משנה אבות ו ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ד | >>
כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, (תהלים קכח ב): "אשריך וטוב לך".
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
משנה מנוקדת
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:
נוסח הרמב"ם
פירוש הרמב"ם
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
פת במלח תאכל - לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה, אלא ה"ק אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' ואין לו כר וכסת לישן, אלא על הארץ, אל ימנע מלעסוק בה, דסופו ללמוד אותה מעושר:
במשורה - מדה קטנה:
פירוש תוספות יום טוב
פירוש עיקר תוספות יום טוב
תפארת ישראל
יכין
כך היא דרכה של תורה: ר"ל כך הוא אופן התחלת הלימוד, אף שלבסוף ינחל כל טובות שבעולם, אפ"ה אינו זוכה להטובות ההם כשיתחיל ללמוד מתוך עידון והתרשלות [י"ד רמ"ז סכ"א]:
ומים במשורה תשתה: ר"ל במדה, דגם המים לשתייתו לא יהיה לו ברווח:
ועל הארץ תישן: בלי כר:
וחיי צער תחיה: ר"ל עם צרת הנפש, ככעס, יגון, ודאגות:
ואם אתה עושה כן: שעם כל זה תהיה דבוק בתורה:
אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: כי אז אתה הוא האיש שדברנו ממנו לעיל שמוכתר לבסוף עם כל טוב הארציי והשמיימי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
דרך חיים (מהר"ל)
הלומד מחבירו וכו'. יש לשאול דהא ק"ו פריכא הוא דמנ"ל ללמד אפי' דבור אחד או אפילו אות אחת, ועוד לא מצאנו שקראו דוד את אחיתופל רבו רק אלופי ומיודעי ולא מצינו שקרא אותו רבו, ועוד שאמר אין כבוד אלא תורה דבר זה אין צריך להביא לכאן כי אין כאן מקומו. ופירוש זה כי הובא בברייתא הזאת דבר זה, מפני שאמר לפני זה כל העוסק בתורה מתעלה, הביא אחר כך כמה גדול העלוי הזה כי מי שלמד מחבירו אפילו אות אחת שייך לנהוג בו כבוד ודבר זה עלוי הוא בודאי. ויש לפרש שכך הביא ראיה שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל רק שני דברים בלבד, ואלו שני דברים נמצא במדרש כמו שפירש רש"י ז"ל שמצא אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א"ל למה אתה עוסק ביחידי והלא נאמר חרב על הבדים ונואלו וזה דכתיב אשר יחדיו נמתיק סוד, שוב מצאו שהי' נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה א"ל והלא כבר נאמר ומקדשי תראו שצריך אדם לכנוס שם במורא כדי שתהא אימת שכינה עליו וזה שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש לשון אימה ופחד ע"כ. והרמב"ם ז"ל לא גריס והלא כתיב ומקדשי תיראו שלא בבית המקדש איירי אלא גריס שצריך לכנוס בקידה. וקראו רבו דכתיב ואתה אנוש כערכי, כלומר בודאי יש לך ערך עמי שאם אני מלך ואתה צריך לנהוג בי כבוד מפני המלכות, יש לך כנגד זה שאתה רבי וצריך אני לנהוג בך כבוד בשביל שאתה רב שלי דהיינו מלמדי חכמה ואלופו שהוא אלוף מתגדל עליו וזהו לשון אלוף בכל מקום. כי יותר גדול כבוד התורה מכבוד המלך, ומיודעי היינו שדוד הי' יודע אותו ומוראו תמיד נגדו לכך נקרא מיודעו שהוא יודע אותו תמיד. ולמד ג"כ שפיר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל רק שני דברים ואלו שני דברים אינם בתורה, כי מה שלמדו שלא ילמד אדם ביחידי, וכן מה שלמדו שילך אדם בהכנעה לבית המדרש אין זה רק דבר טוב הוא ואין זה דבר בתורה ואפ"ה קראו אלופו ומיודעו, כ"ש מי שלמדו פ' אחד בדברי תורה דהיינו מצות התורה או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת דהיינו שלמדו אות אחת בתורה שודאי דבר שהוא בתורה יותר גדול כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. וכך משמע בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג.) ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ ר' יהודא אומר כל שרוב חכמתו הימנו ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. ונראה דלפי דברי הכל דוקא משנה שהם הלכות אבל אם האיר עיניו בשאר מילי שאינן מצות התורה לא הוי בכלל רבו. ויליף ק"ו הכי מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל רק שני דברים, ואינם מצות התורה אפ"ה הי' נוהג בו כבוד מי שלומד וכו':
ועוד יש לפרש מה שאמר או הלכה אחת או פרק אחד או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת הוא מכח סברא דנפשיה, שבתורה אין חילוק בין פרק לבין הלכה או פסוק או דבור או אות אחת דסוף סוף תורה היא ואין לחלק, דלפעמים אות אחת נחשב הרבה ובודאי אין חלוק, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים דמשמע דהוי רבותא שלא למד הרבה א"כ מנ"ל לומר אפילו אות אחת, רק שלא תאמר שהיה רבו מובהק שאלו היה רבו מובהק בודאי רבו מובהק שאני, ועל זה אמר שודאי לא היה רבו מובהק שלא למד ממנו אלא ב' דברים, דודאי אם היה רבו מובהק היה אפשר לחלק ולומר דאין מחוייב לנהוג כבוד רק ברבו מובהק, אבל זה לא היה רבו מובהק ואפ"ה קרא אותו רבו כ"ש אחר ויליף דבר זה מק"ו. ומה שאמר או הלכה אחת וכו' הם דברי התנא ומסברא דעצמו קאמר שאין לחלק בין הלכה ובין פסוק ובין דבור ובין אות אחת, ועל אחת כמה וכמה דקאמר, ר"ל כיון דדוד שהוא מלך קראו רבו אלופו ומיודעו כ"ש אחר שאינו מלך ופי' זה נכון. ומה שאמר ואין כבוד אלא לחכמים מילתא באפי נפשיה הוא דקאי אדלעיל שאמר שהעוסק בתורה מתעלה ועל זה אמר שלמד מחבירו וכו' צריך לנהוג בו כבוד וזהו ההתעלות, ואמר ואפילו לא למד ממנו אם הוא חכם צריך לנהוג בו כבוד ולכך אמר אין כבוד אלא לחכמים וכדי שלא תאמר מנין שמדבר בתורה שמא קרא איירי בשאר חכמות, ועל זה אמר ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו ואם כן הכתוב מדבר מן התורה ולכך כבוד חכמים ינחלו גם כן איירי בתורה. ומה שראוי לחכמים בתורה הכבוד, דבר זה בארנו בכמה מקומות כי השכל ראוי לו הכבוד לפי שהוא מסולק מן הפחיתות שדבק בחומר, ולכך אמר כבוד חכמים ינחלו, כי מאחר שהם מסולקים מן פחיתות החומר אשר הוא שפל ראוי להם הכבוד, ומצד שהשכל הוא מסולק מן החסרון שדבק בחומר ולפיכך החכמים הם תמימים ושלימים, ומצד זה ינחלו טוב כאשר הם מסולקים מן החסרון שהוא רע. ויש לפרש מפני שאמר שצריך לנהוג בו כבוד אמר מנין דמשום כבוד קרא לו אלופו ומיודעו, שמא שכך הוא האמת כי מי שלמד מחבירו דבר אחד הוא רבו והוא אלופו ומיודעו, ועל זה אמר ואין כבוד אלא לחכמים כלומר כיון שהכבוד הוא לחכמים בפרט יש ללמד מכח סברא דמה שקראו דוד רבו אלופו ומיודעו לא שהוא רבו ואלופו אלא שנהג בו כבוד ולא משום שהוא רבו אלופו ומיודעו. וביש ספרים גרסינן עשאו רבו אלופו ומיודעו ולא קראו, משום שבא לומר שעשאו רבו אע"פ שלא היה רבו עשאו רבו דרך כבוד ולפיכך מביא ראיה שהוא דרך כבוד כי הכבוד שייך לחכמים וכו':
מדרש שמואל (אוזידא)
אפשר שעיקר אזהרה זו היא גם לעשיר אשר יש ספוק בידו להתענג בתענוגי העולם שלא ירגיל עצמו בהם כי לא יוכל ללמוד כפי הראוי מהתענג ומרוך. ועוד שנית שאם ירגיל עצמו בהם יוכרח לבטל עצמו מהלימוד כדי להרויח ממון לצורך הוצאתו כי רבה היא ע"כ הזהיר בדרך כלל לעשירים ולדלים ואמר פת במלח תאכל. ואמר ומים במשורה תשתה להודיע כי אפי' אם טבע האוכל מלח הוא צמא למים ומים רבים לא יוכלו לכבות את צמאו עם כל זה צוה ואמר ומים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה בה תשתה ובזה רמז לשני דברים שיהיה מים ולא יין ובמשורה ולא לשבוע ואף אם המים הם קרים בטבעם ובפרט בימי הקור והשותה אותם היה צריך לפחות שלא ישכב על הארץ אלא על המטה כדי שיתחמם מעט ע"כ הזהיר ואמר ועל הארץ תישן ולא תחוש כלל. ומה שהוסיף עוד ואמר וחיי צער תחיה דקשה וכי מה שאמר עד עתה פת במלח וכו' אינם חיי צער אלא הכוונה לפי שעד עתה לא פרט אלא הדברים היותר הכרחיים שהם מאכל ומשתה ושינה אמנם יש דברים אחרים דלאו כי רוכלא ליזיל וליתני ולכן כלל כלל אחד ואמר וחיי צער תחיה על הסתם בכל הדברים כי זהו כלל גדול לתורה. או אפשר שחזר ואמר וחיי צער תחיה להבטיח לאדם שלא יעלה על לבו לאמר שאם כה יתנהג תכף יחלה וימות בחצי ימיו ולז"א וחיי צער תחיה כלומר אף אם הם חיי צער דע לך שתחיה ולא תמות כי אין זה גורם המיתה. ואמר ובתורה אתה עמל כלומר אף אם אמרתי לך שזו היא דרכה של תורה לא תחשוב שעם זה הסדר שסדרתי לך תכף ומיד הלימוד מהרה קל יבא מבלי עמל ויגיעה ואולי כאשר תראה שלא תלמוד מהרה תשים לאל מלתי לז"א ובתורה אתה עמל כלומר עם כל זה צריך שבתורה תהיה עמל ביגיעה רבה וכולי האי ואולי. עוד אמר ואם אתה עושה כן וכו' קשה להולמו שהם דברי מותר שאם כל דברי הברייתא היו נאמרים בלשון נסתר כך היא דרכה של תורה פת במלח לאכול ומים במשורה לשתות ועל הארץ לישן הוה שייך לומר בדרך נוכח אם אתה עושה כן יהיה צודק הלשון לפי שעתה היה מתחיל לדבר עם האדם לנוכח אמנם אחר שכל דבריו עד עתה היו בלשון צווי לנוכח תאכל תשתה תישן למה חזר ואמר עוד ואם אתה עושה כן והלא עד עתה עמו היה מדבר. ושמעתי אומרים כי אם העני יאכל פת במלח ומים במשורה ישתה ועל הארץ יישן משום שאין ידו משגת איש כזה לא יאמר עליו שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב שה"ז העני אינו בוחר זה הדרך בבחירתו רק בעל כרחו כי אין לאל ידו לכן אמר אם אתה עושה כן כלומר שתהיה אתה העושה הדבר הזה בבחירתך שאע"פ שיש לך עושר ונכסים להתענג עם האוכלים למעדנים ועם כל זה אתה הוא העושה כן אז אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב עד כאן:
ולי נראה דכוונת התנא הוא לפי שלפעמים מתנהג האדם בדרך זו עם היותו עשיר לפי שמטבעו הוא כילי כליו רעים ואינו קונה לא כר ולא כסת וישן על הארץ ומרוב הכיליות אינו אוכל רק פת במלח ומים במשורה איש כזה לא יאמר עליו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב שהרי לא מידו היתה זאת רק כח הטומאה ששמו רעה הוא הכופה אותו ולא ישליטנו בכל אשר לו וכמאמר רז"ל בזוהר בפסוק עושר שמור לבעליו לרעתו בשביל רעתו השורה עליו לז"א אם אתה עושה כן כלומר שאפי' שמטבעו הוא נדיב לב ועם כל זה בבחירתו הוא מענה את עצמו שאז ודאי הוא העושה כן על איש כזה אמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב:
אי נמי אמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' בהיות שהתורה נמשלה ללחם ומים כד"א לכו לחמו בלחמי ואומר הוי כל צמא לכו למים ע"כ אמר שכאשר יאכל פת התורה צריך שיבין הדבר בטעמו כי אם אינו יודע טעם הדבר הוא כאוכל תפל מבלי מלח כי אין בו טעם ולכן לא תתבייש מלשאול טעם לאותו הדבר שאתה לומד וז"ש פת במלח תאכל וכן המים שהיא התורה כאשר תשתה מי התורה לא תגיח מי הירדן אל פיך כי תחנק רק במשורה תשתה שהיא מדה קטנה כלומר שלא תכנס בעומק סודות התורה כי הזר הקרב יומת. ואחר שהזהיר על ענין הלימוד עצמו הוסיף להזהיר על הכנות הלימוד ואמר ועל הארץ תישן. ואמר וחיי צער תחיה לפי שמטבע מי שהוא חי חיי צער בעיניו הוא חשוב כמת ואין זה ממדת חסידות אבל צריך האדם שיהיה שמח ביסורין וז"ש וחיי צער תחיה כלומר אותם חיים של צער יהיו חשובים בעיניך לחיים לא למיתה וזהו מלת תחיה דקאמר. ואמר בתורה אתה עמל להודיע כי אפילו באותה השעה אשר אתה בצער לא תתבטל מעמל התורה. ואמר ואם אתה עושה כן אשריך וכו' כלומר ידעתי נאמנה כי לא רבים ישמעו לדברי בענין זה אבל אם אתה עושה כן כלומר אחד יחיד אחד מעיר ושנים ממשפחה אתה לבדך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כלומר שיאכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב וקרא לטובות העוה"ז אושר בעלמא כי לא יצדק בהם מלת טוב לפי שהם דברים גשמיים ואינם של קיימא אמנם טובות העוה"ב הוא נקרא טוב כד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:
ואפשר עוד לפרש וידוייק מה שאמר לשון עתיד תאכל תשתה תישן ויותר צודק היה שיאמר לשון צווי פת במלח אכול ומים במשורה שתה וכו' אמנם בא להודיע דרכה של תורה כי אפי' אם כעת הוא עשיר אם הוא עוסק בתורה יתרושש לפי שהוא ממעט בעסק ועוסק בתורה ולסוף יבא לידי עניות כי כך היא דרכה של תורה בניה עניים הם כמאמרם ז"ל ועתיד אתה שלא תשיג רק פת במלח תאכל ואפי' המים לא תשיג לשתות לשובע רק מים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה ובה תמדוד המים לשתיה מחוסר כל ואפילו מחצלת לא יהיה לך לישן עליה רק על הארץ תישן ולא זו בלבד אלא בדרך כולל כל חייך יהיו בצער וז"ש וחיי צער תחיה. ועוד אחרת כי בתורה אתה עמל כלומר כי היא תושיה מתשת כחו של אדם ובה אתה תהיה עמל ויגע לא כן בשאר המלאכות כי אינם נקראים עמל בערך עמל התורה. ואם אתה עושה כן וכו' כלומר ואם כל אלו התנאים הכל סברת וקבלת בסבר פנים יפות ועל מנת כך אתה רוצה לעסוק בתורה דע לך כי אפי' אם דרכה של תורה היא הדברים האמורים עם כל זה בראות השי"ת יושר לבך דע כי תאכל העוה"ז והעוה"ב לבסוף ואשריך בעוה"ז שתתעשר כי המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וטוב לך לעוה"ב וכך נתקיים בהלל כי בסוף זכה להיות נשיא בישראל. ואגב אורחיה דבר על לומדי התורה העניים והאביונים מבקשים לחם ואין לבל יטיחו דברים כלפי מעלה באמרם שוא עבוד אלהים כי יכירו וידעו שכך היא דרכה של תורה כי בניה עניים הם:
והרמב"ם ז"ל כתב פת במלח תאכל פי' אפי' אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה, ונמשך אחריו הרי"א ז"ל וכתב פת במלח תאכל וכו' ר"ל שמאחר שיהיה לו פת לאכול אפי' שלא יהיה לו תבשיל ולא דבר אחר לאכול אלא מלח יסתפק בזה וכן אפי' שלא יהיה לו יין לשתות כי אם מים קרים וגם אותם המים ישתה במדה ובמשורה לא ימנע מפני זה מלעסוק בתורה ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז לפי שלא יכלה ימיו בבהלת המותרות ובקשות הכבוד המדומה ואמרו בעניני המוסר מי שלא ראה ודאג על מה שלא הגיע לידו נחה נפשו וזך שכלו וארכו ימיו, ואמרו איזהו היקר מבני אדם מי שאינו משגיח על העולם ביד מי שיהיה ואשריו לעוה"ב לפי שאין אדם זוכה לשתי שולחנות ומה שלא יקבל מן העולם הזה מן השכר יהיה שמור לו לעת קץ ויזכה בו בעולם הבא עכ"ל:
והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כך היא דרכה וכו' סמך זה הענין לבעבור חתם בפסוק כבוד חכמים ינחלו גלה לנו שזה הכבוד אינו כבוד מדומה כי אם הכבוד הנצחי המזומן לנשמה ולא הנאת הגוף כי אדרבה כך היא דרכה של תורה עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב המפרשים פירשו כי עם מי שהשעה דחוקה לו מדבר כי לא ימתין מללמוד עד שירויח פרנסתו אולי יכלה זמנו בהרווחת זמנו ופרנסתו וילך לו בלי חמדה לעולם שכלו טוב אבל מי שאפשר לו יהנה כמשפט וטוב לו. והנכון כי עם הכל ידבר כי האדם בטבעו נוטה אל המורגשות ונמשך אחריהם ולא כן אחרי התורה כי הכל בורחים ממנה עד שיכנס חשקה בלבבם ולכן הזהיר לבא ללמד שצריך לגרש ממנו כל התענוגים והתאוות אשר נשתתפנו בהם עם בעלי חיים וירחיק עד הקצה האחרון כדי שתמצא התורה הבית פתוח לרוחה בלי יכעסוה צרותיה באמרם אליה האחד בא לגור וישפוט שפוט וכשתתחזק הנפש המשכלת בבית כמו הבהמית אז ינוח לשתיהן ולא תצרור זו את זו וישוב אל הדרך האמצעי אשר אמרו החכמים שיבור לו. הגע עצמך שאתה רוצה ליקח אשה על אשתך האהובה לך כמה שנים היתכן שישבו אתך בביתך שתיהן מיד אבל אם תרצה שיתפשרו ביניהן גרש את הראשונה עד שתתחזק השניה כמוה, ומזה הטעם הביא הש"י את ישראל במצרים כדי שייטב בעיניהם לקבל התורה, ועוד אז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכן כל דבר שטרחו בעליו בהרווחתו ישמרהו שמירה מעולה וכיון שכן למה נוציא המשנה מפשטה. ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה והמים משכחים והשוכב בפאת מטה ובדמשק ערש יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעסוק בתורה ולעיין בה והמצטער על התורה ישמרנה וכאשר יהיה השלם מוטבע בין שתי הצרות אז יקח מהתענוגים כמשפט:
ובתורה אתה עמל כבר כתבתי פעמים רבות כי לא ידרוש הש"י ממנו ידיעת התורה כי אם כפי הכנת כל אחד ואחד, לזה כוון באומרו עמל כי לפום צערא אגרא לא לפי הלימוד וכן אמרו אשרי מי שעמלו בתורה, אשריך בעוה"ז אושר העוה"ז הוא דרך טבע ועל דרך שכר מהאל ית' דרך טבע כי זה הצדיק אשר הרגיל טבעו להיות שבע במעט לא יתאוה היתרונות וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה אבל מי שהוא משולח אל התאוות בבוא שנת בצורת ראוי הוא ללבוש שק ואפר וכמו שאמר הקיצו שכורים ובכו אבל הנזירים לא ידאגו בלקות הכרמים, ועז"א שהמע"ה צדיק אוכל לשובע נפשו מצורף כי יהיה מציאותו תלוי בדבר מועט מזה המציאות ומבואר בעצמו כי שלימות המלאכים על בני אדם יען אשר לא יצטרכו למה שיצטרך האדם למציאותו ואף הם חסרים בבחינת בוראם יתברך שמו כי הם תלוים בו והוא יתברך אינו תלוי בזולתו ואיזו מעלה יוכל להשיגה האדם בעולמו כי אם להפשיט עצמו מאלו התענוגים ומשה רבינו ע"ה ואליהו יוכיחו, דרך שכר מהאל ית' כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' ובסוף לימודו כשיהיה השלימות מוטבע בגופו ישמח גם בתענוגים כי אז לא יזיקו לו, עכ"ל: