משנה אבות ד כ
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה כ | >>
אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילדמג למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש.
והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוקמד.
רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר, הלומד מן הקטנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו.
והלומד מן הזקנים למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן.
רבי אומר, אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.
יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו.
משנה מנוקדת
אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר:
- הַלּוֹמֵד יֶלֶד, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ;
- וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר:
- הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים,
- לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת,
- וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.
- וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים,
- לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
- לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת,
- וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.
רַבִּי אוֹמֵר:
- אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן,
- אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ:
- יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן;
- וְיָשָׁן, שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:
נוסח הרמב"ם
אלישע בן אבא אומר:
- הלמד תורה ילד, למה הוא דומה? -
- לדיו כתובה - על נייר חדש.
- והלמד זקן, למה הוא דומה? -
- לדיו כתובה - על נייר מחוק.
רבי יוסי ברבי יהודה, איש כפר הבבלי אומר:
- הלמד מן הקטנים, למה הוא דומה? -
- לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגתו.
- והלמד מן הזקנים, למה הוא דומה? -
- לאוכל ענבים בשלות, ושותה יין ישן.
- רבי אומר:
- אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו.
- יש קנקן חדש - מלא ישן,
- וישן - אפילו חדש, אין בו.
- אל תסתכל בקנקן - אלא במה שיש בו.
פירוש הרמב"ם
אמר שהלימוד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו, והעניין מן הלימוד בימי הזקנה בהפך, וזה מבואר ונראה לעין.
תחילת משנה בנוסח הרמבם
אמר רבי יוסי, כי חכמת הבחורים יש בה שאלות וספקות בלתי מזוקקות, ולא נמלטו מן הקושיות כי לא ארכו להם הימים לשנות תלמודם ולהסיר הספקות.
ואמר רבי, לא תבחן היין בקנקניו, כי יש קנקן חדש ובו יין ישן, וקנקן ישן ריקם ואין דבר בו. כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא התערב בהם ספק, כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו, ויש זקנים שאין להם חכמה כלל, ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבת ומבולבלת:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
על נייר חדש - שהוא מתקיים. כך גירסת הילדות אינה משתכחת:
ענבים קהות - שלא נתבשלו כל צרכן ומקהות את השינים. כך חכמת הילד לא נתישבה כל צרכה ואין דבריו מתקבלים ומתישבים על הלב מה:
יין מגתו - ששמריו מעורבים בתוכו. כך חכמת הילד תערובת ספיקות יש בה מו:
רבי אומר אל תסתכל בקנקן - רבי פליג אדרבי יוסי בר' יהודה, ואמר כי כמו שיש קנקן חדש מלא יין ישן כך יש ילד שטעמו כטעם זקנים, ויש זקנים פחותים במעלת החכמה מן הילדים:
פירוש תוספות יום טוב
הלומד ילד. לשון הרמב"ם אמר שהלמוד בימי הילדות וכו'. ע"כ. וא"כ פירושו הלומד כשהוא ילד וכן יש לפרש שהוא דעת הר"ב. ואתי נמי שפיר דלא תני דומה לכותב בדיו וכו'. ויש גורסין הלומד לילד וכו'. כמו שכתב במד"ש. וכתב דגם גרסת בלא למ"ד יש לפרש כך. וכך פירש בדרך חיים. וכתב דלא קשיא אמאי לא תנן דומה לכותב. משום דאין המלמד דומה לכותב שאינו מחקק הדברים בזכרונו של התלמיד. וזה כמי שמראה לאחד צורה שבכותל. הנה יחקיק זה הציור בדעתו. ולא מפני כן נוכל לומר שזה שהראהו חקקהו בזכרונו. ע"כ:
נייר מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור דברי תורה יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלמות ולכך לא תנן ישן שהוא הפך חדש הרי"א. במד"ש:
לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. אכילת הענבים שאינם מבושלות בעודן בין שיניו ירגיש ברעותם והיינו דפירש הר"ב כך חכמת הילד וכו' ואין דבריו מתקבלים וכו' ושתיית היין מהנת ייטב לו בשתותו כי יערב לחיך. אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות והיינו דפירש הר"ב כך חכמת הילד תערובות ספקות יש בה. והתערובות אינן נראים מורגשים בתחלת העיון. כך נ"ל. ורוב המפרשים פירשו שהענבים כנגד חלק הפשט שבתורה. והיין כנגד חלק הנסתר וכן אמרו (סנהדרין ל"ח. ) יין בגמטריא סוד:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(מג) (על המשנה) ילד. לשון הר"מ, שהלומד בימי הילדות כו'. וא"כ פירושו הלומד כשהוא ילד. ועתוי"ט:
(מד) (על המשנה) מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור ד"ת יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלימות. ולכך לא תנן ישן שהוא היפך חדש. הרי"א:
(מה) (על הברטנורא) כמו אכילת ענבים שאינם מבושלות שבעודן בין שיניו ירגיש ברעוהם:
(מו) (על הברטנורא) כמו שתיית היין מהגת ייטב לו בשתייתו כי יערב לחיך, אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אלישע בן אבויה אומר: מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת שחבר החכם השלם הר"ר משה גלנטי נ"ע על פסוק טוב אחרית דבר וז"ל בא וראה כמה איכא בין ת"ח שסרח לעם הארץ שכששמע אלישע אחר מטלפי הסוס שר' מאיר הגיע עד תחום שבת לא רצה שיחטא על ידו. וראיתי כתוב בספרי הגאונים שבשכר זה זכה שיזכר שמו בפרקי אבות אלישע בן אבויה נקוב שמו אצל חסידי עולם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ע"כ:
רבי אומר אל תסתכל וכו': רי"א ז"ל גריס ר' מאיר:
{{#קיים:תפארת ישראל על אבות ד|
תפארת ישראל
יכין
לדיו כתובה על נייר חדש: משמעות מלת חדש, היינו שהוא לבן, וגם שלא נכתב עליו עדיין. וזהו נגד ב' מעלות טובות שיש ללימוד הילדות. דכמו בנייר לבן, ע"י לבנינותו כל קו דקה מן הדקה עושה רושם עליו, כ"כ השגת הילד קלה, ותופס כל העיונים הדקים מהר. וכמו הנייר החדש שאינו מטושטש מקודם מכתיבה אחרת, ניכר הכתיבה עליו אף כשיתיבש הדיו. כ"כ גירסא דינקותא זוכרה לזמן מרובה:
לדיו כתובה על נייר מחוק: לא קאמר על נייר ישן כהיפוך מרישא. דאז הוה משמע חלק וישן, דהיינו כמו שנייר כזה מדאבד לבנינותו, אין רושם דק מדיו ניכר בו. כך אין כח השגתו של זקן חזקה, אבל עכ"פ כח זכירתו יפה לזכור לאחר זמן, דוגמת כותב על כל נייר חלק. והרי באמת הדבר מורגל בהיפך, דשכחה מצוייה בזקנים יותר מקושי ההשגה. להכי קאמר על נייר מחוק, ר"ל דאף אם כח השגתו בריא עדיין להבין עמוקות מהר, כדוגמת דיו לחה שכתובה ע"ג שחרות דיו יבישה, עכ"פ תוך ימים מעטים ישכח הכל, ככתב שע"ג טיוטא, שאחר שנתייבש אינו ניכר כלל:
לאוכל ענבים קהות: ענבים חמוצים:
ושותה יין מגתו: דענבים קהות מיד כשיאכלום מוצא בהם טעם עפוץ ומר. והיין החדש בשעת שתייתו ימתק לחיך *) כנדרים, אבל אחריתו כנחש ישך להוליד כאב במעיים. וכעין זה הוא לימוד מהקטנים, יש מדבריהם תיכף כשישמעם לא ימצא בהם עריבות, מדלא נתבשל עדיין שכלם יפה להטעים דבריהם כראוי, ויש מדבריהם שמתחלה נראים מתוקים ומקובלין לשומעיהן. אבל חדודן קודם ללבונן. דמפני שהרך בשנים לא מילא כריסו עדיין מאמיתית הדינין להכי ע"פ רוב, פלפולן בנויי על אבני תהו ובהו. ומחמת שבתחלה ערבו יפה לאוזן שומעת, יבוא עי"ז לבסוף לקלקול מעשה כשיפסוק כדבריהן:
לאוכל ענבים בשולות: [רייפע טרויבען]:
ושותה יין ישן: דאית ביה ב' למעליותא, דמה שימתק לו להשומע מיד בשעת לימודו, יוטב לו גם בסופו, כאוכל ענבים בשולות. ואפילו מה שלא יערב לו להתלמיד מדבריהם כשישמעם, עכ"פ בסוף כשיתחזק השגת התלמיד יראה כח דבריהם, כמו יין ישן שבתחלה אינו מתוק אבל בסוף יראה כחו לשמח הנפש, דסתירת זקנים בניין הוא [מגילה ל"א ב']:
רבי אומר אל תסתכל בקנקן: [קרוג]:
וישן שאפילו חדש אין בו: לא פליג אר' יוסי, רק ה"ק אין למדין מהכללות אפילו כשנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']. להכי לא תבטח ביותר בחיצוניות של אדם, רק בחוץ הדבר בעצמו, וקבל האמת ממי שאמרו. [אמנם כלל נמי. שבכל דבר לא ישפוט אדם מחיצונית הדבר על פנימיותו. יש נראה ת"ח והוא ע"ה, ויש להיפך (כפסחים קי"א ב', וב"ק קי"ז א'). יש נראה צדיק והוא רשע. ויש להיפך (כתענית כ"ב א ). יש נראה טוב והוא רע ויש להיפך (כפסחים ק"ז א'. ותענית ד"ט ב'). וכן אמר שהמע"ה יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב. ואמר, אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים. לכן בחון יפה כל דבר וכל איש קודם שתקרבהו]:
בועז
פירושים נוספים
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום שם רשעים ירקב ונראה כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומ' כמו שאמרו על כיוצא בזה בע"ז פ"ב ובחולין פרק כל הבשר ואע"פי שיצא לתרבות רעה אין להניח דבריו וכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו ור' מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו בפ' אין דורשין לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שלא יטה מהתורה לדעתם ועל זה אמרו שם ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכבר כתבנו זה בפתיחת ספרינו זה. וזה אלישע היה מג' תלמידים שלא נסמכו כבן עזאי ובן זומא וזהו הנקרא אחר כמו שאמרו בפ' הרואה והיה מהארבעה שנכנסו לפרדס וקצץ בנטיעות שכפר בעיקר כמו שמקצץ הנטיעות הרכו' ואמר שתי רשויות יש וכבר כתבנו בחלק שני מזה הספר מה היתה טעותו. ודע כי ענין הפרדס היא החקירה במעשה מרכבה ולפי שהיא חקירה עמוקה לא הכל יוצאים ממנה בשלום כי צריך בזה תנאים רבים שיהיה האדם שלם במדותיו שלם בשכלו מיושב בחקירתו לוקח הדברים על סדר נכון לא יקדים תרומה לבכורים ומי שיחסר אחד מאלו התנאים אינו בטוח מהטעות או בלבול הדעת או מיתה בלא עתו וכן אירע לאותן ארבעה שנכנסו לפרד' כי במעט נטייה בחקירתם לא יצאו בשלום רמז לדבר מה שאמרו בס' יצירה תמורת ענג נגע כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלשה תמורות הם תמורת כתר כרת תמורת ענג נגע תמורת תם מת. ור' עקיבא זכה לכתר וענג ולתם. ואלישע בן אבויה קצץ בנטיעות ובא לידי כרת ובן זומא נתבלבל בחקירה והציץ ונפגע וזהו נגע ובן עזאי הציץ ומת ולא זכה להיות שלם בחקירה ולא תם. ובמדרש רות אמרו כי אביו של אלישע היה מגדולי הדור וכשבא למול זה אלישע קרא לכל גדולי ישראל וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין אלף ביתין אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אלין עסקין בדידהון ואנן עסקין בדידן התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והאש מלהטת סביבותיהן כעיקר נתינתן מסיני שנתנו באש שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים אמר אבויה הואיל וכך גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בו. אלף ביתים פיוטים מיוסדים על אלפא ביתא שכן בלשון יון קורין אלפא ביתא גמא כמו שנזכר במשנה במסכת שקלים וכן נזכר המעשה הזה בירושל' דחגיגה והיו קורין אותו אחר לפי שכשיצא לתרבות רעה תבע זונה ואמרה לו לא אלישע אתה ששמך יוצא בעולם עקר פוגלא בשבת ונתן לה אמרה אחר הוא. והיה אומר כי הלמד תורה כשהוא ילד דומה למי שכותב בדיו על נייר חדש שהוא מתקיים כן גירסת הילדות היא מתקיימת ואינה משכחת וכן אמר אביי בפרק שני דשבת אי זכאי גמרתה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא:
והלמד תורה כשהוא זקן דומה למי שכותב בדיו על נייר מחוק. שכיון שנכתב בו פעם אחת ונמחק הכתב הבא אחריו אינו מתקיים כן הלמד בעת הזקנה אינו מתקיים ומשתכח. ובספר מבחר הפנינים משלו בזה משל אחר הלמד תורה ילד למה הוא דומה כפתוח על האבן והלמד תורה זקן דומה כפתוח על החול. ויותר יש לדמות לפי דעתי לפתוח על השעוה כי הטעם בקיום הלימוד בילדות הוא כי הדברים השומע האדם הם נרשמים במוחו וכשהמוח נוטה ליובש הוא מתקיים לימודו וכשנוטה ללחות אינו מתקיים והילד מוחו נוטה ליובש יותר מהזקן כי הילד מוחו חם והזקן מוחו לח כי לחולשת עיכולו הוא נוטה ללחות על כן אמרו כי הזקנה היא אם השכחה. ועוד כי הילד מקבל הדברים בשמחה כי אין לו דאבה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן על כן מתקיים בו כל מה ששומע וימי הזקן הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע כי אם קבלה לפי שעה ועוזבו לאלתר ודבר זה נראה הוא לעין וכבר דברנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. וכן אמרו רשב"ג אומר הלמד תורה ילד דומה לבחור שנשא בתולה הוא הגון לה והיא הגונה לו והלמד תורה זקן דומה לזקן שנשא בתולה הוא אינו הגון לה והיא אינה הגונה לו וכן הוא אומר כחצים ביד גבור כן בני הנעורי' רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעגלה שכבשה כשהיא קטנה שנאמר אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשה זקנה שנאמד כי כפרה סוררה סרר ישראל. ר' אלעזר בן עקיבא אומר הלמד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין והלמד תורה בזקנותו דומה לאשה שלשה בצונן. רבי שמעון בן אלעזר אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ויש לו סממנין לרפאתה והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ואין לו סממנין לרפאתה אף כך דברי תורה יהו מעויינין לך זה מזה יהו מצויינין לך זה מזה שנאמר קשרם על אצבעותיך. והאזהרה הזאת היא שלא יאמר אדם לכשאפנה בימי הזקנה אשנה שאפי' יפנה וישנה לא יתקיים בו לימודו וכשישאלוהו ישים יד לפה ואוי לה לאותה בושה. ולא מנע זה האיש הזקן מללמוד כי בכל זמן הוא טוב הלימוד אלא שהוא יותר טוב לילד ויש טוב יותר מטוב. וכבר שאל זקן אחד לחכם אחד אני שלא למדתי בילדותי יהיה גנאי לי שאלמד בזקנותי אמר לו אם הסכלות הוא גנאי לך התלמוד אינו גנות. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש ומה יועיל לי לימודי ואני משכחו מכל מקום יש לו שכר לימוד משל לשוכר שנתן לפועלים טרסקל נקוב למלאת בו מים בשכר הטיפש אומר מה אני יגע לריק ישב לו בטל והפסיד שכרו הפקח אומר ומה לי אם לא אמלא אותו הרי שכר אני נוטל בין כך ובין כך כן הזקן אע"פי שהוא שוכח הקב"ה קובע לו שכר על לימודו כן אמרו במדרש חזית:
הפירוש זאת המשנ' ג"כ דלגוה מסדר תפלות לפי שהיא דומה לראשונה אלא שהראשונה היא בלמדי' ולא נמצאת בזאת המסכתא מחלוקת אלא בזאת המשנה ונראה שדברי התנא הראשון הם על הרוב וזה האחרון לא בא לחלוק עליו אלא שאמר שאע"פי שעל הרוב הוא כן אינו רחוק שימצא הפך ודבר זה אליהוא אמרו אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה זה הוא כדברי רבי יוסי בן יהודה אח"כ אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם זה הוא כדברי רבי כי אע"פי שעל הרוב תמצא החכמה בזקנים כמו שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה אפשר הוא שתמצ' החכמה והתבונה גם בקטנים יותר מהזקנים כי לא דברו בכאן רק על הזקנים שלא למדו חכמה כי אחר אשר כלו ימיהם בהבלי הזמן הרי הם כקטנים ועליהם נאמר עלימו אבד כלח כי הזמן אבד עליהם כאלו נולדו היום. ופי' זה המשל כי ר' יוסי דמה חכמת זה הילד לענבים שלא נתבשלו כל צרכן כן חכמת הילד עדיין לא נתיישבה כל צורכה ואינה מתקבלת על הלב וחכמת הזקן היא מיושבת ומתקבלת על הלב וכמו שאמרו במסכת קנים ר' שמעון בן עקשיה אומר זקנים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכן דמה חכמת הילד ליין מגתו שעדיין שמריו מעורבין בו ואינו חזק וחכמת הזקן ליין ישן שנפרדו שמריו ממנו והוא חזק כן חכמת הילד יש בה תערובת ספקות והיא חלושה ואינו מראה פנים בראיות לישבם על הלב וחכמת הזקן כבר בירר בריבוי שניו כל הספקות ודבריו חזקים בראיות חזקות מתיישבות על הלב. ואמר ר' זה ההסתכלות אינו ראוי שיהיה במיעוט שני הילד ובריבוי שני הזקן אלא בדברים עצמם אם הם מיושבים או הם עניינים חדשים כשיחת ילדים בלתי מיושבים כמו שהקנקן החד' ימצא בו יין ישן והישן ימצא ריק ואפי' חדש אין בו כן אפשר הוא שהילד יהיו דבריו כדברי הזקן החכם וטעמו כטעם זקנים וכמו שהיה רבי עצמו שהיה ילד וזקנים היו מקשים והוא ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו ילדים ויושבים בקרקע היו מתרצים עד שאמר לו אביו רבן שמעון בן גמליאל אתה ארי בן שועל כמו שנזכר בפרק הפועלים ויש זקן אין צריך לומר שאינו מגיע לחכמת הילד אלא שאפילו שיחה קלה שתהא צריכה תלמוד לא תמצא בו וכן אמר שלמה ע"ה טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל:
דרך חיים (מהר"ל)
שמואל הקטן אומר וכו'. נסמך דברי שמואל הקטן לכאן, מפני שאמר לפני זה ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ומשמע מפני שהוא שמח בקלקלתו שלו ולכך הוא בא לראותו ועל זה אמר שאל ישתדל לראותו, ומשמע דווקא שאל ישתדל לראותו שבזה מצער אותו כשיראה אחרים שמחים בצרתו ובקלקלתו אבל השמחה מותר, ועל זה אמר דודאי לא איירי שבא לראותו בשביל ששמח בקלקלתו שזה אסור כי בנפול אויבך אל תשמח ואם כן אפילו בלא ראיה אין לעשות, אבל מה שאמר ואל תשתדל לראותו הפירוש שבא לראותו איך נוהג ולא שישמח ואפילו מצער עמו שדבר זה בודאי יותר צער אל המקולקל. והנה שמואל הקטן מתלמידים של רבן גמליאל כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף יא.) וקדים טובא, ומה שנקרא שמואל הקטן ודבר זה היה קצת גנאי לקרא אותו בשם קטן, ופירשו בירושלמי (סוף סוטה) שפירושו שהיו שנים שנקראו שמואל שמואל הנביא ושמואל זה והוא הקטן, ומשמע שקטון משמואל הנביא היה אבל גדול משאר בני אדם דכיון שצריך היכר בינו ובין שמואל הנביא מזה תדע שהיה גדול מאוד, והיה ראוי לסדר דבריו למעלה. אלא מפני שאמר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו סדר אחריו דברי שמואל הקטן שאמר בנפול אויבך אל תשמח, שלא תטעה לפרש מה שאמר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו מפני שבא לשמוח וכמו שפירשנו. ויש לפרש דמה שאמר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, מפני בודאי אף שהוא בא לראות איך הוא נוהג אסור משום שהמקלקל יחשוב כי הוא שמח לקלקלתו ויצטער ביותר, וסמך אחריו דברי שמואל הקטן לומר כי לפעמים אף אם לא ישתדל לראותו בשעת קלקלתו ואינו מצטער המקולקל והמקולקל שלח אחריו בשביל ענין מה, באולי יבא לידי שמחה כיון שהוא שונאו אל ילך אליו שלא יבא לידי אסור בנפול אויבך אל תשמח:
ואם אתה רוצה לסדר המאמר שאל תרצנו בשעת כעסו עם המאמר שלפניו מצד המאמרים בעצמם ולא שתאמר כי סדר המאמרים לפי החכמים, יש לך לומר מפני שאמר לפני זה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, דמשמע שבא לתת מעלה לעולם הזה מצד התשובה ומעשים טובים שכך אמר יפה שעה בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא, כלומר שעולם הזה יפה ומשובח מצד שיש בו תשובה ומעשים טובים, והשתא מאי מעליותא של עולם הזה שיש בו תקון לרשעים בתשובה יאבדו הרשעים ויהא רינה ולמה בדבר זה עולם הזה יפה, ולכך אמר שאינו כך דודאי יפה הוא העולם הזה מצד שהוא תקון לרשעי', כי אין (ראוי) מדה הזאת שהוא מדת הקלקלה יפה כלל, לכך הקב"ה תקן התשובה לאדם בעולם הזה שלא יהא מקלקל הרשע, והא דכתיב באבוד רשעים רנה היינו כשנאבד הרשע יש לו לשמוח מפני כבוד המקום, אבל הש"י בעצמו אינו שש במפלתן של רשעים שהתקלה אינה יפה. והכי איתא בפ"ק דמגילה (דף י:) בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לד' כי לעולם חסדו ואמר ר' יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו מפני שאין הש"י שמח במפלתן של רשעים אמר רבי יוסי ברבי חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש דכתיב כן ישיש ה' להאביד אתכם כן ישוש לא נאמר רק כן ישיש, והיינו טעמא שודאי כאשר הרשעות מסתלק מן העולם יש שמחה וזהו מפני כבוד הש"י ולפיכך יש לשמוח, אבל הקב"ה אינו שש מפני דסוף סוף הוא קלקלה ואין שמחה לכל דבר שהוא קלקלה, ולפיכך מעלת עולם הזה שהוא תקון לרשעים הש"י אין רוצה בשום תקלה:
וכן מוכח דהא כתיב בנפול אויבך אל תשמח, ואי לא דחזי ביה דבר רשעות מי שרי לשנאותו דהא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך דכך מדקדק (פסחים דף קיג:) על הא דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ומוקי ליה שראה דבר עבירה בו, ואם כן קרא דהכא איירי ג"כ ברשע ואפילו הכי אסור לשנאותו. והא דכתיב באבוד רשעים רנה, הייני היכי שבא האבוד בשביל הרשעות שהיו דנין אותו ב"ד למיתה בשביל רשעותו כדי לסלק הרשעות מן העולם, אבל אם לא היה משום הרשעות רק נפילה אחרת הגיע לרשע אסור לשמוח. וכך מוכח דהך קרא של באבוד רשעים רנה מדבר מזה דמייתי התם (סנהדרין דף לט:) הך קרא על העדים שהעידו על אחד שחייב מיתה ואם תאמר מה לנו ולצרה הזאת תלמוד לומר באבוד רשעים רנה, וכן הא דאיתא בפ"ק דברכות (דף י.) ראה במפלתן של רשעי' ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וגו', ודבר זה מדבר במפלתן של רשעים לסלק הרשעות מן העולם וזה ראה דוד ברוח הקדש סלוק הרשעות ושמח על זה ודבר זה בודאי הוא טוב ויפה הוא, אבל אם לא בא האבוד בשביל זה לסלק את הרשעות הרי בודאי אין דבר זה טוב ואף שהוא לרשע ואין לשמוח ואיסור גמור הוא. לפיכך העולם הזה שהוא תקון לרשעים בתשובה שלא יאבדו בודאי יפה ויפה הוא. ולפיכך סמך מאמר זה שמדבר שאין לשמוח בקלקלה ובנפילת האויב אחר המאמר של יפה שעה אחת וכו'. והא דאמרו אבל משיש אחרים, אין הפירוש שיש לשוש כאשר הקב"ה מביא פרענות על הרשעים, רק פירושו שהקב"ה משיש האומר כשבא פרענות על שונאי ישראל שהרי מזה מדבר. ויש להקשות מה בא שמואל להשמיענו דהא קרא כתיב בנפול אויבך וגו', ואפי' אי גרסינן כמו שמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דגרסינן חרון אפו לא נאמר אלא אפו שמוחלין לו כל עונותיו לא בא לאשמועינן הך מלתא דמוחלין לו רק לאשמועינן שלא ישמח במפלת אויביו. ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע שהמוסר הזה היה שגור בפיו ואשמועינן דמוסר גדול זה מפני שהעולם לא היו נזהרים בו, לכך היה דרכו לומר המוסר הזה תמיד שאל יהיו נכשלים בו. ויראה בדברי רש"י דמה שאמר הכתוב והשיב מעליו אפו שהוא משיב אפו מן הנופל ובא על המשמח. וזה שאמר שמואל הקטן בנפול אויבך אל תשמח כלומר שאם תשמח לא יהיה לך שמחה רק יבאו עליך הצרות, וכן מוכח מן הכתוב כי מה טעם נותן פן יראה ד' וגו' דסוף סוף מה מפסיד השמח אם יהיה משיב מעליו אפו, ואדרבא הכתוב היה לו לומר שישמח כדי שישוב אפו ממנו ולמה לא ישמח שלא ישיב ממנו חרון אפו, ועוד דהוי ליה לומר פן יראה ה' ורע בעיניו וסר אפו ממנו או ישוב אפו ממנו מאי והשיב מעליו אפו, אבל פירושו והשיב אפו עליך ויסור אותו מאתו. ולכך אמר שמואל בנפול אויבך אל תשמח, והטעם הזה הוא ברור שראוי שישיב אפו עליו כדכתיב (משלי, יז) שמח לאד לא ינקה כי השמח ברע הוא חפץ ברע דאם לא היה חפץ ברע אפילו ברע של שונאו לא היה חפץ, וכיון שחפץ ברע הוא לוקח רע לעצמו וזהו שמח לאד לא ינקה גם כן מפני שהוא חפץ ברע לכך רע יבא לו:
מדרש שמואל (אוזידא)
בהיות שהאדם שילמוד בילדותו בודאי שישיג הבינה בזקנותו על כן אמר הלומד מזמן ילדותו למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש שירוץ כל קורא בו כן זה האיש ישיג להבין ולהשכיל בזקנותו מה שלמד בבחרותו אבל המתחיל ללמוד כשהוא זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק וכמו שהאותיות אין רשומן ניכר כן זה הלומד כשהוא זקן אין לו זמן לידע ולהבין טעמי התורה והמצות. אי נמי אפשר שבא להבטיח לזקן שלא יתייאש מללמוד באומרו אין לאל ידי כי עד עתה שכלי הוא כנייר כתוב עליו הבלי העולם ולא אוכל לכתוב עליו קדש קדשים כי איך יכתוב כתב על גבי כתב על כן אמר כי אף אם בהכרח הוא יותר משובח הלומד ילד כי היא כתובה על נייר חדש אשר מעולם לא עבר עליו הקולמוס גם הזקן אל יתייאש מללמוד באמרו כי היא ככתובה על נייר כתוב רק הוא ככותב על נייר מחוק והכתיבה הראשונה תמחק באופן שלא יהיה רישומן ניכר ונכתבת הכתיבה האחרונה:
והחסיד ז"ל פי' בהיות כי הלומד חייב ללמד לאחרים ובזה יגדל שכרו מאד כמ"ש במשנת אם עשית תורה הרבה, ועוד יהיה סבה שתתקיים בידו החכמה כמ"ש לידע ולהודיע שהיודע ומודיע לאחרים יודע ויתפרסם אצלו האמת והבחור זוכה לכך ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר חדש שתעמוד ימים רבים ויזכו רבים בקריאת הספר אבל הזקן שכר למודו בידו הוא אבל לא יזכה לעשות תורה הרבה ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר מחוק שלא יקבלו תועלת בקריאתו עכ"ל:
ולב אבות כ' להבין אמאי לא אמר על נייר ישן שהוא הפך החדש להודיע כי שלשה חלוקות בדבר ילד ובינוני וזקן, והשמיענו כי הילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש דאיתביה תרתי לטיבותא הא' שתתחקק הכתיבה בו היטב וגם שתתקיים עד שאחרים נהנים ממנה וקוראים בה זמן רב כן הלומד כשהוא ילד וזה ללמוד וללמד. והלומד זקן יש בו תרתי לריעותא כי אינו זוכה לא ללמוד ולא ללמד כי הזמן חלף הלך לו ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר מחוק דתרתי איתנהו ביה ישן ומחוק שלא מבעיא שלזמן ארוך לא יועיל אלא אפי' כעת אין קורא בה. ומינה משתמע שהלומד כשהוא בינוני הוא כמו דיו כתובה על נייר ישן ולא מחוק כי יועיל לעצמו אבל לא לאחרים שאין לו זמן כל כך ללמד לאחרים ולא דיבר בבינוני ולא בנייר ישן להורות על מה שאמרנו. אית ספרים דגרסי הלומד לילד והלומד לזקן ואף לפי גרסת ספרינו אפשר שמדבר עם הרב שישתדל לעולם ללמד לילד כי גרסת ינקותא יעשה ויצליח ובפעם אחת שיחזור לו לימודו תכף יתחקק בקרבו כי דומה לכותב על נייר חדש והלומד תורה לזקן לא יצליח וצריך לטרוח ולחזור לו ללמוד פעם אחר פעם כי הוא ככתוב על נייר מחוק כי כמו מי שכתב על נייר שהיה כתוב מעיקרא ואח"כ נמחק צריך להעביר הקולמוס על כל אות ואות ארבעה או חמשה פעמים עד שיתחרק הכתב העליון ואפ"ה אין הכתב מפואר כן המלמד לזקן, ויהיה פירוש הלומד ילד כלומר הלומד לילד וכן הלומד זקן כלומר לזקן:
והר"ם אלמושנינו ז"ל פירש קרוב לזה וכתב כי מ"ש לדיו כתובה ולא אמר לכותב על נייר חדש לפי שהדיו הוא משל אל פעולת הלימוד והמכתב הוא משל למושג מהלימוד והנייר הוא משל לשכל התלמיד והמשכיל והכותב שהוא בכח הוא המלמד ולכן אמר שהלמוד אשר ילמדו לילד הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש כי בנקל יחקק בו המושכל כמו שיחקק הדיו על הנייר החדש לא כן הלימוד אשר ילמדו לזקן כי הלמוד המקובל בו הוא כדיו על נייר מחוק ועל כן לא אמר שדומה לכותב רק לדיו הכתובה לפי שעשה משל מהלימוד והמלומד ולא מהמלמד שהוא הכותב כמו שביארנו עכ"ל:
והרי"א ז"ל פירש לפי שהאדם ראשונה יהיה תלמיד ואח"כ יהיה רב לכן זכר ראשונה מאמר אלישע בן אבויה שדבר מענין התלמיד באומרו שראוי לאדם שילמד תורה מנעוריו לפי שהלומד תורה בהיותו נער דומה לדיו הכתובה על נייר חדש שהנייר ההוא לא קבל עדיין תמונה אחרת והכתיבה בו מבוארת ומפורשת וכן הילד לא הספיק עדיין לחשוב מחשבות בעסקי העולם והרי לבו פנוי ודעתו ומחשבתו פנויה לקבל ועל כן יצטייר יפה בדעתו מה שיקבלהו. אמנם הזקן שכבר נתמלא מוחו מהענינים ההמונים למודו הוא ככתיבה על נייר מחוק ולא אמר נייר ישן שהוא הפך החדש כי אם מחוק שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים ונכתבו על לבו וכאשר ירצה ללמוד ישתדל למחוק מלבו אותם המחשבות כדי שיצטיירו בו עניני התורה ולא יוכל לעשותו בשלמות. ולכן יצטיירו בדעתו הדברים מעורבים במכתב הכתוב על המחוק שא"א שלא נשארו רשימות מהמכתב הראשון ויתערב בהם המכתב השני וזו אצלי הסבה שהאדם זוכר יותר בשלמות הדברים שראה בילדותו זה לו חמשים שנה מאשר ראה זה לו שנה אחת לפי שהראשונות היו כתובות על נייר חדש ונשאר רשומם זך ובהיר והאחרונות נכתבו על נייר מחוק עכ"ל:
והרב רבי אפרים ז"ל כתב הלומד ילד וכו' הוא מה שאז"ל אם שכח תשכח אם שמע תשמע אם שכח מחדש ולא עסקת בתורה בבחרותך שהיה אז כדיו כתובה על נייר חדש תשכח בישן שאם באת ללמוד בעת זקנותך לא יעלה בידך שהוא כדיו על נייר מחוק. וכן אם שמעת בחדש בימי בחרותך תשמע בישן עכ"ל:
ואפשר לומר שלא אמר לתורה כתובה על נייר וכו' או לכתיבה כתובה על נייר וכו' להודיע כי כביכול אינה קרויה תורה ולא כתיבה עד שילמוד אותה האדם כי התורה קונה שלמות כשהאדם לומד אותה וכבר מצינו לרז"ל שאמרו שהלומד תורה הוא בונה עולמות בעולם העליון בהבל פיו, ולכן המשיל התורה לדיו וכשלומדה האדם הוה ליה כאלו כתבה על נייר חדש וכמו שהדיו מעיקרא היה גולם בלי צורה וכשהאדם כותבה על הנייר מאותו הגולם נעשה צורה הלא היא צורת האותיות וקנתה שלמות ממה שהיה לו קודם היותה כתובה וחקוקה כן הלומד התורה כביכול הוא קונה שלמות יותר ממה שהיה לה על ידי זה שלמדה כדמיון הדיו שנכתב על הנייר:
בהא דנקט רבי יוסי בר יהודה מאמרו בלשון רבים והמשנה המאוחרת היא בלשון יחיד הודיענו כי רבי יוסי ורבינו הקדוש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ורבי יוסי לא דבר רק בבחינת רוב העולם ועל הסתם בסבי עצה ולא בדרדקי טעמא ולכן דבר בלשון רבים להודיע כי לא דבר בפרטי ורבינו הקדוש דבר בלשון יחיד לפרש כוונתו זאת כי רבי יוסי יודה ג"כ שלפעמים ימצא קנקן חדש מלא ישן וישן שאפי' חדש אין בו והוא לא דבר כי אם על הסתם. ומה שעשה שני משלים מענבים ויין לפי שבתורתנו הקדושה ימצאו בה שתי בחינות פשט נגלה וסודות נסתרים והענבים הם משל על ענין הפשט הנגלה והיין הוא משל על סודות התורה וסתריה כי כמו שהיין הוא מלובש ומכוסה בתוך הענבים והנגלה הם הענבים כן סודות התורה הם מכוסים בתוך הפשט והפשט לבוש אליהם והלומד מן הקטנים הרי הוא פגום בשתיהן אם בפשט ואם בסוד כי מעורב רע בטוב וטוב ברע והלומד מן הזקנים שלם בשניהם בפשט ובסוד כי זה וזה ביד הזקן מזוקק שבעתים וכשלומד מן הקטנים בענין הפשט הוא כאוכל ענבים קהות ששיניו קהות באכילתו כן בשומעו הפשט מפי הקטן תכף יקהה את שיניו כי ראה יראה קושיות וספקות נופלות באותו הפשט אמנם בענין הסוד המשילו ליין מגתו כי לפי שעה הוא מתוק לחכו בעת השתיה ואחריתו תוסס בקרבו ומעיו רותחות כן מי ששתה וקבל סודות התורה מן הקטנים אף אם לפי שעה מתקו לו כדבש ונופת צופים אח"כ מעלים רתיחה בקרבו מן הספקות אשר מרגיש בהם ונבדלים השמרים בתוכו ובקרבו ישים ארבו בהולד בו שום סברא רעה וכפירה מרה כלענה, והלומד מן הזקנים הוא להפך, והענין מבואר:
ובמ"ש יתבאר איך שלש חלוקות בדבר קטנים ובינונים וזקנים והלומד מן הקטנים אית ביה תרתי לריעותא בפשט ובסוד כדמיון הענבים הקהות והיין מגתו כאמור, והלומד מן הזקנים יש בו תרתי לטיבותא ויושלם בפשט ובסוד כענבים הבשולות והיין הישן כמו שאמר, וממילא משתמע כי הלומד ממי שאינו לא קטן ולא זקן זה ימצא בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא כי פשיטא שהחכם שהגיע לחצי שניו או יותר שכבר הוא שלם בענין הפשט וביתר שנותיו יושלם בסוד ומי שלומד אז ממנו בודאי שבענין הפשט הוא כאוכל ענבים בשולות אמנם בענין הסוד הוא כשותה יין מגתו שעדיין לא נתיישן:
ואפשר כי מ"ש לאוכל ענבים קהות הוא להודיענו כי מה שלמד מן הקטנים הוא דבר אשר לא יצלח לכל כמו הענבים הקהות כלומר שאינם לא בוסר ולא ענבים כי הבוסר מימיו נאמנים מסירים כל חלי וכל מכה כפי דעת חכמי הרפואה וגם מרוה את צמאונו, לא כן הענבים הקהות כי כבר יצאו מכלל בוסר ולא באו לכלל ענבים. ועוד כי מלבד שאין בהם תועלת מצד עצמם מריעים ג"כ לאחרים כי הדבר אשר הוא חמוץ וקהוי מקהה את השינים ואם בא אח"כ לאכול וללעוס בשיניו דברים טובים לא יוכל לאכול, וכן הלומד מן הקטנים מאותם הסברות הנפסדות שבו לא די שהם בעצמם נפסדות אלא שהם מקהים את שיניו להבא ואף אם יבא אח"כ ללמוד מן הזקנים נשארו שיניו קהות מן הלימוד הראשון וצריך למוחקו כדי שלא לערב טוב ברע:
ואפשר לומר עוד כי מאי דנקט משל דענבים ויין אינם שני משלים רק משל אחד והכל באדם אחד שאוכל ענבים קהות ואחר אכילת הענבים שותה יין מגתו כי הם שני הפכיים קהוי ומתוק ואינם יכולים לדור שניהם כאחד באסטומכא וכבולעו כך פולטו בלע ויקיאנו כן הלומד תורה מן הקטנים כל מה שהוא למד אח"כ יקיאנו כי הם דברים שאינם מתישבים על הלב לא כן הלומד מן הזקן כי יכלכל דבריו במשפט והוא כמי שאוכל ענבים בשולות עריבות ומתוקות ואח"כ שותה יין ישן אחר הענבים המתוקים ויערב עליו כמאמרם ז"ל אכול מיתקא ושתי חמרא וכו'. ואפשר עוד לומר כי פשט המשנה שנראה שהם שני משלים וזה כי שני דברים האדם לומד מרבו חכמה ותבונה, חכמה היא מה שמקבל מרבו פא"פ, ותבונה הוא העיון, ובהיות כי רוב הקטנים בקטנותם הם מחודדים וחריפים בעיונם ולפום חורפא שבשתא ע"כ המשיל כנגד חלוקת העיון לאוכל ענבים קהות כי הקיהוי הוא דוגמת החריפות והחידוד כי אין עין עיונם עיון ישר, ולענין חכמה שמקבל פה אל פה מן הקטנים גם עליו תעבור כוס כי כל דבריו הם הלכתא בלא טעמא כמו השותה יין מגתו שאותו היין עדיין לא קלט את טעמו הראוי לו ואין בו טעם אמנם הלומד מן הזקנים שלם בשניהם כי בענין העיון הוא כאוכל ענבים בשולות שנתבשלו כל צרכן והוסרה מהם החריפות והקיהוי אשר היה בהם ונעשו מתוקים כן עיון הזקנים ישר אמת ויציב, ולענין הבקיאות והחכמה הוא כשותה יין ישן כי טעמו ונמוקו עמו:
והר"ם אלמושנינו ז"ל פירש להפך כי הנה מי שילמוד הקבלה האמתית והיא ידיעת התורה מהילד הקטן הוא דומה לאוכל ענבים קהות שלא נתבשלו והוא משל לידיעת הילד הקטן שלא הספיק הזמן שימלא כרסו מידיעת התורה ולא קבל עדיין כל הצריך לקבל לעמוד על ידיעתה על נכון כמו הענבים הקהות שלא הספיק הזמן לגמור בישולם. אך הלומד והמקבל אמיתת התורה מן הזקן הוא כאוכל ענבים מבושלות שעמד זמן רב בקבלת התורה והספיק זמן חייו להשיג כל הצריך לידע באמתתה וכן בענין התבונה והיא הנקראת סברא בלשון רז"ל שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר וכו' והיא הידיעה המתחדשת בתורה מעצמו שהבין הוא מעצמו מתוך המקובל אצלו והוא נמשל ליין היוצא מהענבים שנמשלו אל הקבלה, אמר שהלומד מן הילד הקטן התבונה הנזכרת הוא כשותה יין מגתו שלא נתבשל היין ההוא היוצא מן הענבים כל צרכו וכן תבונת הקטן ופלפולו חורפא שבשתא, אך הידיעה הנקנית מהזקן הוא כשותה יין ישן שכל שמריו הם נבדלים ממנו ונשאר זך כן סברת הזקן אשר פלפל זמן רב בחכמה היא הסברא הישרה, והוא משל מסכים מכל צד אל הנמשל בלמוד הרב המלמד לאדם דעת וחכמה עכ"ל. וכן פירש החסיד זלה"ה:
לא אמר הסתכל במה שיש בקנקן לפי שאילו לא היתה החששא רק התחלפות הדברים במדרגה אחת ממ"ש רבי יוסי והוא כי לפעמים יש קנקן חדש מלא ישן וישן מלא חדש על חששא זו לבד לא היה מזהיר רבי לומר אל תסתכל בקנקן, אמנם להיות כי לפעמים יש זקן שאפי' יין מגתו אין בו נמצא ששתי מדרגות בדבר ע"כ הזהיר ואמר אל תסתכל וכו'. ומאי דנקט רבי משל היין ולא משל הענבים לרבותא נקטיה כי כבר ביארנו כי הענבים הם משל לפשט והיין לסודות ורזי התורה והשמיענו שאפי' בענינים העמוקים וסודות התורה אפי' בזה אל תסתכל בקנקן שהוא חדש וכו' כי יש קנקן חדש מלא ישן ונגלו אליו רזי התורה וסודותיה:
ורבינו יונה ז"ל כתב מה שיש בין ר' יוסי לרבינו הקדוש דלר' יוסי אם יש חכמים זקנים ובחורים ילמד מן הזקנים כי על הרוב חכמת הזקנים מבושלת יותר. ורבינו הקדוש אמר שאין הולכין בחכמה אחר הרוב ואם הקטנים חכמים ויודע שחכמתם מרובה ילמד מהם, וז"ש אליהוא אמרתי ימים ידברו מתחלה היה אומר כסברת רבי יוסי ואחר שראה כי הוא ילד ומבין יותר מן הזקנים חזר בו ואמר אכן רוח היא באנוש כדברי רבי שלפעמים הילד יהיה חכמתו מבושלת יותר מן הזקן עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל דפליגי רבי ורבי יוסי ואליהוא מעיקרא סבר כרבי יוסי ולבסוף הדר ביה מההיא. ול"נ דלא פליגי רק רבי יוסי דבר על הסתם ברוב העולם ורבי דבר בפרטיים. ואליהוא לעולם סבר כי על הסתם בישישים חכמה ולפעמים תמצא חכמה בבחור ומה שטעה היה באיוב וחביריו דמעיקרא חשב שהיו מן הרוב שנים יודיעו חכמה וכיון שתהה בקנקן ומצאם בערכו חסרי מוח אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם וכוונתו הוא כי מתחלה אמר צעיר אני לימים וגו' ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם אמרתי ימים ידברו ובם יקנה העיון ורוב שנים יודיעו חכמה הוא על החכמה המקובלת וחשבתי כי שניהם נקנים ברוב הימים ובישישים חכמה ואורך ימים תבונה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם הכוונה כי הבנת החכמה והתבונה אינם מסבת הימים אלא מסבת הנשמה כי לפי ערך טהרת נשמתו כן שורה החכמה והבינה באדם שהיא המלמדת לאדם דעת, וז"ש אכן רוח היא באנוש כלומר בחינת הרוח של האדם. כי שלש בחינות הם נפש רוח ונשמה, ובענין החכמה שערכה למטה מהבינה בבחינה שזה הוא לעיין וזה לקבל ע"כ בערך החכמה אמר רוח היא באנוש ובחינת הרוח שבאנוש היא הנותנת לו כח לקבל החכמה, אמנם בחינת הנשמה שהיא למעלה מהרוח היא תבינם כלומר מלמדת לאדם להבין דבר מתוך דבר. ואל זה בעצמו כוון רבינו הקדוש במ"ש יש קנקן חדש וכו', וזה כשנאמר כי אין כוונת משל הקנקן על הגוף רק על הנשמה כי דירת קבע של התורה היא בנשמה כי שם ביתה ומשל הקנקן הוא רמז על הנשמה והרוח כי היא קנקן שתתמלא מן היין והיא התורה והשמיענו שהכל תלוי בנשמה וזה כי לא כל הנשמות מאנשי העולם שוות כי יש נשמה חדשה מוכנת ומזומנת להתמלאות מיין ישן כי מעולם לא טעמה טעם חטא ועל נשמה כזו אמר יש קנקן חדש מלא ישן, ויש נשמה אחרת שהיא ישנה ובעבור רוב עונותיה נתגלגלה בגלגול פעם אחר פעם, ולז"א יש קנקן ישן שאפי' חדש אין בו וזה לסיבה שמעיקרא טעם טעם חטא וגם עתה אעיקרא קאי ולכן אף אם תראה אדם שנראה בעיניך שיש לו נשמה טהורה וקנקנו טהור אל תסתכל בקנקן כי אפשר שהוא מן הצבועים ובקרבו ישים ארבו רק הסתכל ביין ובחכמה שבתוכו ובזה תהיה תוהה בקנקנו כי כפי טהרת הנשמה כך מגלין לו רזי תורה כי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם ולכן הסתכל במה שבתוכו:
ואפשר לומר בדרך צחות כי האדם בראותו כתוב בתורה ונקה לא ינקה אפשר יתיאש מן הרחמים ולא ישוב בתשובה כיון שכתוב לא ינקה לו מעונו, על כן אמר אל תסתכל בקנקן וכו' כלומר אל תתיאש מן הרחמים ושוב בתשובה כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולכן אף אם כתיב ונקה לא ינקה אל תסתכל אתה בקנקן אלא הסתכל במה שיש בו כי שם ההויה והוא שם הרחמים בתוך הקנקן והוא ירחם כי הוא בעל הרחמים:
ושמעתי מהחכם השלם האלהי ה"ר חיים יצ"ו על דרך זה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו כי שם ההוי"ה מלא באלפי"ן עולה מ"ה וזהו מלת במ"ה שיש בו. ועוד שמעתי כי קנקן עולה מצפ"ץ שהוא שם הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש, וז"ש במה שיש בו דהיינו מנינו שעולה שם הוי"ה בחלוף כאמור. ואפשר לפרש עוד שכוונת התנא בהיות שהאדם מורכב מגוף ונפש מנגדים זה לזה לא ראי זה כראי זה כשזה נופל זה קם וכשזה קם זה נופל ולהיות יצר לב האדם רע מנעוריו רודף אחר תאוות גופניות יומם ולילה לא ישבות מהתענג ומרוך ע"כ בא התנא להזהיר לאדם על הדבר הזה ואומר לו מה לך נרדם אל תסתכל בקנקן והוא הגוף אשר הוא כמו קנקן ונבלי חרש מעשה ידי יוצר כי מחומר קורץ ומעפר לוקח אל תסתכל לענגו בתענוגי העולם ואל תשים עיניך בו כלל כאלו לא היה כי הוא הטפל ולא תעשה עיקר מן הטפל רק עשה עיקר עיקר והסתכל במה שבתוכו הלא היא הנשמה ומלא את תאותה ורצונה ולעולם הסתכל בה להיטיב עמה כי מה שבתוך הקנקן הוא העיקר וכמשל הקנקן שיש בתוכו היין כי אין האדם עושה חשבון מן הקנקן כי נבלי חרס הם רק מן היין שבתוכו כי יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפי' חדש אין בו כן אתה בנמשל קח לך כלל זה ודעהו שאל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו:
ורמב"ם ז"ל פירש אמר רבי לא תבחן היין בקנקניו כי יש קנקן חדש ובו יין ישן וקנקן ישן ריקן ואין דבר בו כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא התערב בהם ספק כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו ויש זקנים שאין להם חכמה כלל ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבבת ומבולבלת בספקות כדמיון היין החדש ששמרים מעורבים בתוכו אלא אפי' יין חדש אין בו עכ"ל:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב הונח מאמר רבי לתוספת ביאור ואמר שאין למדין מן הכללות ועם היות שעל הרוב ראוי ללמוד תורה מן הרב הזקן שקנה חכמה הנה יקרה לפעמים לענין הפלפול והסברא שיהיה יותר טוב הבחור מהזקן כי פעמים רבות הזקנים לא יהיה בהם כח לאהדורי סברא עם היות דלאוקמי גרסא המקובלת אצלם הזקנים טובים לעולם שהם כענבים המבושלים אך לענין הפלפול והיא הידיעה המתחדשת מתוך המקובל שנמשל ליין היוצא מן הענבים כמדובר אין ראוי להסתכל בקנקן שהוא משל לרב המלמד אם הוא זקן או קטן רק במה שיש בו כי יש בחור שיהיה בו סברא ישרה מן הזקן וז"א יש קנקן חדש מלא ישן כלומר שיש בחור שהוא נמשל לקנקן חדש שיש בו יין ישן שהוא משל לתבונה והפלפול שיהיה זך ונקי מכל סיג וחלאה כמו היין הישן כמ"ש, ויש קנקן ישן והוא משל לרב הזקן שאפי' יין חדש אין בו שהוא משל אל סברא הבלתי נשלמת כי יש מהזקנים שאין בהם לאהדורי סברא אפי' בלתי שלמה והוא מבואר ההמשל. ועל כן לא עשה רבי משל מהענבים אלא מהיין כנזכר להיות שלא היתה גזרתו רק לענין התבונה והפלפול הפך מה שחשבו קצת מהמפרשים כי זה יציב ונכון לפי דעתי מצד הענין בעצמו בישוב הלשון כראוי עכ"ל. ומי שחשב לפרש הפך סברתו הוא הרי"א ז"ל בפירוש נחלת אבות:
ור"י בר שלמה ז"ל כתב המפרשים פירשו כי רבי ור' יוסי חולקין שר' יוסי סובר שיש ללמוד מן הזקנים ולא מהבחורים ורבי חולק עליו כי יש קנקן חדש וכו' ואני אומר כי אינם חולקים כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רבי יוסי מדבר בשני תלמידי חכמים שחכמתם שקולה בעיני הבריות שאין אחד מהם יודע יותר מחבירו והאחד ילד והשני זקן שיש ללמוד יותר מהזקן שנתישב דעתו ושמש כל צרכו ושקטה רתיחת דמו מללמוד מהבחור שאע"פ שיודע כל כך כמו הזקן מ"מ עדיין לא נתישב דעתו ועודנו הומה בסבת רתיחת דמו וסברא זו יודה רבי ואין חולק עליה. ורבי מדבר בענין כבוד בני האדם ומזהיר לכבדם כקטן כגדול בחורים וזקנים ואמר אל תסתכל בקנקן כלומר כשתראה כל אדם כבדהו ואף אם יראה בעיניך בזוי ושסוי כי יש אנשים שצורת גופם נעימה ואין בהם תבונה ויש שצורתם כעורה והמה חכמים מחוכמים והעין אינה יכולה לראות רק קליפת הגופים אבל אינה מכרת במה שבתוכם רק בעין השכל לכן אל תסתכל בקנקן ר"ל בצורת גופם אלא במה שיש בהם כמו הקנקן שיש בו יין שאין האדם מביט ליופי הקנקן אלא לטעם היין שבו וסברא זו יודה רבי יוסי ואין חולק עליה. או נוכל לומר שרבי מדבר בשני ת"ח אחד זקן ואחד בחור ואין חכמתם שקולה בעיני הבריות אלא שהבחור יותר חכם ממנו אז יש לו לאדם להניח הזקן ולהדבק בבחור כי יש קנקן חדש מלא ישן ובזה יודה רבי יוסי וכן מצינו באליהוא וכו' עכ"ל:
והר"מ אלשקאר הסכים לפירוש זה כי רבי יוסי דבר בשוים ורבי בשאינם שוים. וכתב עוד שיש אומרים על צד הצחות על ונקה לא ינקה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו כי אם תסיר מן ונקה לא ינקה קנקן ישאר שם הוי"ה נמצא שהקנקן טפל ומה שבתוכו שהוא שמו של הקב"ה הוא העיקר עכ"ל: