מוסר אביך ג א
המחקר בעניין מידות הנפש כולל שני חלקים:
- א. הבחנה בין טוב לרע - פיתוח היכולת לאמץ מידת נפש טובה ולדחות מידת נפש רעה; לשם כך האדם משתמש בכוח הדמיון - מצייר בדמיונו מידה טובה עד שהיא נקנית ומתלבשת בנפשו.
- ב. הפרדה בין מידות סמוכות. יש מידות נפש שהן דומות, וכאשר אדם מדמיין לעצמו מידה טובה כדי לאמץ אותה אל נפשו, הוא עלול לטעות ולדמיין לעצמו גם את המידה הדומה לה, שהיא מידה רעה, ולאמץ גם אותה. לכן צריך לחקור ולדעת להפריד כל מידה מהמידות הסמוכות לה, כך שאדם יוכל לאמץ רק את המידות הטובות ולא לקבל יחד איתן את המידות הרעות הסמוכות להן.
אמנם, סדר הסמיכות והקירבה בין המידות הוא שונה מאדם לאדם: אצל כל אדם, המידות מסודרות קצת אחרת, כי לכל אדם ישנו מבנה-נפש אחר וכוח-דמיון אחר. ולמרות זאת, אפשר למצוא כללים מקורבים, שיעזרו לכל אחד לעשות את הבירור בינו לבין עצמו באופן פרטני. נביא כעת שתי דוגמאות:
מידת הגבורה היא מידה חשובה וחיונית כדי להגיע לשלמות ביראת ה' ובעבודתו. משמעות מידת הגבורה היא, שכל דבר שהאדם הגיע למסקנה שצריך לעשות, עליו לעשות אותו בעוצמה ובחשק טהור, גם אם יש בו הרבה מאד פרטים, וגם אם צריך לעבור דרך ארוכה כדי לבצע אותו:
- מי שאין לו מידת הגבורה, עשוי להתלהב באופן זמני כאשר הוא לומד על החובה לירא את ה' ולהיזהר במצוות, אבל כשילמד את פרטי המצוות, תכבה ההתלהבות. לכן צריך שמידת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו לטובתה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות והתמדה בעליה.
- כמו כן, מי שאין לו מידת הגבורה, עלול להיבהל כשהוא רואה עד כמה הוא רחוק מהאידיאלים שהוא לומד עליהם. לכן דרושה גבורה גדולה, שכאשר הוא יודע שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש ישתדל להקנות לעצמו שלמותם. אמנם, כדי לקנות את מידת הגבורה יש צורך ללמוד תורה בשקידה, כמו שכתוב (משלי ח יד): "אני בינה לי גבורה"; אולם מי שאין בו מידת הגבורה, לא יצליח לתקן את עצמו גם אם ילמד הרבה תורה, כי מרוב חולשת-נפש, לא יוכל לפעול על-פי הדברים שלמד.
הבעיה היא, שמידת הגבורה סמוכה לכמה מדות רעות, כגון: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, ועוד. וזה גורם לשתי בעיות:
- אנשים שאינם יראי ה' הם, לפעמים, גיבורים גדולים, אבל יחד עם מידת הגבורה יש בהם גם את המידות הרעות השכנות;
- ואנשים יראי ה', שאינם חוקרים בפירוט על תיקון המידות, אינם מבחינים בין מידת הגבורה לבין המידות הסמוכות לה, ומזניחים את כל המידות הללו יחד, וכך מפסידים את היתרונות העצומים שבמידת הגבורה.
הדרך הראויה היא להפריד ולברור את הפסולת מתוך הטוב - לאמץ את מידת הגבורה ולהכניע את שכנותיה הרעות.
מידת הענוה גם היא מידה טובה וחשובה כשמבינים אותה נכון, אבל בראיה שטחית היא סמוכה למידת העצבות (שהיא מידה רעה), כי מבחינה חיצונית הן נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לכנס ולצמצם את כוחות הנפש שלו. כך גם המידות ההפוכות להן - מידת הגאוה (הרעה) ומידת השמחה (הטובה) - נראות דומות: שתיהן גורמות לאדם לפזר ולהרחיב את כוחות הנפש שלו. לכן, כשאדם רוצה להיות עניו, אם אינו לומד לעומק את פרטי המידות, הוא מדמיין לעצמו את מידת הענוה בכך שהוא מזכיר לעצמו עד כמה הוא קטן וחסר ערך, ומתוך כך מתעוררת בו גם מידת העצבות, וזו מקלקלת והורסת את כל היתרונות שיש במידת הענוה.
למרות שהענוה והעצבות נראות דומות מבחינה חיצונית, בעומק הן רחוקות מאד זו מזו, כי:
- העצבות נובעת מכך שהאדם מחזיק מעצמו איש רם ונשגב הראוי לגדולות. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא מופתע ונעשה עצוב.
- אולם הענוה נובעת מכך שהאדם מכיר בכך שאינו ראוי לשום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו. לכן, כשהוא מגלה שיש לו חסרונות, הוא אינו מופתע ולכן אינו מתעצב. ולהיפך, בכל פעם שהוא מגלה שיש לו מעלה כלשהי, הוא מופתע לטובה, שמח ומודה לה', והדבר מעודד אותו להתחזק ולקנות עוד יותר מעלות, כי הוא אומר לעצמו 'אם ה' עזר לי לקנות מעלה אחת למרות שאינני ראוי לכך, מסתבר שיעזור לו לקנות מעלות נוספות'.
בירור מדות הנפש יש בו שני ענינים:
- הא' - עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותן, לישבן בנפש ולהלבישן [1] עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת.
- הב' - הפרדת המדות ונסירתן.
ביאור הדבר: ההשקפה השטחית על המדות הטובות היא גם-כן התחלה טובה, המביאה לשלמות במשיכת יפין והדרן. אבל יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכח החכמה והבינה, שעולות למעלה מטבען של המדות, ומכניסות את המדות בחדריהן [2], ומציירות אותן כראוי, ומפרידות הראוי להפריד, - כל מדה ממדה שהיא מצרנית בטבעה, לקחת כל מדה בפני עצמה, שלא תעלה ערבונה [3] עמה. וזהו כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל [4].
ענין המצרים שבין המדות וטשטוש גבוליהן הוא מכמה סבות. פעמים המדה סמוכה לחברתה מצד שציוריהם השטחיים שוים הם, וכל מדה אי-אפשר שיקנה האדם אותה כי-אם כשיציירנה ציור חזק, וכשלא ישלים את ציור המדה המבוקשת בברור גמור, יצא יותר מהמדה המבוקשת ממנו, או פחות, מהדומות לה בציוריהן השטחיים רק לפום ריהטא. וצריך לזה חקירה פרטית על כל המדות ועניניהן, איך הן מתמצרות אלו באלו, ועל-ידי מה הן מתמצרות, כדי לדעת אפשרות הפרדתן.
אך הלימוד הזה יכול להיות מתחלף בכל אדם, שיש נפשות שסדרי המצרים במדותיהם מחולפים מבנפשות אחרות, וזה ראוי להמצא מצד חלוף הדעות והציורים המתחלפים באיש מבמשנהו. ומכל מקום, נראה שיש למצא כללים קרובים, באופן שיהיה יותר קל לכל אחד לברר דרכי המצרים ולדון על הפרט ללכת בדרך טובים.
גם, כל אחד ימצא הרבה ענינים קרובים לו ולבני גילו, וגם הרבה דברים ראוי שיהיה בהם שורש כללי.
מכלל מדות הנפש, המחויבות אל השלמות, היא גם-כן מידת הגבורה, שהיא גבורת הנפש, שאי אפשר כלל שיהיה מבלעדה שלם באמת בדעת ויראת ד', ומכל שכן שאי אפשר מבלעדה לבא להשגות נכבדות. ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דכר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים, וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה. כי:
- בלא מדת הגבורה, אמנם באותה שעה שתתישב הנפש מיראת ד' וחיוב זהירות המצות תתלהב רוחו לשקוד בתורה, לדעת כבוד יוצרו ואופן עשיית הטוב בעיניו, אבל כאשר ימשך בעומק הפלפולים ומרחבי הקודש של ההתפשטות וההסתעפות, כבר אזלה הלכה לה אותה ההתלהבות שבאה ממקור הציור הראשון. וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו.
- החסיד במסילת ישרים ביאר בהקדמתו סיבת מניעת ומיעוט הלימוד בעניני העבודה, כמו האהבה והיראה ותיקון המדות, שהוא מפני שהפרסום גדול בחיובם הכללי, ועל כן סוברים בני אדם שאין צורך לעיין בהם ביסודותיהם ובפרטיהם; אכן, יש עוד סיבה עיקרית ביותר לזה, והוא חסרון מדת הגבורה [5], שכשמתחיל האדם לעיין באלו הענינים הנשגבים, הוא מתחרד ונחלש מצד ראותו עצמו רחוק מהשלמת החיובים הגדולים אשר בהם. על כן צריך לזה גבורה גדולה, שבדעתו שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדאי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש יחרץ להשתדל להקנות לעצמו שלמותם, וכשתשלם לו בהם ההבנה באמתת איזה פרט נכון, שיהיה ראוי להתקבל אצלו למעשה והנהגה.
אמנם, לא בנקל יקנה האדם מדת הגבורה, ובאמת רק על-ידי התורה ושקידתה קונה אותה, כמו שכתוב [6] (משלי ח יד): "אני בינה לי גבורה". אך מי שאין רוח הגבורה נוססת בו, אינו בטוח שיצליח ויעשה חיל בהרבותו באלו העיונים, שבחולשת כחו לא יוכל לפעול בהם כראוי. על כן ראוי להשתדל למדת הגבורה וטהרתה, ועל יסודה לבנות בנין לימוד העיונים המוסריים והאלקיים. וכן גבורת-הנפש היא מדה יקרה מאד, מצטרכת לכל קנין השלמות, בין בפרט ובין בכלל.
אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב. יש שהיא תמצא בין אותם שלא שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות. ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם, לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה, והזניחוה כולה. אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל, כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה, אל הטוב והישר בעיני השם יתברך.
על דרך זה, רבו המדות שצריכות נסירה, שכל-זמן שהן דבוקות זו בזו, לא תביאנה פרי-ברכה. אמנם ישנם כחות נפשיים שהם מתמצרים בהרבה צדדים בכחות רעים ברוב שמושיהם, וישנם שמתמצרים רק במעט רעים, וההבחנה בזה תועיל להורות הדרכים שבהם תצא המדה לחירות מבין שכניה הרעים.
הענוה היא מדה טובה, כשיודע ענין הענוה ומושגה היטב, ויודע איך להתנהג בה ולהכניסה בנפשו. אבל בהשקפה שטחית, תמשך אחרי מדת הענוה מדת העצבון, מפני שציורן החיצוני הוא קרוב זה לזה, שהשמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים והגאוה גם-כן מפזרת, אלא שהשמחה מפזרת באופן הטוב, והגאוה מפזרת על דרך רע; והענוה מקבצת ומישבת, וכן העוצב, אלא שזה על דרך טוב וזה על דרך רע.
וכך מדת הענוה, הטובה, מתמצרת עם מדת העצבות, הרעה: כשלא יתלמד בפרטיות איך להוציא את מדותיו מהכח אל-הפועל, אז כשיעלה על לבו מדת הענוה, וירצה להמשיך בציורה, וציורה בא על-ידי הכרת קטנות ערכו, ומדת העצבות גם-כן באה על-ידי הכרת חסרונותיו, על-כן תבאנה לו שתיהן ביחד, והעצבות תערבב ותקדיר כל נועם הענוה וזיוה.
ובאמת, אע"פ שמצד חצוניותן כמו דרך אחד להן, אבל בעומק שרשיהן הן רחוקות מאד זו מזו, כי:
- העצבות לא תבא כי אם אחרי החליטו היות ערכו האישי מרומם והוא ראוי לגדולות, ולמורת-רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים, שלא כראוי לו, וזה בודאי מדאיב לב ונפש, ואין בו ממדת האמת.
- אבל הענוה באה אחרי ידיעתו, שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו: אז יהיה שפל בעיניו ונגרע בערכו, אבל עצב לא ידע, רק ישמח במנת גורלו, ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לד' חסדו עליו, וגם יזדרז לקנות עוד הרבה מעלות חמודות, שכיון שרואה שעם היותו בלתי-ראוי מצד עצמו גבר עליו חסד השם יתברך להיטיבו, כזאת יספיק גם כן להקנותו גדולות ונפלאות מאלה.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ א) ע' (משנה אבות ו): "ומלבשתו ענוה ויראה", ושם בדרך-חיים.
- ^ ב) ע' משלי כד ד, זהר משפטים קכג.
- ^ ג) עבודה זרה לט א
- ^ ד) עץ חיים שער הכללים פ' יג. שער כט שער הנסירה.
- ^ ה) ע' אורות התשובה טו ה.
- ^ ו) משלי ח יד, משנה אבות ו