מוסר אביך א ד
כתוב בתורה (ויקרא יא מג): "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם". אמנם הפסוק נאמר בהקשר של מאכלים אסורים, אבל חז"ל למדו מכאן שכל עבירה מטמטמת ואוטמת את ליבו של האדם, ומכאן שגם העבירה של ביטול תורה, גם היא אוטמת את לב האדם. אדם הרגיל לעסוק בדברי הבל אינו מרגיש שליבו אטום, אבל ברגע שהוא מתחיל ללמוד תורה הוא מרגיש את האטימות (למה זה דומה - לאדם שבמשך כמה ימים לא אכל, וכבר אינו מרגיש את הרעב, עד שהוא מריח ריח של מאכל, ופתאום תחושת הרעב מתעוררת בו). הדבר מקשה עליו ועלול לגרום לו להפסיק ללמוד תורה, אבל אם יפסיק, הלב שלו ייאטם עוד יותר. לכן עליו להתחזק ולהמשיך בלימוד למרות הקושי.
"עבירה מטמטמת לבו של אדם"[1] מצד שהיא עבירה[2], אם כן אין חילוק בין אכילת איסור או דברים בטלים וביטול תורה, מלבד מה שהיא עבירה היא מטמטמת את הלב.
וכשילך בהרגלו באפלה, לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד וללמוד, כמו הרעב כמה ימים, שעל-ידי ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון, כמו שכתוב (איכה ד ט): "מתנובות שדי", וכמו שפירש רש"י ז"ל.
על כן לא יהיה תמיד, ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, שב על קאו[3], כי טמטום הלב מתגדל בכל פעם, וכיון שעוד לא מאס הרע לגמרי, יש לחוש שנשאר עדיין עמו מעט, וחוזר וניעור, כיון שלא נתבטל לגמרי. ובעל נפש ישים לבו ושכלו לדעת את אשר לפניו.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ יד) יומא לט א וע' מהרש"א על שבת לג א
- ^ טו) ע' מהר"ל תפארת ישראל ח, של"ה שער האותיות טהרה ד"ה עוד יש.
- ^ יז*) משלי כו יא, יומא פו ב