לדלג לתוכן

ביאור:נדרים מ א - מעומד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא

גמרא

[עריכה]
"רב חלבו באיש".
לא איכא דקא אתי.
אמר להו:
לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה?
לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה.
אמר לו: רבי, החייתני!
יצא ר' עקיבא ודרש:
כל מי שאין מבקר חולים, כאילו שופך דמים!
כי אתא רב דימי, אמר:
כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה, גורם לו שימות.
מאי גרמא?
אילימא כל המבקר את החולה, מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות,
שימות סלקא דדעתך?
אלא כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.
  • רבא, יומא קדמאה דחליש אמר להון: לא תיגלו לאיניש, דלא לתרע מזליה.
מכאן ואילך אמר להון: פוקו ואכריזו בשוקא, דכל דסני לי ליחדי לי, וכתיב (משלי כד, יז) "בנפול אויבך אל תשמח" וגו', ודרחים לי ליבעי עלי רחמי.
  • אמר רב:
כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מא, ב): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י".
אין דל אלא חולה, שנאמר (ישעיהו לח, יב): "מדלה יבצעני", אי נמי מן הדין קרא (שמואל ב יג, ד): "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר" וגו'; אין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד): "כל פעל י"י למענהו וגם רשע ליום רעה".
ואם ביקר מה שכרו?
מה שכרו? כדאמר: ניצול מדינה של גיהנם!
אלא מה שכרו בעולם הזה? (תהלים מא, ג): "י"י ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו".
"י"י ישמרהו", מיצר הרע.
"ויחייהו", מן היסורין.
"ואושר בארץ", שיהו הכל מתכבדין בו.
"ואל תתנהו בנפש אויביו", שיזדמנו לו ריעים כנעמן, שריפו את צרעתו, ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם, שחילקו את מלכותו.
  • תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר:
אם יאמרו לך ילדים: בנה, וזקנים: סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין. וסימן לדבר (מלכים א יב, כא) רחבעם בן שלמה.
  • אמר רב שישא בריה דרב אידי:
לא ליסעוד איניש קצירא, לא בתלת שעי קדמייתא, ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי.
תלת שעי קדמייתא, רווחא דעתיה; בתרייתא, תקיף חולשיה.
  • אמר רבין אמר רב:
מניין שהקב"ה זן את החולה? שנאמר (תהלים מא, ד): "י"י יסעדנו על ערש דוי" וגו'.
ואמר רבין אמר רב:
מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה? שנאמר: "י"י יסעדנו על ערש דוי".
תניא נמי הכי:
הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה, שנאמר: "י"י יסעדנו על ערש דוי".
ואמר רבין אמר רב:
מטרא במערבא, סהדא רבה פרת.
ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתבריך.
ופליגא דשמואל אדשמואל, דאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין

רש"י

[עריכה]

באיש - חלה ואית דגרסי באש:

כאילו שופך דמים - מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושים לו לחולה כל צרכיו:

לא שיחיה ולא שימות - שהרי אינו יודע בעניינו של חולה:

דלא ליתרע מזליה - דדילמא מתצלנא לאלתר אי נמי דלא לישתעי מילי עילויה:

מכאן ואילך - חזי דלא מתרפא אמר להו פוקו ואכריזו:

ריעים כנעמן - שריפאוהו מצרעתו כגון אלישע דהוה נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן:

אם יאמרו לך נערים בנה - בית המקדש:

וזקנים אומרים סתור - ואל תבנה:

וסימן לדבר מרחבעם - דכתיב (מלכים א יב) ויעזוב את עצת הזקנים וגו' ונחרב בית המקדש על אותה עצה והמורה לא פירש בבית המקדש ואיכא ברייתא. דקתני בהדיא בבית המקדש:

לא לסעוד - כמו (במדבר טז) ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודא:

תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה - כדאמר בעלמא (ב"ב טז:) אידלי יומא אידלי קצירא ודילמא אמר לא אצטריך למבעי רחמי עליה דאינו כל כך חולה:

יסעדנו - כמו ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד):

ומגין שהשכינה כו' שנאמר ה' יסעדנו - קרי ביה יסערנו אי כמי יסעדנו ממש שמסעד שכינה על ראשו כדאמרן בהדיא ששכינה שרויה למעלה ממיטתו:

סהדא רבה פרת - כשנהר פרת גדול הוי עדות לגשמים שיורדין לא"י דא"י גבוה מכל הארצות ובאין גשמים ונופלין בפרת ומתגדל מהן והאי דאמרי' דנהר מתגדל ממי הגשמים הוי פלוגתא אדשמואל:

נהרא מכיפיה מתבר' - שנובע מגדותיו ולא ממי גשמי':

ר"ן

[עריכה]

באיש — חלה:

אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות — נראה בעיני דהכי קאמר: פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד, א), דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער, אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי. ומשום הכי קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפילתו אפילו לחיות, מפני שהיא תפילה יותר מועלת; ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות, אלא אפילו היכא דאיכא ליה הנאה במיתה, אפילו אותה זוטרתי אינו מהנהו:

לא ליסעוד איניש — לא יבקר. "ופקודת כל האדם" מתרגמינן וסיעדא:

קצירא בתלת שעי קמייתא רווחא דעתיה — וכסבור המבקר שנתרפא ואין צריך לבקש רחמים עליו:

בתרייתא תקיף חולשיה — וכסבור שהוא באפס תקוה ומתיאש מן הרחמים:

לא ישב לא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל — איכא מאן דאמר דדווקא כשהחולה שוכב על גבי קרקע, שנמצא מבקר גבוה ממקום שכינה:

אמר ר' אבין אמר רב, מטרא במערבא סהדא רבה פרת — כשיורד מטר בארץ ישראל, מעיד עליו פרת בבבל, שכל שהוא גדול, בידוע שאע"פ שלא ירדו גשמים כאן, ירדו גשמים בא"י. ונפקא מינה שאסור לטבול בו, לפי שאין מי גשמים הנוטפין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, כלומר דקוו וקיימי, כדתניא בספרי: אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין? תלמוד לומר: "אך מעין ובור", מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן. הילכך כל היכא דאיכא למיחש שמא רבו נוטפין על הזוחלין אסור, והיינו כשהנהר גדול הרבה. אבל אם היה הולך לאטו, או שלא נתרבה אלא מעט, דליכא לספוקי ברביית נוטפין – שרי, כדתניא בתוספתא: העיד ר' אלעזר בר צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים:

ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתבריך — "מכיפיה" – מסלעו, כלומר: ממקורו הוא מתגדל; שאע"פ שאנו רואים שכשהגשמים יורדין נהרות מתרבים, עיקר ריבויין ממקורן הוא כדאמרינן בפרק סדר תעניות (דף כה:): אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים, ונמצא שלעולם זוחלין רבין על הנוטפין, דהא לטפח של גשמים איכא טפחיים דמעיין. הלכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם, אפילו כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר:

ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין. דאיכא למיחש לרבו הנוטפין:

תוספות

[עריכה]

לסעוד. אם יבקר . לחולה. פוקד מתרגמינן וסעד:

רווח נפשיה. החולה וסבור המבקר החולה עובר לו חליו ונמנע מלבקש רחמים:

בתלת בתרייתא תקיף חולשיה. ומסיח מלבקש רחמים עליו:

סהדא רבה פרת. שרבו מימיו מן הגשמים: