש האחרון ששם שנו רבי ינאי אומר לשלות רשעים לא נכנסנו ביסורין של צדיקים לא נגענו אין בידינו משלות הרשעים ולא מיסורי הצדיקים:

הפירוש במעילה וכן בפרק הוציאו לו ביומא אמרו שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי וכן בפ' אחד דיני ממונות אמרו הלך אחר בית דין יפה אחר ר' מתיא בן חרש ברומי שהיה בית דין יפה ובפרק יום הכפורים יש שאל רבי מתיא בן חרש לרבי אלעזר בן עזריה ברומי וגם היה חסיד גדול ולא רצה להסתכל לעול' באשת איש והשטן עובר עליו תמיד ורצה להחטיאו וכשראה כן לקח מסמרים של ברזל והעבירם באש וסימא את עיניו והקב"ה שלח לו רפאל ורפאהו אחר שהבטיחו שלא ישלוט בו יצר הרע כמו שנזכר בתנחומא פרשת חקת ואמר שיקדים שלום לכל אדם ואפי קטן ממנו ובזה יהיה טוב לבריות וכן היה משתבח רבן יוחנן מעולם לא הקדימני אדם בשלום ואפי' עכו"ם בשוק בפרק היה קורא. ושיהא זנב לחכמים הגדולים ממנו ולא יהיה ראש לקטנים ממנו אם ימצא גדולים ממנו וכן אמר שלמה המלך ע"ה הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע כי ההולך את חכמים גדולים ממנו כל יום יוסיף דעת ותבונה ומי שהוא ראש ורועה ומתחבר לכסילים מלשון רעך ורע אביך כל יום יפחות מחכמתו ופתע ישבר מלשון תרועם בשבט ברזל ואמרו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות כי כשהיה חסר אחד מסנהדרין קטנה של עשרים ושלשה היו משלימין אותן בא' מאותן שלש שורות של חכמים שהיו יושבים לפניהם הגדול שבכולן ומושיבין אותו באחרונה וכשיאמר להם עד האידנא הוינא רישא והשתא מותיבתו לי בדנבי יאמרו לו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים והיו חושבין זה כי מעלין בקדש ולא מורידין כי עד עתה לא היה מסנהדרין ועתה הוא מהם וזנב ארי הוא ארי וראש שועל אינו אלא שועל מוטב שיהיה ארי ולא שועל ארי הוא גבור שבחיות ושועל הוא חלש שבחיות ולזה אמר זה המשל. וזאת המשנה דלגוה מסדורי תפילות:


משנה טז[עריכה]

הפירוש דמה זה העולם לבית שער שבו נכנסים להיכל והעולם הבא הוא ההיכל לפנים כמו שאי אפשר לו לאדם להכנם לפני המלך בתוך ההיכל אם לא יגלח ויחלף שמלותיו כי אין לבא לפני המלך בלבוש שק כן אי אפשר לזכות לחיי העולם הבא אם לא יזכה בעולם הזה וכמו שאמרו בראשון מע"ז ושני מעירובין היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן ואמרו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת כמו שנזכר בא' מע"ז. ופרוזדור הוא בית שער תרגום אולם המשפט פרוזדורא וכמו שאמרו בפ' כל היד במשל שמשלו באשה בנדה פרוזדור חדר ועלייה והזכירוהו בפרק לא יחפור ואמרו בשבת פרק ר' עקיבא ובבכורות פרק יש בכור בהמה לית לה פרוזדור שמקום ערותה אינו מכוסה בירכותיה כמו האשה ובפרק יוצא דופן ובפרק הערל אמרו כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וכן בפרק בהמה המקשה נזכר פרוזדור וטרקלין הוא ההיכל. ונראה שהוא לשון מורכב כמו טרקסמון טרקסין שבכולם יש טרק לשון סגיר' טרוקו גלי הנז' בפרק תפלת השחר וכן טרקסין בפרק השותפין שרצו ובמסכת יומא פרק הוציאו לו פירשו רבינו שלמה ז"ל פנים וחוץ שאותה אמה שהיתה בין ההיכל והדביר נסתפק להם אם מפנים אם מחוץ כמו שנזכר שם בגמרת יומא. וכן בירושלמי דכלאים פרק שמיני וכן טרקסמין שבפרק כיצד מברכין ושבגיטין בפרק הזורק פירושו דרך פתחים וכן זה טרקלין פנים לינה כן נראה לי. ויש ספרים כתוב בהם טרקלין נאין ובפרק המוכר פירות פירשו שהוא עשר על עשר ורומו כחצי ארכו וחצי רחבו כבנין ההיכל:


משנה יז[עריכה]

הפירוש זאת היא הגירסא המדוקדקת וכן כתבוה רבינו סעדיה זלה"ה בספר האמונות ורבינו שלמה ז"ל ורבי משה ז"ל ורבינו יונה וז"ל ויש משנים הגירסא וגורסי' לחיי עולם הבא לפי שהוקשה להם איך אפשר לומר שתהיה שעה אחת בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא אפילו יעשה כל מעשים טובים שבעולם והלא אין תכלית מעשים טובים אלא שיזכה לחיי העולם הבא. ואין להם לשנות הגירסא וזה פירושה יפה שעה אחת בתשובה ממעשים הרעים ובמעשים הטובים בעולם הזה שהוא עולם המעשה מכל חיי העולם הבא לענין המעשה שאותו עולם לא נברא לעשות בו מעשה שנאמ' היום לעשותם ולא מחר לעשותם כמו שנזכר בראשון מע"ז ובשני מעירובין ועל זה אמר שלמה ע"ה כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה על כן יתחזק האדם לעשות תשובה ממעשיו הרעים ולעשות מעשים טובים בעולם הזה ואל יאבד שעה אחת כי אי אפשר להשלים חסרונו בעולם הבא אפי' יחיה שם לעולמים וזהו שאמר יפה שעה לעשות מעשים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאין שם זכות יותר ממה שיזכה בעולם הזה וכן אמרו בשני משבת ובפרק שואל ובפרק האשה בנדה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בעולם הזה שכיון שמת האדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות שנא' במתים חפשי וזהו שאמר שלמה ע"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת כמו שנזכר שם ועל זה נאמר במות אדם חנף תאבד תקוה. ובמדרש רות אמרו שאמרה נעמי לרות בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלי בעולם הזה אבל לעתיד לבא כי המות יפריד ביני וביניך. ובמדרש קהלת אמרו וכן במדרש רות ובמדרש משלי שני רשעים חבירים בעולם הזה אח' מהם הקדים ועשה תשובה בחייו קודם מיתתו ואחד לא עשה תשובה קודם מיתתו זכה זה שעשה תשוב' בחייו ועמד בצד חבורה של צדיקים וזה עומד בצד חבורה של רשעים ורואה את חבירו ואומר משוא פנים יש בעולם הזה אמרו לו שוטה זה שעשה תשובה גרמה לו תשובה לכאן ליטול חיים וכבוד עם צדיקים אמר להם הניחוני ואלך ואעשה תשובה ואומרים לו שוטה שבעולם אי אתה יודע שהעולם הזה דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת אם אין אדם מתקן מערב שבת לשבת מה יאכל בשבת ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכן אמרו בראשון מע"ז על קטיעא בר שלום שהיה בעל תשובה יצתה בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכן אמרו על אלעזר כן דורדיא וכן בירושלמי על יזיקים איש צרורות שקבל עליו ארבע מיתות ב"ד אמר יוסף בן יועזר לשעה קלה קדמני לגן עדן הרי שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שאם מת בלא תשובה לא היה אפשר לו לזכות לחיי העולם הבא:

ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. שהרי אמרו בפר' חלק וכן בפרק אין עומדין כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו וכן אמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וכבר פירשנו זה בענין עולם הבא בחלק ג' מזה הספר:


משנה יח[עריכה]

הפירוש כל אלו העניינים הם מהלכות דרך ארץ והרבה יותר מזה הזכירו בזאת המסכתא הנקראת הלכות דרך ארך שתהיה דעתו של אדם מעורבת עם כל אדם כמו שאמרו בשני מכתובות כדי שיהיה טוב לבריות ויהיו כל דבריו לפי הענין ולפי המקום כמו שאמר שלמה ע"ה שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ועל כן אמר שאם אדם הוא כועס אל תמהר לרצותו כי זה יוסיף כעס על כעסו כי בעת חמימות הכעס לא יועיל השקט הרצוי כמו שהמים המועטים אינם מכבים האש בעת שהיא מתלקחת במעט מים המזלף עליהם וכן אמר הקב"ה למשה המתין לי עד שיעברו פנים של זעם שנא' פני ילכו והניחותי לך בראשון מברכות:

ואל תנחמנו בשעת אבלו. כי לא יועילו התנחומין באותה שעה כמו שהיה אומר איוב ואיך תנחמוני הבל ויש גורסין בספרי ספרדיים וכן היה גורס רבינו יונה ז"ל בשעה שמתו מוטל לפניו וכן היא הגירסא במשניות שלנו וכן כתב רבינו משה ז"ל בפרק חמישי מהלכות דעות כי זה שגעון הוא לנחם באותה שעה כי מי שהוא רואה מתו מוטל לפניו ושומע קול ספדנים מבכים אותו איך יקבל תנחומין באותה שעה. ונראה שהסופרים שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשין שורות שורות ומנחמין האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא וכן בסנהדרין פרק כהן גדול נזכר זה על כהן גדול שהיה מתנחם מיד שנקבר המת והיה עדיין אבל אבל אין לשנות הגירסא שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלותו אלא בשעת אבלו כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו:

ואל תשאל לו בשעת נדרו. כדי שתתירהו לומר לו אדעתא דהכי אי נדרת כי הוא באותה שעה יאמר על פתח שתמצא לו אדעתא דהכי נדרי ושוב לא תמצא לו פתחים. ויש מפרשים אם הוא נדור ובא מאיזה דבר ואתה נדרת אל תשאל וכו' לפי שמצטע' והראשון יותר נכון לפי הלשון שאמר בשעת נדרו דומה לבשעת כעסו ובשעת אבלו ובשעת קלקלתו:

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. שנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש באותה שעה ובמדרש אמרו אמר רבי יוחנן מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך המתין לי עד שיעברו פנים של זעם. ומנין שאין מנחמין אותו בשעת אבלו שבשעת החורבן כביכול הקב"ה היה מתאבל שנא' ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד בקשו המלאכים לנחמו ורוח הקדש משיבה אל תאיצו לנחמני. ואל תשאל לו בשעת נדרו כשנשבע הקב"ה שלא יכנס משה לארץ אמר שעת שבועה היא המתין ואחר כך התחיל להתחנן. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שנאמר ויראו כי עירומים הם לא נגלה עליהם עד שעשו חגורות ואחר כך וישמעו את קול ה' אלהים כ"כ הערוך בערך אל:


משנה יט[עריכה]

הפירוש זאת המשנה דלגוה מכאן בסדורי תפלות וכתבוה בפרק חמישי וקראוהו שמואל הקטן אמרו בירושלמי שהיה מקטין את עצמו או שהיה קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו בראשון מסנהדרין יצתה בת קול ואמרה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו והוא תיקן ברכת המינין כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואמרו במדרש כי ארבעה מתו בני חמשים ושתים שנה שמואל הרמתי ושלמה המלך ושמואל הקטן ושמואל בר אבא הוא חבירו של רב שנקרא שמואל ירחינאה בפרק הפועלים ואביו של שמואל אבא שמו בפ' מי שמתו וכן בחולין אמר רב על שמואל חס לי' לזרעא דאבא בר אבא. וזה הפסוק שלמה המלך ע"ה אמרו ומה חידש בו שמואל הקטן פירש רבינו משה ז"ל שכך היה רגיל לאומרו תדיר להוכיח בני אדם מזאת העבירה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל ואפילו היה האויב רשע אין לשמוח על מפלתו ואפילו הלב אין לו להתעורר בגילה וכמו שאמר איוב בטוב מדותיו אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע אפילו התעוררות בלב כי השמח במפלת האויב הרי הוא כאלו הקב"ה חייב להשלים רצונו שיפיל אויבו לפניו ועוד שמח לאיד לא ינקה ויכול הוא שיפול במפלתו וכמו שהוא לא יחפוץ שישמחו לו אם היתה נפשו תחת נפש אויבו למה ישמח הוא על אחרים וכל שכן אם הוא מחוייב למקום שאסור לשמוח במפלת חבירו שהוא מחוייב כמוהו ואף הקב"ה אינו שמח במפלתן של רשעים כמ"ש בצאת לפני החלוץ נאמר הודו לה' כי לעולם חסדו ואלו כי טוב לא נאמר בהודאה זו וכן אמר הקב"ה למלאכי השרת מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שנזכר בראשון ממגילה ובפרק אחד דיני ממונות. והכתוב נתן טעם אחר שזאת השמחה שתשמח בנפול אויביך כשיראה הקב"ה שאתה שמח בה ירע בעיניו שחשבתו שלוחך להשלים רצונך והשיב מעליו אפו שיסירהו מעל אויבך וישיבהו עליך כן פירש רבינו שלמה ז"ל דקדק זה ממה שכתוב והשיב מעליו אפו ולא כתיב ושב ואפילו לפי פשט הכתוב יאמר אתה חושב להרע לאויבך בשמחה זו אדרבה תיטיב לו שהשם ירע בעיניו שאתה שמח במפלתו ויסיר מעליו האף ההוא הרי בשמחתך תיטיב לו וכן מוכח בפרק אין בין המודר דרבא כי הוה חליש הוה אמר מאן דסני לי יחדי לי וכתיב פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו וכן הוא בפרק הרואה. ויש ספרים שגורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גירסא זו חידש שמואל הקטן שהשם ימחול לאויב כל עונותיו תחת בושתו לחרפת אויבו ששמח לו שזה הוא קשה לאדם יותר מהרעה הבאה עליו וכבר שאלו לאיוב מהו היותר הקשה שעבר עליך אמר להם שמחת אויבי לרעתי ולא היתה נראית גירסא זו גרסת הראשונים ז"ל שלא פירשוה והוצרכו לומר שלא חידש שמואל הקטן דבר אחר אלא רגילותו לומר פסוק זה תדיר וכבר אמרו בראשון ממגילה שזה לא נאמר אלא בישראל אבל בעכו"ם כהמן נאמר ובאבוד רשעים רנה וכן אם הוא מפושעי ישראל מותר לשמוח לו לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום וכן אמרו בירושלמי על המשומדים שמתו קרוביהם שמחים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואינם מתאבלים מפני שאבדו שונאיו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכבר נאמר עליהם צדיקים במפלתם יראו והכתוב לא נאמר אלא באויב של דברים שבין אדם לחבירו וכבר אמרו ברביעי מסנהדרין ותעבור הרנה אר"א ב"א באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה:


משנה כ[עריכה]

הפירוש זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום שם רשעים ירקב ונראה כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומ' כמו שאמרו על כיוצא בזה בע"ז פ"ב ובחולין פרק כל הבשר ואע"פי שיצא לתרבות רעה אין להניח דבריו וכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו ור' מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו בפ' אין דורשין לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שלא יטה מהתורה לדעתם ועל זה אמרו שם ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכבר כתבנו זה בפתיחת ספרינו זה. וזה אלישע היה מג' תלמידים שלא נסמכו כבן עזאי ובן זומא וזהו הנקרא אחר כמו שאמרו בפ' הרואה והיה מהארבעה שנכנסו לפרדס וקצץ בנטיעות שכפר בעיקר כמו שמקצץ הנטיעות הרכו' ואמר שתי רשויות יש וכבר כתבנו בחלק שני מזה הספר מה היתה טעותו. ודע כי ענין הפרדס היא החקירה במעשה מרכבה ולפי שהיא חקירה עמוקה לא הכל יוצאים ממנה בשלום כי צריך בזה תנאים רבים שיהיה האדם שלם במדותיו שלם בשכלו מיושב בחקירתו לוקח הדברים על סדר נכון לא יקדים תרומה לבכורים ומי שיחסר אחד מאלו התנאים אינו בטוח מהטעות או בלבול הדעת או מיתה בלא עתו וכן אירע לאותן ארבעה שנכנסו לפרד' כי במעט נטייה בחקירתם לא יצאו בשלום רמז לדבר מה שאמרו בס' יצירה תמורת ענג נגע כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלשה תמורות הם תמורת כתר כרת תמורת ענג נגע תמורת תם מת. ור' עקיבא זכה לכתר וענג ולתם. ואלישע בן אבויה קצץ בנטיעות ובא לידי כרת ובן זומא נתבלבל בחקירה והציץ ונפגע וזהו נגע ובן עזאי הציץ ומת ולא זכה להיות שלם בחקירה ולא תם. ובמדרש רות אמרו כי אביו של אלישע היה מגדולי הדור וכשבא למול זה אלישע קרא לכל גדולי ישראל וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין אלף ביתין אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אלין עסקין בדידהון ואנן עסקין בדידן התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והאש מלהטת סביבותיהן כעיקר נתינתן מסיני שנתנו באש שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים אמר אבויה הואיל וכך גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בו. אלף ביתים פיוטים מיוסדים על אלפא ביתא שכן בלשון יון קורין אלפא ביתא גמא כמו שנזכר במשנה במסכת שקלים וכן נזכר המעשה הזה בירושל' דחגיגה והיו קורין אותו אחר לפי שכשיצא לתרבות רעה תבע זונה ואמרה לו לא אלישע אתה ששמך יוצא בעולם עקר פוגלא בשבת ונתן לה אמרה אחר הוא. והיה אומר כי הלמד תורה כשהוא ילד דומה למי שכותב בדיו על נייר חדש שהוא מתקיים כן גירסת הילדות היא מתקיימת ואינה משכחת וכן אמר אביי בפרק שני דשבת אי זכאי גמרתה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא:

והלמד תורה כשהוא זקן דומה למי שכותב בדיו על נייר מחוק. שכיון שנכתב בו פעם אחת ונמחק הכתב הבא אחריו אינו מתקיים כן הלמד בעת הזקנה אינו מתקיים ומשתכח. ובספר מבחר הפנינים משלו בזה משל אחר הלמד תורה ילד למה הוא דומה כפתוח על האבן והלמד תורה זקן דומה כפתוח על החול. ויותר יש לדמות לפי דעתי לפתוח על השעוה כי הטעם בקיום הלימוד בילדות הוא כי הדברים השומע האדם הם נרשמים במוחו וכשהמוח נוטה ליובש הוא מתקיים לימודו וכשנוטה ללחות אינו מתקיים והילד מוחו נוטה ליובש יותר מהזקן כי הילד מוחו חם והזקן מוחו לח כי לחולשת עיכולו הוא נוטה ללחות על כן אמרו כי הזקנה היא אם השכחה. ועוד כי הילד מקבל הדברים בשמחה כי אין לו דאבה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן על כן מתקיים בו כל מה ששומע וימי הזקן הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע כי אם קבלה לפי שעה ועוזבו לאלתר ודבר זה נראה הוא לעין וכבר דברנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. וכן אמרו רשב"ג אומר הלמד תורה ילד דומה לבחור שנשא בתולה הוא הגון לה והיא הגונה לו והלמד תורה זקן דומה לזקן שנשא בתולה הוא אינו הגון לה והיא אינה הגונה לו וכן הוא אומר כחצים ביד גבור כן בני הנעורי' רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעגלה שכבשה כשהיא קטנה שנאמר אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשה זקנה שנאמד כי כפרה סוררה סרר ישראל. ר' אלעזר בן עקיבא אומר הלמד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין והלמד תורה בזקנותו דומה לאשה שלשה בצונן. רבי שמעון בן אלעזר אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ויש לו סממנין לרפאתה והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ואין לו סממנין לרפאתה אף כך דברי תורה יהו מעויינין לך זה מזה יהו מצויינין לך זה מזה שנאמר קשרם על אצבעותיך. והאזהרה הזאת היא שלא יאמר אדם לכשאפנה בימי הזקנה אשנה שאפי' יפנה וישנה לא יתקיים בו לימודו וכשישאלוהו ישים יד לפה ואוי לה לאותה בושה. ולא מנע זה האיש הזקן מללמוד כי בכל זמן הוא טוב הלימוד אלא שהוא יותר טוב לילד ויש טוב יותר מטוב. וכבר שאל זקן אחד לחכם אחד אני שלא למדתי בילדותי יהיה גנאי לי שאלמד בזקנותי אמר לו אם הסכלות הוא גנאי לך התלמוד אינו גנות. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש ומה יועיל לי לימודי ואני משכחו מכל מקום יש לו שכר לימוד משל לשוכר שנתן לפועלים טרסקל נקוב למלאת בו מים בשכר הטיפש אומר מה אני יגע לריק ישב לו בטל והפסיד שכרו הפקח אומר ומה לי אם לא אמלא אותו הרי שכר אני נוטל בין כך ובין כך כן הזקן אע"פי שהוא שוכח הקב"ה קובע לו שכר על לימודו כן אמרו במדרש חזית:

הפירוש זאת המשנ' ג"כ דלגוה מסדר תפלות לפי שהיא דומה לראשונה אלא שהראשונה היא בלמדי' ולא נמצאת בזאת המסכתא מחלוקת אלא בזאת המשנה ונראה שדברי התנא הראשון הם על הרוב וזה האחרון לא בא לחלוק עליו אלא שאמר שאע"פי שעל הרוב הוא כן אינו רחוק שימצא הפך ודבר זה אליהוא אמרו אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה זה הוא כדברי רבי יוסי בן יהודה אח"כ אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם זה הוא כדברי רבי כי אע"פי שעל הרוב תמצא החכמה בזקנים כמו שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה אפשר הוא שתמצ' החכמה והתבונה גם בקטנים יותר מהזקנים כי לא דברו בכאן רק על הזקנים שלא למדו חכמה כי אחר אשר כלו ימיהם בהבלי הזמן הרי הם כקטנים ועליהם נאמר עלימו אבד כלח כי הזמן אבד עליהם כאלו נולדו היום. ופי' זה המשל כי ר' יוסי דמה חכמת זה הילד לענבים שלא נתבשלו כל צרכן כן חכמת הילד עדיין לא נתיישבה כל צורכה ואינה מתקבלת על הלב וחכמת הזקן היא מיושבת ומתקבלת על הלב וכמו שאמרו במסכת קנים ר' שמעון בן עקשיה אומר זקנים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכן דמה חכמת הילד ליין מגתו שעדיין שמריו מעורבין בו ואינו חזק וחכמת הזקן ליין ישן שנפרדו שמריו ממנו והוא חזק כן חכמת הילד יש בה תערובת ספקות והיא חלושה ואינו מראה פנים בראיות לישבם על הלב וחכמת הזקן כבר בירר בריבוי שניו כל הספקות ודבריו חזקים בראיות חזקות מתיישבות על הלב. ואמר ר' זה ההסתכלות אינו ראוי שיהיה במיעוט שני הילד ובריבוי שני הזקן אלא בדברים עצמם אם הם מיושבים או הם עניינים חדשים כשיחת ילדים בלתי מיושבים כמו שהקנקן החד' ימצא בו יין ישן והישן ימצא ריק ואפי' חדש אין בו כן אפשר הוא שהילד יהיו דבריו כדברי הזקן החכם וטעמו כטעם זקנים וכמו שהיה רבי עצמו שהיה ילד וזקנים היו מקשים והוא ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו ילדים ויושבים בקרקע היו מתרצים עד שאמר לו אביו רבן שמעון בן גמליאל אתה ארי בן שועל כמו שנזכר בפרק הפועלים ויש זקן אין צריך לומר שאינו מגיע לחכמת הילד אלא שאפילו שיחה קלה שתהא צריכה תלמוד לא תמצא בו וכן אמר שלמה ע"ה טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל:


משנה כא[עריכה]

הפירוש בפרק כסוי הדם נזכר שהוא חבירו של רבי חייא. בפ"ב אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מן העולם הזה ובפ' שלישי אמר ר' דוסתאי בן הרכינס שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מהעולם הבא כמו שפירשנו כל אחד במקומו ורבי אלעזר הקפר ברבי אומר כי אלו השלשה מוציאין האדם מן העולם משני עולמות שיגרמו לו מיתה בעולם הזה וגם יהיה נטרד מן העולם הבא כך נראה לי לקיים כל דבריהם ושיהיו דברי כל אחד שלמים בלתי צריכים לדברי האחר:

הקנאה היא האדם שהוא מקנא בחבירו מפני שהוא גדול ממנו בחכמה והיה רוצה שיהיה כמוהו עם הארץ זהו היותר רע שהוא אינו חכם ואינו חפץ שיהיה חכם בעולם והוא שונא השם ותורתו או אפי' היה חכם ועם כל זה הוא מקנא בחבירו שאינו רוצה שיהיה בעולם יותר גדול ממנו גם זו מדה רעה המביאה לידי שנאה וכן המדות האלה מהקנאה ימצאו בענין ממון ומתוך אלו הקנאות יצאו לידי מריבה ויבואו לידי רציחה שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו כמו שנזכר בספרי וכמו שאירע לקין עם הבל וכן כתיב ורקב עצמות קנאה ואמרו בפרק שואל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וכן מתוך קנאה יבוא לידי עבירות חמורות ולצאת מהכלל ונמצא נטרד מהעולם הבא כמו שאירע לקרח עם משה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן כמו שנזכר בילמדנו ודבר זה ראינוהו פעמים הרבה. ויש קנאה שהיא טובה והיא המקנא בחבירו שהוא יותר חכם ממנו ויגע בלימודו להיות כמוהו ועל זה אמרו חז"ל בהשותפין שרצו קנאת סופרים תרבה חכמה ואף זאת הקנאה אע"פי שהיא טובה יותר טוב היה שירגיל עצמו בלימוד בלא קנאה אלא מחמת אהבת הלימוד עצמו ועל זה אמר שלמה ע"ה ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעה רבה רוצה לומר שאפי' בכשרון המעשה כשתתערב בו הקנאה הוא רע מאד:

והתאוה הוא שהולך אחר תאוות לבו בין במאכל בין במשתה בין במשכב הנשים כמו שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ונאמר נפש רשע אותה רע. כל זה דבר מפורש הוא שהתקלות הבאות ממנה הם מרובות ומביאות אותו לידי מיתה כאכילה גסה המביאה לידי חלאים ומיתה משונה סימן לדבר קברות התאוה ובתתו לנשים כחו קופצת עליו זקנה וגם עובר על דעת קונו למלאת תאוותו באיסור מתוך ההיתר ונטרד מחיי העול' הבא ואין תאווה טובה אלא המתאוה לעבודת האל ית' כמו שאמר דוד ה' נגדך כל תאותי וכן כתוב ותאות צדיקים אך טוב ואפי' בצורכי גופו יתכוין בזה לרצון השם ית' כמו שפירשנו בענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולפי שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם הזה היה הדיבור האחרון מעשרת הדברים מזהיר על החמדה ועל התאוה. ומשלו בס' מבחר הפנינים על הקנאה ועל החמדה משל יפה כי הקנאי והחומד פגע השטן בהם ואמר אחד מהם ישאל דבר אחד וינתן לו ולחבירו כפלים הקנאי לא רצה לשאול תחלה שהיה מתקנא' לחבירו שמא ינתן לו כפלים והחומד היה מתאוה לשתיהן דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה ושאל שינקרו לו עין אחת ולחומד שתים. וכן במדרש קהלת משלו משל לכרם מלא ענבים והוא סגור והשועל נתאוה לענבים ולא מצא מקום ליכנס בכרם כי אם חור קטן צר מאד מה עשה צם ימים הרבה עד שכחש בשרו ונכנס שם ואכל ענבים כנפשו שבעו כשהגיעו ימי הבציר פחד מבעל הכרם שלא יבוא ויהרגנו בקש לברוח ולא יכול לצאת עד אשר צם ימים הרבה ושב לכחשו ורזונו כאשר בתחלה ויצא אמר כרם כרם נאים פירותיך אך הנכנס בך כחוש כן יוצא ממך כחוש כל עומת שבא כן ילך כן הוא זה העולם המתאוה להנאותיו יוציאוהו מן העולם:

והכבוד הוא רדיפת שררה ועל ידי רדיפת השררה יוצא מהעולם הזה שהרבנות מקברת בעליה כמו שכתבנו בפרקים הקודמים ולזה מת יוסף קודם אחיו ומוציאתו מן העולם הבא כירבעם בן נבט שאמר לו הקב"ה חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אמר לו אי הכי לא בעינא כמו שנזכר בפרק חלק. ויש במדרש הקנאה שראו מלאכי חבלה וסמאל כבוד שעשו מלאכי השרת לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות וראו כבודו ונתקנאו בו והתאוה שנתאוה לאכול מן הפרי והכבוד שעשו לו מלאכי השרת לפיכך נטרד מן העולם. זה המדרש כתבו רבינו שלמה ז"ל והוא בפרקי רבי אליעזר והוא פירוש נאה שנתנו העונש לאחד על שלשה כי נטרד אדם מקנאת מלאכי חבלה ומתאוות עצמו ומכבוד מלאכי השרת ובפרק ארבע מיתות פירשו כי הבשר שהיו צולין לו הוא בשר היורד מן השמים כי לא הותר לאדם כי אם ירק עשב עד שבא נח ונאמר לו כירק עשב שהתרתי לאדם נתתי לכם את כל:


משנה כב[עריכה]

הפירוש זאת המשנה היא כוללת הרבה ובא זה התנא לומר כי תחלת יצירת האדם היתה להביא הכל לבית החשבון ליום הדין והכל הולך אחר החתום כדי שידע האדם בתחלתו ומראשית שנותיו מה יהיה בסופו:

הילודים למות. מי שכבר נולד עתיד הוא למות כי סוף אדם למות כמו שכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ואחר שהיום כאן ומחר בקבר יש לו להרהר בתשובה וכמו שאמרו בראשון מברכות למי שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:

והמתים להחיות. כי המתים יעמדו ליום הדין וצריך האדם שיתן אל לבו איך יעמוד לפני הקב"ה לדין ושיהיה מאותן שאמר דניאל עליהם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולא יהיה מאותן שנאמר עליהם ואלה לחרפות ולדראון עולם ואמר עליהם ישעיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. וזה פלא שיסכים ישעיה במלת דראון למה שאמר המלאך לדניאל אחר זמן מרובה לדראון עולם:

והחיים לידון. פיר' רבינו שלמה ז"ל ואשר הם חיים עודנה עתידין לידון ליום הדין וזה דקדוק לשון והחיים ולא אמר ואשר יחיו אבל הכוונה היא לאשר יהיו בתחיית המתים לידון שיהיו נידונין וזהו לשון לידון לשון נפעל שיהיו נידונין מהאל יתברך:

לידע להודיע ולהודע. ורבינו משה ז"ל פירש לידע העתידים להולד ולהודיע לנולדים עתה וימותו ולהודע לאשר יחיו אחר המות. ורבינו שלמה ז"ל פירש לידע שיבין האדם מעצמו ושיודיע לאחרים ולהודע שהדבר בעצמו נודע מאליו. ורבינו יונה ז"ל פירש לידע מאחרים ולהודיע לאחרים ולהודע מעצמו כי הוא ידע בעצמו ביום הדין מה שיאמר אחר זה. והוא שהוא אל היא היוצר הוא הבורא. נראה לי פירוש זה שידע שהקב"ה הוא אל אפילו לא ברא העולם הוא אל שאין לו צורך בעולמו אלא לצורך בריותיו ועוד ידע שהוא היוצר כמו היוצר הזה אשר בידו החומר ועושה בו כרצונו כן האדם הוא בידו כחומר ביד היוצר:

והוא הבורא. שהוא ברא כל העולם אחר שלא היה ומתוך בריאתו היתה יצירת האדם מהעפר:

והוא המבין. כמו שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:

הוא הדיין. אחר שהבין כל מעשיהם יביאם לדין לפניו וידונם לפי מעשיהם:

הוא עד. שנאמר והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים כי הכל גלוי לפניו ואין צריך להעיד את העדים כדין בשר ודם:

הוא בעל דין. שהוא תובע את החוטאים כי אפילו הגוזל את חבירו דינו שלו הוא כמו שנא' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כי היא הזהירו שלא לגזול ועבר על אזהרתו וזהו שאמר דוד ע"ה לך לבדך חטאתי:

והוא עתיד לדון. זהו לדון לשון פועל קל על משקל לקום כי הקב"ה כמו שהוא דיין בעולם הזה כן עתיד לדון לעולם הבא:

ברוך הוא. כיון שהזכירו שהוא אל הוזקק לברכו כמו שנא' זכר צדיק לברכה כמו שפירשתי למעלה בפרק שני:

שאין לפניו עולה. להטות דין שנאמר אל אמונה ואין עול:

ולא שכחה. כי כל מעשיך בספר נכתבין כמו שפירשתי בפרק שני:

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. פסוק הוא בדברי הימים ביהושפט ומ"ם מקח היא בחיר"ק ופירש רבינו משה ז"ל שאין הקב"ה נושא פנים לגדול שבאנשים שלא יענישנו אפילו על חטא קטן כמו שגזר על משה רבינו ע"ה שלא יכנס לארץ מפני חטא שמעו נא המורים ואינו מקבל שוחד ואפי' עשה הרבה מצות לא יפטרנו מהדין על עבירה קלה אבל יתן לו שכר מצותיו ויפרע ממנו על אותה עבירה ולא יקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכן אמרו בספרי אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות. אבל אנקלוס תרגם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי למיסב אפי ואף לא לקבלא שוחדא פירוש שקב"ה אינו כמלך בשר ודם שישא פנים ויקח שוחד וזהו שאמר אחר כך והכל שלו כלומר ולמה יקח שוחד וכן נראה פירו' זה ממה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שאין מעמידין אותו לפני בשר ודם שאפשר לשחדו כמו שנזכר בפרק תפלת השחר. ולא יקשה לזה ישא ה' פניו אליך לפי הפשט כי פני אדם אינו נושא למחול לו אבל הקב"ה נושא פניו אל האדם לכבדו. ורז"ל תיקנו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין בראשון מראש השנה ובפרק תינוקת ובילמדנו דרשו כי לישראל נושא פנים לפי שגם הם נושאים פנים לו להחמיר על עצמם יותר ממה שצוה אותם כי הוא אמר להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי שהזכירו זה לפי שהוא תלוי בברכה כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם אשא פני אליהם ואברכם. וכן הוא בברכות פרק מי שמתו:

ודע שהכל לפי חשבון. שנא' אחת לאחת למצוא חשבון כל פרוטה ופרוטה מצטרפ' לחשבון גדול:

ואל יבטחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס. כמו שיש בעולם הזה בית מנוס מפני מלך בשר ודם אין בשאול אשר האדם הולך אליו בית מנוס כמו שאומרים המינין לית דין ולית דיין ולית עלם אחרון וכן כתוב אם אסק שמים שם אתה וגו' וכן הם דברי יצר הרע כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:

שעל כרחך אתה נוצר. שבא מלאך הממונה אצל הפרגוד שבו הנשמות וחדר שקרוי גוף כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ואומר לנשמה בואי עמי וכנסי במעי אשה פלונית והיא משיבה איך אניח מקום טהור ואלך במקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי החשה:

ועל כרחך אתה נולד. שהקב"ה מודיע לעובר במעי אמו כל העתיד ומראה לו כל העולם כולו שנא' מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי אלו הם ימי ההריון שהם ירחים בלא שנה ועת לידתו אינו חפץ לצאת מפני האורה וחוזר המלאך ומוציאו בעל כרחו כמו שאמר בפרק המפלת:

ועל כרחך אתה חי. שיש אדם מדוכה בייסורין ורוצה למות ואינו יכול ואיוב היה אומר מי יתן בשאול תצפניני ועל כרחו היה חי ובשעה שהאדם ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול צרות אומר לה הקב"ה ח"ו לא אכפור באמונתי לעולם ואשלם לו הפקדון שהפקיד בידי שנא' בידך אפקיד רוחי ועל שם כך רגילין לומר אמת ואמונה בלילה ולמחר בבקר אומר משוך חסדך ליודעיך שלוקח הנשמה יגיעה ומחזירה חדשה זה חסד גדול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך וזהו שנא' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות כמו שנזכר בפרק היה קורא:

ועל כרחך אתה מת. דבר זה ידוע הוא שאין האדם מת ברצונו וכיון שהגיע קיצו של אדם אפילו רגע אחד כמלא נימא אין מוסיפין לו כמו שנזכר בשני משבת בענין דוד ובא' מתענית בענין שאול והכל מושלים בו ואפי' יתוש בשליחותו של מקום שנאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ומעשה היה בצפרדע שהעביר לעקרב את הנהר ועקץ לאדם אחר והרגו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר ומעשים הרבה כיוצא בזה שם. ובילמדנו פרשת חקת ובמדרש קהלת:

ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון. אין כאן ליתן את הדין אלא בפרק עקביא כמו שפירשתי שם ודקדק רבינו משה ז"ל בכאן שלא אמר על כרחך אתה צדיק או רשע כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק כל היד ובאחרון ממגילה ובפ' אין עומדין:

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. פירשתיו כבר בפרק שלישי: