משנה אבות ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ה | >>
רבי ישמעאל [בנו] אומר, הלומד תורה על מנת ללמדיג, מספיקין בידו ללמוד וללמדיד.
והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשותטו.
רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם.
וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא, חלף.
הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולםיט.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:
- הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד,
- מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד.
- וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
- מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
- אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם,
- וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם.
- וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר:
- וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.
- הָא לָמַדְתָּ:
- כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
- נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:
- כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
רבי ישמעאל בנו אומר:
- הלמד - על מנת ללמד,
- מספיקין בידו - ללמוד, וללמד.
- והלמד - על מנת לעשות,
- מספיקין בידו - ללמוד, וללמד, ולעשות.
[ז] רבי צדוק אומר:
- לא תעשם עטרה - להתגדל בהם,
- ולא קורדום - לחפור בהם.
- כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא - חלף,
- הא, כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם.
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.
דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם, פירוש מחיי העולם הבא.
והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשוטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם, וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכל טעות, ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגלים שישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל, לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות, ולא לראשי גליות, לא לדייניהם, ולא למרביצי התורה, ולא לאחד מהגדולים, ולא לשאר בני אדם מן העם.
אבל נמצא בכל דורי הדורות, ודור בכל קהילותיו, שיש בהן עני בתכלית עניות, ועשיר גדול בתכלית העושר. וחלילה לי שאומר על הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה. כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה, אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה.
וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה כעני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהם, לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ורבי חנינא בן דוסא, שיצאת בת קול ואמרה "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דיין בארץ ישראל והוא הוה דלי דולא, וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר "תנו לי מי שידלה במקומי, או תנו לי כדי בטלתי, ואדון לכם". ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים, ולא בלתי גומלי חסדים.
ולא מצאנו חכם מן החכמים, שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם. אבל הם בעצמם היו חסידים מאמיני האמת לעצמם, והיו מאמינים בהשם יתברך ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העולם הבא. ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם, ויהיה מי שעושה זה "דבר השם בזה"(במדבר טו, יא).
ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת, ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם, מהמעשים אשר ימצאו בתלמוד מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים, ואם לא מה יעשו הימותו?, זה לא צוותה התורה.
ואתה תמצא המעשה אשר הביאו ראיה ממנו, באמרם "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה"(משלי לא, יד), בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה, אבל אם היכולת, לא המציא אליו התורה דרך. ורב יוסף היה מוליך עצים ממקום למקום, והיה אומר "גדולה מלאכה שמחממת בעליה", רוצה לומר עם טורח אבריו, כי בהוליכו העצים הכבדים היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה נהנה במה שחלק לו השם יתברך מה שאצלו במעלות ההסתפקות.
ושמעתי המשוגעים המבוהלים הנתלים בראיה שהביאו, באמרם "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי", וזה אינו דומה לזה אשר מביאים כלל. אבל זה אצלי הטעאה גדולה מהביא ראיה ממנו, מפני שהוא מבואר ואינו מקום שיטעה האדם בו. שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מבקש מהם וקובע להם חוקים חלילה לשם. אמנם היה מקבל כבוד לבד, כשהיה מאכסן אותו אדם בעוברו עליו להיות בבית אצלו, והיה אוכל לחמו בלילה ההוא או ביום ההוא והיה שב לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית אדם, ולא היה אוכל משום אדם. וכיוצא בזה אמרו חכמים ז"ל, שתלמיד חכם כשירצה להידמות בזה עד שלא יכנס לבית אדם הרשות בידו, ואם ירצה להתאכסן אצל אדם בעוברו עליו לצורך הוצאת הדרך הרשות בידו, מפני שכבר הזהירו מלאכול אצל כל אדם שלא לצורך ואמרו "תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום" וכו', ואמרו "כל סעודה שאינה של מצווה, אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה".
ולמה אאריך בזה העניין. ואמנם אזכיר המעשה אשר התבאר בתלמוד והוא שאדם אחד שהיה לו כרם והיו נכנסים בו הגנבים, וכל פעם אשר היה רואה אותו בכל יום היה מוצא פירותיו מתמעטין והולכין, ולא היה ספק בו שאחד מן הגנבים נתן עיניו בו. והיה מצטער מזה כל ימי הבציר, עד שבצר ממנו מה שבצר, וצימקם עד שיבשו, ואסף הצמוקים. ודרך בני אדם כשיאספו הצימוקים שיפלו מהם גרגרים מן התאנים ומן הענבים, ומותר לאכלן מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעלים למיעוטם למוצאיהם. ובא רבי טרפון במקרה יום אחד לכרם ההוא, וישב ולקט הצימוקים שנפלו והיה אוכל אותם. ובא בעל הכרם וחשב שזה היה הגנב שגנב ממנו כל השנה, ולא היה מכיר אותו אבל שמע עליו. ולקחו מיד והתחזק עליו, ושם אותו בשק אחד, ושם אותו על גבו להשליכו בנהר. וכשראה רבי טרפון כך, צעק ואמר "אוי לו לטרפון, שזה הרגו". וכששמע בעל הכרם הניחו וברח, לדעתו שחטא חטא גדול. והיה רבי טרפון מצטער מן היום ההוא והלאה כל ימיו, ומתאבל על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר גדול והיה יכול לומר "הניחני ואני אתן לך כך וכך זהובים" והיה נותנם לו, ולא היה צריך להודיע שהוא רבי טרפון, והיה מציל את עצמו בממונו ולא בתורה. ואמרו "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, ואמר אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה אין לו חלק לעולם הבא, ונעקר מן העולם", ואמרו בזה "משום דרבי טרפון עשיר גדול היה, והווה ליה לפיוסיה בדמים".
וכן פתח רבינו הקדוש עליו השלום אוצרות בשנת רעבון ואמר "כל מי שירצה לבא לקחת פרנסתו יבוא ויתפרנס, ובלבד שיהיה תלמיד חכמים". ובא רבי יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא לא היה מכיר אותו. אמר לו "רבי פרנסני", אמר לו "קרית", "לא", "שנית", "לא", "אלא במה אפרנסך", אמר לו "פרנסני ככלב וכעורב", רוצה לומר אף על פי שאין בי חכמה, כמו שיפרנס השם יתברך חיה טמאה ועוף טמא, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו, ואחר כך נתחרט באשר פיתהו בדבריו, ואמר "אוי לי, שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו השומעים מה שאירע לו, אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה כשיוכל להשמר מזה, ואפילו בתחבולה. וחקר ומצא העניין כן.
ושני המעשים האלה ישתיקו כל חולק בזה העניין.
ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול עליו, וזהו "מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים". ושתמכר סחורתם לפני כל סחורה, ושיקנו להם בתחילת השוק. אלה הם חוקים שקבע להם השם יתברך כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבא בקבלה כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד, ואף על פי שאין שם חכמה, וכדאי הוא תלמיד חכמים להיות כעם הארץ נכבד. וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות מן הארנוניות, ואכסניות החיל, וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים "כסף גולגולתם", יפרעו בעבורם הקהל, וכן בנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה התלמיד חכמים בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה.
וכבר הורה רבינו יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד, שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים, ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה תלמיד חכמים, ואף על פי שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל. וזהו דין תורה, כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכוהנים כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה:
הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד - גרסינן. והכי פירושו, הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה [ר"ה י"ח ע"א] דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים, אע"ג דאיבעי ליה לאעסוקי בגמילות חסדים, מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד, ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות, שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות ג"כ גומל חסדים, כאביי [שם] דעסק בתורה ובגמילות חסדים, מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ויש מפרשים הלומד על מנת ללמד, בשביל שיקרא רב, וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד. וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה, ועיקר:
אל תעשם עטרה להתגדל בהם - שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא:
ולא קרדום לחפור בהם - ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים כמי שנהנה מן ההקדש. ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד, שמשמרין אותן שלא יפשעו ויזיקו, ושכר פיסוק טעמים, שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים. אבל שכר לימוד אסור ליטול, דכתיב (דברים ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם, אף אתם בחנם טז. וכן הדיין אסור ליקח שכר פסק הדין, אלא שכר בטלה בלבד, דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מביטול מלאכתו כדי לשמוע טענות בעלי הדין. ובלבד שיטול משניהם בשוה, ואם נוטל יותר מזה, דיניו בטלים. ומה שהתירה תורה לתלמיד חכם ליהנות מדברי תורה, הוא, שתמכר סחורתו בשוק יז קודם כל אדם, וגם שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות יח. ואפילו כסף גולגלתא חייבין הצבור ליתן עליו, ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו. ואם תלמיד חכם חולה הוא ומדוכא ביסורין ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו, מצוה עליו שיטול, ואין זה בכלל נאות מדברי תורה, הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחרת. וכן תלמיד חכם שמינו אותו הצבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור, מותר לו ליקח מהם פרס ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהיה גדול ויראוי ומאויים בעיניהם. כדאשכחן בכהן גדול דכתיב ביה הגדול מאחיו, ודרשו חכמים [יומא י"ח ע"א] גדלהו מאחיו, שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן. וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה, מדת חסידות היתה בהם, אבל לא מן הדין:
הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ"מ:
מספיקין בידו ללמוד וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה"נ) דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ"מ בפ"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ"ש בפרק קונם [דף ס"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע"מ ללמוד בלבד הוא עון וז"ש אל תעשם עטרה וכו':
לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד"ש ובמשנת אבות שמא"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה:
אל תעשם עטרה וכו'. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים.
ולא קורדום לחפור בה. כתב הר"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד') ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י"ט) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר"ן פ"ד דנדרים דף ל"ז. ומ"ש הר"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ"ד דבכורות. ועמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ"ד כל] [כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'. וכן היה הלל אומר. בפ"ק משנה י"ג:
כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. כל מי שיהנה בעוה"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב"ם.
(יג) (על המשנה) ללמד כו'. לאו למידק ללמד ולא לעשות, שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי:
(יד) (על המשנה) וללמד. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד. ולומד דעל מנת ללמוד לא אצטריך לאשמעינן, דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמועינן דכשדעתו ע"מ ללמד, שמספיקין בידו ללמד וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) לשמור ולעשות. שאע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות, מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות, שלא יהא כטובל ושרץ בידו. (נ"ל תו"ל ללמד) מד"ש. ובנוסח ארץ ישראל לא גרסינן לשמור. וכן עיקר. דודאי לעשות היינו לקיים כל התורה. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) דכתיב כאשר צוני, כלומר שצוני ללמוד בחנם. דאי לא, כאשר צוני אמאי קאי. דליכא למימר בשכר וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא. וליכא למימר נמי דה"ק כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר, דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך, דהא כתיב וגם בך יאמינו לעולם. הר"ב
(יז) (על הברטנורא) ושיקנו להם בתחלת השוק כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה. וכדאי הוא תלמיד חכם להיות כעם הארץ נכבד. הר"מ:
(יח) (על הברטנורא) כדאיתא בעזרא ז' כל כהניא וגו' מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהום:
(יט) (על המשנה) מן העולם. פירוש, מחיי העוה"ב. הר"מ:
ר' ישמעאל בנו אומר: גרסי' וכן במאירי ורי"א. בפי' רעז"ל ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד וכו' כך צ"ל:
עוד: צ"ל שם כך ואם נוטל מזה יותר מזה דיניו בטלים וכו':
ר' צדוק אומר וכו': וכן אמר ג"כ בנו ר"א בנדרים פ' קונם דף ס"ג. וביד פ"ג דהלכות ת"ת סי' יו"ד:
כל הנהנה: במאירי ורי"א האוכל הנאות. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת לשמור. גם הגיה ולא קורדום לאכול מהם. גם הגיה הא כל הניאות מד"ת וכו':
יכין
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד: אין ר"ל שלומד רק ללמד ולא לעשות, דא"כ רשע הוא, והרי חז"ל אמרו על זה [יומא ע"ב ב'] חבל על דלית ליה דרתא ותרעי לדרתיה עביד, ואמרו [תענית ד"ז א'] כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, ואמאי מספיקין וכו'. רק ר"ל במצות שאין בהן מעשה כאמונות ודעות. או בדינין שאינן נוהגין בכל אדם כגיטין וחליצות. או זר שעוסק בדיני קדשים. או העוסק בדיני טומאה וטהרות בזה"ז:
מספיקין בידו ללמוד וללמד: שיפתח הקב"ה לבו, ויסור מלפניו טרדות הזמן, כדי שיבין הדברים ברורים. ואח"כ יזמן לו תלמידים הגונים וחבירים מקשיבים, ויחוננו לשון למודים, להפיק מחכמתו לאחרים:
והלומד על מנת לעשות: במצות ששייך בהם מעשה. אף שאין כוונתו רק להשלים עצמו בעשיית המצוה, אפ"ה מספיקין וכו':
לשמור ולעשות: זכור ושמור ב' עניינים הם. דזכור היינו שיתעסק במחשבתו בעניין ההוא. ואעפ"כ אפשר שישכחהו לאחר זמן. אבל שמור היינו לאו דוקא שיתעסק עתה מחשבתו בהעניין, רק שהעניין שמור בלבו כמאו דמונח בקופסא, וא"א שישתכח מלבו, כדבר השמור במקום צנוע, דבכל עת שירצה ימצאנו. [וזהו מ"ש חז"ל. זכור ושמור בדיבור א' נאמרו [שבועות ד"כ ע"ב], דהקב"ה צונו שנזכיר עניין שבת כל כך הרבה פעמים, עד שיהיה שמור בלבינו כל כך, עד שבעת מעשה נזכרנו בכל עגולותו. וכן שר המשקין בתחלה לא זכר את יוסף. שבגאותו לא התעסק מחשבתו בהבטחתו להזכיר צרת יוסף לפני פרעה. ואח"כ וישכחהו לגמרי, שאפילו הזכירו אדם לא היה זוכר. והראיה, שלבסוף לא סיפר לפרעה רק כי פותר חלומות הוא, אבל לא העוול שנעשה לו, כי גונב גונבתי וגו'. כך נ"ל. ורבינו בעל העיקרים בכ"ו לשלישי ורבינו בעל העקידה שער נ"ה פירשו באופנים אחרים יע"ש]. וה"ג ר"ל שהקב"ה מזכהו שיהיה למודו שמור בלבו אף שלא יתעסק בו, עד שכשיזדמן לו המעשה יזכור העניין כולו:
רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם: ר"ל כשתלמוד המצות או תקיימם, לא תכוון כדי שיכבדוך. וה"נ אמרינן בש"ס, לאהבה את ה' אלהיך, שלא תעסוק בתורה כדי שיקראוך חכם ורב, רק עשה מאהבה, וסוף הכבוד לבוא [נדרים דס"ב א']. ואע"ג דאמרינן. לעולם יעסוק בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך זה בא לעשות לשמה [פסחים ד"נ ע"ב]. היינו בתחלת למודו. משא"כ כשכבר יושב בחיק התורה ויונק משדיה, על זה אמרינן [ברכות די"ז] העוסק בתורה של"ש נוח לו שלא נברא. מיהו דוקא בעוסק בתורה או מודיע שהוא ת"ח. כדי שיכבדוהו. אבל בירא שיזלזלוהו, שרי להושיב כתר התורה על ראשו ולומר אנא מלכא. וכדאמרינן [שם בנדרים ד"ס ב'] שרי לצ"מ לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעי ליה. וכתב שם הרא"ש, דמיירי בירא שיזלזלוהו]:
ולא קרדום לחפור בהם: נ"ל כגירסא לחתוך בהם, ולא כהגירסא לחפור בהן. דקרדום הוא כלי לחתוך ולבקוע עצים [כביצה דל"א ע"א]. עוד נ"ל דלרבותא נקט קרדום, אע"ג דנפיש אגריה וזוטר פחתיה [כב"מ פ"ב ב']. ור"ל אפילו מרוויח הרבה ע"י שמתפרנס מהתורה, והוא דבר שעי"ז כבודה נפחת רק מעט, אפ"ה אסור כשאפשר להתפרנס באופן אחר. [מיהו דוקא במקבל שכר בשביל שילמד, או בשביל שמורה הוראה, אז באפשר להתפרנס באופן אחר, אסור ליהנות ע"י התורה. אבל כשנותנין לו מתנה, וכוונת הנותן להנאת עצמו, או לכבוד עצמו. אז אפילו ת"ח עשיר רשאי לקבלו. וכדאמרינן [ברכות ד"י ע"ב] הנהנה יהנה כאלישע. שר"ל לפע"ד כמו באלישע שהתכוון הנותן לזכות את עצמו להביא בכורים, ולא ליתן צדקה לאלישע, וכדאמרינן נמי [בכתובות דק"ה ב'] דקבל רב ענן מה"ט דגים שהביא לו האי גברא, שרצה לעשות מצוה להביא בכורים. והרי אלישע עשיר היה, דאין הנבואה שורה רק על עשיר [כנדרים ל"ח א']. ואין לומר משום דמתנה מועטת הוה, ורק אז רשאי לקבל [כי"ד רמ"ו סכ"א]. ליתא, דהרי רבי עשיר גדול היה (כע"ז ד"י ע"ב), ואפ"ה שקיל מתנה מרובה. טלית דק מקופל בגודל אגוז וחצי מבן בונים (כגיטין נ"ט א'). ע"כ משום דבן בונים נמי התכוון לכבוד עצמו, שהנשיא יקבל ממנו מתנה. אבל במתכוון הנותן לההנות המקבל, לא יקבל. כר' זירא שלא רצה ליקח מתנה (כחולין מ"ד ב). וכ"כ רב גידל לא רצה ליקח השדה במתנה מה"ט (כקידושין נ"ט א'). ואילה"ק מרבינא דשקיל שלשלות זהב שזרקו לפניו נשי דמחוזא (כב"ק קי"ט א'). דהתם לא לעצמו קבלם, רק לצדקה. דגבאי צדקה היה, וכמ"ש רש"י התם]:
וכך היה הלל אומר: לעיל פ"א סנ"א כבר נשנה לעניין אחר:
ודישתמש בתגא חלף: ר"ל דהמשתמש בהכתר זה, כבר החליף שמה, שאינה עוד כתר לכבוד ולתפארת, רק קרדום. [וי"א חלף ר"ל שיחלוף ויעבור מהעולם. וק"ל, א"כ מה הא למדת. היא היא]:
נוטל חייו מן העולם: ר"ל דבתורה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך, והיינו בעושה לשמה, אבל זה שעשאה קרדום, חלף ועבר קדושתה וכח הארכת חיים, ונוטל ומבטל בהקרדם חייו מהעולם [כתענית ד"ז א']. א"נ נ"ל דר"ל תחת שבאם היה עוסק בתורה ומצות לשמה היה נוטל ומקבל חייו מוצלחים מהתורה ומובטחים, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, השתא דאשתמש בתגא ולא עסק בה לשמה, נוטל ומקבל חייו מן העולם והטבע אם טוב ואם רע, כאשר יקרה מקרה יעזבוהו לה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש רבינו שלמה ז"ל הוא משנה הגירסא וגורס אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וכן מצאתיה באבות דרבי נתן ומפרש הלמד על מנת ללמד שאינו למד אלא כדי שיקראו אותו רבי ולפיכך אין מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לא היה תחילת לימודו לשמה ויסייע לזה הפירוש מה שסמך לזה דברי רבי צדוק שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם כי לולי זה למה סמכם זה לזה כי רבי צדוק היה קודם לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שרבי צדוק היה בזמן הבית כמו שנזכר בראשון מיומא ובשעת החורבן היה כמו שנזכר באגדת הניזקין ובאיכה רבתי ובימי רבן גמליאל ור' יהושע היה כמו שנזכר בבכורות ורבי ישמעאל נראה שהיה אחריו הרבה כי רבי יוחנן אביו היה בימי רבי אליעזר שהיה אחר החורבן כמו שכתבתי למעלה. ולפי גירסת הספרים פיר' רבינו יונה ז"ל הלמד על מנת ללמד ולא היה מדקדק בלימודו לחוש אם יבוא לידו איסור אלא מספיק שידע הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו והוא ללמוד וללמד וגם זה הפירוש אם לענין שלא לדקדק באיסורין נאמר גם זו רעה היא ואיך יספיקו בידו לקיים מחשבתו. ובירושלמי בראשון משבת אמרו הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר רבי יוחנן נוח לו אלו נהפכה שלייתו בפניו ולא יצא לעולם. אבל מה שנראה לפרש בזה לפי גירסא זו הוא הלמד על מנת ללמד וכל ימיו הוא נותן בגירסא כמו שהיה עושה רבה בר נחמני ואינו עוסק בגמילו' חסדים הרי זה טוב הוא לשמים וכוונתו טובה ומספיקין בידו להשלים רצונו ואם הוא עוסק בתורה כדי ללמוד ולעשות ולהיות טוב לבריות גם כן לעסוק בגמילות חסדים כמו שהיה עושה אביי כמו שנזכר בא' מר"ה ובפרק מצות חליצה ורבי אלעזר בן פרטא כמו שנזכ' בראשון מע"ז זו היא הטובה הגמורה ומספיקין בידו להשלים רצונו וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והפליג התנא לומר לשמור ולעשות דרך שבח כי השמירה היא הלימוד כמו שדרשו ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו תלמוד שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך כמו שנזכר בספרי אבל במשניות שלנו לא גרסינן לשמור והיא נוסחא מדוקדקת בספרים ישנים ובגמ' סוטה פרק ואלו נאמרין אמרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהם ארבע מצות ואף לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל אין צריך לשנות הגירסא שאף על פי שהוא למד על מנת שיקראו אותו רבי מספיקין בידו להשלים כוונתו בלבד אבל לא יזכה לשמור ולעשות ודי לו בזה העונש. והרבה ראינו כיוצא בזה חכמים שאינן בעלי מעשה וקשים הם לעולם:
הפירוש אל תעשם עטרה להתגדל בהם שאסור ללמוד תורה שלא לשמה כדי שיקרא רבי ואע"פי שאמרו חז"ל בפרק מקום שנהגו ובפרק היה קורא ובפרק יש בערכין לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה. ואמרו כי גדול עד שמים חסדך לעושין שלא לשמה ומעל שמים לעושין לשמה כבר נתנו הטעם בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא שהקלו ללמוד שלא לשמה כי האדם בתחלת לימודו אינו מכיר בשבחה של תורה ואם לא יקלו לו ללמוד שלא לשמה לא ילמוד לעולם אבל בלא ספק כשילמוד אפי' שלא לשמה אחר שילמוד יכיר שבחה של תורה וילמדנה לשמה. ומה שאמרו בפרק היה קורא שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה ובמה שעסק בה חלל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. ואמרו בספרי והביאוה בנדרים פרק קונם יין לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עובד בו ומה בלשצאר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצו בה נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכאה משתמש בכתר של תורה שהוא קיים לעולמים על אחת כמה וכמה וכן אמר רבי צדוק כאן שלא יעשה מהתורה עטרה ללמוד כדי שיקרא רבי אלא לשם שמים ולא אסר רבי צדוק למי שזכה לכתרה של תורה שיטול כבוד מהבריות שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא. ובראשון מקדושין מצינו שהיו מקפידין החכמים על כבודם אע"פי שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול שזה כבודה של תורה אבל רבי צדוק אסר שלא יהיה תחלת לימודו לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה וזה ודאי איסור חמור הוא שישתמש בכלי של קדש לתשמישו של חול ולזה דמו זה לבלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש שנעקר מן העולם וקל וחומר הדברים בתורה שהכלים ההם לא נתקדשו אלא לכבוד הלוחות הנתונות בארון. וכן אסור ללמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה כמו הקרדום לחפור בה שכיון שהוא מתכוין בלימודו לעשות ממנו כלי למעשהו הרי הוא מועל בקדושתה של תורה כמי שנהנה מן ההקדש וחייב מיתה בידי שמים ולזה אסרו חכמים ליטול שכר המצות וסמכו זה בבכורות פרק עד כמה לפסוק שאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם כלומר כמו שאני למדתי בחנם כך למדתי אתכם בחנם וכן מלמדו אתם לדורות בחנם כמו שנזכר בירושלמי דנדרים. ומה שנהגו היתר בלימוד התינוקות בשכר כבר פירשו זה בגמרא דנדרים פר' אין בין המודר שהשכר ההוא שכר פסוק הטעמים שהרב אינו חייב לטרוח ללמד הטעמים לתלמידים ומלמדי הלכות קמיצ' לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמו שנזכר באחרון מכתובות וכן הכהן מותר ליטול שכר הבאה ומלוי המים לטהר הטמא באפר פרה אבל שכר הזאה וקדוש אסור שזו מצוה היא וחייב לעשותה בחנם אבל לטרוח להביא האפר ולמלאת המים אינו מוטל עליו ומות' ליטול שכר עליהם כמו שנזכר בשני מקדושין ובפרק עד כמה וכן הדיין מותר ליטול שכר בטלתו ממלאכתו בדבר הניכר שהוא מפסיד במלאכתו מפני עיכובו לקבל טענותיהם ובלבד שיטול משניהם בשוה כמו שנזכר בכתובות בפרק אחרון שני דייני גזלות בירושלם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל שכר הדין לומר פלוני חייב ופלוני זכאי אסור והוא בכלל מה שאמר רבי צדוק ולא קרדום לחפור בהם וכן היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף כלומר עבר מן העולם ומכאן יש ללמוד שהנאות מדברי תורה ונהנה ממנה כאדם הנהנה מן ההקד' כמו שנזכר בפרק בני העיר בבתי כנסיות אין ניאותין מהם ונוטל חייו מן העולם קל וחומר מבלשצר כמו שכתבתי למעלה. ומה שהותר לתלמיד חכם הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם ולהפטר מהמסיים ומהארנוניות ומבניין העיר והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים כמו שנזכר בהשותפין שרצו ואפי' כסף גלגולת הצבור חייבין לתת בשבילם וכן כתב רבינו משה ז"ל בהלכות ת"ת וכתב בכאן כי אפי' היה עשיר גדול פטור מכל זה כיון שתורתו אומנותו וכן היה מורה רבו רבינו יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל. ואברהם נענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי תכמים כמו שנזכר בנדרים פ"ד נדרים וכן אסא כמו שנזכר בראשון מסוטה והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא וכן הותר לתלמיד חכם לקבל דורונות מבעלי בתים שאפי' לעם הארץ נכבד עושין כן. וזהו שאמרו בראשון מברכות הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שקבל אכסניא מהשונמית דרך כבוד והרוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות מדרכי חסידות אל יהנה כשמואל שכל מקום שהיה הולך ביתו עמו שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואין בזה משום יוהרא וכן אם הבריות רוצים להתיקר בו להסב עמהם בסעודה מותר לו לכבדם כמו שאמר ר' זירא כשהיה סועד בביתו של ריש גלותא יקירי דמיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות ואין כל זה בכלל נאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה אלא אם כן הוא מרבה סעודתו בכל מקום שזה מחלל התורה כמו שנזכר בפרק אלו עוברין והמכבד חכמים בממונו שכר גדול יש לו ואלו היה איסור לתלמידי חכמים לקבל אותה הנאה מה שכר יש למי שהוא מחטיאו. ועל זה אמרו בפרק אין עומדין ובפרק חלק כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו ולעושה לו פרקמטיא ואמרו בפרק חלק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו ולא מצא רפואה ר' אלעזר לעמי הארץ לזכות לתחיית המתים אלא מזה הפסוק כמו שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכן נזכר באחרון מכתובות וכבר הרבו באחרון מברכות לדבר בכבוד אכסניא והוא המארח תלמיד חכם בביתו ואמרו בפרק מקום שנהגו כי בצל החכמה בצל הכסף כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו באחרון מכתובו' המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים שנא' ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים לאלישע וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמרו ביומא פרק בא לו הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין כי כמו שהבכורים והנסכים הם עבודה כן לכבד התורה היא עבודה ואם תלמיד חכם הוא חולה ומוטל במטה מותר לו גם כן ליטול מתנות גדולות לצורך חליו כמו שאמרו בפ' השוכר את הפועלים שהביאו הנהו ספונאי שעמד עליהם נחשול שבים ונדרו נדר שאם יצילם הקב"ה יתנו הספינה כולה לר' אלעזר בר שמעון ושלמו נדרם וקרא על עצמו היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ואין בכל זה משום הנאות מדברי תורה שאפי' היה איסור בדבר אין זה האיסור חמור שימות ולא יעבור עליו שלא אמרו בזה יהרג ולא יעבור ואע"פי שרבי טרפון היה מצטער על אותו איש שהיה רוצה להטילו בנהר מפני שחשד אותו שהוא היה הגנב הנכנס בפרדסו כל השנה לגנוב הענבים והתאנים ורבי טרפון לא נכנס בפרדסו אלא אחר שהוקפלו המקצועות והם המחצלאות שהיו שוטחין ליבש עליהם הצמוקים והגרוגרות שהיו מקצעין אותם בכלי ברזל הנקרא מקצוע כמו שנזכר בפרק כל הכלים וכן נקרא הכלי מוקצה כמו ששנינו בפר' א' ממסכת שביעית ועל כן נקראים התאנים קציעות כמו ששנינו בפ"ג ממסכת מעשרות והביאוה בפרק אלו מציאות ובעל הפרדס ראה רבי טרפון שהיה אוכל הקציעות כי אז היה מותר לאכול מהם כי הם הפקר והוא לא הכירו אמר בלא ספק זהו הגנב שנכנס כל השנה לגנוב והכניסו בשק להטילו בנהר וצעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו ואותו האיש הניחו והיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה וכי היה ר' טרפון רוצה למות ולא ישתמש בכתרה של תורה כבר אמרו שם שאני ר' טרפון דעשיר גדול הוה והוה אפשר ליה לפייסו בדמים וכיון שהיה עשיר ולא פייסו בממון הרי הוא כמי שפורע חובו בכבוד התורה וזה בלא ספק הוא בכלל נאות בדברי תורה. וזה המעשה הזכירוהו במסכ' כלה בענין אחר וכן בירושלמי במסכת שביעית ושם סיימו המעשה כד חמוניה סנטריא שרון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר להו בחייכון אמרו גוביתיה דטרפון עתדון ליה תכריכין כד שמעון כן אשתטחון על אפיהון אמרי ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלאי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלאי הוינא שרי לכון על קדמיא ובודאי שאין כל אדם חייב לעשות כן למחול למי שמכה אותו שלא כדין כי הוא בדין אכל ולא היו מכין אותו בדין והוא הדין כי מה שהיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה אינה מדת כל אדם ותוספת חסידות היתה אע"פי שהיה עשיר גדול. ובפרק השותפין שרצו אמרו שרבינו הקדוש פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דאמר רבי שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב או כעורב כלומר הקב"ה מפרנם הכלב כמו שדרשו באחרון ממסכת שבת יודע צדיק דין דלים. יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וזהו ששנינו באהלות פי"א כמה תשהה ברעיו שלשה ימים שאם אכל בשר המת כל שלשה ימים הוא מטמא באהל שעדיין לא נתעכל הבשר. וכן העורב אביו ואמו מואסין אותו והקב"ה מזמין לו יתושין בריר היוצא מפיו וניזון מהם כמו שנזכר בויקרא רבה אמר לו כמו שהקב"ה מרחם על החיות ועל העופות הטמאים ומפרנס אותן כן פרנסני אתה ופרנסהו בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם נכנס שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו זה הוא מדרכי חסידות ואין זה בכלל נאות בדברי תורה שהנאות הוא שמשתמש בה לצורכו כמו בתי כנסיות אין נאותין מהם אלא בשעת הדחק וגם הוא נהנה ממנה בשעת הדחק ואין זה איסור אלא מדרכי חסידות היה פורש מזה וזהו שיש בין הנאות מדברי תורה לנהנה מכבוד תורה ואלו היה איסור בדבר לא היה ר' מחטיא התלמידים להיות נאותים מדברי תורה ושאר התלמידים שנכנסו לא היו נאותים מדברי תורה ועושים איסור אבל זה מותר היה ומדרכי חסידות היה פורש מזה יונתן בן עמרם כיון שהיה אפשר לו לפרנסו ככלב וכעורב ואין ענין זה דומה לענין רבי טרפון שהיה פורע חובו בכתרה של תורה ונאות ממנה ואין בכלל זה תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור שזה מותר לו ליטול ממון מהצבור והצבור חייבים לגדלו בממונם כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה שהרי העטרה והקרדום שניהם שוים שנאם התנא וכמו שהכבוד בא לבסוף מאליו כמו שאמרו וסוף הכבוד לבא כן היא גדולת הממון מותרת לבסוף והצבור חייבים עליה וזה נלמד ממה שאמרו בפרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קם ר' אמי זכה ביה והקשו עליו והא כתיב ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו והשיב אדם חשוב שאני שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכמו שנזכר בראשון מיומא גם כן ובספרא ובילמדנו אמרו מעשה בפנחס הסחת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול ומצאוהו מסחת אבנים ומלאו כל אותו מחצב דינרי זהב ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם כל שכן לתלמיד חכם חשוב שהרי כתיב יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כמו שנזכר בהוריות בפרק אחרון וכן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמרו שרבי אבהו ראה רבי אבא דמן עכו דהוו תפסו ליה בעלי חובות ואמר להו אית לכו רבה ונהג ענותנות בעצמו שהיה עשיר והיה גדול בבית קיסר כמו שנזכר שם ובכתובות פרק שני ובסנהדרין פרק ראשון ובראשון מחגיגה ואמר לבני עירו הנה רבי אבא יותר חכם ממני להושיבו בראש ושיתנו לו ממון. ובפרק הניזקין אמרו ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ובי אביי ובי רבא. וראיתי תשובה לרבינו שרירא ז"ל שאותו שיפורא היא תיבה כמין שופר כמו שנזכר במשנת שקלים והיו מקבצין שם מעות לישיבה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל משמו גם כן וכן בתענית בפרקא דחסידי במעשה של ר' יוחנן ואלפא שהלך אלפא לעסוק בסחורה ורבי יוחנן עסק בתורה ולבסוף מלך ר' יוחנן וכתב רבינו שלמה ז"ל הושיבוהו בישיבה ראש עליהם ונתנו לו ממון וכן הוא האמת כי לפי זה אמר לאלפא אלו עמדת בכאן לעסוק בתורה לא היית צריך לסחורתך ולהניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן במסכת הוריות בפרק אחרון שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ואמר לו ועלי אתה תמיה שני תלמידים יש ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש ביה ואין להם פת לאכול וכשירר ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור כמו שפירש שם רבינו שלמה ז"ל וכשאמר לרבי יהושע מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לדור שאתה פרנסו שאינך יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים שהיה לו לרבן גמליאל שהיה נשיא להשגיח בענין רבי יהושע שיתפרנס דרך כבוד מהצבו' כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם הביאו מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין ונשברה הספינה ועלה ליבשה ונכנס לבית המדרש ודרש כשראו שהיתה בו חכמה יתירה לווהו גדולי הקהל ועשו לו פסיקא גדולה. וכן בפרשת ואתה תצוה יש מעשה בחבר אחד שהיה עולה לירושלם הכירו בו בני ירושלם שהיה אדם גדול ואמרו לו טול חמשים זהובים ושב אצלינו. וכן בבריתא של קנין תורה שנו רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך כמה כסף וזהב ולא נמנע מזה אלא מפני שלא רצה לדור אלא במקום תורה. מכל אלו המעשים נראה שאדה חשוב וצבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צבור אבל אין איסו' בדבר כמו שנראה מאלו המעשים:
ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר' רות ובמדרש חזית:
הלומד על מנת ללמד וכו'. יש לשאול מה שאמר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, אם הדין ג"כ כך בכל מצוה שאם כתב ס"ת מספיקין בידו ללמוד בה, ואם בנה בית הכנסת להתפלל מספיקין בידו להתפלל שם וכן שאר מצות א"כ מאי שנא שדבר זה אצל תלמוד תורה. ואם אין הדבר כך בשאר מצות מה טעם שיהיה זה בלמוד התורה, ועוד דרישא משמע שכונתו רק ללמוד ואינו מבקש לעשות המצות והיה ראוי לדמותו למי שחכמתו מרובים ממעשיו שאין חכמתו מתקיימת, וכאן אנו אומרים שמספיקין בידו ללמוד וללמד. ועוד מה טעם מי שהוא לומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד ולעשות ג"כ, ואלו הלומד על מנת ללמד אין מספיקין בידו לעשות. ועוד קשה למה לא אמר הלומד מספיקין בידו ללמוד שאם רצה ללמוד מסכתא אחת מספיקין בידו ללמוד אותה המסכתא שחפץ ללמוד. כבר התבאר לך, כי סדר המאמרים הוא כפי החכמים אשר היו בזמן אחד או קרובים להיות בזמן אחד ואין צריך יותר. ואם אתה ר"ל כי סדר המאמרים מצד עצמם לא מצד האומר, יש לך לומר כי מפני שזכר לפני זה העונש הגדול בחלול השם, זכר כאן השכר אשר מעשיו לשמו ית' ולכבודו, ולכך התחיל לומר מי שלמד על מנת ללמד או מי שלמד על מנת לעשות כי אלו שניהם כונתם לשם שמים, לא מי שלמד כדי לקנות הידיעה שאין זה מורה שהוא עושה לשם שמים לכבוד הש"י, כי כל אדם רוצה להבין ולידע מפני שהחכמה נכספת לכל ולא לשמה לכבוד הקב"ה ומכ"ש אם לומד על מנת שיקרא רבי, אבל מי שלמד על מנת ללמד אחרים או לעשות דודאי כונתו לשם שמים לא לדעת בלבד, ולכך מספיקין בידו כפי אשר היתה מחשבתו כי מאחר שכונתו לשם שמים מסייעין אותו מלמעלה כך יש לפרש:
אמנם יש עוד טעם, כי התורה מצד עצמה ראויה שתהא נמצאת בעולם ביותר ממה שנמצאו הדברים הגשמיים אשר אין ראוי להם המציאות כמו הדבר שהוא שכלי שראוי לתורה המציאות. וזה כי התורה היא הטוב בעצמה שנאמר (משלי, ד) כי לקח טוב נתתי לכם והטוב ראוי שימצא כמ"ש, כי לכך נאמר בכל מעשה בראשית כי טוב לומר לך כי הטוב ראוי שיהיה נמצא ועוד כי הדברים השכלים ראוי להם המציאות ביותר ודבר זה בארנו בכמה מקומות ג"כ כי אין ההעדר דבק בדברים השכלים והרי כתיב בתורה (דברים, ל) כי היא חייך ואורך ימיך ואם כן ראוי המציאות אל התורה באשר היא נותנת המציאות, רק כי מצד העה"ז שהוא גשמי ורחוק העה"ז מן השכלי לכך לא נמצאת התורה השכלית בעה"ז הגשמי, אבל תיכף טרם נקרא והתחתונים מתעוררים אל התורה השכלית והיא תענה לומר הנני, כי ראוי המציאות אל הדברים השכלים. ולא יסתר זה מה שאמרו (חגיגה דף טו.) כי דברי תורה קשים לקנותם כזהב ופז דבר זה ג"כ מצד האדם אשר הוא בעל גוף, אבל בודאי ראוי המציאות ביותר אל התורה מצד התורה ולפיכך אמר מי שלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, כי כאשר כונתו שתהיה התורה בעולם מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כונתו שרצה. וכבר בארנו בפרק שלפני זה כי המחשבה השכלית פועלת ואין זה דומה למה שאמרו (סנהדרין דף כו:) מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה היינו שלא התחיל בלמוד אבל התחיל בלמוד כדי ללמד אחרים בודאי השכל גורם שיצא לפועל, כי התורה גורמת זה בעצמה כי השכל הוא שפועל עד שיצא לפועל, ועיין למעלה אצל חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה:
ואמר שמספיקין בידו ללמוד ג"כ, כי ללמד אחרים צריך האדם שיהיה יודע התורה ביותר כדי שידע להשיב מה שישאל אותו תלמידו וזהו שאמר כי מספיקין בידו ללמוד וללמד ר"ל שמספיקין בידו ללמוד עד שיוכל ללמד אחרים. אבל אם הוא רוצה ללמוד מסכתא אחת במקצת אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכתא, כי נקרא למוד התורה אפילו אות אחת בלבד. אבל ללמד את אחרים צריך שיהיה יודע הרבה כמו שאמרנו, גם אין באים בני אדם אצלו ללמוד אם אין בידו תורה הרבה, ולכך הלומד על מנת ללמד אחרים מספיקין בידו ללמוד הרבה עד שיוכל ללמד אחרים. אבל אין מספיקין בידו לעשות, כי עשייה שהוא המעשה אינו יוצא לפועל מיד כמו שיוצא לפועל ללמד אחרים שאין זה רק למוד לבד, אבל העשיה שהוא המעשה דבר זה יותר רחוק ולפיכך לא אמר שזוכה לעשות. אבל אם למד על מנת לעשות שתצא התורה לפועל המעשה שהוא יציאה לפועל לגמרי, בודאי קודם זה היציאה לפועל הלמוד דהיינו ללמד אחרים שאין זה מעשה כלל, ולפיכך הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור לעשות. ועוד דודאי אם הוא רוצה ללמד אחרים ויהיה רב ולאחרים בודאי קודם זה למוד שלו, ולפיכך אם רוצה ללמד אחרים קודם זה למוד עצמו עד שהוא חכם גדול. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד. אבל אם הוא רוצה ללמוד מסכתא אחת בשביל זה אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכתא, כי כאשר למד פרק אחד הרי למד כבר. וכן הלומד לעשות אף ללמד אחרים קודם המעשה, לפי שהלמוד מביא לידי המעשה וסוף סוף הלמוד קודם, ואם למד על מנת לעשות קודם זה ללמוד וללמד. ומה שאמר הלומד על מנת ללמד, אין הפירוש שלומד על מנת ללמד ולא יעשה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל אלא שלמודו הוא לתכלית זה ללמד בלבד אבל אין למודו בשביל לעשות, אבל בודאי מעשיו מתוקנים רק שלא היה תלמודו כדי לעשות אבל בודאי עושה כל אשר הוא יודע ולא יעבור. והתבאר לך בזה כי התורה ראויה לה המציאות בעולם רק מפני מעלת התורה ושפלות העולם הזה התורה רחוקה מן העולם, ומ"מ כאשר מתחיל האדם להוציא התורה אל הפועל אל העוה"ז גומרין על ידו כי ראוי שיהיה כך מצד התורה ולפיכך מספיקין בידו כפי מחשבתו:
על תעשם עטרה וכו'. מפני שזכר לפני זה מן הלומד על מנת ללמד או הלומד על מנת לעשות, אמר אחריו המאמר הזה שאל ילמד תורה להתגדל בה שאם יעשה כך נוטל חייו מן העולם. ויש לדקדק כפל לשון שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לאכול. ויראה לומר כי אם לא אמר רק אל תעשם עטרה להתגדל בהם היה משמע דודאי דבר זה אין שייך לתורה, אבל קרדום לאכול ממנו הרי אם אין תורה אין קמח וא"כ התורה מביאה פרנסת האדם, ומאחר שהתורה מביאה פרנסת האדם יש לו לעשות התורה קרדום לאכול הימנו, ואפילו הכי אסור כי מה שאמר אם אין תורה אין קמח היינו שיזמין לו הש"י ריוח עד שיהיה קמח. ואי אשמועינן קרדום לאכול, הוה אמינא דוקא קרדום לאכול שזהו שפלות ובזיון לתורה, אבל עטרה להתגדל שזהו חשיבות הוה אמינא דשרי קא משמע לן. ומה שאמר וכן היה הלל אומר וכו', בארנו זה למעלה אצל ודאשתמש בתגא חלף, שר"ל כי התורה היא שכלית נבדלת מן ענייני עוה"ז הגשמי שהיא החכמה אלקית. ולכך נקראת התורה תגא כי הכתר מורה על המלכות והמלך נבדל מן העם ואין לו שתוף עם שאר אדם, וכן התורה נבדלת מן ענין העול' הזה, וכאשר משתמש לענין עוה"ז בדבר שהוא נבדל מן עוה"ז הרי מקבל הפסד שהנהנה מן הקדושה חייב מיתה. וזה מפני כי הדבר הקודש נבדל מן עוה"ז והוא השתמש ונהנה בעוה"ז מדבר שהוא נבדל מהעולם הזה וחייב מיתה, שאין לעולם הזה מציאות כלל במדריגה הנבדלת מן העולם הזה, ולפיכך אם מתחבר אל המדריגה הקדושה מקבל העדר מאחר כי אין מציאות אל העולם הזה עם המדריגה הקדושה ולעיל הארכנו בזה מאוד:
ואל יקשה לך אם כן איך נמצאת התורה עם האדם ואיך יתחבר הדבר הנבדל עם האדם הגשמי, דבר זה אין קשיא בודאי כי אין כאן עירוב כלל ואין כאן רק הקשר מציאות בלבד לא הקשר עירוב כלל, אבל המשתמש בתורה לצרכו ולהנאתו הגשמית בודאי היא נהנה מן הקודש והתחבר בדבר גופני אל דבק קודש נבדל ממנו ועליו נאמר ודאשתמש בתגא חלף. ומה שאמר חלף ולא קטלא חייב או שנוטל חייו, כי לשון חלף נאמר על המהירות כמו (תלים צ') כחציר יחלוף בבוקר יציץ וחלף שנראה כאלו החליף ענינו ברגע אחד זהו לשון החלוף בכל מקום, וכך המשתמש בדבר שהוא נבדל מן הגוף שכל דבר שהוא קודש ונבדל מן הגוף אינו תחת הזמן כלל, שהזמן הוא נמשך חלק אחר חלק אבל לא כן הדבר הנבדל ולכך הוא חלף בפעם אחד. ובתוספות בפרק היה קורא (ברכות דף יז.) אהא דאמר שם כל העוסק בתורה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא והקשו התוספות האמר ריש לקיש בפרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ותרצו בתוספות דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנטר חבירו והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו עד כאן. אבל קשיא דהכא מיירי גם כן בשביל שיכבודהו ואפילו הכי אמר המשתמש בתגא חלף. אבל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ:) תרצו בענין אחר ששם פירשו דההיא דפרק הי' קורא איירי שלומד להתיהר ולקנטר ובפרק מקום שנהגו איירי כגון שאינו עושה בשביל שום רעה ואיירי דומיא מה שאמר לפני זה שאינו עושה מלאכה בימים שאין לו לעשות מלאכה בשביל עצלות כך תרצו שם, ור"ל דאיירי שלומד כדי לדעת ענין התורה שכמה בני אדם חפצים לדעת כל דבר, ובזה שייך לומר לעולם ילמד תורה אפילו שלא לשמה וכו'. ובהכי יתורץ קושיא דהכא שאפשר לומר שאם למד על מנת שיכבדו אותו נחשב גם כן דבר רע כאשר הוא רודף אחר הכבוד, ולא שייך לומר לעולם ילמד תורה אף שלא לשמה רק כאשר למד לקנות ידיעה שאין זה דבר רע כלל. אבל לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה משאם לא ילמד כלל דמתוך שלא לשמה וכו', דודאי אם לא ילמד כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא ולא היה כלל, ועם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים, ומה שאמר דאשתמש בתגא חלף בודאי אינו טוב הלומד שלא לשמה וטוב לו שלא נברא מכל מקום יותר טוב משלא ילמד כלל דאי משום דאמר כאן המשתמש בתגא חלף, מכל שכן דמי שלא למד קטלא חייב כמו שאמר בפרק משה קבל תורה דלא יליף קטלא חייב, ואם כן לא קשיא כלל דהכי קאמר שאם אינו לומד לשמה אפילו הכי יש לו ללמוד דמתוך שלא לשמה בא לשמה ולא קשיא מידי:
וגירסת רש"י כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, וזאת הגירסא היא נכונה בודאי שכל הנהנה מן התורה כמו אין נאותין ממנו, ויש גירסא כל האוכל הנאות ולא ידעתי ליישב הלשון, אלא אם כן הגירסא האוכל והנאות ורצה לומר האוכל דהיינו שמתפרנס בה והנאות היינו שמתכבד בתורה. ויש לך לדעת כי הדברים האלו אינם אמורים רק כאשר למד להתגדל או שלמד בשביל שיתנו לו שכר או שנהנה מן התורה כמעשה דר' טרפון בנדרים כמו שהבאנו לעיל בפרק משה קבל תורה, אבל אם מביאים לו דורון או שמפרנסין אותו אין זה בכלל המשתמש בתגא או בכלל קרדום לאכול, דאם כן השכר הגדול שאמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צט.) ובכמה מקומות למהנה תלמיד חכם מנכסיו באיזה צד יהיה, אלא דאין זה בכלל דאשתמש בתגא רק כשהוא מחזיר להנות בשביל התורה כמו מעשה דרבי טרפון שאמר אוי לו לטרפון שהרגו ההוא גברא, שהיה כוונתו שידע ההוא גברא שהוא רבי טרפון שיניח אותו, ולכך אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, אבל בשביל שהניח אותו שהכיר אותו ההוא גברא אין סברא כלל, רק בשביל שאמר כך כדי שיניח אותו ההוא גברא. והא דאמרינן במסכת בבא בתרא (דף ח.) מעשה שפתח רבי אוצרות בשני בצורת ובא רבי יונתן בן עמרם ואמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית או שנית אמר ליה לא אמר לו אם כן במאי אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב וכעורב ונתן לו לאחר זמן אמר רבי אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי אמרו לו תלמידיו שמא יונתן בן עמרם הוא שאינו רוצה להנות מכבוד התורה עד כאן, גם זה בשביל שאם אמר קריתי ושניתי לכך יש לך לפרנסני היה נהנה מן התורה בודאי, אבל אם מהנין אותו או נותנים לו מתנות בשביל כבוד תורתו אין זה בכלל רק שראוי להרחיק בשביל שנאמר (משלי, טו) ושונא מתנות יחיה. והקצבה שנותנים לרב או מה שמקבל מן הקדושין, אפשר כי זה שכר בטלה שבשביל כך הוא משועבד ללמד אחרים ואינו עוסק במלאכה ואין כאן איסור מה אני בחנם אף אתם בחנם, שאין השכר בא בשביל התורה רק בשביל הביטול בלבד ממלאכתו, ולא בעינן כאן בטילה דמוכח שזה דווקא שייך בבטול שעה אחת דאפשר שלא היה עושה דבר אבל שיהיה מבטל תמיד בודאי אי אפשר שלא היה אפשר לו להרויח בדבר מה וכהאי גוונא לא בעי בטילה דמוכח. והרמב"ם ז"ל האריך בפרק הזה והוסיף להחמיר מאד מאד. אמנם נראה דבמי שנתמנה לשום שררה על הצבור מותר בדבר זה דהיינו דבר שהוא מן הקהל, דהא אמרינן כיון שנתמנה פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה ואי אפשר שיעשה מלאכה תמיד בסתר, אלא בודאי כיון שמנו אותו לשררה, על הקהל גם כן לפרנס אותו בכבוד כך יראה. ובדור הזה הלואי שלא יחמירו על עצמם ולא יקילו גם כן יותר מדאי, עד שהבעלי בתים חושבים כי זהו עצם הלומדים להנות משל אחרים, ואף יש להם לשאול ובזה הורידו והשפילו כבוד התורה עד לארץ, אך אין לחוש בדור הזה אשר בעוונותינו לא נמצא תלמיד חכם:
אין לומר שמה שאמר הלומד על מנת ללמד כוונתו שלא לעשות כי בודאי שאין מספיקין בידו אפי' ללמוד כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי אלא כוונתו שאם תבא המצוה לידו יקיימנה אבל לא היה עיקר תחלת סיבת למודו רק על מנת ללמד תלמידים לעשותם עטרה להתגדל בהם והרי זה לומד שלא לשמה ועם כל זה מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם הלומד לשמה כי לומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שזה וזה יתקיימו בידו. ובזה ידוייק אמאי לא קאמר והלומד על מנת ללמד ולעשות שאם כונת התנא במ"ש בחלוקה האחת הלומד על מנת וכו' היה על מנת ללמד לשמה א"כ הכי הל"ל והלומד על מנת ללמד ולעשות וכו'. אמנם בהיות שמ"ש הלומד על מנת ללמד הכוונה לרדוף אחר הכבוד כמ"ש לכן בחלוקה שנית שמדברת בעובד את השם לשמה לא נקט רק ענין העשיה. אח"כ מצאתי למפרשים ז"ל קרוב לפירושי זה אלא שמחליפין הגירסא כמו שאכתוב בסמוך בעז"ה:
ואפשר עוד לפרש שרבי ישמעאל בשתי החלוקות לא דבר רק בעובד את ה' לשמה, לפי שג' חלוקות בדבר. לומד על מנת ללמוד. ולומד על מנת ללמד. ולומד על מנת לעשות. ושלשתן כוונתם לשמים. אמנם הם מדרגות זו למעלה מזו. כי הלומד ע"מ ללמוד כוונתו לשמים ואינו מונע בר ח"ו רק כוונתו ללמוד לעצמו ולהתחכם כי אותו הזמן שצריך להיות מלמד הוא רוצה ללמוד כי אין לאיש נכבד מנפשו בוודאי מספיקין בידו ללמוד וחפץ ה' בידו יצלח, ורבי ישמעאל בא להשמיענו שבח הב' חלוקות הנשארות והתחיל ואמר הלומד ע"מ ללמד כי רוצה בתועלת של חבירו ולומד ע"מ ללמד לאחרים לא תחשוב שזה לא ישיג מה שישיג הראשון אשר טורח ולומד לעצמו כי הוא טורח בשלו וזה בשל חבירו, כי זה שלמד ע"מ ללמד זה וזה יתקיימו בידו כי מספיקין בידו ללמוד ולהשיג כל מה שטרח הא' בהיותו לומד לעצמו כי ה' יתן חכמה, וגם זוכה ללמד לאחרים. ואפשר ג"כ למתק דרך זה שמה שאמר מספיקין בידו ללמוד וללמד הכוונה שאז בשעה אשר הוא מלמד לומד לעצמו ע"ד ומתלמידי יותר מכולם והזמן אשר חשב הראשון שלא יהיה תועלת לעצמו אותו הזמן בעצמו הוא מועיל לזה ללמוד ולהשיג יותר. ושבח את השלישי כי לו משפט הבכורה ואמר והלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הכוונה כי להיות שאין בור ירא חטא רוצה ללמוד תחלה כדי לידע האסור והמותר כדי לעשות ולקיים כי נפשו חשקה במעשה ואם אמרו ז"ל שהלימוד גדול הרי אמרו שהלימוד מביא לידי מעשה נמצא שהמעשה הוא העיקר וא"כ הר"ז משובח מכולם כי הראשון חשב שאם ילמד לאחרים או יהיה בהול על המעשה יתבטל מלימודו והשני חשב כי בהיותו מלמד לאחרים לא תשתכח התורה מפיו שהרי לעולם לא פסק גרסא מפומיה, אמנם המעשה אם ילך לבקר חולים ולקבור מתים וכיוצא יתבטל מלמודו. והשלישי לא פנה לכל זה אלא עשה עיקר מן המעשה ולכן זה וזה יתקיימו בידו:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב הלומד על מנת ללמד גרסינן והכי פירושא הלומד ע"מ להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים כרבא דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים אע"ג דאבעי ליה לעסוקי נמי בגמילות חסדים מ"מ מספיקין בידו ללמוד וללמד ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות ג"כ גומל חסדים כאביי דעסק בתורה ובג"ח מספיקין בידו להשלים מחשבתו ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וי"מ הלומד ע"מ ללמד בשביל שיקרא רבי וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וברוב הספרים מצאתי כגירסא הראשונה והיא עיקר, עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל פירש הלומד ע"מ ללמד אין הכוונה ע"מ ללמד בלבד ולא לעשות כלל כי איש זה אין מספיקין בידו אפי' ללמוד אלא שהוא ע"מ למצוא האסור המפורש בתורה לבד ולא שיטרח לעיין אולי ימצא איסור אף בדברים המותרים אלא דברים כפשטן. והלומד ע"מ לעשות שהוא רוצה לטרוח ולפלפל ימים ושנים להשיג דבר קטן ולדעת אמיתת הדברים לנהוג עצמו ע"פ האמת עכ"ל. ואפשר עוד לפרש כי פעמים ימצאו זקנים שמחזיקין עצמם לראשי ישיבות ועדיין לא השיגו לרועי בקר, וימצאו בחורים יודעי דעת ומביני מדע כי יש קנקן חדש מלא ישן, א"ר ישמעאל כי הבחור אשר קנה חכמה ורוצה להשלים וללמד לאותם שמחזיקין עצמם לחכמים והם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ורוצה להאציל עליהם מן הרוח אשר עליו ויודע שהם לא יבואו אצלו ללמוד עמו מפני הבושה והגאוה כי הם מחזיקין עצמם כי הם הראויים ללמד לכל אדם והבחור הזה כדי שלא תמות חכמתו עמו ורוצה לזכותם הולך אצלם ומשפיל את עצמו כאלו הוא הולך ללמוד מהם וכל כוונתו היא ע"מ ללמדם איש אלהים קדוש כזה מספיקין בידו ללמוד שמגלין לו רזי תורה וגם מספיקין בידו ללמד ולהשלימה. ואמר והלומד ע"מ לעשות כי לפעמים יש אנשים צדיקים וישרים בלבותם בעלי מעשה ומדות אין כמותם בכל הארץ בענין המעשה. אמנם חכמתם היא מעוטה והאיש אשר הוא שלם בענין החכמה ומשפיל עצמו ללכת לחסות תחת צל כנפיו והולך ללמוד אצלו ומראה א"ע כאלו הוא צריך ללמוד תורה ממנו וכל כוונתו הוא ע"מ לעשות כדי להדמות אליו בענין המעשה והחסידות ולראות ולקחת מוסר ממנו, וז"ש הלומד ע"מ לעשות איש זה מספיקין בידו ללמוד שמגלין לו רזי תורה מן השמים וללמוד כי יזכה שזה הצדיק אף כי היתה חכמתו מעוטה עתה תתרבה בסבת זה שבא ללמוד ונמצא מלמד וגם מספיקין בידו לשמור ולעשות:
מה שכתב לשמור ולעשות הכוונה שיזכה לקים עשה ולא תעשה כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכיון שתחלת כוונתו היה העשה טוב יזכה גם לסור מרע כי במעשה הטוב כלול הסור מרע דאי לא הרי זה כטובל ושרץ בידו. ואפשר שמ"ש שמספיקין בי דוללמוד וללמד לשמור ולעשות הכוונה כי אף התלמידים אשר למדו ממנו תורה ומצות כולם יבאו לידי קיום ועשיה, וז"ש מספיקין בידו ללמוד וללמד והכל לשמור ולעשות כלומר בין מה שהוא לומד בין מה שהוא מלמד הכל יהיה לשמור ולעשות:
ואפשר עוד לפרש לפי שמצינו בגמרא ששואל מאי בינייהו שצריך שיהיה נפקותא שלדין ביניהם וכשמתרץ משמעות דורשין איכא בינייהו הוא דוחק שאינו מוצא תירוץ אחר, ואמר ר' ישמעאל הלומד על מנת ללמד כלומר הלומד ומעיין דרך במה שלומד ואף אם אין בו נפקותא לעשות דין אלא כוונתו כדי לחדודי לתלמידים ללמדם הדרך, וכמו שמצינו בגמרא דקאמר לחדודי קא בעי ולכן אמר שכיון שכוונתו לשמים מספיקין בידו ללמוד וללמד. אמנם יש אחר משובח יותר והוא הלומד ע"מ לעשות כלומר שכל ימיו לא השתדל ללמוד ולקיים דבר אלא שיהיה בו נפקותא של דין כדי לעשותו זה האיש זוכה לכולן כי מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לעולם לומד ומעיין דרכים מחודשים לחדודי לתלמידיו וגם משותף עם זה כוונתו הראשונה שלעולם מגלין לו מן השמים דרכים אשר יש בהם נפקותא של דין לשמור ולעשות:
הרב ר' ישראל ז"ל כתב כי מ"ש ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שנראה הפך ממשנה זו, הענין הוא כי שם מדבר במתחיל ללמוד וסבר שכל מה שעתיד לטרוח בתורה כי יהיה כדי שישיג שם ועושר וכבוד ואנו אין לנו למונעו בעבור זה כי כשיתחיל ליכנס באהבת התורה יכיר האמת ותסור מחשבתו הראשונה וילמוד כדי להשיג החכמה לא למעלת ממון וכבוד וזהו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכן מצינו בהלל שגייר את הנכרי על מנת שיהיה כהן גדול שפעם אחת שמע תינוקות של בית רבן לומדים ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' שאל להם ואלו למי אמרו לו לכהן גדול בא לו להלל הזקן אמר לו גיירני על מנת שאהיה כהן גדול וגיירו ולמדו תורה כשהגיע לוהזר הקרב יומת אמר הגר מי הוא נקרא זר שיהיה חייב מיתה אם יתקרב לעבוד אמר לו כל מי שאינו מזרע אהרן ואפי' דוד מלך ישראל אז הבין הגר שאי אפשר לו להיות כהן גדול ונשאר יהודי, ומשנתנו מדברת במי שלמד כבר ורוצה להתכבד בכבוד התורה כי העושה כן הוא עושה רעה גדולה עד מאד עכ"ל:
ואפשר עוד כי כשאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות הוא בין בתחלת למודו בין אחר כך כי לעולם קאמר והוא כלל לעולם ועד ואמתניתין דקאמר אל תעשם עטרה וכו' לא קשה מידי כי כל מילי דמסכת אבות הם מילי דחסידותא וכמו שאז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות, ולכן למדת חסידות אמר אל תעשם עטרה וכו' וזה עם הפי' שפירשו המפרשים כי מה שאמר חלף כלו' החליף וראוי לחסיד שלא יחליפנו ולא ימיר שכר רוחני בשכר גשמי וזהו מדת חסידות:
ואפשר לפי שדבר ר' ישמעאל לעיל בענין התלמידים כי הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד בא ר' צדוק להזהיר שלא יכשל עם התלמידים שלא יעשם עטרה להתגדל ולהתכבד בהם, וגם שלא תעשם קורדום לחתוך בהם כלומר בשכר כדי שתתפרנס מהם ואמר וכן היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף כלומר החליף העדון והתענוג שיש לו לעוה"ב בתענוגי העוה"ז ופירוש זה של חלף כתבוהו המפרשים. וא"כ הא למדת שכל (האוכל) הנאות מדברי תורה או הנאת הכבוד או הנאת הממון נוטל חייו מן העולם כלומר חייו אשר היו לו לעוה"ב הוא נוטל אותם מן העוה"ז:
ואפשר שאמר אל תעשם עטרה וכו' כלומר אל תעשה לדברי התורה עטרה לשבחה בעיני הבריות לומר שהיא עטרה וכתר כי ת"ת כגגד כולם ותהיה כוונתך בזה השבח כדי להתגדל עצמך בהם כי זכית לכתר גדול כזה, כי הכל צפוי לפניו ית' והוא יודע מחשבות לבך, וכן לא תעשם קורדום לחתוך בהם כלומר שאם חרף או גדף אותך שום אדם אל תקלל אותו לומר כי בזכות תורתך יכרת מן העולם בקללתך כי בודאי זה האיש יענש על ידך והרי אתה משתמש בתורתך ועשית אותה קורדום לחתוך בה. א"נ אי ידוע לך להזכיר שם קדוש ולעשותו גל של עצמות הרי אתה משתמש בה, ואמר וכן היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכו' כלומר מדלא קאמר ודאתעטר בתגא חלף כי תגא פירושו עטרה מדקאמר ודאשתמש רצה לכלול כל שימוש שבעולם אפי' לענין הנזק כי הרי זה משתמש בדברי תורה יהיה מה שיהיה הא למדת שכל (האוכל דרך כלל כל האוכל) הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם כלומר אפי' חייו אשר גזרו עליו בעת לידתו הוא נוטל אותם מן העולם כי יכרת בחצי ימיו והוא פירוש לדברי הלל שאמר חלף:
ואפשר עוד לפרש שכוון אל מאמר אנטיגנוס שיהיה כעבד העובד שלא ע"מ לקבל פרס לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. וכנגד העוה"ב אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם וזה כי ידוע הוא מ"ש ז"ל כי לעתיד לבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ועז"א אל תעשם עטרה והוא משל על השכר העתיד לו בעוה"ב שנמשל לעטרה שלא תהיה כוונתו בעשיית המצוה להשתכר באותה העטרה ולהתגדל בה שם בעולם הבא. וכנגד העוה"ז אמר ולא קורדום לחתוך בהם ליהנות מתורתו ולהתפרנס בהם שכ"א ודאשתמש בתגא חלף וכל הנאה ושימוש בכלל גופני או רוחני. והוסיף ולמד מדברי הלל והוא אומרו הא למדת שכל (האוכל) הנאות מד"ת כלומר שנהנה ושמח שמחה גדולה בפירושי התורה שהשיג מדעתו ומן הדרשה אשר דרש וכמו שמצינו ברשב"ג שהיה מעשרה הרוגי מלוכה והיה מצטער שלא היה מוצא בעצמו עון שיהיה ראוי אל אותו העונש אמרו לו כלום נהנית בדברי תורה ושמחת בדברים אשר היית דורש ברבים, וז"ש (האוכל) הנאות מד"ת נוטל חייו מן העולם. ומה שמצינו בזמננו זה כי כל הלומדים נהנים מן התורה ומעולם לא ראינו חכם חוטב עצים כהלל ולא סנדלי ולא פחמי. עיין בדברי הרי"א ז"ל אשר האריך והביא דעת האוסרים והמתירים. גם רבינו עובדיה האריך בדבר זה עיין שם:
והחסיד ז"ל כתב יש מי שפי' שהחליף הכוונה כי התורה ראוי שישמשוה ותהיה היא העיקר ויתר הדברים טפלים אליה וזה עשאה להפך כי עשאה שפחה כי תירש גברתה כשנשתמש ממנה מאשר היה ראוי להשתעבד לה. ויתכן לפרש מלשון יציץ וחלף שנהפך והיה לאיש אחר שהיה נאחז בעץ החיים ונכרת משרשו על כן הירא את דבר ה' יניח עצמו מלהשתמש בכתרו של מלך וירעיב עצמו כמ"ש דוד המע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. וכוונתו לומר כי הוא היה מאמין באמת התהלכו בארצות החיים כמו שהיה מדבר בפיו לא כשאר האנשים שאינם מאמינים מה שידברו והביא ראיה נצחת אני עניתי מאד שהיה אפשר לי להתענג בזה העולם ולא פניתי אל רהבים ושטי כזב:
ולב אבות כתב שבמשנה זאת מצא בספר אחד גרסא כתובה כך אל תפרוש מן הצבור ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין ואל תעשם עטרה וכו'. עוד כתב שיש ספרים שכתוב כך אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קורדום לחתוך ממנה עכ"ל. והרב ר' משה אלמושנינו ז"ל פי' נוטל חייו מן העולם כלומר שהוא נדון כאותם שאין להם חלק לעוה"ב והוא מן כת הרשעים ומחללי התורה שבחייהם קרויים מתים עכ"ל: