עיקר תוי"ט על אבות ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משנה אבות ד: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ונראה לי דלא קשיא, דס"ל לתנא דידן שזה שאמר כי אם השכל וידוע אותי, הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. וכן לענין הם:: ורה והעושר, ולזה שאל התנא איזהו חכם כו' שאליו כיון הנביא:

(ב) (על הברטנורא) היינו ממש השכל וידוע אותי וגבור הכובש כו' והוא גבורה לשם שמים שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו שתכלית הידיעה הזאת הוא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל כו' ולפיכך נאמר אשריך כו'. ואמרו בגמרא [ברכות דף ח'] גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כו' דאילו אינו מסתפק ונבהל להון לא יהיה פנוי לעבודת הש"י:

(ג) (על הברטנורא) דאין לפרש דר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו, שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חידוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. ד"ח:

(ד) (על הברטנורא) כיון שכל שיחתי היה בתורה:

(ה) (על המשנה) יצרו. יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע:

(ו) (על הברטנורא) דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור, הוה קשיא למה, שאם הוא ארך אפים מצד רכות הטבע אין זה טוב:

(ז) (על המשנה) בעוה"ז. שלא תצטרך לבריות. ולעוה"ב, דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י:

(ב)

(ח) (על המשנה) העבירה. ולא תנן הקלה כמו במצוה, לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשות והעבירות הם קלות על האדם לעשותם ורובם הם הנאה לאדם. לכך לא שייך למיתני מן העבירה הקלה. ד"ח:

(ט) (על המשנה) עבירה. שהש"י מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמ"ש הרב בשכר מצוה, דהא אמרינן [יומא ל"ח] הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו. רבינו יונה:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(י) (על המשנה) רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוננא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:

(ה)

(יג) (על המשנה) ללמד כו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות, שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי:

(יד) (על המשנה) וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד. ולומד דעל מנת ללמוד לא אצטריך לאשמעינן, דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמועינן דכשדעתו ע"מ ללמד, שמספיקין בידו ללמד וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות, מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות, שלא יהא כטובל ושרץ בידו. (נ"ל תו"ל ללמד) מד"ש. ובנוסח ארץ ישראל לא גרסינן לשמור. וכן עיקר. דודאי לעשות היינו לקיים כל התורה. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) דכתיב כאשר צוני, כלומר שצוני ללמוד בחנם. דאי לא, כאשר צוני אמאי קאי. דליכא למימר בשכר וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא. וליכא למימר נמי דה"ק כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר, דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך, דהא כתיב וגם בך יאמינו לעולם. הר"ב

(יז) (על הברטנורא) ושיקנו להם בתחלת השוק כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה. וכדאי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד. הר"מ:

(יח) (על הברטנורא) כדאיתא בעזרא ז' כל כהניא וגו' מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהום:

(יט) (על המשנה) מן העולם. פירוש, מחיי העוה"ב. הר"מ:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(כ) (על המשנה) שוטה כו'. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח, שגסות רוחו היא שהביאותו לידי כך להורות ולדון לקנות שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש:

(ח)

(כא) (על הברטנורא) ולא ידעתי טעמו, דמ"מ מוטב שיחתך הדין ברבים. ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו. ועתוי"ט:

(ט)

(כב) (על הברטנורא) והא דלא תנן העוסק, משום סיפא דלא בעי למתני כל שאינו עוסק, דהוה אמינא משום גבהות לבו מעושרו אינו עוסק בתורה. ולהכי תני המבטל כו' כלומר מפני שצריך לעסוק בעושרו דבר זה מבטל תורתו. והכי נמא הכי קאמר המקיים תורה מעוני, שאין עסקיו מבטלין לימודו אלא מקיים לימודו. ד"ח. ולפ"ז נ"ל דמעוני, ג"כ איידי דסיפא דתנן מעושר דפירושו מחמת עושר. ואע"ג דהוה ליה למתני בעוני:

(כג) (על המשנה) סופו כו'. וגם היות שהנסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה. ועובדא דר"א בן פדת אי בעית לאחרובי עלמא כו', בתב בד"ח, דמתניתין בבינוני במזלו. ועוד, כדי שהעושר לא יבטלו. וכן במדרש מפני מה בני עניים כו' שלא יעסקו בדברים אחרים וישכ. חו ד"ת דכתיב כי העושק יהולל חכם. וגם לפעמים תוא מפעל החטא ויסורין ממרקין. ועתוי"ט:

(י)

(כד) (על המשנה) הוי כו'. פשיטא, מאי קמ"ל. וי"ל דאתי למימר שיהא מיעוט העסק בשביל התורה ולא בשביל הטורח או העצלה. ד"ח:

(כה) (על הברטנורא) לגירסת מד"ש במשנה ד' התם לענין הגאוה והכא לענין הלימוד. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) ואם עמלת בתורה. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה כו'. כי השכר לפי רבוי העמל והטורח, לא לפי ריבוי הלימוד. ולכן לא אמר ואם למדת, אלא ואם עמלת. כי הכל תלוי בעמל, אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לו מתניתין דסוף פרק ה' דקתני לפום צערא אגרא. מד"ש:

(יא)

(כז) (על המשנה) תשובה ומעשים טובים. לשון הר"מ, התשובה אחרי המעשים הרעים. או המעשים טובים בתחלת הענין. והקדים תשובה, כמו שאמרו רז"ל במקום שבעל תשובה עומדין אין צריקים גמורים יכולין לעמור. מד"ש. והרשב"ם גורס, תורה ומעשים טובים. עתוי"ט:

(כח) (על המשנה) כתריס. מגן. שכן תרגום ולא יקדמנה מגן (מלכים ב' י"ט) ולא יקדמנה בתריסין. וי"מ מלשון תריסי חניות. פירושו מסגר. ערוך:

(כט) (על המשנה) בפני הפורענות. ר"ל המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם. אבל אין לפרש פורענות על חטא, דבזה אמרו [יומא פ"ח מ"ח] תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. וראיה ממע"ט בתחלת הענין. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) סופה כו'. פירש"י עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת. ובמד"ש מפרש על הכנסיה עצמה, והיינו דתנן סופה. לומר שאע"פ שתראה בתחלה בעוני הכנסיה, סופה להתקיים. ושאינה לש"ש אע"פ שתראה אותם מצליחין אין סופה להתקיים. ולא קשיא חבור אפרים עצבים הנדן לו, שהרי גם סופם לא נתקיימו:

(לא) (על המשנה) ושאינה כו'. אעפ"י שהכנסיה היא לדבר מצוה, כל מה שיש בה מחשבה פוסלת כגון יוהרא וגיאות אשר היא מצויה בעוסקים עם הצבור, הוי שאינה לש"ש, ולהכי לא קתני ושהיא לדבר עבירה:

(יב)

(לב) (על המשנה) כמורא רבך. כדאמרינן בב"מ דף ל"ג. ופירש"י לפי שיושבים יחד בבהמ"ד ומקשין ומפרקין זה לזה ולמדין זה לזה. ע"כ. ולא שמשוה אותם לגמרי, שא"כ הכל שוה, אלא לענין החבוב הוא. כלומר שיהא חביב עליו כפי,. שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא מי שתוא מדרגה גדולה מזו. ומלת חביב נמשכת לכולם. מד"ש:

(לג) (על הברטנורא) כלומר ואע"פ שמשה רבו היה, הנה גם לאהרן יתר שאת שהוא אחיו הגדול. ודרשינן בכתובות דף ק"ג ואת אמך לרבות אחיך הגדול, ולפיכך מן הדין שקולים היו ונדונים כחברים, ואפ"ה הכי קרי ליה אדוני. וכ"ז רק ממדת החסידות היא. ועתוי"ט:

(יג)

(לד) (על המשנה) [בתלמוד. יש גורסין בתלמיד ששת תלמיד כו'] גורסים בתלמיד. והכוונה להזהיר שילמוד בתלמיד כראוי ששגגת התלמיד בתוראתו עולה זדון לרב שמלמד אותו. ריטב"א:

(יד)

.אין פירוש למשנה זו

(טו)

(לה) (על הברטנורא) לא זו אף זו קתני, לא מבעיא שלות רשעים שאין בידינו, לפי שאנו יודעין שהוא רשע ורואים כי טוב לו. אלא אף זה יסורי הצדיקים שאפשר שנראה צדיק ואינו כן. והיינו דתנן ואף. מד"ש. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) וקתני ואף דהא מלתא דפשיטא היא שאין בידינו השלוה אנתנו יגיעי הגלות, ובעי ר"י בזה לומר שלא נתיאש שנחשוב עצמנו כרשעים גמורים ושאבדה תקותנו ח"ו, ושגם אין אנו צדיקים ושכבר השלמנו מה שעלינו להשלים בתורה ובמצות. מד"ש:

(לז) (על הברטנורא) שיוסיף לך תועלת. ויש גורסין, שנאמר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ואת הוא הטפל, ורועה הוא וראש:

(לח) (על המשנה) לשועלים. אף שיש חיות פתותות מהן, המשיל בהן, לפי שמי שלא הגיע להוראה המשילו שלמה המלך ע"ה לשועלים, באמרו אחזו לנו שועלים וגו' מחבלים כרמים כרם ה' צבאות. שעליהם נאמר רבים חללים הפילה. כמ"ש הר"מ. וא"א לישב בכסא למשפט ושיקובל למורה אלא ע"י תחבולות וערמות לגנוב דעת העם. לזה אמר אפילו שתראה הרבה מורי הוראות כאלה ואתה ראש וחשוב מהם, אל תקנא בחטאים האלה להיות במוהם. ועתוי"ט:

(טז)

.אין פירוש למשנה זו

(יז)

(לט) (על המשנה) העולם הבא. רישא אסיפא לא קשיא, כי העוה"ז הוא למעשה ועוה"ב אל הגמול וקורת רוח. מר"ש. ועוה"ב יש מפרשים עולם הנשמות. וי"מ עולם התחייה. ועיין בריש פרק חלק:

(מ) (על המשנה) קורת רוח. לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה. רש"י:

(יח)

.אין פירוש למשנה זו

(יט)

(מא) (על המשנה) הקטן. לפי שהיה מקטין את עצמו. א"נ שהיה [מע"ט] קטן משמואל הנב יא שגם הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת. ירושלמי:

(מב) (על המשנה) אפו. בהרשב"ם נראה דגרס, חרון אפו לא נאמר [שהוא חום האף לבד] אלא אפו [כלומר כל האף. כ"פ הרמ"ה] מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. מר"ש. וגירסא זו נראית עיקר. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב זה:

(כ)

(מג) (על המשנה) ילד. לשון הר"מ, שהלומד בימי הילדות כו'. וא"כ פירושו הלומד כשהוא ילד. ועתוי"ט:

(מד) (על המשנה) מחוק. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור ד"ת יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלימות. ולכך לא תנן ישן שהוא היפך חדש. הרי"א:

(מה) (על הברטנורא) כמו אכילת ענבים שאינם מבושלות שבעודן בין שיניו ירגיש ברעוהם:

(מו) (על הברטנורא) כמו שתיית היין מהגת ייטב לו בשתייתו כי יערב לחיך, אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות. ועתוי"ט:

(כא)

(מז) (על המשנה) הקנאה כו'. דוגמת מאמרו של רבי יהושע משנה י"א פרק ב' כו'. שהקנאה נמשכת מעין הרע, והתאוה נמשכת מיצה"ר, והכבוד הוא סבת שנאת הבריות, שאין שנאוי לבריות כמו הרודף ש, אחר הכבוד. ועתוי"ט:

(כב)

(מח) (על המשנה) להחיות. ולא אמר לחיות, אלא להחיות, שצריכים פועל ואינם עומדים לכך, כי הטבע אינה מחייבת התחיה שלאחר המיתה כמו שמחייבת מיתה לכל החיים:

(מט) (על הברטנורא) וקאי על החיים שאחר המיתה:

(נ) (על המשנה) הדיין כו'. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בעל דין קודם לתבוע, ואח"ב יביא עדיו, ואח"כ ידין הדיין:

(נא) (על הברטנורא) דאי להטות הדין, זה מן השטות, שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה, כי איך יצוייר לו שוחד, ומה יהיה השוחד. הר"מ. הקשו המפרשים דמאי שהכל שלו, שאין נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו, שהבא ליטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה. ע"כ. ומתשובה לא קשיא, לפי שאינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד העבירה לדחותה מעליו:

(נב) (על המשנה) שע"כ כו'. ובחן זה. שהוא זוכר ענינים טבעיים שאין בחירה לאדם בהם, שעליהם אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר ע"כ אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד ומה שדומה לזה, שאלו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הר"מ:

(נג) (על הברטנורא) לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי. רש"י: