מוסר אביך ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מוסר אביך · ג · א · >>

הוסף ביאור

א. בירור המדות ונסירתן[עריכה]


בירור מדות הנפש יש בו שני ענינים:

  • הא' - עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותן, לישבן בנפש ולהלבישן [1] עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת.
  • הב' - הפרדת המדות ונסירתן.

ביאור הדבר: ההשקפה השטחית על המדות הטובות היא גם-כן התחלה טובה, המביאה לשלמות במשיכת יפין והדרן. אבל יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכח החכמה והבינה, שעולות למעלה מטבען של המדות, ומכניסות את המדות בחדריהן [2], ומציירות אותן כראוי, ומפרידות הראוי להפריד, - כל מדה ממדה שהיא מצרנית בטבעה, לקחת כל מדה בפני עצמה, שלא תעלה ערבונה [3] עמה. וזהו כעין הנסירה שזכר האר"י ז"ל [4].

ענין המצרים שבין המדות וטשטוש גבוליהן הוא מכמה סבות. פעמים המדה סמוכה לחברתה מצד שציוריהם השטחיים שוים הם, וכל מדה אי-אפשר שיקנה האדם אותה כי-אם כשיציירנה ציור חזק, וכשלא ישלים את ציור המדה המבוקשת בברור גמור, יצא יותר מהמדה המבוקשת ממנו, או פחות, מהדומות לה בציוריהן השטחיים רק לפום ריהטא. וצריך לזה חקירה פרטית על כל המדות ועניניהן, איך הן מתמצרות אלו באלו, ועל-ידי מה הן מתמצרות, כדי לדעת אפשרות הפרדתן.

אך הלימוד הזה יכול להיות מתחלף בכל אדם, שיש נפשות שסדרי המצרים במדותיהם מחולפים מבנפשות אחרות, וזה ראוי להמצא מצד חלוף הדעות והציורים המתחלפים באיש מבמשנהו. ומכל מקום, נראה שיש למצא כללים קרובים, באופן שיהיה יותר קל לכל אחד לברר דרכי המצרים ולדון על הפרט ללכת בדרך טובים.

גם, כל אחד ימצא הרבה ענינים קרובים לו ולבני גילו, וגם הרבה דברים ראוי שיהיה בהם שורש כללי.

מכלל מדות הנפש, המחויבות אל השלמות, היא גם-כן מידת הגבורה, שהיא גבורת הנפש, שאי אפשר כלל שיהיה מבלעדה שלם באמת בדעת ויראת ד', ומכל שכן שאי אפשר מבלעדה לבא להשגות נכבדות. ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דכר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים, וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה. כי:

  • בלא מדת הגבורה, אמנם באותה שעה שתתישב הנפש מיראת ד' וחיוב זהירות המצות תתלהב רוחו לשקוד בתורה, לדעת כבוד יוצרו ואופן עשיית הטוב בעיניו, אבל כאשר ימשך בעומק הפלפולים ומרחבי הקודש של ההתפשטות וההסתעפות, כבר אזלה הלכה לה אותה ההתלהבות שבאה ממקור הציור הראשון. וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש, שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה, תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו.
  • החסיד במסילת ישרים ביאר בהקדמתו סיבת מניעת ומיעוט הלימוד בעניני העבודה, כמו האהבה והיראה ותיקון המדות, שהוא מפני שהפרסום גדול בחיובם הכללי, ועל כן סוברים בני אדם שאין צורך לעיין בהם ביסודותיהם ובפרטיהם; אכן, יש עוד סיבה עיקרית ביותר לזה, והוא חסרון מדת הגבורה [5], שכשמתחיל האדם לעיין באלו הענינים הנשגבים, הוא מתחרד ונחלש מצד ראותו עצמו רחוק מהשלמת החיובים הגדולים אשר בהם. על כן צריך לזה גבורה גדולה, שבדעתו שעיקר השלמות תלוי בהשלמת ידיעת התורה לאמתתה, לא יפול לבבו, ויעיין בכל דרכי העבודה והחסידות, ולא יחרד יותר מדאי מפני ראותו עצמו רחוק מהם, רק בישוב-הדעת ובגבורת-נפש יחרץ להשתדל להקנות לעצמו שלמותם, וכשתשלם לו בהם ההבנה באמתת איזה פרט נכון, שיהיה ראוי להתקבל אצלו למעשה והנהגה.

אמנם, לא בנקל יקנה האדם מדת הגבורה, ובאמת רק על-ידי התורה ושקידתה קונה אותה, כמו שכתוב [6] (משלי ח יד): "אני בינה לי גבורה". אך מי שאין רוח הגבורה נוססת בו, אינו בטוח שיצליח ויעשה חיל בהרבותו באלו העיונים, שבחולשת כחו לא יוכל לפעול בהם כראוי. על כן ראוי להשתדל למדת הגבורה וטהרתה, ועל יסודה לבנות בנין לימוד העיונים המוסריים והאלקיים. וכן גבורת-הנפש היא מדה יקרה מאד, מצטרכת לכל קנין השלמות, בין בפרט ובין בכלל.

אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה, מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב. יש שהיא תמצא בין אותם שלא שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות. ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם, לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה, והזניחוה כולה. אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל, כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה, אל הטוב והישר בעיני השם יתברך.

על דרך זה, רבו המדות שצריכות נסירה, שכל-זמן שהן דבוקות זו בזו, לא תביאנה פרי-ברכה. אמנם ישנם כחות נפשיים שהם מתמצרים בהרבה צדדים בכחות רעים ברוב שמושיהם, וישנם שמתמצרים רק במעט רעים, וההבחנה בזה תועיל להורות הדרכים שבהם תצא המדה לחירות מבין שכניה הרעים.

הענוה היא מדה טובה, כשיודע ענין הענוה ומושגה היטב, ויודע איך להתנהג בה ולהכניסה בנפשו. אבל בהשקפה שטחית, תמשך אחרי מדת הענוה מדת העצבון, מפני שציורן החיצוני הוא קרוב זה לזה, שהשמחה היא מפזרת הכחות הנפשיים והגאוה גם-כן מפזרת, אלא שהשמחה מפזרת באופן הטוב, והגאוה מפזרת על דרך רע; והענוה מקבצת ומישבת, וכן העוצב, אלא שזה על דרך טוב וזה על דרך רע.

וכך מדת הענוה, הטובה, מתמצרת עם מדת העצבות, הרעה: כשלא יתלמד בפרטיות איך להוציא את מדותיו מהכח אל-הפועל, אז כשיעלה על לבו מדת הענוה, וירצה להמשיך בציורה, וציורה בא על-ידי הכרת קטנות ערכו, ומדת העצבות גם-כן באה על-ידי הכרת חסרונותיו, על-כן תבאנה לו שתיהן ביחד, והעצבות תערבב ותקדיר כל נועם הענוה וזיוה.

ובאמת, אע"פ שמצד חצוניותן כמו דרך אחד להן, אבל בעומק שרשיהן הן רחוקות מאד זו מזו, כי:

  • העצבות לא תבא כי אם אחרי החליטו היות ערכו האישי מרומם והוא ראוי לגדולות, ולמורת-רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים, שלא כראוי לו, וזה בודאי מדאיב לב ונפש, ואין בו ממדת האמת.
  • אבל הענוה באה אחרי ידיעתו, שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה, וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השם יתברך עליו: אז יהיה שפל בעיניו ונגרע בערכו, אבל עצב לא ידע, רק ישמח במנת גורלו, ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לד' חסדו עליו, וגם יזדרז לקנות עוד הרבה מעלות חמודות, שכיון שרואה שעם היותו בלתי-ראוי מצד עצמו גבר עליו חסד השם יתברך להיטיבו, כזאת יספיק גם כן להקנותו גדולות ונפלאות מאלה.


הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ א) ע' (משנה אבות ו): "ומלבשתו ענוה ויראה", ושם בדרך-חיים.
  2. ^ ב) ע' משלי כד ד, זהר משפטים קכג.
  3. ^ ג) עבודה זרה לט א
  4. ^ ד) עץ חיים שער הכללים פ' יג. שער כט שער הנסירה.
  5. ^ ה) ע' אורות התשובה טו ה.
  6. ^ ו) משלי ח יד, משנה אבות ו


מוסר אביך · ג · א · >>