ביאור:מוסר אביך ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מוסר אביך:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד
ביאור:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד

פרק ג - בירורי מדות הנפש[עריכה]

א. בירור המידות ונסירתן - הבדלה בין מידות שנראות דומות[עריכה]

המחקר בעניין מידות הנפש כולל שני חלקים:

  • א. הבחנה בין טוב לרע - פיתוח היכולת לאמץ מידת נפש טובה ולדחות מידת נפש רעה; לשם כך האדם משתמש בכוח הדמיון - מצייר בדמיונו מידה טובה עד שהיא נקנית ומתלבשת בנפשו.
  • ב. הפרדה בין מידות סמוכות. יש מידות נפש שהן דומות, וכאשר אדם מדמיין לעצמו מידה טובה כדי לאמץ אותה אל נפשו, הוא עלול לטעות ולדמיין לעצמו גם את המידה הדומה לה, שהיא מידה רעה, ולאמץ גם אותה. לכן צריך לחקור ולדעת להפריד כל מידה מהמידות הסמוכות לה, כך שאדם יוכל לאמץ רק את המידות הטובות ולא לקבל יחד איתן את המידות הרעות הסמוכות להן.

אמנם, סדר הסמיכות והקירבה בין המידות הוא שונה מאדם לאדם: אצל כל אדם, המידות מסודרות קצת אחרת, כי לכל אדם ישנו מבנה-נפש אחר וכוח-דמיון אחר. ולמרות זאת, אפשר למצוא כללים מקורבים, שיעזרו לכל אחד לעשות את הבירור בינו לבין עצמו באופן פרטני. נביא כעת שתי דוגמאות:


מידת הגבורה היא מידה חשובה וחיונית כדי להגיע לשלמות ביראת ה' ובעבודתו. משמעות מידת הגבורה היא, שכל דבר שהאדם הגיע למסקנה שצריך לעשות, עליו לעשות אותו בעוצמה ובחשק טהור, גם אם יש בו הרבה מאד פרטים, וגם אם צריך לעבור דרך ארוכה כדי לבצע אותו:

  • מי שאין לו מידת הגבורה, עשוי להתלהב באופן זמני כאשר הוא לומד על החובה לירא את ה' ולהיזהר במצוות, אבל כשילמד את פרטי המצוות, תכבה ההתלהבות. לכן צריך שמידת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו לטובתה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות והתמדה בעליה.
  • כמו כן, מי שאין לו מידת הגבורה, עלול להיבהל כשהוא רואה עד כמה הוא רחוק מהאידיאלים שהוא לומד עליהם. לכן דרושה גבורה גדולה, שכאשר הוא יודע שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש ישתדל להקנות לעצמו שלמותם. אמנם, כדי לקנות את מידת הגבורה יש צורך ללמוד תורה בשקידה, כמו שכתוב (משלי ח יד): "אני בינה לי גבורה"; אולם מי שאין בו מידת הגבורה, לא יצליח לתקן את עצמו גם אם ילמד הרבה תורה, כי מרוב חולשת-נפש, לא יוכל לפעול על-פי הדברים שלמד.

הבעיה היא, שמידת הגבורה סמוכה לכמה מדות רעות, כגון: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, ועוד. וזה גורם לשתי בעיות:

  • אנשים שאינם יראי ה' הם, לפעמים, גיבורים גדולים, אבל יחד עם מידת הגבורה יש בהם גם את המידות הרעות השכנות;
  • ואנשים יראי ה', שאינם חוקרים בפירוט על תיקון המידות, אינם מבחינים בין מידת הגבורה לבין המידות הסמוכות לה, ומזניחים את כל המידות הללו יחד, וכך מפסידים את היתרונות העצומים שבמידת הגבורה.

הדרך הראויה היא להפריד ולברור את הפסולת מתוך הטוב - לאמץ את מידת הגבורה ולהכניע את שכנותיה הרעות.


מידת הענוה גם היא מידה טובה וחשובה כשמבינים אותה נכון, אבל בראיה שטחית היא סמוכה למידת העצבות (שהיא מידה רעה), כי מבחינה חיצונית הן נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לכנס ולצמצם את כוחות הנפש שלו. כך גם המידות ההפוכות להן - מידת הגאוה (הרעה) ומידת השמחה (הטובה) - נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לפזר ולהרחיב את כוחות הנפש שלו. לכן, כשאדם רוצה להיות עניו, אם אינו לומד לעומק את פרטי המידות, הוא מדמיין לעצמו את מידת הענוה בכך שהוא מזכיר לעצמו עד כמה הוא קטן וחסר ערך, ומתוך כך מתעוררת בו גם מידת העצבות, וזו מקלקלת והורסת את כל היתרונות שיש במידת הענוה.

למרות שהענוה והעצבות נראות דומות מבחינה חיצונית, בעומק הן רחוקות מאד זו מזו, כי:

  • העצבות נובעת מכך שהאדם מחזיק מעצמו איש רם ונשגב הראוי לגדולות. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא מופתע ונעשה עצוב.
  • אולם הענוה נובעת מכך שהאדם מכיר בכך שאינו ראוי לשום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא אינו מופתע ולכן אינו מתעצב. ולהיפך, בכל פעם שהוא מגלה שיש לו מעלה כלשהי, הוא מופתע לטובה, שמח ומודה לה', והדבר מעודד אותו להתחזק ולקנות עוד יותר מעלות, כי הוא אומר לעצמו 'אם ה' עזר לי לקנות מעלה אחת למרות שאינני ראוי לכך, מסתבר שיעזור לו לקנות מעלות נוספות'.



ב. פירוטי יסודות המדות - "פירוק לגורמים" של מידות, ובפרט מידת הגאוה[עריכה]

כמו שהמדען לומד על מהותו של חומר על-ידי פירוקו ליסודות המרכיבים אותו, כך גם אנו צריכים ללמוד על מהותה של כל מידה ממידות הנפש על-ידי פירוקה ליסודות הנפשיים המרכיבים אותה.

אמנם, אף פעם אי אפשר להיות בטוחים שהגענו לפירוק מלא, כי גם את היסודות עצמם אפשר לפרק עוד ועוד עד אינסוף; כך הדבר גם בעולם החומר (שבו מגלים בכל פעם יסודות חדשים, בסיסיים יותר), וגם בעולם הנפש. רק הבורא לבדו הוא פשוט, כל שאר הדברים הם מורכבים. למרות זאת, יש טעם לחקור ולגלות את מרכיבי המידות כמיטב יכולתנו.

כדוגמה ניקח את מידת הגאוה. רגש הגאוה שיש באדם מורכב לפחות מארבעה יסודות:

  • א' אהבה מופרזת לעצמו, עד שהוא רוצה שכל הדברים הנעימים בעולם יהיו שלו.
  • ב' כח דמיון מטעה, המגדיל כל תכונה טובה שיש לו פי כמה וכמה מהמידה האמתית,
  • ג' מחשבה מוטעית, שאם יהרהר בלבו ויחליט שהוא חשוב ומוצלח, יהיה באמת חשוב ומוצלח.
  • ד' טיפשות בידיעה מה הן המידות הטובות האמיתיות.

ישנם כמובן עוד פרטים רבים במידת הגאוה, אבל ארבעת אלה הם הגורמים ההכרחיים לכך שמידת הגאוה תיכנס בלב האדם, והם הגורמים שיש לטפל ולתקן כדי לרפא את האדם מגאוותו.

הערה: לגבי הרעיון הכללי של הפרדת מידות רעות לגורמים, ראו ביאור:משלי כא ד


ג. הגאוה והענוה ומעמק שרשן בלב ובנפש - התאוה לחיים היא המקור לגאוה[עריכה]

הנחת היסוד שלנו היא, שהאדם הוא טוב בשורשו. על-פי הנחה זו מתעוררת השאלה, מניין נובעות המידות הרעות? בפרט, מניין נובעת מידת הגאוה? מהו השורש שלה בנפש? מהי התכונה הנפשית הטובה, שממנה מתפתחת מידת הגאווה הרעה?

התשובה נרמזת ב(ישעיהו כח א): "הוי, עטרת גאות שכורי אפרים". הפסוק רומז שיש קשר בין שיכרות לבין גאווה, שתיהן נובעות מאותו שורש נפשי. אבל לפני שנסביר מהו השורש הזה, נסביר באופן כללי יותר - איך ייתכן שמאותו שורש נפשי צומחת מידה טובה אצל אדם אחד, ומידה רעה אצל אדם אחר?

הסיבה היא, שיש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל: אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, לפי מהותו האמיתית, ואדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, לפי מראהו השטחי והחיצוני.

ה' ברא בכל יצור חי תכונה נפשית יסודית מאד - אהבת החיים. זו כמובן תכונה טובה, שהרי ה' בעצמו ברא את החיים, ומכאן שהוא אוהב את החיים. אהבת החיים מתבטאת בכך שאדם אוהב להרגיש את המציאות, להרגיש דברים שנמצאים מחוץ לו, לחוות חוויות שונות. ככל שהדברים שהוא מרגיש, והחוויות שהוא חווה, רבים יותר ונכבדים יותר, כך ערך החיים שלו נעלה יותר.

הדבר הקרוב ביותר אל האדם הוא הנפש שלו; החוויה העמוקה ביותר של האדם היא חוויית ההיכרות עם עצמו. על-כן, כל מה שישתדל האדם לעשות את נפשו יותר חשובה ובעלת תכונות יותר מעולות, ישיג תיים יותר מעולים וטובים. אמנם אין זה מספיק, שהרי יש עוד דברים בעולם בנוסף לנפש; יש עוד חוויות בנוסף לחוויה העצמית.

לכן, אדם הרוצה להשיג חיים מעולים וטובים יותר, צריך להשתדל להכיר דברים נעלים ונכבדים יותר מהנפש שלו, והדבר הנעלה והנכבד ביותר שאפשר להכיר הוא זיו האור האלקי, שחנן ה' ית' אותנו לגלותו לנו, ואף נתן לנו את הכוח לרומם ולהעלות אותו עוד יותר, בכך שאנחנו מקיימים מצוות ה"מוסיפות כוח בפמליא של מעלה". אם כן, לעולם צריך שתהיה מחשבתנו פונה לעבוד את יוצרנו במה שנתקן את הארת הזיו המאיר לנו, שתהיה ביותר עילוי וביותר חשיבות, וזה בא על-ידי העבודה השלמה בקיום התורה והמצות בלב שלם (זו עבודת ה' "שלא לשמה", שהיא טובה בתור התחלה - ראו למעלה מוסר אביך ב ד).

כאמור, התכונה של אהבת החיים הטובים מושרשת היטב בכל נפש, והיא השורש העיקרי של כל המידות. ההבדל בין המידות נובע מהשאלה, איך האדם מצייר לעצמו בדמיונו את הדבר המעולה והחשוב בחיים, שאליו הנפש משתוקקת:

כל דבר טוב ונכבד וחשוב, כשהוא במקומו הנכון, נמצא במנוחה ושלוה והשקט; אבל המשקיף מרחוק על הלבוש של הכבוד ההוא וענינו, רואה רעש והעדר מנוחה. לדוגמה, מי שנכנס לישיבה בשעת הלימוד שומע רעש גדול של תלמידים המתפלפלים ומתווכחים בקולי קולות, אך למעשה בתוך ליבם ישנה שמחה ושלוה פנימית.

כפי שהסברנו למעלה, יש הבדל בין אדם חכם לבין אדם סכל:

  • אדם חכם שואף להשיג את הפנימיות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של שלוה והשקט, וימצא אותם רק בידיעת האמת ובעבודה השלמה, עם תיקון כל המדות בתכלית הטוב והקדושה;
  • לעומת זאת, אדם סכל שואף להשיג את החיצוניות של הטוב, ולכן במקרה זה הוא ישאף להגיע לחיים של רעש, לחוויות חושיות חזקות ובולטות.

מכאן נובעת, ברובד הנמוך ביותר, הרדיפה אחרי תאוות והנאות גופניות. אולם כל חוויה גופנית היא זמנית וחולפת, ולכן אנשים שואפים לחוויות רוחניות, שהן מתמידות יותר.

אחת החוויות הרוחניות הרועשות במיוחד היא חוויית השיכרות, שבה האדם מרגיש רעש נפשי גדול, בלבול ודמיון, וזה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים'.

החוויה הרוחנית המתמידה ביותר היא הגאוה, שהאדם מרגיש את עצמו גדול, ושמח שמחה גסה בכל כישרון והצלחה שיוכל ליחס לעצמו, גם אם הם דמיוניים ושקריים; זה נחשב בעיני הסכל 'חיים חזקים במיוחד'.

בעיני החכם, החיים האמיתיים נובעים מידיעת האמת. הוא תמיד מודע לחסרונות שלו, ואף פעם לא מדמיין שיש בו יתרון כלשהו שאין בו. השמחה האמיתית שלו היא השגת הטוב האמיתי הפנימי, שהוא השגת הדעות הטהורות והמידות הקדושות. ידיעת האמת מביאה אותו לשלוות נפש. גם כאשר הוא יודע שיש לו חסרונות רבים, זה אינו מונע ממנו לשמוח ביתרונות המעטים שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל.

אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו על-פי האמת, שמח רק כשהוא מדמיין שאין לו שום חיסרון. ברגע שהוא חושב שיש לו חיסרון - הוא כבר לא מסוגל לשמוח אפילו ביתרונות שיש לו, כי שמחתו תלויה בציור דמיוני ולא בידיעה אמיתית, והדמיון אינו רחב מספיק כדי לדמיין חסרון ויתרון בו זמנית.

אולם השכל הוא רחב, והוא יכול להניח כל עובדה במקומה, ולכן הוא יכול גם לשמוח על המעלות שיש בו וגם להשתוקק לתקן את הפגמים, וכל זה בשלום ושלוה, כמו שנאמר (תהלים לז יא): "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".



ד. פרטי מדת הגאוה והכבוד, בדבור ובמעשה - מתי אסור ומתי מותר לדבר דברי גאוה ולרדוף כבוד[עריכה]

איסור הגאוה, שהוא איסור מהתורה, כולל גם חובה להתרחק מכל דבר שמעורר באדם את מידת הגאוה.

כמו שיש איסור לדבר דיבורים גסים שמעוררים את יצר המין (ראו למשל (שבת לג א): "עוון ניבול פה", (ירושלמי תרומות א ד): "ערות דבר - ערות דבור", רש"י על שבת קנ א ד"ה ערות, בספר חרדים ד מצות לא-תעשה מט, דבור-נבלה ענף מצוה), כך יש איסור לדבר דיבורים המעוררים את יצר הגאוה - לשבח את עצמו ולספר על מעלותיו. האיסור הזה נובע משתי סיבות:

  • א. גרימה לעבירה: כמו שיש איסור לעשות דברים הגורמים לעריות או לעושק וגזל (ראו מסילת ישרים יא, נדה יג א, בבא בתרא צח א), כך יש איסור לעשות דברים הגורמים לגאוה, כי הגורם הוא בעצמו בכלל האיסור, וגם אם יש אדם שחושב שהדיבור לא יגרום לו לגאוה, עדיין האיסור במקומו עומד.
  • ב. ייתכן גם שעצם הדיבור הוא עבירה: כמו שניבול פה וערוות דבר הם איסורים בפני עצמם (ראו שבת לג א), וכמו שיש איסור לדבר על מלאכות אסורות בשבת (שבת קיג א), וכמו שיש איסור מסירה המתייחס גם לדיבור (בבא קמא קיז א), וכמו שיש איסור על דיבור הקשור לעבודה זרה (משנה סנהדרין ז ו), כך יש גם איסור על דיבור של גאוה, גם אם הוא לא מעורר את מידת הגאוה.

חז"ל התייחסו בחומרה לאיסור זה, ואמרו ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה משני אנשים שדיברו דברי גאוה וכתוצאה מכך איבדו את חכמתם ונבואתם - הלל ודבורה. ניתן להבין דברים אלה לפי שני ההסברים למעלה:

  • א. גרימה לעבירה: חז"ל ידעו, שמי שמדבר דברי גאוה, בהכרח מתעוררת בליבו מידת הגאוה, ולמרות שההתעוררות היא במידה מועטה מאד, האיסור עדיין קיים.
  • ב. איסור עצמי: מסתבר שהלל ודבורה, שהיו צדיקים, לא באו לגאוה בלבבם, ולמרות זאת, עצם הדיבור על שבחיהם ומעלותיהם הוא איסור חמור, והם נענשו עליו.

למרות כל זאת, ישנם בתלמוד כמה תיאורים של צדיקים שדיברו על עצמם דברי שבח. מדובר בצדיקים גדולים שאין להם כל נטיה לגאוה, והם דיברו דברים שהיה בהם צורך מצוה גדול (גם בזה דומים איסורי הגאוה לאיסורי העריות, לדוגמה, בתלמוד מסופר על רב קדוש שהיה מרים כלות על כתפיו ורוקד עמן כדי לשמח אותן, וכששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, ענה שהן דומות בעיניו כמו קרשים, כלומר אינן מעוררות בו כל יצר, ולכן מותר לו לנגוע בהן כדי לשמחן).

  • בתלמוד הובאה משנה (סוטה מט ב): "משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא". בתגובה אמר רב יוסף "לא תיתני 'ענוה' - דאיכא אנא" - אל תגיד שהענוה בטלה, שהרי אני עניו; ורב נחמן אמר "לא תתני 'יראת חטא' - דאיכא אנא" - אל תגיד שיראת חטא בטלה, שהרי אני ירא חטא. הדברים כמובן אינם נובעים מגאוה אלא מרצון להבהיר את כוונת המשנה: רב יוסף ורב נחמן רצו להבהיר, שהמשנה אינה מתייחסת לענוה וליראת חטא פשוטות, שהרי גם בימינו ישנם אנשים בעלי מידות אלו, אלא רק על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
  • רשב"י אמר (סוכה מה ב): "'ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שניים הם - אני ובני הם', ו'יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין'". כאן המטרה היא ללמד עניינים חשובים הקשורים לנשמות וקישוריהן ומעלותיהן. ידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכמו שמצאנו, שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, ידיעת דבר זה היא בכלל לימוד תורה.
  • אביי אמר (קידושין כ א): "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא", וכאן המטרה היא לעורר אנשים אחרים לקנא בו, כדי שינסו להיות כמותו, ע"פ הפתגם "קנאת סופרים תרבה חכמה".


כעת נעסוק באיסור רדיפת כבוד. קודם כל, חשוב להבהיר שמותר לאדם לשמור על כבודו, וזו אפילו מצוה. חז"ל אף התירו לעבור על איסורים מדרבנן, ולהימנע מקיום מצוות עשה מהתורה, משום "כבוד הבריות" (לדוגמה, התירו לאדם לטלטל נייר טואלט בשבת כדי לשמור על כבודו, והתירו לאדם להימנע מהשבת אבידה כאשר הדבר עלול לפגוע בכבודו). כבוד הבריות משתנה מאדם לאדם, לפי מעלתו ומצבו; כל עוד אדם המודע למעלתו ואינו מטעה את עצמו, מותר לו לשמור על הכבוד המגיע לו. האיסור מתחיל כאשר האדם רודף כבוד מעבר לכך, כמו שנאמר (משנה אבות ו ד): "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך", כלומר: אל תתאוה לכבוד מעבר לכבוד המגיע לך מצד "כבוד הבריות". האיסור הזה מתחלק לשני סוגים, שכל אחד מהם חמור יותר, מבחינה מסויימת:

  1. אדם המעוניין להישאר במעמדו הנוכחי, אבל מתאוה לקבל כבוד מעבר למה שמקובל לתת לאנשים במעמדו. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה לעולם לא ינסה להשתפר ולהתקדם בחיים כדי להיות ראוי לכבוד, אלא ינסה לקבל רק את הכבוד, בלי לעבוד. ורוב הסיכויים שלא יצליח בכך, ויהיה ממורמר וכעסן, ויריב עם חבריו ועם בני משפחתו שאינם נותנים לו את הכבוד שהוא רוצה.
  2. אדם המעוניין לעלות למעמד גבוה יותר, כדי שיוכל לקבל יותר כבוד. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה יהיה במרוץ מתמיד לעלות עוד ועוד בסולם המעמדות, שהרי אין לדבר סוף, ולעולם לא יגיע למעמד שימצא חן בעיניו, והיצר שלו יעסוק כל הזמן בתחבולות איך לשפר את מעמדו, וכך ישחית את נפשו ויתרחק מאור האמת.

מדובר בשני סוגים שונים של מחלות נפש, שלכל אחת מהן ישנה תרופה אחרת (ולשני הסוגים הללו מתאים הפסוק (משלי כח כה): "רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן, וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן").

לכן נראה, שהאדם צריך להרגיל את עצמו, שלא להתאוות כלל למעמד גבוה יותר ממעמדו הנוכחי, ואחר-כך יחשוב מהו הכבוד הראוי לו במעמדו הנוכחי, מה מידת הכבוד הראויה והמחוייבת משום "כבוד הבריות", ומה המידה המיותרת המוגזמת והאסורה.


ה. איסור מכשול-לפני-עיוור במידות - עד כמה צריך להיזהר, שלא לגרום לזולת להיכשל במידות רעות?[עריכה]

כתוב בתורה (ויקרא יט יד): "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ופירשו חז"ל שהכוונה גם שאסור לגרום לאדם אחר לעבור עבירה. האם האיסור הזה כולל גם מידות רעות? לדוגמה, האם יש איסור לשבח אדם אחר, כאשר דברי השבח עלולים לגרום לו להתגאות?

לענ"ד, באופן עקרוני האיסור אכן חל גם על מידות, שהרי לדברי חז"ל עיקרו של האיסור הוא לתת לזולת עצה שאינה הוגנת, שעלולה לגרום לו נזק, ומכאן ברור שהאיסור כולל גם מידות רעות.

אולם, באופן מעשי בדרך כלל האיסור אינו חל, כי במידות הגרימה אינה ודאית, משתי סיבות: לא בטוח שתתעורר בזולת המידה הרעה, וגם אם היא תתעורר, ייתכן שהוא ישתמש בה לטובה. לדוגמה, אם נשבח את הזולת, ייתכן שלא תתעורר בו גאוה, וגם אם כן, ייתכן שהוא ישתמש בגאוה לטובה, כגון כדי לשפר את הבטחון העצמי שלו כך שיוכל לפעול דברים טובים וכו'. איסור "לפני עיוור" חל רק במצב שבו אנחנו בטוחים שהזולת יעבור עבירה. לדוגמה, אם אדם שאינו שומר שמיטה מבקש לקנות שור כדי לחרוש את האדמה, אסור למכור לו, אבל אם הוא רק מבקש לקנות שור, ויש אפשרות שהוא מתכוון לשחטו ולאכלו, גם אם רוב האנשים הקונים שור מתכוונים לחרוש בו, מותר למכור לו. לפי זה, אם יש אפשרות שהזולת ישתמש בדברי השבח שלנו לטובה, מותר להגיד לו, ואין בכך איסור "לפני עיוור".

אבל אם ברור לנו, שהדברים שלנו יעוררו בזולת מידה רעה, והוא גם ישתמש בה לרעה, הרי זה איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו, ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה. ומצאנו כמה דוגמאות לכך:

  • בתלמוד בבלי (בבא בתרא י א) מסופר: במוצאי יום הכיפורים חלם רבן יוחנן בן זכאי על בני אחותו, וראה שה' גזר עליהם להפסיד 700 דינר במשך השנה. כדי להציל אותם מהגזירה, הוא היה דוחק בהם במשך כל אותה שנה לתת צדקה. בסוף השנה, הסכום שנתנו הצטבר ל-683 דינר. בערב יום הכיפורים של השנה הבאה, הם נעצרו ע"י הקיסר. אמר להם ריב"ז: "אל תדאגו, תנו להם עוד 17 דינר וישחררו אתכם". כששאלו אותו כיצד ידע, סיפר להם על החלום. אמרו לו: "מדוע לא סיפרת לנו מלכתחילה, והיינו נותנים את כל ה-700 מייד?" אמר להם: "רציתי שתקיימו מצוה לשמה". רבן יוחנן בן זכאי גילה דאגה למידות הטובות של בני אחותו, ורצה להציל אותם ממידה רעה של קיום מצוה שלא מן המובחר.
  • בתלמוד בבלי (ברכות לט ב סיפר רב אשי, שרבי זירא היה נוהג לבצוע לעצמו, בסעודת שבת, פרוסת לחם גדולה במיוחד. הקשה רבינא: "מדוע עשה כך, והרי זה נראה כרעבתנות?!"; ענה לו רב אשי: "מכיוון שהיה נוהג כך רק בשבת, ידעו כולם שאינו רעבתן". מכאן, שחז"ל חששו אפילו ל"מראית עין" של רעבתנות.
  • בתלמוד בבלי (ברכות יז ב) עוסקים בדינו של חתן בליל הכלולות, הפטור מקריאת שמע כי הוא טרוד במצוה ואינו יכול להתכוון כראוי. השאלה היא מה דינו של חתן הטוען שיכול להתכוון בקריאת שמע, והדבר אינו מפריע לו לקיים את מצוות החתונה? לפי אחת הדעות, אסור לו לקרוא קריאת שמע כי זה נראה כיוהרה - הוא מתגאה וטוען שהוא יכול להתכוון יותר טוב מכל שאר החתנים. מכאן, שחז"ל חששו גם ל"מראית עין" של מידת הגאוה ("מיחזי כיוהרא"), ואף החמירו בה יותר מכל "מראית עין" אחרת, בכך שגזרו לבטל מצוות עשה מהתורה (קריאת שמע).

"מראית עין" קלה יותר מסייגים אחרים, כפי שניתן ללמוד מדברי הפוסקים בסוגיית אכילת בשר-עוף בחלב שקדים. מכאן, קל וחומר שיש לעשות סייגים וגזירות אחרות על מידות רעות, ובפרט יש לחשוש גם לאיסור "לפני עיוור" במידות. אולם הדבר מסור לליבו של כל אדם, כל אחד צריך לעשות לעצמו סייגים והרחקות לפי ההערכה שהוא מעריך את אופיו ואת האופן שבו הוא מושפע.


הערות שוליים[עריכה]

מוסר אביך:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד
ביאור:       הקדמה       פרק א       פרק ב       פרק ג       פרק ד