דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה ה
פרק ד משנה ה[עריכה]
הלומד על מנת ללמד וכו'. יש לשאול מה שאמר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, אם הדין ג"כ כך בכל מצוה שאם כתב ס"ת מספיקין בידו ללמוד בה, ואם בנה בית הכנסת להתפלל מספיקין בידו להתפלל שם וכן שאר מצות א"כ מאי שנא שדבר זה אצל תלמוד תורה. ואם אין הדבר כך בשאר מצות מה טעם שיהיה זה בלמוד התורה, ועוד דרישא משמע שכונתו רק ללמוד ואינו מבקש לעשות המצות והיה ראוי לדמותו למי שחכמתו מרובים ממעשיו שאין חכמתו מתקיימת, וכאן אנו אומרים שמספיקין בידו ללמוד וללמד. ועוד מה טעם מי שהוא לומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד ולעשות ג"כ, ואלו הלומד על מנת ללמד אין מספיקין בידו לעשות. ועוד קשה למה לא אמר הלומד מספיקין בידו ללמוד שאם רצה ללמוד מסכתא אחת מספיקין בידו ללמוד אותה המסכתא שחפץ ללמוד. כבר התבאר לך, כי סדר המאמרים הוא כפי החכמים אשר היו בזמן אחד או קרובים להיות בזמן אחד ואין צריך יותר. ואם אתה ר"ל כי סדר המאמרים מצד עצמם לא מצד האומר, יש לך לומר כי מפני שזכר לפני זה העונש הגדול בחלול השם, זכר כאן השכר אשר מעשיו לשמו ית' ולכבודו, ולכך התחיל לומר מי שלמד על מנת ללמד או מי שלמד על מנת לעשות כי אלו שניהם כונתם לשם שמים, לא מי שלמד כדי לקנות הידיעה שאין זה מורה שהוא עושה לשם שמים לכבוד הש"י, כי כל אדם רוצה להבין ולידע מפני שהחכמה נכספת לכל ולא לשמה לכבוד הקב"ה ומכ"ש אם לומד על מנת שיקרא רבי, אבל מי שלמד על מנת ללמד אחרים או לעשות דודאי כונתו לשם שמים לא לדעת בלבד, ולכך מספיקין בידו כפי אשר היתה מחשבתו כי מאחר שכונתו לשם שמים מסייעין אותו מלמעלה כך יש לפרש:
אמנם יש עוד טעם, כי התורה מצד עצמה ראויה שתהא נמצאת בעולם ביותר ממה שנמצאו הדברים הגשמיים אשר אין ראוי להם המציאות כמו הדבר שהוא שכלי שראוי לתורה המציאות. וזה כי התורה היא הטוב בעצמה שנאמר (משלי, ד) כי לקח טוב נתתי לכם והטוב ראוי שימצא כמ"ש, כי לכך נאמר בכל מעשה בראשית כי טוב לומר לך כי הטוב ראוי שיהיה נמצא ועוד כי הדברים השכלים ראוי להם המציאות ביותר ודבר זה בארנו בכמה מקומות ג"כ כי אין ההעדר דבק בדברים השכלים והרי כתיב בתורה (דברים, ל) כי היא חייך ואורך ימיך ואם כן ראוי המציאות אל התורה באשר היא נותנת המציאות, רק כי מצד העה"ז שהוא גשמי ורחוק העה"ז מן השכלי לכך לא נמצאת התורה השכלית בעה"ז הגשמי, אבל תיכף טרם נקרא והתחתונים מתעוררים אל התורה השכלית והיא תענה לומר הנני, כי ראוי המציאות אל הדברים השכלים. ולא יסתר זה מה שאמרו (חגיגה דף טו.) כי דברי תורה קשים לקנותם כזהב ופז דבר זה ג"כ מצד האדם אשר הוא בעל גוף, אבל בודאי ראוי המציאות ביותר אל התורה מצד התורה ולפיכך אמר מי שלמד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, כי כאשר כונתו שתהיה התורה בעולם מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כונתו שרצה. וכבר בארנו בפרק שלפני זה כי המחשבה השכלית פועלת ואין זה דומה למה שאמרו (סנהדרין דף כו:) מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה היינו שלא התחיל בלמוד אבל התחיל בלמוד כדי ללמד אחרים בודאי השכל גורם שיצא לפועל, כי התורה גורמת זה בעצמה כי השכל הוא שפועל עד שיצא לפועל, ועיין למעלה אצל חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה:
ואמר שמספיקין בידו ללמוד ג"כ, כי ללמד אחרים צריך האדם שיהיה יודע התורה ביותר כדי שידע להשיב מה שישאל אותו תלמידו וזהו שאמר כי מספיקין בידו ללמוד וללמד ר"ל שמספיקין בידו ללמוד עד שיוכל ללמד אחרים. אבל אם הוא רוצה ללמוד מסכתא אחת במקצת אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכתא, כי נקרא למוד התורה אפילו אות אחת בלבד. אבל ללמד את אחרים צריך שיהיה יודע הרבה כמו שאמרנו, גם אין באים בני אדם אצלו ללמוד אם אין בידו תורה הרבה, ולכך הלומד על מנת ללמד אחרים מספיקין בידו ללמוד הרבה עד שיוכל ללמד אחרים. אבל אין מספיקין בידו לעשות, כי עשייה שהוא המעשה אינו יוצא לפועל מיד כמו שיוצא לפועל ללמד אחרים שאין זה רק למוד לבד, אבל העשיה שהוא המעשה דבר זה יותר רחוק ולפיכך לא אמר שזוכה לעשות. אבל אם למד על מנת לעשות שתצא התורה לפועל המעשה שהוא יציאה לפועל לגמרי, בודאי קודם זה היציאה לפועל הלמוד דהיינו ללמד אחרים שאין זה מעשה כלל, ולפיכך הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור לעשות. ועוד דודאי אם הוא רוצה ללמד אחרים ויהיה רב ולאחרים בודאי קודם זה למוד שלו, ולפיכך אם רוצה ללמד אחרים קודם זה למוד עצמו עד שהוא חכם גדול. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד. אבל אם הוא רוצה ללמוד מסכתא אחת בשביל זה אין מספיקין בידו ללמוד כל המסכתא, כי כאשר למד פרק אחד הרי למד כבר. וכן הלומד לעשות אף ללמד אחרים קודם המעשה, לפי שהלמוד מביא לידי המעשה וסוף סוף הלמוד קודם, ואם למד על מנת לעשות קודם זה ללמוד וללמד. ומה שאמר הלומד על מנת ללמד, אין הפירוש שלומד על מנת ללמד ולא יעשה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל אלא שלמודו הוא לתכלית זה ללמד בלבד אבל אין למודו בשביל לעשות, אבל בודאי מעשיו מתוקנים רק שלא היה תלמודו כדי לעשות אבל בודאי עושה כל אשר הוא יודע ולא יעבור. והתבאר לך בזה כי התורה ראויה לה המציאות בעולם רק מפני מעלת התורה ושפלות העולם הזה התורה רחוקה מן העולם, ומ"מ כאשר מתחיל האדם להוציא התורה אל הפועל אל העוה"ז גומרין על ידו כי ראוי שיהיה כך מצד התורה ולפיכך מספיקין בידו כפי מחשבתו:
על תעשם עטרה וכו'. מפני שזכר לפני זה מן הלומד על מנת ללמד או הלומד על מנת לעשות, אמר אחריו המאמר הזה שאל ילמד תורה להתגדל בה שאם יעשה כך נוטל חייו מן העולם. ויש לדקדק כפל לשון שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לאכול. ויראה לומר כי אם לא אמר רק אל תעשם עטרה להתגדל בהם היה משמע דודאי דבר זה אין שייך לתורה, אבל קרדום לאכול ממנו הרי אם אין תורה אין קמח וא"כ התורה מביאה פרנסת האדם, ומאחר שהתורה מביאה פרנסת האדם יש לו לעשות התורה קרדום לאכול הימנו, ואפילו הכי אסור כי מה שאמר אם אין תורה אין קמח היינו שיזמין לו הש"י ריוח עד שיהיה קמח. ואי אשמועינן קרדום לאכול, הוה אמינא דוקא קרדום לאכול שזהו שפלות ובזיון לתורה, אבל עטרה להתגדל שזהו חשיבות הוה אמינא דשרי קא משמע לן. ומה שאמר וכן היה הלל אומר וכו', בארנו זה למעלה אצל ודאשתמש בתגא חלף, שר"ל כי התורה היא שכלית נבדלת מן ענייני עוה"ז הגשמי שהיא החכמה אלקית. ולכך נקראת התורה תגא כי הכתר מורה על המלכות והמלך נבדל מן העם ואין לו שתוף עם שאר אדם, וכן התורה נבדלת מן ענין העול' הזה, וכאשר משתמש לענין עוה"ז בדבר שהוא נבדל מן עוה"ז הרי מקבל הפסד שהנהנה מן הקדושה חייב מיתה. וזה מפני כי הדבר הקודש נבדל מן עוה"ז והוא השתמש ונהנה בעוה"ז מדבר שהוא נבדל מהעולם הזה וחייב מיתה, שאין לעולם הזה מציאות כלל במדריגה הנבדלת מן העולם הזה, ולפיכך אם מתחבר אל המדריגה הקדושה מקבל העדר מאחר כי אין מציאות אל העולם הזה עם המדריגה הקדושה ולעיל הארכנו בזה מאוד:
ואל יקשה לך אם כן איך נמצאת התורה עם האדם ואיך יתחבר הדבר הנבדל עם האדם הגשמי, דבר זה אין קשיא בודאי כי אין כאן עירוב כלל ואין כאן רק הקשר מציאות בלבד לא הקשר עירוב כלל, אבל המשתמש בתורה לצרכו ולהנאתו הגשמית בודאי היא נהנה מן הקודש והתחבר בדבר גופני אל דבק קודש נבדל ממנו ועליו נאמר ודאשתמש בתגא חלף. ומה שאמר חלף ולא קטלא חייב או שנוטל חייו, כי לשון חלף נאמר על המהירות כמו (תלים צ') כחציר יחלוף בבוקר יציץ וחלף שנראה כאלו החליף ענינו ברגע אחד זהו לשון החלוף בכל מקום, וכך המשתמש בדבר שהוא נבדל מן הגוף שכל דבר שהוא קודש ונבדל מן הגוף אינו תחת הזמן כלל, שהזמן הוא נמשך חלק אחר חלק אבל לא כן הדבר הנבדל ולכך הוא חלף בפעם אחד. ובתוספות בפרק היה קורא (ברכות דף יז.) אהא דאמר שם כל העוסק בתורה שלא לשמה מוטב לו שלא נברא והקשו התוספות האמר ריש לקיש בפרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ותרצו בתוספות דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנטר חבירו והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו עד כאן. אבל קשיא דהכא מיירי גם כן בשביל שיכבודהו ואפילו הכי אמר המשתמש בתגא חלף. אבל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ:) תרצו בענין אחר ששם פירשו דההיא דפרק הי' קורא איירי שלומד להתיהר ולקנטר ובפרק מקום שנהגו איירי כגון שאינו עושה בשביל שום רעה ואיירי דומיא מה שאמר לפני זה שאינו עושה מלאכה בימים שאין לו לעשות מלאכה בשביל עצלות כך תרצו שם, ור"ל דאיירי שלומד כדי לדעת ענין התורה שכמה בני אדם חפצים לדעת כל דבר, ובזה שייך לומר לעולם ילמד תורה אפילו שלא לשמה וכו'. ובהכי יתורץ קושיא דהכא שאפשר לומר שאם למד על מנת שיכבדו אותו נחשב גם כן דבר רע כאשר הוא רודף אחר הכבוד, ולא שייך לומר לעולם ילמד תורה אף שלא לשמה רק כאשר למד לקנות ידיעה שאין זה דבר רע כלל. אבל לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה משאם לא ילמד כלל דמתוך שלא לשמה וכו', דודאי אם לא ילמד כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא ולא היה כלל, ועם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים, ומה שאמר דאשתמש בתגא חלף בודאי אינו טוב הלומד שלא לשמה וטוב לו שלא נברא מכל מקום יותר טוב משלא ילמד כלל דאי משום דאמר כאן המשתמש בתגא חלף, מכל שכן דמי שלא למד קטלא חייב כמו שאמר בפרק משה קבל תורה דלא יליף קטלא חייב, ואם כן לא קשיא כלל דהכי קאמר שאם אינו לומד לשמה אפילו הכי יש לו ללמוד דמתוך שלא לשמה בא לשמה ולא קשיא מידי:
וגירסת רש"י כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, וזאת הגירסא היא נכונה בודאי שכל הנהנה מן התורה כמו אין נאותין ממנו, ויש גירסא כל האוכל הנאות ולא ידעתי ליישב הלשון, אלא אם כן הגירסא האוכל והנאות ורצה לומר האוכל דהיינו שמתפרנס בה והנאות היינו שמתכבד בתורה. ויש לך לדעת כי הדברים האלו אינם אמורים רק כאשר למד להתגדל או שלמד בשביל שיתנו לו שכר או שנהנה מן התורה כמעשה דר' טרפון בנדרים כמו שהבאנו לעיל בפרק משה קבל תורה, אבל אם מביאים לו דורון או שמפרנסין אותו אין זה בכלל המשתמש בתגא או בכלל קרדום לאכול, דאם כן השכר הגדול שאמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צט.) ובכמה מקומות למהנה תלמיד חכם מנכסיו באיזה צד יהיה, אלא דאין זה בכלל דאשתמש בתגא רק כשהוא מחזיר להנות בשביל התורה כמו מעשה דרבי טרפון שאמר אוי לו לטרפון שהרגו ההוא גברא, שהיה כוונתו שידע ההוא גברא שהוא רבי טרפון שיניח אותו, ולכך אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, אבל בשביל שהניח אותו שהכיר אותו ההוא גברא אין סברא כלל, רק בשביל שאמר כך כדי שיניח אותו ההוא גברא. והא דאמרינן במסכת בבא בתרא (דף ח.) מעשה שפתח רבי אוצרות בשני בצורת ובא רבי יונתן בן עמרם ואמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית או שנית אמר ליה לא אמר לו אם כן במאי אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב וכעורב ונתן לו לאחר זמן אמר רבי אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי אמרו לו תלמידיו שמא יונתן בן עמרם הוא שאינו רוצה להנות מכבוד התורה עד כאן, גם זה בשביל שאם אמר קריתי ושניתי לכך יש לך לפרנסני היה נהנה מן התורה בודאי, אבל אם מהנין אותו או נותנים לו מתנות בשביל כבוד תורתו אין זה בכלל רק שראוי להרחיק בשביל שנאמר (משלי, טו) ושונא מתנות יחיה. והקצבה שנותנים לרב או מה שמקבל מן הקדושין, אפשר כי זה שכר בטלה שבשביל כך הוא משועבד ללמד אחרים ואינו עוסק במלאכה ואין כאן איסור מה אני בחנם אף אתם בחנם, שאין השכר בא בשביל התורה רק בשביל הביטול בלבד ממלאכתו, ולא בעינן כאן בטילה דמוכח שזה דווקא שייך בבטול שעה אחת דאפשר שלא היה עושה דבר אבל שיהיה מבטל תמיד בודאי אי אפשר שלא היה אפשר לו להרויח בדבר מה וכהאי גוונא לא בעי בטילה דמוכח. והרמב"ם ז"ל האריך בפרק הזה והוסיף להחמיר מאד מאד. אמנם נראה דבמי שנתמנה לשום שררה על הצבור מותר בדבר זה דהיינו דבר שהוא מן הקהל, דהא אמרינן כיון שנתמנה פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה ואי אפשר שיעשה מלאכה תמיד בסתר, אלא בודאי כיון שמנו אותו לשררה, על הקהל גם כן לפרנס אותו בכבוד כך יראה. ובדור הזה הלואי שלא יחמירו על עצמם ולא יקילו גם כן יותר מדאי, עד שהבעלי בתים חושבים כי זהו עצם הלומדים להנות משל אחרים, ואף יש להם לשאול ובזה הורידו והשפילו כבוד התורה עד לארץ, אך אין לחוש בדור הזה אשר בעוונותינו לא נמצא תלמיד חכם: