משנה אבות ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמהי.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר, כל המחלל שם שמים בסתריא, נפרעין ממנו בגלוי.

אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השםיב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

רבי לוויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמיים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.


פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענוה היא ממעלות המדות, והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר, רק ענוה, ולגאוה יש שמות רבים בלשון עברי: גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוה, וגסות הרוח, ומתגאה. וכנגדן: שפלות הרוח.
וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות, רצה לומר בגאוה, לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל.
והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מן החשובים החסידים ונאמר לו: איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך, אמר: יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה, בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגלה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא, ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שיתרחק מן הגאוה:
ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענוה וגנות הגאוה, ומפני זה צוה זה להתקרב אל השפלות, ואמר: מאד מאד הוי שפל רוח, מפחדו שישאר האדם על הענוה לבדה, כל שכן שיהיה אצלו מעט מן הגאוה, אחר שהוא קרובה אליה, מפני שהענוה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענוה: מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענוה עקב לסוליתה, פירוש - למנעלתה, דכתיב: ראשית חכמה יראת השם, זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סבת מציאותה. ואומר: עקב ענוה יראת השם, כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה, אם כן הענוה גדולה מן החכמה הרבה. ואמרו: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו, כתוב בתורה - האל הגדול וגו', וכתיב בתריה - עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים, דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון, וסמיך ליה - ואת דכא ושפל רוח. ומשולש בכתובים, דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה - אבי יתומים ודיין אלמנות, ויש לך ללמוד ממשה רבינו ע"ה אשר נשלמו בו מעלות השכליות ומעלות המדות כלן מכוונות למדרגת הנבואה, אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במדת הענוה, ואמר: והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ואמרו מאד מופת לרוב ענותנותו והטותו לצד הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר ונחנו מה. וכן בדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, ושיעדו השם יתברך לנו על ידי משה רבינו ע"ה, והוא הכוכב אשר דרך מיעקב, כמו שבארו רבותינו ז"ל, והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים, כמו שאמר: יושב בשבת תחכמוני, ועם כל זה אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענוה.
ומה שאמרו רבותינו ז"ל בגאוה - אמרו (סוטה ד ב) כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרו כאולו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה'. ואמרו שחטא הגאוה כמי שבא על העריות אמר תועבת ה' כל גבה לב ואמר כי את [כל] התועבות האל ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל הש"י כעבודת כוכבים עצמה והביאו ראיה מאמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כלומר גבה רוח כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי להורגו ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון. ואמרו שהש"י לא יחיה המתגאים בתחיית המתים באמרם כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה עפר בחייו ר"ל הענוים הם אשר יחיו והפליגו בזה ואמרו כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע והרבה מדבריהם באמרם שהצרעת עונש המתגאים אמרו לשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוה שנא' הגבעות הנשאות כאילו אמר למתגאה הספחת:
וסוף שאמרו: בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות ושערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים ר"ל כשנשים הגאוה בקצה א' ושפלות הרוח בקצה אחר יהיה ביניהם רחב ארבעה וששים חלקים שיהיה האדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה במצוע בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה שאם יחסר חלק א' ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא וזה היה דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק אמר לא מינה ולא מקצתה. ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב ולחזוק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאוה בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רמה:

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא ומפני זה צריך כפרה בקרבן והשם יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכו הי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים אבל כוונתו הנה שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד ואם היה שוגג עונש שוגג אבל שני העונשים בגלוי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הוי שפל רוח. מד"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י':

שתקות אנוש רמה. פירש הרמב"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש"י במשלי י"א [כ"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע"כ. ש"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד"ש כתב בשם החסיד ז"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע"ה (סי' נ"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע"כ. ואני אומר שאע"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז"ל (ב"ב י"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיה כ"ח) ואין תי"ו השנייה תמורת ה"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב') תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים]:

כל המחלל שם שמים בסתר. וא"ת והרי פירש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ"כ הר"ב במשנה ט' פ"ה דלקמן א"כ לא משכחת לה בסתר. וי"ל כמ"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע"כ. [ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה"נ האוכל איסור וכה"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]:

אחר שוגג ואחד מזיד. לשון הרמב"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע"כ. וכן פירש"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י"ב] . הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד"ש בשם הרי"א דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(י) (על המשנה) רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוננא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:


פירושים נוספים