לדלג לתוכן

מדרש שמואל (אוזידא)/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ו[עריכה]

משנה א[עריכה]


שנו חכמים וכו'. כוונת זאת ההקדמה לשבח של הברייתות השנויות בפרק הזה כי אף שכל החמשה פרקים הקודמים הם משניות גם אלה לחכמים וראוי להעריכם בערך משניות, וז"ש שנו חכמים כי פירוש שנו חכמים כמו תנו רבנן דקאמר בגמרא אלא שהגמרא שהיא מסודרת בלשון תרגום אומרת תנו רבנן ובכאו שמדבר בלשון הקדש אמר שנו חכמים והודיענו כי מעלת הברייתות כמעט שהוא שוה אל המשניות לא יחסר כל בהן רק שהמשניות נשנו במדרשו של רבינו הקדוש והברייתות נשנו חוץ למדרשו ועל כן נקראו ברייתות לשון חוץ כי תרגום מחוץ מברא. וזה שאמר שנו חכמים בלשון המשנה כלומר אלו הברייתות בלשון המשנה הם שנויות והם אמרו והם אמרו ועל כן ברוך האיש אשר בחר בהם ובמשנתם כי גם אלו ראוים הם ליקרא משניות כי שוים הם אל המשניות:

אי נמי כוונתה להזהיר את האדם שלעולם יזהר לומר כל משנה ומשנה בשם אומרה כי לא על חנם סדר רבינו הקדוש שמות החכמים בעצמם בלשון המשנה כל אחת ואחת בשם אומרה. וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה כלומר אני רואה ששנו שמות החכמים בלשון המשנה ולא תני להו סתם בוודאי שנראה מזה שכל כך עיקר הוא לשנות שמות החכמים כמו המשנה עצמה ולכן ברוך יהיה מפי עליון האיש אשר בחר בהם ובמשנתם כלו' שבחר בשתיהם בהם שהם שמות החכמים וגם במשנתם לומר המשנה בשם אומרה, וכן תניא לקמן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. אי נמי בא לשבח הברייתות כמשניות וזה ממה שאנו רואים כי רבינא ורב אשי לא סדרו הגמ' בלשון המשנה רק בלשון תרגום להראות לנו כי לא ראי זה כראי זה ובזה עשו הברייתות בלשון המשנה עצמה נראה מזה שמעלתם שוה למעלת המשנה ונתן הודאה אליו ית' שבחר בהם ובמשנתם:

והחסיד ז"ל כתב התורה לא תשכון כ"א בריקן ממדות רעות ומלא ממדות החשובות, ולזה כוון השי"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וכן כיבוס הבגדים שיטהרו מן הטומאה ולכלוכים המונעים את הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים לזה מלאים מדברים החשובים מקרבים את הנפש לבוראה ומעוררים אותו לעבודתו, ולזה נהגו לקראם באלו השבתות קודם מתן תורה כדי שיתעוררו לאנשי קדש רחמי האלהים אשר קרה לאבותינו בזמן הזה ואף בהם עצמם כמו שאז"ל וזה הפרק כלו מעורר על חשק התורה ואהבתה ואע"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה זה אין בו דבר אחר רק לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים ומתוך דבריו המסולאים בפז נתעורר לקנות את התורה מצורף אל הזמן אין ספק אלא שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר מעבודת השי"ת יותר מזמן אחר כי הרושם אשר קבלו נפשותינו אז יתנוצץ בנו עתה, ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה מה שלובש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ועם זה תבא כמים בקרבו ויהיה עוסק בתורה לשמה כאמרם על בת כלבא שבוע אשת ר"ע חזייה דהוה צנוע אמרה אתקדש לך ע"מ שתלך לבי רב וראה סופו של ר' עקיבא ע"ה ולזה התחיל הפרק במאמר ר"מ תלמידו ולזה אנו קורים הפרק הזה שנקרא קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה עכ"ל:


יש להבין מאי רבי מלת כל. ואפשר לפי שיש שני מיני עוסקים בתורה לשמה, אחד הוא שמתחלתו עסק בתורה לשמה. שני שעסק בתורה מעיקרא שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה ולרבות גם את זה אמר מלת כל. ואומרו זוכה לדברים הרבה אין הכוונה על אותם דמפרש ואזיל נקרא ריע אהוב וכו' דא"כ היה לו לפרש הדברים שזוכה בהם דהיינו נקרא ריע וכו' ואח"כ יאמר ולא עוד וכו' ועוד למה עשה כלל ופרס, לכן נראה שמה שאמר זוכה לדברים הרבה הם דברים אשר לא זכרם פה דלאו כי רוכלא ליזיל וליתני והם טובות העוה"ז כמו בני חיי ומזוני וכיוצא באלו דברים רבים. ולא עוד אלא שגם כן זוכה לדברים אשר הם כולם שלמות הנפש ואלו הדברים להיותם התכלית האמיתי זכר אותם. ואמר ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו אמר מלת כלו מיותרת להשמיענו שלא לבד כל העולם אשר הם עתה בחיים שכלם כדאי הם לו להתקיים בשבילו אלא אפי' כל העולם כלו ר"ל מתחלת בריאת העולם ועד עתה לא נבראו כלם אלא בשביל זה העוסק בתורה לשמה. ואמר נקרא ריע לפי שכיון שכל העולם מתקיים בשבילו א"כ ריע הוא למקום ושותף עמו שכמו שהשי"ת מקיים העולם ברחמיו אפי' שלא יהיה צדיק בעולם שכבר נשבע מעבור מי נח עוד על הארץ, וזהו פי' תולה ארץ על בלימה ר"ל שכשיש צדיק בעולם הצדיק הוא יסוד כל העולם והעולם מיוסד עליו. אמנם כאשר אין צדיק בארץ אז השי"ת תולה ארץ על בלימה אע"פ שאין צדיק שהוא היסוד הוא תולה אותה על בלי יסוד כמו זה כן הצדיק שכל העולם כולו כדאי הוא לו ומתקיים בשבילו נמצא שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית והרי הוא ריע שלו וג"כ נקרא אהוב מאתו ית' שכן כתיב אני אוהבי אהב ובהיותו עוסק בתורה לשמה הוא אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות לפי שהשי"ת כוונתו להטיב לכל ברואיו כי עולם חסד יבנה והוא יתברך שמח שמחה גדולה כשהוא מטיב עם הבריות וכיון שבזכות זה העוסק בתורה לשמה כל העולם כדאי הוא לו שבשבילו מטיבין לעולם נמצא שבזה משמח את המקום כי זאת היתה כוונתו להטיב וגם משמח את הבריות שאלולי זה לא היו מטיבין להם ובזכותו כל העולם שמחים וטובי לב. ומלבשתו ענוה ויראה להבין שכיון שמה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה עטרה לראשה שהיא היראה כמ"ש הכתיב ראשית חכמה יראת ה' וגו' עשתה ענוה סנדל לעקבה דכתיב עקב ענוה יראת ה' וא"כ מי שקנה מדת הענוה פשיטא שכבר קדם וקנה מדת היראה וא"כ הכי הול"ל ומלבשתו יראה וענוה והם בזו אף זו. ואפשר לומר שמה שאמר בכאן יראה הכוונה הוא לפי שמי שיש בו ענוה לרוב הפעמים הענוה והשפלות שלו הן סבה שיזלזלו בו העולם והוא נבזה בעיניהם נמאס, ולז"א שמי שעוסק בתורה לשמה התורה מלבשתו ענוה וגם יראה רוצה לומר שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממנו ולא ימשך לו מן הענוה שום זלזול ואף אם נפרש יראה על יראת ה' יתישב במאי דקאמר מלת ומלבשתו והכוונה שאף אם בקניית הלבוש תחלה קונה לבוש היראה ואח"כ לבוש הענוה כמו שאמר עם כל זה כשלובש אותם הלבוש הראשון שהוא הפנימי הסמוך לבשרו היא הענוה ובחינת הלבוש החיצון היא היראה ולכן אמר ומלבשתו ענוה תחלה ואחר כך היראה:


ומכשרתו להיות צדיק וגו' בהיות שהרשע בחייו קרוי מת לפי שהוא מלא עבירות שהם בועות אבעבועות פורחות וסרחות בריאה ובהיותו טרפה הרי הוא כמת שכל שאין כמותה חיה טרפה ואת זה שעוסק בתורה לשמה התורה מכשרתו ועושה אותו כשר כלו' מסירה ממנו כל הסרחות המטריפות אותו והם הסור מרע כי הוא הקודם כדי שתהיה לו הכנה לעשות טוב והוא להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ואומרו בתחלה צדיק ואח"כ חסיד הרי זה הסדר הנאות כי בתחלה הוא צדיק הולך בתומו אין בדרכיו עול ואח"כ נעשה חסיד עושה לפנים מן השורה. אמנם ישר אף אם נאמר דעדיף מצדיק לא עדיף מחסיד והכי הוה ליה לומר להיות צדיק ישר וחסיד, ואפשר לומר שכוונת ישר בכאן הוא לפי שלפעמים יש מי שהוא חסיד שוטה כמשל אם יראה אשת איש נטבעת בים אינו מעלה אותה מן הים כדי שלא ליגע בבשרה וכיוצא בזה שהוא חסידות שאינו ביושר לז"א שמכשרתו להיות חסיד ושאותן חסידות יהיו ביושר ויקרא ישר. ואומרו ונאמן הוא להשמיענו שלא יארע לו כיוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי רק יהיה נאמן ביתו יתברך כעבד נאמן. ומרחקתו מן החטא וכו' קשה להולמו שאחר שקרא אותו חסיד ישר ונאמן פשיטא שהוא מרוחק מן החטא, ואפשר לומר שמ"ש ומרחקתו מן החטא הכוונה על החטא אשר כבר עשה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואותו הקטיגור אשר נברא ממנו הרי הוא דבוק אל האדם כדי לקטרג עליו ומחסדיו יתברך להרחיק את האדם ממנו וכמו שאמר הכתוב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו ועל זה אמר ומרחקתו מן החטא ולא עוד אלא שמקרבתו לידי זכות שזדונות נעשו לו זכיות:

וגם אפשר לפרש ומרחקתו מן החטא כפשוטו שלא יחטא והוא כמו שאז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והענין שבעל תשובה יקרא דוקא כשתבא לידו אותה העבירה עצמה באותו פרק ובאותה אשה ובאותו מקום אעפ"כ הוא מרחיק את עצמו מהחטא איש כזה הוא יותר חשוב מצדיק וחסיד. וידוייק שבכאן מדבר במי שבא לידי העבירה וניצול הימנה שלא אמר ומרחיק החטא ממנו רק אמר ומרחקתו מן החטא שהכוונה שאפי' שיהיה החטא מוכן ומזומן לפניו הוא ירחיק עצמו מן החטא ויכבוש את יצרו ולא יחטא. ומקרבתו לידי זכות הכוונה שאפי' אם הזכות או המצוה רחוקה ממנו ואינו יכול לעשותה עם כל זה התורה מקרבתו לידי זכות שנותנת לו יכולת לעשות הזכות והמצוה:


ונהנים ממנו וכו'. כלומר כל העולם נהנים ממנו בעצה כעצת אחיתופל וגם נהנים ממנו בתושיה שהיא התורה שלומדים ממנו וכן נהנים ממנו בבינה שהוא העיון וגם בגבורה שהוא המעשה שאיזהו גבור הכובש את יצרו. שנאמר לי עצה ותושיה וגו' הכוונה שהתורה מדברת שהעצה היא שלה וכן התושיה והבינה והגבורה והעוסק בה ישיג את כלם:


ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין כמו שאירע לשהמע"ה שזכה בתחלה למלכות על ישראל ואחר כך לממשלה ר"ל שהיה כל העולם תחת ממשלתו ופורעים לו מס וכן זכה לחיקור דין וכמעשה דאז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך זאת אומרת בני החי וגו'. ומגלין לו רזי תורה שכן נאמר עליו ויחכם מכל האדם ולפי שמי שמגלין לו רזי תורה ועוסק בסודותיה על דרך האמת לרוב הפעמים הוא מעותד למות בקיצור שנים שכל הקרב הקרב אל משכן ה' מסכן את עצמו לזה אמר שזה אף שיתגלו לו רזי תורה לא יהיה נפסק רק נעשה כמעין שאינו פוסק, ולפי שהמעין אף אם אינו נפסק מאליו לפי שהוא מקור מים חיים עם כל זה אפשר שיפול על המעין איזה כותל או עפר ויסתם המעין ע"י העפר וכן אפשר שיהיה רשע בדור שיסתום את המעין של זה הצדיק ועונותיו של הרשע ילכדונו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע ר"ל שכמו שהמעין לפעמים נרפש ונעשה רפש וטיט ונסתם על ידי עפר או טיט וכן המקור לפעמים יהיה משחת לסבה זו כן הצדיק לפעמים מט ויתמוטט וימות לפני הרשע ר"ל בשביל הרשע. והמשילו עוד לנהר שמתגבר והולך שא"א שיפסק מפני עפר ורפש וטיט כי הוא מתגבר והולך ועבר ושטף את הכל כן יהיה זה הצדיק כנהר שמתגבר והולך שהוא ישטוף את כלם והם לא ישטפוהו:


והוי צנוע וכו' צוה עתה אל האיש הלזה שיקנה לו שלשה דברים אחרים הלא הם. שיהיה צנוע על דרך והצנע לכת. וארך רוח שלא יכעוס. ומוחל על עלבונו. ובהיות לו אלו השלשה דברים אז התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הכוונה על כל מעשה ששת ימי בראשית השמים והארץ וכל צבאם ואפי' על המלאכים וזהו על כל המעשים דקאמר. ואפשר לפרש על כל המעשים על כל מעשה המצות ויובן עם מה שאמר איוב צדק לבשתי וילבשני רוצה לומר שכמו שהוא היה מתלבש ומתפאר בצדק כן הצדק בעצמו היה מתלבש ומתפאר בו כי הוא ראוי אליו וזהו וילבשני. ואמר התנא שזה שעוסק בתורה לשמה התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים שהם מעשה המצות שיותר יתפארו המצות בו ממה שיתפאר הוא במצות כביכול כאלו הוא גדול ומרומם מהם ומדרגתו גדולה ממדרגתם:

והרי"א ז"ל כתב נקרא ריע אהוב תמר הדברים סתם לכלול שהוא נקרא ריע ואוהב אל השי"ת וריע ואהוב לבריות וביאר שזה נמשך לו באמצעות היותו הוא אוהב את המקום אוהב את הבריות ומזה נמשך שגם הוא אהוב מהם וגם נקרא ריע למקום ולבריות לפי שהוא משמח את המקום ומשמח את הבריות שהריע האמיתי כל מאויו וחפצו לשמח את אוהבו, ומלבשתו ענוה ויראה ענין זה הוא שהשווי בין הריעים והאהבה בין האוהבים מפני שווים פעמים יביא שיקל הא' בכבוד הריע האחר ועליו אמר שלמה המלך ע"ה הוקר רגלך וגו' ולכן אמר רבי מאיר שלא נחשוב שהעוסק בתורה בהיותו ריע ואהוב לשי"ת ולבריות יקל בכבודו יתברך או בכבוד חבריו לכן אמר שהתורה האלהית אשר הוא עוסק בה תלבישהו ענוה ויראה כי הנה הענוה היא כנגד החברים ותמיד תמצא במה שבין אדם לחבירו כמו שנאמר במשה עליו השלום והאיש משה ענו מאד. והנה התורה תלביש לאדם מדת הענוה עם חבירו ועם היותו אוהב וריע תמיד יהיה נכנע לפני הבריות ועניו אליהם וכן תלבישהו התורה מדת היראה ומעלתה אשר היא בערך השי"ת כמו שנאמר ליראה את ה' אלהיך ויראת מאלהיך כי ירא אלהים אתה וזולתם. וזכר ראשונה ענות הבריות ואחר כך יראת ה' לפי שהמדות קודמות לדעות וכן אמר שלמה ע"ה עקב ענוה יראת ה' רוצה לומר שבסוף הענוה אשר היא בחוק בני אדם תגיע יראת ה' שהיא הסוף והתכלית:


ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך ביאר כי עוד יעלה מעלה עליונה כשיתגלו לו מתוך עסק התורה סתרי התורה וסודותיה ואח"כ יהיה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר שהם שתי מעלות עליונית לחכמים האחד שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה כי על זה יאמר עליו מעין שאינו פוסק לפי שהכל ישתו ממנו ולא יפסקו מימיו ועליו אמר שלמה המלך ע"ה יפוצו מעינותיך חוצה והשנית שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל כי יוציא דבר מתוך דבר תתוסף חכמתו מפלפולו וכנגד זה אמר וכנהר שמתגבר והולך שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו זה מיוחד לענין החכמה אשר זכר כי כנגד סתרי תורה שאמר ומגלים לו רזי תורה אמר שהעסק בה לשמה ישימהו להיות בהם צנוע כי אין ראוי לדורשם במקהלות ברבבות עם ישראל כי אם בצנעא ועוד אמר שיהא ארך רוח ואין זה ענין ארך אפים אבל ארך רוח הוא שיסבול עמל הלימוד כי היא יגיעה רבה וצריך למלמד שיאריך רוחו לכל התלמידים להשיב לדבריהם אע"פ שלא יהיה בהם ממש כדי להנחותם במעגלי צדק ולישב דעתם ואע"פ שפעמים יקלו בכבודו ולא יביטו מעלת שלמותו יהיה הרב כנהר המתגבר והולך שיגבר שכלו על כעסו וימחול על עלבונו כי הנה העסק בתורה לשמה הוא יביאהו שלא ימיש על דבר אחר זולתה ולא יתפעל לאחד מהדמיונות האלו, והנה א"כ אומרו והוי צנוע וארך רוח ונוחל על עלבונו לא בא במקום הזה כדי לבאר שלמות המדות האלה כי אם לצורך הלימוד ולכן נזכרו אחריו. ועליך לייחס צנוע אל מגלין לו רזי תורה וארך רוח אל מעין שאינו פוסק ומוחל על עלבונו אל נהר שמתגבר והולך כמו שפירשתי. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים אמר זה כנגד הטובות הגשמיות כמו שיאמר להלן הנוי והכח והעושר והכבוד והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכו' ואמר רבי שמעון בן מנסיא שכולן נתקיימו ברבי ובניו כנגד זה אמר ר"מ שכל שאר הדברים המדומים לא יחוש אליהם כי הם מעצמם יבאו אליו בשכר עוסקו בתורה וכמו שאז"ל וסוף הכבוד לבא רוצה לומר שלא ירדוף אחריו כי הוא יבא מאליו ועל זה אמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב ריע אהוב הכל דבר אחד וזה כי הריעים שני מינים, הא' ריע אינו אהוב אלא שפגע באחד ונתלוו קצת זמן ונעשו ריעים זה לזה ולסוף אפשר יבאו לידי אהבה, הב' שבתחלתם היו רעים אהובים כאהבת דוד ויהונתן שאהבתם בלתי תלויה בדייר וזה יקרה בין האנשים ששמעו כל אחד שמע חבירו וייטב בעיניו ומרוב אהבתם כל אחד הלך לבקש את חבירו ונתחברו באהבה עזה, והעוסק לשמה דומה אל הב' ולזה נקרא ריע אהוב וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי איש ואשתו לא קנו האהבה בהתמדת זמן רק בפתע פתאום. ויתכן כי יעמיק עוד זה הענין כי העוסק בתורה שלא לשמה בהבטל השכר אשר בעבורו עובד תבטל אהבתו והוא דומה לריע אשר יחבר אל רעהו בעבור תועלת מה אשר בהפקדו תעדר האהבה אמנם העוסק בתורה לשמה דומה לשני רעים אוהבים זה את זה שאע"פ שלא יקבלו שכר ולא תועלת זה מזה לא יפרדו לעולם כי אהבתם תקשרם וכן העוסק לשמה הן ישפיע לו השי"ת מטובות העולם או לא לא תבטל אהבתו כלל ולזה ישפיע השי"ת על עולמו בעבורו ואע"פ שאין עוד זולתו והיה ראוי שיחרב כי כמו שהוא אינו פונה אל מניעת אלה הטובות כן לא יפנה ה' אל רשע הדור ויקיימהו בעבור זה וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי האשה הטובה אע"פ שלא יהיה סיפק ביד בעלה למלאות צרכי הבית תאהבנו ותכבדנו לא כן האשה הרעה כי אף במלאת ספקה יצר לה והיה כי תרעב תתקצף ותקלל בעלה וכל קרוביו. ולז"א ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו כאמרם כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו' רשמו הסיבה אשר בעבורה ניזון העולם בעבור שהוא עוסק לשמה:


אוהב את המקום לא את עצמו לזה יקשה בעיניו כמה אנשים עברו דברו וישתדל להוכיחם ולקרבם לאל יתברך אבל העוסק בתורה שלא לשמה אינו אוהב אלא את עצמו:


אוהב את הבריות כי אינו מקנא בטובות זה העולם כי הוא דבק בבוראו ומה יעשו לו אלו הקנינים העולמיים ולכן יאהב הבריות כי אין לו סיבה שישנאם ובטבע האדם אוהב את בני מינו אם לא יטרידוהו הקנאה והתאוה והכבוד מצורף לזה כי האנשים מוסיפים בשלמותו כי זכותו מרבה לאין סוף בגללם שיקרבם לעבודתו יתברך ולכן יאהבם:


משמח את הבריות דברי יצר הרע ערבים בתחלתם ומרים בסופם, ד"ת מרים בתתלתם ומתוקים מדבש ונופת צופים בסופם וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע בפעם שנית שהוסיפו חשק על חשקם כי האנשים אינם מכירים מתיקות התורה ומעלתה עד שיכנסו בתוך דבריה הנעימים ואז ישמעו בה ולכן נקרא העוסק בתורה לשמה משמח את הבריות מצורף כי דבריו יעשו רושם גדול באנשים יען כי הם מלב ומנפש כמ"ש נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם ולזה יהיה לעוסק בתורה לשמה לשמח הבריות מיד בדבריו הנעימים וזהו תרגום יבסם כמטרא אולפני על יערוף כמטר לקחי ותרגום וימתקו המים ובסימו מיא ועשה יערוף בפ"א כאלו היא יערב בבי"ת מן יערב עליו שיחי ואמר כי כמו שהמטר יצטערו ממנו האנשים לשעתו ועם כל זה לבם שמח כי הוא חייהם כן לקח התורה כי ימר בתחלתו וימתק בסופו:


ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ישר הוא מי שאינו מתעורר אל פעולת הרע כלל אלא בטבעו עושה מה שראוי לעשות וצדיק הכובש את יצרו וחסיד העושה לפנים מהשורה אם כן בכלל חסיד ישר וכמה מעלות טובות עליו ואיך זכר ישר אחר חסיד אין זה אלא כאומר איש פלוני יש לו אלף דינרי זהב ואחר כך אומר שיש לו מאה והמשל לא יספיק לתרץ זה. והנ"ל לפי שהחסיד לא יוכל תמיד לעמוד בחסידותו אבל הצדיק לא יסור מצדקתו דרך משל מי שהשתדל לעולם להיות מעשרה הראשונים לבית הכנסת אי אפשר שלא יחסר פעם אחת שלא ימנה מהם אבל הצדיק הוא המתפלל בכל יום ואפשר לו לעמוד בצדקתו זו לעולם יאמר כי היא מושכתו להיות חסיד ישר ר"ל שתהיה החסידות בו קבועה כיושר הישר וסבה לו כטבע שני והוא אומרו נאמן שיהיה חסיד תקוע במקום נאמן:


ומרחקתו מן החטא דע שיש פעולות שונות בבחינה אחת טובות מאד ובבחינה אחת רעות מאד וכמו שאמר הרמב"ן ז"ל בשער הקדושה על חיבור האדם עם אשתו כי כשהם מפשיטים עצמם מן התאוה ומכוונים לשם שמים בלבד נקראים קדושים ופעולותם טובות מאד לאין קץ וכשהוא להפך צדק החכם באומרו כי חרפה היא להם ואין ביניהם על הבהמות כלל יתרון וכן אז"ל נתקדשו שכינה עמהם יו"ד של איש וה"א של אשה נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש אש וזה הענין רמזה התורה באמרה וידע האדם את חוה אשתו קרא החבור ידיעה כאומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכבר היה מן החסידים שפירשו לגמרי מן האשה על דרך לא מדובשיך ולא מעוקציך, ואמר הכתוב ויתן לה הריון והיה ראוי לומר ותהר אבל לפי שהפועל ההוא יתחלק לשלשה או כלו בהחי כסוס כפרד קצתו בהמי וקצתו שכלי כלו שכלי העיד הכתוב כי היה כלו לשם שמים אין בו תערובת פסול כלל וכן בעסק התורה כשהוא בכוונה ראויה יעלה לשמים שיאו אבל אם ח"ו יתכוין בהנאת עצמו ירד מטה מטה שאול ונוח לו שלא יצא לאויר העולם ולא למד תורה, ולזה אמר כי העוסק בתורה לשמה מרחקתו מן החטא בכל דבר ודבר ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר:


ונהנין ממנו עצה ותושיה, יש לעיין חדא שהרי אמר למעלה אוהב משמח את הבריות והוא בהנאתם ממנו בלי ספק, ועוד חסר בי"ת בעצה היה ראוי, ועוד לא היה ראוי לקרא התורה כאן בשם תושיה כי אינה נקראת תושיה אלא בבחינת העוסק ומפלפל בה לא בבחינת השומע כי אין מסבב תשות הכח בשמיעה, ועוד לא הבנתי למה אמר זה הלשון ונהנין היה לו לומר ולומדין. אבל נראה לי כי זו מליצה נפלאה ונמשך למאמר ומרחקתו מן החטא וזה כי השם ית' נתן השכל לבני אדם מתנה קיימת וכמו שאמר במשנה חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם כן התורה לישראל וכשאדם למד תורה ונמצא בו סיגים כביכול שהוא עצמה עצבה וכעסוה צרותיה וכל שכן כשהצרות באות מצדו ממש כמו השררה לחכם וכיוצא ולכן אמר התנא כשהיא מרחקתו מהחטא הנמצא בדבר מה ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר אז יהנו ממנו עצה ותושיה העצה עצמה והתושיה שכביכול הם בשמחה גדולה ישישו להשפיע בו כאלו הם והוא שבו לדבר א' ואז"ל בכמה מקומות והדברים שמחים כנתינתם בסיני צא וראה מה שאמר אחר כך ונותנת לו מלכות וממשלה כי עד עתה לא בטחה בו להגדילו ולהמליכו כי תהיה הגדולה והמלוכה מוקש לנפשו כי ישתרר גם השתרר ותהיה סיבה שתאבד ממנו חכמה ועצה וכמו שקרה לרבים אחר שעלו במעלות הדמיונות ששכחו את התורה:

ויתכן לפרש שהוא נמשך לאומרו ונהנין ממנו שאחר שהם שמחים באכסניא שלא יתנו לו מלכות וממשלה כי בכבודו יהיה להם כבוד וישמחו הם והוא אבל העוסק בתורה שלו לשמה הן מוכרחות בידו כצפור ביד נער ודרך כל העולם שאכסניא שעשו לו כבוד יפרע בעין יפה אבל מי שלא עשו לו כבוד אינו פורע אלא מהמאכל בלבד, וכבר היה מי שכתב שלזאת הסיבה ימנע השי"ת העושר מצדיקים כי גלוי לפניו שיגיסו דעתם בו ויקחו מוקש לנפשם:


ואמר עוד ונעשה כמעין שאינו פוסק את מימיו כי המעין שמקורו משחת מן הטנופת יפסקו מימיו אבל מי שהוא זך ונקי יהיה לעולם נובע וכן העוסק בתורה לשמה שהוא רחוק רחוק מן החטא וקרוב קרוב אל הזכות ועולה לעולם במדרגות הסולם עד בואו לפני ולפנים וכל זה נמשך לו מהיות תחלת למודו לשם שמים כמו שנביעת המעין נובעת ממקורו ועוד כי העצה והתושיה קנו אכסניא אצלו מהנאתם ושמחתם בו ולא ירצו להפרד ממנו ובאמת שבמעלה הזאת היו זוכים הנביאים לנבואתם כאמרם אלא מתוך שמחה ועיין איך נמשכו דבריו אחר אומרו ונהנין ממנו כמו שפירשתי:


והוי צנוע וארך רוח לא ידעתי למה הכניס הצוואה הזאת בין סיפורי תאריו ושבחיו. והנ"ל לפי שהמשילו לנהר שמתגבר והולך שדרכו להיות הומה עד שנשמע קולו למרחוק כאומרו מקולות מים רבים וגו' חזר פניו אליו והזהיר שלא יתפרסם בעניניו כי אם שיהיה צנוע כאומרו ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ודע כי זאת המעלה תביאהו התורה בטבע כשאר המעלות וכאומרו אורייתא מרתחא ליה כי טבע כל דבר שיתגלה ויתפרסם במקום שהוא ולזה תפול בזה הצואה. וארך רוח לשון הלצה הוא כמו שהנהר כשמתגבר אם יהיה לו מקום שיתרחבו מימיו לא ירומו גליו כן ראוי לחכם שיתן מקום בלבו לחזק מעלותיו בל יצאו חוצה. ד"א והוי צנוע הזכיר שלש מדרגות הענוה. הא' האיש אשר הוא צנוע במעשיו ובלתי מתגאה כלל. הב' ארך רוח וההפרש שבין ארך אפים לארך רוח כי ארך אפים שלא יראה כעסו אך כועס ומאריך להנקם. וארך רוח קשה לכעוס אף אם עשו לו דבר שלא כהוגן יאריך רוחו ולא יכעוס כי אם על דבר גדול. הג' מוחל על עלבונו כי אפי' יבזוהו הבזיון דבק בנפש ומוחל על עלבונו. ואם תדקדק תמצא שאלו הג' מדרגות כנגד ג' נפשות. כנגד הנפש הבהמית צנוע במאכל ובמשתה ובמשגל ובבית הכסא הדברים אשר בהם נשתתפנו עם הבהמות כאלו מתבייש על שהוא שותף לבהמות בזה. וארך רוח נגד החיונית. ומוחל על עלבונו כנגד הנפש המשכלת:


ומוחל על עלבונו וא"ת הרי אמר ומלבשתו ענוה והתשובה כי לענוה תחלה ואמצע וסוף, תחלה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולכבד את הכל כפי כבודו. אמצע עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים אבל אינם מוחלין על עלבונם. סוף מוחלים על עלבונם כאלו אינם בני העולם. משמח את הבריות הא', ומלבשתו הב', ומוחל הג', ולז"א ומגדלתו ומרוממתו כי מעתה הרי הוא דבק במי שאמר והיה העולם, והגורם לזאת שני דברים. האחד האמונה בשי"ת ובנעימותו. והב' מי שהשקה רמ"ח אבריו מתורת אלהיו והוא העוסק בתורה לשמה נחשב לו כאלו קיים כל הדברים לא יחסר דבר. והוא אומרו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי אף מה שלא עשה נחשב לו כאלו קיים ועשה:

ואפשר שהוא על דרך שאין לך מדה טובה הימנה כי הוא מגודל ומרומם מצד התורה יותר מכל המעשים שבעולם הן מעשה הרפואה הן מעשה התכונה הן מעשה הטבע או האלהית על כלם הוא מגודל ומרומם כי כל החכמות דורשות בכל המעשים אשר נעשו תחת השמש וזו דורשת וחוקרת בבורא כל העולם ועושה כל המעשים:

ואפשר עוד לומר על דרך מה שאז"ל כתוב אחד אומר כי גדול מעל שמים חסדך וכתוב אחד אומר כי גדול עד שמים לא קשיא כאן לשמה כאן שלא לשמה ולזה אמר התורה לשמה תגדלהו ותרוממו מעל שמים ותדביקנו בבורא נמצא גדול ורם על כל המעשים אשר נעשו תחת כל השמים ודבר נאה הוא כי העובד את המלך ע"מ שלא לקבל פרס לתת שכרו משלם. ויתכן לפרש על כל המעשים אשר נעשו תחת השמש כי העולם כגוף והתורה כנפש והנפש מושלת על החומר ויהיה זה המאמר על דרך מה שאנו אומרים בקדיש לעילא מכל ברכתא וכו' לומר שהוא מבורך למעלה מכל מה שנאמר ואפשר להאמר בעולם וכן אמר אחר שהזכיר בפרט קצת מעלותיו אמר שא"א לפרסם אותם אלא דרך כלל הוא אומרו כי מגדלתו ומרוממתו יען כי הוא דבק באלהיות ועבד מלך מלך והיא המעלה אשר נתייחדנו בה והוא אומרו ונתנך ה' עליון ומגדלתו הוא פירוש ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כי תנא כלל ופרט זוכה לדברים הרבה כלל ופרטיו נקרא ריע אהוב ולא עוד פירושו ומגדלתו ומרוממתו וכו' עכ"ל:

ואפשר לי עוד לומר כי מה שאמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כוון אל מה שאז"ל בפסוק זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' כי הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה וכן כלם נמצא שהתורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי בהיותו קורא בתורה מעלין עליו כאלו עשה המעשים של המצות שהרי הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה וכן כל תרי"ג מצות כאשר עוסק בתורה וקורא אותה הרי זה כאלו עשאה ובזה מרוממתו על כל המעשים כי מעלים עליו כאלו עשאם וזה על הכוונה הטובה המצורפת לעסק התורה:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו אפשר שמלת הוא תהיה דבקה אל העוסק הנזכר ומלת לו אל העולם והכוונה שכל העולם כולו עם היותו גדול וכולל כל הנמצאים כלם כדאי הוא השלם הנזכר אל העולם הנזכר כלומר שהשלם הנזכר הוא כדאי והגון וראוי להיות תכלית אל העולם כלו וזהו אומרו כדאי הוא לו כי האיש השלם העוסק בתורה לשמה כל העולם טפל לו שהוא כדאי ותכלית אל העולם הנזכר. נקרא ריע אהוב כלומר שהשלם הזה הוא ריע אל שלם אחר כמוהו והוא אהוב ממנו וזה להיותו עוסק בתורה לשמה לפי שהעוסק בתורה ולא יעסוק בה לשמה וכ"ש הבלתי עוסק כלל הנה לא ימצא לו ריע לפי שכל היוצאים ממרכז הכוונה השלמה יתחלפו זה מזה וזה כי התכלית הטוב הוא אחד כמו שהאמת הוא א' והרעות והתכלית הבלתי טובות הם רבות כמו שהכזבים והדברים הבדויים הם רבים והיו לבלתי בעל תכלית ואינו מוכרח שיהיו רעים ומשתתפים הרשעים לכוונה אחת כי אפשר שיהיו להם כוונות מתחלפות. אמנם מי שיעסוק בתורה לשמה זה בהכרח יהיה ריע וחבר לאיש כמוהו ומשתתף עמו שהתכלית המכוון לכלם הוא א' וכמו כן הוא אהוב לכל השלמים כמוהו כי מתנאי השלם לאהוב את השלמים ולהתחבר עמהם תמיד והוא אהבת הטוב במה שהוא טוב שכל השלמים יכספוהו. וגם פירושו נקרא ריע אהוב למקום כמו שפירשתי אני לעיל.

ומלבשתו ענוה ויראה אפשר שהענוה ויראה הן הכנות לתקון הכח הכעסני והתאווני אל הכעסני תהיה הענוה הנזכר ואל התאוני תהיה היראה שהיא יראת החטא:


ומגלין לו רזי תורה כלומר אחר שיהיה שלם במעלות הנזכרות באמצעות התורה אז מוסרין לו רבותיו סתרי תורה כי אם אינו שלם בחלק המעשי או שאינו עוסק בתירה לשמה דהא בהא תליא שהעסק בה לשמה יביאהו לשלמות המעשה ושלמות המעשה יביאהו לעסוק בה לשמה אז אין ראוי לגלות לו סתרי תורה:

ואמר שימשך מזה אחר שיתגלו לו סתרי תורה בשלמות המעשה כאמור שיהיה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך רוצה לומר שמצד היותו עוסק בתורה לשמה אחר שיגלו לו סתריה יהיה נמשל בזה אל המעין כי המעין כאשר יהיה מקורו נסתם לפעמים יפסק המעין ההוא אך כאשר יהיה המקור מגולה יהיה נובע בלי הפסק כי לא יהיה לו דבר מונע יציאת המים אל המעין ולכן אמר שבמה שיתגלו לו רזי תורה שהוא גילוי המקור ונקייתו מזה יתחייב שיהיה מעין למודו בלתי הפסק כי אם לא ידע סתרי תורה ויהיו נעלמים ונסתרים ממנו אם ישאלו ממנו דבר מה בדרושים האלהיים לא ידע להשיב ונמצא מעין ידיעתו נפסק וע"כ אמר שמצד שיתגלו לו סתרי תורה שהוא נמשל לגילוי המקור יתחייב שיהיה כמעין שאינו פוסק. ולהיות שהמעין אף שלא יהיה פוסק לעולם מצד נקיות וגילוי מקורו הנה לא יתחייב מזה שירבו ויתגברו מימיו יותר ממה שהם כי המעין אף שאינו פוסק אינם מתרבים מימיו ע"כ אמר שהעוסק בתורה לשמה ידמה למעין בהעדר ההפסק וידמה לנהר מתגבר בריבוי ההשגה ותוספת הידיעה והחכמה יום יום וע"כ המשיל העוסק בתורה לשני הדברים גם יחד אל המעין ואל הנהר:


והוי צנוע וכו' אפשר שתהיה צוואה שמצוה ר"מ אל העוסק בתורה על שלשה דברים שיזהר בהם אחר שיתגלו לו סתרי תורה והם הצניעות וארך רוח ומחילת העלבון:

ואפשר שאינם בדרך צוואה ואזהרה רק בדרך הודעה שהודיע שהשלשה דברים הנזכרים יהיו נמשכים לו מהיותו עוסק בתורה לשמה ושלשה דברים האלה צריכים מאד אל השלשה דברים אשר זכר ראשונה כי ממה שזכר שמגלין לו רזי תורה יתחייב לו או צוה עליו שיהיה צנוע בסתרים ההם שאע"פ שנתגלו לו לא יפרסם אותם לאחרים בלתי ראויים לקבלתם רק בהצנע לכת וכנגד הדבר השני שאמר שנעשה כמעין שאינו פוסק עד שישיב לכל שואל בלתי הפסק והעלם כלל אמר שיהיה ארך רוח שיהיה סובל שאלות השואלים ממנו כי אם יבא לכלל כעס ויהיה בועט בהם אין לך הפסק גדול מזה וכנגד הדבר הג' שאמר שהוא כנהר שמתגבר והולך שהכוונה בו שכל זמן שמזקין חכמה נתוספת בו אמר שיהיה מוחל על עלבונו וזה כי כשישיג מחר מה שהיה נעלם ממנו שהוא סכלות העדרי צריך שלא יקבל מזה עלבון כי אם יקבל מזה עלבון לא תתחדש לו ידיעה כלל בהמשך הזמן וכ"ש אם היה בו סכלות קניני שצריך שיחזור בו ולא יקבל מזה עלבון כלל וע"כ אמר ומוחל על עלבונו שהוא הנמשך לא מצד התחדשות ידיעות כנזכר. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים אפשר שהכוונה שהתורה תרוממהו ותגדלהו עד שיהיה מושל על כל המעשים רוצה לומר שלא יבצר ממנו דבר מכל אשר יזם לעשות:

אי שיאמר שבעסק התורה לשמה יהיה מושל ברוחו ובחומרו כי המעשים כולם הם מפאת החומר והעוסק בתורה לשמה הנה הוא מושל על כל מעשה החומר שיהיו נפעלים ברצון השכל ולא יהיה השכל נכנע אל מעשה החומר רק להפך:

או יאמר על כל המעשים רוצה לומר שהתורה תרומם לעוסק בה כשיקדים מעשה המצות אל התורה והוא כאלו אמר תרוממהו כשיהיה העסק בתורה על המעשים שהמעשים יהיו קודמים ויבא עסק התורה עליהם על דרך מאמר רז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת עכ"ל:

ולב אבות כתב והוי צנוע שעם היותו במדרגה שזכר שיגלו לו רזי תורה ונעשה וכו' עם כל זה אל יהרוס ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ממנו על דרך והצנע לכת עם אלהיך וגם אל יהי הורס ליכנס בדרוש מה אלא בהדרגה אחר הדרגה אחר שיקדים מה שראוי להציע, ולז"א ארך רוח ולא נבהל ונמהר. ולדעתי לכן לוקחה בזה הענין מלת הריסה לפי שבהיות החומר מחיצה לפניו ההורס הוא כאלו רוצה להרוס זאת המחיצה וליכנס לפנים ממחיצתו וכמו שאמר אל יהרסו אל ה' וגו', אמנם הצנוע הוא מסתתר אחר מחיצה עכ"ל:

ואפשר עוד לפרש כי מה שאמר ענוה ויראה הכוונה לפי שיש מי שהוא עניו בפני כל אדם כקטן כגדול ואפי' בפני מי שבעיניו הם פחותי הערך בחושבו כי מדת ענוה טובה עד מאד והענוה האמתית אינה זאת רק המלובשת ביראה כלומר שאם הוא עניו מפניהם בהיותו ירא מפניהם בחושבו כי להם יתר שאת עליו מין ענוה זאת היא הענוה העומדת לעד והעוסק בתורה לשמה התורה מלבשתו ענוה ויראה שתיהן כאחת ואמר ומלבשתו כי כמו שהלבוש הוא דבר הכרחי לאדם שא"א לו להיות ערום מבלי לבוש כן ענוה זו היא כמו לבוש ומבלתה הוא ערום. וגם אפשר שכוון כי מהענוה והיראה נעשה לו לבוש כמו שאז"ל חלוקא דרבנן ובו מתלבשת נשמתו לעתיד לבא:

ואפשר עוד שהוא נמשך עם מה שאמר משמח את הבריות ויובן עם מה שפירשו המפרשים במה שאמר הכתוב אשחק אליהם ולא יאמינו ואור פני לא יפילון שהכוונה שהיה איוב משבח את עצמו שכל כך היה חשיבותו וגדולתו שאפי' כשהיה משחק עמהם לא האמינו שהיה משחק בפניהם ומחשיב אותם לשחוק עמהם מרוב גדולתו ואמר ואור פני לא יפילון כלומר כי אפי' שמדרך הטבע כי השחוק וקלות ראש שעושה הגדול בפני העם הוא גורם לו זלזול כבודו כי תאבד אותה המורא מהם ואיוב אפי' שהיה משחק עמהם אור פניו לא יפילון ומוראו היתה עליהם וזה מה שאמר בכאן שזה שעוסק בתורה לשמה והוא משמח את הבריות ומשחק עמהם כאלו הוא שוה אליהם ועם כל זה אור פניו לא יפילון כי התורה מלבשתו ענוה ויראה כלומר שכל העולם כולו יהיו ענוים ויראים ממנו כאשר בתחלה ולא יסתבב לו שום זלזול על היותו משמח את הבריות. ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן כלומר מכשירה אותו להיות מוכן להיות צדיק בתחלה ואח"כ להיות חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין ואח"כ ישר ונאמן אין הכוונה בענין המעשה שהרי אמר חסיד דעדיף מכלם אלא הכוונה שאחר שיהיה שלם במעשה ג"כ יושלם בלימוד והוא שיהיה ישר בלימוד כי עיקר הלמוד הוא שיהיה לו שכל ישר וכל דבריו בסברא ישרה ואף גם זאת יהיה לו בענין הלימוד שיהיה נאמן רוח מכסה דבר ובפרט בסודות התורה לא יהיה הולך רכיל מגלה סוד אלא נאמן רוח שלא לגלות למי שאינו ראוי. ומרחקתו מן החטא אפשר לומר שתחלת ההכנה וההכשר שמכינו להיות צדיק וכו' הוא להיות מרחיקו מן החטא שהוא סור מרע וז"ש ומרחקתו מן החטא ואח"כ מקרבתו לידי זכות שהוא להיות צדיק וכו' ובתחלה תני ומכשרתו וכו' בדרך כלל והדר מפרש אופן ההכשר והוא תחלתו מרחקתו מן החטא ואח"כ מקרבתו לידי זכות:

ואפשר עוד שהכוונה שלא יבא לאחרים תקלה של חטא על ידו וזה כי אפי' מי שהוא צדיק אפשר שיעשה איזה דבר מותר והרואים אותו יטעו לפעמים בדבר איסור הדומה לו וילפי מניה ע"כ השמיענו שהתורה מרחקתו מן החטא שלא יחטא שום אדם על ידו ואדרבה מקרבתו לידי זכות כלומר מקרבת אותו לשיזכו אחרים על ידו. ונהנים ממנו כלומר לא די שמזכה לאחרים על ידו אבל גדולה מזו שהאחרים נהנים ממנו עצה ותושיה כלומר בעצה ותושיה וחסר בי"ת השימוש וכמו שאמר לעיל שנא' לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה כי ארבעה הדברים האלה הם כלולות בה והעוסק בה העולם נהנים ממנו בהם. ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין מנהג העולם הוא שהמלך אין המלכות מתנהג על ידו רק על ידי המשנים והשרים על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו וזו תקרא ממשלה ומלבד הממשלה יש כת אחרת של דיינים לשפוט את העם על פי דתם וזהו הסדר הנהוג לפי שא"א לו למלך לעשות את כלם כי נבול יבול וכבד ממנו הדבר והאיש אשר יעסוק בתורה לשמה התורה מזכה לו בשלשתם גם יחד ונותנת לו מלכות וגם ממשלה להנהיג כל המלכות על ידו ממש וחיקור דין כי הוא אשר ישפוט וידין את ישראל וביאר עוד שזוכה כנגד שלש כי כנגד החיקור דין מגלין לו רזי תורה כדי שלא יטעה בשום דין. וכנגד הממשלה הוא נעשה כמעין שאינו פוסק להשקות ולפקח על כל פרט ופרט מעניני המלכות וכנגד המלכות אמר וכנהר שמתגבר והולך כלומר שהולך ומתגבר ושטף ועבר לכל שאר המלכיות ומלכותו בכל משלה והזהירו עתה וצוהו שלש כנגד שלש כנגד המלכות שהתורה נותנת לו צוהו והוי צנוע לפי שמדרך המלך שירום לבבו ברכב ופרשים ואנשים רבים לפניו וכיוצא ע"כ הזהירו שיהא צנוע בכל דבריו ולא ירום לבבו. וכנגד הממשלה אמר וארך רוח לפי שהמנהיג שוטר ומושל צריך שיהיה ארך רוח ולא יכעוס מהרה ובזה יהיה קיום בהנהגתו. וכנגד החיקור דין אמר ומוחל על עלבונו כי לכאורה נראה שאם המלך ירצה לחקור את הדין בחקירות וענינים ודקדוקים רבים נראה שהוא עלבון לו היותו יושב בחקירות ודקדוקי עניות בהיותו מלך שכל אשר יחפוץ יעשה ע"כ אמר שיהיה מוחל על עלבונו בענין זה כי המשפט לאלהים הוא אשר הוא מלך מלכי המלכים. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים השמיענו כי ת"ת כנגד כולם ולכן הגדולה והרוממות שמגדלתו ומרוממתו התורה היא למעלה למעלה על כל המעשים טובים והמצות כלומר על כל הרוממות והגדולה שמגדלים אותו המעשים יותר למעלה מגדלת אותו התורה. ואפשר עוד לומר שהשמיענו כי העוסק בתורה לשמה לא יבצר ממנו מזמה ואפי' אם ירצה לבראת תחת השמש מה שלא נברא בששת ימי בראשית יוכל לבראם וכמו שמצינו במרע"ה שאמר ואם בריאה יברא ה' ואז"ל אם נברא הרי טוב ואם לאו יברא וז"ש ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים שירצה לעשות או לבראות יתקיים ויעשה אותו הדבר לא יפול מדבריו ארצה ואפשר ג"כ שכוון למ"ש בבצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ באופן שהעוסק בתורה לשמה יתגלו לו רזי תורה עד שידע איך נבראו כל המעשים ושרשם ויסודם. ומצאתי כתוב ומרחקתו מן החטא כי מתוך התורה ידע סוד איסור והיתר ועונש העבירות ויתרחק מכל עון ואשמה וחטא וכן אמר שלמה ערום ראה רעה ונסתר פי' ראה החטא ועונשו ונשמר ממנו ופתיים עברו ונענשו שלא למדו אורחות חיים ועושים העבירות ונענשו:


ונותנת לו מלכות וממשלה פירוש ממשלה שמושל ביצרו ולבו חלל בקרבו כמו שאחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ וכו'. והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'. כלומר העוסק בה לשמה שאפי' שיעברו עליו כמה מיני יסורין לא יחוש על זה מאהבתו אותה אז נעשה בו קנין עצמי אשר לא יפרד ממנו וכל שאר הקנינים אשר יקנה האדם אינם כי אם לרקחות לטבחות ולאופות לתורה אמנם אם הוא בהפך התורה חזרה להיות קרדום לכוונת המלאכה אשר רוצה לעשות או הקנין אשר צרוה לקנות. והנה העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה הטעם שבעת אשר קנה קנין האחד בפועל הנה כל הקנינים אלו אצלו בכח הן ואח"כ יוצאים מהכח אל הפועל. נקרא ריע למקום ואהוב לבריות לפי שהוא סבת קיום הבריות כי צדיק יסוד עולם. ושמא תאמר כי בסבת זה הכל חייבין בכבודו והוא אינו חייב בכבודם ע"כ אמר שהוא אוהב את המקום אשר הוציאו מהכח אל הפועל ומן האין אל היש ואוהב את הבריות ומכבדן אע"פ שהוא אינו צריך אליהם ומשמח את המקום במעשיו הטובים וכמ"ש יהי כבוד ה' לעולם ישמח וגו' כלומר אימתי הוא כבודו ית' כשישמח במעשה הצדיק ופעולתו ונמשך משמחת השי"ת השפעה טובה אל העולם באופן שכל העולם בכללות הן שמחים הן דומם הן צומח ובעל חי מדבר וזה דקדק באמרו משמח את הבריות אשר הוא כולל לכל הבריאה. ומלבשתו ענוה ויראה שמי שעוסק בתורה לשמה מתלבש בענוה ויראה שירא הוא מהבריות יראה של אהבה ולא יתגאה במה שהשיג מהשלמות על בני אדם. מבשרתו להיות צדיק לשון בשורה כי בעת קנותו למוד התורה לשמה הוא אצלו בכת ואח"כ הן יוצאין לפועל. ויש גורסין ומכשרתו בכ"ף והוא כמו הכשר זרעים אשר הוא ענין הכנה ותיקון ואמר צדיק וחסיד כנגד מה שבין אדם למקום וישר ונאמן במה שבין אדם לחבירו ומרחקתו מן החטא הוא בינו למקום ומקרבתו לידי זכות בין אדם לחבירו. ולא אמר ומונעתו מן החטא לפי שהבחירה ביד האדם בענין יראת שמים אינה תלויה בזולתו אמנם עם כל זה הבא ליטהר מסייעין אותו שלא תבא תקלה על ידו אפי' שלא במתכוין כי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם:


ונהנין ממנו עצה ותושיה י"מ שחוזר לאנשים שזכר שנהנים ממנו בעצה אשר יתן להם והנך רואה שחסר בי"ת השימוש. אמנם הענין הוא כינוי לתורה שנקראת עצה ותושיה יש לה שמחה גדולה וכאלו היא מקבלת הנאה מזה האיש המתעסק בה כמו שאמר הכתוב משחקת בתבל ארצו וגומר כלומר שמא תאמר שלא היתה שמחה רק כשהיתה לפניו יתברך והיתה משחקת לפניו בכל עת אמנם בזה העולם השפל היא בדאגה לז"א משחקת בתבל ארצו וגם שעשועיו את בני אדם:

ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין כנגד ג' עולמות. כנגד עולם המלאכים אמר מלכות וכנגד עולם הגלגלים אשר שם שבעים שרים אמר וממשלה וכנגד עולם השפל אמר וחיקור דין כמו שאמר הכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ אמנם מי שמרים עצמו מן הדין והוא הנקרא איש תרומות יהרסנה ואלו השלש מעלות ייעד בהם שהמע"ה כנגד עולם המלאכים אשר היא מלכות אמר בי מלכים ימלוכו כנגד השרים אשר הם רמז לעולם הגלגלים אמר בי שרים ישורו כנגד הדין אשר הוא רמז לעולם השפל אמר ונדיבים כל שופטי ארץ. וי"מ שבאלו הג' מעלות זכר הנהגת עצמו הנהגת בני ביתו והנהגת המדינה. המלכות היא שימליך האדם את מי שראוי למלך והוא השכל כי אשריך ארץ שמלכך בן חורים והממשלה באה כנגד אנשי ביתו שימשול עליהם ויפרנסם וינהיגם כראוי וכנגד הנהגת המדינה אמר וחיקור דין שצריך שיחקור בענינם וישפוט אותם עכ"ל:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה להיות צדיק חסיד וישר ונאמן כדמפרש לקמן. ולא עוד אלא שדי לעולם בו. נקרא ריע דכתיב ולי מה יקרו רעיך אל. אוהב אני אוהבי אהב. ומלבשתו התורה עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו מלת די יאמר על שלמות דבר מה למה שהוא צריך ואמר כן והמלאכה היתה דים רוצה לומר שהדברים שהביאו שנקרא מלאכה כמו במלאכת רעהו היה בם שלמות לכל מה שצוה השי"ת לעשות והותר יורה שאמרו די לא פחות לא יותר וזהו פי' והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר עד שלא יאות לכם לומר די רוצה לומר לא פחות ולא יותר כי יותר יהיה לכם מהברכה. וז"ש ולא עוד כלומר לא בלבד זוכה לאותן הדברים שהזכיר אלא שהוא באופן מהמדרגה שהעולם כמעט הוא די לו בלא פחות ולא יותר כי כל הנמצאות הכרחיות לו אם למזון אם לרפואה ולמלבוש ומנוחה ולשאר הדברים. נקרא ריע לפי שאינו מפריד רעיוניו ממנו יתברך ואף בהשתמשו בענינים הגופיים במאכל ומשגל והוא מלשון בנתה לרעי זהו פירוש בכל עת אהוב הריע כי מי שהוא ריע כל העתים שוות אליו לאהוב את רעו ולעולם כל רעיוניו הם בו ולכן איש ואשתו נקראים רעים אהובים לפי שהאיש לא יחשוב רק באשתו ולא יפתה לבו על אשה זולתה והיא גם היא לא תחשוב רק בו ולא תתן עיניה באחר ואין כן משמעות מלת חבר או שותף. ומלבשתו ענוה ויראה לרמוז שיהיו בקנין לו ולא יהיו קלי ההסרה ועוד שיאותו לו ולא יחזיקוהו כיהיר כי יש מתנהג בענוה והוא רמאי אבל העוסק בתורה לשמה מלבשתו לבוש הענוה ויאות לו על דרך צדק לבשתי וילבשני. ומכשרתו שיהיה מוכשר ומוכן להיות צדיק וכו' עכ"ל:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב אוהב את המקום כי בלימוד התורה יכיר בוראו ויאהבנו אוהב את הבריות וקשה בעיניו כשרואה בני אדם נוטים מן המוסר ומלמדן ספר ומקרבן לתורה וכל זה מאהבתו אותם שתמיד משים נגד עיניו ואהבת לרעך כמוך משמח את המקום ע"ד אשרי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו כי השי"ת חפץ שיהיו כל העולם צדיקים כדכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וכתיב ישמח ה' במעשיו ובהפך זה נאמר ויתעצב אל לבו ואז"ל ישמח אביך ואמך אביך זה הקב"ה שנאמר הלוא הוא אביך קנך ואמך זו תורה שנאמר כ"א לבינה תקרא. משמח את הבריות שנאמר ברבות צדיקים ישמח העם לפי שלומדין ונהנין מחכמתו. ומלבשתו ענוה בתחלה ומיד שילבש לבוש הענוה ילבש לבוש היראה כמ"ש הכתוב עקב ענוה יראת ה' ויראה תביאהו לידי תורה שנא' ראשית חכמה יראת ה' הרי שכל מי שיש בו תורה יש בו מדות הללו. ומכשרתו להיות צדיק זה המתהלך בתומו ואינו עושה עול. חסיד זה העושה מעשה לפנים משורת הדין ונאמן זה שאינו מדבר כזב ולא ימצא בפיו לשון מרמה והוא נאמן רוח לכסות סתרי התורה וכן כתוב במשה ע"ה בכל ביתי נאמן הוא:

וכתב הרב רבי ישראל ז"ל או יהיה ישר בדרך ארץ נאמן בממון או יהיה נאמן קיים באמונתו ית' ובטחונו בו כמו יתד התקוע במקום נאמן. ומרחקתו מן החטא כי לימוד התורה מסיר מלב לומדיה מחשבות רעות והרהורים רעים ולא יחטא כמו שאז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'. ועוד כי לא יבא לאכול מאכלות אסורות וכיוצא בזה. ומקרבתו לידי זכות כי כל עסקיו יהיו במצות ושכרו וזכותו יהיה גדול. ונותנת לו מלכות וממשלה כי אין לך מלכות גדול מהתורה וכן אז"ל תלמידי חכמים נקראים מלכים מאן מלכי רבנן. ומגלין לו רזי תורה דכתיב ונביא לבב חכמה וכתיב בדניאל וכל רז לא אנס לך. ונעשה כמעין שאינו פוסק התורה נמשלה למים מהמעין דכתיב נחל נובע מקור חכמה. והוי צנוע דכתיב והצנע לכת עם אלהיך. וארך רוח שלא יכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח. ויש גורסין ושפל רוח כענין שאמרו למה נמשלה תורה למים מה מים אינם מתקבצים במקום גבוה אלא במקום נמוך כך דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שמשפיל את עצמו. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כמ"ש הכתוב סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך וגו' עכ"ל:


משנה ב[עריכה]


ראוי להבין דכיון שהבת קול זאת באה להתרות לבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה כל העולם. לכן אפשר לומר שהענין הוא דרך משל לפי שהתורה ניתנה בהר חורב שהוא הר סיני ושם נשבעו כל ישראל לעסוק בה יומם ולילה א"כ כשישראל אינם עוסקים בתורה צריך שיחשוב האדם כאלו הר חורב בעצמו מכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והעלבון הוא זה שכיון שהתורה מאז היתה משתעשעת לפניו יתברך וכמ"ש הכתוב ואהיה אצלו אמון וגם המלאכים התאוו אותה ואמרו תנה הודך על השמים והשי"ת נתנה לבני האדם והשליך משמים ארץ את תפארתה והסירה מגבירה בהיותה חלק לבן אדם ילוד אשה וכל זה העלבון התורה סובלת אותו כאשר בני אדם עוסקים בה כי כן היה רצון קונם אמנם כאשר יתבטלו ממנה ויניחו אותה בקרן זוית בודאי כי אז תחיל תזעק בחבליה ואז השי"ת יתבע עלבונה מבני אדם:

וביאר את רעתם ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף ומנודה ומובדל ממנו יתברך והביא ראיה מן הפסוק דקאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם כלומר דומה אשה יפה וסרת טעם אל נזם הזהב באף החזיר דכמו שנזם הזהב הוא בעצמו דבר חשוב ובהיותו מונח באף החזיר הוא ממאסו באשפה כן האשה היפה וסרת טעם והוא משל ודמיון אל נשמת האדם אשר היא מסטרא דקדושה שנקראת אשה יפה והשמיענו שאפי' שתהיה יפה ונעימה במעשיה בקיום המצות אם היא סרת טעם כלומר שסרה מללמוד טעמי התורה הרי זה נקרא נזוף ומאוס והטעם לזה ברור כי אינו דומה מי שמקיים את המצוה בהיותו יודע טעמה וסודה ושרשיה למי שמקיים אותה מצות אנשים מלומדה:

וביאר עוד רעה אחרת שנמשך לבריות מעלבונה של תורה והוא עול הגלות ושעבוד גליות. וז"ש והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, ובהיותו הכל מעשה אלהים על כן היה חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והטעם כי לעולם סטרא אחרא אתכפיין לסטרא דקדושה ובהיות זה עוסק בדבר שהוא מעשה אלהים אין שום בריה יכולה לשלוט עליו וכל כחות החיצונים אתכפיין ליה ולא גלו ישראל אלא על עלבונה של תורה דכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. ואמר שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות כלומר האדם אשר הוא עוסק בתורה אשר היא מתנה נתונה מאתו ית' כאשר יעסוק האדם באותה המתנה אז הוא נוחל לאל ית' והוא דבק בו ממש ועליו הכתוב אומר ואתם הדבקים בה' אלהיכם ואז כאשר נחליאל בהכרח הוא מתעלה על כל ברואי מעלה ומטה וז"ש ומנחליאל במות כלומר מנחליאל נמשך לו שיעלה במות שיתעלה ויתרומם למעלה למעלה:

ומ"ש להם לבריות דמלת להם מיותרת. אפשר שיובן עם מה שארז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שצריך להבין איך אמר פשפש ולא מצא וכי יש אדם בעולם שאחר שפשפש לא ימצא והרי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועוד איך אמר אם לא מצא יתלה בביטול תורה וכי אחר שיש בו עון ביטול תורה קרי ליה לא מצא והרי אין לך עון גדול מזה. ואפשר שיובן זה עם מה שאז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא בתחלה בממונו אח"כ בבניו אח"כ בגופו והעד יסורי איוב ע"כ אמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו כלומר שרואה שנשתנה בו הסדר הזה ותכף בראשונה באו היסורין עליו ועל גופו אז יפשפש במעשיו לפי שכיון שהשי"ת שינה בו הסדר אשר בו מנהיג ומייסר את כל העולם מוכחא מלתא שגם הוא שינה את מעשיו מסדר העולם וחטא איזה עון משונה רע ויחיד ולכן יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואם פשפש ולא מצא עון בסגנון זה אז יתלה בביטול תורה כי הוא עון פלילי וראוי שישתנו עליו סדרי בראשית ויפרע מן הנפשות תחלה ולרמוז לזה אמר בכאן מלת להם לבריות כלומר שתכף מתחיל הפורעניות בהם ובגופם וזה בסבת עלבונה של תורה למי שאינו עוסק בה מסכים למ"ש ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו וכו' יתלה בביטול תורה וכו' כמו שאמר:

ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כלומר מן העלבון שיקבלו מן התורה בעוה"ב ואוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה כי שם בעולם הנשמות הוא העלבון האמיתי ופירש אופן העלבון והוא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ומנודה ועל כן כשמת אין מניחים אותו ליכנס בישיבה של מעלה רק יושב מחוץ למחנה שכינה רואה ומתאוה וביאר הראיה מן הכתוב שנאמר נזם זהב וגו' אשה יפה וסרת טעם והוא כמו שביארנו בדרך הא':


ואמר עוד והלוחות מעשה אלהים המה וכו' כלומר ולא עוד אלא שמלבד העלבון הנזכר הוא מאבד ממנו הטובה הזאת שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' אל תקרי חרות אלא חירות ללמדך שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כלומר כי העוסק בתורה הוא נקרא בן חורין לפי שאין הנשמה משועבדת אל הגוף כלל כי אינו עוסק בדברים חומריים הצריכים אל החומר הגופני רק עוסק בדברי תורה אשר הם דברים רוחניים ונפשו של אדם מתאוה אליהם ואף אם כשיעסוק בד"ת הוא משעבד החומר אל הנשמה שעבודו הוא חירותו כי מזדכך חומרו ומקרב אותו אל הנשמה באופן כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי מי שהוא נבהל להון ועוסק בצרכי הגוף אין לך משועבד עבד כזה כי משעבד הנשמה אל הגוף וישכב אותה ויענה:

גם אפשר שאמר שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וזה כי כל אדם הוא משועבד אל מזונות הגוף החומריים אשר הם צורך הגוף ומבלתם ימות וכיון שהוא משועבד אליהם אינו נקרא בן חורין לא כן העוסק בתורה כי אינו משועבד אל המזונות כי החכמה תחיה אותו וכן מצינו במשה רבינו ע"ה כשעלה למרום לחם לא אכל ומים לא שתה. וביאר הענין איך אפשר שהעוסק בתורה אינו משועבד אל המזונות כי כפי הטבע ימות באין מזון על זה אמר שגוף העוסק בתורה אינו נשאר בחומריות ועביותו כדי שיהיה משועבד אל המזון רק הרי זה מתעלה ומזדכך כזכוכית לבנה עד שלא ישתעבד אל מזון חומרי וז"ש שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה וגו':

ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והתנא בעצמו פירש מה הוא עלבון התורה ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר כלו' יום ולילה נקרא נזוף וכיון שהוא נזוף ומנודה להשי"ת אם כן גם התורה אשר בקרבו ובתוך מעיו כביכול יש לה פגם מזה כענין ובקרב כסילים תודע ואין לך עלבון לתורה גדול מזה והביא ראיה איך נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר כי כמו שהנזם זהב אף אם הוא חשוב אינו מיפה את החזיר אלא אדרבא הוא פוגם את הנזם ואין הנזם מיפה אותו והוא מאוס כמו שהיה כן זה האדם הוא נזוף אע"פ שהתורה נזם זהב בתוכו כי הוא בדמיון הנזם זהב באף החזיר וכן היא אשה יפה וסרת טעם. ולפי שמזה יובן שהתורה היא משועבדת אליו כיון שיש לה עלבון בהיות הוא נזוף לזה תירץ ואמר שאם אני קורא את זה עלבון התורה הוא כדי להפרע מן האדם אמנם לפי האמת אינו מתדבק מזה העלבון לתורה כלל כי אין התורה משועבדת לגוף אע"פ שהיא חקוקה על לוח לבו שהרי אומר הכתוב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב אשר היה כתוב עליהם מכתב אלהים הוא ועם כל זה היה הכתב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ויובן במה שכתב לב אבות בשם מהרי"ט וז"ל שחז"ל הרגישו שהיה ראוי שיאמר חרות בלוחות כי החקיקה הוא בלוח עצמו ולא על הלוחות ולכן מטעם זה אמרו אל תקרי כלומר שהחקיקה לא היתה משועבדת אל הלוח עד שבהפסד הלוח תפסד היא כמו שהוא דרך כל חקיקה רק היתה בת חורין כי הלוח יתקיים בהתקיים החקיקה ע"ד אמרם ראה אותיות פורחות באויר והלוחות נפלו מאליהן ודברי פי חכם חן גם מצאתי סמך לו בספר הזוהר פרשת יתרו כתב וז"ל מי כתיב בלוחות על הלוחות כתיב עכ"ל. נראה מזה ג"כ שאין התורה משועבדת לאדם אשר היא חקוקה בתוך לבו כדי שיהיה לתורה עלבון בהיות האדם נזוף ואין לה עלבון בעצם אלא בדרך מקרה כדי להעניש לאדם על זה וז"ש אוי להם לבריות מעלבונה של תורה לא מפני שבזה יש נגיעה כלל בכבוד התורה. ולא די שאין התורה משועבדת לו אלא אדרבה הוא נקרא בן חורין בשבילה וראיה מן הלוחות כי כשהיו האותיות בהם לא היו האותיות משועבדות אל הנושא כי הם היו נושאים את נושאיהם אמנם כאשר פרחו האותיות אז היו הלוחות משועבדים לנושא אשר ישא אותם על ידיו ולכן תכף נפלו מאליהן ולא די שהוא בן חורין רק שהוא מתעלה על אחרים וז"ש וממתנה נחליאל וגו':

ואפשר עוד לומר כי מתחלה השמיענו שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כאלו הוא מנודה ומובדל ממנו יתברך מהיותו רואה פני שכינה ולא תחשוב כי די לו בעונש זה והוא בן חורין ואם לא ייטיבו לו ג"כ לא ירעו ולא ישחיתו על כן השמיענו עוד כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שאם אינו עוסק בתורה אף גם זאת הוא משועבד אל הקליפות ואל החיצונים כי הא בהא תליא כי כאשר ראו החיצונים שהוא נזוף אז משתעבדים בו לעשות בו כרצונם ואל תחשוב שהעוסק בתורה אין לו רק סילוק סיבה והעדר בעבור הרחקת הנזק ולא הבאת התועלת ע"כ אמר שאין כן רק כל העוסק בתורה ה"ז מתעלה על כל הברואים שנאמר וממתנה נחליאל וגו':

ואפשר עוד לומר ובזה ידוייק ויובן מ"ש מלת תדיר כי מי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לעסוק בה תדיר ולא ישבות כלל אמנם בהיות שהכתוב אמר והגית בו יומם ולילה כל הדברים החומריים שעושה האדם להנאת גופו וחומרו הוא עלבון לתורה כי מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה ואפי' האכילה והשינה שהם דברים הכרחיים לגוף עם כל זה עלבון התורה במקומו מונח לולי אם תהיה כוונתו באותם הדברים החומריים לש"ש שאם הולך לאכול כוונתו כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה וכן בשינה כי מבלתה אי אפשר לו לעסוק בתורה על דרך בכל דרכיך דעהו ובזה יישר אורחותיך ואפי' בשעת האכילה או בשעת השינה שהם אורחותיך עוסק בתורה יחשב לך כיון שהם לצורך עסק התורה ובזה אין עלבון כלל לתורה ועליו יאמר שעוסק בתורה תדיר:

והרב אלמושנינו ז"ל כתב ראוי לדעת מאי איכפת לן אם יוצאת בכל יום או פעם בשנה. ועוד מאי איכפת לן אם יוצאת מהר חורב או מן השמים ולומר ב"ק יוצאת ואומרת. ועוד אומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף שנראה שיהיה העסק בתורה תדיר בלי הפסק כלל ומי הוא זה ואיזהו ילוד אשה שיזכה למדרגה זו כי זה יאות למלאך השרת. אשר ע"כ לבי גומר ואומר שמאמר זה השלם קשור בעבותות אהבת האמת עם מאמר רבי מאיר אשר קדם כי להיות שרבי מאיר אומר שהעוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה ומצד גלוי צפוני טמוני כל סודות התורה נעשה כמעין שאינו פוסק במה שיודע טעמי המצות ושרשי האמונות עד שידע להשיב בהם לאפיקורוס ולכל שואל יואל לדעת גדולת מעלת תורתנו הקדושה בלי הפסק והעלם כלל. הנה הוא מבואר שכל מי שיגיע אל המדרגה הגדולה הזאת מהידיעה לא תקבל התורה עלבון על ידו כי כל הבא לישאל ימלא את ידו בטעמים נכונים ומתישבים על לבו יכיר וידע השואל בהם מעלת התורה ושבחה. אמנם מי שאינו עוסק בה תדיר כלומר שלא הגיע למדרגת מעין שאינו פוסק כי זאת היא כוונת מלת תדיר על העדר ההפסק בידיעת טעמי המצות והאמונות עד שלא יהא הפסק בתשובותיו לכל שואל כי זה נמשך לו מהעדר ידיעת סתרי תורה הנה זה האיש שנפסק מעין ידיעתו הוא מחייב באמת עלבון התורה כי כאשר יבא אליו איזה שואל נבוך בסודות התורה וטעמי המצות ושרשי האמונות וישאל לו על דבר מהדברים האלה ולא ידע להשיב בהיותו מוחזק לחכם יחשוב שהוא חסרון בתורה שלא ביארה טעמי הדברים על בוריין וזהו עלבונה של התורה עצמה שנמשך מהעדר העסק בה תדיר כלומר מההפסק במעין ידיעתה:

ואמר שהאיש אשר בסבת העדר עסקו בתורה נמשך העלבון לה אוי לו ואוי לנפשו כי לא זכה שיתקדש שם שמים על ידו בפרסום סודות התורה והטעם לזה הוא בהעדר עסקו בתורה תדיר בלי הפסק כנזכר הוא נפסק ונעדר מהדבקות עמו יתברך ונקרא נזוף ממנו ולפי זה מלת תדיר איננה באה על המשך הזמן שיהיה תמידי בלי הפסק רק על ההמשך הידיעה בלתי הפסק הנמשך מצד ההעדר בידיעת הצריך לדעת להשיב לכל שואל כמעין שאינו פוסק שכל עת שישאלו ממנו ידע להשיב. וע"כ אמר שהקול יוצאת מהר חורב לרמוז כי להיות שנאמרו בסיני כל סודות התורה כללותיה ופרטיה כמו שאז"ל שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני נמצא שהר סיני הוא כמו עד על זה ועל כן הקול יצא משם כאלו אמר שההר ההוא מעיד שהעלבון הנמשך לתורה הוא מצד הבריות שאינם עוסקים בה תדיר כי כל סודותיה נאמרו בסיני ונתקבלו איש מפי איש. וע"כ אמר בכל יום ויום לרמוז ג"כ על צורך הידיעה בלי הפסק כי כל צעקת הקול ההוא הוא על ההפסק שצריך שיעסוק העוסק בה בלי הפסק הידיעה כנזכר וזהו המכוון במלת תדיר רוצה לומר לעולם כי בכל עת שיצטרך להשיב ולא ידע להשיב יקרא הפסק ויהיה נזוף ונבדל ונפרד ממנו יתברך ומדבקותו כי מדרגת הדבקות ההיא כפי מדרגת ידיעתו בסודות האלהיות ובהיות שמצד העדר ידיעתו נמשך עלבון לתורה נמצא שהיתה התורה בו כמו נזם זהב באף חזיר שהחזיר מטנף אותו שיותר טוב היה לנזם ההוא שיהיה מונח בקרן זוית שהיה עומד שם נקי עם שלא היה נראה לעולם שלמותו ממה שיהיה באף החזיר שהוא סבת טנופו ועלבונו שמשים אותו בחוץ ובכל מקום מטונף ומזוהם. וכמו כן תהיה התורה בו כמו היופי באשה זרה סרת טעם כי בהיותה סרת טעם יתגנה היופי בה ותחסר מעלתה ורוממותה והם שני משלים על האיש העוסק בתורה שהיא נמשלה לנזם זהב. וליופי והאיש העוסק בה בהפסק שלא ידע סודותיה הוא נמשל לחזיר ולאשה סרת טעם וכמו שלנזם נמשך עלבון מצד החזיר וליופי מצד האשה סרת טעם כן נמשך עלבון לתורה מצד האיש הלזה ובסיבתו כי יותר טוב היה שתהיה התורה מונחת בקרן זוית משתהיה באיש כזה ועל כן אוי לו אוי לנפשו כנזכר ותהיה לפי זה הראיה שמביא מפסיק נזם זהב באף חזיר להוכיח תחלת גזרתו שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכאלו אמר ראוי שיענשו הבריות מצד העדר ידיעתה שנמשך מזה עלבון לתורה כי הם סבתו כמו שהחזיר סבת טנוף הנזם זהב כי התורה נמשלה לנזם זהב כמ"ש הכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב וכן כמו שהאשה סרת טעם היא סבת גנות היופי ועל כן צדק מאמרו במה שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

ואפשר שתהיה הראיה דבקה לסוף הגזרה כמשפטה והוא שהביא ראיה איך נקרא נזוף ונפרד ונבדל מאתו ית' יען התורה בו היא כמו הנזם זהב וכמו היופי שהם דברים יקרים ונחמדים לכל וכשהוא נפסק מידיעתה הוא מפסידה ונפרד ונבדל ממנו יתברך בהפסדה ונדמה בזה לחזיר שמפסיד הנזם בטינוף הטנופת והאשה סרת טעם שמפסדת היופי עד שאין בני אדם דבקים בהם וז"ש שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם וגו'. והכל הולך אל מקום אחד:

ואחר אשר הוכיח הדבר אשר רצה להוכיחו משלילת ההשגחה בבלתי עוסק בתורה תדיר ביאר חיוב השגחתו הנפלאה בעוסק בה כאומרו ואומר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה וכו' שהכוונה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' שהוא נתינת טעם וסיבה כאלו אמר למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים העוסק בתורה וביאר בזה שהסיבה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מן המערכה וע"כ הוא בן חורין מדברים הנמשכים מפאת המערכה להיותו הוא למעלה ממערכת השמים ודבק בו ית':

והביא ראיה פסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וגו' מסכים למה שבארנו שאחר שישים האדם עצמו כמדבר לד"ת ניתנה תורה לו במתנה ואחר שנתנה לו במתנה וידע סודותיה וטעמי מצותיה באופן שלא תקבל עוד עלבון על ידו אז עם זה הוא נוחל הדבקות עם האל ית' וז"א וממתנה נחליאל וגו' ואחר שמתדבק בו ית' הוא מתעלה למעלה על צבא המרום במרום ואין המערכה שולטת בו להיותו הוא למעלה ממנו כנזכר וז"ש ומנחליאל במות שהוא רוכב שמים ומתעלה מהעוה"ז למעלה ראש כאמור. ואפשר שכוון השלם הזה בדבריו אלה על דרוש אחד יקר הערך אשר נתבאר ע"פ חכמים קדומים והוא מבואר בעצמו לבקיאים בחדרי תורתנו הקדושה והוא שהאנשים השלמים וביחוד החכמים אשר כל מגמתם וכל ישעם וחפצם שלמות השכל הם נקראים בני חורין ממקרי הזמן ולא מפני היותם נמלטים ממוקשי המקרים הרעים כי הנה מצאנו ראינו שגם עליהם יעבר כוס המאורעות הרעות ויסורין קשים רק נקראו בני חורין מהם להיות שאינם עושים בם רושם כאלו לא היו באים עליהם כלל שאע"פ שיבואו עליהם יסורין לא יתפעלו מהם ולא יטיחו דברים כלפי מעלה חלילה אדרבה יקבלו אותם בסבר פנים יפות והסיבה לכל זה הוא היותם מכירים באמת ובתמים שהמקרים ההם לא ירעו ולא ישחיתו רק הגוף והדברים הנתנים בו אך אל השכל לא ירעו ואליו לא יגיעו. ובהיות כי הדברים הגשמים כלם להבל ותהו נחשבו בעיניהם ע"כ לא יתפעלו מהם כלל. והוא מה שרמז פה זה השלם באמרו אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והוא כאלו אמר שהאוי שמורה על ההרגשה ממאורעות הרעות כשמתרעמים מהם במלת אוי ואבוי הנה זה נמשך להם מצד היותם בלתי עוסקים בתורה שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה נחשב להם הרע לאוי בעיניהם כלומר לא היו מרגישים אותו וע"ז אמר אוי להם לבריות ולא אמר רע להם לבריות כי לא רצה על חיוב הרע עצמו רק על ההרגשה ממנו כי הרע יבא לכל אדם כצדיק כרשע אך האוי והוא ההרגש לא תהיה רק לבלתי עוסק בתורה תדיר וע"כ הוסיף מלת להם שהיה לו לומר אוי לבריות מעלבונה של תורה וכו' אך הוסיף מלת להם לרמוז אל הכוונה הזאת כאלו אמר שהאוי היה להם מצדם ולא מצד האוי בעצמו כי איננו אוי לפי האמת רק הוא אוי להם מצד שהם מרגישים הרע שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה הוי אדרבה היה לששון ולשמחה על דרך שאחז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין וכו' וביאר למה יתחייב להם האוי וההרגשה מפני העדר מעסק בתורה כאומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו' יראה להיות שהבלתי עוסק בתורה הוא מרוחק מאתו יתברך ובהיותו מרוחק מאתו הנה הוא נוטה אל המוחשות ובכן מרגיש הדברים הגשמיים בהעדרם כי כל זמן היותו דבק עמו ית' הוא רוחני אלהיי בלתי מרגיש המוחשות והדברים אשר הם תלוים בחומר וביאר איך הוא נזוף שנא' נזם זהב וגו' כמו שאמר והוסיף וביאר הענין יותר באומרו ואומר מעשה אלהים המה וגומר אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה רוצה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמערכה שאינו משועבד לה כמו אלה הנוטים אל המוחשות ונמשכים אחר הדברים הגשמיים כנזכר והוא שהמערכה לא תוכל לו כי כל הרע הנמשך ממנה אינו נחשב בעיניו למאומה ואינו מרגיש אותו כמדובר וע"כ אמר שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ירצה כי עם היות שיש אופן אחר מהחירות בין האנשים כמו שהוא החירות אשר למלכים ולשרים שאין אדון ומושל עליהם גדול מהם וכן כל המושפע מהמערכה בריבוי הטובות החיצוניות הנה עם כל הטובות ההם הם יראים להאבדם פתאום לעת תמוט רגלם וע"כ אין טובתם שלמה. אמנם החירות אשר לשלמים וביחוד העוסקים בתורה הוא קיים ונצחי לעד בלתי יראים מהפסדו ומהשעבוד לעולם כי אף אם יבואו על השלם כל המאורעות הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יתפעל מהם ולא יירא מפניהם ע"כ אמר בלשון שלילה שאין שום אחד מאישי המין האנושי שיקרא בן חורין באמת ובתמים אלא העוסק בתורה להיותו בלתי מרגיש המקרים הרעים כאמור וביאר הטעם למה יהיה בן חורין מהמערכה העוסק בתורה באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' ירצה לפי שהעוסק בתורה הוא מתעלה וכו' ומתדבק בו ית' ואינו מתפעל מהדברים הגשמיים להיותו מתעלה על המערכה ומתדבק בו ית' והביא ראיה מהפסוק וממדבר מתנה וגו' על הדרך שביארנוהו למעלה עכ"ל. והחסיד ז"ל כתב ואומר והלוחות מעשה אלהים המה הרי זה הפסוק לגלות חרפת מי שאינו עוסק מתרי טעמי. הא' שזאת התורה מאת ה' מן השמים עד שאפי' הלוחות והמכתב הוא יד ה' ואיזו מעלה בכל המעלות כלם כזו ובלי ספק המתרשל ממנה גנאי גדול הוא לו כאלו מבזה למלך. והב' שמי שיוכל להיות בן חורין בטורח מועט ואינו רוצה לטרוח בודאי יש לומר כי ממשפחות עבדים הוא ובהפקירא ניחא ליה ואלו היה בן חכמים בן מלכי קדם היה מתנוצץ בו אור האדנות והיה משתדל להוציאו מן הכח אל הפועל הוא אומרו אחריו שאין לך בן חורין ופירש א' מהמפרשים ז"ל חורין מלשון חורי יהודה אשריך שמלכך בן חורין כי החשובים נקראים כן מלשון לבן חוור והפחותים נקראים חשובים ע"כ. והוא נכון כפי מה שפירשתי כי הדעת אשר קנו ישראל בהר סיני שנא' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש בהיר ומצוחצח בשרידים והם מוציאים אותו לפועל ע"י הבינה אבל בפחותים הוא חשוך מאד והוא משל הנזם באף החזיר כי יטנף אותו עד אם ימצאו אדם לא יחוש לו כי יחשוב שהוא דבר מטונף והבן זה ושימהו כחותם על לבך כי הנשמה העליונה היא כחתיכת זהב מעורבת בעפריות רב והמשכיל המתבונן בה ילטשנה וילבננה עד שתהיה ראויה לסגולת מלכים וכאומרו והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי וגו':

והלוחות ממעשה המלך יוכר חפצו וחשקו שאם יעשה הדבר על יד שליח הוראה שלא חפץ כל כך בפועל ההוא אבל אם נעשה על יד עצמו ובהשתדלות נמרץ יורה על חפצו וחשקו ורוב אהבתו אותו וראינו שהש"י בא למעמד הר סיני בכבודו ובעצמו ועשה פלאים עצומים והלוחות עצמם מעשה ידיו והכתב כתבו ראיה כי מי שיעסוק בה בן חורין מכל מה שיעשה השי"ת ודבק במלכו של עולם הוא אומרו ומגדלתו וכו' והעוסק בתורה ה"ז מתעלה שנא' וממתנה וגו' עכ"ל. וכתבו המפרשים אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני חורב מלשון חורבה ושממה ולכן נקרא הר חורב עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב בכל יום ויום בת קול יוצאת וכו'. ענין בת קול כפי הדרך המקובל הוא כח נמשך ממדת הקול אשר שמעו בסיני ואמרו נעשה ונשמע. נקרא נזוף לפי שמי שאינו רוצה בתורה ולומדיה הוא מעיד על עצמו שלא היה במעמד הר סיני וכבר ידעת שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני וע"כ נקרא נזוף שהוא כמנודה. שנא' נזם זהב וגו' כפי הראיה הזאת נראה שאינו מדבר במי שאינו עוסק כלל כ"א במי שהוא עוסק בה שלא לשמה וע"כ דימהו לנזם זהב והוא רמז לתורה ואמר באף חזיר לפי שהוא מלכלך אותה בלמודו שלא לשמה וגם דימהו לנזם זהב באף חזיר לגמור שכמו שהנזם אע"פ שמתלכלך לסוף יחזור למה שהיה וג"כ החזיר כמו שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה להחזירו לישראל כן הוא האיש העוסק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב נזוף הוא נוטריקון של נזם זהב וגו' וסרת טעם לשון סרחון שריחה מסריח כמו גנבא סרייה עכ"ל:


משנה ג[עריכה]


ראוי להבין ראשונה אמאי לא תלה הדבר במלמד ולימא הכי מי שלימדו חבירו פרק א' וכו'. ועוד אמאי קאמר מחבירו ולא אמר מן האדם כענין איזהו חכם הלומד מכל אדם ועוד אמאי כרוכלא אזיל ותני חמשה דברים לימא הלומד מחבירו אפי' אות אחת וכו' וכששנה המשנה חלוקות שהם בזו אף זו מצינו שהגמרא נותנת צריכות כפול אי אשמעינן הא ה"א וכו' וכ"ש בנדון דידן שאינם חלוקות מחולפות בנושאים חלוקים כדי שנאמר שהן בזו אף זו ועוד שאם היה רוצה להשמיענו חלוקות רבות אמאי לא התחיל ממסכת' ולימא הכי הלומד מחבירו מסכתא אחת או פרק אחד וכו', ועוד קשה אמאי לא קאמר חייב לכבדו ומאי מלת צריך ומלת לנהוג ומלת בו, ועוד אמאי האריך באמרו בתחלה שכן מצינו בדוד וכו' ובתר עביד הק"ו והכי הל"ל צריך לנהג בו כבוד ק"ו מדוד מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל וכו' הלומד מחבירו אינו דין וכו' ועוד להבין איך דריש ק"ו מדוד למי שלא למד אלא אות אחת דאיכא למפרך מה לדוד שלמד שני דברים תאמר במי שלא למד אלא אות אחת שיהא צריך לנהג בו כבוד והמפרשים פירשו שכאשר נעריך ערכו של דוד היות צדיק וישר ומלך ישראל ואחיתופל רשע ועם כל זה היה נוהג בו כבוד כפי ערך זה יוצא לנו שהלומד מחבירו שהוא שוה אליו ק"ו שצריך לנהג בו כבוד אפי' על אות אחת ואין דעתי נוחה מאלו הערכין משום דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שם בדוד היה על שלמד שני דברים אף בכל אדם צריך שני דברים ולא על אות אחת לבדו וענין הדיו נפקא לן ממרים שנא' ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים ק"ו לשכינה י"ד יום ואעפ"כ אמר הכתוב תסגר שבעת ימים וא"כ אין מקום כלל לפי' המפרשים רק אם נאמר שברייתא זו אתיא כרבי טרפון דלית ליה דיו או שנאמר שאין זה ק"ו גמור רק מלתא בעלמא וכל זה דוחק:

עוד יש להבין למה הוצרך לומר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' עוד להבין הראיות שמביא שנא' כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב כי פסוק זה לא נמצא שפסוק כבוד חכמים ינחלו מסיים סיפיה דקרא וכסילים מרים קלון ופסוק ותמימים ינחלו טוב התחלתו משגה ישרים בדרך רע וגו' ותמימים ינחלו טוב ותימה הוא איך נקט רישיה דהאי קרא וסיפיה דהאי קרא וחיבר אותם לאחד:

ואפשר לפרש בכוונת הברייתא כי אמר הלומד לפי שלפעמים אדם שומע מחבירו איזה דבר או איזה חידוש ומבין בדבריו הבנה אחת טובה וישרה ולא כן היתה כוונת מי שאמרו ולבבו לא כן חשב והשומע למד זה הפירוש ממנו והבין שזו היתה כוונתו והשמיענו שאפי' בנדון זה שהוא למד מבלי מלמד שהרי המלמד עדיין אינו יודע אותו עם כל זה צריך לנהג בו כבוד שאלולי חבירו לא היה לומד אותו ואמר מחבירו לרמוז כי לא מבעיא אם הוא אדם גדול וחכם ממנו אלא אפי' שלא יהיה אלא חבירו השוה אליו צריך לנהג בו כבוד ואמר צריך ולא חייב לפי שאין לנו ראיה לחיוב שאפשר שמה שעשאו דוד רבו ואלופו וכו' היה ממדת חסידות לא מצד החיוב לכן אמר אין לי מקום ללמוד רק שצריך לנהוג לא שחייב ואמר לנהוג לפי שכיון שלא למד ממנו רק אות אחת לבד אפשר שימנע מלכבד אותו בשוגג כי שכח ישכח מלכבדו לפי שאין עליו חיוב הניכר על כן צוהו התנא שינהוג הכבוד הזה בהנהגה ובתמידות ובזה גם כי יזקין לא יסור ממנה כי ההרגל על כל דבר שלטון. ואמר מלת בו להודיענו כי אין צריך שיכבד אותו בכבוד רבו ממש כי ברבו צריך לנהג בו כבוד אפי' במקומו שהוא אבן דומם כמו שאז"ל לא ישב במקומו וכו' אמנם זה אינו כרבו רק צריך לנהוג בו דוקא ולא במקומו ועם זה יתורץ למה התחיל למנות מפרק אחד ולא ממסכתא לפי שהוצרך לתת גבול מהיכן מתחיל הענין שהוא צריך ולא חייב וכן בו ולא במקומו והוא מפרק א' ולמטה אמנם אם למד שני פרקים או מסכתא כל למעלה מפרק רבו גמור מתקרי וחייב לנהג בו כבוד וגם במקומו כאלו הוא רבו גמור:


ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' אפשר שמביא ראיה מק"ו מדוד בזה האופן שהתנא אינו רוצה לדרוש מק"ו רק שצריך לנהוג בו כבוד כלומר כבוד בעלמא לא שיעשנו כרבו ואלופו ומיודעו ולכן עתה הוא דורש הכי שאם דוד שלא למד אלא שני דברים בלבד ובשבילם עשה לו את כל הכבוד לקרוא רבו ואלופו ומיודעו בשביל אות אחת ק"ו הוא שצריך לנהוג בו כבוד בעלמא שהוא דבר מועט כי יותר מעלה היא אלו הג' על שני דברים שלמד מהיות נוהג בו כבוד בעלמא על אות אחת ואין כאן דיו כלל:

ואפשר עוד לומר שהתנא מפני שהוקשה לו זה שאינו יכול ללמוד מדוד מי שלא למד אלא אות אחת ע"כ הקדים ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' כלומר אף אם יראה בעיניך כי אין בדוד אלא שני דברים אין הדבר כן שכן בעצמו מצינו בדוד מלך ישראל לפי שאנו רואים שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד ועשה לו שלש מעלות, אחת רבו, ב' אלופו שהוא ג"כ מלמדו כענין ואאלפך חכמה והוא שם חשיבות יותר מרבו. וכן ג"כ מיודעו שמודיע לו דברי תורה והוא ג"כ שם מורה יותר חשיבות מאלוף, ואם נפשך לומר שאחר שלמד השני דברים עשאו רבו ואלופו ומיודעו א"כ לאשמועינן שעשאו מיודעו ובכלל מיודעו הוא רבו וגם אלופו דבכלל מאתים מנה אלא ודאי אלו השלש מעלות לא באו אלא לפרקים מלמטה למעלה ומתחלה באות הא' שלמד מאלו השני דברים תיכף עשאו רבו וכשגמר הדבר הא' עשאו אלופו ואח"כ הדבר השני עשאו מיודעו, ולז"א שכן מצינו וכו' והביא ראיה לאלו הג' מעלות ומ"ש ואתה אנוש כערכי רמוז שקראו רבו והענין הוא כי ידוע שמלך ישראל כלם חייבים בכבודו וכמו שאמר הכתוב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כמו שאימת רבו עליו וא"כ דוד שהיה מלך ואמר ואתה אנוש כערכי כלומר אתה לי אנוש כערכי וכמו שערכי על כל ישראל להיות מכבדים אותי ולירא ממני כאלו אני הייתי רבם כן אתה בעיני חשוב כערכי נמצא לפי זה שעשאו רבו וגם עשאו אלופו ומיודעו ועתה עושה ק"ו מדוד שהיה מלך ישראל ועם כל זה עשאו רבו אפי' על אות אחת הלומד מחבירו על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד. אמר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' כלו' אף אם יאמר האומר שאין זה ק"ו מוכרח עם כל זה אפי' שלא יהיה בבחינה שלמד ממנו הוא חייב לכבדו מפני חכמתו כי אין כבוד אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו ולפי שיאמר האומר ואיך אכבדנו אם איני מכיר את מעשיו אולי הם רעים והוא נאה דורש ואין נאה מקיים לזה מסיים ואמר ותמימים ינחלו טוב כלומר על הסתם התמימים ינחלו טוב שהיא התורה ומסתמא אם הוא חכם הוא צדיק נאה דורש ונאה מקיים וכמ"ש ז"ל בפסוק כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ולכן הביא סוף פסוק של ותמימים ינחלו טוב כמו שאמרנו. ואפשר עוד לומר כי מה שאמר ואין כבוד אלא לחכמים וכו' רצה להוסיף טעם לשבח שהלומד מחבירו פרק א' וכו' צריך לנהג בו כבוד ולז"א ואין כבוד אלא לחכמים כלומר הכבוד האמיתי אשר הוא כבוד העוה"ב אינו אלא לחכמים והם נוחלים אותו ומנוחתם בכבוד שנאמר כבוד חכמים ינחלו וקראו נחלה לרמז אל כבוד העוה"ב כי הוא דבר של קיימא כד"א להנחיל אוהבי יש. וביאר עוד דבריו כי זה הכבוד שנוחלים החכמים לעתיד לבא הוא בעצמו הטוב הצפון לצדיקים לע"ל שנא' ינחלו טוב והוא האור הצפון לצדיקים כמו שאז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ומעתה כיון שזה האיש שלמדת ממנו היה סבה שהנחילך לעתיד מהכבוד הרוחני ראוי הוא שאתה בזה העולם תנהוג בו כבוד מהכבוד הגשמי ולכן סמך כאן סיפיה דהאי קרא דכתיב ותמימים ינחלו טוב להודיע כי אותו הכבוד שאמר שנוחלים הוא הטוב הצפון לצדיקים:

ואפשר עוד לומר דמאי דקאמר ואין כבוד אלא לחכמים. הכוונה להודיענו דמאי דנקט הלומד דנראה דווקא שלמדו ואם לאו אינו חייב בכבודו זה אינו דלרבותא נקט הלומד מחבירו וכו' כי אפי' אם הוא עם הארץ אלא שלמד ממנו אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כי למי שהוא חכם אפי' שלא למד ממנו חייב לכבדו כי אין הכבוד האמיתי אלא לחכמים וכל העולם חייבים בכבודם כי היא להם לנחלה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ואמר עוד ותמימים ינחלו טוב לפי שהוא אמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים כנראה שאם יהיו תמימים ובעלי מעשה ולא יהיו חכמים שאינם ראוים לכבוד וזה מן הזרות כי מעשה רב על כן פירש ואמר כי מה שאמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים הוא לפי שגם כן על הסתם ותמימים ינחלו טוב והיא התורה כי אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ועל הרוב א"א להיות תמים אם אינו חכם כי אין בור ירא חטא וז"ש ותמימים ינחלו טוב והיא התורה:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד הכא לא גרסינן דבר אחד דהתם שני דברים היו ואין זה ק"ו ואין כבוד אלא תורה פירוש אין צריך לנהוג כבוד אלא לתורה וה"ק אין כבוד בא לאדם אלא על עסק התורה עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב ואין כבוד אלא תורה כלומר אין לך אדם ראוי לכבוד יותר ממי שהוא בעל תורה וכו' עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב ומה דוד מלך ישראל וכו' כל שכן שראוי לכל אחד מישראל שיכבד למי שלמד ממנו אפי' אות אחת כגון מאמצין או מעמצין שלהין או שלחין עוממות או אוממות אשר אין ביניהם כי אם אות אחת צריך לנהג בו כבוד כי הנה דמיון האות אשר ילמוד אדם מחבירו הם דוגמת השני דברים אשר למד מאחיתופל שהיו שניהם חכמים וכ"ש להדיוט שילמד מחכם הרבה דברים שינהוג בו כבוד הרבה עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל כתב הלומד מחבירו וכו' פסוק אחד דבר אחד של טעם דסמוך להאי קרא דואתה אנוש כערכי סמיך אידך קרא אשר יחדו נמתיק סוד לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי אמר לו למה אתה יושב ועוסק בתורה יחידי והלא כבר נאמר חרב אל הבדים ונואלו שוב פעם אחת מצאו שהיה נכנס לבית המדרש בקומה זקופה אמר לו והרי כבר נאמר שצריך לאדם ליכנס שם בקידה כדי שתהיה אימת שמים עליו וי"א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי ואמר לו בבית אלהים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד. ואתה אנוש כערכי חשוב כמותי מיודעי כמו אנשים חכמים ונבונים וידועים ואין כבוד אלא תורה כלומר לתורה והכי קאמר אין כבוד בא לאדם אלא על עסקי התורה. כבוד חכמים ינחלו כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שלומדים התורה עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי כלומר עם היות שאינך חכם ממני כי בענין התורה והחכמה אתה אנוש כערכי עם כל זה בעבור מה שלמדתי ממך אתה אנופי ומיודעי עכ"ל:


ואין כבוד אלא לחכמים נ"ל שרצה להביא ראיה אפי' לחכם שלא למד ממנו שצריך לנהוג בו כבוד כו' אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו. אח"כ מצאתי לחסיד ז"ל שפירש כן:

עוד כתב החסיד זלה"ה תמהו כל המפרשים על פסוק זה כי פסוק כבוד חכמים ינחלו סופו וכסילים מרים קלון וראש פסוק ותמימים ינחלו טוב הוא משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב. וכתב הרב רבי ישראל לפי שאומרו וכסילים מרים קלון הוא מגונה לא חתם בו ומה יעשה במשנת יהי ביתך שחתם וסופו יורש גיהנם ופרק חמישי זה חלק רע וכמה משניות רבו מספר ועוד נפל פיתקא מן שמיא שיסיים הפסוק. והתורה התמימה אשר סיימה לטהרו או לטמאו ואחרון הנביאים שסיים והכיתי את הארץ חרם. והנ"ל כי רצה להורותנו כי אלה החכמים אשר אנו חייבים לכבדם אינם חכמי הטבע והתכונה אלא חכמי התורה הקדושה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה והיא חולקת מכבודה לעוסקים בה כי הם אוחזים בשם אלהי הכבוד ולזה הביא ראיה ותמימים ינחלו טוב נאמר כאן חכמים ינחלו ונאמר ותמימים ינחלו מה להלן הטוב הגמור שאין זולתו אף כאן לא ינחלו הכבוד כי אם חכמי התורה המסולאים בפז והטעם כי כל שתדרוש החכמה בנושא יותר נכבד תהיה יותר מעולה וקדושה כי חכמת הטבע מעולה מחכמת ההגיון וחכמת התכונה מעולה מחכמת הטבע כי זו תחקור בדברים השפלים וזו בגרמים השמימיים וחכמת האלהות עולה על כולן יען כי היא דורשת בשכלים הנבדלים וזאת התורה אשר שם משה חוקרת ודורשת בבורא עולם אלהי האלהים ואדוני האדונים א"כ היא עולה על כל החכמות ואל אנשיה ראוי שינתן הכבוד וזהו ומגדלתו ומרוממתו ואם החכמים ידיהם בכל אחזו בזה ומזה לא הניחו ידיהם ולא זזה אמתתם מהם כל עיקר ואדרבה קיימים הם יותר באמונתם ע"ד וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' כ"ש דחייבים לכבדם דאית בהו תרוייהו אבל ראיתי בני העליה הזאת כי חדלו מספר כי אין מספר עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב מה שזכר מלת עשאו רבו ולא אמר קראו וכו' וגם שלא מצינו שעשאו רק אלופו ומיודעו. הנה בסערה הזאת האחת מתרץ הב' כי על כן לא אמר קראו רבו אלופו ומיודעו יען לא מצאנו שקראו רק אלופו ומיודעו וכו' אך הכוונה לומר כי במה שקראו אלופו ומיודעו עשאו עליו רבו וזה כי בהיות דוד גדול ממנו במעלה וחכמה ועם כל זה קראו אלופו הנה בזה עשאו רבו והוכיח זה מאמרו ואתה אנוש כערכי כלומר אינך גדול ממני שאתה כערכי ועם כל זה אתה אלופי ומיודעי מצד שלמדתי ממך השני דברים הנזכרים נמצא אם כן שעשאו עליו רבו במ"ש לו כי לפי שלמד ממנו היה עליו לאלוף ומיודע עם היות שלא היה הדבר כן בפועל עכ"ל. ואית דגרסי ואין כבוד אלא תורה עכ"ל:


משנה ד[עריכה]


אפשר שעיקר אזהרה זו היא גם לעשיר אשר יש ספוק בידו להתענג בתענוגי העולם שלא ירגיל עצמו בהם כי לא יוכל ללמוד כפי הראוי מהתענג ומרוך. ועוד שנית שאם ירגיל עצמו בהם יוכרח לבטל עצמו מהלימוד כדי להרויח ממון לצורך הוצאתו כי רבה היא ע"כ הזהיר בדרך כלל לעשירים ולדלים ואמר פת במלח תאכל. ואמר ומים במשורה תשתה להודיע כי אפי' אם טבע האוכל מלח הוא צמא למים ומים רבים לא יוכלו לכבות את צמאו עם כל זה צוה ואמר ומים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה בה תשתה ובזה רמז לשני דברים שיהיה מים ולא יין ובמשורה ולא לשבוע ואף אם המים הם קרים בטבעם ובפרט בימי הקור והשותה אותם היה צריך לפחות שלא ישכב על הארץ אלא על המטה כדי שיתחמם מעט ע"כ הזהיר ואמר ועל הארץ תישן ולא תחוש כלל. ומה שהוסיף עוד ואמר וחיי צער תחיה דקשה וכי מה שאמר עד עתה פת במלח וכו' אינם חיי צער אלא הכוונה לפי שעד עתה לא פרט אלא הדברים היותר הכרחיים שהם מאכל ומשתה ושינה אמנם יש דברים אחרים דלאו כי רוכלא ליזיל וליתני ולכן כלל כלל אחד ואמר וחיי צער תחיה על הסתם בכל הדברים כי זהו כלל גדול לתורה. או אפשר שחזר ואמר וחיי צער תחיה להבטיח לאדם שלא יעלה על לבו לאמר שאם כה יתנהג תכף יחלה וימות בחצי ימיו ולז"א וחיי צער תחיה כלומר אף אם הם חיי צער דע לך שתחיה ולא תמות כי אין זה גורם המיתה. ואמר ובתורה אתה עמל כלומר אף אם אמרתי לך שזו היא דרכה של תורה לא תחשוב שעם זה הסדר שסדרתי לך תכף ומיד הלימוד מהרה קל יבא מבלי עמל ויגיעה ואולי כאשר תראה שלא תלמוד מהרה תשים לאל מלתי לז"א ובתורה אתה עמל כלומר עם כל זה צריך שבתורה תהיה עמל ביגיעה רבה וכולי האי ואולי. עוד אמר ואם אתה עושה כן וכו' קשה להולמו שהם דברי מותר שאם כל דברי הברייתא היו נאמרים בלשון נסתר כך היא דרכה של תורה פת במלח לאכול ומים במשורה לשתות ועל הארץ לישן הוה שייך לומר בדרך נוכח אם אתה עושה כן יהיה צודק הלשון לפי שעתה היה מתחיל לדבר עם האדם לנוכח אמנם אחר שכל דבריו עד עתה היו בלשון צווי לנוכח תאכל תשתה תישן למה חזר ואמר עוד ואם אתה עושה כן והלא עד עתה עמו היה מדבר. ושמעתי אומרים כי אם העני יאכל פת במלח ומים במשורה ישתה ועל הארץ יישן משום שאין ידו משגת איש כזה לא יאמר עליו שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב שה"ז העני אינו בוחר זה הדרך בבחירתו רק בעל כרחו כי אין לאל ידו לכן אמר אם אתה עושה כן כלומר שתהיה אתה העושה הדבר הזה בבחירתך שאע"פ שיש לך עושר ונכסים להתענג עם האוכלים למעדנים ועם כל זה אתה הוא העושה כן אז אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב עד כאן:

ולי נראה דכוונת התנא הוא לפי שלפעמים מתנהג האדם בדרך זו עם היותו עשיר לפי שמטבעו הוא כילי כליו רעים ואינו קונה לא כר ולא כסת וישן על הארץ ומרוב הכיליות אינו אוכל רק פת במלח ומים במשורה איש כזה לא יאמר עליו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב שהרי לא מידו היתה זאת רק כח הטומאה ששמו רעה הוא הכופה אותו ולא ישליטנו בכל אשר לו וכמאמר רז"ל בזוהר בפסוק עושר שמור לבעליו לרעתו בשביל רעתו השורה עליו לז"א אם אתה עושה כן כלומר שאפי' שמטבעו הוא נדיב לב ועם כל זה בבחירתו הוא מענה את עצמו שאז ודאי הוא העושה כן על איש כזה אמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב:

אי נמי אמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' בהיות שהתורה נמשלה ללחם ומים כד"א לכו לחמו בלחמי ואומר הוי כל צמא לכו למים ע"כ אמר שכאשר יאכל פת התורה צריך שיבין הדבר בטעמו כי אם אינו יודע טעם הדבר הוא כאוכל תפל מבלי מלח כי אין בו טעם ולכן לא תתבייש מלשאול טעם לאותו הדבר שאתה לומד וז"ש פת במלח תאכל וכן המים שהיא התורה כאשר תשתה מי התורה לא תגיח מי הירדן אל פיך כי תחנק רק במשורה תשתה שהיא מדה קטנה כלומר שלא תכנס בעומק סודות התורה כי הזר הקרב יומת. ואחר שהזהיר על ענין הלימוד עצמו הוסיף להזהיר על הכנות הלימוד ואמר ועל הארץ תישן. ואמר וחיי צער תחיה לפי שמטבע מי שהוא חי חיי צער בעיניו הוא חשוב כמת ואין זה ממדת חסידות אבל צריך האדם שיהיה שמח ביסורין וז"ש וחיי צער תחיה כלומר אותם חיים של צער יהיו חשובים בעיניך לחיים לא למיתה וזהו מלת תחיה דקאמר. ואמר בתורה אתה עמל להודיע כי אפילו באותה השעה אשר אתה בצער לא תתבטל מעמל התורה. ואמר ואם אתה עושה כן אשריך וכו' כלומר ידעתי נאמנה כי לא רבים ישמעו לדברי בענין זה אבל אם אתה עושה כן כלומר אחד יחיד אחד מעיר ושנים ממשפחה אתה לבדך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כלומר שיאכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב וקרא לטובות העוה"ז אושר בעלמא כי לא יצדק בהם מלת טוב לפי שהם דברים גשמיים ואינם של קיימא אמנם טובות העוה"ב הוא נקרא טוב כד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

ואפשר עוד לפרש וידוייק מה שאמר לשון עתיד תאכל תשתה תישן ויותר צודק היה שיאמר לשון צווי פת במלח אכול ומים במשורה שתה וכו' אמנם בא להודיע דרכה של תורה כי אפי' אם כעת הוא עשיר אם הוא עוסק בתורה יתרושש לפי שהוא ממעט בעסק ועוסק בתורה ולסוף יבא לידי עניות כי כך היא דרכה של תורה בניה עניים הם כמאמרם ז"ל ועתיד אתה שלא תשיג רק פת במלח תאכל ואפי' המים לא תשיג לשתות לשובע רק מים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה ובה תמדוד המים לשתיה מחוסר כל ואפילו מחצלת לא יהיה לך לישן עליה רק על הארץ תישן ולא זו בלבד אלא בדרך כולל כל חייך יהיו בצער וז"ש וחיי צער תחיה. ועוד אחרת כי בתורה אתה עמל כלומר כי היא תושיה מתשת כחו של אדם ובה אתה תהיה עמל ויגע לא כן בשאר המלאכות כי אינם נקראים עמל בערך עמל התורה. ואם אתה עושה כן וכו' כלומר ואם כל אלו התנאים הכל סברת וקבלת בסבר פנים יפות ועל מנת כך אתה רוצה לעסוק בתורה דע לך כי אפי' אם דרכה של תורה היא הדברים האמורים עם כל זה בראות השי"ת יושר לבך דע כי תאכל העוה"ז והעוה"ב לבסוף ואשריך בעוה"ז שתתעשר כי המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וטוב לך לעוה"ב וכך נתקיים בהלל כי בסוף זכה להיות נשיא בישראל. ואגב אורחיה דבר על לומדי התורה העניים והאביונים מבקשים לחם ואין לבל יטיחו דברים כלפי מעלה באמרם שוא עבוד אלהים כי יכירו וידעו שכך היא דרכה של תורה כי בניה עניים הם:

והרמב"ם ז"ל כתב פת במלח תאכל פי' אפי' אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה, ונמשך אחריו הרי"א ז"ל וכתב פת במלח תאכל וכו' ר"ל שמאחר שיהיה לו פת לאכול אפי' שלא יהיה לו תבשיל ולא דבר אחר לאכול אלא מלח יסתפק בזה וכן אפי' שלא יהיה לו יין לשתות כי אם מים קרים וגם אותם המים ישתה במדה ובמשורה לא ימנע מפני זה מלעסוק בתורה ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז לפי שלא יכלה ימיו בבהלת המותרות ובקשות הכבוד המדומה ואמרו בעניני המוסר מי שלא ראה ודאג על מה שלא הגיע לידו נחה נפשו וזך שכלו וארכו ימיו, ואמרו איזהו היקר מבני אדם מי שאינו משגיח על העולם ביד מי שיהיה ואשריו לעוה"ב לפי שאין אדם זוכה לשתי שולחנות ומה שלא יקבל מן העולם הזה מן השכר יהיה שמור לו לעת קץ ויזכה בו בעולם הבא עכ"ל:

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כך היא דרכה וכו' סמך זה הענין לבעבור חתם בפסוק כבוד חכמים ינחלו גלה לנו שזה הכבוד אינו כבוד מדומה כי אם הכבוד הנצחי המזומן לנשמה ולא הנאת הגוף כי אדרבה כך היא דרכה של תורה עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב המפרשים פירשו כי עם מי שהשעה דחוקה לו מדבר כי לא ימתין מללמוד עד שירויח פרנסתו אולי יכלה זמנו בהרווחת זמנו ופרנסתו וילך לו בלי חמדה לעולם שכלו טוב אבל מי שאפשר לו יהנה כמשפט וטוב לו. והנכון כי עם הכל ידבר כי האדם בטבעו נוטה אל המורגשות ונמשך אחריהם ולא כן אחרי התורה כי הכל בורחים ממנה עד שיכנס חשקה בלבבם ולכן הזהיר לבא ללמד שצריך לגרש ממנו כל התענוגים והתאוות אשר נשתתפנו בהם עם בעלי חיים וירחיק עד הקצה האחרון כדי שתמצא התורה הבית פתוח לרוחה בלי יכעסוה צרותיה באמרם אליה האחד בא לגור וישפוט שפוט וכשתתחזק הנפש המשכלת בבית כמו הבהמית אז ינוח לשתיהן ולא תצרור זו את זו וישוב אל הדרך האמצעי אשר אמרו החכמים שיבור לו. הגע עצמך שאתה רוצה ליקח אשה על אשתך האהובה לך כמה שנים היתכן שישבו אתך בביתך שתיהן מיד אבל אם תרצה שיתפשרו ביניהן גרש את הראשונה עד שתתחזק השניה כמוה, ומזה הטעם הביא הש"י את ישראל במצרים כדי שייטב בעיניהם לקבל התורה, ועוד אז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכן כל דבר שטרחו בעליו בהרווחתו ישמרהו שמירה מעולה וכיון שכן למה נוציא המשנה מפשטה. ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה והמים משכחים והשוכב בפאת מטה ובדמשק ערש יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעסוק בתורה ולעיין בה והמצטער על התורה ישמרנה וכאשר יהיה השלם מוטבע בין שתי הצרות אז יקח מהתענוגים כמשפט:


ובתורה אתה עמל כבר כתבתי פעמים רבות כי לא ידרוש הש"י ממנו ידיעת התורה כי אם כפי הכנת כל אחד ואחד, לזה כוון באומרו עמל כי לפום צערא אגרא לא לפי הלימוד וכן אמרו אשרי מי שעמלו בתורה, אשריך בעוה"ז אושר העוה"ז הוא דרך טבע ועל דרך שכר מהאל ית' דרך טבע כי זה הצדיק אשר הרגיל טבעו להיות שבע במעט לא יתאוה היתרונות וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה אבל מי שהוא משולח אל התאוות בבוא שנת בצורת ראוי הוא ללבוש שק ואפר וכמו שאמר הקיצו שכורים ובכו אבל הנזירים לא ידאגו בלקות הכרמים, ועז"א שהמע"ה צדיק אוכל לשובע נפשו מצורף כי יהיה מציאותו תלוי בדבר מועט מזה המציאות ומבואר בעצמו כי שלימות המלאכים על בני אדם יען אשר לא יצטרכו למה שיצטרך האדם למציאותו ואף הם חסרים בבחינת בוראם יתברך שמו כי הם תלוים בו והוא יתברך אינו תלוי בזולתו ואיזו מעלה יוכל להשיגה האדם בעולמו כי אם להפשיט עצמו מאלו התענוגים ומשה רבינו ע"ה ואליהו יוכיחו, דרך שכר מהאל ית' כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' ובסוף לימודו כשיהיה השלימות מוטבע בגופו ישמח גם בתענוגים כי אז לא יזיקו לו, עכ"ל:


משנה ה[עריכה]


אפשר לפרש ולדייק מלת לעצמך שהיא מיותרת והכוונה שהשמיענו שגם אם מצינו שלפעמים טוב הוא לאדם שיבקש גדולה וכמו שמצינו במרדכי שהיה מבקש הגדולה בידים וכמאמרם ז"ל בפסוק ורצוי לרוב אחיו היינו לפי שהיה להנאת כל ישראל לא להנאת עצמו כמ"ש הכתוב מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם, אמנם כאשר הגדולה היא לעצמך להנאתך ולטובתך אל תבקש אותה, ואמר אל תחמוד כבוד יותר מלמודך הכוונה לומר כי אין כבוד לאדם ככבוד הלימוד עצמו ואין לך ראוי שתחמוד כבוד אחר כלל יותר מהשגת הלמוד, ולפי הגרסאות שגורסים יותר מלמודך עשה הכוונה שהזהיר שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו כלו' דלא מיבעי' שיקיים כל מה שיודע אלא אפי' בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא יחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה. ועוד אמר ואל תתאוה לשולחנם וכו' הכוונה לפי שהיצה"ר מפתה את האדם בדברים שנראים דברי חסידות ודבריו שוא ודבר כזב וכמ"ש דוד המע"ה דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב, הכוונה מדבר על היצה"ר שכל דברי פיו הם און והם מדוברים במרמה כי נראים שהם דברי חסידות ואינו כן ודבריו לאדם הם אלה חדל להשכיל להיטיב כי מיעץ אותו אם תשתדל ללמוד ולהשכיל מעולם לא תוכל לקיים מצות צדקה ופדיון שבויים וכיוצא כי הלואי יהיה לך די מחסורך לכן שמע בקולי איעצך וחדל אתה מלהשכיל ותלך ותרויח נכסים כדי שתוכל להיטיב לאחרים בממונך ויהיו עניים בני ביתך והיו באוכלי שולחנך כי כן דרכם של בני מלכים שזנים ומפרנסים עניים רבים על שולחנם ולכן הזהיר התנא לאדם ואמר אל תתאוה לשולחנם של מלכים להיטיב לעניים שכל רעב ממנו יאכל כי תדע לך ששולחנך גדול משולחנם ואם שולחן המלכים כל רעב ממנו יאכל שולחנך גדול כי אתה זן את כל העולם כולו וכמאמרם ז"ל כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וכו', וכן כתרך גדול מכתרם כמו שמפרש אחר כך בברייתא שהמלכות בשלשים מעלות והתורה נקנית במ"ח דברים. ועוד תהי זאת נחמתך שכל הטוב אשר ייטיב ה' לך בזה העולם הם פירות המצות ופרי פירות אמנם השכר קיים לעתיד לבא, וז"ש ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:

ואפשר שרצה לפרש דבריו הראשונים שאמר אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולהיות העולם הזה הראשון וגם הנראה לעין התחיל לבאר אותו ואמר אל תבקש גדולה לעצמך וכו' רוצה לומר בהיות כי בגדולה ובכבוד יוכלל כל אושר העוה"ז לכן אמר אשריך בעולם הזה והאושר הוא שלא תצטרך לבקש אתה הגדולה לעצמך כדרך שאר האנשים הרודפים אחריה כי התורה תבקש אותה לך וכן אל תחמוד כבוד יותר מלמודך כלומר לא תצטרך לחמוד אותו כדרך שאר האנשים הרודפים אחר הכבוד וחומדים אותו ולא ישיגוהו כי התורה תכבדך כי תחבקנה, ואמר יותר מלמודך כלו' לא מיבעיא כבוד כשיעור לימודך וידיעתך שלא תצטרך לחמוד כי הוא יבא אליך אלא אפילו כבוד יותר משיעור לימודך לא תצטרך לחמוד לפי שהתורה תכבדך יותר מלמודך. ואף אם טבע דרכה של תורה שהזכיר למעלה לישן על הארץ ולחיות חיי צער נראה שתביא את האדם לידי ביזוי שיבזוהו האנשים עם כל זה לא תצטרך לבקש גדולה לעצמך ולא לחמוד כבוד. ואל תתאוה לשולחנם וכו' בא לפרש איך יתקיים בו אושר העולם הזה בכל חלקיו לא לבד בענין הגדולה והכבוד אלא גם במזונות האדם אף אם עד עתה לא השיגה ידו כי אם פת במלח ומים במשורה אמר עתה שכך היא דרכה של תורה בתחלת למודו אמנם באחריתה הון ועושר בביתו ויהיה שלם בכל מכל כל ואפי' בענין המזונות, וז"ש ואל תתאוה לשולחנם וכו' לפי ששולחנך יהיה גדול משולחנם בתענוגים ובתפנוקי מלכים כי כלל גדול בידינו כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכן בענין הגדולה והכבוד תזכה שיהיה כתרך גדול מכתרם וסיים ופירש מ"ש וטוב לך לעוה"ב כי אף אם הוא דבר שאינו נראה לעין עם כל זה יאמין בו כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך אי נמי אמר מלת לעצמך להודיע כי הגדולה הנודעת אל עצמו ואל בשרו ואל גופו לא יבקש רק הגדולה לנפש במצות ובמעשים. אי נמי אמר מלת לעצמך לפי שאפשר שכמו שהאדם נבזה בעיניו הוא בחושבו שתקות אנוש רמה גם כן יתבזה בעיניו כל העולם כי רמה תכסה עליהם כמוהו ע"כ הזהיר ואמר אל תבקש גדולה לעצמך כלומר מה שאני מזהירך שלא תבקש גדולה הוא לעצמך בדווקא כי בשלך אתה רשאי ואי אתה רשאי בשל חבירך כי לחבירך צריך שתבקש לו גדולה וכבוד. וכיוצא בזה אמר דהמע"ה מי יגור באהלך וגו' נבזה בעיניו נמאס כלומר שאינו מבקש גדולה לעצמו כלל ואף אם עצמו אינו מחשיב לכלום את יראי ה' יכבד ומגדלם ומכבדם כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו:


ועוד אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך לומר כי האדם צריך שיחמוד כבוד כשיעור לימודו וידיעתו ר"ל שיכבדוהו כפי ערך ידיעת לימודו כי שיעור הכבוד הזה הוא כבוד התורה ואם יפחתו ממנו הרי נוגעים בכבוד התורה אמנם היות האדם חומד כבוד יותר מהכבוד הראוי אל ערך ידיעתו הרי זה נקרא חומד כבוד וגדולה לעצמו ולגופו. אי נמי הכוונה אל תחמוד כבוד יותר מן הכבוד אשר אתה מלומד בו דכיון שעלה לא ירד, אמנם להיותך חומד כבוד יותר מן הכבוד אשר אתה מלומד בו אינו מן הראוי וזהו יותר מלימודך דקאמר:


ואל תתאוה לשולחנם של מלכים כלומר לעלות במעלה להיות מאוכלי שולתנן של מלכי הורדוס כי דע לך ששולחנך גדול משולחנם כי על השולחן שלך נאמר זה השולחן אשר לפני ה', ועוד שכתרך גדול מכתרם ולא זו בלבד אלא היית בהיכל המלך מאוכלי שלחנו היית אוכל עולמך בחייך לא כן עתה כי הכל שמור לך לעולם הבא וזה שאמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד ביותר כדי להתכבד מחמת לימודך. ששלחנך להעוה"ב גדול משלחנן בעוה"ז. עשה ואל תתאוה כלו' עשה כל מה שאני אומר לך ואל תתאוה וכו' עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כלומר שמא יקשה האדם לעצמו ויצטער לומר הנה עניתי בצום נפשי וגופי בעיון ובעשיית המצות ונתרחקתי מן העבירות ולא נהניתי מהנאת הגופיות כלל וא"כ אף שאני מקוה להתענג בתענוג נפשי אעפ"כ לקתה מדת הדין כי הגוף העני שנצטער מה יהיה שכרו ולזה משיב לו שנאמן הוא המצוה יתברך שמו שישלם לך שכר פעולתך החומרית שיציל את הגוף מצער חיבוט הקבר ורמה ותולעה כענין אף בשרי ישכון לבטח וכן ועצמותיך יחליץ עכ"ל:

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כי הזהיר על שלשה פשעי ישראל על ענין המלבושים והבגדים כי הוא תחלת פתויו של היצה"ר כמו שאמרו ז"ל בפסוק ותתפשהו בבגדו כנגדו אמר אל תבקש גדולה לעצמך והוא להתגדל במלבושים נאים, וכנגד הכבודות והשררה והשולטנות וזולתם אמר ואל תתמוד כבוד יותר מלימודך, וכנגד התאוות הגופיות אמר אל תתאוה לשולחנם כו' עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב אל תבקש גדולה לעצמך לדקדק לשון לעצמך נראה שירמוז כי החכם לא יהנה מן הכבוד אשר יעשו לו אבל ישפל בעיניו אבל ראוי על כל פנים לקבל הכבוד בעבור כבוד התורה עצמה כי בראות האנשים את יקר תפארת החכמים ישתדלו להיות מהם ומתוך שלא לשמה יבאו לשמה וזה דקדוק דברו אל תבקש גדולה לעצמך כי אם לעצם כבוד התורה התמימה אשר היא שמותיו של הקב"ה, וכן אמר דהמע"ה לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש יאמר בעבורך ולעצמך אמר לבי לישראל בקשו פני את פניך ה' אבקש כי בבקשם את פני אבקש אני את פניך ויקחו האנשים ק"ו בעצמם אם לדוד כך למי שהוא מכבד עאכ"ו נמצא הכבוד אשר אני מבקש שהוא לך ובעבורך, כך שמעתי מחכם מחכמי הדור מסכים עם זה המאמר בענינו ובלשונו אל תבקש כאומרו בקשו:


אשריך בעולם הזה קשה לי ואיך יהיה מאושר בעוה"ז והוא אוכל פת וכו' וחי חיי צער וכן יש להקשות אצל ששולחנך גדול משולחנם ואם תאמר זה בעוה"ב אינו שלא אמר שנאמן אלא ונאמן. וי"ל כי בא להורות כי כל מה שכתוב בתורה מהיעודים הגופיים אינם עיקר השכר של התורה והמצות רק הכל הכנה לבד כמ"ש כל המחלה וגו' וימות המשיח הם הכנה אל לומדי תורה ועליהם אמר אשריך בעוה"ז ואמר ששולחנך כנגד המתאוה וכתרך כנגד החיונית ונאמן כנגד השכלית הה"ד למען תחיון ורביתם ובאתם וטעם גדול בשלחן וכתר כי הם בהכרח ואתה ברצון עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב וכתרך גדול מכתרם רוצה לומר שכתר המעלה והתורה גדול מכתר המלכות כמו שיבאר אם בערך האנשים כמ"ש על יהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל וגו' ואם לפי שכתר העוסק בתורה הוא בפני ה' עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב אל תבקש גדולה וכו' שלשה דברים אלו הם מכוונים להעדר הקנאה והתאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם אשר ההרחקה מהם היא סבת השגת כל השלימות, ועל העדר הקנאה אמר אל תבקש גדולה לעצמך כי כל הקנאה היא מצד שרואה האדם את חבירו גדול ממנו ומוצלח ממנו וישתדל ויבקש מצד קנאתו בו להיות הוא גדול ממנו וכאשר לא יבקש האדם גדולה לעצמו לא יקנא בחבירו, וראוי לדקדק שלא אמר שלא ירצה גדולה לעצמו רק שלא יבקשנה כי אם תבא הגדולה וההצלחה מעצמה בלי שיבקשנה אז יצליח בלימודו בחכמתו בה וזה עדות ברורה על ביאורנו לעיל במאמר כך היא דרכה של תורה כי דרכה של תורה היא שכאשר יקרו חיי צער לאדם ראוי שיסבול אותם בשמחה וכ"ש כשיבואו ימי ההצלחה שישמח בהם כי יוסיף בהם טובה על טובתו ושלמות על שלמותו אך ראוי שלא ישים מגמת פניו לבקש הגדולה והמנוחה רק כשתבא מאליה ישמח בה על דרך מאמר רז"ל בקש יעקב לישב בשלוה וכו' ירצה להיות שבקש השלוה בהשתדלות וכוונה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'. ועל העדר הכבוד המדומה אשר הוא דבק אל הגדולה ואל הקנאה בטבע אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך שלא אמר ואל תרצה כבוד וכו' רק שלא יחמוד אותו במה שיראה האחרים שמכבדים אותם לא יחמוד בכבוד ההוא כי זהו המוציא את האדם מן העולם כאשר יחמוד בו וישים השתדלותו להשגתו של סוף הכבוד לבוא מאליו ולא ראוי לבקש אותו ולהשתדל בהשגתו. ועל הרחקת התאוה שהוא הדבר הג' שמוציא את האדם מן העולם אמר ואל תתאוה וכו' ר"ל אין ראוי שיתאוה לרוב המאכל והמשתה כי התאוה הזאת מוציאה את האדם מן העוה"ב בלי ספק, ואל זה כוון ר"א הקפר שאמר מוציאין את האדם מן העולם והוא העוה"ב, ונתן טעם לזה באומרו ששלחנך גדול משלחנם וכו' ורמז בזה כי כאשר יסתפק בהכרח כמו שהיא דרכה של תורה ויהיה נרחק מהקנאה והכבוד והתאוה על האופן אשר זכר באופן שלעולם יהיה שמח במה שישיג לו מהטובות הזמניות אם מעט ואם הרבה וערבה שנתו ומאכלו מכל מאכל אשר יאכל נמצא באמת ששלחנו גדול משלחנם כפי הרצון והתאוה בכל אחד מהם כי לזה העוסק בתורה נתמלא רצונו ותאותו בשלחנו ולעשירים אין חצי תאותם בידם וזה פשוט. וכן מ"ש וכתרך גדול מכתרם מבואר הטעם שכתר התורה דבק עם השלם לא יוסר ממנו, ואמר שזולת כ"ז שהוא דבק בו ומתענג בו בעוה"ז הנה שכרו אתו לעוה"ב וזהו אומרו ונאמן הוא וכו' והיא הגרסא הנכונה ולא גרסינן שנאמן הוא וכו' שאיננו טעם למ"ש רק דבר אחר זולת המושג בה כאמור והוא הנכון עכ"ל:

ולב אבות כתב איש הבחור בתורה שנזכר עד הנה ידוע שיעלה בידו מזה גדולה לעצמותו ר"ל לשכלו ולצורתו הנפשיית המעצמת אותו וזה ענין פנימי, גם יעלה בידו כבוד חיצוני מאת כל יודעיו, ושני הדברים האלה הם נאותים ביד השלם ואולם יצוהו לבל ישים כל ישעו וכל חפצו ותכליתו בהנה לפי שאם יעשה כך נראה שהוא מבקש וחומד הגדולה והכבוד הנזכר יותר מן הלימוד וזה בלתי נאות ונכון, וז"ש אל תבקש גדולה לעצמך יותר מלמודך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. ואמר שלא ישים תכליתו עוד פחות ונבזה מכל זה והוא להתאוות לשלחנם, ולפי שזה אפשר שיהיה אם בעבור תאות מאכליהם לז"א ששולחנך גדול משלחנם כי הוא נפשיי שכליי והוא יותר גדול אם בנצחיותו ואם באיכות, ואם בעבור הכבוד והכתר הנמשך לו מזה שקוראים אותו המלכים לאכול עמהם בשלחנם, לזה אמר וכתרך גדול מכתרם כי אתה נכתר בכתר השכל והצורה הפנימית העולה על הכל, ועם היות זה אחר ששכרך אתך ופעולתך לפניך ששולחנך גדול וכתרך גדול ולא היה ראוי לתת לך שכר על זה עם כל זה נאמן הוא בעל מלאכתך זה בבחנו הפעולה היוצאת מתחת ידך ולא יבחין הטוב שנמשך לך מהם אלא המלאכה והפעולה עצמה. ואפשר שירצה אל תבקש גדולה לעצמך על אהבת המועיל להגדיל ממון וקנינים וכמו שאמר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, ועל אהבת הכבוד אמר ואל תחמוד כבוד וכו', ועל אהבת הערב אמר ולא תתאוה וכו', וכנגד הערב אמר ששולחנר וכו', ועל הכבוד אמר וכתרך, ועל המועיל אמר ונאמן הוא וכו', כלומר שבאהבת הטוב מצוי הכל בשלמות עכ"ל:


משנה ו[עריכה]


צריך להבין אמאי בתורה נקט דברים ובמלכות ובכהונה מעלות כי בודאי הכינוי של מעלות שהזכיר במלכות הוא נמשך אל הכהונה ג"כ. והענין הוא כי רצה להודיענו גודל מעלת התורה על המלכות ועל הכהונה בשני פנים, הא' במנין ובכמות הדברים שהתורה היא במ"ח דברים והמלכות בשלשים והכהונה בכ"ד, ואף גם זאת שנית באיכותו כי המלכות והכהונה היא במעלות והתורה בדברים, והכוונה שהמעלות של המלכות הם מפורשים בבריי' מאי נינהו ואמר כסף וזהב נשים ועבדים שפחות בתים כרמים גנות ופרדסים וכיוצא באלו מונה והולך עד ל' ואלו הם נקראים מעלות כי הם דברים של מעלה שררה וחשיבות והם כולם דברים חיצוניים מגוף ומנפש האדם ולא קנאם בהשתדלותו וחריצותו כי הכסף והזהב והעבדים והשפחות וכן כולם אפי' ירשם מאביו הרי יש בו השלשים מעלות של המלכות עם היות כי לא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, לא כן בתורה כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו ולא קראם מעלות כי אדרבה כולם הם הכנעה ושפלות כמו שאמר באימה במורא בענוה וכו' הרי בזה רמז גדולה שיש לתורה על המלכות ועל הכהונה כי כן תמצא כי איכות כל הדברים של הכהונה הם גם כן מעלות חיצוניות שניתנו לכהנים לא שקנאם הכהן בהשתדלותו וחריצותו וכבר מנו אותם בברייתא שהם עשרה במקדש ועשרה בגבולין וארבעה בירושלים, עשרה במקדש חטאת אשם זבחי שלמי צבור חטאת העוף וכו', ועשרה בגבולין תרומה תרומת מעשר חלה וכו' הרי שכלם הם מעלות ומתנות נתונים נתונים לאהרן ולבניו לא דברים נקנים לכל כהן וכהן בהשתדלותו, והתחיל לפרש אותם אחת לאחת, האחד בלמוד כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלמד מכל האדם ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. גם אפשר שרמז על ענין הלמוד שהוא להקשות קושיות והויות כדי להבין המשניות. גם אפשר שרמז באומרו בלמוד כי לא יהיה לו עסק אחר רק לימוד התורה אמנם אם ירצה לאחוז בזה ובזה ולעסוק בסחורה וללמוד לא יקנה קנין התורה. הב' בשמיעת האזן כלומר שיטה אזנו לדברי רבותיו ואם יאטם אזנו מלשמוע לקול מוריו אפי' שעה אחת אפשר כי באותה השעה נאבדה ממנו מרגלית טובה. גם אפשר שרמז לאדם שאין התורה נקנית רק בשמיעת האוזן כלומר במה ששמע מרבו אמנם אם לא שמע באותו הענין שום דבר אינו רשאי לומר מדעתו כלום כמו שמצינו בספר הזוהר פעמים רבות דקאמר לא שמענא ולא אימא ועל כן הזהירו על שמיעת האזן כי מבלתה אי אפשר לו לומר שום דבר רק על מה שלא שמע יאמר לא שמעתי. הג' היא בעריכת שפתים כי כל מה שלומד צריך שיחזור עליו תמיד ויוציא הדברים בשפתיו וכמ"ש ז"ל כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, ואמר בעריכת שפתים ולא אמר בהוצאת שפתים כלישנא דקרא לרמוז כי לא די במה שיוציאם בפיו פעם או שתים רק צריך שיחזור אותו פעמים רבות עד שתהיה ערוכה בפיו ובשפתיו וכן מצינו במס' כתובות בפרק נערה דקאמר תנא מניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה. גם אפשר שרמז שכאשר יחזור הדברים בעל פה לא יחזור אותם בהירות ובלבול רק יערוך ויסדר כל חלקיו כל חלוקה וחלוקה במקומה וסדרה וכל דבר דבור על אפניו וזה לשון עריכה כשלחן ערוך לפניו. גם אפשר שרצה לרמוז גודל ההתמדה בחזרת למודו ולזה לא אמר בהוצאה בפה כלישנא דקרא למוציאיהם בפה לפי שבפה יש חמשה מוצאות הגרון החיך הלשון השינים השפתים וכאשר יחזור האדם בקול רם יורגשו לעין כל החמשה מוצאות שבפה על ידי חיתוך האותיות ולפי שפעמים ימצא האדם בין אנשים או במקום אשר לא יוכל לחזור בקול רם ומכל מקום אין ראוי שיהיה יושב ובטל לכן אמר שיחזור בעריכת שפתים כלומר בלחש כי רחושי מרחשן שפוותיה בלחש ואף אם לא יוכר רק נענוע השפתים לבד כמו שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע עם כל זה יהיו שפתיו נעות ובהתמדה גדולה כזו בחזרת למודו יתקיים בידו. הד' בכוונת הלב בשכלות הלב כי הכל א'. הודיענו כי כאשר יחזור למודו על פה שלא יהיה בלא הבנת הדברים כמצות אנשים מלומדה כי אז ישתכח ממנו במהרה אלא יערוך אותו על שפתיו בכוונת הלב ובשכלות הלב ויבין בהבנת הדברים אשר הוא מוציא מתוך פיו. ואל זה כוון מה שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך וגו' כלומר תדע אימתי קרוב אליך הדבר כמאן דמנחא בכיסתיה כאשר תחזור בפיך ובלבבך כלומר שיש שם עריכת שפתים וכוונת הלב כי עריכת שפתים בלא כוונת הלב איננה שוה לו, ואל זה כוון שלמה הע"ה במ"ש לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח כלומר כי כאשר יכוין בכוונת הלב ישכיל את פיהו במה שהוא קורא על פה כי הפה שליח הלב וגם הלב הנזכר על שפתיו של החכם יוסיף לקח כי כאשר תהיה עריכת שפתיו בכוונת הלב אז על שפתיו יוסיף לקח שיהיה לוקח על פה על שפתיו יותר ויותר ועל זה סמך התנא אל עריכת שפתים כוונת הלב ושכלות הלב כי הכל דבר אחד. הה' באימה כלומר שתהיה אימת רבו עליו, וגם שתהיה אימת השכינה עליו כי השכינה היא שם כמו ששנינו שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' מנין אפי' אחד שנאמר וכו' באופן שכיון שהוא עומד לפני השכינה צריך שיהיה עומד באימה ובשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הו' בענוה שצריך שיהיה שפל רוח בפני כל אדם כי לכך זכה משה שניתנה תורה על ידו לפי שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ועוד שבהיותו שפל רוח ילמוד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך כמש"ה מכל מלמדי השכלתי. הז' ביראה הלא היא יראת שמים כי כן שנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה'. ואפשר שרצה לומר שגם עם הענוה תשתתף היראה כלומר כי הוא ענו ושפל בפני כל אדם בהיות יראת כל אדם על פניו בחושבו כי כל אדם הוא חשוב ממנו, אמנם מי שהוא ענו בחושבו כי הוא ממדת חסידות אמנם לפי האמת הוא מעלה בדעתו שהוא חשוב מהם זו אינה ענוה גמורה. הח' בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד שהיא בעצמה היתה שעשועיו של הקב"ה כמ"ש ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת וכיון ששחוק עשה לה אלהים אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שמחה. הט' והי' וי"א אלה הם, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול תלמידים, הכוונה כי האדם יושלם בלימוד התורה על ידי שלשה אלה הלא הם רבותיו וחביריו ותלמידיו וכמאמרם ז"ל הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכלם, וכנגד חלוקת רבותיו אמר בשימוש חכמים כי צריך שילמד מן הרב וזה לא בדרך עראי אלא בדרך קבע ולזה נקט בשימוש חכמים להורות שיהיה בקבע בבית הרב לשמשו לא ימוש מתוך האהל כי אפי' בעת שמשמשו הוא לומד ממנו שאפי' שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד ועל זה אמרו גדולה שימושה יותר מלימודה לפי שבשימוש ימצאו שתיהן לימוד ושימוש. ובהיות כי יותר לומד האדם מחביריו ממה שלומד מרבותיו וכמאמרם ז"ל באומרו ויותר מחבירי אפשר שזה רמז לנו בכאן באומרו בחברים לישנא דדקדוק כי על ידי הדקדוק מהחברים הוא לומד לדקדק בתורה דקדוקים דקים וגם אמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכלם נקט בתלמידים לישנא דפלפול כי הפלפול אין למעלה הימנו בלימוד התורה כי משיג להיות מחודד ומפולפל שכמו שהפלפול הוא חד עד מאד כן הפלפול הוא על ידי חידוד ועל ידי הפלפול מתברר האמת והוא יותר מדוקדק על כן נקט בתלמידים פלפול כי מתלמידי יותר מכלם. וגם אפשר לפי שכאשר יתעסקו החברים בדברי תורה בדקדוק מעט שמדקדק החבר הם מובנים דבריו לחבריו באין אומר ואין דברים אמנם התלמידים אשר עדיין צריך להם כדי להבינם ההלכה לפלפל בהם ולהקשות בהויות והטעות כדי שיבינו, על כן נקט בתלמידים לשון פלפול ובחברים דקדוק. הי"ב בישוב הכוונה שאם שאלו ממנו שום שאלה לא ישיב במהרה עד שיתיישב בדבר במיתון רב כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו אם לא בישוב רב על דרך הוו מתונים בדין, ואית דגרסי בישיבה והענין הוא כי מי שאינו לומד בישיבה לא ירד לעומקה של הלכה כי ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה וכמאמר התנא מרבה ישיבה מרבה חכמה. הי"ג במקרא במשנה כלומר שצריך שיהיה בקי בהן בפירוש המקרא והמשנה שהם היסוד אשר בית הלמוד נכון עליהם ואיך יוכל לבנות הבית מבלי יסוד, על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקי במקרא ובמשנה. הי"ד בטהרה כי צריך שיטהר את עצמו ממחשבות והרהורים רעים ומצינו כי כאשר אמרו בן ט"ו לגמרא תכף סמכו אליו בן שמונה עשרה לחופה כי צריך שתכף ישא אשה כדי שלא יהרהר הרהורים רעים ויבא לידי טומאה בלילה כי התורה טהורה וקדושה ואינה חלה במקום טומאה וכמאמר החכם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא הרי שהיה רוצה לינשא בארביסר שנה אחת קודם הכנסו בגמרא כי הוא תועלת רב ללמוד בטהרה. הט"ו במיעוט שינה שיקום בחצי הלילה לעסוק בתורה כמו שאמר הכתוב חצות לילה אקום להודות לך וגו' ורבו מספור הפעמים אשר הזהירו בספר הזוהר על זה דליקום אינש בפלגות ליליא למלעי באורייתא וכו' כי השכינה עם כל הצדיקים אשר בגן עדן מקשיבים לקולו כמו שאמר הכתוב חברים מקשיבים לקולך השמיעני ואותה השעה היא מוצלחת לענין הלימוד, ועוד כי כאשר האדם הוא ישן הוא נאחז באילנא דמותא כי השינה אחת מששים במיתה והתורה היא אילנא דחיי כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה ועל כן הם הפכיים זה מזה ואם האדם אוהב השינה ונאחז בה גם אחר שיקוץ משנתו לא יוכל ליאחז באילנא דחיי ועל זה אמר הכתוב אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך ושבע לחם הכוונה כי ידוע שאין עושר כעושר התורה ואם יאהב השינה יתבטל מדברי תורה ויורש ממנה וז"ש אל תאהב שנה פן תורש ולא מבעיא שלא תאהב השינה כדי ליתן לכתחלה שינה לעיניך אף אם לא אנסתך שינה אלא אף אם אנסתך שינה ועיניך כבדו בשינה ובתרדמה אעפ"כ פקח עיניך כלומר פקח אותם על כרחם ושבע לחם זו לחמה של תורה. הי"ו במיעוט שיחה והכוונה כל מציאות שיחה אם שיחת חולין כמו שאמר הכתוב ודברת בם ודרשו ז"ל בם ולא בדברים בטלים, ואפי' בענין הלימוד מצינו שאמרו כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואם הדבור כסף השתיקה זהב ואף אם אי אפשר בלא שיחה ימעט בה כל מה שיוכל וכך היא דרכה של תורה עצמה למעט ולקצר בדבריה כי כמה דינין וכמה הלכות מגלה אותם בוא"ו יתירה או באות יתירה שלא רצה להאריך ולהרבות בשיחה כן האדם העוסק בה יעשה כמוה ואפי' כשהוא לומד ימעט בשיחה ובדיבור וילמד בלשון קצרה נקיה וקלה. הי"ז במיעוט סחורה כי אין התורה מצויה בתגרים ובסוחרים יורדי הים באניות כמו שאמר הכתוב ולא מעבר לים היא. ואמר במיעוט סחורה ולא אמר בלא סחורה כי אי אפשר בלא סחורה כלל כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה רק יעשה באופן זה שיהא ממעט בעסק ויעסוק בתורה וזהו במיעוט סחורה דקאמר ומה שאמר במיעוט סחורה ולא קאמר במיעוט מלאכה לפי שהמלאכה הוא טורח שטורח בגופו ומתיש את כחו ופשיטא שהוא מאליו ימעט בה ואם הוצרך להזהיר הוא במלאכת הסחורה שאין בה טורח ואדרבה האדם מתעדן בה עליה הוצרך להזהיר ולומר במיעוט סחורה. הי"ח במיעוט שחוק, וקשה כי הוה ליה למימר בלא שחוק כי לפי הנראה טוב העדרו ממציאותו, אלא הענין הוא כי מצינו בגמרא שמביאים מילי דבדיחותא כי בזה מתרחבת דעתו כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב ועל רבויו נאמר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. הי"ט במיעוט תענוג לכאורה נראה כי קשה עם מה ששנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה וחיי צער תחיה ועל הארץ תישן וכל אלו הם עינויים לא מיעוט תענוג ומכאן יש סעד וסיוע למה שפירשו במאמר כך היא דרכה של תורה כי אינו מדבר עם העשירים רק עם העני הכוונה שלא ישיג רק פת במלח וכו' עם כל זה לא ימנע עצמו מלמוד התורה אמנם מי שהוא עשיר ואוכל בשר ויין כדי להוסיף בו כח לעסוק בתורה אז טוב לו בתנאי שלא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים, על כן אמר במיעוט תענוג כי מיעוטו טוב וריבויו רע. הכ' במיעוט דרך ארץ כאן הוא תשמיש המטה כי הוא נקרא דרך ארץ כמ"ש בבנות לוט ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ וכן נהגו לכתוב בכתובה ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא שהוא תרגום של דרך ארץ כי כל ברואים התחתונים במאכליהם ובמשתיהם ובכל דבריהם הם משונים זה מזה לא ראי זה כראי זה כ"א לדרכו פונה כפי ערכו ולפי חומרו ולפי שכלו אמנם בענין התשמיש הוא דרך ותל שהכל פונים בו וכל אחד ואחד מהנבראים אשר בארץ המה יתאוו תאוה לבוא על בת זוגו באופן שזה הוא דרך כל הארץ באדם. ועוד אפשר שנקרא דרך ארץ לפי שעיקר הדרך ארץ תלוי בענין התשמיש שהוא דבר אשר נפש כל בשר מחמדתו וצריך האדם שיתנהג בזה הענין בדרך ארץ כדי שלא יהיה פרוץ בעריות כי ידוע מה שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ועל כן שמו רז"ל חק וזמן שלא ישנו את תפקידם כל אחד ואחד כפי כחו הגמלים והספנים וכו' ות"ת מליל שבת לליל שבת וזה הוא דרך ארץ שיגדור עצמו במתג ורסן בל קרוב אל האשה כי אם בזמן הקבוע, ועתה השמיענו התנא כי הרוצה לקנות קנין שלם בתורה צריך שיכנס בזה לפנים מן השורה ויגדר עצמו ויקדש עצמו במותר לו וימעט אפי' במה שהוא דרץ ארץ וזהו במיעוט דרך ארץ דקאמר:

ואם נאמר שדרך ארץ האמור בכאן הוא דרך ארץ כפשוטו אפשר לפי שאם יבא לפניו ענין חשוב בעודו עוסק בתורה יתבטל מלמודו כדי להחשיב אותו האיש ואם יאמר לו שילך מאתו ולא יבטלנו מלמודו אין זה דרך ארץ שהוא נוגע בכבודו ולכן אמר במיעוט דרך ארץ כי טוב לו שיהיה בו מיעוט ד"א ולא יתבטל מלימודו:

ואפשר ג"כ כי קרא בכאן ד"א לביישנות כי כל הד"א שבעולם כולו בביישנות וע"כ אמרו בדרך כלל עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע לפי שהביישנות הוא אב ואם לכל המדות טובות ולכן השמיענו כי התורה אינה נקנית בביישנות כי לא הביישן למד אלא אדרבה אינה נקנית רק במיעוט דרך ארץ כי ריבויו אינו טוב כי יהיה בוש מלשאול לרבו והעדרו לגמרי אינו טוב כי אין ראוי שישאל שאלותיו לרבו בעזות רק במיעוט דרך ארץ כדי שלא יהיה בוש מלשאול וגם כאשר ישאל מרבו ישאל במורא ובכובד ראש. הכ"א בארך אפים וכוונה שיתרחק ממדת הכעס כי כעס בחיק כסילים ינוח והכועס עליו נאמר לא יהיה בך אל זר והוא כאלו עובד ע"א ואמרו רז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו':

ואפשר שעד עתה אמר שלא הביישן למד עתה אמר שלא הקפדן מלמד רק צריך שיהיה ארך אפים לפי שאם לא ישאל התלמיד שאלותיו לא יתקיים גם ברבו ומתלמידי יותר מכלם. ועוד אפשר כי מאי דקאמר בארך אפים הוא מדבר בענין הלימוד שהתלמיד לא יהיה בועט בתוכחות רבו ואם הרב זורק מרה בתלמידים יטה שכמו לסבול ולא יכעוס על אשר הוכיחו רבו רק יהיה ארך אפים ולהיות כי האריך אפים אף אם הוא מאריך אפים לפעמים ישאר צד מה של טינא בלבו ע"כ סמך ואמר בלב טוב מבלי השארת טינא בלב כלל ועיקר. הכ"ב בלב טוב בהיות כי לאדם שני לבבות לב טוב ולב רע כמו שאמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ולכן צריך האדם שיסיר ויבער הלב רע מתוכו אז תנוח התורה בתוכו כי בלב נבון תנוח חכמה כמו שאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

ואפשר לפרש לב טוב על השכל ונקרא לב לסיבת כי שם ביתו ובהיות כי החריפות ודקות השכל היא גזרה גזורה מן השמים שכן גוזרים על הטיפה ארבעים יום קודם יצירת הולד חכם או טפש ומי שגזרו עליו שיהיה טפש לרוב הפעמים אי אפשר שיקנה קנין התורה בשלמות ע"כ אמר שהתורה נקנית בשכל טוב שהקנו לו מן השמים. הכ"ג באמונת חכמים כלומר שיאמין בכל מה שיאמרו רז"ל כאלו ניתנו למשה מסיני ועל זה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל שאם לא יאמין אף בדבר אחד לא יתגלו לו רזי תורה כי זה סופו שיעשה צדוקי כי עבירה גוררת עבירה. וגם אפשר שרמז שענין האמונה בו יתב' שלא יכניס האדם את עצמו להשיגה בדרך חקירת השכל כי בזה ילאה למצא הפתח רק האמנתו תהיה כדרך אמונת החכמים שהיא אמונת אומן מקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני ובזה תהיה האמונה שקועה בלבו כי בדרך השגה מחקריית אי אפשר לו להשיגה כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו וכו'. הכ"ד בקבלת היסורין כלומר האדם אשר כל כך חשקה נפשו בתורה עד שאפי' שיהיה נגוע ביסורין מוכה אלהים ומעונה לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה זה האיש יקנה קנין תורה, וז"ש שהמע"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ועם היותו ביסורין לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה, וז"ש ומתורתך תלמדנו זה האיש אשריו ואשרי חלקו:

ואפשר שרמז אמרו בקבלת היסורין ולא אמר וביסורין להודיע שאינו מדבר על היסורין הבאים עליו מן השמים רק על היסורין אשר האדם מקבל אותם על עצמו ומביאם בבחירתו עליו על דרך כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו' אם אתה עושה כן וכו' שהאדם אשר יקבל יסורין עליו לענות בצום נפשו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע בזה נקנית התורה. גם אפשר שרמז למ"ש ז"ל כי שלשה דברים ניתנו ע"י יסורין והאחת היא התורה וכפי דרך זה היסורין הם בהשגחה נתונים המה לו מאת ה' מן השמים ואינו בועט בהם אלא מקבלם בסבר פנים יפות. הכ"ה המכיר את מקומו השינוי ששינה לשונו שכפי הסדר דנקט ברישא הכי הול"ל בהכרת מקומו בעשיית סייג לדבריו וכו' אפשר לפי שהדברים דמפרש ואזיל אינם נמצאים כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה ע"כ אמר בה"א הידיעה המכיר את מקומו כי הוא פרטי רשום וידוע, ורמזו בזה שלעולם יכיר האדם את מקומו האמיתי כי בזה העולם אין זה מקומו כי הוא גר בארץ כגר תושב על גב אדמה ואולם בבטנה נחלתו וצריך לאדם שיזכיר תמיד יום המיתה ולאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה כי היא מקומו האמיתי ואז יכנע לבבו הערל ואז ירצה את עונו ותנוח בלבו דעה בינה והשכל. וגם אפשר שרמז שלעולם יכיר את מקומו המיוחד לו בג"ע תחת כנפי השכינה ובזה ישתדל לעולם לקנות תכלית השלמות לשוב אל מקומו הראשון אשר ממנו נחצב והוא פתח לשערי תורה:

וגם אפשר שכוון כי האדם כאשר יהיה בין החכמים לא יאמר סברתו בפני מי שגדול ממנו בחכמה רק יכיר את מקומו וזו היא אחת מהז' דברים אשר בחכם וחילופן בגולם:

אי נמי שלא ישב למעלה ממקומו שמורה שיש בו גאוה ולכן נמשלה תורה למים שהולכין למקום מדרון כן התורה אינה שורה אלא בשפלי הרוח. אי נמי שיתמיד ויהיה קבוע תמיד בבית המדרש ובזה יכיר מקומו שאם הוא בא דרך עראי פעם יושב במקום זה ופעם במקום אחר אינו מכיר את מקומו. הכ"ו השמח בחלקו הכוונה כי אינו נבהל להון ולעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת הממון אמנם האדם אשר אוהב כסף ולא ישבע כסף יתבטל מלמודו וילך אחרי ההבל. וגם אפשר שרמז שהוא שמח על שנפל חלקו וחבלו עם לומדי תורה אע"פ שהיא עמל מכאיב ומתשת כחו של אדם כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב אעפ"כ אמר כי חבלים נפלו לי בנעימים. הכ"ז העושה סייג לדבריו הכוונה כי בכל דבריו ועניניו עושה סייג להם לקדש עצמו במותר לו כדי שלא ליגע באיסור וזה הוא מלבד הסייגים אשר עשו רז"ל ואשר גבלו ראשונים כדי להרחיק את האדם מן העבירה הוא עושה סייגים אחרים למעשיו ולעניניו כדי להתרחק יותר ויותר:

ואפשר שכוונת העושה סייג לדבריו דבריו ממש כי עושה סייג בענין דבורו ושומר פיו ולשונו ובוחר בשתיקה מבדבור ואינו מדבר רק על צד ההכרח. גם אפשר שרמז בענין לימוד התורה כי הוא עושה סייג לדבריו ובמופלא ממנו אל ידרוש כדי שלא יהיה כאותו שהציץ ונפגע בו או כאותו שהציץ ומת ע"כ אחר שהשיג כל האפשרי בחקו להשיג יעשה סייג לעצמו יאמר עד פה תבא ולא תוסיף, וסמך לזה הדבר. הכ"ח והוא אינו מחזיק טובה לעצמו כלומר כי אפי' שהשיג בחכמה כל מה שהוא בחק האנושי להשיגו אינו מחזיק טובה לעצמו על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו':

ואפשר עוד שכוון לומר שאינו מחזיק טובה לעצמו כלו' שכל טובה שהוא עושה אינו מחזיק אותה לעצמו כאלו הוא העושה אותה כי יודע נאמנה שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה הוא יכול לכבוש את יצרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגם אפשר שרמז לומר שאינו מחזיק ולוקח הטובה לעצמו ולא לחבירו רק חביב עליו כגופו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך. גם אומר שאינו מחזיק ואינו אוחז מה שהוא טובה לעצמו דהיינו גופו כי עצמו ובשרו הוא להתענג בתענוגים גופניים רק לעולם מחזיק טובה לנפשו ולא לגופו. הכ"ט אהוב כי בהיותו אהוב מכל הבריות כלם ירצו ללמדו באהבתם אותו. הל' והל"א אוהב את המקום אוהב את הבריות כי בהיותו אוהב את המקום נמצא לומד מאהבה ואז יתגלו לו רזי תורה לא כן מי שאינו לומד מאהבת המקום ב"ה. גם אפשר שרמז כי התורה נדרשת בפנים מפנים שונים והמעולה שבכולם היא ידיעת התורה על דרך האמת כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ובזה משיג ידיעת אלהותו יתב' וכאשר הוא יהיה אוהב את המקום אז ירצה בידיעה זו כי בה השיג המקום ברוך הוא. גם בהיותו אוהב את הבריות הוא סיבה שיהא מקרבן לתורה וכמאמר התנא בפ"א אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכאשר יקרב אותם לתורה ללמדם זה הוא סיבה שהוא ג"כ יקנה קנין התורה בעצם שהרי אמרו ומתלמידי יותר מכלם. הל"ב אוהב את התוכחות וכאשר רבו יוכיחהו לא יהיה בועט בו כתינוק הבורח מן הספר מסכים למאמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. גם אפשר שרמז שיהיה הוא מהמוכיחים לעם ויהיה אוהב את התוכחות להוכיח לאחרים ולא יאמר שלום עליך נפשי כי למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ואין טוב אלא תורה שבשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הל"ג אוהב את המישרים כלו' כי אינו מחניף לשום אדם יהיה מי שיהיה רק אוהב את היושר ובו ידבק. גם אפשר שרמז שלעולם יהיה אוהב את העיון הישר ולא יהיה מאותם אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים רק אוהב את המישרים. הל"ד התרחק מן הכבוד כלו' שאינו לומד בשביל שיקרא רבי או חכם ויכבדוהו האנשים רק בשביל אהבת ה'. גם אפשר שרמז שאם רואה בני אדם יושבים בדרך אשר הוא רוצה לילך הוא מקיף את הדרך כדי שלא יקומו מפניו ויכבדוהו כי הוא מתרחק מן הכבוד זה יזכה לתורה. גם אפשר שרמז כי הרחקתו מן הכבוד הוא פתח גדול ללימוד התורה וזה כי לפעמים יש זקן שלא קנה חכמה ומפני הכבוד אינו רוצה להשפיל עצמו לילך ללמוד מן מי שהוא קטן ממנו בשנים וע"כ המתרחק מן הכבוד הוא סבה שילך ללמוד מכל מלמדיו ואפי' מן הקטן ובזה יקנה קנין התורה בעצם. הל"ה ולא מגיס לבו בתלמודו כלומר כי מלבד שהוא מתרחק מהכבוד עוד יש לו כי אפי' בקרבו ובתוך לבו אינו מתגאה בלמודו אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים ובזה לעולם הוא משתדל יותר. גם אפשר שרמז שיחשוב שמה שלמד באותו היום הוא מעט מזער כדי שלעולם ישתדל להוסיף, וז"ש ולא מגיס לבו בתלמודו כי לעולם חושב שלא למד אלא מעט מזער לא כביר. הל"ו ואינו שמח בהוראה כי השמח בהוראה השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח, ופירוש בהוראה כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שכוון שלעולם זה כל מה שעושה בעבודת שמים הוא בצנעא לקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו שמח בהוראה כלומר להיותו מפרסם ומראה עבודתו. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנם פתוח תחתיו ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא ולא יהיה לבו שמח וכן מצינו בגמרא גדולי החכמים שהיו יראים כשהיו הולכין לדין. הל"ז נושא בעול עם חבירו. והל"ח מכריעו לכף זכות הכוונה כי כאשר רואה את חבירו בצער מצטער בצערו. ולא זו בלבד אלא גם מכריעו לכף זכות כלומר כי לא די שנושא בעול שוה עמו אלא אדרבה הכריע את חבירו לכף זכות להקל מעליו והוא נושא רוב העול ורוב הצער. גם אפשר שהוא נמשך למ"ש ואינו שמח בהוראה וע"כ כאשר באה לידו שום הוראה אינו דן יחידי מפחד שלא יטעה בדין רק מעמיד דיין אחר עמו ונמצא שהוא נושא בעול ההוראה עם חבירו ולא יחידי וכאשר מתחבר עם חבירו לדון עושה עיקר מסברת חבירו יותר מסברתו. ואף גם זאת יש לו שלעולם מעמיד עמו אחר בין אם יהיה לדון דין התורה, וז"ש ומעמידו על האמת, וגם מעמידו על השלום דהיינו לעשות פשרה שהוא שלום בין הבעלי דינין מעמיד אחר עמו ולא סמיך אדעתיה. גם אפשר שרמז למאמר התנא וקנה לך חבר כי ברזל בברזל יחד והנה התורה נקראת עול כמו שאז"ל בפסוק טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ואמר כי מהדברים שהתורה נקנית הוא שילמד בחברה ויהיה נושא בעול התורה עם חבירו ולא הוא לבדו. והוסיף עוד ואמר מכריעו לכף זכות כי אם בשום דבר יהיה דן את חבירו הלומד עמו לכף חובה תכף תתפרד החבילה ע"כ אמר ומכריעו לכף זכות. ואף גם זאת צריך שיעשה שלא יהיה שמח כשיכשל חבירו בדבר הלכה אלא אדרבה הוא לעולם מעמידו על האמת ועושה עמו באופן שידע הדבר לאמתו ואם באולי חבירו חולק עליו להעמיד סברתו ונלחמו איש באחיו עם כל זה אחר הויכוח את והב בסופה אהבה ושלום בסופה וזהו ומעמידו על השלום דקאמר. הנה התבארו גם חלוקת הל"ט והמ'. אי נמי נושא בעול עם חבירו סובל מדותיו של חבירו אף שהם כעול כבד עליו הוא סובל אותם ואם יש לחבירו איזו מדה מגונה ומכעיס אותו דן אותו לכף זכות ואומר לא היה בלבו רק טוב, וז"ש ומכריעו לכף זכות. המ"א מתיישב בתלמודו כלומר שאינו לומד דרך עראי אלא מתיישב דרך קבע בתלמודו. גם אפשר שלומד בישוב ובנחת ולא במהירות ואחר שלומד מתיישב בה ואז לא תשכח מפיו. המ"ב שואל כענין כי מי שהוא בענין אחד ושואל בענין אחר יתבלבל שכלו בשני הענינים ונשאר קרח מכאן ומכאן, גם אפשר שרמז באומרו שואל כענין כי יש ענינים רבים שאין ראוי לאדם הרבות בו שאלותיו כמו בדברים הנוגעים בענין האלהות וכיוצא, באופן שהשאלות בכל הדברים צריך שיהיו כפי איכות הענין אם מעט ואם הרבה. ומשיב כהלכה, אין הכוונה שבכל מה שישאלוהו הוא משיב להם תשובה כהלכה וכדין על טהור טהור ועל טמא טמא שא"כ איך אמר שהוא אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם כאלו קנית התורה הוא דבר אחר חיצוני חוץ מהמ"ח דברים והרי זה שהוא משיב בכל מה ששואל ממנו כהלכה כבר קנה התורה ומה צריך לקנות עוד, אלא הכוונה שיודע להקשות ולעורר כל הקושיות הנופלות באותו הענין כדת וכהלכה ובזה יבא לקנות קנין התורה כי מתוך הקושיות החזקות יתלבנו ויתבררו הדברים. המ"ג שומע ומוסיף הכוונה כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי החכמים ועם כל זה אינו קץ בה רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחבה רבה. גם אפשר שאמר שומע ומוסיף כי כאשר ישמע שום דבר מרבו ישתדל להוסיף עליה ובכל מה ששומע מוסיף נופך משלו וכן אמר שהמע"ה ישמע חכם ויוסיף לקח שלא די לחכם לשמוע לבד רק יטרח וייגע עד שיוסיף לקח ויהיה שומע ומוסיף, ונבון שדרכו להבין דבר מתוך דבר לא די לו בזה רק שיטרח יותר מן הראוי לו ויקנה תחבולות והמצאות להמציא ענינים רבים ולעיין יותר. המ"ד הלומד ע"מ ללמד וזה כי ידוע כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה וע"כ מי שכל תכלית למודו הוא כדי ללמד לאחרים הוא נענה תחלה ומלמדין אותו מן השמים ושערי תורה נפתחין לפניו. ואפשר עוד כי כאשר האדם לומד על מנת ללמד תתקיים בו תורתו ולא ישכחנה כלומר בהיותו חוזר ומלמדה לאחרים בכל עת שלמדה זוכרה ותלמודו מתקיים בידו. המ"ה הלומד ע"מ לעשות רמז בזה למ"ש שהמע"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך כלומר שמע בקולי איעצך כדי שתורתי אל תשכח צריך לך כי מצותי יצור לבך כי ידוע הוא כי יראת ה' היא אוצרו. ובאמרו ע"מ לעשות ולא אמר הלומד ועושה להודיע כי אפי' שלא קיימה עדיין כיון שקבל עליו שכאשר יבאו לידו יעשה די בזה וע"ז ג"כ כוון שלמה המלך ע"ה שלא אמר ומצותי תצור רק אמר יצור לבך כי מן היום אשר נתן בלבו לעשותה די וכמש"ה מן היום אשר נתת את לבך להתענות. גם אפשר שרמז שהלמוד עצמו לפעמים האדם לומד כדי לחדד את שכלו בפלפול ולהתחכם ואין למוד כזה מתקיים ביד האדם רק הלימוד אשר לומד האדם על מנת לעשות לידע הדינין פרטיהם ודקדוקיהם איך יתנהג בהם לעבוד את בוראו תורה זו תתקיים בידו. המ"ו המחכים את רבו רמז שהתלמיד כדי שלעולם יהיה חושק ללמוד מרבו צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו, אמנם אם אינו מחזיקו לחכם אז לא ישתדל לרדוף אחריו שילמדנו ויתרשל באופן שישאר חסר מקנין התורה וע"כ אמר שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא המחכים את רבו כלו' מחזיק אותו לחכם. ואפשר שכיון שצריך שהתלמיד ישתדל לעולם לשאול ולהקשות לרבו עד שמחמת זה הוא מחכים את רבו על דרך ומתלמידי יותר מכלם, איש כזה בודאי שיקנה קנין תורה ויושרשו הדברים בתוכו כי לעולם יתחדד שכלו בהיות הוא סיבה להחכים את רבו ובזה מחכים גם את עצמו. גם רמז כי התלמיד אשר ישתדל לעיין בעוז ותעצומות עד שהרב יוכרח מחמתו לעיין ולהתחכם יותר ממנו כיון שהוא סבה שרבו יתחכם על ידו כמ"ש יקנה קנין תורה. המ"ז המכוין את שמועתו הכוונה כי צריך שלא יהיה כאותם התלמידים המצפצפים והמהגים ואין בהם תבונה לידע שורש כוונת השמועה וההלכה ואע"פ שיודעים אותה בעל פה עם כל זה כאשר לא יוכלו לכוין הבנת השמועה תכף תעשה לה כנפים וישכחו אותה לא כן המכוין את שמועתו ויודע עיקר כוונת השמועה ויסודה כי בזה תשאר השמועה תקועה בלבו. גם רמז שלעולם האדם אל תלוז השמועה ממנו ואף אם אינו יכול לחזור אותה בפיו ישמרנה בתוך לבו וכוונתו בהיותו מכוין לעולם בכל אחד מהם. המ"ח והאומר דבר בשם אומרו כי מי שאינו עושה כן רק גונב מאחרים ואומרם על שמו זה בודאי שלא יקנה קנין תורה. אמנם כאשר לעולם יאמר דבר בשם אומרו אז יוכרח גם הוא להשתדל לחדש בתורה שום דבר לומר ג"כ משם עצמו וזהו סבה שישתדל להשלים את עצמו ולקנות קנין בתורה:

עוד אמר הא למדת שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כלומר כבר אתה ידעת ולמדת ממקום אחר שגם תועלת אחר יש בזה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. גם אפשר לומר לפי שמנה האומר דבר בשם אומרו מהדברים שהתורה נקנית בהם ואף אם לכאורה נראה שאין לזה הדבר התקשרות כלל להיות התורה נקנית בה פירש דבריו ואמר הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכו', וידוע שבזמן הגאולה אז הוא גילוי קנין התורה האמיתי כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים א"כ כיון שהגורם גילוי ידיעות התורה הוא האומר דבר בשם אומרו באמת יצדק שזה הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובהיות כי עיקר קנין התורה יהיה בזמן הגאולה כן סיים בה כל המ"ח דברים ועוד שהוא דבר אשר יבוא אח"כ ולא בהווה וע"כ אמרה לבסוף:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב, ועוד ראיתי במנין הדברים האלה דבר חדש שבחצי הדברים שמנה והם הכ"ד דברים הראשונים מנאם בבי"ת בתחלה כמשפט כי אחר שאומר שהתורה נקנית במ"ח דברים ראוי להזכירם בבי"ת שהוא בי"ת הכלי כאלו אמר שנקנית בזה ובזה כן עשה עד ובקבלת היסורין והכ"ד דברים האחרונים לא הזכירם בבי"ת רק בה"א והיה לו לומר ואלו הן התלמוד ושמיעת האוזן וכן כולם כי כן ראוי כפי טבע הלשון אחר גזירת ואלו הן ולמה חלקם חצים בבי"ת וחצים בה"א כי אין לחשוב שבאו הדברים על צד הקרי וההזדמן. ואמנם להיות שחצים הם הדברים אשר הם סבת הוית הקנין בנפש והם במדרגת כלי להשגתו ע"כ הזכירם בבי"ת וחצים האחרון שהם סבת שמירת וקיום הקנין בנפש אחר הויתו הזכירם בה"א לפי שאינם במדרגת כלי רק הם שלמות בנפש אשר בהם נשמר קנין התורה קיים כמו שנראה מענינם. נושא בעול עם חבירו הכוונה בזה שראוי שיתחבר בכל דבר הוראה עם חכמים אחרים ולא יהיה דן יחידי כי היכי דנמטייה לכל חד שיבא מכשורא וזהו נושא בעול עם חבירו שיעזור לחבירו בעול ההוראה. ומעמידו על האמת ומעמידו על השלום הם שתי מעלות גדולות לקיום חברת השלמים אשר במשאם ומתנם בדבר ההלכה לא תהיה תכליתה אהבת הניצוח והקנטור רק השגת האמת להעמיד כל אחד את חבירו על מה שיראה בשכלו אמת ולהעמידו תמיד על השלום ולא לקנתר חלילה כי בזה יהיה משאם ומתנם לעבודתו יתברך ויהיה קנין החכמה קיים בהם. שומע ומוסיף והוא מתנאי החכם המופלג בחכמתו כאשר ישב בישיבה ראוי שישמע דברי כל החברים כי אם יאמר הוא ראשונה שוב לא ישאר מקום לתלמידים ולחברים לומר דבר אכן ראוי שיהיה הוא שומע תחלה כל מה שיאמרו הם ואחר כך הוא יוסיף לקח על כל מה שאמרו הם וזהו שומע ומוסיף וכו' עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב בלמוד שילמד מרב כאמרם מפי סופרים ולא מפי ספרים מצורף שבספרים ימצאו טעיות הרבה והרב מתקנם לתלמידים. בעריכת שפתים אז"ל כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. מציאה נאמר בלשוננו על מי שבא לו דבר בלא עמל ואיך יצדק זה בתורה היה ראוי לומר ללומדיהם או לעמלים בהם והורו כי המוציא אותם בפה מצא אותם למוציאיהם מציאה שאלמלא כן יאבדו ממנו א"כ ההוצאה בפה בערך היגיעה עד הידיעה דבר קל הוא נמצא הפסוק כפשוטו מוצא ממש. בדקדוק חברים בפלפול תלמידים אומר בחברים דקדוק ובתלמידים פלפול לפי שהחכמים לזכות שכלם לא יצטרכו לפלפול רב כי ירגישו מיד בדברים מועטים אבל הם מדקדקים קצת דקדוקים עצמיים מה שאין כן בתלמידים כי הם בחדודם רואים דברים שונים בהלכה ואין ברירתם כל כך חזקה לתלמידים ולכן יצטרכו לפלפול כדי לברר הצודק מהבלתי צודק. אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים רצה באמרו צדקות תוכחות מישרים לשון רבים שירצה שיעשה הוא צדקה ויעשו אחרים וכן בתוכחות שיהא הוא נוכח ומוכיח וכי במישרים שילך הוא ויוליך אחרים וכל זה אותות מי שנצנצה בו רוח השלמות האמיתי והוא העושה לשמה, ודע שלא נזכר בכל אלו המעלות העוסק בתורה לשמה כי כלם אינם אלא פרטי העוסק בתורה לשמה. והמתרחק מן הכבוד ואינו רודף אחר הכבוד גרסינן ויש להשגיח בזה אם הוא מתרחק מן הכבוד אע"פ שיכבדוהו אין צריך לומר שלא ירדוף אחריו וא"כ נראה מיותר. והנ"ל לפי שיש אנשים ירדפו סבות הכבוד וכאשר ימשך הכבוד יתרחקו ממנו והם מראים ענותנותם בזה ואלה הם מי ששורש הגאוה בלבם והם משתדלים לקצץ ענפיה ולכן אמר המתרחק כי הוא בורח מן הכבוד בהחלט בסתר ובגלוי עד כאן לשונו:


משנה ז[עריכה]


רמז לנו במה שאמר לעושיה ולא אמר ללומדיה להודיע כי עיקר הלימוד הוא ללמוד ע"מ לעשות כי הלומד ואינו עושה טוב לו שלא נברא. גם אפשר לפרש שרמז לנו כי גדול שכר הלימוד משכר המעשה וזה שאמר גדולה תורה כי אפי' עושיה אשר קיימו ועשו כל מה שלמדו אחרים התורה היא הנותנת חיים להם כי בשכר המעשה לא היה כדאי לינתן להם השכר הזה ולהודיענו זה אמר לעושיה ולא אמר ללומדיה:

גם אפשר שרמז לנו אגב חדא תרתי והוא כי האדם כאשר יעסוק בתורה הוה ליה כאלו התורה היא שלו והוא עשאה ע"ד מה שאז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה כי בתחלה נקראת תורת ה' כמ"ש רישיה דקרא כי אם בתורת ה' חפצו ואחר אשר חפץ להגות בה אז נקראת תורתו והוא עשאה וע"כ קרא בכאן ללומדיה עושיה כי בלמדם בתורה הו"ל כאלו הם העושים אותה. והביא ראיה איך נותנת חיים לעושיה שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ומובן בפסוק איך מדבר עם לומדי התורה ובפרט עם מה שדרשו ז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה והכריחם לרז"ל לדרוש דרשה זאת ממאי דשני קרא כי נכנס בלשון רבים ויצא בלשון יחיד דאמר ולכל בשרו מרפא וע"כ דרשו רז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה וכאלו היו"ד שבין האל"ף לה"א מקומה היא בין הצד"י לאל"ף והשתא הפסוק מדבר כולו בל' יחיד דהיינו כאלו אמר למוציא אותם בפה ומוציא הוא לשון יחיד ואם היו"ד היא בין האל"ף לה"א אז היא לשון רבים מוצאי אותם. והפסוק הזה הוא ראיה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז אמנם לעוה"ב עדיין לא הביא ראיה ע"כ הביא הפסוק השני וז"ש ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך כי אין שקוי לעצמות רק בעוה"ב אחר אשר נאכל הבשר בקבר כד"א ועצמותיך יחליץ. והביא פסוק שלישי והוא ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר לפי שבלומדי התורה יש שני מינים. יש אותם שנגזר עליהם שיהיו טפשים ועם כל זה למדו והשיגו על ידי יגיעתם והחזיקו בה בחזקה על אלה אמר עץ חיים היא למחזיקים בה כי זוכים לעץ החיים אשר בתוך הגן אותם המחזיקים ותופשים בתורה כדי שלא תברח מהם וגם אותם אשר נגזר עליהם שיהיו חכמים שאינם צריכים רק לתומכיה ובמעט תמך וסמך תתקיים התורה בהם גם אלו הם מאושרים ועליהם נאמר ותומכיה מאושר. ובהיות כי לימוד התורה הוא בשני פנים תחלה בעיון ובמחשבה ואח"כ בדיבור. על העיון אמר כי לוית חן הם לראשך כי מושב העיון הוא בראש מקום המחשבה ועל הדיבור אמר וענקים לגרגרותיך. עוד אמר ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך הביא גם הפסוק הזה להביא ראיה למה שאומר שהיא נותנת חיים לעושיה כנראה מלשון נתינה כי החיים האלו הם במתנה נתונים נתונים מלבד השכר הצפון להם בעד שכרם ע"כ הביא הפסוק הזה דחזינן דאפקיה בלשון מתנה והוא אמרו תתן לראשך לוית חן והוא רמז על השכר שנותנים לו בעולם הזה ועטרת תפארת תמגנך הוא רמז על חיי העוה"ב כי זה שכרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה והיא תגן עליהם להרחיק מעליהם את כל החיצונים. עוד אמר ואומר אורך ימים בימינה וגו' כלומר וכי תימא הרי ראינו הרבה לומדי התורה שמתו בקצרות שנים והיכן הוא אריכות ימים של אלו אמר ואומר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד כלומר כי אפשר למדו התורה שלא לשמה ע"מ שיקרא רבי וכיוצא בזה וזה הוא דבר שמסור ללב לבוחן לבות וכליות אלהים צדיק ולכן לא זכו לאריכות ימים כ"א כי אורך ימים הוא בימינה כלומר בלימוד לשמה ומאהבה אמנם בשמאלה שהוא שלא לשמה עושר וכבוד ולא אריכות ימים. ובהיות כי בפסוק תתן לראשך לוית חן אין מפורש בפסוק שהשכר ההוא הוא במתנת חנם רק על שכר העולם הזה אמנם חיי העוה"ב אפשר היה שלא יהיה במתנה ע"כ הביא הפסוק הזה והוא אומרו כי אורך ימים והוא על חיי העוה"ז כי על היותם מעטי הכמות והאיכות העריך אותם בערך ימים ועל חיי העולם הבא אשר הוא עולם שכלו ארוך העריכם בערך שנים וז"ש ושנות חיים, ואמר ושלום לפי ששם נותנים לנשמה שלום בעת לכתה לעוה"ב וכמארז"ל שלש כתות של מלה"ש יוצאים לקראתו אחת אומרת לו יבא שלום כי שם הוא השלום האמיתי, ועכז"א יוסיפו לך להורות כי גם שם יש שכר בבחינת תוספת ומתנה וזה יוסיפו לך כלומר דרך תוספת:


משנה ח[עריכה]


מנו רז"ל אלו השבעה דברים יחד לפי שהם דברים שיכול האדם להשתמש בהם להרע או להטיב וז"ש נאה לצדיקים כלומר שבהם יכול האדם להטות את עצמו אחר הבלי העולם, הנוי הוא דבר שיוכל האדם לעלות בו למדרגה שיקרא צדיק שכן מצינו ביוסף הצדיק שעל היותו יפה תואר ויפה מראה נשאה אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ונתגבר על יצרו וכבש אותו, אמנם האדם המכוער בצורתו זה לא יחשב לו לצדקה כאשר יתרחק מן הזנות, ובבחינה זאת הנוי הוא נאה לצדיקים כמ"ש וגם נאה לעולם כלומר להטות משפט גבר נגד עבודתו יתב' כי כאשר יראה עצמו יפה תואר ויפה מראה יתגבר יצרו עליו ע"כ אמר שהנוי נאה לצדיקים ונאה לעולם. וכן הכח נאה לצדיקים כי התורה מתשת כחו של אדם וצריך שיהיה באדם כח גדול לעסוק בתורה וכמעשה דר' יוחנן כאשר ראה לריש לקיש כשהיה לסטים אמר כמה נאה כח הזה לעסוק בתורה והכשיל כחו בתורת ה' תמימה עד שזכה להיות שר וגדול בישראל, וכן בענין מעשה המצות צריך כח לקיימם אם לקבור מתים ולבקר חולים וכל המצות כלי המעשה גומרין וצריך שיהיה כח בהם כדי לעשות את כל המצות, ועז"א שהכח נאה לצדיקים כלומר להיותם צדיקים וכן נאה לעולם כלומר שגם הכח הוא הכנה לאדם אם ירצה להטות עצמו אחר הבלי העולם להיות מעול וחומץ בזרועו הנטויה כי איש זרוע לו הארץ. וכן העושר הוא נאה לצדיקים כי דבר ברור הוא שבעושר יוכל האדם להיות צדיק גמור בהיותו עושה צדקה וחסד וכמעשה דמונבז המלך שאמר אבותי אצרו במקום שהיד שולטת ואני אוצר אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן ואין לך דבר שעומד בפני הצדקה כי היא שקולה כנגד כל המצות וכן עם העושר יכול לעסוק בתורה בלי שום טרדא למזונותיו וכן ג"כ נאה לעולם כי בו יוכל האדם להתענג בתפנוקי מלכים וכל ימיו כחגים וגם יתענג בתענוג המשגל כי רועה זונות יאבד הון וז"ש ונאה לעולם. וכן הכבוד נאה לצדיקים ונאה לעולם כי מי שהוא איש נכבד דבריו נשמעים ויועיל לו כבודו להדריך את הרבים בדרך ישרה וגם בהיותו איש כבוד שהכל מכבדים אותו ואפ"ה לא גבה לבו ולא רמו עיניו שכרו גדול ולפעמים היותו איש כבוד הוא לרעתו כי משתרר על הצבור גם השתרר שלא לשם שמים ומתגאה עליהם ועובר עבירה בפרהסיא ואין מי שיעמוד כנגדו כי גדול כבודו בעיניהם. וכן החכמה יש בה שתי פניות להרע או להטיב ולכן היא נאה לצדיקים כי כל מגמתם בענין לימוד החכמה היא לידע איזה דרך ישכון אור לעבוד את בוראו וכן הוא נאה לעולם כי יש רבים יחכמו לסבת פניות אחרות להתגדל בהם וקורדום לחטוב בהם חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. וכן הזקנה והשיבה כי שניהם אחד הוא נאה לצדיקים כי רוב שנים יודיעו חכמה ומה טוב ומה נעים הזקנה והשיבה לצדיקים כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב וכן נאה לעולם להאריך ימים בתענוגי העולם הזה וגם לסבת זקנתם מהדרים פניהם ויקומו מפני שיבתם והוא נאה לעולם להתגדל להתרומם בה למי שרודף אחר הדברים האלה. וכן הבנים נאה לצדיקים כמ"ש בספר הזוהר הנה נחלת ה' בנים כי על ידי הבנים שמניח האדם בזה העולם זוכה לנחלת ה' לעולם הבא וכן נאה לעולם כי האדם הנטוי אחר הבלי העולם מתגדל ברוב בניו כחצים ביד גבור לנתוץ ולנתוש, וכוונת רז"ל באמרם נאה לצדיקים ונאה לעולם להזהיר לאדם כי אלו השבעה דברים הם דברים היוליים ובמאזנים ישאו יחד אם להטות עצמו בהם ללכת בדרכי יושר להטות משפט גבר להרע או להטיב ואשריו מי שבחר להיות צדיק ולהשלים את עצמו בהם ואוי למי שנטה עצמו לצד האחר. והביא ראיה לכל אלה הדברים ואמר שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא רצה שלמה המלך עליו השלום לשבח לפאר מעלת תהלת השיבה כי אין אדם אשר לסבת זכותו ומעשיו יהיה ראוי שיזכה לשיבה רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה כמי שנותן צדקה לעני וז"ש בדרך צדקה תמצא על צד הצדקה שעושה השם יתברך עם האדם תמצא השיבה. גם אפשר שרמז שלמה המלך ע"ה כמה גדול כח הצדקה כי בסבתה מאריכין לו ימיו של אדם וזוכה לשיבה, וז"ש עטרת תפארת שיבה וכאשר ילך האדם בדרך צדקה שם תמצא השיבה, ורמז שאמר בדרך צדקה להודיע כי אפילו קודם שנתן הצדקה ועדיין הוא בדרך ושם לדרך פעמיו ליתן צדקה מאז זכה לשיבה הרי בכאן השמיענו עטרת תפארת השיבה עם שבח מעלת תהלת העושר כי בה יזכה לעשות צדקה כי רבה היא, ואומר עטרת זקנים בני בנים הרי בכאן הוזכרה עטרת הבנים כי הם עטרה לאבות וגם הנוי במה שאמר ותפארת בנים אבותם כלומר כי התפארת והנוי של הבנים היא מאבותם מסכים למה ששנו רז"ל האב זוכה לבן בנוי וכו', וענין הכח הזכיר בפסוק תפארת בחורים כחם כי זאת היא תפארתם כדי לעבוד את ה' בכל כחם ובפרט בבחרותם שיאמר עליהם אשרי ילדותם שלא ביישה את זקנותם. והדר זקנים שיבה אפשר שגם בזה רמז ענין השיבה והודיע במה יזכה האדם לשיבה והוא המהדר פני הזקנים יזכה לא לבד לזקנה אלא אף לשיבה כי מדה טובה מרובה, וז"ש והדר זקנים שיבה כי בהדר שעושה האדם לזקנים זוכה גם לשיבה. עוד אמר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים הכונה כי אז בזמן ביאת משיחנו כבוד ה' עלינו יזרח ואז וחפרה הלבנה ובושה החמה ואורם לחשך יחשב, וכמ"ש הכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו', ואומרו ונגד זקניו כבוד אם נפרש מ"ש למעלה כי הכבוד נאה לצדיקים כלומר כי להם נאה הכבוד שיכבדום והוא ראוי אליהם על כן הביא ראיה לדבריו ממה שאמר ונגד זקניו כבוד כי אז בזמן ההוא יכובדו הראוים להתכבד והם הזקנים והחסידים אשר הם נקראים זקניו יתברך להם ינתן הכבוד כי להם יאתה:


עוד אמר רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקיימו ברבי ובבניו. אפשר לתרץ מה ראו רז"ל לאסוף ולמנות אותם אחר שלא הוסיפו שום פירוש על דברי שלמה המלך לכן אמר שמה שמנו אותם רז"ל והוסיפו על מה שאמר שלמה המלך ע"ה הוא להודיע שהצדיקים הגמורים אפשר שיזכו לכל אלו השבעה בבת אחת כלם כאחד והרוצה ליטול יבא ויטול שהרי ראינו שכלם נתקיימו ברבי ובבניו: גם אפשר שרמז לפי שרבי שמעון בן יוחאי אמר שאלו המדות נאה לצדיקים כמו שביארנו וגם נאה לעולם כלו' לעידון גופניי כמו שביארנו אמר עתה רבי שמעון בן מנסיא כי מאלו השתי חלוקות שמנו אחת לצדיקים ואחת לעולם מה שמנו לצדיקים את זה ראינו הלכה למעשה שכלם נתקיימו באדם אחד הלא הוא ברבי ובבניו וזה לסיבה שהיה ה' עמהם אמנם מה שמנו שאלו השבעה נאה לעולם לא ראינו שיתקיימו כלם באדם אחד להרע ולא להטיב ואם יזכה הרשע באחד מהם בשתים לא ישורנה:


משנה ט[עריכה]


המפרשים הקשו כל מה שראוי להקשות בברייתא הזאת והותר, ובפרט הר"י אברבנאל ז"ל תראנו משם. ולתרץ הקושיות אפשר שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך כלו' כי כל ימיו היה יושב אוהלים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולא יצא כי אם פעם אחת בלבד ואולי שאף אותה הפעם היתה לדבר מצוה ואפילו היתה לצורך פרקמטיא לא אירע לו זה רק פעם אחת בלבד ואמר ופגע בי אדם אחד הודיענו שאם בא האדם לקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ומסייעין אותו להתקדש ואם בא לטמא עצמו תיכף סמאל פוגע בו לפתותו וכן אפי' ר' יוסי בן קסמא כאשר נתעורר לצאת פעם אחת וישם לדרך פעמיו תיכף הזמין לו סמאל אדם אחד לפתותו בממון רב כדי לגרשו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ולהוליכו אל ארץ עיפתה כמו אופל, וזה שאמר ופגע בי אדם אחד כלומר כאלו הוא בא לבקש אותי ופגע בי ומצאני, ולזה לא אמר ופגעתי באדם אחד:

ואפשר גם כן דקאמר ופגע בי אדם אחד ולא אמר ופגעתי באדם אחד לתת התנצלות על עצמו כי דרך החסידים והקדושים אשר בארץ המה שדרכן להקדים שלום לכל אדם והוא לא כן עשה רק המתין עד שאותו האדם נתן לו שלום ואחר כך החזיר לו שלום על כן להודיע כי לא במרד ולא במעל עשה הדבר הזה רק על צד הקרי וההזדמן אירע כך, לזה אמר ופגע בי אדם אחד כלומר הוא ראה אותי מקודם כאלו הוא פגע בי. ואפשר שהוא היה עוסק בתורה ומעיין בלימודו והוא לא ראהו ולזה הוא הקדים לי שלום ולקול שלומו צללו שפתי והחזרתי לו שלום כי אלו אני הייתי הפוגע בו ורואה אותו בטרם יקרב אלי בודאי שהייתי מקדים לו שלום:

ואפשר עוד שלזה אמר פעם אחת להודיע שכל שאר הליכותיו לעולם היה הוא מקדים שלום לכל אדם ופעם א' בלבד אירע לו שהקדים לו האחר שלום ותהיה מלת פעם וכו' נמשכת עד מלת ונתן לי שלום וכו' ובאומרו פעם אחת נראה כי היה כשגגה היוצאה מלפני השליט כי לא זו הדרך ישרה שיבור לו האדם:

ואפשר עוד כי באמרו ופגע בי אדם א' תירץ למה לא הקדים לו שלום והטעם כי לא הכירו מי הוא זה ואי זה הוא אם יהודי או כותי וסברת ר' יוסי בן קיסמא היתה דישראל ראוי להקדים לו שלום אבל לכותי לא יקדים לו שלום עד שהוא יתן שלום בתחלה ואח"כ יחזיר לו שלום מפני דרכי שלום, וז"ש ופגע בי אדם אחד לא ידעתי אכנה כי לא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה ולחשש שמא לא מבני ישראל הוא המתנתי עד שנתן לי שלום אח"כ החזרתי לו שלום. ובזה יובן מאמר רבי מתיא בן חרש שאמר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים כי ראוי להבין מה קשר ושייכות למוסרים אלו זה עם זה. אמנם בהיות שרבי יוסי בן קיסמא קדם זמן רב לרבי מתיא בן חרש כי רבי יוסי בן קיסמא היה בזמן הבית והאריך ימים עד אחר החורבן זמן רב ורבי מתיא בן חרש היה מתלמידי רבי ישמעאל ור' עקיבא שכן מצינו שאמרו ז"ל שאל רבי מתיא בן חרש את רבי ישמעאל וכו' ע"כ כאשר ראה רבי מתיא בן חרש סברת רבי יוסי בן קיסמא באלו השני דברים אם בענין הקדמת השלום שלא רצה להקדים לו שלום לפי שלא הכירו מי הוא זה ואיזהו וגם בענין היות זנב לאריות ולא ראש לשועלים ראה ברבי יוסי בן קיסמא שהיה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ואפי' שנדרו לו כמה כסף וכמה זהב רצה להיות זנב לאריות בעיר גדולה של חכמים ולא לדור במקום שאין בו תורה ולא להיות ראש לשועלים על כן ר' מתיא בן חרש גלה לנו סברתו כי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, פליג עליה בענין קדימת השלום כי יהיה מי שיהיה ישראל או כותי מדת חסידות הוא להקדים לו שלום, וז"א הוי מקדים בשלום כל אדם ולא כמו שעשה ר' יוסי בן קיסמא, אמנם בענין האחר לעשות כאשר עשה הוא להיות זנב לאריות ולא להיות ראש לשועלים בזו סבירא ליה כוותיה ולעולם הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:


אמר עוד ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה לא רצה לשאול לו על עצמו ולאמר לו מי אתה כי אולי אפי' אם יאמר לו שמו לא יכירנו ע"כ שאל לו על מקומו כי ממקומו יוכר אם איש חכם הוא אם לאו כי אם אנשי המקום כלם חכמים וסופרים גם הוא יהיה כאחד מהם ולהפך בהפך. ורבי יוסי בן קיסמא הבין את כוונתו על כן השיב לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני ואומרו מלת אני אינה מיותרת כי כוונתו לומר כי גם אני מאנשי החכמים שבה וראשיה וגם בסיבתי היא נקראת עיר של חכמים ושל סופרים:


אמר לו רצונך שתדור עמנו במקומנו אמר הדברים כפולים באומרו עמנו ומקומנו הכוונה שראוי לילך לדור שם לשתי סיבות, האחת כי בזה הוא מזכה לחייבים ומלמד להם ללמוד לשמור ולעשות וזהו עמנו דקאמר כלומר לזכותנו, ועוד שנית כי אף אם היה זה אחר החרבן כי אף מקרוב גלו ישראל כלו מעל אדמתם אפשר כי במקום אותו האדם לא הכבידו הכותיים עולם עליהם לשום סיבה או שלא היו שם אהלי כותים וישמעאלים כי כלם יהודים ועל כן אמר במקומנו כלומר כאלו כל המקום שלנו הוא ואין שר ושופט עלינו לשעבדנו ועל שתים אלה ראוי שיהיה רצונך לדור עמנו. ואמר ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב רצה להודיעו בזה כי לא יחשוב שהפירוש שיתנו לו כל אנשי העיר ורבי יוסי בעצמו יגבה אותו מכל אחד מה שמגיע לו ולזה אולי יהיה למשא עליו על כן אמר אין לגבות משום אדם כלל כי אני הוא המתחייב ליתן לך כל מה שתרצה כמה כסף וכמה זהב והכל עלי דידי הדר וז"ש ואני אתן לך וכו' ולא אמר ונתן לך, וכוונתו במה שאמר כמה כסף וכמה זהב שגם זאת היא סבה לקיים מצות רבות כי האדם שיש לו כסף וזהב לרוב יוכל לקנות עולמו בהם כמונבז המלך לזון לפרנס לעניים ולפדיון שבוים וכיוצא על כן נדר לו כסף וזהב לבלי חוק כלומר ובזה תוכל לזכות לעצמך להיות עושה משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצת. אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וכל זהב שבעולם כלומר המשיל לו משל הזה כי אפי' אם יתן לו כל כסף וכל זהב שבעולם כי אז יהיו כל העולם עניים אם יהיה כל הכסף שבעולם שלו ואז יהיה הוא זן ומפרנס לכל העולם מממונו שהכל שלו ואין לך צדקה גדולה מזו ואפי' הכי אין אני דר אלא במקום תורה ונתן טעם לזה לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו וכו' כלומר כי אפי' בשעת יציאת נשמתו מגופו כי אז הגוף שלם בכל אבריו ואפי' לעשות לו לויה הקלה ללוותו עד הקבר אין מלוין לו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים. והקדים התורה ועשה עיקר ממנה כי הלמוד עיקר כי הוא המביא לידי מעשה והביא ראיה מן הפסוק שנא' בהתהלכך תנחה אותך וגו', ולהבין שבתחלת דבריו לא דבר הוא רק על שעת פטירתו של אדם ובהביאו הראיה מביא ראיה גם לעוה"ז דקאמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז והיה לו ליכנס בשתיהן כיון שבראיה פירש דבריו גם בענין העוה"ז. ואפשר דמאי דקאמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז אין הכוונה הודעת השכר והתועלת שעושה התורה בעוה"ז רק הוא מזהיר לאדם שלא יסור מלימוד התורה לעולם ולעולם יהיה דר במקום תורה, וז"ש בהתהלכך כלומר בעוה"ז שאתה מתהלך על רגליך כי על העוה"ב יאמר שכיבה ועל העוה"ז יאמר הילוך ע"כ הזהיר לאדם ואמר בהתהלכך כלומר בעולם הזה לעולם תנחה אותך לא תזוז ממנה כלל רק לעולם יהיה שהיא תנחה אותך ואם כה תעשה אז בשכבך תשמור עליך בקבר וכן הקיצות היא תשיחך לעוה"ב כי בתחית המתים תזכה שהיא תשיחך כלומר שהיא תלמדך ותתגלה אליך בכל סודותיה כאלו משיחה אותך:


אמר עוד וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל וכו' כלומר אף אם תאמר שברבות לי כסף וזהב בו אזכה לחיי העולם הבא בעשותי בו חסד משפט וצדקה בארץ עם כ"ז לא ראי זה כראי זה והשכר הנמשך לאדם מן התורה אין לו ערך ודמיון עם שום דבר בעולם שהרי מי לנו בענין הצדקה גדול מדוד מלך ישראל כי כל ממונו היה נותן לצדקה וכמו שאמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה ועם היות שרוב ממונו רובו ככלו היה מפזר אותו לצדקה ועם כל זה אמר הוא עליו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף עם היות שאותם אלפי כסף וזהב היו כלם לעשות צדקה ובנין בית המקדש כמש"ה ואני בעניי הכינותי שאם לא היו אלפי זהב וכסף דצדקה פשיטא מאי אתא לאשמועינן ומי לא ידע כי יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה:


ואמר עוד ואומר לי הכסף ולי הזהב הכוונה להודיע כי פירוש פסוק לי הכסף ולי הזהב הוא שיתן אותם לצדקה כי כל זהב שבעולם לא נברא רק ליתנו לעניים ולהלוותו לה' כי מלוה ה' חונן דל ואינו רשאי האדם לפזר הזהב בהבלי העולם כי אינו רק לפזרו לעבודתו ית', וז"ש לי הכסף ולי הזהב כלומר לשמי ולצרכי:

אי נמי רצה במ"ש וכן כתוב בס' תהלים ע"י דוד מלך ישראל כי הכל מיותר והיה די שיאמר וכתיב טוב לי וגו' אמנם רצה שכל מ"ש דוד המע"ה לא כנגד עצמו בלבד אמר רק הוא נקרא ספר תהלים כי כל אדם חייב להלל ולשבח לשי"ת בהם כי כנגד כל ישראל אמרם, וז"ש ע"י דוד מלך ישראל ע"ה כלו' כי הרי דוד המע"ה בענין המזמורים כלם הוא שנאמרו כנגד כל ישראל על ידו והוא כמו שליח מאתו יתב' כנגד כל ישראל ולכן א"ר יוסי בן קיסמא א"כ על כרחי פסוק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף גם אני מתחייב לאומרו ולקיימו ולהלל בו את תורת ה' ואם עתה אדחה התורה מפני הזהב איך אשא פני לקרות בפסוק הזה ואני עשיתי בהפך ובחרתי באלפי כסף יותר מן התורה:

עוד אמר ואומר לי הכסף ולי הזהב כלומר ועוד טענה שנית שלא להתפתות אחר הממון כי אלו הממון שהיה נודר לי אותו האדם שאמר ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב אלו היה נודר משלו היה טוב אבל הוא נודר מה שאינו שלו כי כל ממון שבעולם הוא ביד בעליו הוא בדרך פקדון מאתו יתברך והוא יתברך בעל הפקדון שכן כתוב לי הכסף ולי הזהב וגו' וכיון שכן הוא כל מה שאתה תתן לי אם ירצה הש"י ליקח אותו מידי יקחני כי הכל שלו ואם עתה לא אתפתה אחר ממונך והוא יתברך ירצה ליתן לי מידו הפתוחה הרחבה והמלאה הוא יתן לי על כן בו בטח לבי ונעזרתי ואיני דר אלא במקום תורה:


משנה י[עריכה]


להבין המאמר על מתכונתו בתירוץ הקושיות הנופלות בו הלא הם מבוארות בהרי"א אין צריך להאריך בהם תהיה כוונת הקנינים האלה לומר גודל חשיבותם ומעלתם בעיני ה' ולזה קראם קנינים לפי שכל דבר אשר קונה האדם ונותן מעותיו בו כדי לקנותו אם לא היה חשוב בעיניו לא היה נותן מעותיו בו, ולכן המשיל אלו הדברים לקנינים כאלו ה' קנאם לו בדמים יקרים להודיע חיבתם לפני המקום. ואומרו קנין אחד בפל אחד ואחד ולא אמר קנין שני קנין שלישי וכו' להודיע כי הקנין השני אינו קרוי קנין בערך היותו מצורף עם הראשון רק הוא לבדו אפי' יצוייר שלא היה אחר הוא נקרא קנין אחד וכן כלם לז"א אחד בכל אחד ואחד. תורה מנין דכתיב ה' קנני ראשית דרכו הרי שקראה קנין וידוע גודל חשיבותה היותה ראשית דרכו וקדם כל מפעליו מאז כי אלפים שנה נבראת התורה קודם הבריאה והיה הש"י משתעשע עמה כמו שאמר הכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו' וזה יורה על רוב חבתה. שמים וארץ קנין אחד דכתיב כה אמר ה' השמים כסאי וגו' ואף אם אין שם קנין מפורש בפסוק ממילא משמע שהוא חשוב בעיניו לקנין גמור כיון שבחר בהם להיות כסא למלך מלכי המלכים כי עיקר המלכות בכסא כמו שאמר פרעה רק הכסא אגדל ממך וכסא שלמה יוכיח כל שכן השמים כיון שבחר בהם השי"ת להיותם כסא כבודו וכן הארץ להדום רגליו יורה באמת שהם קנין חשוב לפניו יתב', ולפי שהארץ היותה הדום רגליו אינו כל כך ראיה גמורה על כן הביא פסוק אחר לארץ וז"ש ואומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך, ואף אם נראה שראיה זו אינה לארץ ואדרבה נראה שדברים אחרים נקראים קנינים שכן כתיב מלאה הארץ קנינך אין כן כוונת פירוש הפסוק מתרי טעמי חדא דהכי הוה ליה למימר מה רבו קנינך ה' כיון שאחר כך סיים בקנינך ומאי פתח בכד וסיים בחבית. ועוד שהוה ליה למכתב יו"ד במלת קנינך בין הנו"ן לכ"ף להורות על ריבוי הקנינים, אמנם מפני זה צריך לומר בהכרח שפירוש הפסוק כך הוא דמלת קנינך שב אל הארץ הנזכר שהיא קנינו יתב' ושבח ריבוי מעשיו ית' ואמר מה רבו מעשיך ה' וגו' כלם בחכמה עשית וכן מלאה מהם הארץ שהיא קנינך ולזה נקט בל"י חסר יו"ד ומדהארץ שהיא הדום רגליו נקראת קנין כל שכן השמים שהם הכסא. אברהם קנין אחד דכתיב ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וכוונת הפסוק לספר בשבחו של אברהם שהוא קנה שמים וארץ שבשבילו נבראו כמו שאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו ז"ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם ועם זה הפירוש מאי דקאמר קונה שמים וארץ שב לאברהם שהזכיר שכביכול הוא הקונה אותם כיון שבשבילו נבראו, ועתה כיון שהשמים והארץ כבר הוכיח שהם קנינים להקב"ה א"כ מעתה מכל שכן אברהם שיקרא קנין לה' כיון שהוא היה סיבת מציאותם ואם השמים והארץ חשובים לפני המקום כקנין כל שכן אברהם הממציאם. ישראל קנין אחד דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית הרי שקראם קנין, והביא עוד פסוק לקדושים אשר בארץ המה אף אם נראה כיהודה ועוד לקרא ובאותו הפסוק לא נזכר שום קנין עם כל זה הביא אותו לאשמועינן כי אפילו בזמן שבישראל לא יהיו צדיקים גמורים הם נקראים קנינו יתברך וזה לא בצדקתם וביושר לבבם רק בעבור האבות הקדושים אשר קבורים בארץ המה ואדירי וכל חזוקי חפצו יתברך הוא בהם ובעבורם חשק גם בישראל וכמו שאמר הכתוב רק באבותיך חשק וגו' וזשה"כ טובתי בל עליך ואינה בשבילך מה שאני מטיב עמך רק לקדושים אשר בארץ המה והם האבות הקדושים כאמור. בית המקדש קנין אחד מנין שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך וכיון שבב' ידיו כונן אותו הוא ודאי לרוב חשיבותו יותר משמים וארץ שהרי שם כל אחד לא נברא אלא ביד אחד שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וכאן נאמר כוננו ידיך הרי שבית המקדש חשוב יותר או משמים או מארץ וכיון שהם נקראו קנינים כל שכן בית המקדש, והביא עוד פסוק אחר אשר מפורש בו לשון קנין והשמיענו עוד דלא תימא דוקא כשהוא בנוי נקרא קנין, אמנם כשהוא הר שמם וחרב אינו נקרא קנין על כן השמיענו כי אפילו כשהוא חרב ונקרא הר הוא נקרא קנין, וז"ש ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו הרי שאפי' בעודו הר קראו קנין. ואחר אשר זכר מעלת תהלת חשיבות החמשה קנינים הנזכרים רצה לכלול כל שאר הבריות למה נבראו וז"ש כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו רצה לכלול כל הארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, וכנגד עולם האצילות אשר כלו הוא שמותיו של הקב"ה ואין משיג שם לא מלאך ולא שרף עליו נאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי כי כלו מקום כבודו אשר המשרתים אשר בבריאה וביצירה שואלים על עולם האצילות איה מקום כבודו להעריצו ואחר כך בראתי עולם הבריאה כדמיון עולם האצילות וזהו בראתיו דקאמר ואחר כך יצרתיו עולם היצירה אף עשיתיו עולם העשיה, ובעולם העשיה אמר אף וביצירה לא אמר אף יצרתיו לפי שהחידוש הוא עשותו הוא יתברך עולם העשיה כי לפי הנראה נוח לו שלא נעשה לכן אמר אף עשיתיו:


אמר עוד ואומר ה' ימלוך לעולם ועד הנראה שאין לו קשר כלל עם האמור אפשר שהכוונה הוא לפי שהוא הרגיש בדבריו דתינח בשאר העולמות שלא בראם אלא לכבודו לפי שכלם מעריצין ומקדישין את שם האל המלך הגדול הגבור והנורא, אמנם עולם העשיה אשר ראה ראינו כי גברה יד סטרא אחרא ויצר לב האדם רע מנעוריו להכעיס את בוראו אם כן אין בריאת העולם הזה לכבודו ית' וטוב לו שלא נברא לזה תירץ כי אף אם עתה רבו כמו רבו עבדים המתפרצים למרות עיני כבודו עם כל זה לעתיד לבא ה' אחד ושמו אחד ולז"א ה' ימלוך לעולם ועד ואז יהיו כל העולם לאחד לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ועל זה בראו כי אז כבודו על כל העולם יראה נמצא שאף עולם העשיה לא בראו אלא לכבודו:


משנה יא[עריכה]


רצה לקומם לבבות בני אדם בעבודתו ית' בתורה ובמצות ולא יהיה כאויל אשר היו בעיניו החכמות רמות ונשגבות באומרו כי התורה ארוכה מארץ מדה וכן המצות פרטיהם ודקדוקיהם רבו כמו רבו ומי יוכל לקיים את כלם ולכן השמיענו התנא כי הש"י אשר קדשנו במצותיו וצונו אין צוויו כצווי מלך ב"ו שנותן קצבה לעבדו לעשות מלאכה כך וכך שאז אם העבד לא יגמור את כלה יענש על אשר לא קיים כל מצות המלך והקב"ה אינו כן כי מה שהרבה לישראל תורה ומצות אין כוונתו לומר שיגמרו וילמדו כל התורה ויקיימו כל המצות ואם לאו יענשו אע"פ שיקיימו קצתם או רובם נמצא לפי זה כי ריבוי התורה והמצות היא סבה עקרית ליענש עליו. אין הדבר כן כי לא עליך המלאכה לגמור ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים וכמעשה דההוא שלא קרא כל ימיו כי אם מסכת חגיגה, באופן כי אין הריבוי סיבת עונש רק אדרבה להפך כי רצה לזכות את ישראל למי שלא יוכל לקיים את כלם כי לפי השגת למודו בתורה וקיום מצותיו יגדל שכרו עד אין קץ עין לא ראתה, על כן הרבה להם תורה ומצות: