משנה אבות ד כא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה כא | >>
רבי אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולםמז.
משנה מנוקדת
רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:
- הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
נוסח הרמב"ם
רבי אליעזר הקפר אומר:
- הקנאה, והתאוה, והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם.
פירוש הרמב"ם
אמר הקנאה, והתאוה, ואהבת הכבוד, מוציאין את האדם מן העולם - והוא כי באלה המידות או באחת מהן יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
והתאוה - המבקש למלאות תאותו באכילה ושתיה ובעילה וכיוצא בהן:
והכבוד - שיכבדוהו בני אדם:
פירוש תוספות יום טוב
הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו:
מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(מז) (על המשנה) הקנאה כו'. דוגמת מאמרו של רבי יהושע משנה י"א פרק ב' כו'. שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאוה נמשכת מיצה"ר, והכבוד הוא סבת שנאת הבריות, שאין שנאוי לבריות כמו הרודף ש, אחר הכבוד. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ר' אלעזר הקפר: בלתי יו"ד:
הקנאה וכו': ביד הל' דעות פרק שני סי' זיין. ועיין על כל דברי ר' אלעזר הקפר עד סוף פירקין בדרשיותיו של הרב הגדול הר"ר משה אלשיך ז"ל בפ' בהר סיני דף ר"ב:
תפארת ישראל
יכין
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה: חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו:
והתאוה: תאוות הגופניות שיבזבז עבורן לפעמים ממונו וכבודו. וגם מפני תענוג הארציי מתעצל מתורה וחכמה:
והכבוד: הוא הגאות, גם עבור זה יבזבז כל אשר לו ויסתכן:
מוציאין את האדם מן העולם: מעה"ז ומעה"ב. דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש בפרק כסוי הדם נזכר שהוא חבירו של רבי חייא. בפ"ב אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מן העולם הזה ובפ' שלישי אמר ר' דוסתאי בן הרכינס שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם והוא היציאה מהעולם הבא כמו שפירשנו כל אחד במקומו ורבי אלעזר הקפר ברבי אומר כי אלו השלשה מוציאין האדם מן העולם משני עולמות שיגרמו לו מיתה בעולם הזה וגם יהיה נטרד מן העולם הבא כך נראה לי לקיים כל דבריהם ושיהיו דברי כל אחד שלמים בלתי צריכים לדברי האחר:
הקנאה היא האדם שהוא מקנא בחבירו מפני שהוא גדול ממנו בחכמה והיה רוצה שיהיה כמוהו עם הארץ זהו היותר רע שהוא אינו חכם ואינו חפץ שיהיה חכם בעולם והוא שונא השם ותורתו או אפי' היה חכם ועם כל זה הוא מקנא בחבירו שאינו רוצה שיהיה בעולם יותר גדול ממנו גם זו מדה רעה המביאה לידי שנאה וכן המדות האלה מהקנאה ימצאו בענין ממון ומתוך אלו הקנאות יצאו לידי מריבה ויבואו לידי רציחה שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו כמו שנזכר בספרי וכמו שאירע לקין עם הבל וכן כתיב ורקב עצמות קנאה ואמרו בפרק שואל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וכן מתוך קנאה יבוא לידי עבירות חמורות ולצאת מהכלל ונמצא נטרד מהעולם הבא כמו שאירע לקרח עם משה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן כמו שנזכר בילמדנו ודבר זה ראינוהו פעמים הרבה. ויש קנאה שהיא טובה והיא המקנא בחבירו שהוא יותר חכם ממנו ויגע בלימודו להיות כמוהו ועל זה אמרו חז"ל בהשותפין שרצו קנאת סופרים תרבה חכמה ואף זאת הקנאה אע"פי שהיא טובה יותר טוב היה שירגיל עצמו בלימוד בלא קנאה אלא מחמת אהבת הלימוד עצמו ועל זה אמר שלמה ע"ה ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעה רבה רוצה לומר שאפי' בכשרון המעשה כשתתערב בו הקנאה הוא רע מאד:
והתאוה הוא שהולך אחר תאוות לבו בין במאכל בין במשתה בין במשכב הנשים כמו שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ונאמר נפש רשע אותה רע. כל זה דבר מפורש הוא שהתקלות הבאות ממנה הם מרובות ומביאות אותו לידי מיתה כאכילה גסה המביאה לידי חלאים ומיתה משונה סימן לדבר קברות התאוה ובתתו לנשים כחו קופצת עליו זקנה וגם עובר על דעת קונו למלאת תאוותו באיסור מתוך ההיתר ונטרד מחיי העול' הבא ואין תאווה טובה אלא המתאוה לעבודת האל ית' כמו שאמר דוד ה' נגדך כל תאותי וכן כתוב ותאות צדיקים אך טוב ואפי' בצורכי גופו יתכוין בזה לרצון השם ית' כמו שפירשנו בענין וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולפי שהתאוה מוציאה את האדם מן העולם הזה היה הדיבור האחרון מעשרת הדברים מזהיר על החמדה ועל התאוה. ומשלו בס' מבחר הפנינים על הקנאה ועל החמדה משל יפה כי הקנאי והחומד פגע השטן בהם ואמר אחד מהם ישאל דבר אחד וינתן לו ולחבירו כפלים הקנאי לא רצה לשאול תחלה שהיה מתקנא' לחבירו שמא ינתן לו כפלים והחומד היה מתאוה לשתיהן דחק החומד את הקנאי לשאול תחלה ושאל שינקרו לו עין אחת ולחומד שתים. וכן במדרש קהלת משלו משל לכרם מלא ענבים והוא סגור והשועל נתאוה לענבים ולא מצא מקום ליכנס בכרם כי אם חור קטן צר מאד מה עשה צם ימים הרבה עד שכחש בשרו ונכנס שם ואכל ענבים כנפשו שבעו כשהגיעו ימי הבציר פחד מבעל הכרם שלא יבוא ויהרגנו בקש לברוח ולא יכול לצאת עד אשר צם ימים הרבה ושב לכחשו ורזונו כאשר בתחלה ויצא אמר כרם כרם נאים פירותיך אך הנכנס בך כחוש כן יוצא ממך כחוש כל עומת שבא כן ילך כן הוא זה העולם המתאוה להנאותיו יוציאוהו מן העולם:
והכבוד הוא רדיפת שררה ועל ידי רדיפת השררה יוצא מהעולם הזה שהרבנות מקברת בעליה כמו שכתבנו בפרקים הקודמים ולזה מת יוסף קודם אחיו ומוציאתו מן העולם הבא כירבעם בן נבט שאמר לו הקב"ה חזור בך ונטייל אני ואתה ובן ישי בגן עדן אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש אמר לו אי הכי לא בעינא כמו שנזכר בפרק חלק. ויש במדרש הקנאה שראו מלאכי חבלה וסמאל כבוד שעשו מלאכי השרת לאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות וראו כבודו ונתקנאו בו והתאוה שנתאוה לאכול מן הפרי והכבוד שעשו לו מלאכי השרת לפיכך נטרד מן העולם. זה המדרש כתבו רבינו שלמה ז"ל והוא בפרקי רבי אליעזר והוא פירוש נאה שנתנו העונש לאחד על שלשה כי נטרד אדם מקנאת מלאכי חבלה ומתאוות עצמו ומכבוד מלאכי השרת ובפרק ארבע מיתות פירשו כי הבשר שהיו צולין לו הוא בשר היורד מן השמים כי לא הותר לאדם כי אם ירק עשב עד שבא נח ונאמר לו כירק עשב שהתרתי לאדם נתתי לכם את כל:
דרך חיים (מהר"ל)
אלישע בן אבויה הלומד ילד וכו'. יש להקשות ברישא אמר הלומד ילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש ובסיפא קאמר הלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק והוי ליה לומר גם כן בסיפא נייר ישן כמו שאמר ברישא נייר חדש. ויראה לומר דנקט כך משום שרוצה לומר שני דברים שהם מרוחקים לגמרי, ונייר חדש בודאי לא נכתב עליו דבר ואינו מטושטש כלל בשום דבר, ונייר מחוק הוא הפך זה שהוא מחוק לגמרי, ונייר ישן בלבד אין זה הפך לגמרי כי אין הנייר ישן מטושטש לגמרי, אבל הנייר מחוק מטושטש לגמרי. ומה שלא אמר כי הלומד לזקן דומה לדיו הכתובה על נייר ישן מחוק, דזה ודאי לא קשיא דכיון שהנייר הוא מחוק הנייר הוא מטושטש לגמרי אפילו הוא חדש. ומפני שאין הדבר תולה בנייר חדש או ישן, רק שהוא נקי שלא נכתב דבר עליו ורצה לומר עליו דבר והפוכו אמר כך, ומה שאמר נייר חדש כלומר שלא נכתב עליו דבר כלל ולא אמר לדיו כתובה על נייר שאינו מחוק, דלפעמים אף שאינו מחוק הוא מטושטש שיד כל אדם היו ממשמשין בו, ולפיכך אמר נייר חדש דכיון שהוא חדש לא בא עליו דבר שאם נכתב עליו דבר ונמחק לא נקרא זה חדש, ולפיכך כאשר בא לומר הפך החדש דהיינו שהוא מטושטש צריך לומר נייר מחוק דכיון שהוא מחוק אם כן הוא מטושטש לגמרי ולא יקבל עוד רשימה. ומה שאינו מדמה אותו לנייר כתוב ולמה לנייר מחוק, כי הנייר שהוא כתוב במקום שלא נכתב כמו בין האותיות מקבל רשימה כי אי אפשר שיהיה כולו כתוב, ולכך מדמה אותו לנייר מחוק. ואם תאמר ומה ענין המשל אל הנמשל שמדמה הזקן לנייר מחוק ומה מחיקה יש אצל האדם. יש לך לדעת כי כח הזוכר מקבל ציור הדברים עד שהם חקוקים בכח הזוכר כמו שנחקק הכתב על הלוח, וכאשר הנושא הוא כח הזוכר נקי ומסולק מן המותרות אז כח הזוכר אשר מקבל הרשימה מקבל את הדבר ברשימה מבוארת שהוא קשה ההסרה, ולכך מדמה הלומד לילד לדיו הכתובה על נייר חדש שהנייר שהוא חדש מקבל הרשימה לגמרי וכאשר הוא נרשם לגמרי קשה ההסרה אחר כך, אבל הלומד לזקנים מפני שהזקנים יש להם מותרות הליחות אין כח הזוכר שלהם נקי רק כח הזוכר שלהם אין מקבל ציור הדברים מטושטש, ומפני שהוא מטושטש אין מקבל ציור מבורר ולכך הוא קל ההסרה ולכך מדמה אותו לדיו הכתובה על נייר מחוק שהנייר מטושטש ואין מקבל הרשימה מבוארת:
כלל הדבר כח הזוכר שמקבל הדברים דומה אל ציור שנרשם על דבר מה, ולפיכך מדמה כאשר לומד הילד לחקיקה על נייר חדש והמלמד לזקן לחקיקה על נייר מחוק, שמחמת שאינו נקי הנייר אינו מקבל החקיקה וכך הוא הזקן כח הזוכר שלו מטושטש ואינו מקבל החקיקה. ומה שאמרו שהוא דומה לדיו הכתובה על נייר חדש וכן בסיפא לדיו על נייר מחוק, ולפי הלשון היה לו לומר לכותב על נייר חדש או לכותב על נייר מחוק שהרי מן הרב מדבר הלומד לילד או הלומד לזקן, שדבר זה אינו קשיא כי אין הרב מלמד רק החכמה לתלמיד ואין הרב נותן לתלמיד עצם החכמה והאדם מקבל מעצמו, ודומה למי שמראה לאחר ציור על הכותל שאף על גב שהאחד מקבל הציור בדמיון שלו, בשביל זה לא יאמר שהמראה הציור הוא חוקק אותו בציור דמיונו של המקבל, וכן המלמד תורה לאחר לא יתיחס אליו שהוא חוקק אותו בכח הזוכר שלו אבל הוא נחקק מעצמו, ואין שום צד דמיון הרב לכותב כי הכותב הוא שפועל הכתיבה במקבל, ודבר זה אינו עושה המלמד כי האדם מקבל מעצמו, ודבר פשוט הוא. ואפשר כי זה המאמר סדר אותו אחר המאמר שלפני זה, כי במאמר שלפני זה בא לומר שלא יפעל האדם פעולה ונמשך מן הפעולה הפך מה שיכוין הפועל כמו שהתבאר למעלה כי כל אלו הדברים נמשך מן הפעולה הפך מה שיכוין הפועל אליו, וכך לא יפעל האדם פעולה שלא יהיה נמשך ממנו כוונה אף שלא יהיה נמשך ממנו הפך הפעולה רק שהוא פעולה שלא יהיה נמשך ממנו שום דבר, כמו הלומד לזקן שהוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק שלא תועיל הכתיבה, והחכם יהיו כל פעולותיו שלא יהיה פעולה של הבל שאין ראוי אל הפועל החכם שיפעל פעולה של הבל שאין בה ממש:
הלומד מן הזקנים וכו'. יש לשאול למה צריך לשני תוארים שהוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. ויש לך לדעת, כי החכמות הם שני דברים, האחת חכמה נגלית דומה לענב שהענב יש בה גסות ואין הענב דבר דק כמו יין שהוא זך ועוד שהוא גלויה בעצמה, והחכמה השנית חכמה דקה נסתרת דומה דבר זה אל היין בשביל דקות היין, וכבר בארנו דבר זה כי המשקה שהיא דקה היא מורה על חכמה דקה. ועוד כי היין יוצא מהסתר הענב ולפיכך החכמה הנסתרת דומה ליין כי יין בגמטריא סוד, ורמז על סודי התורה ודבר זה מבואר. ומה שאמר שהוא דומה לאוכל ענבים קהות, כי ההפרש שיש בין הענב שהוא מבושל ובין הענב שאינו מבושל, כי הענב המבושל אין הכח מוטבע בחומר הענב ואלו הענב שאינו מבושל עדיין מוטבע הכח בחומר הפרי ולא יצא הטעם והכח שלה אל הפעל, ולפיכך הענב קהה עד שנתבשל ואז יצא הכח והטעם אל הפעל לגמרי ואין הטעם והכח מוטבע בחומר הפרי עוד. וכן היין שהוא בגת עדיין היין מעורב בשמרים ואינו נבדל היין לגמרי שיהיה צלול מן העכירות, ולדבר זה דומה שכל הילדים שהשכל שלהם מוטבע בחומר ולא יצא השכל לפעל להיות נבדל מן הגוף וזהו בעת נערותו של אדם, כי בעת נערותו השכל מוטבע בגוף ואין החכמה של אדם חכמה נבדלת מן הדמיון, אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי כי לעת זקנה כח הגוף תש וכח השכל גובר ביותר עד שהשכל נבדל לגמרי, וכמו שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן נוספת כי השכל יוצא אל הפעל נבדל מן הגוף. ובזה השכל דומה אל הענב שנתבשל שהטעם כבר יצא מן חומר הפרי אל הפעל לגמרי ואין הכח והטעם מוטבע בחומר הפרי, וכמו היין הישן שנבדל מן השמרים והוא יין זך מן העירוב, כך שכל הזקן נבדל ואינו מוטבע ומעורב בחמרי. והבן המשל כי הוא משל ברור לגמרי לדמות שכל הילדים שהוא מוטבע בחומר לענב בלתי מבושל. שכח וטעם הענב לא יצא להיות נבדל מן חומר הפרי וליין שהוא בגת שהוא מעורב ומוטבע בעכירות ואינו צלול, ושכל הזקינים מדמה אל הענב שנתבשלה שכבר נבדל הטעם וכח הפרי מן הענב וליין ישן שהוא נבדל מן השמרים ומן העירוב ויש להבין דבר זה:
ויש לך לדעת עוד, כי מה שאמר שני דברים שהוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו, ודבר זה כי באדם בעת נערותו ימצא אצלו שני דברים, האחד כי שכלו מוטבע בגוף החמרי שאינו נבדל כמו שהתבאר, השני כי מחמת רתיחת חום הטבעי בעת נערותו שאינו שקט שכלו מעורב, וכנגד הראשון שאין שכלו נבדל מן הגוף אמר שדומה לאוכל ענבים קהות שכבר התבאר כי הענב שלא נתבשלה אין הטעם נבדל מן חומר הפרי, וכנגד השני ששכל הילדים בעבור הרתיחה שבהם אינם שקטים בדעת אין שכלם צלול והם דומים ליין שבגת שיש בו הערוב כאשר הוא תוסס והרתיחות עולים, והפך זה בזקנים ששכלם נבדל מן החומר וכבר שקט ונח רתיחתם ולפיכך שכלם צלול ופירוש מבואר הוא ונכון, ומאמר זה אין צריך לבאר סמיכתו כי הוא ידוע בעצמו:
אל תסתכל וכו'. המאמר הזה אם בא להודיע שאל יסתכל למראה האדם שאם האדם בעל יופי ובעל קומה שלא יגזור עליו לומר כי ודאי חכם הוא רק לא יסתכל למראהו ולקומתו. וכי דבר זה צריך לומר, הלא דבר זה אין צריך לומר כלל, אפילו בא לפרש מה שאמר לפני זה הלומד מן הילדים והלומד מזקנים שאמר כי חכמת הילדים אינה נחשבת חכמה וחכמת זקנים נחשבת חכמה מן הטעם אשר התבאר למעלה, ולכך אמר כי אף לפי מנהג וטבע העולם האדם בילדותו שכלו מוטבע בחומר, דבר זה הוא על פי הרוב אבל שיהיה זה תמיד כי לפעמים נותן הש"י חכמה לאדם כי הוא יתברך יתן מפיו חכמה ודעת ואף אין לשאול אחר הכלי הוא האדם, וכן להפך שלפעמים האדם זקן והוא כלי ישן ואין בו כלום כי אין בו אף החכמה שהיא ראויה שתהיה עם האדם הילד, ודבר זה מפני כי השכל הוא ביד ה' ומשפיע השכל למי שירצה, גם על זה קשיא כי דבר פשוט ונגלה שיש בני אדם זקנים שהם בורים ולא נמצא בהם דבר ויש ילדים שהם חכמים גדולים:
ויראה לומר דבא לומר שאל תאמר כי במקרה קרה הוא שיש לאדם יניק שכל של זקן, ולפעמים במקרה גם כן יש לאדם זקן שאין לו חכמה כלל והוא במקרה קרה לבד, כי לפי מנהגו של עולם אין ראוי שיהיה לילד חכמה ולזקן ראוי שיהיה לו חכמה תמיד, ואם לא נמצאו כך שנמצא זקן בלא חכמה הוא במקרה קרה, ועל זה אמר אל תסתכל בקנקן וכו' כלומר שאל יסתכל כלל בקנקן, כי אדרבה לפי מנהגו של עולם ימצא הרבה ילדים שהם חכמים גדולים וזקנים הרבה שאין להם חכמה, כי אין השכל לפי הקנקן כלל כי השכל בו מחולקים בני אדם שאין דעת של זה כמו זה, ואלו היה הבחינה מן הקנקן הוא הגוף היה דעת כל בני אדם שוים לגמרי כי מצד הגופות שוים בהם בני אדם, והחלוק שיש לאדם זה מזה הוא מצד השכל והדעת שהם מחולקים בדעתם ואין דבר זה במקרה מה שנמצא בעולם חלוקי השכל והדעות כי הדבר שהוא במקרה אינו הרבה אבל הוא מעט וכאן תמצא שכך ברוב העולם ובכולו. ובפרק הרואה (ברכות דף נח.) ת"ר הרואה אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים לפי שאין דעתן שוה ואין פרצופיהן שוה ע"כ, ולא זה אף זו קתני שאפילו פרצופיהן אינם שוה וכ"ש שאין ראוי להיות דעתן שוה ודבר זה ענין עמוק מענין רבוי הפרטים. ומאחר שיש להם רבוי צריך שיהיה הפרש וחלוק ביניהם, ולפיכך אמר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ולא היה צריך לומר רק יש קנקן חדש וכו' ולמה צריך לומר אל תסתכל בקנקן אלא בא לומר כי אין הסתכלות בקנקן כלל, כי בני אדם הם מתחלפים בדעתם וכך נותן החכמה והדעת שיש להם חלוף בדעת, ואם כן אין בחינה והסתכלות כלל מן הקנקן אשר קנקן זאת שוה לכל אדם והתחלפות ביניהם רק בילד ובזקן אבל בני אדם הם מתחלפים בדעתם. ולא שבא לאפלוגי על דברי רבי יוסי דודאי רבי מודה כי חכמת הילדים אינו כמו חכמת הזקנים ויותר יש חכמה לאדם בזקנה ממה שיש לו בילדות, אבל שיהיה ההסתכלות מן הקנקן שהוא האדם לשפוט על הילד שאין עמו חכמה ועל הזקן שיש עמו חכמה דבר זה אינו, כי יש קנקן וכו' ולא שייך לומר כי היה במקרה כך אבל כך ראוי להיות לפי המשפט והסדר ודבר זה מבואר:
מדרש שמואל (אוזידא)
ענין קישור המשנה הזאת עם שלמעלה הימנה הוא שבמשנת אל תסתכל בקנקן יש שלשה פירושים דשייכי בה כמו שפירשתי לעיל, אם בענין הלימוד שאל יסתכל בקנקן אלא במה שיש בו וילך ללמוד אפי' מן קטנים. וגם שאל יסתכל בקנקן והם עניני התאוות הגופניות. וגם שיכבד אפי' למי שהוא בזוי ושסוי ואל יסתכל בקנקן, ועל שלשה המוסרים הרמוזים למעלה בא והודיענו כי שלשת החצים האלה כל אחד הוא מסית ומדיח לאדם לבל יתנהג באותם המוסרים, וכנגד המוסר הא' שהוא שילך וילמד מהקטנים המסית ומדיח לזה הוא קנאה ומסבת הקנאה הוא מהבל את חכמת הבחור ומסתכל בקנקן ולא במה שבתוכו, ולרמוז לזה אמר הקנאה, ולענין המוסר השני שאל יסתכל בקנקן והוא הגוף לענגו בברבורים אבוסים המסית ומדיח על זה היא התאוה כיכל היום יתאוה תאוה לומר מי יאכילני בשר. ועליה אמר זה השלם והתאוה, ולמוסר השלישי אשר אינו רוצה לכבד את האדם בראותו אותו נבזה בעיניו נמאס בזוי ושסוי ומסתכל בקנקן ולא במה שבתוכו ואינו רוצה לכבדו כי נראה בעיניו שאם יכבד אותו הוא מזלזל וגורע כבוד עצמו על זה אמר והכבוד כי שלשה הסמים הממיתים האלה הם מוציאין את האדם מן העולם:
ואפשר עוד לומר כי לפי שלמעלה דבר בלימוד התורה כפי פשטן של דברים על כן עתה הזהיר השלם הזה ללמוד התורה ואמר שלא ילמוד את התורה רק מאהבתו אותה לא לשום סיבה אחרת כי אם יכוין ללמוד לשום סיבה מאלו השלש סיבות הם מוציאין את האדם מן העולם. וזה כי לפעמים ילמד האדם מסבת הקנאה שמקנא בחבירו וקנאת סופרים תרבה חכמה לא מאהבת התורה עצמה ועליה אמר זה השלם הקנאה, ולפעמים לומד האדם על תאות נפשו כי יודע כי רוב עמי הארץ מעשרין הם ממונם ומטילין מלאי לכיסן של ת"ח ותאותם יביאו להם ועל מי שלומד לסיבה זו אמר והתאוה, ואמר והכבוד על מי שלומד לסבת הכבוד שיכבדוהו נכנס ראשון ויוצא ראשון. ועל שלשת אלו הכוונות אמר כי מוציאין את האדם מן העולם כי לא באלה חלק יעקב רק ללמוד מאהבת השי"ת. וכן פירש הר"י לירמא ז"ל:
ואפשר עוד לומר כי אלו השלשה הם עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות שאמר רבי יהושע שמוציאין את האדם מן העולם ולא פליגי כי הקנאה אינה באה רק מסבת העין רעה שעינו רעה בשל אחרים ובסבתו באה הקנאה, וכנגד היצה"ר כי הוא סרסור התאוות הגופניות כנגדו אמר והתאוה, וכנגד שנאת הבריות אמר והכבוד, וזה כי עיקר סיבת היות האדם שונא את הבריות ואינו חפץ בחברתם רק בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא מסבת הכבוד בחושבו כי אינם מכבדים אותו כפי הכבוד הראוי אליו ומזלזלים בכבודו ועל זה אמר והכבוד מוציאין את האדם מן העולם:
ואפשר לפרש כי ג' מדות באדם יש מי שמקנא במי שיש לו עושר יותר ממנו זאת הקנאה לא תפסק עד שמוציאה את האדם מן העולם כי אם היום יקנא בראובן אפי' שאחר כך ילך הוא הולך וגדול עד כי גדל עשרו יותר מעשרו של ראובן למחר יחזור ויקנא בשמעון באופן שלעולם יהיה לבו כדונג נמס בתוך מעיו כי רקב עצמות קנאה וזו היא סיבה שיתילדו בתוכו כל חלי וכל מכה עד שמוציאין את האדם מן העולם. והתאוה היא שאינו מקנא כלל בחבירו כי מי יתן את כל עם ה' עשירים אמנם הוא לעצמו כל היום התאוה תאוה להרבות כסף וזהב לבלי חק אף גם זאת בהיותו בחצי ימיו התאוה מוציאה אותו מן העולם כי אי אפשר שיגיע לגבול מוגבל לאמר עד פה יבא ולא יוסיף להתאוות עוד כי אוהב כסף לא ישבע כסף ונפשו דאבה ומילדת בתוכו חלאים רעים ונאמנים ומוציאין את האדם מן העולם. וכן הכבוד כלומר האדם הרודף אחר הכבוד אין מרפא למכאובו וחייו אינם חיים כי כל ימיו מכאובים אין רגע בלא נגע כי לעולם חושב שנגעו בכבודו בכניסה ויציאה בישיבה ובעמידה וכאלה רבות ובהיותו רודף אחר הכבוד שיהיה מכובד מהבריות והוא דבר שאינו יכול לתבעו בפה כי חרפה היא לו על כן יאנח בשברון מתנים ושנותיו תקצורנה בדרך הטבע ומוציאין את האדם מן העולם. ולהיות כי לא רבים יחכמו לבל יפלו במכמורות אלו הג' דברים ורוב העולם נכשלים בהם שטבעם נטוי אליהם לכן צווח ככרוכיא ואמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ובמשנת רבי יהושע אומר עין הרע וכו' פירשתי מה שאמר מוציאין את האדם מן העולם בפנים אחרות תראנו משם:
ואפשר לומר עוד בסברת האומר שאין ראוי לאדם להיות מקנא את אשתו כי יש תנא דמפרש מאי דכתיב ועבר עליו רוח קנאה היינו רוח טומאה שאין זה כי אם רוע לב. וז"ש הקנאה והוא האדם המקנא את אשתו ביותר, וכן האדם המתאוה בלבו אשת חבירו ונותן עיניו בה שגרם לאחר שיקנא את אשתו אלו השני דברים בהצטרפות הכבוד עמהם מוציאין את האדם מן העולם וזה שהמתאוה אומר לבעל למה נגעת בכבודי וחשדתני עם אשתך והבעל אומר למה נגעת בכבודי לדבר עם אשתי מתקוטטים זה עם זה והורגים זה את זה ולהרחיק את האדם מן העבירה הזהיר שלמה המלך ע"ה עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך בהיות כי העינים מביאים את האדם לידי עבירה לז"א עיניך לנכח יביטו כלומר לא תסתכל לא לימין ולא לשמאל לא למעלה ולא למטה רק הצורך ההכרחי לנוכח דרכך ואם תאמר הרי זה תיקון כדי שלא אכשל באשה שהיא מן הצדדין או למעלה מראשי בעליה ומה אעשה אם אראה אשה לקראתי שלא בסתר פניה והיא באה כנגדי שאף אם לא ארים את עיני אראה אותה בהכרח לכן אמר ועפעפיך יישירו נגדך העפעפים אשר הם מכסה לעין בעת הצורך הם יישירו ויתקנו את האשה הבאה נגדך ואם תראה שום דבר של ערוה בא נגדך תפיל העפעפים על העינים ואז תנצל:
ואפשר עוד בהיות כי שם אדם הוא השם החשוב מכלם ולפעמים בדור ימצא שלם אחד בתכלית השלמות די רוח אלהין קדישין ביה ימקנאין בו לאחד משלש סבות, יש מקנאים בו שלא היו רוצים שיהיה בו אותו השלמות ועל זה אמר התנא הקנאה. ויש מקנאים בו לסבת שהם היו מתאוים להיות כמוהו ועל היותם חסרים ממנו מקנאין בו ועל זה אמר והתאוה, ויש שמקנאים בו מפני הכבוד בחשבם כי לו לבדו יכבדו העולם כי לו יאתה על זה אמר והכבוד. ואמר מוציאין את האדם מן העולם להודיענו כי כשרואה הקב"ה שכלם מקנאים בו וכלן שלא לשמה הקב"ה מסלק אותו השלם מן העולם וזהו שאמר מוציאין את האדם מן העולם כלומר אותו האדם החשוב אשר יצדק עליו שם אדם מוציאין אותו מן העולם כי אלו השלשה דברים שיש בשאר בני המדינה הם סבה שיסתלק מן העולם ולא יהיה עליהם סתרה ויסור צלו מעליהם:
ואפשר שהתחיל בקנאה כי היא העיקרית בענין הוצאת האדם מן העולם שהעדר הקנאה היא סבה שלעולם לא יצא מן העוה"ז אפי' אחרי מותו וכמעשה דאחאי בר יאשיה שלעולם הוא חי בגוף ונפש עד שעה אחת קודם התחיה נמצא שעיקר הוצאת האדם מזה העולם היא הקנאה ולכן התחיל בה, לא כן האחרות כי אפי' שלא יהיה לאדם לא תאוה ולא רדיפת הכבוד עם כל זה הוא מת ונעשה רמה ותולעה כמנהג העולם, ומשלו משל למלך שאמר אל המתאוה והקנאי שכל אחד ישאל מה שירצה ממנו ויתן לשואל ראשון כל מה שישאל ולחברו כפלים ממה ששאל הראשון, הקנאי לא רצה לשאול תחלה פן יטול חבירו כפלים המתאוה לא רצה לשאול תחלה כי התאוה ליטול כפלים מ"מ שאל הקנאי תחלה שינקר המלך את עינו אחת וכן עשה המלך ולחברו השתי עינים כפלים מו הראשון:
והרי"א ז"ל כתב כי מאמר זה שבסוף הפרק בא לבאר מאמר בן זומא שבתחלת הפרק לא בענין החכמה שראה שעליו אין להוסיף וממנה אין לגרוע אבל בשלשה האחרות שזכר מגבור שהוא כובש את יצרו ומהעשיר השמח בחלקו ומהמכובד המכבד את הבריות ואמר ר' אלעזר שכאשר לא יהיה כן באדם הנה יפול ברעת מותרות, וכנגד העשיר אמר הקנאה כי כאשר לא יהיה שמח בחלקו אבל יקנא במה שיש לחבירו אין רעה גדולה מזו, ואמר והתאוה כנגד הגבור כי אם לא יהיה כובש יצרו כדברי בן זומא אבל יהיה נוטה אחרי תאותו והעולה על רוחו נוח לו שלא נברא, ואמר והכבוד כנגד איזהו מכובד שזכר בן זומא רוצה לומר כי מי שלא ישים מגמתו לכבד את הבריות כי אם שיכבדו אותו הנה יפול ברשת זו ההפסד והרעות כלם. הנה א"כ השלשה אלה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם המה כנגד ג' שזכר בן זומא איזהו גבור איזהו עשיר איזהו מכובד. גם בזה המאמר השיב רבי אלעזר למאמר בן עזאי שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וראה רבי אלעזר לכלול המצות והעבירות בשלשה מינים או סוגים כוללים. האחד הוא הקנאה ומזה ימשך הגזל והעושק והאונאה ואיסורין שבממון כלם שיסודם הוא היות האדם מקנא בממון חביריו ולכן באה בתורה מצות לא תגנוב לא תעשוק לא תחמוד לא תונו איש את אחיו ורבות כיוצא בהן, והסוג השני הוא התאוה כי הוא כולל המאכלות אסורות ואיסורי עריות ושאר הדברים שיסודם התאוה והתענוג הגשמי וכנגדה בעשרת הדברות לא תנאף ובהם נלכדו רבים מגדולי עולם ועליה אמר שלמה ע"ה תאוה נהיה תערב לנפש רוצה לומר התאוה הנכבשת והנכנעת היא אשר תערב לנפש השכלית, והסוג השלישי הוא הכבוד ונכנסו תחתיו המלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו זד יהיר לץ שמו וכנגד זה בא בעשרת הדברות לא תרצח לפי שהם כלם תולדות לשפיכות דמים ועל זה הזהיר בן עזאי אל תהי בז לכל אדם וממנו דבר ר' לויטס מאד מאד הוי שפל רוח וגם רבי צדוק אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואז"ל גסות הרוח שהיה לו לירבעם טורדתו מן העולם אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרי הא עבדא והא מלכא אי יתיבנא סברי מורד במלכות הוא וקטלי לי מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב. וכן יוסף מת קודם לאחיו לפי שנהג ברבנות עכ"ל. עוד כתב ז"ל כי אמר בזה לשון מוציאין לפי שכל ישראל מפאת נפשם יש להם חלק לעוה"ב וסוגי העבירות האלה מוציאין אותו מאותו הטוב הצפון אליו עכ"ל:
והחסיד זלה"ה פירש כי שלשה אלה מוציאין את האדם מן העולם הזה בדרך טבע ומן העולם הבא בדרך עונש מהשם יתברך, כי ידוע שכל מה שבזה העולם הכל הכנה לחיי העולם הבא והמקנא והמתאוה והרודף אחר השררה עושים מהטפל עיקר וכאלו אומרים כי אלו הדברים מכוונים לעצמם ואין זולתם ולכן יהיה עונשם מדה כנגד מדה כי כאשר הם ביזוהו כמו כן תהיה אצלם ולא יכנסו לעולם האמתי תחת אשר ביזוהו ואמרו מה יושיענו זה ואמר שדוד המלך ע"ה אמר אל יקנא לבך וגו' כי אין ראוי לקנא ולהתאוות אלא הדברים העומדים לעד, ואמרו חכמי המוסר מה מאד קשה להשיג שני צביים במרוצה אחת עכ"ל:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב כי גזר אומר בחכמה ובתבונה ובדעת אמיתי ששלשה דברים אלה מוציאין את האדם מן העולם כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאלו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם אשר ע"כ אמרו ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים כי בהעדר פעולת השכל הישר כשיצרו של אדם מתגבר עליו הרי הוא כמת וכאלו יצא מן העולם וע"כ גזר שג' דברים הנזכרים בהיותם סיבת התקוממות החומר והכחות הגשמיות והפסד משפט השכל הישר מוציאין את האדם מן העולם והוא כאלו אמר שהדברים המפסידים את השכל הישר אשר בו יקרא שם האדם אדם כנודע מוציאין אותו מן העולם עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב הקנאה יש בה דרכים רבים. אחד כי יראה חבירו הולך בדרך טובה ועוסק בתורה ובמצות מקנא בו כי הוא שונא אוהבי ה' ומדה זו מוציאתו מן העולם כי היא רעה מכל הקנאות וזה נקרא שמו שונא ה', הב' שאינו רע בעיניו על היותו שונא ה' אלא אחר שאינו הולך בדרך ההוא אינו חפץ שיהיה בעולם מי שילך בה כדי שלא ימצא בעולם הטוב ממנו ולא מצד שלימותו אלא מצד חסרון האחרים גם זה נקרא שונא שלא די שהוא אינו עושה כי גם קשה בעיניו מחביריו העושים אבל אינו כמו הראשון, והג' היא דרר טובה שמקנא בחביריו הקדושים וטורח ומוסיף להרבות על חכמתם כענין קנאת סופרים תרבה חכמה אבל יותר טוב היה אם היה טורח ועוסק לאהבת התורה עצמה ולא מקנאתו באחרים וז"ש שלמה ע"ה ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעה רבה ר"ל שגם בעושה כשרון המעשה אם מקנאת אדם יעשהו אף שעושה טובה יש בו רעה רבה כי היה ראוי שיעשה מעצמו בטוב בחירתו ותאות לבו ולא מקנאה. והתאוה אפי' במותר לו כענין שאמר שלמה ע"ה אל תתן לנשים חילך אפי' באשתו וכן במאכלים אפי' מותרים הם, וגם בתאוה יש ג' דרכים האחד המתאוה שלא יהיה עושר וחכמה לשום אדם זולתו שרוצה שיהיו לו לבדו, הב' שרוצה שיהיה גם לאחרים אך שיהיה לו יותר מהם כדי להתגדל עליהם, הג' שמתאוה שיהיה לו עושר וחכמה גם הוא כמותם וייטב בעיניו אם יוסיף להם השי"ת יותר ממנו אלף פעמים ויברך אותו ואותם, אבל הטוב טוב שיתאוה אל החכמה מעצמו ושיהיה לו עושר לאהבת וליראת ה' ולעשות הישר בעיניו וז"ש דוד המלך ע"ה ה' נגדך כל תאותי רוצה לומר תאותי מצד שמים היא ולא מקנאת האדם, הקנאה מוציאה מן העולם שנאמר ורקב עצמות קנאה, והתאוה שנאמר תאות עצל תמיתנו. והכבוד כמו שמצינו ביוסף שמת עשר שנים קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, עד כאן לשונו: